ספק בעלות (סעיף 28 לחוק)

1. כללי
סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"28. ספק בבעלות
(א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל, שאינם שלו.
(ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול.
(ג) הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה של רשם ההוצאה לפועל על-פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית-המשפט לעניין הבעלות על המיטלטלין המעוקלים; רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את העיכוב במתן ערובה להנחת-דעתו.
(ד) פסק-דין בתובענה לעניין הבעלות במיטלטלין האמורים, אין בו כדי לבטל מכירתם בהוצאה לפועל לאחר שבוצעה, או לפגוע בזכויות הקונה שרכש אותם מיטלטלין בתום-לב."
סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל קובע את ההנחה כי מיטלטלין שעוקלו בעת שהיו על גופו של החייב, בין חפציו או בחצריו, הם בבעלותו, כל עוד לא הוכח אחרת על-ידי רשם ההוצאה לפועל.

בהמשך לכך נקבע בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל כי מיטלטלין אשר עוקלו כשלא היו על גופו, בין חפציו או בחצריו של החייב, לא יימכרו אלא אם הוכח לדעתו של רשם ההוצאה לפועל כי הם בבעלותו של החייב.

יתרה-מזאת, באם לא הוכח שהמיטלטלין שעוקלו הינם בבעלותו של החייב, אזי יבוטל העיקול לאלתר.

סעיף 28 קובע כי מי שרואה עצמו נפגע מהחלטה שהתקבלה על-ידי רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף זה, רשאי לבקש את עיכוב ההחלטה בכדי לאפשר לו לפנות לערכאות לעניין הבעלות במיטלטלין המעוקלים, בקשה זו יכול ותותנה על-ידי רשם ההוצאה לפועל במתן ערובה.

לעניין תום-הלב נקבע בסעיף 28 כי פסק-דין הצהרתי הנוגע לבעלות במיטלטלין המעוקלים, לא יבטל את מכירת המיטלטלין בהליך ההוצאה לפועל לאחר שכבר בוצעה, ואין בו כדי לפגוע בזכויות הקונה שרכש את אותם מיטלטלין בתם-לב ובתמורה.

כלומר, הסעיף מקנה זכות עדיפה לקונה שרכש את המיטלטלין המעוקלים בתום-לב, לאחר שכבר בוצעה הרכישה, על זכותו של מי שקיבל פסק-דין הצהרתי בדבר הבעלות על המיטלטלין.

2. נטל הוכחת הבעלות
נטל ההוכחה לפי סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל מוטל על המבקש שעליו להוכיח, כי כל הזכויות ו/או הכספים המעוקלים שייכים אך ורק לו {ע"א (חי') 20679-03-10 ג.י.חומרי בניין והובלות מנוף בע"מ נ' קיבוץ בית אלפא מחצבות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.12)}.

למעשה, סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל קובע חזקה שבדין, שיש בה להעביר את נטל ההוכחה - כך במידה ועוקלו מיטלטלין ברשותו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, יראו אותם כנכסי החייב כל עוד לא הוכח אחרת, ולהיפך {תיק 561007-03-15 תיק איחוד (טרם פורסם, 05.05.15)}.

הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל קובעת כי על המבקש סעד הצהרתי לשם קביעת בעלותו במיטלטלין המעוקלים רובץ נטל ההוכחה להוכיח את בעלותו, בין היתר לשם סתירת החזקה הקבועה בסעיף-קטן (א) ומשלא עשה כן, הרי שלא עמד במידת ההוכחה הדרושה.

בבואו של בית-המשפט לתת פסק-דין הצהרתי עליו לבדוק האם תובע הסעד מוכיח כי בידו הזכות לבעלות.

עליו לשאול עצמו מדוע לפסוק למבקש הצהרה כמבוקש, האם מתקיים ה"מצב" שעליו הוא מבקש להצהיר וכי מן הראוי "לשריין" אותה זכות על-ידי פסק-דין.

