הוצאת מעוקלים (סעיף 23 לחוק)

סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"23. הוצאת מעוקלים (תיקונים: התשנ"ט, התשס"ט);
עוקלו מיטלטלין, רשאי מנהל לשכת ההוצאה לפועל להוציאם ממקום הימצאם ולהעבירם למקום אחר או להשאירם במקום הימצאם, בתנאים שקבע; היה למנהל לשכת ההוצאה לפועל ספק סביר בדבר הבעלות במיטלטלין לא יוציא את המיטלטלין כל עוד לא הורה רשם ההוצאה לפועל אחרת."

סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי הוצאת מיטלטלי החייב המועקלים ממקום הימצאם והעברתם למקום אחר, לאחר שניתן צו עיקול בעניינם, ייעשה על-ידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל על-פי תנאים שיקבע בהתאם לשיקול-דעתו.

אולם, על-פי הוראת הסעיף, אם היה למנהל לשכת ההוצאה לפועל "ספק סביר" באשר לשאלת הבעלות על המיטלטלין המעוקלים, לא יוציאם עד להוראה אחרת מרשם ההוצאה לפועל.

על-פי הוראת סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל, מנהל לשכת ההוצאה לפועל לא יוציא מיטלטלין מעוקלים ממקומם אם היה לו "ספק סביר" בבעלותם.

נשאלת השאלה מהו "ספק סביר"? להלן בפרק זה, יובאו מספר דוגמאות לפיהן מתקיים "ספק סביר" לפי דרישת סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל.

ב- תיק הוצאה לפועל נומרטור מס' 1820167111 {בעניין צד ג' הגב' xxx נ' הנתבע, תק-הצ 2012(3), 57 (2012)} נדונה בקשה של צד ג', להשבת כספים בצורת המחאה אשר נמסרה לזוכה בתיק דנן במסגרת פעולת הוצאת מיטלטלין מדירתה שבעיר ראשון-לציון.

כב' השופטת דיאנה פסו-ואגו קבעה כי צד ג', לא הציגה בפני המעקלים פסק-דין הצהרתי לפיו המיטלטלין אשר בביתה הינם בבעלותה, אלא רק לאחר מעשה ניגשה לבית-המשפט על-מנת לעתור לסעד כאמור.

ולכן על-פי סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל הקובע כי "היה למנהל לשכת ההוצאה לפועל ספק סביר בדבר הבעלות במיטלטלין, לא יוציא את המיטלטלין כל עוד לא הורה רשם ההוצאה לפועל אחרת" הרי שבמקרה דנן לא התעורר ספק סביר בדבר הבעלות על המיטלטלין ולפיכך המעקלים היו ברי סמכות לפעול להוצאת המיטלטלין.

צד ג' טענה כי המעקלים לא הותירו לה זמן מספיק לגשת לבית-המשפט לשם הוצאת פסק-דין הצהרתי {עניין, שלטעם בית-המשפט, היה עליה להסדיר מבעוד מועד}, ולכן מסרה לידיהם שיק בגובה סכום החוב, בידיעה כי תבטלו, על-מנת שאלה לא ייקחו את המיטלטלין מביתה. ולטענתה מיד באותו מועד פנתה לבית-המשפט השלום למתן סעד הצהרתי וקיבלה לידיה החלטה המורה על עיכוב הליכי עיקול.

צד ג' החליטה למעשה "לפדות" המיטלטלין שלה בסכום "שווים" שהוא גובה החוב בתיק. לכן בכך, ועל רקע מחדליה מלפעול במועד, קבע בית-המשפט כי צד ג' למעשה מנועה מלהשיב את הגלגל לאחור בדרך של דרישת החזר השיק לידיה כעת במסגרת הבקשה דנן.

בית-המשפט קבע כי, אמנם צד ג' העלתה טענות בדבר הנסיבות בגינן נתנה למעקלים את השיק, אך על טענות להתברר בפני הערכאה המוסמכת לקבוע באילו נסיבות ניתן השיק והאם יש להשיבו אליה.

בית-המשפט ציין כי אפשר שבקשת צד ג' הנ"ל יכול ותוגש בלשכת ההוצאה לפועל, אשר אליה הוגש השיק לביצוע, בצורה של התנגדות לביצוע שטר, ואפשר שתבחר בדרך אחרת.

