דיני עיקולים - דין והלכה
הפרקים שבספר:
- הסעד הזמני
- העיקול הזמני - תנאים להטלתו
- הנכסים המעוקלים
- סדרי דין
- שיקולי בית-המשפט בהטלת עיקול או בביטולו
- בקשה לביטול עיקול זמני
- בקשה לאישור עיקול
- עיקול מיטלטלין (סעיף 21 לחוק)
- עיקול רכב (סעיף 21א לחוק)
- מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול (סעיף 22 לחוק)
- הוצאת מעוקלים (סעיף 23 לחוק)
- העמדת נאמן ואחריותו של נאמן (סעיפים 24 ו- 25 לחוק)
- זכות שימוש במיטלטלין (סעיף 26 לחוק)
- מכירת מעוקלים (סעיף 27 לחוק)
- ספק בעלות (סעיף 28 לחוק)
- ביטול עסקאות (סעיף 30 לחוק)
- ביטול עיקול לאחר תשלום חוב (סעיף 32 לחוק)
- עיקול מקרקעין (סעיף 33 לחוק)
- הטלת עיקול ותוצאותיו (סעיף 34 לחוק)
- עיקול זמני (סעיף 35 לחוק)
- מכירת מקרקעין שעוקלו (סעיף 36 לחוק)
- רישום זכות במקרקעין שעוקלו (סעיף 37 לחוק)
- הגנת דירת המגורים, הגנת חייב חקלאי (סעיפים 38 ו- 39 לחוק)
- תחולה (סעיף 39א לחוק)
- זכותו של צד שלישי (סעיף 40 לחוק)
- ביטול העיקול בשל היעדר פעולה (סעיף 41 לחוק)
- ביטול העיקול לאחר תשלום החוב (סעיף 42 לחוק)
- הטלת עיקול בידי צד שלישי (סעיף 43 לחוק)
- עיקול כלל נכסי החייב (סעיף 44 לחוק)
- עיקול נכס מסויים (סעיף 45 לחוק)
- הודעת עיקול לצד שלישי שהוא תאגיד בנקאי (סעיף 45א לחוק)
- הודעת עיקול לצד שלישי שהוא חברה מנהלת (סעיף 45ב לחוק)
- עיקול מתחדש בתיק מזונות (סעיף 45ג לחוק)
- דינו של צד שלישי שלא הגיש הודעה (סעיף 46 לחוק)
- מסירת נכסים מעוקלים (סעיף 47 לחוק)
- חיוב של צד שלישי (סעיף 48 לחוק)
- תחולת הוראות (סעיף 49 לחוק)
- תשלום לצד שלישי (סעיף 49א לחוק)
- נכסים שאינם ניתנים לעיקול בידי צד שלישי (סעיף 50 לחוק)
- דין פירעון חוב (סעיף 51 לחוק)
- ביטול צו עיקול בידי צד שלישי (סעיף 52 לחוק)
- עיקול וכונס נכסים
- עיקול ורשויות מקומיות
- הכשלת עיקול והדין הפלילי
- עורכי-דין
- תפיסת רכב
- עיקול ומשיכת שיק
- עיקול וקרן פנסיה
- עיקול והסדר נושים
- עיקול והלכת שיתוף בין בני זוג
- עיקול ובית-דין רבני
- עיקול ומס ערך מוסף
- עיקול וחוק הנכים
- צו עיקול בתביעת מזונות
- עיקול וביטוח
- עיקול ובוררות
- עיקול והרמת מסך
- עיקול והערת אזהרה
- עיקול והמחאת חובות
- עיקול, משכון ומשכנתה
- עיקול ושיעבוד צף
- עיקול ושותפות
- עיקול ותושב חוץ
- בקשה לאישור עיקול - דוגמא
- בקשה להטלת עיקולים במעמד צד אחד
- בקשה להטלת עיקולים לאחר מתן פסק-דין
- בקשה להטלת עיקולים המוגשת בלשכת ההוצאה לפועל
עיקול זמני (סעיף 35 לחוק)
1. כלליסעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:
"35. עיקול זמני
(א) נתבקש בית-המשפט לעקל מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו וטרם החליט בבקשה, רשאי הוא, לבקשת הזוכה ולאחר שניתנה ערובה להנחת-דעתו, לצוות על עיקול זמני של המקרקעין.
(ב) על עיקול זמני יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 34(ג).
(ג) הוכח לבית-המשפט כי הבקשה לעיקול זמני הוגשה שלא בתום-לב וכי העיקול הזמני גרם נזק למי שהמקרקעין היו רשומים על שמו, רשאי הוא לחייב את המבקש בפיצוי הנזק בסכום שייקבע, ורשאי הוא להורות, לשם כך, על חילוט הערובה."
סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל מגדיר את סמכותו של בית-המשפט לצוות על עיקול זמני על מקרקעין, לבקשת הזוכה בכפוף להפקדת ערובה.
על-פי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, הסמכות ליתן צו עיקול זמני נתונה לבית-המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין.
נשאלת השאלה האם מכוח סעיף 35(א) נתונה הסמכות הנ"ל גם לרשם בית-המשפט המחוזי?
