עיקול והלכת שיתוף בין בני זוג

1. עיקול והלכת שיתוף בני זוג - האם הנושה הוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה ביחסים שבין בני הזוג לצורך העיקול?

ב- ה"פ (יר') 580/99 {רשות הנמלים והרכבות נ' אפרים דסקלו , פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.02)} המבקשת טענה כבר בתאריך 09.05.98 בוצע עיקול על מיטלטלין המצויים בדירה, כלומר, הדבר נעשה עוד לפני שהמשיבים חתמו על הסכם הגירושין.

בנסיבות אלו עמדה המבקשת על הקשר הסיבתי הקיים בין העיקול הנ"ל לבין הסכם הגירושין שנחתם ארבעה ימים לאחר מכן, ללמדנו על המלאכותיות ומראית העין שבו.

מנגד לכך טענה האישה כי הליך העיקול בוצע אך ורק בתאריך 21.07.98, לאמור כחודשיים לאחר חתימת הסכם הגירושין.

על-כן, לטענתה, אין כל קשר בין הליכי ההוצאה לפועל לבין הסכמת בני הזוג להתגרש.

מחלוקת עובדתית זו הוכרעה כבר על-ידי בית-המשפט בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים בבית-משפט השלום בירושלים שאליו פנתה המשיבה בעתירה להצהרה לגבי המיטלטלין המצויים בדירה ושם נתקבלה גירסת המבקשת שלפיה באמת בוצע העיקול ביום 09.05.98.

בנסיבות אלו קיים בנושא השתק כלפי המשיבים, ששניהם היו כאמור צדדים לאותו ההליך.

על רקע הנסיבות האמורות עתרה המבקשת לקבוע כי הסכם הגירושין שנחתם בין המשיבים הינו "חוזה למראית עין" אשר דינו בטלות {סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973}.

כתימוכין לכך הפנתה המבקשת למועד חתימתו מיד בסמוך לאחר ביצוע עיקול, כמו גם לעובדה שבפועל המשיכו המשיבים להתגורר יחדיו בבית המשותף לשניהם המהווה יחידה משפחתית וכלכלית אחת, כפי שאף נקבע בפסק-דינו של בית-משפט השלום.

המשיבים טענו כי המבקשת לא עמדה בנטל הבאת הראיות ולא הוכיחה את טענתה ולפיה הסכם הגירושין נעשה למראית עין בלבד.

המשיבים גם הפנו לכך כי הסכם זה נושא עמו רובד נוסף הנובע מאישורו על-ידי בית-הדין הרבני אשר נתן לו תוקף של פסק-דין.

בית-המשפט קבע כי אין מניעה שאיש עסקים יגן על רכושו הפרטי מפני הנושים העסקיים בדרכים שונות ומגוונות, ובלבד שהן נעשות מראש ובגלוי, באופן שהנושה, ולדיוק המתקשר עמו, יכול לדעתם מבעוד מועד ולכלכל את צעדיו בהתאם. כך גם יכלה המבקשת דנן עת בשעתו באה בדין ודברים עם הבעל.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון אין את אותה ראיה חיצונית גלויה בדמות הסכם שיתוף שנעשה לפני רשות שיפוטית או רושם נישואין, כנקוב בסעיפים 2(א) ו- 2(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כלומר, לאחר מיון העובדות כפי שבאו לבטא את עמדת בני הזוג בתחילת שנות השמונים, זו ייתה תכלית הסכמתם ומטרת הרישום הנפרד.

מכיוון שכך, אין סיבה שבנסיבות אלו יוכל הנושה לרדת לנכסים שכבר מלכתחילה רצו בני הזוג לייחד לאחד מהם בלבד. אלה הם פני הדברים גם בעניין הנדון.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי דין התובענה להידחות.

ב- ע"א 4374/98 {ורד עצמון נ' עורך-דין אורי רפ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.02)} נדון ערעור על פסיקתו של בית-המשפט המחוזי שדחה את טענת המערערת כי אין מקום ליתן צו הצהרתי בדבר שיתוף בחובות טרם שנתפרק השיתוף עם פקיעת נישואים.

