עיקול ובוררות

1. אין חולקין על סמכותו של בית-המשפט לתת סעד של עיקול זמני להבטחת הסכום שבורר עשוי לפסוק לטובת צד לבוררות, גם כאשר הבוררות כבר החלה - בית-המשפט רשאי, אך אינו חייב, לבקש את חוות-דעתם של הבורר או הבוררים, כאשר באה לפניו בקשת העיקול, אחרי שכבר התחיל הדיון בבוררות עצמה
ב- ע"א 603/80 {אסטבלישמנט נאהאל נ' הולידיי אינס אינק, פ"ד לה(3), 393 (1981)} נדון ערעור, על החלטה להטיל עיקול זמני על נכסים של החברה המערערת כדי להבטיח סכומים, שבהם היא עשויה להתחייב בפסק בוררים, העומד להינתן בבוררות, המתנהלת בינה לבין החברה המשיבה.

העיקול הוטל על שתי חלקות אדמה בתל-אביב, שעליהן הוקמו שני בתי-מלון, השייכים למערערת, שהנה חברה זרה.

המשיבה הגישה את בקשתה לעיקול מקרקעיה של המערערת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על יסוד סעיף 16(א)(5) של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 {ייקרא להלן: "חוק הבוררות"}, המסמיך את בית-המשפט להפעיל לגבי בוררות אותן סמכויות, הנתונות לו לגבי תובענה, שהוגשה לבית-המשפט עצמו, לעיקול נכסים ולמתן סעדים אחרים, המנויים שם.

הרשמת שלפניה הובאה הבקשה, נתנה החלטה לעיקול שני בתי המלון להבטחת סך 7,205,713 דולר.

בערעור שהוגש לבית-המשפט העליון, קבע בית-המשפט, כי אין חולקין על סמכותו של בית-המשפט לתת סעד של עיקול זמני להבטחת הסכום, שבורר עשוי לפסוק לטובת צד לבוררות, גם כאשר הבוררות כבר החלה.

עוד נקבע, כי בית-המשפט רשאי לבקש את חוות-דעתם של הבורר או הבוררים, כאשר באה לפניו בקשת העיקול, אחרי שכבר התחיל הדיון בבוררות עצמה, אבל אין כל יסוד, לא בלשון החוק ואף לא בהגיון הדברים, לסברה, שבית-המשפט חייב לנהוג כך.

כמו-כן, לפי סעיף 16(ב) של חוק הבוררות, יכול הבורר עצמו לפנות לבית-המשפט בבקשת סעד כגון הטלת עיקול. בעל דין יכול לפנות לבורר בהצעה, שזה ינהג כך. אבל כאשר בקשת העיקול מוגשת על-ידי צד לבוררות, יחליט בית-המשפט בדרך-כלל בעצמו בבקשה, על יסוד חומר הראיות המובא לפניו.

2. כל עוד פסק הבוררות עומד בעינו, נטל הראיה והשכנוע להצדיק את העיקול הוא על המשיב- הערעור התקבל
ב- ע"א 7/75 {שכוני צפון ירושלים בע"מ נ' ישראל גולדמינץ, פ"ד ל(1), 163 (1975)} המשיב לא השלים עם פסק-הבוררים וביקש לבטלו.

הבעיה, שעליה ניתנה הרשות לערער, אינה, אם לאחר שניתן פסק-הבוררים דין העיקול להתבטל. הבעיה היא, אם לאחר שניתן פסק-הבוררים ותלוי דיון לביטולו, דין העיקול להתבטל.

בית-המשפט קבע, כי העובדה גרידא, שבקשה לביטול פסק הבוררות תלויה ועומדת, אין בה כדי להצדיק את המשך העיקול שהוטל בשל חוב.

עצם מתן פסק הבוררות משנה את המצב מיסודו. כשהוטל העיקול רשאי היה בית-המשפט להניח שלכאורה יש לתביעה על מה שתסמוך, אך בהמשך ידע בית-המשפט על-פי שלושת הבוררים, שהם עורכי-דין נכבדים, שדין החלק הזה של התביעה להידחות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כל עוד פסק הבוררות עומד בעינו, נטל הראיה והשכנוע להצדיק את העיקול הוא על המשיב. עליו היה להראות, מה סיכויי בקשתו לביטול הפסק, אך לא הוסבר לבית-המשפט אפילו מה הן העילות, שבקשת הביטול מבוססת עליהן.

על-כן, קבע בית-המשפט, כי הדין הוא עם המערערים. לפיכך, בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את העיקולים.

3.סמכותו של בית-המשפט בישראל לעקל נכסי נתבע, למרות שהדיון לגופו יתברר בלונדון בפני בורר, על-פי סעיף שיפוט בהסכם - הערעור נדחה
ב- רע"א 102/88 {מעדני אווז הכסף בע"מ נ' .CENT OR S.A.R.L, פ"ד מב(3), 201 (1988)} המשיבה קיבלה על-ידי כב' הרשמת של בית-המשפט, במעמד צד אחד, צו עיקול על מכונות וציוד השייך למבקשת.

לאחר שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים החליטה הרשמת לבטל את העיקול הזמני בקובעה שלבית-המשפט הישראלי אין סמכות להיענות לבקשת העיקול.

על החלטה זו של הרשמת הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. זה החליט, מפי כב' השופט ד"ר ביין, כי לבית-המשפט סמכות להטיל עיקול, הגם שהדיון עתיד להתקיים על-פי החוזה בלונדון. יחד-עם-זאת קבע השופט תנאי שאם הליכי הבוררות לא יחלו, באשמת המשיבה, תוך 60 יום, יבוטל העיקול. על פסק-דינו זה של השופט הוגש הערעור שלפניינו.

