הערובה וחילוטה - תקנות 364, 371 לתקנות סדר הדין האזרחי

1. הדין
תקנות 364 ו-371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כדלקמן:

"364. ערבות וערבון (תיקון התשס"א (מס' 6))
(א) בית-המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת-דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית-המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) בית-המשפט רשאי לצוות על הפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין; בית-המשפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת הערבון.
(ג) סכום הערבון לא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; בית-המשפט רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום הערבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן ערבון אחר.
(ד) הסכום הנקוב בתקנת-משנה (ג) יעודכן ב- 1 בינואר של כל שנה (להלן:
"יום העדכון") לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - המדד) שפורסם בחודש נובמבר שלפני יום העדכון, לעומת המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם לו; סכום שעודכן כאמור יעוגל לשקל החדש השלם הקרוב, וסכום של חצי שקל חדש יעוגל כלפי מעלה.

371. חילוט ערבון; החזרת ערבות וערבון (תיקון התשס"א (מס' 6))
(א) פקע הצו הזמני, יהיה בית-המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק-הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.
(ב) חילוט הערבון אינו גורע מזכותו של מי שהערבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר.
(ג) לא הוגשה לבית-המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, בתוך שישה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות; בית-המשפט רשאי לקבוע מועד אחר אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ד) הופקד ערבון ולא חולט או חולט מקצתו - תוחזר יתרת הערבון למבקש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני; הוגשה בתוך שישים הימים בקשה לחילוט הערבון, רשאי בית-המשפט לעכב את החזרת הערבון עד למתן החלטה בבקשה."

2. מהותה של הערובה
תקנות סדר הדין האזרחי, לאחר תיקון מס' 6 קבעו בהוראת תקנה 364 את דרישות בית-משפט לעניין הערבות, במקום תקנות 361(ב) ו- 365 הישנות.

בית-משפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן ערבות מספקת, להנחת-דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית-משפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

בית-משפט רשאי לצוות על הפקדת פיקדון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין; בית-משפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת הערבון {תקנה 364 ערבות וערבון (תיקון התשס"א (6)) לתקנות סדר הדין האזרחי}.

למעשה התקנות החדשות דנות בשלושה סוגים של ערבויות:

א. התחייבות עצמית;

ב. ערבות אחרת לשביעות רצון בית-משפט;

ג. ערבון.

דרישת ערבויות מוגברת קיימת בעת מתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד.
המעמד העדיף של אינטרס הנתבע בא לידי ביטוי בשלושה תנאים:

א. על התובע להציג תשתית ראייתית המקימה זכות לכאורה;

ב. על התובע להמציא ערובה לפיצוי הנתבע על נזק שיגרם לו על-ידי צו העיקול, אם תידחה התביעה;

ג. על התובע להוכיח כי במידה ולא ינתן צו העיקול, יכביד הדבר על אפשרות לבצע את פסק-הדין אם וכאשר ינתן לטובת התובע {ע"ב (ב"ש) 4753/03 כלל חברה לבטוח נ' חופרי ערוער 1996 בע"מ, תק-עב 2004(1), 4547 (2004)}.

המצאת ערובה - תקנה 364(א) לתקנות קובעת כי סעד זמני ינתן בכפוף להמצאת "התחייבות עצמית וכן ערבות מספקת". המשיב לא המציא למבקש עותק מן ההתחייבות בניגוד לתקנה זו והצו הארעי ניתן מבלי שניתנה ערבות מספקת להנחת-דעת בית-משפט, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו. כמו-כן על-פי תקנה 364(ב) לתקנות הפקדת ערבון בנוסף להתחייבות עצמית ולערבות מספקת היא חובה לצורך קבלת סעד במעמד צד אחד. משלא הופקד ערבון כנדרש, משכך, לא ניתן היה ליתן את הצו הארעי מלכתחילה {בש"א (יר') 4319/04 {יצחק פלאייב נ' בוריס ציקאשווילי, תק-של 2004(4), 6192 (2004)}.

העיקרון המנחה לעניין הערובה הוא, ש- "כאשר הגיע בית-משפט למסקנה כי אומנם יש להיענות לבקשה אך עניינו של המבקש אינו, לכאורה, חד-משמעי - יחייב בית-משפט המצאת ערובה בנקאית ובסכום נכבד" - עניין זה נאמר לגבי צו ארעי הניתן במעמד צד אחד, אך בהמשך הדברים נאמר כי שיקולים דומים ינחו את בית-משפט גם לאחר דיון במעמד שני הצדדים {א' וינוגרד צווי מניעה, כרך א' (תשנ"ג), 214; בש"א (יר') 4602/00 דוד שטרן נ' רשות הפיתוח, תק-מח 2000(3), 10280 (2000)}.

בספרו של כב' השופט זוסמן {סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), 260} נאמר:

"גם בתיתו סעד זמני על דרך של צו מניעה, כבשאר מיני סעד זמני, נוהג בית-משפט להבטיח את הנתבע, על-ידי שהוא מחייב את התובע במתן ערובה, לפיצוי הנתבע על הנזק שעלול להיגרם לו, אם תידחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת."

וברוח זו נקבע בספרו של כב' השופט ש' לוין {תורת הפרוצידורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (ירושלים, התשנ"ט-1999), 164}:

"אין, כרגיל, ליתן צו זמני כנגד הנתבע ללא הבטחת נזקיו במקרה שיתברר שהצו לא היה מוצדק. הבטחה זו נעשית על-ידי חיובו של המבקש להמציא התחייבות וערובה של צד שלישי. הצורך בהתחייבות ובערובה הוא בעיקר מחמת הסברה המניחה היעדר עילה לתבוע פיצויים על הגשת תביעה שלא בתום-לב תוך שימוש לרעה בזכות."

