חובת פירוט טענות בדבר תרמית או מרמה

1. הדין
תקנה 78 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות" או "תקסד"א"} קובעת כדלקמן:

"78. טענה המצריכה פרטים
כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי-הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות."

תקנה 78 הנ"ל עניינה הטלת חובה מיוחדת להקפיד בתיאור עובדות מוטלת ומבוססת על תרמית, הטעיה, רשלנות וכיו"ב.

בספרו {י' זוסמן סדר הדין האזרחי, 130} קובע י' זוסמן כדלקמן:

"בטענות עובדה כאלה נודעת חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן; התובע חייב לציין בפירוש, כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 הנ"ל מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלוונטים. טענה של תרמית, של מצג שווא או של הטעיה, שלא נטענה במפורש, בית-משפט לא ישעה אליה ולא ידון בה..."

בתביעה כזו אף נדרשת כמות גדולה של הוכחה. בתקנה, דין אחד ל"מצג שווא" ול- "תרמית". בטענה שכזו בית-משפט ידרוש מידת הוכחה גדולה יותר וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים. "את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל הגיה ודקדוקיה ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי {ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1), 414 (1965)}. כך גם לגבי הוכחת "מצג שווא" {ת"א 110556/98 ברג שלמה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(1), 10897 (2005)}.

2. תקנה 78 מתארת את היקף עול ההוכחה הרובץ על בעל דין המבקש לטעון טענות לעניין הטעיה ומצג שווא
ב- בש"א 38629/04 {איילה טופז נ' בנק אוצר החייל בע"מ, תק-של 2004(4), 13963 (2004)} המבקשת טענה כי נתנה את הסכמתה לנטילת ההלוואה הדולרית רק לאחר שהובטח לה כי הרכב וביטוחו ישועבדו לטובת החשבון וישמשו כבטחונות להלוואה - ועל כך אין מחלוקת, הרכב אכן שועבד ותמורתו אף הקטינה את יתרת החוב בחשבון.

באשר לטענת המבקשת כי בעת חתימתה על ההלוואה השקלית הבינה משתיקתה של פקידת המשיב {להלן: "הבנק"} כי המדובר בהלוואה אשר מחליפה את ההלוואה הדולרית וכי הבנק לא הבהיר לה את המשמעות המלאה של המסמכים הבנקאיים עליהם היא חותמת, קבע בית-משפט, כי אינה ראויה להתקבל, זאת מאחר והמבקשת חתמה על מסמך הנושא את הכותרת: "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה".
לעניין המשמעות הנודעת לחתימת בעל דין על מסמך קובעת ההלכה ב- ע"א 779/87 {נח בליט נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מד(3), 304 (1990)} כדלקמן:

"בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא."

קביעה נוספת, והיא הרלוונטית לענייננו, כי הבנק פעל בחוסר תום-לב קיצוני, והציג בפני המבקשת מצגי שווא ואף הטעה אותה - אינה ראויה להתקבל, באשר המבקשת לא פרטה כנדרש את העובדות עליהן מתבססת האשמה זו.

כאמור עול ההוכחה הרובץ על בעל דין המבקש לטעון טענות לעניין הטעיה ומצג שווא מוגדר בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לעניין זה הפנה בית-משפט ל- ע"א 543/86 {כלל חברה לביטוח נ' דניאל כלפון, פ"ד מב(3), 339 (1988)}, שם נאמר:

"מקובלת עלינו מקדמת דנא ההלכה, כי נתבע, המבקש רשות להגן חייב "להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות"...

יתרה-מזו: חובה כפולה ומכופלת לפרט טענתו מוטלת על נתבע המתגונן בטענת תרמית או קנוניה; על יסוד טענה סתמית או מעורפלת של הגנה כזאת, לא יקבל רשות להתגונן...

מי שמאשים את חברו במעשה תרמית, עליו לפרט את העובדות עליהן מתבססת האשמה."