בית-המשפט קבע, כי דין הערעור להידחות, ונימק, כי סמכותו של בית-המשפט המקומי אינה תלויה בהסכמת הצדדים. סמכותו היא סמכות טריטוריאלית {על האנשים והנכסים בארץ}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בחוזים בהם מצויה תניית שיפוט זר, מקובלת ההלכה, כי בדרך-כלל ייטו בתי-המשפט לכבד הסכמים שבין הצדדים, וזאת על-סמך העיקרון הכללי של כיבוד הסכמים, אולם הדבר נתון לשקול דעתו של בית-המשפט ואין הדבר מובן מאליו שבית-המשפט יעכב הליכים שהובאו בפניו בשל עצם קיומה של תניית שיפוט זר.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי הליך העיקול אינו חלק מהדיון המשפטי לגופו של עניין, אלא מטרתו היא להקל על הצד שלזכותו ניתן העיקול לממש את פסק-הדין שינתן, אם ינתן, לטובתו.

אין בהליך זה משום התערבות בסמכות אותה ביקשו הצדדים בהסכמה להעניק לבורר בחוץ לארץ. נהפוך הוא, הליך מעין זה יש בו משום סיוע לבורר בכל הנוגע למימוש הזכויות, שעה שיכריע הבורר בסוגיא לגופא. הבורר, ממילא, משיתמנה, רשאי לדון בכל הנוגע לסעד זמני זה או אחר.

4. מחיקה על-הסף של בקשה לאישור עיקול זמני, מקום בו מדובר בסעד שאינו זמני - הערעור נדחה
ב- ע"א 1982/90 {שלמה גב-אי נ' יעקב פלד, תק-על 91(3), 1697 (1991)} צו העיקול שניתן לא היה זמני, אלא ניתן במעמד מתן צו אישור פסק הבוררות, ש"דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט" {סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968}.

בית-המשפט קבע, כי מדובר איפוא בסעד שאינו זמני, ולפיכך לא היה מקום לנקוט בהליכי אישור העיקול. מטעם זה החליט בית-המשפט למחוק את הבקשה לאישור העיקול הזמני על-הסף.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בהיעדר עילה לבקשה לביטול העיקול מלבד הטענה שהבקשה לאישור העיקול נמחקה, הערעור נדחה.

5. הדרישה של הוכחת ההכבדה על ביצוע הפסק עקב אי-מתן צו העיקול, נדרשת גם לגבי עיקול לפי סעיף 29 לחוק הבוררות - הבקשה נדחתה
ב- ה"פ (יר') 202/97 {ש.ז. קורן בע"מ נ' רותם פיתוח, תק-מח 98(1), 1746 (1998)} נדונה בקשה להטיל עיקול זמני על נכסי המשיבים.

המשיבים העלו נימוק לביטול צו העיקול והוא, שהמבקשים לא העלו כל טענה וממילא גם לא הוכיחו "כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין", כדרישת תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית-המשפט קבע, כי לעניין זה נקבע ב- רע"א 8420/96, כי:

"לא די בכך שהמבקש יסמוך את תובענתו ב"מסמך או בראיות מהימנות" (ולצורך כך, די כאמור בפסק הבורר...), אלא ששומה עליו גם לשכנע את בית-המשפט, או הרשם, "כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין". הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק-הדין.

לעניין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב."

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בעניין זה מקובלת עליו טענת בא-כוח המשיבים, כי דרישה זו של הוכחת ההכבדה על ביצוע הפסק עקב אי-מתן צו העיקול, נדרשת גם לגבי עיקול לפי סעיף 29 לחוק הבוררות שכן, כאמור, מדובר בעיקול זמני שחלות עליו {בשינויים המחוייבים} הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני.

גם אם היה מקום להקל באמת-המידה לבחינת מידת ההכבדה בהתחשב במהותו של ההליך ובכך שהצדדים נמצאים, לאחר ככלות הכל, לאחר תום 4 שנות התדיינות בבוררות, עדיין לא ניתן להתעלם מקיומו של תנאי זה לחלוטין.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי במקרה זה לא הוכח שאי-מתן צו העיקול עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, וכי טענת המבקשים, כי עצם הבקשה לביטול הפסק מעידה על ההכבדה הצפויה במימושו איננה מקובלת על בית-המשפט.

לפיכך, בית-המשפט דחה את הבקשה וביטל את צו העיקול הזמני שהוטל על-ידו.

6. טיב הנטל, על המבקש סעד למתן ערובה למילוי פסק הבוררות, לפי סעיף 29 לחוק הבוררות - הבקשה נדחתה
ב- המ"ר (חי') 3711/95 {צביקה ליטמן נ' הלאל עבד אלקאדר, תק-מח 96(1), 2140 (1996)} נדונה בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה למילוי פסק הבורר בהתאם להוראות סעיף 29(א) לחוק הבוררות.

המבקשים טענו, באמצעות באת-כוחם, עורכת-הדין גב' צהלה הלוי, כי המשיב הודה בבקשתו לביטול פסק הבורר, כי לא שילם את המקדמה שנקבעה על-ידי הבורר וכי אינו יכול לעמוד "בשום אופן" בתשלום סך של 5,265 ש"ח. כן ציינה באת-כוח המבקשים, כי המשיב הודה בכך שהוא שרוי בחובות גדולים וכי חשבונו בבנק עומד על יתרת חובה של 30,000 ש"ח וכי אין לו כסף נזיל.

באת-כוח המבקשים ביקשה, על-כן, כי בית-המשפט יפעיל את סמכותו על-פי סעיף 29(א) לחוק הבוררות ויחייב את המשיב במתן ערובה "להבטחת מילויו וקיומו של פסק הבורר". כן עתרה עורכת-דין הלוי "להורות, כי במידה ולא תופקד הערובה כנדרש יאושר פסק הבורר".

במהלך הדיון בבית-המשפט הדגישה גב' הלוי את העובדה שהשלב שבו אנו מצויים הוא שלב שלאחר מתן פסק בורר.