ב- ע"א 732/80 {מיכאל ארנס ואח' נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2), 645 (1984)} עמד בית-משפט על התכלית של צו המניעה הזמני ושל הערובה הנלוות לסעד זה. וכך נפסק שם:
"הענקתו של סעד זמני נובעת, ברוב המקרים, מן הרצון להגן על מי שמבקש אותו, וזאת, בדרך-כלל, על-ידי שמירת המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה. אם ינצל הנתבע את תקופת הביניים האמורה לשם שינויו של המצב, עלולה להיות לכך השלכה עניינית או משפטית על הדיון בתובענה, ובעיקר על תוצאותיו, ועל ממשותן ועל אפשרות מימושן."

הערובה מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר אותו מבקש הצו לשלם תמורת הסעד הזמני. מטרתה של הערובה היא להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני כדי שניתן יהיה לפצותו בבוא העת ואם תונח תשתית אשר תצדיק בגין הנזק שבינתיים סבל.

בפרשה מאוחרת יותר ב- תמ"ש (ת"א) 93474/97 {מ' א' נ' ד' ה', פ"מ התשס"א (2001), 767 (2004)} נפסק:

"בעל דין, שמהלך ענייניו הופרע על-ידי צווים לשעה, זכאי לפיצוי על כך, כל עוד לא קבע בית-המשפט, בהליך העיקרי, שאכן הצדק עם היריב. הגיונה של דרך זו נעוץ גם בכך שלהחלטת בית-המשפט היה חלק בגרימת הנזק. לכן ראוי ליתן את הפיצוי בהליך מזורז ופשוט. טוב הוא גם שהשוקל לעתור לסעד זמני יידע כי הוא נוטל על עצמו סיכון רב, וכי הוא עלול להתחייב בתשלום פיצויים. הרתעה זו חשובה ביחוד לנוכח הקלות היחסית שבה ניתן הסעד הזמני."

בית-משפט לא יפטור מערובה להבטחת נזקי נתבע בעילה כי מדובר באנשי ציבור בתפקיד ציבורי - כאשר הצו הזמני יכול לגרום נזקים כבדים לנתבע.
ב- ע"א 205/74 {ועד הנאמנים לווקף המוסלמי ביפו נ' זוהדי אחמד סיקסיק, פ"ד כח(2), 545 (1974)} נפסק מפי כב' השופט י' כהן:

"בעניין אחד יש לתקן את החלטת בית-המשפט המחוזי והוא - עניין הערובה. השופט המלומד נתן את הצו הזמני, מבלי שהמשיב נדרש לתת ערובה להבטחת נזקי המערער ונימוקו היה 'כי זהו עניין בין אנשי ציבור בתפקיד ציבורי'. נימוק זה אינו לעניין. הצו הזמני עלול להעמיד את המערער בפני תביעת פיצויים מצד הקונה או ביטול העסקה על ידה, ויגרום עיכוב בביצוע התכניות שעבורן נועדה התמורה בעד המקרקעין. אלה הם נזקים רציניים ואם המשיב, יהיו מניעיו להגשת התביעה איזה שיהיו, רוצה במתן צו זמני, עליו לשאת בסיכון, שאם ייכשל הוא יפצה את המערער בעד הנזקים. אנו מורים על-כן, שצו-המניעה הזמני יתבטל אם תוך 30 יום מהודעת פסק-דין זה למשיב, לא ימציא המשיב ערובה על סך 300,000 ל"י להבטחת נזקי המערער, אם המשיב לא יזכה בתביעתו. הערובה תהיה להנחת-דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי. בנתון לאמור לעיל יש לדחות את הערעור. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה."

העובדה שערבות בנקאית נתקבלה פיזית על-ידי המזכירות אינה בבחינת "הצהרה" או הכרה בכך שהערבות תואמת את החלטת בית-משפט {בש"א (חי') 5362/98 שלום אוחנה נ' יוסף מזור, תק-מח 98(4), 123 (1998)}.

בכל מקרה שבו תובע זוכה בחלק מהתביעה ואינו זוכה בחלקה האחר, הערובה תשמש לשיפוי עבור הנזק שנגרם על-ידי העיקול לגבי אותו חלק מהתביעה שבו לא זכה התובע {ע"א 690/69 יהודה בן יהודה נ' דוד רוז, פ"ד כד(2), 537 (1970)}.

כאשר בודקים איזו ערובה יש לתת, יש לבדוק את הנזק העלול להגרם, ובמקרה של עיקול מקרקעין, נכס שאין עושים בו שימוש יומיומי, הנזק שעלול להגרם הוא כמעט אפסי לאור תקנה 365 לתקנות, "לא יינתן צו עיקול אלא לאחר שהתובע המציא ערובה, להנחת-דעתו של בית-משפט או הרשם, לפיצוי כל נזק שייגרם על-ידי העיקול אם תידחה התביעה או יפגע הצו מסיבה אחרת". כלומר, תנאי בלעדיו אין למתן צו עיקול - הוא מתן הערובה על-ידי התובע, כאשר זו מכוונת לשפות את הנתבע באופן רחב ביותר, היינו, לא רק למקרה שיפסיד התובע את תביעתו, אלא אף במקרים אחרים בהם יפקע הצו.

הערובה צריכה להלום את הנזק שעלול להגרם למבקש. מכאן, ניתן ללמוד שעם השתנו הנסיבות יש גם לשנות את הערובה כך שתהלום את הנזק אשר בפניו עלול המבקש לעמוד ברגע נתון {תב"ע (ת"א) נא/12-1033 המטווית המאוחדות בישראל נ' אבו עקרוב ניאז ואח', תק-עב 91(1), 80 (1991)}.