ב- ה"פ (כ"ס) 32489-12-09 {דפנה צביה בארי ואח' נ' יגאל בארי ואח', תק-של 2010(1), 41533 (2010)} בית-המשפט קיבל בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו המשיב אינו מתגורר בדירת המבקשת בעיר כפר-סבא וכן כי הדירה וכל תכולתה נושא הבקשה הינם בבעלותה של המבקשת ושהיא אינה מחוייבת בתשלום כלשהו בגין חובותיו של המשיב, וכי השיקים שנגבו ממנה נגבו בכפייה ובניגוד לדין ולא נערך כל הסכם פשרה בינה לבין מי מהמשיבים בתובענה דנן, שעל בסיסו נמסרו השיקים.

בנוסף, התבקש בית-המשפט להורות למשיבה להחזיר למבקשת את השיקים או את שווים הריאלי.

המבקשת {אשר התגרשה מן המשיב לפני שנים רבות}, העידה כי הגיעו לדירתה מעקלים כאשר בידם צו עיקול בגין חובותיו של המשיב.

המבקשת התקשרה למשטרה, שהוציאה את המוציאים לפועל מהמקום, אך כעבור פרק זמן קצר חזרו אלו בלוויית שני שוטרים, שהורו לה לאפשר את ביצוע העיקול. המבקשת העידה כי מסרה למוציאים לפועל שהיא והמשיב התגרשו לפני למעלה מ- 25 שנים, אך לטענתה המעקלים לא טרחו לנסות ולברר את העניין.

המבקשת, שלטענתה היתה נתונה בלחץ של מעקלים המצויים בביתה, ומבלי שהיתה לה הזדמנות להיוועץ כיצד עליה לפעול, נענתה להצעה לתשלום בתמורה לביטול העיקול, ומסרה למעקלים את השיקים.

המבקשת פנתה לרשם ההוצאה לפועל בבקשות מתאימות, והופנתה לדיון בבית-המשפט דנן,שכאמור בפניו הכחישה בתוקף את הטענה כאילו השיקים הנ"ל נמסרו במסגרת הסכם פשרה בינה לבין מי מהמשיבים.

בית-המשפט קבע כי הוכח בפניו כי אכן לא היה כל קשר בין המבקשת לבין המשיב, למעט העובדה שלשניים היה בן משותף. המבקשת הצליחה להוכיח כי המשיב אינו מתגורר מתגורר עמה ושאין בין השניים שיתוף כלשהו ברכוש.

זאת ועוד, בית-המשפט קבע כי הראיות שהביאה המבקשת לשלול קיומו של קשר או שיתוף כלכלי בין הצדדים, לא הופרכו, יתרה-מכך המבקשת הותירה רושם מהימן ביותר.

בית-המשפט קבע לעניין סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל, כי על-פי הסעיף, לא נדרש בירור עובדתי של נסיבות המקרה הספציפי {ולו ברמה של משפט אזרחי} אלא החוק דורש ספק סביר בלבד.

במקרה דנן נקבע כי טענה בדבר גירושין מקימה בוודאי ספק סביר על-פי דרישת הסעיף, ועל-כן, נקבע כי היה צריך להימנע מהמשך הליכי העיקול אצל המבקשת.

עוד הודגש, לעניין הוראת סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל, כי אין כל נפקות לכך שבוצע הליך עיקול ברישום, על-אף שבמקרה דנן, לפי הראיות, כלל לא בוצע הליך מוקדם זה.

זאת ועוד, בית-המשפט קבע כי כאשר הוראות סעיף 23 לחוק ההוצאה לפועל אינן מקויימות, ייזהר בית-המשפט שבעתיים עת ייתן תוקף ל"הסדר פשרה" שהושג לאחר-מכן.

קל וחומר, כאשר לא הוכח הסדר כאמור. כאשר אין מסמך חתום ואפילו אין עדות מטעם הצד האחר להסדר שתסתור את עדותה היחידה של המבקשת.

בית-המשפט קבע כי המבקשת עמדה בנטל ההוכחה באשר לטענתה לפיה בינה לבין החייב, אין כל קשר של חיי שיתוף וכי האחרון אינו מתגורר עמה ומכאן שהמיטלטלין הם בבעלותו ולא בבעלות המשיב.

נוסף על-כן, לא הובאו מצד המשיבה כל ראיות על אותו "משא-ומתן" להסדר לכאורה שנערך עם המבקשת. מעדותה של המבקשת וכלל נסיבות ההתרחשות עולה כי לא היה כל "משא-ומתן" אלא ניסיון למנוע הוצאת המעוקלים. כך ותו לא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוצאת מעוקלים (סעיף 23 לחוק)