בא-כוחו המלומד של המשיב, עורך-הדין ריאד אבו-פול, טען, כי מן הדין לדחות את הבקשה.

בית-המשפט קבע, כי הואיל והסעד בדבר הפקדת ערובה אינו אלא מבוא לקראת הטלתו של עיקול, הרי שאישור פסק הבורר אך בשל אי-עשייה בעקבות צו לפי סעיף 29 לחוק הבוררות יהיה בבחינת ענישת בעל הדין וחריגה מעניין הבטחת ביצועו של פסק הבורר, שלשמו נועדו הסעדים לפי הסעיף האמור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש בפי המשיב טענה נכבדה כנגד פסק הבורר, טענה שייתכן ותוביל לביטול פסק הבורר: הבורר, פעל בניגוד להוראות סעיף 4 להסכם הבוררות בכך שדן בתובענה שהיתה מונחת לפניו, בהיעדר המשיב, מבלי שהזהירו קודם לכן.

טענה זו שבפי המשיב הינה טענה כבדת משקל היורדת לשורשו של עניין והמעוגנת הן בלשון הסכם הבוררות והן בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות.

זאת ועוד, המבקשים לא שכנעו את בית-המשפט, כי המשיב, מתוך כוונה להפריע או להשהות את ביצועו של פסק הבורר עומד להוציא מרשותו את נכסיו כולם או מקצתם, או להוציא את נכסיו כולם או מקצתם אל מחוץ לתחום המדינה.

כל שהראו המבקשים, והמשיב לא חלק על כך, הוא שהמשיב שרוי במצוקה כלכלית. אך עובדה זו, כשלעצמה, אינה מזכה בסעד כאמור בסעיף 29 לחוק הבוררות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

7. התפטרות הבורר, איננה מקימה ספק ניכר, אם קיימים הליכי בוררות בין הצדדים, ואיננה מונעת מבית-המשפט להטיל עיקול להבטחת תביעה בבוררות - הבקשה נדחתה
ב- ה"פ (ת"א) 1741/92 {עמנואל אברמוב נ' הלן אפלבוים, תק-מח 93(2), 918 (1993)} המבקש טען, כי לאחר שהבורר התפטר, אין לדעת אם תימשך הבוררות, או שמא יפנו הצדדים בתביעה לבית-המשפט. בשלב זה, לטענתם, קיים ספק ניכר אם קיימים הליכי בוררות בין הצדדים, ועל-כן, לא יטיל בית-המשפט עיקול להבטחת תביעה בבוררות.

בית-המשפט קבע, כי בין הצדדים קיים הסכם בוררות ואף התקיימה בוררות, עד שהתפטר הבורר, ועל-פי סעיף 12 לחוק הבוררות, מוסמך בית-המשפט למנות בורר חליף במקום בורר שהתפטר, כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות.

בעניננו, הסכם הבוררות בין הצדדים עומד בעינו, ואין משתמעת ממנו כל כוונה, כי עם התפטרות הבורר, פוקע הסכם הבוררות.

כמו-כן, הוסיף בית-המשפט, כי כאמור בסעיף 16 לחוק הבוררות רשאי בית-המשפט להטיל עיקול בבוררות והוא רשאי לעשות כן אף בטרם מונה בורר. על אחת וכמה שהוא מוסמך לעשות כן, בשלב של החלפת בורר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המשך קיום הליך הבוררות מוכח מפנייתה של אפלבוים לבית-המשפט, בערעור על החלטת ההתפטרות ובעתירה חלופית למנוי בורר חליף.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את הבקשה, כי המסקנה היא, שאברמוב לא הצביע על ספק בקיום הליכי בוררות או אפשרות המשכם.

8. ערבותם של הערבים אינה משתרעת גם על הסכמתה של החברה להתדיין עם המבקשים בפני בורר
ב- בש"א (חי') 6241/98 {גולדברג תמרה נ' יצחק אמר ושות', תק-מח 98(3), 811 (1998)} בית-המשפט קבע, כי העובדה שהמבקשים והחברה הסכימו למסור את חילוקי הדעות שביניהם להכרעתו של בורר, כשלעצמה, אין בה כדי להכפיף את הערבים להליכי בוררות, למרות שערבים אלה ערבו להחזרת סכום התמורה. השווה לדבריו של ד"ר יואל זוסמן בספרו דיני בוררות{מהדורה שניה מורחבת, בסעיף 56}, שם כתב:

"פלוני שעשה שטר בוררות לגבי חבותו על-פי שטר חוב עליו חתם, אין שטר הבוררות נוגע לערב שחתם על שטר החוב, אבל לא חתם על שטר הבוררות."

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי ערבותם של הערבים אינה משתרעת גם על הסכמתה של החברה להתדיין עם המבקשים בפני בורר.

9. יש לפרש את גדר הסכסוך שעליו הוסכם בהסכם בוררות על דרך הצימצום ובאופן זהיר - הבקשה נדחתה
ב- בש"א (חי') 5243/98 {אלי מנשה נ' עופר גרין, תק-מח 98(3), 251 (1998)} קבע בית-המשפט, כי הסכסוך שבכוונת המבקש להניח בפני הבורר חורג מן ההסכמה שבין הצדדים, באשר אין הוא "ביחס להסכם זה", אלא הוא מתייחס להטעיה שנעשתה על-ידי המשיב, לטענת המבקש, לפני שנעשה ההסכם.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הסכם בוררות הינו הסכם שלו השלכות חשובות ביותר באשר לזכויותיהם הדיוניות של הצדדים לו. תוצאותיו של הליך בוררות יכולות להיות הרות גורל מבחינתם של בעלי הדין הנוגעים בדבר.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי יש לפרש את גדר הסכסוך שעליו הוסכם בהסכם בוררות על דרך הצימצום ובאופן זהיר. זאת, כדי למנוע תקלה שבגינה יימסר להכרעתו של בורר, סכסוך כבד ורציני שבעל הדין לא התכוון למוסרו כלל לבורר. סוג של סכסוך, שאילו היה בעל הדין נשאל, בטרם התקשר בהסכם, היה אומר, כי היה מעדיף שסוג סכסוך כזה יוכרע על-ידי בית-המשפט ולא על-ידי בורר.