ב- ה"מ (חי') 1969/96 {רפאל אלואשוילי נ' דפנה קב ונקי, תק-מח 96(2), 326 (1996)} נקבע כי מקובל, בשיטה המשפטית הנוהגת בערכאותינו, כי בית-המשפט אומר את דברו והצד שאינו שבע רצון מהחלטתו תוקפה על דרך של ערעור. זאת-ואף-זאת: מקובל כי בית-המשפט לא דן בעניין המובא בפניו אלא לאחר ששמע את שני הצדדים. על שום כך, עצם הדיון באפשרות שינויה של החלטה מקורית בהעדרו של המשיב ומבלי לשמועו, נראה, לכאורה, מנוגד לדין. ברם, לא היה כל פסול בהיזקקותו של בית-משפט לבקשה להמרת הערובה.

תקנה 362 לתקנות קובעת כי בקשה למתן צו עיקול תידון על-פי צד אחד. בכך נקבע בהליך דנן, חריג לסדרי הדין הרגילים שבהם "שמיעת האידך גיסא" הינה עקרון יסוד חשוב המהווה בסיס לשיטה המשפטית הנוהגת בישראל. החריג הנ"ל נקבע, והבקשה למתן צו עיקול מתבררת על-פי צד אחד, משום שכך מחייב טבעו של העניין.

עוד נקבע, כי הואיל והבקשה נדונה על-פי צד אחד, ממילא גם נושא קביעת הערובה על-פי תקנה 365 נקבע במעמד צד אחד. המשיב בבקשה אינו זכאי להיות נוכח או להישמע בעת שבית-המשפט דן בבקשת העיקול וקובע את הערובה על-פי התקנה האמורה. הואיל והדיון בעניין העיקול, לרבות בעניין הערובה, נעשה במעמד צד אחד בלבד, לא ראה בית-משפט כל קושי בכך שבית-המשפט ישוב ויעיין, במעמד צד אחד בלבד, בנושא טיבה ומהותה של הערובה שנקבעה על-ידי בית-המשפט בהחלטתו המקורית. שאם לא תאמר כן, ואם מבקש העיקול יהיה מחוייב להגיש ערעור גם על נושא מן הסוג הנדון כאן, הרי שהתוצאה תהיה שלמרות שטבעו של עניין מחייב דיון בנושא במעמד צד אחד בלבד ינוהל הדיון בפרהסיה, ובנוכחות המשיב בבקשת העיקול.

עובדה זו יכולה לשבש את הליך העיקול ולסכלו תוך פגיעה בזכותו של מבקש העיקול להבטיח ייחוד רכוש של הנתבע לשם גבייתו אם וכאשר יזכה בדינו.

בנוסף נפסק, כי מבקש העיקול יכול להתייחס לנושא הערובה כבר בעת הגשת בקשתו, ולפרט בפני בית-המשפט את מצבו הכלכלי ואת הנכסים שהוא מתכוון להציע כערובה להבטחת פיצויים של המשיבים על נזקים העלולים להיגרם להם כתוצאה מן העיקול. אכן, זו אפשרות. ברם, מבקש העושה כן מקדים את המאוחר שכן עניין טיבה ומהותה של הערובה שתושת על המבקש נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט הדן בבקשת העיקול, ואולי יורה בית-המשפט על ערובה בשיעור פחות מזה שהמבקש הציע בבקשתו?

לפיכך, אם מבקש העיקול לא פרט בבקשתו, מראש, הצעה בדבר ערובה כזו או אחרת, אין פסול בכך שיפנה לבית-המשפט לאחר שניתנה ההחלטה המקורית, יגיש בקשה חדשה, ויעתור להמרת הערובה שנקבעה בהחלטה המקורית, כפי שעשתה המשיבה במקרה שלפנינו. הבקשה נדחתה.

פגמים בערבות המוגשת לבית-משפט יביאו לפקיעת צו העיקול {ה"מ (חי') 28402/97 יצחק אלוש נ' ברוך שנרך, תק-מח 98(1), 416 (1998)}.

תקנה 371 לתקנות אינה חלה בהליך של עתירה מינהלית. על רקע אי-התאמה זו בין ההסדר שבתקנה 371 הנ"ל לבין ההסדר שנקבע מלכתחילה בתקנות סדרי הדין בעניינים מניהליים, ובהיעדר הוראה מפורשת הקובעת אחרת, לאחר קבלת תקנה 371 לתקנות, אין לסבור כי יש לייחס למחוקק-המשנה כוונה להחיל את תקנה 371 הנ"ל על עניינים מינהליים {עת"מ 8188/03 חן המקום בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נט(1), 529 (2004)}.

3. מימוש הערבות
תקנה 371 לתקנות קובעת כאמור את הסדר הדיוני במימושה של הערובה. בכך, בעצם, הסירה, התקנה ערפל שהיה לוטה בסוגיה זו בעבר.

ההלכה הפסוקה קיבעה את מסלול הפעלת שיקול-הדעת של בית-משפט בבואו לחלט ערובה. נקבע אם-כן כי בדונו בבקשת בעל דין לחלט ערבות בנקאית שניתנה אגב הדיון בסעד זמני, על בית-משפט לקבוע קודם כל אם בערובה עסקינן או בערבון.

ב- רע"א 98/03 {מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3), 727 (2003)} המבקשים הגישו תביעה בבית-המשפט המחוזי נגד המשיבה ומנהליה לפצותם עבור נזקים שגרמו להם בהפרת זכויות יוצרים. במסגרת התביעה ביקשו המבקשים סעדים זמניים וכן ביקשו צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בית-המשפט נתן צו ארעי נגד המשיבה והתנה אותו בהפקדת "ערבות בנקאית אוטונומית" בסך 125,000 שקלים ו"ערובה עצמית" של המבקשים. אחרי דיון במעמד שני הצדדים החליט בית-המשפט לבטל את הצו הארעי שנתן. המבקשים ביקשו להורות על החזרת הערבות הבנקאית שהפקידו. המשיבה ביקשה לחלט את הערבות. בית-המשפט הורה לחלט לטובת המשיבה סכום של 62,500 שקלים מתוך הערבות הבנקאית שהופקדה. מכאן הערעור.