פסק-הדין ההצהרתי מטרתו להשתיק כפירה והכחשה בעתיד, עקב מעשה בית-דין, שיווצר כתוצאה ממתן פסק-הדין. זאת כמובן בלבד שאין נסיבות המניעות את בית-המשפט שלא להיעתר לו {ראה ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד לו(2), 309, 316 (1982); ע"א 2447/93 מעיוף נ' אברהים ואח' פ"ד מח(5), 206, 210 (1994)}.

על חשבונית מס, לדוגמה, שמציג מבקש הסעד ההצהרתי לשם הוכחת בעלותו במיטלטלין מסויימים להיות מפורטת דיה על-מנת שבית-המשפט יאשר כי אכן עמד המבקש בנטל ההוכחה הרובץ עליו, כך נקבע ב- ה"פ (יר') 830/96 {ימית אבטחה וניהול נ' הארגון הארצי, תק-של 97(2), 100 (1997)}.

ב- ה"פ (כ"ס) 8659-10-14 {אורן ברש נ' אינווסטנט בע"מ, תק-של 2015(2), 68528 (2015)} נקבע שככלל המבקש לטעון לבעלות במיטלטלין, צריך להוכיח זכויותיו בהם ולעמוד בנטל השכנוע באמצעות ראיות מהימנות.

נאמר כי נטל הוכחת הבעלות במיטלטלין המצויים בדירה נושא התובענה ירבוץ על המבקשים, מאחר שבמקרה דנן הוכח שהדירה הינה בבעלותו של הנתבע וחזקה היא שהמיטלטלין המצויים בה שייכים לו.

כלומר, הכלל הוא כי לנתבע עומדת החזקה הקבועה בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל. חזקה זו ניתנת לסתירה על-ידי המבקשים שלפי קביעת בית-המשפט יצטרכו להוכיח כי המיטלטלין הינם בבעלותם.

ב- ע"א (חי') 4431/07 {לגלות את היופי בע"מ נ' עומר גור, תק-מח 2008(2), 10883 (2008)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה שבו נדחתה תביעת המערערת להצהיר על זכותה במיטלטלין, וזאת מהטעם כי לא הוכיחה את העברת הבעלות במיטלטלין לידה.

בית-משפט קבע כי הנטל להוכיח את רכישת הבעלות במיטלטלין מוטל על שכמי המערערת, ומשנכשלה להרימו, נדחתה תביעתה.

בית-המשפט קבע כי מהוראות סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל ניתן ללמוד כי נטל ההוכחה משתנה בשים-לב למקום הימצאם של המיטלטלין המעוקלים, כלומר ביחס למיטלטלין הנמצאים בחצרים שבחזקת החייב נקבעה חזקה הניתנת לסתירה ולפיה הבעלות במיטלטלין היא של החייב.

לעומת-זאת כאשר המיטלטלין מצויים בחצרי צד ג', לא עומדת לנושה החזקה, והנטל עליו לשכנע כי המיטלטלין בבעלות החייב.

משמע, השאלה הראשונה שיש לבחון היא האם המיטלטלין שעוקלו נמצאו בחצרי החייב או בחצריו של צד ג'. במקרה דנן נקבע כי לא עמדה לנושה כל חזקה, אלא הוטל עליו הנטל לשכנע כי מדובר בחצרי החייב. במצב בו היה נקבע כי מדובר בחצרי החייב, אזי היה עובר הנטל לשכמי הצד השלישי לשכנע כי הוא בעל המיטלטלין.

ב- ה"פ (כ"ס) 6820-02-15 {מיכאל אדרי נ' לבידי זהב שווק לבידים בע"מ, תק-של 2015(2), 15950 (2015)} בית-המשפט דחה תביעתו לסעד הצהרתי של בעל מניות לשעבר בחייבת, שרכש לטענתו את המיטלטלין מושא הבקשה במסגרת פירוקה. המבקש לא הצליח להוכיח בעלות במיטלטלין המצויים בחצריה של המשיבה, לא הוצג הסכם רכישה בעניינם וכן לא הוצגו אסמכתאות לביצוע התשלומים בפועל.

התביעה עניינה מתן סעד הצהרתי לפיו כל המיטלטלין הנמצאים בעסקו של המבקש ברחוב דוד מרכוס בעיר פתח-תקווה שהיא גם כתובת החייבת, הם בבעלותו הבלעדית.