במקרה שלפניינו, קבע בית-המשפט, כי הצדדים לא התכוונו, בהסכם הבוררות, למסור להכרעתו של בורר גם את סוג הסכסוך הנטען כאן על-ידי המבקש.

לכן, קבע בית-המשפט, כי כבר מטעם זה, הואיל והסכם הבוררות אינו חל כלל על הסכסוך שבו מדובר כאן, ממילא אין המבקש זכאי לסעדים של עיקול כמבוקש על-ידו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הניח בפניו תשתית עובדתית, שיהיה בה כדי לזכותו בקבלת סעד של עיקול זמני לפי סעיף 16(5) לחוק הבוררות.

10. משבוטל ההסכם עצמו, ממילא בטל אף סעיף הבוררות שבו - הבקשה נדחתה
ב- בש"א (חי') 4872/98 {אלי מנשה נ' עופר גרין, תק-מח 99(1), 2594 (1999)}
קבע בית-המשפט, כי הסכסוך שבגינו התכוון המבקש להגיש את תביעתו בפני הבורר {שהוא עתר למנותו} אינו נמנה על הסכסוכים שהוסכם למסרם להכרעתו של בורר בהסכם בין הצדדים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם נצא מן ההנחה שסעיף הבוררות הנ"ל חל גם על הסכסוך האמור, גם אז לא היה מקום להיענות לבקשות. זאת, משום שהמבקש עצמו ציין בבקשותיו, כי ההסכם מיום 21.08.97 בוטל על-ידו בשל ההטעיה שהוטעה בידי המשיב. ביטול חוזה בשל הטעייתו של המתקשר הינו פגם ברצונו של צד להסכם.

ביטול כזה פועל למפרע. ביטול מחמת פגם ברצון מפקיע, בדרך-כלל, גם את "ההוראות המשניות" שבהסכם, לרבות ההוראות בדבר מסירת הסכסוך להכרעתו של בורר.

11. בית-המשפט קונה סמכות ליתן צו לעיקול זמני על-פי סעיף 16(5) לחוק הבוררות, אף אם טרם הוגשה תובענה בפני בורר
ב- בש"א (חי') 5285/99 {המועצה המקומית ג'ת נ' דן פלג פיתוח והשקיה, תק-מח 99(2), 2978 (1999)} נקבע, כי בית-המשפט קונה סמכות ליתן צו לעיקול זמני על-פי סעיף 16(5) לחוק הבוררות, אף אם טרם הוגשה תובענה בפני בורר, ואף אם טרם מונה בורר כלל, ובלבד שבעל הדין מבקש העיקול, נתן לבעל הדין, יריבו, הודעה בדבר דרישתו, כי יריבו יסכים למינויו של הבורר המוצע על-ידו.

12. הבסיס למתן העיקול, נשמט עם תשובתו של הבורר - הבקשה התקבלה
ב- בש"א (חי') 7658/98 {ט - ח.ש.ן יזום ובניה נ' עמיאל טיבי, תק-מח 99(2), 1802 (1999)} נדונה בקשת חברה לבטל עיקול שהוטל עליה.

בית-המשפט קבע, כי מקום שמוגשת בקשה להטלת עיקול על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות, הנסמכת על כך שמבקש העיקול הוא הצד שזכה בהליך הבוררות, הרי שפסק הבוררות המזכה את בעל הדין כאמור, הוא עצמו, מהווה את הראיה הלכאורית המצדיקה את היענותו של בית-המשפט לבקשה. והדברים ברורים, שהרי העניין כבר נבחן על-ידי הבורר שבידיו הפקידו הצדדים את ההכרעה בעניין.

והואיל וזה האחרון, פסק לטובתו של בעל הדין האמור, ממילא, לכאורה, זכאי בעל הדין לעיקול על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות.

ברם, בעניין שלפניינו, חל שינוי מהותי המהווה כירסום בפסק הבורר המקורי, כך שכיום שוב אין לומר, כי נחה דעתו של בית-המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה בדבר זכותו של מבקש העיקול לסעד המבוקש.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מתקיימת כאן עילת הביטול הנקובה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות היינו, כי "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". ברם, אף אם יבוטל פסק הבורר {או יתוקן או יוחזר אל הבורר להמשך טיפול}, במסגרת בקשת ביטול פסק הבורר התלויה ועומדת בפני כב' השופט נאמן, אין בכך כדי לשנות ולא כלום בנושא ביטולו של העיקול. שכן, כאמור לעיל, הבסיס למתן העיקול נשמט עם תשובתו של הבורר ועל שום כך, זכאית החברה לביטול פסק הבורר.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה על ביטול העיקול הזמני.

13. הבסיס החוקי, אשר בהסתמך עליו ניתן צו העיקול, אינו נסמך על החלטת הבוררות ולכן דינו להתבטל - הבקשה התקבלה
ב- בש"א (יר') 2069/00 {אליאסף טבוליצקי נ' יוסף בן עמרם, תק-מח 2000(2), 9203 (2000)} המשיבים הגישו בקשה לביטול צו העיקול שהוגש כנגדם.

המשיבים טענו, כי הבסיס החוקי, אשר בהסתמך עליו ניתן הצו, אינו יכול לעמוד למבקשים, שכן אם הצו אינו נסמך על החלטת הבוררות, הרי שנשמטת הקרקע מתחת לסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, ולפיכך בטל הצו.