נתינתו של סעד זמני במעמד צד אחד מותנית בהמצאת התחייבות עצמית, ערבות מספקת וכן בהפקדת ערבון. ככלל, סכום הערבון לא יעלה מעל 50,000 שקלים, אלא-אם-כן הגדיל בית-המשפט את הסכום מטעמים מיוחדים שיירשמו. לפי תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית-המשפט להורות על חילוט הערבון, אולם אין הוא מוסמך להורות על חילוט ההתחייבות או הערבות. מכאן, שעל בית-המשפט המתנה את מתן הסעד הזמני בתנאים אלה להבחין היטב בהחלטתו בין הוראה להמציא ערבות לבין הוראה להפקיד ערבון.

ערבות בנקאית יכולה לשמש הן כערבון והן כערבות, אולם מתוך החלטתו של בית-המשפט המחוזי במקרה דנן לא נהיר אם נועדה הערבות הבנקאית, או קצתה, לשמש ערבון, שאותו היה בית-המשפט רשאי לחלט, או שנועדה לשמש ערבות, שאותה לא היה רשאי לחלט. כך או כך נקבע, כי בית-המשפט לא היה רשאי לקבוע ערבון בסכום העולה על 50,000 שקלים, וממילא לא היה רשאי לחלט סכום גדול מסכום הערבון המרבי שנקבע בתקנות.

עוד נקבע, כי על המבקש לחלט ערבון להוכיח שנגרמו לו נזקים או הוצאות וכן להביא כמות מינימלית של ראיות להוכחת גובה הנזק. חילוט ערבון הוא מהלך קיצוני, ואין הוא ניתן כסעד שבשיגרה ובאופן "אוטומטי" אלא על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט ועל-פי הראיות שהובאו לפניו. במקרה דנן בית-המשפט המחוזי לא בחן אם הובאה כמות מינימלית של ראיות להוכחת קיומם של נזק או הוצאות ולהוכחת גובה הנזק.

לפיכך, ביטל בית-משפט את החלטתו של בית-משפט מחוזי בדבר חילוט ערבות בנקאית והחזיר את העניין אליו, על-מנת שיחזור וידון בשאלה אם הערבות הבנקאית היתה בגדר ערבון; ואם היתה בגדר ערבון - האם ניתן היה לחלטו ומה הסכום שניתן היה לחלט.

ב- בש"א (ת"א) 15418/04 {שחר שלמה נ' גאון דוד, תק-מח 2004(4), 2102 (2004)} נדונה בקשה לחילוט ערבות בנקאית בסכום של 100,000 דולר.

נפסק מפי השופטת אחיטוב כי:

"מלשון התקנה עולה כי על המבקש, חילוט הערבון, להוכיח שניים אלה:

א. נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו.

ב. הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין.

באשר לנזק או ההוצאות, להם טוענים הנתבעים, הרי שהוגש לפני תצהיר של המנהל המיוחד של בנק צפון אמריקה בע"מ בפירוק, אשר הצהיר כי ביטול הצו הארעי שניתן במעמד צו אחד דרש ממנו לבצע פעולות בהולות אשר כללו הכנת בקשה לביטול בקשה, הכנת הודעה משלימה אליה צורף מכתב מבא כוחו בשוויץ, וחייב התייצבות בא-כוחו בבית-המשפט בשני מועדים.

המבקש מעריך את נזקיו בכ- 90 אלף שקלים + מע"מ המחושב על-פי הערכה של 100 שעות עבודה במשרד עורכי-הדין בישראל, ועורכי-הדין בשוויץ.

עוד מציין המצהיר, כי הוצאות שהוטלו על התובעים ביום 03.06.04 על-ידי כב' השופט זפט בסך של 20 אלף שקלים משנדחתה בקשתם לצו חוסם, לא שולמו עד עתה.

כפי שעולה מלשון התקנה חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם, ודי בכך שראה בית-המשפט כי נגרם נזק או הוצאו הוצאות עקב מתן הצו."

על "ערבון" או "ערבות" - משמעות המונחים במקרה ספציפי לצורך טענה לחילוט מצינו ב- ה"פ (ת"א) 201048/04 {משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ נ' החברה הכלכלית לפיתוח חולון בע"מ, תק-של 2006(1), 7461 (2006)}. שם הטענה הראשונה של המשיבות היא, שאין לדעת מלשון הצו הזמני שניתן, האם הפיקדון הוא "ערבון" או "ערבות", כמבונם של אלה בתקנות סדר הדין האזרחי.

לטענה זו יש חשיבות במקרה דנן.

אם נאמר, כי הפיקדון הוא "ערבון", אזי תחול תקנה 371(ד) לתקנות, לפיה, הערבון מוחזר למפקידו בחלוף 60 ימים מפקיעת הצו הזמני, אם לא חולט בינתיים, ואם לא הוגשה בקשה לחילוטו. מועד זה חלף.

אך אם נאמר, כי הפיקדון הוא "ערבות", אזי חלה תקנה 371(ג) לתקנות, לפיה המועד להשבתו הוא 6 חודשים מיום פקיעת הצו הזמני. מועד זה לא חלף {עד להגשת הבקשה לחילוטו}.

בית-משפט התייחס בפסיקתו להגדרות המונחים הנדונים בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

" "ערבון" - ערובה חפצית לקיום חוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי-קצוב, לרבות ערבות בנקאית".

