עיקול, משכון ומשכנתה

1. משהתברר לזוכה דבר קיומו של משכון על רכב מעוקל, משמע שהרכב אינו עומד עוד לזכות החייב, ולא היה מקום להמשך העיקול - הערעור התקבל
ב- ע"א (חי') 657/95 {בנק אוצר החייל בע"מ נ' שרמן יסמין, תק-מח 96(3), 2152 (1996)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט השלום, למחוק על-הסף את התביעה שהגיש המערער.

המשיבה 1, עורכת-דין במקצועה, שייצגה את המשיב 2, עיקלה על-פי צו רשם ההוצאה לפועל, מכונית שנתפסה ב- 05.07.94 ואוחסנה במחסן ההוצאה לפועל בחיפה.

הרכב שועבד שיעבוד ראשון לטובת המערער, על-פי שטר משכון מיום 15.11.93. לאור קיום השיעבוד, ביקש המערער מהמשיבים את שחרור הרכב, אך הם דחו בקשה זו.

התנהגותם זו של המשיבים וסירובם לשחרר את הרכב, גרמו לכך שהמערער שילם דמי אחסון ללא צורך ותועלת ולכן המערער תבע מהמשיבים פיצויים בגובה דמי אחסון ששילם, הפרשי הצמדה וריבית.

בית-המשפט קמא קבע, כי אחסון הרכב נעשה על-פי צו רשם ההוצאה לפועל ומכאן שאין המערער יכול לתבוע את המשיבה 1 או את לקוחה, שפעלה על-פי צו העיקול גם אם האחסון גרם למערער נזק כספי.

אין טענה להתרשלות מצד המשיבה בבקשת מתן צו העיקול. אכיפת צו משפטי אינו בגדר עוולה ואינו מזכה בתשלום פצויים, אפילו בוטלה לאחר מכן.

עוד קבע בית-המשפט קמא, כי המערער לא מילא את חובת הקטנת הנזק בנקיטת צעדים משפטיים מיידיים לשחרור הרכב ומינוי כונס נכסים למכירתו.

בית-המשפט קבע, כי אדם שסבל נזק עקב הטלת עיקול שהוטל כחוק, אין בידו עילת תביעה טובה היות והטלת העיקול היא מעשה בית-דין ולא מעשהו של הצד שביקש את הטלת העיקול ונענה {ראה גם ע"א 94/62 הסוכנות נ' קונדה, פ"ד טז, 2456}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין טענה שהמשיבים פעלו שלא לפי צו עיקול הרכב. מאידך, ניתן לעקל רק את מה שיש לחייב ולא יותר.

משהתברר לכן, שהרכב ממושכן למערער, כערובה למילוי חיוב הבעל הרשום למערער, הרי שמישכון זה מזכה את המערער להפרע ממשכון הרכב, משלא סולק חיובו של החייב. מה גם שמשכון זה סווג כשיעבוד ראשון.

יוצא, איפוא, כי משהתברר למשיבים דבר קיומו של המשכון, משמע שהרכב אינו עומד עוד לזכות החייב. לא היה מקום להמשך העיקול והיה על המשיבים לפנות בבקשה לבטולו. מחדלם מפעולה כלשהי בנדון גובלת בחוסר תום-לב.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי בהטלת העיקול ותפישת הרכב אין לבוא בטענה כלפי המשיבים, להבדיל מהמצב שנוצר, כשהתברר להם שהרכב ממושכן למערער.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית-המשפט.

2. ביטול עסקה מחמת עיקול - מעמדו של משכון לעומת עיקול - הערעור נדחה
ב- ע"א (חי') 4615/97 {שריג בע"מ נ' פלדמן ובניו בע"מ, תק-מחוזי 98(3), 492 (1998)} המשיבה מכרה למערערת מחפרון שיש עליו עיקול. המערערת מצידה נתלתה בעיקול, בכדי לבטל את העסקה.

בית-המשפט קבע, כי צדק בית-המשפט קמא כשהעדיף את עמדת המשיבה וקבע, כי הוראת סעיף 81(ב) לחוק החוזים, גוברת, במקרה דנן, על הוראת סעיף 18(א) לחוק המכר.

המשיבה טענה, כי העיקול הזמני שהוטל על המחפרון, הוטל שלא כדין וממילא לא קיבל מעולם תוקף.

עוד טענה המשיבה, כי המשכון קדם לעיקול, וזה האחרון כלל לא נכנס לתוקף מעולם. להוכחת טיעונה זה, צירפה המשיבה את שטר המשכון.

בית-המשפט קבע, כי העיקול שהוטל על המחפרון הוסר וכי, ככל הנראה, המערערת עדיין זכאית, לקחתו מחצרי המשיבה ולהירשם כבעליו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-אף שהתנהגותה של המשיבה אינה ללא רבב, עדיין אין למערערת עילה לביטול העסקה כולה.

בית-המשפט הוסיף, כי אין כל ספק שהמשכון שנוצר על-פי שטר המשכון דנן, עדי, על העיקול וגובר עליו, ומשכך, פרעונו קודם למימוש העיקול. המשכון לא הוגבל בסכום ולא היה אך כנגד החוב בגין רכישת המחפרון, וממילא לא ניתן היה לממש את העיקול אשר היה נבלע כולו כמשכון.

3. משלא נרשמה כל משכנתה או הערת אזהרה לטובת הבנק, לא קמה לו כל זכות עדיפה על פני זכותם של הנושים על-פי העיקולים שהוטלו על זכותם של בני הזוג בדירה - הערעור נדחה
ב- ע"א (ב"ש) 1161/97 {בנק לאומי נ' שמשון אלבק, תק-מח 98(1), 59 (1998)} הבנק טען בפני רשם ההוצאה לפועל, כי הוא נושה מובטח ובעל עדיפות, ביחס לנושים האחרים, כולל זכותם של האם והבת על-פי פסק-הדין למזונות.

רשם ההוצאה לפועל דחה את טענות הבנק, כי החוב של הבנק הוא חוב מובטח, אך קבע, כי יש להתייחס להתחייבות שנרשמה אצל עמידר לטובת הבנק כאל עיקול על הדירה.

עוד הוסיף רשם ההוצאה לפועל, כי אף שהדירה לא נרשמה על-פי חוק המשכון, הרי שהוא תקף כלפי האישה, גב' אילנה הראל, משום שהיתה צד להסכם וידעה על המישכון, אך אינו תקף לגבי הבת דניאל שאין לייחס לה ידיעה כזו, משום שבעת עריכת ההסכם עם הבנק טרם נולדה.
על החלטה זו של רשם ההוצאה לפועל, הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את הערעור. לאחר שאין מחלוקת על כך, כי הדירה לא נרשמה בלשכת הרישום במקרקעין, ומשום כך גם לא נרשמה כל משכנתא לטובת הבנק וגם לא כל הערת אזהרה, אין ספק, כי לא קמה לבנק כל זכות עדיפה על פני זכותם של הנושים על-פי העיקולים שהוטלו על זכותם של בני הזוג בדירה, וחסד עשה כב' רשם ההוצאה לפועל כשהכיר בזכות עיקול של הבנק, בשווה לזכותם של הנושים האחרים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי רישום המשכון הוא תנאי בלעדיו אין להעדיף זכותו של צד, על-פי הסכם שבו התחייב הצד האחר לשעבד או למשכן נכס.