בענייננו, טענת המבקשת כי הבנק נמנע במשך חודשים ארוכים מלממש את הרכב ובכך גרם לירידה משמעותית בשווי הרכב ולהצטברות ריבית גבוהה בחשבון - אין בה כל ממש, שכן אין כל פירוט באשר לנזק הנטען ולא הוגש כל תחשיב עובדתי וחשבונאי לביסוס טענה זו.

נוכח האמור, לא שוכנע בית-משפט כי קיימת הגנה בפי המבקשת ולפיכך קבע כי הגנתה "הגנת בדים" היא.

3. על-פי תקנה 78 לתקנות ועל-פי שורה ארוכה של הלכות בית-משפט העליון, העלאת טענות מרמה, הונאה וכגון אלה, מחייבת את הטוען להן לפרט את כל הפרטים הנוגעים בדבר
ב- ת"א (ת"א) 19261/04 {רילין פיתוח והשקעות בע"מ בפירוק מרצון נ' סלפטר יעל וגדעון השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.10.04)}, הוגשה בקשה לסילוק התובענה על-הסף כנגד המבקשים.

המשיבה {להלן: "התובעת"} הגישה תביעה כספית נגד המבקשים {להלן: "הנתבעים"} שעילתה מעשה מרמה שביצעו הנתבעים לטענת התובעת כלפיה, במסגרת עסקת מכר של נכס אשר רכשה התובעת מהנתבעת מס' 1.

ביום 30.05.95 נחתם הסכם מכר בין התובעת לבין הנתבעת 1 לפיו, הנתבעת 1 מכרה לתובעת את זכויותיה בנכס. לטענת התובעת הנתבעים 2 ו- 3 ניהלו את המשא ומתן עד לחתימת ההסכם. לטענתה, בתשריט שצורף להסכם בוצעו שינויים על-ידי הנתבעים שנועדו להציג את הנכס בערך הגבוה מערכו האמיתי.

התובעת הוסיפה וציינה בכתב תביעתה, כי דבר המרמה הנטענת נודע לה רק ביום 27.08.03, עת קיבלה לידיה, לצורך פעילותה, חוות-דעת של שמאי בדבר שווי הנכס.

בבקשה זו הנתבעים הודו כי התובעת אכן הזכירה בתביעתה את עילת התרמית, אך טענו כי עובדות התביעה אינן מגלות עילה של תרמית באשר הן אינן מפרשות את פרטי הפרטים של התרמית כמצוות תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי.

לעניין זה נקבע, כי צודקים הנתבעים כי על-פי תקנה 78 ועל-פי שורה ארוכה של הלכות בית-המשפט העליון, העלאת טענות מרמה, הונאה וכגון אלה, מחייבת את הטוען להן לפרט את כל הפרטים הנוגעים בדבר {ראו, למשל: ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח(3), 455 (1994); ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נו(4), 721 (2002)}.

יחד-עם-זאת עיון בכתב התביעה העלה, כי התובעת פירטה בתביעתה את פרטי התרמית הנטענים על ידה {למשל, בסעיפים 5, 6 ובסעיף 7 על סעיפי-המשנה שבו - פורטו מהות ואופן ביצוע המרמה, התקופה במהלכה בוצעה המרמה ועל-ידי מי בוצעה המרמה} באורח שלא ניתן לטעון לגביו כי אינו פירוט מספק כדרישת הדין ובוודאי שלא ניתן לומר, כי הפירוט דל עד כדי כך, שמצדיק הוא את סילוק התביעה על-הסף.
נוכח טעם זה, בין יתר הטעמים הנוספים שנדונו בהליך, דחה בית-משפט את הבקשה לסילוק התובענה על-הסף.

4. תנאי-סף לצורך הפעלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כי טענת התרמית או ההונאה תהיה עילת התביעה עצמה. טענה זו צריכה להיטען "בפירוש ובפירוט" דבר זה עולה מלשונה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין
ב- ע"א 4600/91 {דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3), 455 (1994)} המערערות תבעו את המשיב בשל פעולות שונות שביצע בחשבונות חיסכון של המערערות ובשל ייעוץ כושל לגבי אותם חשבונות. בית-המשפט המחוזי דחה את רוב עילות התביעה בשל התיישנות. מכאן הערעור.