בית-המשפט המחוזי סבר כי המשיב 3 זכאי לסעד הצהרתי בדבר שותפותה של המערערת בחובותיו, וכי לנאמן עומדות כל זכויותיו של המשיב 3. לאחר הדברים האלה, ולבקשת הנאמן, הטיל בית-המשפט עיקול זמני על הדירה ועל כלי הרכב.

בערעור, בית-המשפט העליון קבע כי אין מדובר רק בדין מיוחד העומד מול דין כללי. גם ההיגיון העומד ביסוד השניים שונה.

התכלית העיקרית של הילכת השיתוף היא כאמור הגנה ממונית על אחד מבני הזוג הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם.

לעומת-זאת במסגרת הליכי פשיטת הרגל, המבקש להיבנות מהילכת השיתוף הוא הנאמן, הפועל במקרה זה לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני הזוג.

תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני זוג.

בית-המשפט העליון לא בא לומר כי החלתה של הילכת השיתוף בין בני זוג אינה יכולה להשפיע במקרים מסויימים על זכויותיו של צד שלישי {ע"א 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.95)}, שם השליכה החלתה של הילכת השיתוף על זכויות נושה של בעל הדירה הרשום, כשבידי אותו נושה היתה התחייבות לרישום משכנתה על הדירה וצו עיקול עליה.

בית-המשפט העליון קבע כי דבריו אמורים אך ברובד של השיקולים המובאים בחשבון במסגרת עצם הבדיקה אם חלה הילכת השיתוף אם לאו - שיקולים אלו צריכים להיגזר, בעיקרו של דבר, מן התכליות העומדות ביסודה של הילכת השיתוף תוך שהן מיושמות בעובדות המקרה.

2. האם משהוטל עיקול על דירה שהיא בבעלות משותפת של החייב ושל רעייתו הנתבעת, רשאי הנושה/המעקל לפעול למכירת הנכס כולו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל או שמא עליו לפנות בתובענה לבית-המשפט המוסמך, לשם פירוק השיתוף?

ב- ת"א (ת"א) 37823/04 {בר און אריה נ' בר און סמדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.06.2005)} נדונה השאלה - האם משהוטל עיקול על דירה שהיא בבעלות משותפת של החייב ושל רעייתו הנתבעת, רשאי הנושה/המעקל לפעול למכירת הנכס כולו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל או שמא עליו לפנות בתובענה לבית-המשפט המוסמך, לשם פירוק השיתוף? שהרי אין כל מניעה כי זכויותיו של החייב בנכס המעוקל יימכרו - בין על-ידי ההוצאה לפועל, ובין בדרך של מינוי כונס נכסים לשם מימוש הזכויות.

בית-המשפט סבר כי דרך זו אינה ישימה במקרים כאשר אין כל אפשרות מעשית למכור רק את חלקו של החייב בנכס.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי כאשר מדובר בזכויות משותפות בדירת מגורים, אין כל דרך מעשית למכירת זכויות החייב, ללא פירוק השיתוף במקרקעין.

3. האם זכות אובלגיטורית גוברת על עיקול?

ב- ת"א (ת"א) 1005/02 {שור מטר תמר מל נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.05)} הסוגיה שעלתה בעיקרה של תובענה זו היתה זכותה של התובעת 1 בנכס מקרקעין מול זכותם של מעקלי הנכס.

התובעת טענה כי העיקולים המאוחרים אינם יכולים לגבור על זכותה ה"מעין קניינית" לגבי הבית.

הנתבע טען 1 כי הסכם המכר בין התובעים היה "הסכם למראית עין".

הנתבע 1 טען כי הסכם זה נכרת בין התובעים, בזמן שנקלע התובע 2 לקשיים כלכליים ועלה חשש ממשי כי נושיו יפעלו למימוש רכושו ובכלל זה הבית.

משכך אותו הסכם מכר העיד על ניסיון הברחת הנכסים מהתובע 2 על-מנת שלא יוכלו נושיו לרדת לרכושו.

בית-המשפט העיר כי ההלכה קובעת כי במקרה בו מדובר בהעברת זכות אשר אינה רשומה במרשם המקרקעין, ואותה המחאת זכות קדמה לעיקול, הרי שגוברת אותה הזכות על העיקול המאוחר יותר {ע"א 6529/96‏ טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ''ד נג(2), 218}.