כאמור לעיל, הבנק, מן הסתם, ידע זאת, ולכן צויין הדבר במפורש בהסכם, אך, מטעמים השמורים עימו, נמנע הבנק מלבצע את רישום המשכון, בהתאם ליפוי כוח שקיבל מבני הזוג, בקשר לכך.

הטלת העיקול על-ידי הנושים נעשתה בטרם רישום המקרקעין ובהיעדר רישום משכון, שבאי-רישומו אין לבנק להלין אלא על עצמו בלבד.

לפיכך, בית-המשפט דחה את הערעור.

4. עיקול רכב בהוצאה לפועל, חוזה המכר והוראות חוק המשכון - הערעור נדחה
ב- ע"א (חי') 4326/97 {דודי שמש אסדי בע"מ נ' אלפא בטון, תק-מח 98(1), 1040 (1998)} נדון ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל, בה הורה על עיקול רכב.

בתאריך 27.05.96 התקשרה המערערת בחוזה מכר עם מר דבאח סוהיל, אשר על-פיו מכרה לו את הרכב תמורת סך של 32,800 ש"ח בשיקים דחויים.

בסעיף 4 לחוזה סוכם, כי העברת הבעלות תתבצע עם פרעון כל השיקים וכי במידה ושיק אחד יחזור מכל סיבה שהיא, תשלח המערערת לסוהיל דרישת תשלום בגין אותו שיק, וכי אם האחרון לא יפרע את החוב תוך 15 ימים, יראה ההסכם כבטל. זאת ועוד, סך-כל הכסף שנתקבל אצל המערערת יחשב לאחר מכן כדמי שכירות של הרכב.

בשלב מסויים לפני שהמבקשת ביקשה לאכוף את ההסכם נכנסה לתמונה המשיבה {צד ג'}, אשר ככל הנראה הטילה עיקול על הרכב שהיה בחזקתו של סוהיל.

ביום 13.01.97 ניתנה החלטה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, לפיה הורה על הטלת עיקול ברישום על הרכב.

בתאריך 27.02.97 הגישה המערערת בלשכת ההוצאה לפועל בעכו, בקשה דחופה לביטול העיקול הנ"ל שהוטל על רכבה, אולם רשם ההוצאה לפועל דחה בקשה זו ביום 08.05.97, ומכאן הערעור.

בית-המשפט קבע, כי משהשיק שזמן פרעונו היה 20.12.96, לא כובד, שלחה המערערת התראה לסוהיל, ולפיה, היא ביקשה ממנו לשלם את תמורת השיק, וראתה חשיבות מיוחדת למסור התראה זו לסוהיל, במסירה אישית, אך בהתראה זו, לא הודיעה לו המערערת על זכותה לבטל את הסכם המכר, לאחר שהשיק לא כובד, וזאת למרות שבהסכם המכר ביניהם זכות זו עמדה למבקשת.

כאמור, הרכב נמצא בחזקתו של סוהיל, ומשחולל השיק, היתה המערערת רשאית לנקוט בהליכים משפטיים נגד סוהיל על-ידי הגשת תביעה לביטול הסכם המכר ביניהם, וכל זאת לפני שהוטל על הרכב העיקול על-ידי המשיבה, כאמור דבר זה לא נעשה על-ידי המערערת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לאור הוראות סעיף 2(ב) לחוק המשכון, הקובע, כי לאחר שרואים את העסקה כמכר, יראו את סעיף שימור הבעלות בחוזה כהוראת שיעבוד, נראה שקביעת הצדדים לפיה "הכסף שנתקבל עד להחזרת האוטו יוחשב כדמי שכירות" איננה תקפה, שכן מדובר ביצירת משכון סמוי. ראה בעניין זה ע"א 455/89 {קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5), 490}, שם נקבע, כי:

"יהא המצב בדבר סיווגם של חוקים אלה אשר יהא, הרי מכל מכל ניתן לקבוע, כי חופש התמרון החוזי הניתן למתקשרים בסעיף 33 לחוק המכר, נסוג בנסיבות הנתונות בפני ההוראה המנדטורית הכלולה בסעיף 2(ב) לחוק המשכון."
ועוד נאמר:

"... במילים אחרות לא ניתן במקרה כגון דא לתת תוקף לקביעת הצדדים בחוזה ביניהם שהבעלות בנכסים תישאר בידי הנושה, ומן הדין לפסוק שמכיוון שרצון הצדדים האמיתי היה ליצור עיסקת משכון, הרי יש להתייחס אל הנכס נשוא המחלוקת, כאילו הבעלות בו עברה לידי החייב."

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות דנן, מדובר בעסקת מכר ובהתאם להוראת סעיף 33 לחוק המכר, הבעלות ברכב עברה לסוהיל עם קבלת החזקה בו.

החלטתו של רשם ההוצאה לפועל מנומקת ומבוססת היטב, והיתה מקובלת על בית-המשפט, שלא מצא לנכון להתערב בה, ולפיכך דחה אתה הערעור.

5. עיקול רכב - הבחנה בין פדיון משכון ומכר - ביטול עיקולים - בקשת רשות הערעור נדחתה
ב- רע"א (חי') 1071/97 {צחי בן עוז נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 97(3), 425 (1997)} נדונה בפני בית-המשפט, בקשת רשות ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל, על-פיה נדחתה בקשת המבקש, לביטול עיקול שהוטל על רכבו.

ניתן פסק-דין של בית-משפט השלום בחיפה, המחייב את המשיב הפורמלי, מר ישראל קאופמן, לשלם לבנק, סך של 3,422.82 ש"ח.

ביום 26.04.94 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל כנגד מר קאופמן, ולבקשתו בוצע ביום 24.11.94 עיקול רכבו של מר קאופמן.

ביום 27.05.96 נתפס הרכב על-ידי הבנק ואוחסן במחסני נעמן בע"מ.

ביום 17.06.96 מונה עורך-הדין רן פינגרר על-ידי רשם ההוצאה לפועל, ככונס נכסים לרכב הנדון.

סמוך לאחר מכן, שוחרר הרכב, כנראה מחמת טעות, וביום 04.12.96 נתפס הרכב מחדש על-ידי המשיב עת הוחזק בידי חברת מזגני אולימפוס בע"מ. אז הובהר לעורך-הדין פינגרר, כי כנגד מר קאופמן, נפתח תיק הוצאה לפועל נוסף למימוש משכון שרבץ על הרכב.

בהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל אושהר הצעת החייב לפדות את הרכב הממושכן תמורת סך של 16,000 ש"ח כולל דמי אחסנה כמבוקש.

עם תפיסת הרכב על-ידי עורך-הדין פינגרר, הגישה חברת מזגני אולימפוס בע"מ בקשה לעיכוב מכירת הרכב, ביטול עיקול וביטול צו התפיסה שהיה בידי המשיב.

רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה הנדונה, ומכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט קבע, כי פדיון משכון, אין בו כדי להעביר את הבעלות כשהיא נקייה מזכויות צד ג' וכי פדיון משכון אינו חוסה תחת הוראות סעיף 34א לחוק המכר.

אי-לכך זכויותיו של מר קאופמן ברכב, היו כפופות לעיקול הקודם שהוטל על-ידי הבנק, והרכב שנמכר למבקש , אם-כן, הוא רכב הכפוף לזכויות הבנק בו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין בידיו לקבל את טענת המבקש לפיה הואיל והוא שילם בעבור הרכב, התבצעה למעשה מכירה ולא פדיון, מאחר וההליך הפרוצדורלי שהתבצע הוא הליך של פדיון משכון אשר מקנה לחייב זכות קדימה לרכישת משכון.

בקבלת טיעונו של המבקש, נותנים אנו יתרון בלתי-הוגן על פני קונים אחרים בשימוש זכות הקדימה של החייב.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי רשם ההוצאה לפועל צדק בהחלטתו זו, כאשר סבר, כי הרכב נפדה על-ידי החייב לפי סעיף 13(א) לחוק המשכון ולא היה מדובר במכירה על-ידי הרשות, ועובדת פדיון הרכב על-ידי החייב ומכירתו לצד ג' {המבקש}, אין בו כדי לבטל את זכויותיו של הזוכה על-פי צו העיקול שניתן בשנת 1994.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע בדחותו את בקשת רשות הערעור, כי מקובלת עליו החלטת רשם ההוצאה לפועל והוא לא מצא לנכון להתערב בה.

6. כשיש יתרת זכות ללקוח בבנק, כוח המשכון יפה עד לגובה הסכום שבחובה בחשבון, וכוח צו העיקול יפה לגבי יתרת הסכום מעבר לסכום שבחובה - הערעור התקבל
ב- ע"א (חי') 56/95 {א. נין נון בעמ נ' בנק איגוד לישראל, תק-מח 97(1), 1317 (1997)} המערערת, תבעה את החברה א. רוזי שווק ויבוא מוצרי חשמל בע"מ, בסדר דין מקוצר.

התביעה היתה על-סך 30,948 ש"ח, והתבססה על שקים שניתנו לתובעת על-ידי חברת רוזי, ושנמשכו על-ידי חברת רוזי מחשבונה בבנק איגוד.

במסגרת התביעה הוטל אצל הבנק עיקול זמני על-פי בקשת התובעת.

אין מחלוקת שביחסים שבין הבנק לבין חברת רוזי, היו שיעבודים לטובת הבנק להבטחת יתרות חובה שיהיו לחברת רוזי בבנק, ובכלל השיעבודים גם משכונות, כמפורט בתצהירו השני של העד מטעם הבנק.

התובעת טענה, כי משהגיע צו העיקול לבנק, יתרת החובה שהיתה בעת מסירת הצו, שנוצרה בגלל משיכות שאיפשר הבנק לחברת רוזי לעשות בחשבון לאחר קבלת הצו, אינה צריכה להשפיע לרעת התובעת.

הבנק טען שכוח המשכון, שנעשה כבר בשנת 1991 לזכות הבנק, עדיף על כוחו של צו העיקול, ושיד המשכון על העליונה.

בית-המשפט קבע, כי המשכון עדיף על צו עיקול. אך זאת, כשאין בזמן מסירת הצו לבנק יתרת זכות ללקוח {במזומנים או בזכויות ונכסים}. כשיש יתרת זכות ללקוח, כוח המשכון יפה עד לגובה הסכום שבחובה בחשבון, וכוח צו העיקול יפה לגבי היתרה על הסכום שבחובה.

הבנק טען, שלא יתכן שצו עיקול יקפיא הקפאה "ממיתה" את יכולת הלקוח לפעול בחשבון הבנק שעוקל.

בית-המשפט קבע, כי אכן, אין לפרש את הדברים עד כה כאילו מאז מסירת צו העיקול לבנק אין עוד אפשרות לפעול בחשבון. כוונת הדברים היא שיהיו תוקף וגבורה לצו העיקול, על ההפרש בין יתרת החובה בחשבון לבין סך-הכל העומד בזכות הלקוח ברגע שנמסר הצו לבנק. את היתרה הזאת "תופש" הצו והוא דבק בה ואין מושיע מאחיזתו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המסקנה היא, שראוי לקבל את הערעור, שכן היו בידי הבנק, בעת מסירת הצו לידיו, נכסים העולים על יתרת החובה, ולפיכך ראוי לחייב את הבנק לשאת באחריות כלפי התובעת.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור.

7. עיקול - משכון - הערת אזהרה - קדימות ועדיפות - הבקשה נדחתה
ב- ת"א 4522/95 {ראובן כהן נ' מרדכי זר ואח', תק-על 98(1), 518 (1998)} המבקש נתן הלוואה לסבג, עבור דירה שזה עמד לרכוש.

סבג התחייב לרשום משכנתה על שמו של כהן, להבטחת החזר ההלואה אך, לא עמד בהתחייבותו להחזר ההלוואה וגם לא רשם משכנתה על שמו של כהן.
כהן הגיש תביעה כנגד סבג, בגין החוב שלא נפרע. נרשם לפי צו של בית-המשפט, משכון אצל רשם המשכונות לטובתו של כהן.

המשיבים הגישו בקשה לבית-המשפט, להכריז על סבג כפושט רגל. במסגרת הליך פשיטת הרגל, פנו המשיבים בבקשה להורות, כי המשכון והערות האזהרה שנרשמו לזכות כהן, לפי צו של בית-משפט השלום בטלים.

בית-המשפט המחוזי נענה לבקשת המשיבים וקבע, כי פסק-דינו של בית-המשפט השלום ניתן בהיעדר סמכות ועל-כן בטל.

עוד ציין בית-המשפט, כי פסק-הדין התעלם מהעובדה, כי הוטל צו עיקול לטובת המשיב, על החלטה זו הוגש הערעור.

כהן טען, כי המשיבים, הנושים האחרים של סבג, לא עשו דבר כדי לגבות את חובם, אלא לאחר שזכה כהן בתביעתו בבית-המשפט השלום. בכך יש להצביע לטענתו, על קנוניה בין החייב לנושים.

עוד טען כהן, כי היות ולזכות החייב עמדה רק זכות חוזית להירשם כבעלים, שהיא זכות במיטלטלין, היא אינה ניתנת כלל לעיקול או לשיעבוד בלשכת רישום המקרקעין.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי טענתו העיקרית של כהן היא, כי הערת האזהרה שנרשמה על שמו של סבג, היא זכות חוזית ועל-כן, העיקול שנרשם לזכותו של המשיב 1 אינו תקף.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענתו של כהן, כי זמן יצירת המשכון קדם לרישום העיקול, דינה להידחות.

סעיף 4(ג) לחוק המשכון קובע, כי כלפי הנושים האחרים של החייב, יהיה כוחו של המשכון יפה רק עם רישומו אצל רשם המשכונות.

המשכון לטובתו של כהן נרשם לאחר שניתן צו העיקול לטובתו של המשיב 1, ועל-כן טענתו לזכות קדימה נדחתה.