נקבע כי לפי הוראת סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, מיטלטלין שעוקלו כשהיו בחצרי החייב, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל כי אינם של החייב.

בית-המשפט קבע כי די בתדפיס מרשם החברות, בכדי להוכיח כי המיטלטלין עוקלו בכתובתה של החייבת, שהיא גם כתובת עסקו של המבקש.

לכן, בהתאם לסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, על המבקש במקרה דנן היה מוטל הנטל להוכיח כי למרות הימצאות המיטלטלין בחצרי החייבת, המיטלטלין שייכים לו.

המבקש לא הרים את נטל ההוכחה לבעלותו במיטלטלין נשוא התובענה ולכן תביעתו למתן סעד הצהרתי נדחתה.

ב- עש"א (ת"א) 47782-03-15 {אלון שמואל פישלר נ' אלון רוני, תק-של 2015(1), 114671 (2015)} נקבעה ההנחה כי אם החייב תועד בעודו עושה שימוש ברכב, והוא מאשר כי השתמש ברכב - חזקה היא שהרכב הוא שלו, ומכאן הנטל רובץ לפתחו להראות שאין המדובר בנכס שלו.

במקרה דנן נדונה בקשת רשות ערעור של צד ג' על החלטת רשם ההוצאה לפועל במסגרתה הורה הרשם על תפיסת רכב שעוקל ברישום לאור בקשתו של הזוכה בתיק הוצאה לפועל.

המבקש במקרה דנן, שכאמור מהווה צד ג' בתיק ההוצאה לפועל, טען כי יש להורות על ביטול החלטת רשם ההוצאה לפועל ובכך ביטול העיקול שהוטל על הרכב שרשום על שמו במשרד הרישוי.

בית-המשפט ציין את קיומה של החזקה על-פי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, לפיה מקום שמיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של חייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, הרי שרואים את המיטלטלין כנכסיו, כל עוד לא הוכח אחרת להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל.

בית-המשפט קבע כי הנטל במסגרת הליך ההוצאה לפועל דנן, רבץ לפתחו של החייב או של צד ג' להניח דעתו של רשם ההוצאה לפועל שהמיטלטלין אינם שלו ובמילים אחרות להפריח את הכלל הקובע כי: "אני עושה שימוש בנכס - משמע הנכס שלי".

זאת ועוד, החייב במקרה דנן, השתמש ברכב ומכאן ההנחה כי הרכב הוא שלו, הרציונל וההגיון העומד במסגרת חזקה זו הוא כי אין זה סביר כי אדם ייעשה שימוש ברכב שאינו שלו, אלא במקרים חד-פעמיים, יוצאי דופן ואקראיים.

נקבע כי כל שהיה על צד ג' לעשות הוא להניח את דעתו של רשם ההוצאה לפועל אחרת.

בית-המשפט קבע כי בכל הקשור לנטל השכנוע בהליך ההוצאה לפועל, התוצאה אליה הגיע רשם ההוצאה לפועל, שפעל על-פי החזקה הנ"ל, נכונה ולכן לא מצא מקום להתערב בה, ומכאן קבע כי דינה של בקשת רשות הערעור דנן להידחות.

ב- ה"פ (קריות) 8650-01-15 {אורה שושנה נ' אילן שושנה, תק-של 2015(1), 99055 (2015)} נדונה שאלת מגוריי המשיב בבית המבקשים לצורך סוגיית קביעת הבעלות על המיטלטלין המעוקלים.

נשאלת השאלה, האם המשיב התגורר בבית המבקשים באופן קבוע שאז ניתן יהיה לקבוע כי המיטלטלין המצויים בבית הם בבעלותו או שמא שהה שם באופן אקראי, שאז ניתן יהיה לקבוע כי החזקה במיטלטלין שייכת למבקשים.

בית-המשפט, על-פי חומר הראיות במקרה דנן, הגיע לכלל מסקנה כי דין בקשת המבקשים להתקבל.