"ערבות" - כמשמעותה בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, לרבות ערבות בנקאית."

וזו הגדרתה של "ערבות" בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 בסעיף 1(א):

"1. מהות הערבות (תיקון התשנ"ב)
"ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי."

העולה מכך: "ערבות" היא בדרך-כלל התחייבותו של אדם, מתקין התקנות הוסיף על הכלל את הערבות הבנקאית.

"ערבון" הוא תמיד "חפץ", כלומר: להוציא אדם, והוא יכול להיות: פיקדון כספי, נכס מקרקעין או מיטלטלין וגם ערבות בנקאית.
על-כן, נקבע כי המסקנה הנובעת מכך היא, שפיקדון כספי איננו יכול להיות "ערבות", כיוון שאיננו "התחייבותו של אדם" והוא גם איננו ערבות בנקאית. הפיקדון הכספי יכול להיות, איפוא, "ערבון" בלבד.

כיוון שעל-פי הצו הזמני, יכולה היתה המבקשת להפקיד את הסכום שנקבע "במזומן או בערבות בנקאית", על כרחך המדובר ב"ערבון" ולא ב"ערובה".

במיוחד תקפים הדברים, כאשר בפועל הופקד הפיקדון במזומן ולא בערבות בנקאית.

זאת ועוד, נקבע כי בכך שונה המקרה דנן מהמקרה שנדון ב- רע"א 98/03 {מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3), 727 (2003)} שם קבעה הערכאה הראשונה בצו הזמני מתן ערבות בנקאית בלבד, וכב' השופט טירקל התחבט בשאלת הגדרתה כ"ערבות" או כ"ערבון".

ישנו טעם נוסף לפיו יש נקבע כי הפיקדון הוא ערבון ולא ערבות. תקנה 364(א) מתנה מתן סעד זמני בהמצאת התחייבות עצמית וערבות. תקנה 364(ב) מסמיכה את בית-המשפט להוסיף לאלה גם ערבון, אך מחיייבת אותו להוסיף את הערבון, כאשר הסעד הזמני ניתן במעמד צד אחד. כיוון שהפיקדון דנן נקבע במסגרת צו זמני שניתן במעמד צד אחד, נקבע, כי יש להסיק כי זהו ערבון, שבלעדיו לא ניתן היה לתת את הצו הזמני במעמד צד אחד.
מאחר שהפיקדון נשוא התביעה הוא "ערבון", היה על המשיבות להגיש את בקשתן לחילוטו בהתאם לתקנה 371(ד) בתוך 60 יום מפקיעת הצו הזמני. הבקשה לחילוט הערבון הוגשה לאחר תום המועד האמור. על-כן, המחלוקת בין הצדדים הינה רק בשאלת גודל האיחור.

לדברי המשיבות, המדובר ב- 12 ימי איחור בלבד, על-פי החשבון הבא: פסק-הדין הומצא למשיבות ביום 02.05.05; המועד להגשת הבקשה לחילוט הערבון, לפיכך, היה צריך להיות: 03.07.05; אין להחשיב את תקופת פגרת בית-המשפט שבין 16.07.05 ל- 31.08.05; הבקשה הוגשה ביום 01.09.05; לכן המדובר ב- 12 ימי איחור בלבד שבין 04.07.05 ל- 15.07.05.

בית-משפט לא קיבל את דרך חישובן של המשיבות. תקופת הפגרה יכולה להחשב לעניין המועדים, רק כאשר המועד האחרון שנועד לעשיית פעולה מסויימת טרם חלף. אם זה חלף, שוב אין חשיבות לפגרה וגם ימיה נכללים במניין ימי האיחור {תקנה 529 לתקנות}.

המבקשת טענה עוד בעניין זה, כי את מניין 60 הימים צריך למנות מיום פקיעת הצו ולא מיום קבלת פסק-הדין {המפקיע את הצו} על-ידי המשיבות.

לשון התקנה 371(ד) תומכת, אמנם, בטענת המבקשת. גם מהסיפא של התקנה, לפיה כאשר "הוגשה בתוך 60 הימים בקשה לחילוט הערבון, רשאי בית-המשפט לעכב את החזרת הערבון עד למתן החלטה בבקשה" עולה לכאורה, כי פקיעת הצו היא העיקר, אם כי קשה להניח שבית-המשפט לא יעכב את החזרת הערבון, אם הוגשה לו בקשה לחילוטו, עד למתן החלטה בבקשה, וראוי יותר לפרש רשות זו ככלל, שיש לחרוג ממנו מטעמים מיוחדים בלבד.

עוד הונח, כי אם פסק-הדין המפקיע את הצו הזמני הגיע לידי מבקש החילוט רק לאחר תום 60 הימים מפקיעת הצו, גם אז יהא רשאי בית-המשפט לדון בבקשה {אם לא הושב הערבון, בינתיים}, למרות לשון התקנה, ממנה ניתן ללמוד אחרת.

בכל השאלות הללו לא הכריע בית-משפט, כיוון שבמקרה דנן חלפו 60 הימים גם מיום המצאת פסק-הדין לידי המשיבות.

המשיבות סמכו את בקשתן להארכת המועד להגשת הבקשה לחילוט הערבון, הן על האיחור הקל, לגירסתן, והן על חוסר תום-ליבה של המבקשת בהגשת הבקשה להשבת הערבון, משום שקדמה לה פניה של המשיבות אל המבקשת באותו עניין, פניה שלא נזכרה בבקשה ושלא נענתה על-ידי המבקשת.

כאמור, נימוק האיחור הקל כבר נדחה לעיל.

בית-משפט קבע כי המועד הנדון כאן נקבע בחיקוק {תקנה 371(ד) לתקנות}, לפיכך נדרש טעם מיוחד להאריכו {תקנה 528 לתקנות}.