בית-משפט העליון פסק, אם כי בסנקציה של מחיקת תביעה יש להשתמש במקרים חריגים בלבד ויש להימנע ממנה מקום שקיימת אפילו אפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד שתבע, יש לדחות על-הסף תביעה שהוכח כי התיישנה.

בתביעה כנגד בנק שעניינה התרשלות הבנק בעצם פתיחתו של חשבון חיסכון ודרך ניהולו הכושלת בהשקעת הכספים, המועד הקבוע לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות הנו מועד השקעת הכספים בפועל.

מקום שחל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ומדובר בתביעה שבה עילת התביעה עצמה היא תרמית או מעשה הונאה, אין חשיבות למועד עשיית מעשה התרמית ושכלולה של התרמית. תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודעו לתובע התרמית או ההונאה, ומדובר על ידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית.

נוכח האמור בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, על טענת תרמית להיטען בפירוש ובפירוט. הפירוט צריך להיות כזה שלא יותיר לנתבע ספק מפני מה עליו להתגונן.

במקרה דנן נקבע, כי טענת תרמית או הונאה כלל לא נטענה במפורש בכתב התביעה ובוודאי שלא פורטה בו, ולכן אין תחולה לסעיף 7 לחוק ההתיישנות.

מקום שחל סעיף 7 לחוק ההתיישנות לא יכול לחול סעיף 8 לאותו חוק. המבקש להסתמך על סעיף 8 הנ"ל חייב להוכיח לא רק שנעלמו ממנו "העובדות המהוות את עילת התובענה", אלא גם שהעובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלה.

במקרה דנן, המערערות ידעו על פתיחת החשבונות, על-כן בית-משפט דחה את הערעור.

5. עוולת התרמית הינה עוולה ייחדית, אשר נקבעה לה תקופת התיישנות ארוכה מהרגיל, היינו 10 שנים. אולם לצורך כך יש לפרט את טענת התרמית בפירוט רב ואין רק להזכיר זאת ללא הפירוש הנדרש כמצוות תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי
סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"6. תחילת ההתיישנות
תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

השאלה הרלוונטית שעלתה ב- {ת"א (ת"א) 40689/04 {אליאס נאווה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.04) (להלן: "עניין אליאס")} היא מתי נולדה העילה, האם ביום בו מומש הפיקדון או ביום בו טענה התובעת כי גילתה שהכסף כבר איננו?

ב- ע"א 7401/00 {יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק-דין, פ"ד נז(1), 289 (2002)} נקבע כי קיימים שלושה טעמים עיקריים לקיומו של עקרון ההתיישנות של עילות תביעה: ראשית, נימוק ראייתי הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על פיו ובכך לשנות את מצבו.

טעם נוסף לעקרון ההתיישנות נוגע לאינטרס הציבורי. עניינו של טעם זה הוא בכך שזמנם המוגבל של בתי-המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם כלח.

בעניין אליאס טענה התובעת לתרמית או הונאה מצד הנתבע ועל-כן לדעתה חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן:

"7. תרמית ואונאה
היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה."

עוולת התרמית הנה עוולה ייחודית, אשר נקבעה לה תקופת התיישנות ארוכה מהרגיל, היינו 10 שנים. אולם לצורך כך נקבע, כי יש לפרט את טענת התרמית בפירוט רב ואין רק להזכיר זאת ללא הפירוט הנדרש.

בית-משפט קבע, כי מכתב התביעה עולה אמירה כללית בלבד ואין כל פירוט בדבר תרמית. אין מדובר על הטעיה בפועל של התובעת על-ידי הבנק כי הכספים נמצאים בחשבון.

יתרה-מכך, התובעת טענה כי לא ידעה על המתרחש כיוון שבאותה שנה לא היתה בקשר עם בעלה, אך נשאלה השאלה היכן היתה במשך כל השנים שעברו מאז, שכן השנה בה נפרעו הכספים היא 1995 ומאז חלף המון זמן.