בית-המשפט קבע, כי משהבסיס המשפטי לקיומם של הליכי בוררות הנו הסכמת הצדדים להתדיין בפני בורר, פשיטא שלא תוכל להיות תחולה להליכי בוררות לפי החוק, ובקשה לעיקול זמני לפי סעיף 16 לחוק הבוררות בכלל זה, אם לא קדמה להם כריתת הסכם כאמור בסעיף 1 לחוק הבוררות.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי דין כל העיקולים הזמניים שהוצאו במעמד צד אחד להתבטל.

14. סעיף 16 לחוק הבוררות ובקשה להטלת עיקולים
ב- בש"א (יר') 4675/99 {א.ד.פ.א. פיתוח ובינוי נ' לוי אדמונד, תק-מח 2000(1), 64 (2000)} בית-המשפט קבע, כי תניית הבוררות מופיעה אך ורק בהסכם הפיתוח בין המבקשת למשיבה 4. כיוון שכך, לא ניתן לתת צו עיקול זמני לגבי המשיבים 3-1 על-פי סעיף 16 לחוק הבוררות.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי העיקולים שהוטלו על כספי המשיבה 4 יוותרו על כנם.

15. סיכולו של פסק בורר ומתן צווי עיקול
ב- רע"א 455/01 {רוברט נשיא נ' שבתאי נשיא, תק-על 2001(2), 1449 (2001)} התגלע בין בעלי הדין, שהם שלושה אחים שניהלו במשך שנים את עסקיהם במסגרת שותפות, סכסוך כספי שהועבר להכרעתו של בורר.

אחד האחים {רוברט} פנה לבית-המשפט המחוזי, לפי סעיף 16(א) לחוק הבוררות, בבקשה למתן צו עיקול זמני על הוילה של שבתאי ועל הכספים המגיעים לו מהקונים. כמו-כן ביקש צו עיקול זמני על חשבונות הבנק של דוד.

בית-המשפט המחוזי, דן בבקשה במעמד צד אחד וציווה, כי עד לדיון במעמד בעלי הדין, יוטלו עיקולים בגובה הסכומים שתבע רוברט משבתאי ומדוד.

בבקשתו להרשות ערעור, טען בא-כוחו של שבתאי, כי לא היה מקום להטיל עיקול על נכסיו של שבתאי או על הכספים המגיעים לו. לטענתו, לא הביא רוברט כל ראיה לתמיכת טענתו, כי בכוונתו של שבתאי לסכל את ביצוע פסק הבורר "בכך שמיד לאחר מכירת הבית הוא יעזוב את ישראל יחד עם תמורת המכירה".

בית-המשפט קבע, כי בית-המשפט המחוזי שקל כראוי את טענותיהם ההדדיות של בעלי הדין ולא מצא, כי יצאה שגגה מתחת ידו המצדיקה את התערבותו.
לאור כל האמור לעיל, הבקשות להרשות ערעור נדחו.

16. הבורר מוסמך ליתן סעד של אישור עיקול, אך העיקול יוכל להיאכף רק לאחר שבית-המשפט יאשרו
ב- ת"א (חי') 200/02 {אנגל מרכזי מסחר בע"מ נ' ארי את בר, תק-מח 2002(3), 10721 (2002)} הצדדים לא התנו על התוספת לחוק הבוררות אלא רק בעניין פסיקה על הדין המהותי ובעניין הנמקת הפסק.

בית-המשפט קבע, כי על שום כך, ולאור הוראות סעיף 2 לחוק הבוררות, חלות יתר הוראות התוספת על ענייננו. בין היתר חלה כאן הוראת פסקה י"ז לתוספת שלפיה הבורר רשאי ליתן פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין "וכל סעד אחר שבית-המשפט מוסמך לתיתו".

הואיל וכך, בית-המשפט קבע, כי הבורר מוסמך ליתן סעד של אישור עיקול, כפי שעשה. כמובן שגם אישור העיקול, כמו הפסק כולו, לא יוכל להיאכף, אלא לאחר שבית-המשפט יאשרו.

בית-המשפט אישר את פסק הבורר באשר לעניין העיקול.

17. תניית בוררות אין בה כדי לעכב מתן צו עיקול בתביעה, וזאת טרם שננקט כל הליך לעיכוב הליכים מחמת הבוררות
ב- ת"א (ת"א) 1082/04 {תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' נחושתן חברה להשקעות בע"מ, תק-מח 2004(2), 5765 (2004)} בית-המשפט קבע לגבי תניית הבוררות שלא עמדה בפניו, כי הסכם זה, אם אומנם קיים, שיביא לעיכוב ההליכים והעברת המחלוקת לבוררות, אינו מונע את הטלת צו העיקול, בשעה זו שבה טרם נדונה הבקשה לעיכוב ההליכים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם יעוכבו ההליכים והצדדים יופנו לבוררות, ניתן על-פי חוק הבוררות להטיל עיקול זמני אשר יבטיח את החוב הנתבע בבוררות.

18. הטלת עיקול מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות
ב- בש"א (ב"ש) 4315/07 {יעקב שטיינמץ נ' זאב בליז'ינסקי, תק-מח 2007(1), 7488 (2007)} בית-המשפט נעתר לבקשה להטלת עיקול ברישום מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, בצירוף תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

19. בבקשה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות, נטל השכנוע, המוטל על שכמו של בעל הדין מבקש הסעד, הוא קטן, שכן טענותיהם וראיותיהם של הצדדים כבר זכו לדיון ולליבון בפני הבורר
ב- בש"א (חי') 1568/07 {סט ראובן נ' סעד משה, תק-של 2007(1), 8050 (2007)} בית-המשפט קבע, כי סעיף 29 לחוק הבוררות משמש מסגרת המסמיכה את בית-המשפט הדן בבקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, ליתן בגדר הבקשה שלפניו סעדים זמנייים.