8. משכנתה - הערת אזהרה - משכון - ביטולם של עיקולים
ב- ת"א (חי') 266/90 {רות אליעז נ' מקרקעי "סהר", חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 97(3), 529 (1997)} עלתה השאלה, האם העובדה שנרשמה הערת אזהרה, די היה בה כדי ליצור מצב, בו יתר הנושים יכולים היו לדעת על המשכון.

בית-המשפט קבע, כי התשובה לכך היא בחיוב. אמנם ההערה נרשמה כהערה על הסכם מכר, ולרשם המקרקעין הוגש רק הסכם המכר, אך מי שהיה מעיין בהסכם זה בלבד, היה מתקשה להגיע למסקנה שמדובר בחוזה משכון.

להבנה כזו ניתן היה להגיע, רק אם גם חוזה ההסדר היה עומד לרשות המעיין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, קובע נורמה מהותית, המשריינת את זכותו של בעל ההערה מפני פגיעה על-ידי אחרים, ואין זה משנה אם ההערה נוגעת למכר או למשכנתה, וכל עוד לא נמחקה ההערה לא יהיה בעיקול מאוחר יותר, כדי לפגוע בזכויות הזכאי, הנובעות מההתחייבויות נשוא ההערה.

התוצאה היא, שההערה מייחדת את נכס המקרקעין, בראש ובראשונה, להבטחת זכותו של בעליה, ובכך מעניקה לו עדיפות על שאר נושי החייב.

העובדה, שהתברר, שההתחייבות שבגינה נרשמה ההערה היא מסוג משכנתה ולא מכר, אין בה עילה למחיקת ההערה, אלא לכל היותר לתיקונה.

באשר לשאלה, האם יש בבעשיית העסקה בין הצדדים, משום העדפה פסולה של נושים שנעשתה מאחורי גבם של הנושים האחרים ובל כך יש לפסול אותה, ולהכריז עליה כחסרת תוקף, קבע בית-המשפט, כי התשובה לכך היא בשלילה.

ראשית, אין נורמה כללית, האוסרת העדפה של נושה אחד על חברו. איסור העדפה הפסולה, חל רק בדיני פשיטת רגל או פירוק, שכן בדינים אלה, שורר עיקרון השוויון בין נושים שווי מעמד.

עיקרון זה של שוויון, מתחיל לפעול סמוך להכרזתו של החייב כפושט רגל, שכן ההנחה היא, שאז ברור וידוע, שסך כל נכסיו לא יספיק לפירעון מלוא החובות לכל הנושים.

שנית, ההתערבות בעסקאות שנעשו, אפשרית רק לגבי עסקאות שמועדן שלושה חודשים לפני בקשת פשיטת הרגל שבעקבותיה הוכרז כפושט-רגל. בענייננו, לא התקיים לוח זמנים זה.

לבסוף, נראה, שמי שמוסמך לתקוף את תוקפם של עסקאות בהן יש העדפה פסולה, הוא הנאמן המייצג את האינטרסים של כלל הנושים. בענייננו אין לדעת אם המשיבים הם כל הנושים, או שמא רק חלק מהם, והרי ייתכן שיש נושים שהם בדעה שהעסקה שנעשתה ביןסהר לבין אליעז היא רצויה.

בית-המשפט קבע, כי אין להפר את האיזון האמור, תוך הסתמכות על עיקרון תום-הלב, ולהביא מכוחו של עיקרון זה, לביטול עסקאות המעדיפות נושים מסויימים על פני נושים אחרים.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בידי סהר יש משכון על זכויות שני בני הזוג על הדירה, וכי סהר תוכל להוציאו לפועל לפי הוראות חוק המשכון, והעיקולים שהוטלו על -ידי המשיבים לא יעמדו למכשול בדרך ההוצאה לפועל.

9. עכבון על כספים שעוקלו וזכות המשכון - התובענה נדחתה
ב- ה"פ (ת"א) 176339 {תנובה נ' בנ' אוצר החייל, תק-של 2001(2), 274 (2001)} נדונה תובענה להצהיר, כי המבקשים מחזיקים ואוחזים כדין בכספים אותם קיבלו במסגרת עיקול שבוצע אצל המשיבות, וכי למשיבה 1 אין משכון כדין או לא נרשם משכון כדין לטובת המשיבה 1 במשרדי רשם המשכונות, לגבי כספים של המשיב 3 שהיו מוחזקים בקופת הגמל אצל המשיבות.

לחילופין המבקשים ביקשו להצהיר, כי זכות העיכבון של המבקש 2 או זכות השיעבוד על דרך אחזקת הכספים, אצל המבקשים, בקשר עם הכספים שנתקבלו במסגרת עיקול בתיק ההוצאה לפועל גוברת על זכות המשכון של המשיבה 1 על הכספים, ככל שזו תקפה, אם בכלל.

בית-המשפט קבע, כי מדובר במשכון אשר נרשם כדין וכי לא היתה ולא יכולה להיות מחלוקת לעניין זכותו של בנק אוצר החייל בכספי המשכון האמור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי תיאור השיעבוד באיגרת החוב, ככל שאינו מדויק, אין בו כדי להטעות מהותית נושה בלתי-מובטח. הגם שאין פירוט לגבי מקור החוב של חוג הידידים, עדיין ברור שמדובר בכספים המגיעים מאותו גוף.

במקרה דנן, אי-ציון מלא של שם הקרן או צורת ההתאגדות לא פגע בזיהוי הנכס המשועבד, כספי הקרן.

בכל מקרה, קבע בית-המשפט, כי לא מדובר בטעות מהותית העשויה להטעות באופן מהותי ולכן אין פגם ברישום גם לפי מבחן אובייקטיבי.

אכן, במקרה דנן קשה לקבל את הטענה כאילו הרישום שנעשה היה גורם לעיוות או פוגע בעקרון הפומביות והוודאות, ובזאת מסתתמות טענות המבקשים בהקשר זה.

בית-המשפט קבע, כי אין לעורך-הדין עזורה זכות עכבון על הכספים וממילא אין זכותו שאינה קיימת גוברת על זכות המשכון של הבנק.

ב- ע"פ 1075/98 {מדינת ישראל נ' מרדכי אופנהיים, פ"ד נד(1), }, קבעה כב' השופטת ד' דורנר כדלקמן:

"סעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין מתיר לעורכי-דין לעכב כספים שהגיעו לידיהם עקב שירותם ללקוחותיהם, לשם הבטחת שכר-טרחתם והחזר הוצאות-משפט. זאת, אם הגיש עורך-הדין תביעה כנגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מהיום שדרש ממנו הלקוח בכתב את מה שעוכב על-ידיו."

עוד הוסיף בית-המשפט, כי סעיף 88 לחוק קובע, שיעוכבו רק כספים השייכים ללקוח. מכאן, נכסים שאינם של הלקוח לא יהיו כפופים לזכות העיכוב.