בית-המשפט קבע, כי על-אף החזקה הקבועה בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל לפיה מיטלטלין המצויים בבית בו מתגורר החייב הם בבעלותו, הוכח בפניו כי המיטלטלין המצויים בביתם של המבקשים הינם בבעלותם הבלעדית, וכן השתכנע כי המיטלטלין המצויים בבית המבקשים, שהם אנשים מבוגרים, הינם מיטלטלין מינימליים שאמורים לשרת את המבקשים ולא מדובר בציוד החורג מציוד סביר המצוי בבית סביר.

בקבלתו את הבקשה נתן בית-המשפט פסק-דין הצהרתי לפיו המבקשים הם הבעלים על מלוא הרכוש המצוי בביתם, ואין למשיבים זכויות ברכוש זה לרבות הזכות לעקלו במסגרת תיקי הוצאה לפועל המתנהלים כנגד המשיב.
ב- ת"א (אשדוד) 19298-11-12 {איליה גלפן נ' יוסי קוזיאשוילי, תק-של 2015(1), 46018 (2015)} נקבע כי הליך העיקול בביתם של התובעים בוצע כדין.

התובעים טענו כי חל בעניינם סעיף 28(ב) לחוק ההוצאה לפועל ועל-כן היה על צד ג' להוכיח שהמיטלטלין שעוקלו שייכים לחייב.

בית-המשפט קבע כי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל מבחין בין מיטלטלין המעוקלים בחצרי החייב בסעיף 28(א) לבין מיטלטלין המעוקלים שלא בחצרי החייב בסעיף 28(ב).

מכאן שמיטלטלין המעוקלים בחצרי החייב, נטל ההוכחה יהיה על על הטוען שהם אינם נכסי החייב. לעומת-זאת, כאשר מיטלטלין מעוקלים שלא בחצרי החייב, על הטוען שהם רכושו של החייב, הנטל להוכיח זאת.

במקרה דנן לא היתה מחלוקת כי החייב התגורר בדירה בה בוצע העיקול. מכאן שהעיקול בוצע ב"חצרי החייב" בהתאם להוראות סעיף 28(א) חוק ההוצאה לפועל, על-כן על התובעים היה להפריך את החזקה שמדובר במיטלטלין השייכים לחייב.

נקבע כי הכלל הוא כי מגוריו של חייב בדירה יוצרים חזקה כי המיטלטלין המצויים בה שייכים לו, אולם מדובר בחזקה שכמובן ניתנת לסתירה. ומאחר ובמועד בו בוצעה הוצאת המיטלטלין לא הופרכה החזקה, היה צד ג' רשאי לפעול להוצאת ומכירת המיטלטלין. נקבע כי העיקול ברישום בוצע כדין.

ב- ה"פ (יר') 24851-07-14 {דביר אינדיג נ' דוד וולף, תק-של 2014(4), 100157 (2014)} נדונה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו כלל המיטלטלין המצויים בדירה המבקש, הינם בבעלותו הבלעדית.

במקרה דנן, המבקש הינו בנו של החייב בתיק ההוצאה לפועל שבמסגרתו הוגשה בקשה לעיקול כלל המיטלטלין בדירה {להלן:"החייב"}.

טענת המבקש היתה כי בטרם פטירתה, הורישה לו אימו המנוחה בצוואתה את כלל רכושה, לרבות הדירה שהיתה בבעלותה הבלעדית, וציוותה כי הכול יועבר על שמו של המבקש, שהוא יורשה היחיד.

במהלך השנה שבה נפטרה המנוחה, איבד החייב את כל ממונו ונותר חסר כל וללא מקום מגורים.

כתוצאה מכך, הציע לו בנו, המבקש, להתגורר בדירה, מאחר והוא עצמו מתגורר ממילא במרבית הזמן בדירה אחרת במרכז הארץ, סמוך למקום עבודתו.

המבקש טען כי החייב מתגורר כיום בהונגריה עם אשתו ההונגריה, מרכז חייו נמצא בחו"ל עם משפחתו החדשה, ורק בעת הגיעו לביקור בארץ מאפשר המבקש לאביו לשהות בדירה מעת לעת.

