מתן אורכה לפינוי

סעיף 134 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, קובע כדלקמן:

"134. ארכה לפינוי
(א) בית-משפט - לרבות בית-משפט לערעורים - הנותן פסק-דין של פינוי, רשאי לתת לדייר אורכה של לא יותר משנה אחת, אם ראה אורכה זאת לצודקת; ומשעשה כן, לא יבוצע פסק-הדין לפני תום תקופת האורכה.
(ב) ניתן פסק-דין של פינוי על בית עסק שדיירו נפטר, לא יבוצע פסק-הדין כל זמן שמחסלים במושכר את עסקו של הנפטר; עיכוב זה יימשך שישה חודשים מיום פטירת הדייר, אולם אין הוראה זו גורעת מסמכות בית-המשפט לתת אורכה ארוכה יותר לפי סעיף-קטן (א)."

סעיף 34(א) הנ"ל מסמיך את בית-המשפט הנותן פסק-דין לפינוי, ליתן לדייר ארכה לפינויו "של לא יותר משנה אחת, אם ראה ארכה זאת לצודקת".

בית-המשפט רשאי לתת פסק-דין על תנאי, דוגמת פינוי על תנאי. אמנם לבית-המשפט סמכות המוקנית לו מטבע ברייתו, להושיט סעד לאדם שאיחר בעשיית דבר שמועדו נקבע בפסק-דין, אם האיחור נגרם בנסיבות שלא הייתה למאחר שליטה עליהן, ואם יש צורך במתן סעד כזה, כדי למנוע אי-צדק. אך בית-המשפט חייב להחמיר בעניין זה בקשר לפסקי-דין שבהסכמה, יותר מאשר במקרים אחרים {ע"א (חי') 154/80 ע' עודה נ' ע' חרור, פ"מ תשמ"ב(א), 474 (1985)}.

יובהר, כי תוקפו של פסק-דין שניתן על יסוד הסכם בין הצדדים, הינו כתוקף פסק-דין אחר שניתן שלא בהסכמה, ויש לקיים את פסק-הדין כלשונו וכרוחו.

בית-משפט, אשר צריך להכריע בדבר עמידת בעל דין בתשלום שנתחייב בו במועדו, יכול להושיט לאותו בעל דין סעד ולקבוע, כי חרף האיחור בעשיית הדבר, שמועדו נקבע בפסק-דין, לא תוסקנה לחובתו מסקנות מעובדה זו {ע"א 499/81 ע' עודה נ' ע' חרור, פ"ד לח(4), 729, 739-738 (1985) (להלן: "ע"א 499/81 - עניין ע' עודה"}.

על-מנת שיעשה בית-המשפט שימוש בסמכותו זו, צריך שיתקיימו שני תנאים {ע"א 122/66 ברגמן נ' להמן, פ"ד כ(3), 371, 375 (1966)}:

האחד, על אי-העשיה לנבוע מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן.

השני הוא, כי הארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק.

שני התנאים מצטברים ואינם חלופיים. אולם בעוד שעיקר כובדו של שיקול-דעת בית-המשפט, בבואו לדון בבקשה למתן סעד שכזה, מן הראוי שיינתן לתנאי השני דווקא, שההארכה נחוצה כדי למנוע אי-צדק, הרי התנאי הראשון הוא תנאי מיקדמי, מעין "מבחן כניסה" למבקש סעד חריג כזה מבית-המשפט {ע"א 499/81 - עניין ע' עודה}.
המקרים, בהם יוצא בית-המשפט מגדרו ומשתמש בסמכות טבועה, חייבים להיות מטבעם מקרים מאוד יוצאי דופן, ואכן, גם באותם מקרים, שבית-המשפט עשה שימוש בסמכותו, עליו להדגיש את שני התנאים, החייבים להתקיים בטרם ינהג בית-המשפט בדרך האמורה, דהיינו, שאי-העשיה נובעת מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן, ושהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק. שני התנאים צריכים להתקיים יחדיו {ע"א 748/81 א' סוקולובר נ' ע' הרפז, פ"ד לח(2), 688, 694 (1984)}.

הרחבת המקרים והחלטה שבעל דין אשר התרשל, אמנם בהיסח הדעת וללא כל כוונה להפיק טובת הנאה לעצמו, יוכל לזכות בסעד חריג כזה מצד בית-המשפט, עלולה לערער במידה לא רצויה את יסודות הדין וההלכה, אשר קובעים שחוזה יש לקיים בתום-לב, כלשונו וכרוחו, על-אחת-כמה-וכמה פסק-דין, שניתן מכוח חוזה כזה. יחס מתחשב וסלחני, מרחיק לכת, עלול להרבות התדיינות ולרפות את חישוקי ההלכה העקבית שנועדה להמריץ בעלי דין לנהוג בזהירות ובהקפדה במילוי חובותיהם.

ב- ע"א 499/81 {עניין ע' עודה} קבע בדעת מיעוט כב' השופט בך, כי לא תמיד מביא יישום הוראות החוק על העובדות הספציפיות של מקרה מסויים לתוצאה, הנותנת סיפוק לרגש הצדק.

השופט מבהיר כי הדבר נובע בעיקר מכך, שגם המחוקק המוכשר ביותר אינו צופה את כל הסיטואציות העשויות להתרחש. החיים הם מגוונים יותר אף מהדמיון העשיר ביותר של מנסח החוקים. ואשר לשופט, הרי אין הוא יכול לסטות מלשון החוק הברורה או מהלכות מקודשות, לבל יגרום לאנדרלמוסיה ולאי-ודאות לגבי המצב המשפטי ביחס לסוגיה מסויימת, ובכך לתקלה ציבורית, העולה בחומרתה אף על העוול, שייגרם לצד זה או אחר במשפט מסויים.

אולם ערנות לעובדה, שלא ניתן למנוע לחלוטין מצבים כאלה, אינה צריכה להוביל אל המסקנה, שיש להשלים עם תופעה זו, וכי פטור בית-המשפט מלעשות מאמצים מירביים כדי לצמצם עד למינימום מקרים, בהם מתעורר ניגוד כאמור בין יישום החוק לבין דרישות הצדק.

לפיכך, כאשר במסגרת הוראות החוק וההלכות, שנקבעו בפסיקת בתי-המשפט, קיימת אפשרות להגיע לתוצאה שהינה צודקת יותר בעליל מאשר תוצאה חלופית, יש להעדיף את ה"פסק הצודק", אפילו יש בו משום סטיה מסויימת משבילי פסיקה, בהם נהג בית-המשפט ללכת בעבר.

אם קיים אותו "סדק צר", אשר דרכו ובאמצעותו ניתן, על-פי ההלכה הקיימת, להאריך את המועד לביצוע מעשה מסויים על-פי פסק-דין, הרי אין על בית-המשפט להסס יתר-על-המידה מלהשתמש בסמכות טבועה זו, כאשר המקרה הוא יוצא דופן, וכי הסעד למען הצדק הינו מחוייב המציאות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מתן אורכה לפינוי