כמו-כן, הארכת מועד הינה "ארכת חסד", שנועדה כדי למנוע ממחמיץ המועד נזק, שלא ניתן לתקנו בדרך אחרת {השוו: רע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבניין, פ"ד נז(5), 462 (2003)}.

במקרה דנן, המשיבה 1 תבעה את המבקשת בגין אותו נזק שנגרם להן בעקבות מתן הצו הזמני בתביעה נפרדת, ולכן עוד יבוא "יומן" של המשיבות {באמצעות תביעה נפרדת זו} לברר את תביעת הנזק הנטענת על ידן.

משכך נקבע, כי לא נמצא טעם מיוחד להעתר לבקשה להארכת המועד.

יחד-עם-זאת, בקשת המשיבות כללה גם תביעת פיצויים במסגרת ההתחייבות העצמית שנתנה המבקשת במסגרת הצו הזמני.

השאלה שנשאלה היא, היכן וכיצד צריכה לידון בקשה זו, האם כבקשה במסגרת ההליך שבו ניתן הצו או בתביעה נפרדת ועצמאית?

בעבר, נהגו בתי-המשפט על-פי ההלכה שנקבעה ב- ע"א 732/80 {ארנס נ' בית אל, פ"ד לח(2), 645 (1984)}, ולפיה שתי הדרכים היו כשרות לבירורה של בקשה למימוש ערובה שניתנה במסגרת צו זמני, ערובה מכל סוג שהוא.

כאמור, בשנת 2001 נעשה תיקון בתקנות: תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), תשס"א-2001, תיקון המתייחס לכל נושא הסעד הזמני, שלא הוסדר קודם לכן בתקנות {למעט עיקול זמני}, ובכלל זה לאופן בירורה של בקשה/תביעה למימוש/חילוט ערובה.

התיקון אבחן בין בקשה לחילוט ערבון, אשר צריכה להתברר בפני "בית-המשפט הדן בתובענה" {תקנה 371(א)} ובין בקשה למימושה של ערובה אחרת {ערבות, התחייבות עצמית}, שיכולה לידון כפי שהיה בעבר, אם "במסגרת ההליך" שבו ניתן הצו ואם כ"תובענה חדשה" {תקנה 371(ב)}.

כך עולה, על פניו, מלשון התקנה {ראו: הערת האגב של כב' השופט אנגלרד ב-רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת ים, פ"ד נו(4), 612 (2002)}.

בית-משפט זה סבר כי יש טעם של ממש לאבחנה בין בקשה לחלוט ערבון ובין בקשה למימוש ערבות {ערבות צד ג', ערבות חפצית} או התחייבות עצמית, לעניין ההליך שבמסגרתו היא צריכה להיות מוגשת ובית-המשפט שידון בה, וזאת משני טעמים:

האחד - צו לחלוט ערבות מתבצע, מעשית, באופן פשוט ומיידי: הפיקדון הכספי או הערבות הבנקאית מועברים מיידית למבקש וממומשים על ידו באופן מהיר וקל. צו למימוש ערבות צד ג' או התחייבות עצמית, לעומת-זאת, מצריך, בדרך-כלל, הליכי גביה נוספים ומימושם של אלה מסופק מלכתחילה. לעיתים, כמו במקרה של ערבות צד ג', נדרש בירור הבקשה עם צד, שלא היה שותף לבירור התביעה.

השני - עצם הולדתו של הערבון הינו בדרך-כלל ב"חטא", כאשר הוא ניתן במעמד צד אחד, ותוך פגיעה {מתבקשת, אמנם} באחד מיסודות ניהולו התקין של משפט: שמיעת שני הצדדים {השוו: רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3), 789 (1997)}.

"כפרת" אותו "חטא", כשמתברר, בדיעבד, כי לא היה מקום להוצאת הצו הזמני והתובענה נדחתה, צריכה גם היא להעשות באופן מהיר, פשוט וקל. לא כך, בערבות או התחייבות עצמית, שאינם קשורים למתן צו זמני במעמד צד אחד, דווקא.

הנימוקים האמורים עומדים, כנראה, גם ביסוד האבחנה לעניין מועדי הגשת הבקשה לחילוט או למימוש, כאמור לעיל, ולעניין הצורך או אי-הצורך בהוכחת גובה הנזק שנגרם {תקנה 371(א) סיפא}.

מכאן, ראה לנכון בית-משפט לקבוע, כי דרך המלך לבירור בקשה למימושה של ערבות - שאינה ערבות בנקאית - או של התחייבות, היא הגשת תביעה עצמאית, שתידון על-פי הכללים הרגילים לבירורה של תביעה, ולא כהליך מזורז במסגרת ההליך, בה ניתנו הצו ופסק-הדין.

בין כה וכה, נקבע, כי במקרה דנן המשיבה 1 תבעה נזקים אלה גם בתביעה נפרדת ועצמאית.

משכך, ומשאופציה זו ודאי אפשרית על-פי התקנות וראויה יותר, לדעת בית-משפט, יש לאפשר את בירורה של הבקשה לתביעה על-פי ההתחייבות העצמית במסגרת התביעה הנפרדת, וודאי שאין מקום לבירורה במקביל כאן.

נוכח האמור נקבע, כי בקשת המבקשת להשבת הפיקדון מתקבלת.

בקשות המשיבות לחילוט הפיקדון, הארכת המועד להגשת בקשה לחילוט הפיקדון ופיצוי על-פי ההתחייבות העצמית - נדחות.

באשר להוצאות, למרות התוצאה האמורה, ומאחר והתביעה, במסגרתה ניתן הצו הזמני ובמסגרתו הופקד הערבון, נדחתה, נקבע כי המבקשת איננה ראויה לפסיקת הוצאות.