כלומר, שהותו של האב בדירה היתה אקראית בלבד ומכאן שלטענת המבקש, כלל המיטלטלין שעוקלו הינם בבעלותו הבלעדית.

זאת ועוד, המבקש טען כי לחייב אין כל חלק בדירה ובמיטלטלין שבה, אשר נרכשו על-ידי המנוחה והועברו, מכוח צוואה, לחזקתו ולבעלותו הבלעדית.

המשיב לתובענה, שהינו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד החייב, טען כי המבקש, כבנו של החייב, מסייע לו להתחמק מחובותיו הרבים ואף משעבד עבורו כספים. לטענתו החייב גר בדירה ונוהג בה מנהג בעלים.

המשיב טען כי הוכח שהחייב מחזיק בדירה וכי המיטלטלין הינם שלו ושל רעייתו המנוחה וחלה עליהם חזקת השיתוף, ולכן המבקש אינו יכול לרשת מיטלטלין של אביו בעודו בחיים.

בית-המשפט קיבל את הבקשה למתן פסק-דין הצהרתי וקבע כי בהתאם לסעיף 28(ב) לחוק ההוצאה לפועל {הקובע כי מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצריו לא יימכרו כל עוד לא הוכח שהם רכושו ובמידה ולא הוכח שהם רכושו של החייב אזי יבוטל העיקול} כי נטל הראיה מוטל על מי שטוען שהמיטלטלין הם בבעלותו של החייב, דהיינו על המשיב במקרה דנן, ומאחר שזה לא הרים את נטל ההוכחה, אזי התקבלה הבקשה.

בית-המשפט נתן פסק-דין הצהרתי לפיו המיטלטלין בדירה שייכים באופן בלעדי למבקש, ואין לבצע לגביהם הליכי הוצאה לפועל מכל סוג שהוא, ביחס לחובותיו של החייב.

3. מה דינו של חוזה למראית עין לצורך הוכחת הבעלות במיטלטלין?
נשאלת השאלה מהו דין חוזה שנחתם לכאורה ולמראית עין. למשל, חוזה לרכישת מיטלטלין לפיו נרשם כי המבקש הוא זה שביצע את הזמנת ורכישתם כשבפועל בוצעה הרכישה על-ידי הוריו וזאת על-מנת לאפשר להם להימלט מנושים המבקשים לגבות את חובותיהם?

ב- ה"פ (קריית גת) 569/96 {צחי אמסלם נ' שמיר חב' לביטוח בע"מ, תק-של 97(2), 1398 (1997)} נדונה סוגיה זו. כב' השופטת ר' ברקאי קבעה, בדחותה את תביעת המבקש לסעד הצהרתי, כי גם אם אכן נרכש הציוד החשמלי והוא נמצא בדירת הורי המבקש, הזמנת הציוד הנ"ל נעשתה על שמו של המבקש כחוזה למראית עין, ולו רק כדי לאפשר להוריו של המבקש להימלט מחובות הנושים.

בית-המשפט ציין כי המבקש לא הציג בפניו תלושי שכר היכולים ללמד על יכולתו הכללית למימון רכישת המצורים, דבר אשר נחוץ לבירור הבעלות על המיטלטלין ומתן סעד הצהרתי.

זאת ועוד נקבע כי המבקש ביצע את הרכישות לכאורה זמן קצר לאחר שחרורו מצה"ל ולכן בית-המשפט קבע כי ספק אם יכול היה לממן רכישות אלו בעצמו.

המבקש אף הודה בפני בית-המשפט כי כל ציוד החשמלי לגביו מבקש הוא סעד הצהרתי משמש את הוריו בדירתם בקריית-גת, וכי כיום מתגורר הוא באילת בדירתו העומדת לרשותו על-ידי מעבידו.

לכן, בית-המשפט קבע כי גם אם אכן רכש את מוצרי החשמל בעצמו, על פניו ביצע רכישה זו עבור הוריו ולשימושם האישי.

המבקש הודה כי פרט לרכוש זה אין להוריו ציוד חשמלי נוסף ואין ספק כי נועד הוא לשימושם האישי בלבד.