התשובה על שאלה זו היא שלילית, זאת מאחר ואין הוראה מפורשת לכך בחוק ההוצאה לפועל, וגם לא במסגרת חוק בתי-המשפט, כפי שהורה, למשל, בסעיפים 90(12), ו- 94 לחוק בתי-המשפט, ביחס לסמכויות מסויימות שהוקנו לבית-המשפט המחוזי בפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל").
ב- ה"פ (חי') 33233-07-12 {ארזה אופר בע"מ נ' אבי הנדל, תק-מח 2012(3), 3833 (2012)} נדחתה בקשה לצו עיקול זמני במעמד צד אחד במסגרתה חידד בית-המשפט את הגדרתו של סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל.
נפסק כי, סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל מסמיך את בית-המשפט להורות על עיקול נכסי חייב שאינם רשומים על שמו, ואילו במקרה דנן, המשיב לא רכש כל זכויות בנכס נשוא הבקשה, אלא רק זכות ל- 33.33% מתמורת מכירת הזכויות בנכס.
2. היחס בין תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל
תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:
"360. הגדרות (תיקון התשס"א (מס' 7))
בפרק זה:
"בית-משפט" - לרבות רשם שהוא שופט;
"הפסקת תובענה" - לרבות דחיה ומחיקה של תובענה;
"מחזיק" - אדם, זולת המשיב בבקשה לסעד זמני, אשר ברשותו מצויים נכסים שלגביהם נתבקש או ניתן סעד זמני;"
בעת שבית-המשפט דן בבקשת עיקול זמני לפי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שזכויות הצדדים, בעניין נשוא ההתדיינות, טרם הוכרעו.
בית-המשפט פוסק אז על-פי ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוכיח את זכותו הלכאורית של התובע לסעד המבוקש על ידו. צו עיקול הניתן על-פי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי מכוון "לתפוס" "נכסים שבידי הנתבע" או "נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר".
לעומת-זאת, כשבא בית-המשפט לדון בבקשת עיקול לפי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל אין מחלוקת לגבי זכותו של המבקש-התובע-הנושה לגבות מן המשיב-החייב את סכום החוב שנפסק לזכותו. הנושה מחזיק בידו פסק-דין בר-ביצוע בהליכי הוצאה לפועל. אך העיקול אמור "לתפוס" את "מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו".
אך מובן, שתנאי לכך שבית-המשפט ייעתר לבקשת עיקול לפי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל הוא שבית-המשפט ישתכנע כי נכס המקרקעין שבו מדובר אכן שייך לחייב, כנטען.
אין ספק שכמות הראיות הנדרשת להוכחת שייכותם של המקרקעין לחייב, לשם מתן סעד לפי סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, צריך שתהיה גדולה באופן ניכר מכמות הראיות הנדרשת להוכחת זכותו הלכאורית של תובע כדי לזכותו בעיקול זמני לפי תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי.
במקרה הראשון עלול הסעד לפגוע בזכותו הקניינית של צד שלישי, זר להתדיינות שבין הנושה לבין החייב; ואילו במקרה השני מדובר בפגיעה אפשרית בזכותו הקניינית של הנתבע, שהוא "צד קרוב" לתובע בהליך המתנהל בפני בית-המשפט, ונחה דעתו של בית-המשפט כי "אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין" {בש"א (חי') 5937/99 מקורות חברת המים בע"מ נ' אסאן משה, תק-מח 00(1), 9614 (2000)}.
3. נטל ההוכחה בבקשה לביטול עיקול זמני
ב- ת"א (יר') 13589-01-15 {שמעון שיינברגר נ' ברכה ברגר, תק-מח 2015(1), 36477 (2015)} נדונה בקשת הנתבעת לביטול העיקול הזמני שהוטל בתיק על מחצית מהזכויות בדירה מושא התביעה.
התובע במקרה דנן הגיש תביעה, בה התבקש בית-המשפט להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה נשוא התובענה ומהתמורה שניתנה בגין מכירתן שייכות לנתבע ולצוות על עיקולן, זאת על יסוד סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, לפיו "בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".
ואילו הבקשה לעיקול זמני שהוגשה על-ידי הנתבעת, הוגשה בהתאם לסעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי "נתבקש בית-המשפט לעקל מקרקעי החייב שאינם רשומים על שמו וטרם החליט בבקשה, רשאי הוא, לבקשת הזוכה ולאחר שניתנה ערובה להנחת-דעתו, לצוות על עיקול זמני של המקרקעין".
בית-המשפט קבע כי על-אף שנדונה במקרה דנן בקשת הנתבעת לביטול העיקול, על המבקש רובץ הנטל לשכנע כי יש להשאיר את הצו בעינו.
זאת ועוד נקבע כי, לא די בכך שכתב התביעה מגלה עילה על-מנת להצדיק את השארת העיקול על כנו, ויש להידרש לראיות שהוצגו {זאת בהתאם להוראת תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע, "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה" בקיומה של עילת התובענה}.
בית-המשפט סבר כי בהתחשב בראיות שנשמעו בפניו, לא נמצא כי לתובע עומדת עילת תביעה המצדיקה הטלת עיקול ולכן נענה לבקשה והורה על ביטול העיקול.