4. מימוש של ערובה
מימוש הערובה יתבצע באחד מן המקרים:

האחד, תביעת התובע {מבקש העיקול} תידחה.
השני, הצו יפקע מכל סיבה שהיא {הסיבות לפקיעת צו: ביטולו של צו העיקול שניתן במעמד צד אחד, מחיקת התביעה, אי-המצאת ערבות בנוסח כנדרש על-ידי החלטת בית-משפט, אי-הגשת תביעה במקרה שצו עיקול ניתן טרם הגשתה, הפסקת תביעה}.

השאלה בה נחבטו בעבר רבים היתה מהי הדרך בה יגבה נתבע את נזקיו. האם הערבויות מחולטות אוטומטית לפי סכומן {למשל, לסכום ערבות בנקאית שהופקדה} או שמא על הנתבע להוכיח נזקיו. ואם כך, מהי הדרך, האם עליו להגיש תביעה נפרדת או די בפניה לבית-משפט שנתן את הצו.

דרכי המימוש ושיקול-דעת בית-משפט מפורטים בתקנה 371 לתקנות, אולם ניתן לבחון גם את רוח ההלכה הפסוקה ולהחילה בסוגיה זו שעולה בקנה אחד עם התקנה.

העולה לענייננו הינו כי:

ראשית, בית-משפט לא יחלט אוטומטית ערבון שהופקד כאמור כערובה לנזקקים.

שנית, אין צורך בתביעה נפרדת. די בפניה לבית-משפט או לרשם לשם הוכחת הנזק. לדעתנו, ניתן לעשות זאת בדרך של בקשה בכתב המאפשרת לבית-משפט או לרשם להחליט אף בלא שמיעת הצדדים. דיון בדרך הזו לא יעשה פלסתר את הערובות הניתנות להבטחת נזקים וכך מצוות התקנות בנדון לא תעמוד ריקה מתוכן ממשי.

יפים דבריו של המחבר א' וינוגרד {על צווי מניעה, 220} באומרו:
"נראה לי כי מילוי אותה פיסת נייר הנקראת ערובה בתוכן, מחייב את המסקנה כי בעל דין יהיה רשאי לפנות לבית-משפט בבקשה לחילוט הערובה, במסגרת אותו תיק ממש, שהרי ממה נפשך: האפשרות לתבוע את נזקיו בתביעה חדשה ונפרדת, לכשיסתיים התיק, ממילא עומדת לאותו בעל דין ומה הועילו, אם-כן, חכמים בתקנתם (או ליתר דיוק בערבותם)? כל גישה אחרת פירושה ריקון מתוכן של הערובה. נראה, איפוא, שבעל דין המבקש לחלט את הערובה שניתנה בסעד זמני להבטחת נזקיו, רשאי יהיה לעשות זאת בדרך המרצה במסגרת אותו תיק, או בתביעה נפרדת. כל האמור כפוף, כמובן לניסוחו של כתב הערובה."

ב- בש"א (חי') 12457/04 {עולם האיוורור בע"מ נ' פטרה מערכות קור בע"מ, תק-של 2004(4), 5637 (2004)} נדונה בקשה על-מנת שבית-משפט יורה על חילוט ערבות בנקאית אשר הופקדה על-ידי פטרה מערכות קור בע"מ על-פי החלטה של כב' הרשמת פומרנץ מיום 16.10.00 על-מנת להבטיח נזק שייגרם למבקשים כתוצאה מהטלת צו עיקול זמני שהוטל על-ידי המשיבה אם תידחה התביעה ו/או יפקע העיקול מכל סיבה אחרת.

בקובעו כי ניתן לחלט את הערבות הבנקאית קבע בית-משפט כדלקמן:

"יחד-עם-זאת, בענייננו אין המדובר בנכס מנכסי החברה, אלא בערבות בנקאית שנדרשה המשיבה להפקיד בבית-המשפט ואכן בית-המשפט ב- רע"א 7483/95 פ.א. ברקאי חברה לבניין ויזום בע"מ נ' תשבחות חברה להשקעות בע"מ, דינים עליון, כרך נ"ד 416 (1996), פסק כי סכום הפיקדון עליו נסמכת הערבות הבנקאית אינו נכס מנכסי החברה, וכלשונו:

'טענת המבקשת היא כי הערבות הבנקאית הינה נכס מנכסיה. מסירתה לתשבחות היא בגדר 'צורה אחרת של מתן נכסים כערובה', כמשמעה בהגדרת 'שעבוד' שבסעיף 1 לפקודה. מכאן כי דין תשבחות כדין 'נושה מובטח' שצו להקפאת הליכים מתלה את זכותו למימוש השעבוד בקבלת היתר מבתי-המשפט לפי סעיף 233(א)(2) לפקודה.
בטענה זו אין ממש. ערבות בנקאית אוטונומית אינה נכס של החייב ואף אינה 'ערבות' כמשמעה בסעיף 1 לחוק הערבות, קרי: התחייבות לקיים את חיובו של אדם אחר כלפי צד שלישי, אלא 'התחייבות עצמית של בנק אשר מקבל על עצמו כלפי נושה אחריות מוגדרת ובלתי-תלויה בחיובו של החייב העיקרי' (כדברי כב' השופט אשר ב- ע"א 529/78 איליט נ' אלקו פ"ד לד(2), 13 (1979), הנ"ל: 'חובת הבנק לפרוע את הסכום הנדרש מידו של ידי תשבחות, בגבלות סכום הערבות הבנקאית, אינה תלויה כל עיקר בחיובה של המבקשת וממילא אין צו הקפאת הליכים יכול להשפיע עליה.'