שאלת קדימותו בזמן של החוזה כלפי העיקול נדונה כשאלה העיקרית משום הכלל כי אין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי חייבו {ש' לרנר המחאת חיובים, 142}.

ב- ע"א 189/95 {בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4), 199 (להלן: "הלכת אהרונוב")}, הובררה טיבה של הזכות החוזית בסיטואציה זו ואף שאלת ההתמודדות שבין זכות אובליגטורית לבין עיקול.

שם נקבע כי משנכרת הסכם בין רוכש לבין מוכר לגבי רכישת זכויות המוכר בדירה, ולאחר מכן הוטל עיקול על אותה דירה על-ידי נושהו של המוכר, הרי שגוברת זכותו של הרוכש על זכות המעקל בדירה וזאת אף אם טרם הושלם הליך רישום הזכויות בדירה על שמו של הרוכש, ואף במקרה וטרם נרשמה לטובתו הערת אזהרה במרשם המקרקעין {ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.04)}.

בית-המשפט קבע כי משעה שנכרת הסכם המכר בין התובע 2 לתובעת 1, הרי שנוצרה לתובעת 1 זכות שביושר, זכות מעין קניינית, בבית ומשכך זכות התובעת 1 גוברת על העיקולים שהוטלו לאחר מכן.

בית-המשפט קבע כי עובדות הלכת אהרונוב חלות אף במקרה הנדון. הלכת אהרונוב דנה במהותה ואופיה של הזכות האובליגטורית אל מול עיקול מאוחר יותר שהוטל על הנכס.

כאמור, הלכה זו קבעה את "מעין קנייניותה" של הזכות האובליגטורית, הגם שיכולים להיווצר גווני גוונים של שוני נסיבות עובדתיות הרי שביסודם של דברים המקרה שנדון שם זהה למקרה שנדון כאן.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי דינה של התביעה להתקבל.

4. תקיפת הסכם ממון - האם יש לעקל את המיטלטלין של תכולת הבית?

ב- תמ"ש (ת"א) 33342/96 {פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.07.05)} בית-המשפט קבע כי לעניין תכולת הבית לא הובאו ראיות: מתי נרכשה התכולה, או איזו תכולה ירש הבעל מהוריו, לטענתו.

בית-המשפט מצא כי נושא תכולת הבית ראוי שידון בעת איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין. מדובר, בין השאר, בתמונות יקרות (שצילומיהן צורפו לכתב התביעה) ובריהוט בר ערך.

על-פי החוק ראוי שתכולת הדירה תתחלק בין בני הזוג, אלא-אם-כן יוכח שאין לאזנם, או מפני שנתקבלו בירושה, כטענת הבעל, או מפני שהם נרכשו מכספיו לאחר ההסכם.

בית-המשפט קבע כי האישה ראויה לסעד לפי סעיף 11 לחוק להבטחת זכויותיה, אם וכאשר יוכחו, באשר לתכולת הדירה.

הדירה נמכרה על-ידי כונס הנכסים של הבנק, נושה של הבעל. תכולת הדירה הבלתי צמודה לדירה, בוודאי תאוחסן במקום כלשהו. בעדות התובעת היתה התייחסות לתכשיטים שקיבלה מהבעל. הן בעתירה שבכתב התביעה והן בסיכומי בא-כוח התובעת. לא היתה התייחסות לתכשיטים אלה והם לא נתבעו ספציפית.

בסופו-של-דבר, בית-המשפט הטיל צו עיקול על תכולת הדירה וצו מניעה זמני נגד הנתבע האוסר עליו למכור את תכולת הבית, שהיה בית מגורי הצדדים.

5. האם השיעבודים הרשומים על הדירה נשוא התביעה חלים על מחציתה בלבד, לאור החלת חזקת השיתוף בין התובעת ובעלה?

ב- ת"א (יר') 6131/04 {רות טורג'מן לחמי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.07.06)} נדונה השאלה האם השיעבודים הרשומים על הדירה נשוא התביעה חלים על מחציתה בלבד, לאור החלת חזקת השיתוף בין התובעת ובעלה.