כמו-כן, סעיף 29(ב) לחוק הבוררות, מחיל על ההליכים הנזכרים בסעיף 29(א), בשינויים המחוייבים, הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני ועיכוב יציאה מן הארץ {ראה גם רע"א 9092/96 לנג יעקב ואח' נ' שובו בנים תק-על 97(2), 565 (1997)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי השלב שבו הוא מצוי, בעת שהוא דן בבקשה על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות, הוא שלב שלאחר בירור זכויותיהם של הצדדים.

זהו שלב שבו כבר נפלה הכרעה בסכסוך שבין הצדדים, ואחד מהם מחזיק בידו פסק בורר שהעניק לו סעד {פסק הבורר מונח על שולחנו של בית-המשפט במסגרת בקשה לאישור הפסק או במסגרת בקשה לביטולו}.

מטבע הדברים שבנסיבות אלה של בקשה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות, נטל השכנוע המוטל על שכמו של בעל הדין מבקש הסעד, קטן בהרבה מזה המוטל על שכמו של מבקש הסעד הזמני על-פי סעיף 16 לחוק הבוררות לדוגמה, שכן טענותיהם וראיותיהם של הצדדים כבר זכו לדיון ולליבון בפני הבורר.

במקרה דנן, בבקשתו להטלת עיקולים, ציין המבקש, כי קיים חשש של ממש להעברות פיקטיביות ולהברחת מעוקלים. בתצהירו המבקש לא נימק או פירט מאין נובע חשש זה, וכן לא סיפק כל הסבר נוסף הנוגע לסיבה בגינה הוא סבור, כי על בית-המשפט להיענות לבקשתו ולהורות על הטלת עיקולים. למעשה, תצהירו כלל לא תמך בבקשה להטלת עיקול.

בית-המשפט בחן את הבקשה והתצהיר המצורף לה, וקבע, כי הבקשה אינה מאמתת כל עובדה שבבקשה, ואף אינו מפרט מהי יכולתו הכלכלית של המשיב, והאם יוכל המשיב בבוא העת לפרוע את פסק הבורר, ואינו מספק ראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול.

לפיכך, בית-המשפט לא מצא לנכון להענות לבקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד ובאופן בה היא הוגשה.

20. אין הבדל בין עיקול זמני המוטל מכוח חוק הבוררות ובין עיקול זמני המוטל במסגרת בירור תובענה בבית-הדין או בבית-המשפט
ב- בש"א (ת"א) 10272/06 {ברקן שלמה נ' אי.אס.אם כספות וזיווד (2003) בע"מ, תק-עב 2007(1), 1937 (2007)} בית-המשפט קבע, כי אין הבדל בין עיקול זמני המוטל מכח חוק הבוררות ובין עיקול זמני המוטל במסגרת בירור תובענה בבית-הדין או בבית-המשפט.

בשני המקרים, מטרתו של העיקול הינה זהה, למנוע מצב בו בסוף התדיינות בין הצדדים, בין בפני הבורר ובין בבית-המשפט, התובע ימצא את עצמו עומד בפני שוקת שבורה וללא יכולת להינות מפרי זכייתו.

מכאן התנאי הכפול, כפי שאף נוסח בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {ייקרא להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"}, לפיהן את הטלת העיקול הזמני או ביטולו, יש לבחון על-פי שני יסודות, דרישה לראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה {תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי} וכן ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר, כי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין {תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי}.

21. מאזן השיקולים בנתינת צווים זמניים לפי סעיף 29 לחוק הבוררות - הבקשה נדחתה
ב- בש"א (ת"א) 23224/08 {תדהר צור משרד עורכי-דין נ' יאיר גפני ואח', תק-מח 2009(1), 4557 (2009)} נדונה בקשה להורות למשיבים להפקיד ערובה בבקשה לביטול פסק בורר שהגישו, בגובה מלוא הסכום שפסק הבורר לטובת המבקש.

הבקשה הוגשה בעקבות ההלכה שנקבעה בפסק-הדין של בית-המשפט העליון ברע"א 7592/08 {פי. די. די. יהלומים בע"מ נ' I.Do. Diamonds inc, תק-על 2008(4) 89}, ולפיה, כך טען המבקש, כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק בורר, מוטל על מבקש הביטול, להוכיח הן סיכויי הצלחה גבוהים בבקשה לביטול והן, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, אחרת יורה בית-המשפט למבקש הביטול להפקיד ערובה בסכום הפסק, או למצער, ערובה ראויה.

בית-המשפט קבע, כי מקור סמכותו ליתן צווים זמניים במסגרת הליך של בקשה לביטול פסק בורר מצוי בסעיף 29 לחוק הבוררות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בעניין יהלומים הנ"ל קיבל כב' השופט י' דנציגר את עמדת המבקשים, לפיה העובדה שהם מחזיקים פסק בוררות לטובתם, מלמדת, כי מאזן השיקולים נוטה לטובתם, וכי על המשיבים מוטל הנטל להוכיח את סיכויי הצלחתם לבטל את פסק הבוררות.

לאחר עיון בבקשת הביטול הגיע השופט דנציגר למסקנה, כי סיכוייה של הבקשה להתקבל הינם נמוכים. כב' השופט דנציגר אף סבר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, וזאת מכמה טעמים.

ראשית, בשל העובדה שהמבקשים אוחזים פסק בורר מנומק וברור המשתרע על פני 14 עמודים.

שנית, לאור הסכומים הנכבדים בהם חוייבו המשיבים במסגרת פסק הבוררות {למעלה מ- 3 מיליון דולר}.

שלישית, נוכח העובדה, כי מקום מגוריהם ועסקיהם של המשיבים הינו בלאס וגאס.