במאמר "הנכסים הכפופים לזכות העיכוב של עורכי-דין" {הפרקליט כג (תשכ"ז) 50, מאת המלומד פרופ' י' וויסמן}, נאמר, בין היתר, כדלקמן:

"מן הנאמר עד כה ברור, כי כאשר עורך-דין מעכב נכס כלשהו שהלקוח מסרו לידו, ומופיע אדם התובע את הנכס ומוכיח, כי הנכס נגזל ממנו, וכי הוא שלו, אין עורך-הדין רשאי לסרב למסור את הנכס, בהסתמך על זכות העיכוב, הנכס אינו אז "של הלקוח", כנדרש בסעיף 88."

עורך-הדין עזורה, ביקש להסתמך על מאמרו של פרופ' וויסמן דלעיל, בו נכתב בעמ' 57-56, בין היתר, כדלקמן:

"ברם, מהו הדין אם החייב הוא אכן בעל הנכסים אלא שעל הנכסים רובצים שיעבודים קודמים, כמו משכון, charge, וכדומה - האם גוברת זכות העיכוב על זכויות כאלה, או שהיא כפופה להן?

מובן מאליו, כי אותן זכויות עיכוב שהן תקפות כלפי בעלי הנכסים המעוכבים, אף אם הוא איננו החייב, תהיינה תקפות גם כלפי שיעבודים קודמים כאשר זכות הבעלות היא בידי החייב. זכויות עיכוב אלה תקפות כלפי כולי עלמא.

שהרי לא יהא זה ממידת ההגיון להניח שהן תתגברנה על זכות הבעלות אך תיסוגנה מפני זכויות שיעבוד. לפי זה נהיה רשאים לומר, כי בהיעדר הוראה נוגדת יהיו זכויות העיכוב הנזכרות לעיל - של בעל מלון, מוביל, מציל ימי, אומן המשפר ומתקן, והעיכבון האקוויטבילי של עורכי-דין - עדיפות על שיעבודים קודמים שהוטלו באותם נכסים."

בהמשך לכך, טען עורך-הדין עזורה בסעיף 29 לסיכומיו, כי אין זה משנה כלל כיצד הגיעו הכספים לחזקתה של תנובה, כל עוד פעלה כדין, בתום-לב ולא השיגה את החזקה בכספים באמצעים לא כשרים.

בית-המשפט דחה טענה זו וקבע, כי לא מתקיימים התנאים המופיעים בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין.

מפירוט העובדות ומתוך השתלשלות העניינים עלה, כי מדובר בכספים אשר לא שייכים לתנובה, כאשר הכספים הגיעו לידיה של תנובה בעקבות טעות.

בנוסף, כפי שעלה מכתב הבקשה, לא נטען בפני בית-המשפט מעולם, כי תנובה היא בעלת הכספים האמורים.

המסקנה המתבקשת היא, כי תנובה לא היתה בעלת הכספים, לכן לא מדובר ב"כספי הלקוח" כמשמעם בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין ולפיכך, לא מתמלא התנאי העובדתי על-פי הוראת החוק הרלוונטית לפיה ניתן להחיל את זכות העיכבון הנ"ל.

דהיינו, אין זכות עיכבון על כספים שהגיעו בטעות לידי מי שמבקש זכות זו, שעליו להחזיק נכסים אלו ואינו יכול לטעון לזכות עיכבון לגביהם. ראה לעניין זה נ' זלצמן בספרה "עכבון" השוללת את זכות העכבון במקרה של קבלת נכס עקב טעות וכדבריה בעמוד 237 לספרה:

"ואפילו קיבל הלה את ההחזקה בתום-לב וללא ידיעה שהחייב אינו בעליו של הנכס ואינו רשאי למוסרו לאחר, על אחת כמה וכמה כאשר הבעלים נשלל מן ההחזקה שלו בנכס שלא מרצונו ושלא כדין."

משנרשם כדין שיעבוד קודם על הכספים, לא מגיע למבקשים כספים שכן כמעקלת, נכנסה המבקשת 1 בנעלי החייב ששעבד את הכספים לזוכה ולכן למבקשת 1 אין כל זכות בכספים, הטובה יותר מזכותו של החייב והיא לא יכולה להסתמך על העברת כספים שנעשתה בטעות.

למעשה, די בכך כדי לדחות את התובענה, אך למעלה מן הצורך יש לדחותה גם מטעמים נוספים.

בית-המשפט קבע, כי לא נתגבשה ולא הוצגה בפניו כל עילה להפעלת זכות העיכבון. בהקשר זכות העיכבון כתבה פרופ' זלצמן בעמודים 22-20 לספרה דלעיל, בין היתר, כדלהלן:

"זכות העיכבון נותנת בידי בעליה אמצעי פרטי להשגת דרישתו מן החייב... סעד העצמי של עיכבון נועד להקל על הנושה לממש את זכותו כלפי החייב... זכות העיכבון היא ערובה לחיוב, ובהיעדר חיוב - בין שהוא לא נוצר כלל, בין שהוא חיוב בלתי-תקף ובין שחדל להתקיים - אין קיום לזכות... השאלה בדבר קיומו של חיוב תקף, ועימה גם השאלה בדבר תוקפה של הזכות לעכב, תוכל להתברר רק לאחר שכבר החל העיכוב, ובמסגרת התדיינות משפטית שייזום אחד הצדדים לסכסוך."

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה דנן לא קמה לעורך-הדין עזורה זכות עיכבון. אם כך, אין סכסוך בין עורך-הדין עזורה לתנובה, לא הוצגו ראיות לחיובים המתבקשים, כאשר בנוסף העיד עורך-הדין עזורה, כי למעשה מדובר בקיזוז אשר בוצע בינו לבין תנובה.

הנה-כי-כן, לא עיכבון לפנינו אלא כספים אשר שולמו בהסכמה לעורך-הדין עזורה, כך שלא מדובר בעיכבון של הכספים וממילא לא יכולה זכות שאינה קיימת לגבור על זכות המשכון.

על-פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין, תנאי לזכות העכבון הינו הגשת תביעה על שכר-טרחת עורך-הדין או הוצאותיו תוך 3 חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור. במקרה דנן, לא מתקיים התנאי הנ"ל, אין כל דרישה בכתב מהלקוח לגבי הכספים שעוכבו וגם אם נראה בטענות המבקשת מס' 1 מפי המבקש מס' 2 "דרישה", אין כל תביעה בגין שכר הטרחה או ההוצאות שהוגשה תוך 3 חודשים מדרישה זו.

מעבר לצורך, טענו המבקשים, כי במאבק שבין זכות המשכון לבין זכות העיכבון, גוברת האחרונה, זאת לאור ההלכה שנפסקה ב- ע"א 790/85 {רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד(3), 185}.

בית-המשפט דחה טענה זו וקבע, כי פרופ' זלצמן מפרטת בעמוד 321 לספרה דלעיל את תחום חלותו של החריג ההלכתי אשר נקבע בעניין גרוס, לפיו שיקולים של מסחר תקין ושל שיפור הנכס הביאו למסקנה, כי בעל זכות העיכבון גובר על בעל זכות משכון, כאשר השיקולים דלעיל המגדירים את גבולותיה של הלכת גרוס אינם מתקיימים בענייננו.