התובעת שתקה בעניין זה ולא פירטה מדוע שנים רבות לא פנתה לבנק בעניין ולא ביררה כלום בדבר הכסף. עוד נקבע, כי התובעת יכלה על-ידי פעולה פשוטה לבדוק את מצב החשבון, אך לא עשתה כן וכעת אין עליה להלין, אלא על עצמה.

יש לזכור שכיוון שעבר זמן כה רב, אין בידי הבנק את המסמכים הנדרשים, עברו למעלה מ- 9 שנים ואין הבנק מחזיק במסמכים למעלה מ- 7 שנים, כך שהשיהוי הרב של התובעת גרם לבנק נזק ראייתי כבד.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט כי התביעה התיישנה זה מכבר.

6. כאשר מדובר בטענת תרמית כחלק מעילת התביעה, על התובע לפרט מלכתחילה את טענת התרמית, לרבות המעשים הדומים והשיטה, עליה היא נסמכת
ב- ת"א (יר') 7358/01 {בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' זלטין יובל, פדאור 04(15) 805 (2004)} הוגשה תביעה שהגיש הבנק התובע נגד הנתבע שהינו שמאי מקרקעין, לחייב את הנתבע להשיב לו סך של 520,951 שקלים בגין יתרת שומות מוגזמות ומנופחות שקבע הנתבע בהערכת השמאות שנתן לבנק התובע לגבי שוויין של שתי דירות, לצורך מתן הלוואות לרוכשיהן.

התובע טען כי בעקבות הערכות השומה המנופחות שנתן הנתבע, נתן הבנק הלוואות גבוהות לרוכשי הדירות ולאחר קבלת סכומי ההלוואה נטשו רוכשיהן את שתי הדירות ועזבו את הארץ עם חלק ניכר מכספי ההלוואות, אשר הוחזרו להם על-ידי מוכרי הדירות. הנתבע מצידו לקח לכיסו חלק מסכומי ההלוואות בתרמית או ברשלנות, כעמלה.
בנוסף, הסתמך התובע בתצהירו על קיומם של "מעשים דומים" ו- "שיטת ביצוע" של הנתבע.

בית-משפט קבע, עילת התביעה על-פי כתב התביעה מתייחסת לשני אירועים {2 דירות} בלבד, בהם מיוחס לנתבע כי ערך, ביודעין או ברשלנות, שומות מנופחות, כאמור בכתב התביעה, אך לא נטענה כלל הטענה כי מדובר במעשי שיטה או כי קיימים מעשים דומים.

לפי תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, על התובע לפרט בכתב התביעה את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה". עילת התביעה כוללת את פירוט העובדות המצדיקות את מתן הסעד המבוקש ואת הסעד המתבסס על פיהן. לפיכך, אם העובדות המהוות תשתית לסעד המבוקש מתייחסות גם למעשים דומים ב- 16 דירות נוספות, היה על התובע לפרטן בכתב התביעה תוך פירוט כל העובדות המתייחסות לכל דירה, גם כחלק מעילת התביעה וגם על-מנת להעמיד בפני הנתבע את גדר המחלוקת שעליו להתגונן בפניה.

הוכחת "מעשים דומים" ו- "שיטת ביצוע", מותרת ואפשרית במישור האזרחי כמו גם בפלילי, אך היה על התובע לכלול את אותם מעשים דומים שהוא מייחס לנתבע כבר בכתב התביעה, כמרכיב של עילת התביעה. משלא כלל אותם התובע בגדר כתב התביעה, אין מקום להביאם לראשונה בשלב תצהירי העדות, משום שמדובר בפרטים חדשים שאינם בגדר כתבי הטענות, ולכן הם בבחינת הרחבת החזית.

אמנם התובע רשאי לוותר על הגשת תביעה כספית בגין 16 הדירות הנוספות להם הוא טוען גם אם הוא סבור כי הנתבע פעל גם לגביהן ברשלנות או בתרמית, אולם אם סבור הוא כי הם מהווים מעשים דומים ושיטת פעולה של הנתבע, היה עליו להעלותם בגדר טענה זו ולפרטם בכתב התביעה, כחלק מעילת התביעה המבססת את התשתית העובדתית לסעד לו הוא עותר.