כב' השופט דנציגר הבהיר, כי העובדה שבית-המשפט קמא הוציא צווי עיקול וצווי מרווה לבקשת המבקשים, מלמדת, כי אף הוא סבר שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, וכי העובדה שצווי העיקול וצווי המרווה לא הועילו בתפיסתו של רכוש משמעותי, תומכת אף היא בקבלת הבקשה.

בנסיבות אלה, סבר השופט דנציגר, כי קיים חשש כבד שאי-מתן הסעד של הפקדת ערובה כתנאי לשמיעת בקשת הביטול, יכביד על קיום פסק הבוררות.

בית-המשפט קבע, כי המקרה שלפניינו נבדל מן המקרה שבא לפני בית-המשפט העליון בעניין יהלומים הנ"ל בכמה עניינים מהותיים.

ראשית, הסכום שעל המשיבים לשלם למבקש, 237,076 ש"ח, נמוך במידה משמעותית מן הסכום בו חוייבו המשיבים בעניין יהלומים, ואינו מקים חזקה של הכבדה.

שנית, המשיבים אינם מתגוררים מחוץ לישראל, בניגוד למשיבים בעניין יהלומים.

שלישית, וזו הנקודה המכרעת, מן האמור בבקשה עלה, כי המבקש הצליח להטיל עיקול על כלי רכב של המשיבים, כמו גם על מקרקעין שבבעלותם, ולטענת המשיבים, שאיננה נתמכת בתצהיר, שוויים של נכסים אלה עולה פי כמה על הסכום שנפסק לטובת המבקש בפסק הבוררות.

בית-המשפט קבע, כי משהוטלו עיקולים על נכסים של המשיבים, לרבות נכסים אשר אין קושי משמעותי לממשם, כגון כלי רכב, ניתן היה לצפות מן המבקש לפרט בבקשה את שוויים המוערך של הנכסים שנתפסו בעיקול.

משלא עשה כן, יש להסיק ששוויים מכסה, לכל הפחות, את סכום הפסק, ולכן הוסר חשש ההכבדה ואף מאזן הנוחות אינו נוטה עוד לטובת המבקש.

בנסיבות אלה, ונוכח חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות, אשר עלולה להיפגע מדרישה להפקדת ערובה, בית-המשפט לא ראה מקום לדרוש מן המשיבים גם ערובה להבטחת קיום פסק הבורר {על מעמדה של זכות הגישה לערכאות ראה גם בג"צ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועמ"ש, תק-על 2008(4) 1 (2008); ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2006(3), 4241 (2006); דנ"א 8045/06 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' מליבו ישראל בע"מ, תק-על 2007(2), 2891 (2007)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אם תדחה בקשת המשיבים לביטול הפסק, ואם למרות זאת יימנעו מלקיים את פסק הבורר, יוכל המבקש להיפרע את הסכומים המגיעים לו מן הנכסים שעוקלו.

בית-המשפט הדגיש, כי אין בעמדה זו, כדי לחוות דעה בשאלת סיכויי קבלתה של הבקשה לביטול פסק הבורר, שכן, כי גם אם סיכויי הבקשה אינם טובים, אין מקום לחייב את מבקש הביטול להפקיד ערובה, כאשר מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת הצד השני, וכאשר לא מתקיים חשש להכבדה.

לאור כל האמור לעיל, כאשר איש מהצדדים לא טרח לפרט בתצהיר את שווי הנכסים שעוקלו, בית-המשפט דחה את הבקשה.

22. כאשר מדובר בבקשה לאישור או ביטול פסק בורר, בית-המשפט יפטור מבקשים מהפקדת ערובה
ב- בש"א (קרית-גת) 1139/08 {הרב אמסלם שלמה ואח' נ' אביטן שלמה, עו"ד, תק-של 2009(1), 10001 (2009)} המבקשים ביקשו, לפטור אותם מהפקדת ערובה בהתאם להוראות 29 לחוק הבוררות.

בית-המשפט קבע, כי מלשון סעיף 29 לחוק הבוררות עולה, כי בית-המשפט יפטור מבקשים מהפקדת ערבות כאשר מדובר בבקשה לאישור או ביטול פסק בורר.

בעניין הנדון, אין המדובר בתביעה לאישור או ביטול פסק הבורר, אלא המדובר בתביעה על-פי עילת הפסק ולפיכך, בית-המשפט לא מצא לנכון לפטור את המבקשים מהפקדת ערבויות.

23. בקשה למתן צו ארעי לעיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לחוק הבוררות - הבקשה נדחתה
ב- בש"א (ת"א) 20365/08 {יוסף טרוים נ' ארקדי גאידמק, תק-מח 2008(4), 5177 (2008)} נדונה בקשה לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ.

סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות מקנה סמכויות עזר לבית-המשפט, כאלו שיש לו כאילו מדובר היה בתובענה שהוגשה לו, לרבות "עיקול נכסים, עיכוב יציאה מן הארץ, ערובה להמצאת נכסים, מינוי כונס נכסים, צו עשה וצו לא תעשה".

סעיף 29 לחוק הבוררות מתייחס לשלב מאוחר יותר, וקובע, כי משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות, "רשאי בית-המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות...".

תקנות 362 ו - 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירות את התנאים למתן הצו. לפי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, על המבקש סעד זמני להציג "ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה", וכן לשכנע את בית-המשפט, כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני, גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד, כלומר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

בהוראה מיוחדת הנוגעת לעיכוב יציאה מן הארץ, המצויה בתקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע, כי "בית-המשפט או הרשם רשאי... ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". תקנה זו מגלמת, בין היתר את דרישת ה"הכבדה".

בית-המשפט קבע, כי בידי המבקש לא רק כתב תביעה, אלא עילתו "עלתה דרגה" משהוכרה בפסקו של הבורר. אמנם, הפסק תלוי ועומד לבחינה בפני בוררי ערכאת הערעור המוסכמת ולפיכך איננו סופי, אך אין בכך כדי "לכרסם" במשקלו הנוכחי.