התובעת טענה כי לאור פסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה בדבר היותה בעלת מחצית הזכויות בדירה, הרי שיש להצהיר כי מחצית הדירה הינה שלה והשיעבודים ו/או העיקולים יצומצמו למחצית השייכת לבעלה.

הנתבע 1 טען כי נטל הראיה מוטל על כתפי התובעת, והיא לא הרימה נטל זה.

עוד הוסיף הנתבע 1 כי לאור מחיקת התביעה כנגד בעלה של התובעת, שהינו בעל דין חיוני, דין התביעה להדחות.

הנתבעת 3 טענה כי הדירה לא היתה דירת המגורים של בני הזוג עת נרשם השיעבוד, ומחומר הראיות עולה כי היו לבני הזוג דירות אחרות בין בבעלות ובין בשכירות.

הנתבעת 3 טענה כי התנהגות התובעת היתה נגועה בחוסר תום-לב, ואף אם יש להשקיף על המצב מנקודת מבט הפסיקה כאל עסקאות נוגדות, גוברת זכות הבנק.

בית-המשפט מצא כי גם בהנחה שחלה חזקת השיתוף במערכת היחסים בין התובעת לבין בעלה, הובאו ראיות כי הדירה נרכשה לצורך עסקי בעלה, כי היא ידעה על כך, ידעה על קיומם של השיעבודים הקודמים והנוכחיים, ולמעשה הסכימה להם.

משך שנים לא הודיעה התובעת לאיש כי יש לה זכויות בדירה, לא רשמה הערת אזהרה, ולפיכך אשמה היא "בתאונה המשפטית". ואם לא די בכך, הרי שזכויות הבנק גוברות.

6. האם יש להשית עיקול בעקבות פסק-הדין שבפשרה בין בני הזוג?

ב- ה"פ (יר') 594/05 {ויוה סיוון נ' רמי לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.07.06)} התובעת טענה כי הנתבע הפר את הסכם הפשרה וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא סירב לקבל את התשלום השלישי לפי הסכם הפשרה בשווי של 15,000 $, בסירובו למלא אחר חיוביו לפי ההסכם: ביטול צווי העיקול וצו איסור היציאה מהארץ שהוצאו כנגד התובעת, וביטול התלונה המשמעתית ללשכת עורכי-הדין.

הנתבע טען, כי התובעת היא שהפרה את הסכם הפשרה, בכך שלא העמידה לרשותו שטר חוב וערבות צד ג' להנחת דעתו, כפי שהתחייבה בהסכם, ובכך שלא ביצעה את התשלום השלישי לפי הסכם הפשרה.

בית-המשפט קבע כי התובעת הפרה את חיובה למסור לנתבע שטר-חוב וערבות צד ג' כבטוחה לפרעון החוב, נשוא הסכם הפשרה. מאידך, הנתבע לא ביטל את צווי העיקול, את צו איסור היציאה מהארץ שעמדו כנגד התובעת, ואת התלונה המשמעתית שהגיש ללשכת עורכי-הדין.

מכאן עלתה השאלה, האם יש בכך, בנסיבות העניין, משום הפרת הסכם-הפשרה מצדו של הנתבע עצמו? התשובה לכך היא בשלילה.

בית-המשפט קבע כי לפי סעיף י"ח להסכם הפשרה - ביטול צווי העיקול על-ידי הנתבע אמור היה להיעשות לאחר ביצוע התשלום הראשון, ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ - לאחר ביצוע התשלום השני, וביטול התלונה המשמעתית - לאחר ביצוע התשלום השלישי.

לחיובה של התובעת להמציא לנתבע שטר חוב, לעומת-זאת - לא נקבע בהסכם הפשרה מועד ביצוע, וכל שנאמר הוא, כי התובעת תמציא לנתבע שטר חוב.

התובעת הגיעה להסכמה מפורשת עם הנתבע, לפיה חובה הפסוק לנתבע ישולם בהסדר תשלומים של 1,000 ש"ח לחודש, במסגרת צו חיוב בתשלומים, הכפוף לפיקוח רשם ההוצאה לפועל.