4. האם רישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי או קונסטיטוטיבי לעניין הוכחת הבעלות?
ב- ת"א 21981/01 {פארס מרלין נ' שחאדה אליאס, פדאור 02(8), 365 (2002)} קבע כב' השופט י' וגנר כי הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי, כלומר, נטל ההוכחה ירבוץ על המבקש ולא על החייב בתיק ההוצאה לפועל {ראה גם תיק הוצאה לפועל מס' 01-69710-14-3 בעניין החייב 2 וצד ג' (טרם פורסם, 22.02.15); רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4), 464 (1997)}.

הנתבע 2 בתובענה דנן, נקט בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבע 1 אשר היה חייב לו כסף. במסגרת זו ועל-סמך בקשת הנתבע 2 נתפש הרכב אשר חנה במקום חניה שבו העמידו הנתבע 1.

התובעת במקרה דנן הגישה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי לבעלות על הרכב נשוא התובענה, ובד-בבד עם הגשת התביעה הגישה בקשה למתן סעד זמני של מניעת מימוש הליכי ההוצאה לפעול ומכירת הרכב.

הסעד הארעי ניתן לתובעת, אולם נקבע כי, בהתאם לסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל על הנתבע 2 בתביעה דנן, הטוען כי הרכב בבעלות הנתבע 1, מוטל הנטל להוכחת הבעלות זאת למרות הרישום במשרד הרישום.

במקרה הנדון, לא הצליח הנתבע 2 להרים את הנטל ולשכנע את בית-המשפט כי הבעלות ברכב עומדת בסתירה לרישום במשרד הרישוי וכי רכב זה שייך לנתבע 1.

5. עילת עשיית עושר ולא במשפט ועילת הרשלנות בעיקול מיטלטלין
ב- תא"מ (הר') 40915-01-12 {בועז לבקובסקי נ' 1. לאומי קארד אשראים בע"מ 2. אייל סודאי, תק-של 2014(4), 104557 (2014)} נדונה תביעה שבה עתר התובע, להשבת הכספים בסך של 26,290 ש"ח שנלקחו שלא כדין על-ידי הנתבעים, בסיס עילתו היה מכוח עילת עשיית עושר ומכוח דיני הרשלנות. כמו-כן תבע לפגיעה בכבודם ושמם הטוב לו ולבני משפחתו מאת הנתבעים.

כנגד אח התובע {להלן: "החייב"}, נפתח תיק הוצאה לפועל בגין חוב לנתבעת 1, כאשר הנתבע 2 ייצג את הנתבעת 1 בתיק הוצאה לפועל.

ביום 30.08.10 הונפק דו"ח חקירת שטח שממנו עלה כי אחיו של התובע התגורר יחד עם אחיו, התובע, בתל-אביב, משכך פעל הנתבע 2 ויידע את לשכת הוצאה לפועל בגין שינוי כתובתו של החייב.

ביום 10.11.10 הודבק על דלתו של התובע צו עיקול ברישום מכיוון שבאותה עת לא נכח מישהו בבית.
לאחר שניתן צו לאור בקשת הנתבעת לביצוע הליך הוצאת מיטלטלין מדירת התובע, פעל הנתבע 2 ביום 21.12.11 באמצעות קבלני הוצאה לפועל לשם הוצאת מיטלטלין מדירת התובע.

התובע שילם באמצעות כרטיס אשראי סכום כולל של 26,290 ש"ח בכדי למנוע הוצאת מיטלטלין מביתו.

ביום 21.06.11 ניתן פסק-דין הצהרתי כי המיטלטלין המצויים בדירת התובע הם בבעלתו הבלעדית. ולכן פנה התובע להשבת הסכומים שנגבו שלא כדין על-ידי הנתבעים.

השאלה שנשאלה במסגרת פסק-הדין דנן היא האם עצם הוצאת המיטלטלין מרשות התובע נעשתה כדין? והאם עילת עשיית עושר ולא במשפט מתקיימת במקרה דנן?