כלומר, אפילו אם בית-המשפט היה קובע, כי לעורך-הדין עזורה זכות עיכבון בנכס, הרי שזכותו לא היתה גוברת על זכות המשכון של בנק אוצר החייל, כשבמקרה דנן לא הוצבע על כל השבחה של הנכס, הכספים.

בית-המשפט דחה את הטענות הנוספות, מעבר לאלה אשר הופיעו בכתבי הטענות, שהועלו על-ידי המבקשים במסגרת הסיכומים המהוות הרחבת חזית אסורה ואין בהן ממש {כמו נושא הקנוניה, חוסר תום-הלב ושאלת התמורה}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התובענה.

10. רישום משכון במשרד הרישוי שולל את תום-ליבו של רוכש רכב, שלא יוכל להתגבר על זכות הממשכן אף אם שילם לבעל המשכון את מלוא תמורת הרכב - הבקשה התקבלה
ב- ה"פ (נתניה) 175/01 {סלומון בתיה נ' בנק מסד בע"מ ואח', תק-של 2001(4), 182 (2001)} המבקשת, הלוותה למשיבה 2 סך 100,000 ש"ח ביום 08.11.00, ולהבטחת פרעון ההלוואה מישכנה המשיבה 2 לטובת המבקשת את רכבה.

הסכם ההלוואה הינו גם הסכם המשכון. מישכון הרכב נרשם במשרד הרישוי, אך לא נרשם מעולם במאגר המשכונות המתנהל על-פי תקנות המשכון.

המשיבה 2 אף חייבת כספים למשיב 1, ובקשר לחוב זה, שעילתו איננה ידועה, נקט המשיב 1 כלפי המשיבה 2 בהליכי הוצאה לפועל, אשר במסגרתם הוטל עיקול על הרכב, ומכוחו נתפס הרכב ונמכר בינתיים ותמורתו מופקדת בלשכת ההוצאה לפועל. אין מחלוקת, כי העיקול הוטל לאחר שנרשם המישכון במשרד הרישוי.

בקשת המבקשת בהמרצת הפתיחה, היא למתן הצהרה, כי זכותה ברכב עדיפה על זכות המשיב 1, באשר למישכון שלטובתה קדימות על פני העיקול. לפיכך היא אף ביקשה להצהיר, כי זכותה בתמורת הרכב עדיפה על זכותו של המשיב 1, ולקבוע את סדר הקדימויות בין הזכויות.

בית-המשפט קבע, כי הרכב מושכן לטובת המבקשת, וכי המבקשת זכאית לממש את המשכון משום שהמשיב 2 לא עמדה בתנאי ההלוואה והנה חייבת בגין ההלוואה סך 88,863 ש"ח.

תוקפו של המשכון איננו תלוי כלל ברישומו ולכן ודאי קיימות למבקשת זכויות מכוחו. לו נרשם המשכון לפי התקנות, היה כוחו של המשכון יפה כלפי כל נושה אחר של המשיבה 2 וכבר בהליכי ההוצאה לפועל, היה רשם ההוצאה לפועל מסלק מתוך תמורת מימוש הרכב כפעולה ראשונה, את החוב למבקשת.

אך, המבקשת לא רשמה את המשכון ולכן, ככל שהינה טוענת להיות זכות המשכון עדיפה על פני זכות נושה אחר, עליה לפנות לבית-המשפט ולהוכיח טענה זאת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המשיב 1 הנו נושה אחר של המשיבה 2. זכותו ברכב איננה זכות העיקול, אלא החוב אשר בגינו הוטל העיקול. עיקול איננו זכות, אלא אמצעי אכיפה למימוש זכות של נושה מתוך נכסי החייב.

קיומו של עיקול בהוצאה לפועל לטובת המשיב 1 מלמד, כי המשיבה 2 חייבת כספים למשיב 1 וכי המשיב 1 זכאי לממש את זכויות המשיבה 2 ברכב לשם גביית חובו. אך, ככל שזכויות המשיבה 2 ברכב ממושכנות לאחר במישכון שכוחו יפה גם כלפי המשיב 1, ודאי נדחית הזכות לגביית החוב מכוח העיקול מפני זכות בעל המשכון.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בהליך זה, יש להחליט באם חוב המשיבה 2 למבקשת קודם לחוב המשיבה 2 למשיב 1.

בית-המשפט קבע, כי ככל שהמשיב ידע על המשכון או חייב היה לדעת אודותיו, היה יפה כוחו של המשכון כלפיו. לפיכך, באם הוכיחה המבקשת, כי המשיב ידע או היה עליו לדעת אודות המשכון, הוכיחה, כי זכותה עדיפה.

המבקשת הוכיחה, כי רשמה את המשכון במשרד הרישוי. אמנם רישום זה איננו מגן על המבקשת מפני נושים אחרים הגנה סטטוטורית, אך לרישום כאמור קיימת משמעות רבה שכבר הוכרה בפסיקה {ראה גם ע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מד(2), 726, שם נקבע, כי המידע הנרשם במשרד התחבורה חשוב לכל מי שמתכוון לרכוש רכב ולכל מי שמתכוון להטיל עיקול על רכב ; ראה גם ע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4), 464; ע"א 596/98 רופינה ישראל בע"מ (בפירוק) ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', דינים עליון, נ"ה, 375}.

רישום משכון במשרד הרישוי שולל את תום-ליבו של רוכש רכב, שלא יוכל להתגבר על זכות הממשכן אף אם שילם לבעל המשכון את מלוא תמורת הרכב. זאת משום שכרגיל על מי שרוכש רכב חלה החובה לברר במשרד הרישוי את פרטי הבעלות ואף קיום רישומי עיקולים ושיעבודים קודמים {ראה גם ע"א 574/92 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' שלמה מור ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו, לעניין הקשר בין תום-הלב לבין הרישום במשרד הרישוי}.

רישום כאמור אף עשוי לשלול את תום-ליבו של נושה אחר, נושה אשר צפוי, כי קודם לנשייתו יברר את מצב נכסי החייב.

בנק בהחלט עשוי להיות בגדר מי שצפוי, כי יברר לגבי סוגים מסויימים של אשראים את מצבת נכסי החייב וכן גם מעקלים פוטנציאלים אחרים.

בית-המשפט קבע, כי המבקשת לא יכלה לדעת מה ידע המשיב 1 בעת שנוצרה נשייתו במשיבה 2. אין היא אף יכלה לדעת, באם חייב היה המשיב 1 לדעת על המישכון, וכל שהיא יכלה להוכיח בשלב זה, הוא שאם היה המשיב 1 בודק ברשות הרישוי את מצב רישום הרכב לאחר שנרשם השיעבוד, היה נודע לו דבר המישכון וממילא היתה נשיית המשיב 1 נדחית מפני המשכון.

בכך הוכיחה המבקשת, כי ייתכן מצב שבו ידע המשיב על קיום המשכון ולכן נדרשה בשלב זה התמודדות עובדתית של המשיב 1 עם הבקשה. ראוי היה, כי יביא ראיות שעניינן מועד יצירת החבות כלפיו וידיעותיו באותו שלב.