בנוסף, סעיף 15 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובע כי יש לפרט את עילות התביעה גם אם הן מבוססות על נימוקים שונים:

"15. סעד לתביעות שונות
מקום שהתובע מבקש סעד בשל תביעות שונות או עילות המבוססות על נימוקים שונים, יצויינו התביעות או העילות, עד כמה שאפשר, בנפרד ובמובחן."

זאת ועוד, מאחר ומדובר גם בטענת תרמית כחלק מעילת התביעה, ברי שהיה על התובע לפרט מלכחתילה וברחל בתך הקטנה את טענת התרמית, לרבות המעשים הדומים והשיטה, עליה היא נסמכת, שכן מעצם טיבה, הטענה של מעשים דומים ושיטה, מבססת את עילת התרמית, ולכן ברי שהיה על התובע לפרטם מלכתחילה בכתב התביעה אחד לאחד, וזאת גם לפי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי.

העדר התייחסות התובע לשוויין של אותן דירות אינו מאפשר להתייחס לטענה כי מדובר במעשים דומים, שהרי אין פירוט לדרך השיטה במקרים אלה, ולכך שמדובר במעשים דומים, וברי שהיה על התובע לפרטם מלכתחילה בכתב התביעה אחד לאחד, והנתבע היה רשאי וזכאי להעלות טענותיו בכתב ההגנה, אך בענייננו, משלא עלתה טענה זו בכתב התביעה, לא ניתן לה מענה בכתב ההגנה, ולכן היא מהווה הרחבת חזית.

זאת ועוד, העדר התייחסות התובע גם לשוויין של אותן 16 דירות נוספות, מהווה חוסר במרכיב חשוב להשוואה, בגדר הטענה כי מדובר במעשים דומים, מה עוד שאין פירוט לדרך השיטה במקרים אלה, ולכך שמדובר במעשים דומים.

אשר-על-כן, נעתר בית-משפט לבקשה והורה על מחיקת סעיפים מתצהירו, לרבות על מחיקת כל שאר ההתייחסויות שבתצהיר ל- 16 הדירות האחרות שאינן נשוא כתב התביעה.

7. טענה להשפעה בחוסר תום-לב או להשפעה בלתי-הוגנת - היא טענה המזקיקה לפרטים, ועל פיה יש לפרש ולפרט את הפרטים והתאריכים בכתבי הטענות
ב- ת"א (ת"א) 11085/05 {אלון שגב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.06)} המבקשים טענו כי הבנק פעל בחוסר תום-לב מהסיבה היחידה שהעמיד האשראי לפירעון מידי. בבקשתו פירט המבקש את הרקע העובדתי מניה וביה, ברם, את טענתו כי הבנק פעל בחוסר תום-לב לא פירט הוא כנדרש, לא בבקשתו ולא בתצהירו.

טענה להשפעה בחוסר תום-לב או להשפעה בלתי-הוגנת - היא טענה המזקיקה לפרטים, ועל פיה יש לפרש ולפרט את הפרטים והתאריכים בכתבי הטענות {ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח נ' דניאל כלפון, פ"ד מב(3), 339 (1988)}.

לא-זו-אף-זו, סעיף 7 "להסכם ניהול החשבון" שעליו, כאמור, חתמו המבקשים בכתב ידם קבע כדלקמן:

"העמדת החוב לפרעון מיידי בכל אחד מהמקרים הבאים יהיה הבנק רשאי לדרוש מהלקוחות את הפרעון המיידי של הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלקוחות, לפי רישומי הבנק, בקשר לכל אשראי ו/או הלוואה ו/או שירות בנקאי ו/או התחייבות ו/או חיוב מכל מין וסוג שהם ללא-יוצא-מן-הכלל (כולל הריבית בגינם והעמלות) כולם או מקצתם (בין אם מועד הפרעון של הסכומים הנ"ל הגיע ובין אם טרם הגיע) ועם דרישה כזו יעמדו הסכומים הנ"ל לפרעון מיידי וישאו ריבית מרבית בגין התקופה מיום הדרישה ועד התשלום המלא בפועל שתתרבה ותצטבר לפי הנהלים המקובלים בבנק בעניין זה, והלקוחות מתחייבים לשלם לבנק את כל הסכומים הנ"ל מיד עם דרישתו הראשונה של הבנק כאמור..."