הסדר זה קיבל תוקף של החלטה על-ידי רשם ההוצאה לפועל בירושלים. מזה כשנה וחצי קיימה התובעת את ההסכם ושילמה לנתבע את התשלומים החודשיים כסדרם.

לא-זו-אף-זו, במהלך כל הליכי ההוצאה לפועל, שהתקיימו לאחר חתימת הסכם התשלומים - הציגה התובעת - הן בפני רשם ההוצאה לפועל והן בפני הנתבע- מצגים בדבר תוקפו המחייב של הסכם התשלומים.

הנתבע מצדו, פעל על-סמך ההנחה, כי הסכם הפשרה שבוטל על ידו - אכן בטל ומבוטל, וכי חובה הפסוק של התובעת ייגבה מכאן ואילך באמצעות מערכת ההוצאה לפועל ולפי הסדר התשלומים החודשיים.

בהתאם לכך שכר הנתבע את שירותיו של עורך-דין חדש, המכיר מקרוב את נכסי התובעת, ופעל למינויו של האחרון ככונס נכסים על נכסי התובעת, לעדכון החוב בהליכי ההוצאה לפועל ולהוצאת צווי עיקול כנגד התובעת.

רק במרס 2005 - כשנה וחצי לאחר שבוטל הסכם הפשרה, לאחר שבא-כוח הנתבע מונה ככונס נכסים על נכסי התובעת, ולאחר שהוצא נגד התובעת צו מאסר בגין בזיון בית-משפט -טרחה להגיש את התביעה דנן, לאכיפת הסכם הפשרה, ככל הנראה לאחר שהבינה, כי גלגלי ההוצאה לפועל מתחילים לפעול כנגדה במלוא הכוח.

בית-המשפט הסיק כי התובעת ניסתה לאחוז את החבל בשני קצותיו - כשהיא אימצה בכל פעם את ההסכם הנוח לה אותה שעה.

בית-המשפט קבע כי התובעת אינה יכולה לטעון בכל פעם לתוקפו של הסכם אחר, בניגוד למצג העובדתי שהציגה בפני הנתבע, וחמור מכך - להגיע עם הנתבע להסדר-תשלומים המורכב מסכומים הרבה יותר קטנים מסכומי התשלומים נשוא הסכם הפשרה, כאמצעי טקטי להתשת הנתבע, עד אשר "יבשיל" ויסכים "לחזור" להסכם הפשרה שנזנח זה מכבר.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה וחייב התובעת לשלם לנתבע שכר-טרחת עורכי-דין בסך 25,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד לפרעון ובתוספת מע"מ כחוק.

7. מהות ההבחנה בין עיקול שנועד להבטיח ביצוע פסק-דין למזונות לבין עיקול שניתן לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973

ב- בש"א (קר') 4228/07 {פ.נ נ' פ.מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.12.07)} נדונה ההבחנה בין עיקול שנועד להבטיח ביצוע פסק-דין למזונות לבין עיקול שניתן לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 {להלן: "חוק יחסי ממון"} - נפקות השוני לעניין כריכת הסעדים.

התובעת הגישה תובענת מזונות לאחר שהתגלעו סכסוכים בין הצדדים. כן הוגשה תביעה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג וכן תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

בתיק העיקרי של המזונות הגישה התובעת בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד לצורך הבטחת תביעת מזונות האישה והתביעה הרכושית שהגישה.

רשם בית-המשפם דחה את בקשת התובעת להטלת עיקול במעמד צד אחד ביחס למחזיקים {המעביד ומס הכנסה}, והורה על המצאת הבקשה להטלת העיקולים ואת הצווים תוך 3 ימים, ביחס ליתר המחזיקים.

על כך נדון ערעור זה במסגרתו הלינה המערערת כנגד אי הטלת העיקול גם אצל שני המחזיקים הנוספים.

בית-המשפט לענייני משפחה {להלן: "בית-המשפט"} קיבל את הערעור לאחר שמצא כי העיקול לפי מהותו נועד להשיג שתי מטרות:

האחת, להוות מחסום בפני עשיית דיספוזיציות סותרות בנכס נשוא העיקול;

השניה, לאפשר את מימושו המהיר של העיקול על דרך מכירת הנכס לצורך פירעון החוב הפסוק.