לפיכך, בית-המשפט לא ראה צורך להכריע בשאלה האם ענייננו "נופל" לגדרו של סעיף 16 או של סעיף 29 לחוק הבוררות, כלומר, האם בדין ובזמן הנכון הוגשה הבקשה לאישור פסק הבורר.

המבקש טען, כי המשיב מבריח את נכסיו בישראל ובחוץ-לארץ, וקיים חשש ממשי לכך שיברח מישראל, בריחה שתסכל את האפשרות להיפרע ממנו.

המשיב טען, כי המבקש לא הוכיח כל הברחת נכסים, ולא הראה שהמשיב עומד לצאת את הארץ לתקופה ממושכת וגם אם-כן, כיצד עלול הדבר להכביד על ביצוע פסק הבוררות, לכשיינתן.

בית-המשפט קבע, כי עסקינן בסעד דרסטי, הניתן במשורה, בזהירות ולאחר שבית-המשפט השתכנע, כי אין ברירה אלא לתיתו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אי-מתן הצו, לא רק שלא יכביד על אפשרות מימוש הפסק, אלא אף יקל עליו. הרי, כאמור, לגרסת המבקש, כל פעילותו, עסקיו ונכסיו של המשיב בישראל ממילא "מוקפאים". קשה לראות כיצד יוכל להבריח לחוץ-לארץ נכסים אלה או להמשיך כאן בפעילות עסקית מניבה. מה טעם איפוא גם ב"ריתוקו" של המשיב לארץ. דווקא מתן האפשרות למשיב להמשיך בפעילות עסקית גם בחוץ-לארץ עשויה להניב נכסים נוספים ולשפר את יכולת הפרעון העתידית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט ביטל את הצו הארעי בדבר עיכוב יציאתו מן הארץ של המשיב.

24. עיקול להבטחת פסק בוררות, שונה במהותו, מעיקול זמני הניתן עם הגשת תביעה
ב- הפ"ב (חי') 837-08 {שוקייר רימה נ' פחימה אליהו ואח', תק-מח 2008(4), 8177 (2008)} המשיבים הגישו בקשה לביטול צווי עיקול.

בית-המשפט קבע, כי עסקינן בעיקול להבטחת פסק בוררות השונה, במהותו, מעיקול זמני הניתן עם הגשת תביעה, שכן אין דומה מי שטרם נתבררה תביעתו, למי שפסק-דין עומד לזכותו.

לאחר שעיין בבקשה לביטול הפסק, קבע בית-המשפט, כי סיכויי הבקשה אינם גבוהים כנדרש וכי הם אינם מצדיקים את ביטול צווי העיקול. בהקשר לכך צויין בית-המשפט, כי עיקר טענות המשיבים כנגד הבורר וניהולו את הבוררות מתייחס לאירועים, אשר אירעו במהלך הבוררות והיו בידיעתם ובנוכחותם, עוד טרם הסתיימה הבוררות וטרם ניתן הפסק.

באשר למרכיב ההכבדה, קבע בית-המשפט, כי תצהירה של המבקשת לא נסתר. בחקירת המשיב 1 התברר, שאין בבעלותו כל נכס של ממש ואף הרכב בו הוא נוסע, הינו רכב השייך לטענתו, לבנו.

בבנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי קיים חשש ממשי להכבדה על מימוש פסק הבורר, אם וכאשר יאושר, ומאזן הנוחות נוטה בבירור, לטובת מבקשת העיקול.

לפיכך, בית-המשפט הורה, שהעיקולים הזמניים אשר הוטלו על-ידו בתיק זה, יעמדו בעינם עד למתן החלטה בבקשה לאישור פסק הבורר.

25. הטלת עיקול, עד להכרעה סופית בבוררות - הערעור התקבל
ב- ע"א (יר') 3532/09 {אברהם יצחקוב נ' דוד גילקרוב ואח', תק-מח 2009(4), 3533 (2009)} נדון ערעור {במעמד צד אחד} על החלטת כב' הרשם דוד מינץ, בה דחה את בקשת המערער להורות למשיבים להפקיד ערובה עד לסיום ההליכים לאישור פסק בוררות ולהטיל עיקול זמני על נכסיהם.

טענות המבקש הנוגעות לגובה החוב, העובדה שלמשיבים אין נכסים בארץ וכי מקום מגוריהם ועסקיהם בחוץ-לארץ, נדונו לגופן ונדחו על-ידי השופט כרמל והמערער לא ערער עליה.

השאלה שנותרה לדיון הינה, האם די בעובדה, כי בינתיים נפתח הליך נוסף כנגד המשיבים, כדי ללמד על יסוד ההכבדה.

בית-המשפט קבע, כי אין בעובדה זו בלבד כדי ללמד בהכרח על יסוד ההכבדה, אך יש לבחנה בנסיבות העניין. במקרה שלפניינו, מדובר בפסק בוררות המטיל על המשיבים חבות בסכום גבוה.

קיומן של תביעות נוספות מטיל ספק בשאלה האם אמצעיהם הכספיים של המשיבים מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משהוטל ספק ביכולת המשיבים לפרוע את חובם, הוכיח המבקש את יסוד ההכבדה, גם אם לא הוכחה כוונת המשיבים להבריח נכסים.

לכך יש להוסיף את העובדה, כי מקום מגוריהם ועסקיהם של המשיבים הינו בחוץ-לארץ, התורמת אף היא ליסוד ההכבדה.

בנוסף לכך, עומדת העובדה, כי מאזן הנוחות נוטה מלכתחילה לטובת המבקש, האוחז בידו פסק בוררות, בו התערבות בית-המשפט היא מצומצמת ביותר, ומתוחמת הן על-ידי הוראות סעיף 24 לחוק הבוררות והן על-ידי ההלכה הפסוקה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיקול ובוררות