היינו, המבקשים לא עמדו בתנאי הסעיף, לא שילמו את חובם לבנק, לא הפקידו כספים לכיסוי חובם בכרטיסי האשראי, ומכאן שפעולתו של הבנק בהעמדת האשראי לפרעון מידי לא נעשתה בחוסר תום-לב.

עוד נקבע, כי הטענה שההסכם עליו חתמו המבקשים מכיל תנאים מקפחים בחוזה אחיד אין בה כל ממש, שכן המדובר בעסקה כלכלית המכילה תנאים חוזיים שנועדו להשיג מטרה לגיטמית.

גם לעניין הטענה כי הבנק הפר את הוראות סעיף 4 לחוק הבנקאות נקבע, כי טענה זו אינה מפורטת כראוי בתצהיר המבקש - ולפיכך נדחתה.

8. על-מנת שיוכיחו המבקשים חוסר הגינות ותום-לב מצד הבנק, עליהם לעמוד בעולה של תקנה 78 לתקנות
ב- ת"א (ת"א) 36266/04 {שרביט י.ד. יבואנים 1990 בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.05.05)} נפסק מפי כב' השופטת חנה ינון כי על המבקשים רשות להתגונן לעמוד בעולה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי בכדי להוכיח את טענתם לחוסר הגינות ותום-לב מצד הבנק.

לעניין זה הפנה בית-משפט ל- ע"א 543/86 {כלל חברה לביטוח נ' דניאל כלפון, פ"ד מב(3), 339 (1988)} שם נאמר:

"מקובלת עלינו מקדמת דנא ההלכה, כי נתבע, המבקש רשות להגן חייב 'להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות'...

יתרה-מזו: 'חובה כפולה ומכופלת לפרט טענתו מוטלת על נתבע המתגונן בטענת תרמית או קנוניה; על יסוד טענה סתמית או מעורפלת של הגנה כזאת, לא יקבל רשות להתגונן. 'מי שמאשים את חברו במעשה תרמית, עליו לפרט את העובדות עליהן מתבססת האשמה'."

בענייננו נקבע, כי בחקירתו הנגדית של המבקש מס' 2 העיד הוא כי המבקשים קיבלו את כל המסמכים כך שאין הוא יכול להלין על כך שלא היו בידיו כל המסמכים על-מנת שיוכל לפרט טענתו כראוי.

לעניין הטענה כי הבנק ידע על מצבה הקשה של החברה אולם נתן לה בכל זאת הלוואה, קבע בית-משפט, כי אין בידיו לדון בטענה זו כיוון שהועלתה בסיכומי המבקשים בלבד ולא בבקשתם. ההלכה בעניין זה קובעת כי יש להתעלם מטענות חדשות המועלות לראשונה בסיכומים {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 415}.

כן, הפנה בית-משפט ל- ע"א 442/88 {ארגון קניות של משקי חירות - בית"א נ' תנובה בע"מ, פ"ד מד(2), 666 (1990)} שם נאמר:

"כבר התרענו לא אחת על נוהג נפסד זה של פרקליטים לנסות ולהגניב לתוך תיק ערעור חומר ראיה, שלא טרחו או ששכחו להגישו לערכאה הדיונית. המסמך שהוגש כך איננו ראוי שנעיין בו, ואין הוא מהווה ראיה לפנינו..."

בנסיבות אלו נקבע, כי אין בפי המבקשים הגנה ראויה, ועל-כן דחה בית-משפט את הבקשה למתן רשות להתגונן.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת פירוט טענות בדבר תרמית או מרמה