לפיכך, משתמו הראיות בתובענה, קבע בית-המשפט, כי עומדת לזכות המבקשת הן הוכחת קיומו של רישום במשרד הרישוי בדבר המשכון, רישום אשר מאפשר לכל נושה פוטנציאלי לדעת אודות המשכון והן שתיקת המשיב 1 אשר מלמדת, כי מסמכים ועדים מטעמו היו מעידים לרעתו.

משקלם המצטבר של שני אלו, סייע למבקשת לעמוד בנטל הנדרש להוכחת בקשתה.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בעת יצירת חוב המשיבה 2 למשיב 1 ידע משיב זה על המשכון שלטובת המבקשת או לפחות חייב היה לדעת אודותיו.

בית-המשפט העיר, כי אין בקביעות כאן, בכדי לקבוע, כי על כל נושה לבדוק את מצב הרישום במשרד הרישוי של כל רכב של כל חייב, קודם ליצירת כל חוב. יש לבחון קיומה של חובה כאמור על-פי נסיבותיו של כל מקרה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ידיעתו הרלבנטית של נושה אחר, אינה ידיעה בשלב הטלת העיקול, אלא ידיעה בשלב יצירת נשייתו בחייב. בענייננו, קבע בית-המשפט, כי הנושה האחר, הוא המשיב 1, שידע או חייב היה לדעת בעת יצירת נשייתו אודות המישכון.

יחד-עם-זאת עשויה להשמע הדעה, כי אף ידיעותיו או תום ליבו של הנושה האחר בעת הטלת העיקול רלבנטיים בבדיקת התחרות בין זכויות הנושים השונים {ראה גם ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(5), 3, וראה הערות בית-המשפט ב- ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4), 199}.

בית-המשפט קבע, כי ככל שמתקבלת הדעה, כי ידיעות המעקל הן הרלבנטיות, הרי הוכח בענייננו, כי המשיב 1 ידע בעת הטלת העיקול או לפחות רישומו, כי הרכב ממושכן לטובת המבקשת ובכך התחזקה הכרעת בית-המשפט.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-פי הראיות שהובאו בפניו, עדיפה זכותו של הממשכן, המבקשת, על פני זכותו של המעקל, המשיב 1, משום שהתקיים החריג הקיים בסיפא לסעיף 3(4) לחוק המשכון.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי זכותה של המבקשת בכספי מימוש הרכב קודמת לזכות המשיב 1.

11.זכותו הרשומה של הבנק גוברת על זכותה הבלתי רשומה של התובעת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (ת"א) 57324/99 {לויאן שרה נ' בנק כרמל, תק-של 2002(2), 260 (2002)} התובעת עתרה לבית-המשפט, שיצהיר, כי מחצית הדירה שייכת לה.

כן התבקש בית-המשפט לקבוע, כי יש לבטל את המשכנתא שנרשמה על הדירה לזכות הנתבע 1, ביחס למחצית הדירה שבבעלות התובעת.

התובעת הינה אשתו של הנתבע 2. הנתבע רשום כבעלים של כל דירת המגורים של בני הזוג.

ביום 13.06.94 חתם הנתבע על מסמכי ההלוואה מהבנק, ושעבד את הדירה {ודירה נוספת} להבטחת ההלוואה, שנועדה לעסק "סלון טוקיו" שהיה בבעלות הנתבע ואחיו.

ההכנסות מהעסק שימשו את בני הזוג לוויאן למחייתם. התובעת לא עבדה מחוץ לבית, ולא השתכרה.

ביום מתן ההלוואה, חתמה התובעת על מסמך, בו היא מתחייבת להמנע מלטעון כל טענה נגד השיעבודים ומימושם.

התובעת טענה, כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה, מכוח נישואיה לנתבע, ומכוח חזקת השיתוף; כי אין תוקף למסמך הויתור, שכן לתובעת לא היתה גמירות דעת בחתימתה עליו, והמסמך אינו מסויים דיו; כי התובעת לא היתה זכאית לוותר על מחצית זכויותיה בדירה, בשל הוראות סעיף 10 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973; כי זכות הבנק אינה גוברת על זכות התובעת, משום שהבנק לא היה תם לב, שכן בעת רישום זכויותיו {המשכנתא} הוא ידע על זכויותיה העדיפות של האישה.

מנגד, הבנק טען, כי האישה ויתרה במסמך הויתור על זכותה להתנגד למימוש המשכנתא, ואין לקבל את טענותיה, כי למסמך הוויתור אין תוקף; כי אף אם התובעת לא קראה את מסמך הויתור, טענת "לא נעשה דבר" לא תוכל להועיל לה; כי אין לקבל הטענה המבוססת על סעיף 10 לחוק יחסי ממון; כי זכותה של התובעת בדירה נדחית מפני זכותו הקניינית של הבנק; כי התובעת חייבת בחובות בעלה מכוח הלכת השיתוף בחובות; כיהתובעת מנועה מלהתכחש לתוקף מסמך הוויתור.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את התביעה. ראשית, זכותו של הבנק גוברת על זכותה של התובעת, שכן הבנק רכש את זכותו כבעל משכנתא בתום-לב ובתמורה, והשלים את העסקה ברישום.

שנית, הבנק הוכיח, שאין לקבל את טענת התובעת לפיה אין תוקף למסמך הויתור. זכותו של הבנק גוברת על זכותה של התובעת, שכן הבנק רכש את זכותו כבעל משכנתא בתום-לב ובתמורה, והשלים את העסקה ברישום.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בניגוד לזכותו החלשה של מעקל, זכות הקניין של הבנק כבעל משכנתא, תוכל לגבור על זכותה של האישה, יהיה טיבה אשר יהיה, אם הבנק רכש אותה בתום-לב ובתמורה, והשלים את העסקה ברישום.

אין חולק שעסקת המשכון הסתיימה ברישום. הוכח גם, כי הבנק נתן תמורה, ההלוואה שניתנה לנתבע לצורך עסקיו בסלון טוקיו.

לעניין תום-הלב, קבע בית-המשפט, כי הבנק הוכיח, כי הוא היה תם-לב.

בא-כוח התובעת טען לעניין זה, כי חוסר תום-ליבו של הבנק, נבע מכך שהוא היה מודע לקיומה של התובעת, אשתו של הלווה, וידע בעת ביצוע רישום המשכנתא על זכויותיה העדיפות והקודמות של האישה.

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל טענה זו. אכן, הבנק היה מודע לקיומה של האישה, ולאפשרות שיש לה זכויות כאלה או אחרות בדירה. ואולם, הבנק לא התעלם מזכויותיה של האישה. נהפוך הוא, בהיותו מודע לקיומן האפשרי, הוא פעל כדי להביא לידיעתה את עניין המשכנתא, והחתים אותה לשם כך על כתב הויתור, באמצעות עורך-דינה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין סיבה לשלול את ההנחה, כי הבנק האמין שרישום הבעלות בדירה ברשם המקרקעין משקף נכונה את הזכויות בדירה, וודאי שאין סיבה לשלול את ההנחה, כי הבנק האמין, לאור מסמך הויתור, כי האישה נתנה את הסכמתה למשכנתא. זאת משום שהבנק מסר את מסמך הויתור לידי עורך-הדין שייצג את משפחת לויאן, על-מנת שהוא יחתים על גביו את התובעת.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי ככל שהבנק יכול היה לדעת, התובעת אכן חתמה על מסמך הויתור, מרצונה לאחר שעורך-הדין הסביר לה את האמור בו, ולאחר ששוכנע, כי הדבר הובן לה כראוי. זאת, שכן עורך-הדין אישר דברים אלה, בחתימתו שלו על מסמך הויתור.