התובע טען כי הוצאת המיטלטלין על-ידי הנתבעים באמצעות קבלני ההוצאה לפועל נעשו שלא כדין, עקב הסתמכות רשלנית של הנתבעים על דו"ח חוקר רשלני ושטחי הואיל וכל החפצים המצויים בדירת התובע הינם בבעלות הבלעדית כפי שנפסק בפסק-דין הצהרתי שניתן לטובתו בעבר, ועילתו מכוח עשיית עושר ולא במשפט, ועל-כן יש להשיבם.

התובע טען כי לו ומשפחתו נגרמו עוגמת נפש ופגיעה בשמם הטוב במהלך פעולת הוצאת המיטלטלין מביתו תוך שימוש בכוח בפני כל השכנים שנכחו באותה העת, ודרש פיצוי לפי עילת לשון הרע ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ש"ח.
בית-המשפט בדק האם מעשה הוצאת המיטלטלין מרשות התובע נעשה כדין או האם הנתבעים התרשלו כאשר הסתמכו על דוח החוקר?

דעת בית-המשפט היתה כדברי הנתבעים והיא שהליך הוצאת המיטלטלין נעשה כדין, בפן העובדתי, בית-המשפט קבע כי לאחר שהיה קושי רב באיתור אח החייב, הנתבעים פעלו לאיתור התובע על-ידי חוקר פרטי ובעקבות הנפקת דו"ח חקירת השטח פעלה הנתבעת ויידעה את לשכת ההוצאה לפועל בגין שינוי כתובתו של החייב.

לאחר איתורו של החייב, הדביקה הנתבעת על דלתו של התובע צו עיקול ברישום מכיוון שבאותה העת לא נכח מישהו בבית כפי שעולה מדו"ח העיקול שצורף לכתב ההגנה במקרה דנן.

לאחר מתן צו העיקול על-ידי רשם הוצאה לפועל כדין, לאור בקשת הנתבעת לביצוע הליך הוצאת מיטלטלין, פעל הנתבע 2 לתביעה באמצעות קבלני הוצאה לפועל לשם הוצאת מיטלטלין מדירת התובע.

בית-המשפט קבע כי יצא איפה כי כל הליך הוצאת המיטלטלין נעשה כדין כפי שנהוג במצב דברים מעין זה.

במה דברים אמורים? בית-המשפט סבר כי העובדה שהנתבעת 2 הסתמכה על דו"ח החוקר הפרטי והעובדה כי נעשו מספר בירורים לבירור כתובותו של החייב, אח התובע, שנמצא כי הוא גר בביתו של התובע היא דרך מקובלת במצבים מסוג זה.

בית-המשפט קבע בנוסף כי עדותו של החוקר שאיתר את החייב היתה מהימנה ללא סתירות והתיישבה עם השכל הישר.

בית-המשפט קבע כי, החזקה לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל קובעת כי המיטלטלין שמצויים בביתו של החייב, הינם נכסי החייב כל עוד לא הוכח אחרת, לכן לאחר שהתברר על-ידי החוקר כי אח התובע גר בביתו של התובע ולא היתה התנגדות לחזקה זו באותה עת, אין מנוס מלקבוע כי אח התובע גר בבית התובע ולהחיל את החוק הנדון. לאחר מעשה זה הודבק על דלתו של התובע צו עיקול ברישום כדין כפי המקובל.

בית-המשפט ציין בעניין זה גם את תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המציינת במפורש כי במקרה שהנמען לא נמצא או מסרב לקבל את המצאה ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או המקום הנראה לעין וכי הדבקת הצו על בית התובע נעשתה כנדרש לתקנה.

בית-המשפט קבע כי לא ראה בהתנהגות הנתבעים התנהגות רשלנית שכן התבססו בתום-לב על דו"ח חוקר ולא ניתן לקבוע כי מדובר בהסתמכות רשלנית כטענת התובע שכלל לא הוכחה. יתרה-מכך, גם אם החוקר התרשל בהכנת הדו"ח אין זה אומר שהנתבעים התרשלו כאשר הסתמכו בתום-לב בדו"ח חוקר לכן מעשה הוצאת המיטלטלין מרשות התובע נעשה כדין, ולא הוכח כי הנתבעים התרשלו בדרך כלשהי.

לעניין טענת התובע כי יש לקבל את תביעתו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, הואיל ונלקח ממנו על-ידי הנתבעים כסף שלא כדין ויש להשיבו מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט").