ובהמשך ההחלטה נאמר כך:

'אכן, צו הקפאת ההליכים מעכב פעולות שבידי תשבחות לנקוט כנגד המבקשת, אך תביעת תשבחות לפרעון הערבות הבנקאית אינה בגדר הליך נגד המבקשת, אלא בגדר הליך נגד הבנק. תביעה זו אינה מבוססת על חיובה של המבקשת, אלא על חיובו העצמי של הבנק. לבנק אין טענה כנגד תביעה כזאת ואף למבקשת אין פתחון פה לעכב בעד הפרעון.'

משמעות עקרון האוטונומיות של הערבות הבנקאית היא כי בין המפרק לבין המוטב אין כל יריבות ומשום כך אין למפרק מעמד לבקש את ביטול הערבות או למנוע את מימושה. מימוש הערבות הבנקאית גורם לתשלום ישיר מאת הבנק לידי המוטב, ולפיכך אין הוא מהווה עסקה בנכסי החברה.

מאחר ובענייננו מדובר בערבות בנקאית אשר ניתנה בהחלטת כב' הרשמת פומרנץ בנוסח תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ונועדה לפצות בגין כל נזק שייגרם על-ידי הצו הזמני אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מכל סיבה אחרת, הרי על המבקשים להוכיח את נזקם. על-כן על המבקשים לצרף תצהירים להוכחת נזקיהם וכן לצרף את בנק לאומי כמשיב נוסף בבקשה."

יודגש כבר כאן כי נוסח ההתחייבות אותה על מבקש העיקול לצרף עם הגשת הבקשה מדבר על פקיעת הצו מכל סיבה שהיא, ביטול הצו אף טרם סיום הדיון בתביעה העיקרית - פקיעה הוא כמשמע!

כך למשל, נדונה עתירת נתבע לפיצוי בגין נזקי עיקול, ב- ת"א (אשד') 546/97 {בזלת להשקעות ובניין בע"מ נ' רחל אדמון, תק-של 99(2), 442 (1999)} בבחנה את דרישת הפיצוי קבעה השופטת ו' מרוז כלהלן:

"אין חולק כי מטרת הערובה להבטיח את שיפויה של התובעת, בגין נזק שנגרם לה, אם נגרם, עקב העיקול, לגבי אותו חלק מהתביעה, בו לא זכתה הנתבעת.

אין אף חולק, כי החלק , בו זכתה הנתבעת, זעום ביחס לסכום שנתבע על ידה.

בנסיבות אלו, דומה כי ערעורה של הנתבעת, אף אם יתקבל - לא ישנה את התוצאה מקצה לקצה, נוכח קביעת בית-המשפט העליון, לפיה, הנתבעת זכאית לשכר ראוי בלבד, שכר אשר אין חולק כי אינו מגיע לסכום התביעה המלא.

הנתבעת אף לא עותרת למלוא הסכום.

אשר-על-כן, אינני סבורה כי יש מקום לדחות את מועד מתן פסק-הדין דנן, עד לאחר הדיון בערעור ואף לא מן הראוי להתלות את בצועו בתוצאותיו של הערעור."

ב- ע"א 690/69 {יהודה בן יהודה נ' דוד רוז, פ"ד כד(2), 537 (1970)} נקבע כי:

"כל מקרה תלוי בנסיבותיו ועל בית-משפט יהיה להעריך בכל מקרה מהו הנזק שנגרם לנתבע על-ידי העיקול, בגלל אותו חלק מהתביעה שבו לא זכה התובע."

יוצא איפוא, כי על-מנת לזכות בסעד המבוקש, על התובעת להוכיח כי נגרם לה נזק וכן להציג ראיות בכל הנוגע לגובהו.

כאשר תביעת מבקש צו זמני נדחית בחלקה, זכאי הנתבע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בגין הצו הזמני שניתן לצורך הבטחת אותו חלק של התביעה שבו לא זכה התובע. עם-זאת, נזק זה אינו חייב תמיד להתבטא בסכום יחסי המתקבל מהשוואת שווי התביעה כולה לשווי החלק של התביעה שנדחה אלא יש לקובעו על-ידי הערכת הנזק שנגרם לנתבע על-ידי אותו חלק של הצו הזמני שהסתבר בדיעבד, לאחר שזכויות הצדדים התבררו בפסק-דין, שלא היה מקום לתיתו {שם}.

5. פטור מערובה
המקרים בהם נתונה לבית-משפט סמכות לפטור מערובה הינה:

(א) במקרה המפורט כסיפא לתקנה 365 לתקנות סדר הדין האזרחי שם רשאי בית-משפט או הרשם, מנימוקים מיוחדים שירשמו, לפטור.

(ב) על-פי תקנה 207 לתקנות בבקשה בעל-פה למתן עיקול מה הם למשל טעמים מיוחדים בהם ניתן לפטור ממתן ערובה.

האחד, מצב כלכלי של מבקש העיקול או קיום חזקה לגבי מצבו הכלכלי. למשל, בנקים.

השני, מקרה בו החבות הינה ברורה אך מצבו הכלכלי של המבקש כזה שאין בידו ליתן הערבות.

התשתית הראייתית כבסיס לבקשת העיקול כה חזקה שבית-משפט לא יקפח את התובע רק מחמת שאין בידו האפשרות להמציא ערובה נאותה מעבר להתחייבות הנדרשת בבסיס הבקשה.

(ג) המדינה לא תידרש להמציא ערבות {סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958}.
כשמודה הנתבע בעצם החוב, ניתן לפטור את מבקש העיקול מחובת מתן ערבויות {בש"א (חי') 2464/03 הרב שמואל אליהו נ' המועצה הדתית שלומי, תק-עב 2004(1), 2837 (2004)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הערובה וחילוטה - תקנות 364, 371 לתקנות סדר הדין האזרחי