לבנק לא היתה כל סיבה, בנסיבות אלה, לחשוש, כי האישה לא נתנה את הסכמתה לביצוע העסקה.

מכאן, שניתן לקבוע, כי בעת רישום המשכנתא, בהסתמך על מסמך הויתור שהועבר לבנק, היה הבנק תם-לב.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי מאחר שהבנק קיים את דרישת "תקנת השוק" שבסעיף 9 לחוק המקרקעין, כבעל זכות מאוחרת במקרקעין שאותה רכש בתמורה ובתום-לב, תוך השלמתה ברישום, זכותו הרשומה של הבנק גוברת על זכותה הבלתי רשומה של התובעת.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי התביעה מתקבלת במובן זה שהאישה תרשם כבעלים של מחצית הדירה.

עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי המשכנתא שנרשמה על כל הזכויות בדירה, תשאר בעינה, ומבחינה זו, התביעה נדחתה. נקבע, כי הבנק יהיה רשאי לממש את המשכנתא לצורך פרעון חובו של הנתבע כלפי הבנק, ככל שחוב כזה קיים, וצו המניעה הזמני בוטל.

12. ייחודו של מנגנון המשכון, הוא במתן אפשרות לנושה לקבל את הכספים המגיעים לו, בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות - הבקשה נדחתה
ב- רע"א 4327/06 {בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' יעקב שרביט, פדאור 106(21), 708} המבקש טען, כי יש לו עדיפות על פני המשיב בגדרם של דיני הקניין והקדימה, וזאת אף אם יוכח, כי המשיב רכש את הנכס בתום-לב ולו זכויות קנייניות בנכס.

המשיב רכש את זכויותיהם של המשיבים בדירה. המשיב הוא נושה מובטח בנכס, שכן הנכס הנכס שועבד לטובתו במשכון, המהווה שיעבוד ראשון כנגד הלוואה שנתן למשיב 2. השיעבוד נוצר טרם החתימה על הסכם המכר.

בית-המשפט קבע, כי לעובדה שבמקרה זה, אנו עוסקים במימוש משכון ישנה חשיבות רבה, שכן ייחודו של מנגנון המשכון, הוא במתן אפשרות לנושה לקבל את הכספים המגיעים לו, בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות, וכי עיכוב במימוש הנכס, עלול לגרום למבקש נזק, באופן שייגרעו סיכוייו להיפרע ממנו, גם אם בסופו-של-יום תידחה תביעת המשיב, ויורשה המימוש.

במצב דברים זה, ייפגע הן האינטרס לגביית חוב מהירה והן אינטרס המבקש להגנה על קניינו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כאשר הזכות הנטענת בתובענה היא קניינית, תגבר נטיית בתי-המשפט להיענות לבקשות למתן צוי מניעה. מאידך גיסא, ייתכן שהעיכוב במימוש הנכס יגרום למבקש נזק.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המשיב.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

13. מהוראת סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל עולה במפורש, כי יש לחלק את הכספים שהתקבלו במהלך ביצוע ההליכים, באופן יחסי לאחר ששולמו ההוצאות והאגרות
ב- בר"ע (חי') 3640/01 {מוצרי אספלט ואבן בנגב נ' שמעון פרץ, תק-מח 2002(1), 7421 (2002)} קבע בית-המשפט, כי מספיק לעיין בהוראת סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל בכדי להבין, כי חלוקת הכספים שהתקבלו עקב הליכי הוצאה לפועל בגין בקשות שונות להוצאה לפועל של פסקי-דין, לאחר ששולמו ההוצאות והאגרות, תהיה חלוקה יחסית.

ההוראה שבסעיף ברורה ומובילה אל המסקנה לפיה חלוקת הכספים חייבת להעשות בדרך האמורה.

רשם ההוצאה לפועל איננו רשאי לבצע חלוקה אחרת, שיקוליו של רשם ההוצאה לפועל, מותר להם שיהיו מינהליים-ביצועיים בלבד, שיקולים של "עשיית צדק" בין הזוכים אין להם מקום כאן. זוהיא דעתו של כב' השופט טירקל ב- בר"ע 107/92 (ב"ש) {בנק לאומי בע"מ ואח' נ' עו"ד דהאן (לא פורסם)}.

ב- רע"א 9399/05 {ר.מ צמיגי אחים בע"מ ואח' נ' עוד אברהם גולדברג ואח', תק-על 2006(3), 1155 (2006)} קבע בית-המשפט, כי בסעיפים 76(ב) ו- (ג) לחוק ההוצאה לפועל, ניתנת עדיפות לחוב פסוק הנובע ממזונות המגיעים מן החייב לבני משפחתו הקרובים, שפורטו בחוק ההוצאה לפועל.

מכאן, יש להסיק ש"בא המחוקק להשמיענו בפרוש, שאין להעדיף זוכה או נושה אחד על פני רעהו, זולת אותם בני משפחה מסויימים או בעלי זכות קדימה שפורשו בדין אחר" {ראה גם ד' בר-אופיר בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, 2005, 751-750}.

14. כללי המשחק בעת מעבר מהליך הוצאה לפועל להליך פשיטת רגל
ב- רע"א 4941/06 {יעקב אלפסי נ' עו"ד אופיר נאמן על נכסי החייב חיים דיין ואח', תק-על 2006(3), 1771 (2006)} קבע בית-המשפט, כי סעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל, קובע את כללי המשחק בעת מעבר מהליך הוצאה לפועל להליך פשיטת רגל.

בסעיף 91(א) לפקודת פשיטת הרגל נאמר, כי נושה שפתח בהליך הוצאה לפועל, לא יוכל להנות מן ההליך אלא אם השלימו לפני שניתן צו כינוס, לפני שנודע לו, כי החייב הגיש בקשת פשיטת רגל או לפני שנודע לו, כי החייב עשה מעשה פשיטת רגל, כאמור בסעיף 72(2) לפקודת פשיטת הרגל.

סעיף 91(ב) לפקודת פשיטת הרגל מורה, כי לעניין עיקול של חוב, הרי קבלת החוב היא היא בבחינת השלמה של הליכי ההוצאה לפועל.

מטבע הדברים, שחייב להיקבע קו גבול בין הליך הוצאה לפועל לבין הליך פשיטת רגל. קו גבול זה נקבע לעניין גביית חוב על-ידי נושה בקבלתו על-ידו. אם הנושה לא קיבל את החוב לפני מתן צו כינוס או לפני אחת החלופות האחרות, חובה עליו להשיב הכספים לקופה, לטובת כלל הנושים. ההוראות שבסעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל באות ליישם בהקשר של הוצאה לפועל את עקרון היסוד בדבר שוויון בין נושיו של החייב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיקול, משכון ומשכנתה