בית-המשפט סבר כי התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, לא התקיימו הלכה למעשה.

במקרה דנן, אין חולק כי הנתבעים התעשרו על-ידי הליך הוצאת המיטלטלין כתחליף למיטלטלין התובע שילם לתובעים סך של 25,773 ש"ח אך יחד-עם-זאת ההתעשרות היתה כדין שכן היא נעשתה על-פי צו של רשם ההוצאה לפועל שניתן כדין ולפיכך אין תחולה לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קבע כי גם אם היה נקבע כי יש תחולה לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הרי שבכל מקרה היה צודק לפטור את הנתבעים מחובת השבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט שקובע כי בית-המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי-צודקת.

בית-המשפט קבע כי הליך הוצאת המיטלטלין נעשה כדין לכן לא היה זה צודק לבצע השבה. התובע היה מודע לביצוע הוצאת המיטלטלין ולמרות זאת לא פעל בכל דרך אפשרית להתנגד לפעולה זאת באותה עת.

זאת ועוד, בנוגע לפיצוי על פגיעה בשמם הטוב של התובע ובני משפחתו נקבע כי הליך הוצאת המיטלטלין בוצע כדין וכי אין תוחלת לטענה זו ומה עוד התובע לא הצליח לעמוד בטל הוכחה כי אכן נפגע שמם התובע במעשיהם של הנתבעים כפי שנאמר לעיל.

ב- ה"פ (יר') 50960-01-13 {רפאל ישראל פור נ' יהודה אליהו, תק-של 2014(4), 82162 (2014)} נדונה תובענה לסעד הצהרתי לפיו המבקש הינו הבעלים של ציוד המצוי בבית העסק לממכר שווארמה שבבעלותו של המשיב 3, המצוי בקניון ישפרו בירושלים.

המשיב 1 הוא הזוכה בתיקי ההוצאה לפועל המתנהלים כנגד המשיבים 2 ו- 3 {להלן: "החייבים"} וביצע עיקול ברישום על מיטלטלין המצויים בבית העסק. המבקש, הוא בנו של המשיב 2 ואחיינו של המשיב 3. המבקש טען כי רכש בעצמו את הציוד המצוי בבית העסק.

המבקש הגיש תובענה זו למתן סעד הצהרתי לפיו הציוד בבעלותו ואין למשיבים 3-2 כל זיקה או זכות בנוגע אליהם. ובהתאם לכך, אין למשיב 1 זכות להיפרע מהחייבים בביצוע עיקול ומכירה של הציוד בהיעדר יריבות בינו ובין המשיב 1 בנוגע לחוב של החייבים.

צו העיקול על המיטלטלין בבית העסק ודו"ח עיקול נמסר למבקש שהיה מצוי בבית העסק בעת המצאתו. המבקש, ניסה למנוע נטילת כספים מהקופה הרושמת בבית העסק לפי צו שניתן לטובת המשיב 1 וטען כי הוא בעל העסק.

בית-המשפט קבע כי, סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל מקים חזקה הניתנת לסתירה לפיה מיטלטלין שעוקלו בחצרים שבהחזקת החייב הינם נכסיו.

בית-המשפט הסביר כי מקורו של הסעד ההצהרתי הוא מדיני היושר במשפט האנגלי. כלומר, על בית-המשפט להשתכנע כי יש בסיס למתן הסעד לפי עקרונות היושר והצדק בדבר בעלות במיטלטלין שאינם מצויים בחצרי המבקש ובמקרה דנן, מצויים בעסק של קרוביו, החייבים.

בית-המשפט קבע כי לא הוכחה בעלותו של המבקש בציוד המצוי בבית העסק של החייבים בקניון ישפרו, למעט כלי עבודה לא חשמליים למטבח אשר הוכח בחשבוניות ובקבלות שהמבקש רכש אותם.

אשר-על-לכן בית-המשפט דחה את התובענה דנן למתן סעד הצהרתי למעט לעניין ציוד המטבח שאינו חשמלי כאמור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ספק בעלות (סעיף 28 לחוק)