בית-המשפט קבע כי אין דין צו עיקול שניתן כסעד זמני מכוח תקנות סדר דין אזרחי בתחילת בירור ההליך {סעד זמני}, כדין צו עיקול שניתן על-ידי בית-המשפט לאחר מתן פסק-דין.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי דינו של העיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 {להלן: "חוק ההוצאה לפועל"} שונה בתכלית מעיקול על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקסד"א"}.

מקור הסמכות למתן צו העיקול והצורך במתן הסעד משפיע ומתווה את התייחסות בית-המשפט בקביעת התנאים למתן הצו והשיקולים שעל בית-המשפט להפעיל בעת מתן הצו.

במקרה הנדון, המערערת טענה כי העיקולים נועדו להבטיח את שתי התובענות - תביעת המזונות והתביעה הרכושית.

כריכה זו אינה נכונה, משפטית ומעשית וגוררת בעיות מספר ובעיקר בשל השוני במקור הסמכות להטלת העיקול, והשוני בתנאים של צו העיקול בין העיקול בתובענת מזונות לבין עיקול לפי חוק יחסי ממון בין בני הזוג.

עיקול שבא להבטיח תביעת מזונות הוא עיקול מכוח תקנה 258יז לתקסד"א והיא תובענה כספית לכל דבר וסכומה הוא סכום המזונות הנדרש לחודש למשך 24 חודש וזה סכום התובענה לצורך העיקול, או לסכום אחר שבית-המשפט קבע.

בית-המשפט קבע כי לצורך עיקול בתביעת מזונות יש להביא את השיקולים בחלק הכללי בפרק כ"ח לתקסד"א.

א. קיומה של עילת תביעה;

ב. קיומן של ראיות לכאורה לחשש סביר שאי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין;

ג. איזון אינטרסים - תוך שקילת שיקולים כלליים של מאזן הנוחות, תום-הלב והמידתיות הראויה במתן הסעד המבוקש. כאשר בבית-המשפט לענייני משפחה יש מספר שינויים:

ראשית, ההגבלה הקיימת במתן צו עיקול בתביעת מזונות, אינה קיימת בתביעה רכושית המוגשת לבית-המשפט למשפחה או תביעה כספית אחרת;

שנית, תצהיר התומך בבקשה לעיקול או בבקשה למתן צו עיכוב יציאה, בתביעה המוגשת בבית-משפט למשפחה - יכול להיות על דרך איזכור {תצהיר בג"צי};

שלישית, צו העיקול בתביעת המזונות נשאר בתוקף למשך 5 שנים מיום מתן פסק-הדין.

בית-המשפט הבהיר כי בעוד שבעיקול שניתן לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון - שנועד בתכליתו לשמר את המצב הקיים, היקף השיקול במתן צו עיקול הינו רחב ביותר ומימדיו רחבים מצו עיקול לפי תקסד"א.

מכאן לאור השוני במהות התביעה ובמהות העיקול שנועד להבטיח 24 חודשי מזונות, בית-המשפט קבע כי אין לכרוך עיקול שנועד להבטיח ביצוע פסק-דין למזונות בעיקול שניתן לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון שנועד בתכליתו לשמר את המצב הקיים.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי מדובר למעשה בבקשה להטלת עיקול מכוח תקנה 374 לתקסד"א ולא מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון ותכליתה היא להבטיח ביצוע פסק-דין למזונות וסכומה של התובענה הוא בסך 186,960 ש"ח.

סכום צווי העיקול שהוצאו מכח החלטת הרשם יוגבלו לסכום זה.

כמו-כן, מאחר והרשם הגיע למסקנה כי התמלאו כל התנאים להטלת העיקול, היה מקום לערוך אבחנה בין המחזיקים, אם היא מוצדקת ודרושה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי משלא נמצאה כל הנמקה או הצדקה לאי-מתן צו העיקול אצל כל המחזיקים כמפורט בבקשה למעט אצל המחזיק רשם המקרקעין שנומקה היטב בהחלטה ולגביה לא היה כל ערעור, אין כל מקום או צורך בקיום אבחנה בין המחזיקים האחרים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיקול והלכת שיתוף בין בני זוג