ביטולה או השבתה של ערבות בנקאית שניתנה לאבטחת ביצוע

ב- ע"א (יר') 3380/02 {פרי הארץ למסחר ולפיתוח בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.03)} הוגש ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט השלום, אשר דחה את תביעתה של המערערת למתן פסק-דין הצהרתי, כי ערבות בנקאית שהועמדה על ידה לפקודת המשיבה 1 {להלן: "המשיבה" או "המדינה"} בטלה, וכי המשיבה אינה יכולה לדרוש את מימושה. יחד-עם-זאת, קיבל את התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי המשיבה, וחייב מכוחה את המערערת להחזיר למשיבה סכומים ביתר ששולמו על ידה למערערת בסך של 268,917 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

המערערת הנה חברה לבניין, אשר במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה עסקה בבניית פרוייקט מגורים ביישוב גבעת-זאב. המדינה נטלה על עצמה להשתתף בהוצאות הפיתוח הכללי להכשרת המקרקעין, בכלל זה סלילת כביש גישה לפרוייקט. לצורך כך נערך בין הצדדים בחודש דצמבר 1991, הסכם השתתפות בהוצאות פיתוח, והמערערת המציאה למשיבה באמצעות המשיבה מס' 2 {להלן: "בנק לאומי"} ערבות בנקאית למילוי התחייבויותיה על-פי אותו הסכם.

על-פי ההסכם נקבע, שהמשיבה תישא בעלות עבודות הפיתוח, בהתאם לעקרונות החישוב הנזכרים במסמך הנחיות שהוצא על-ידי משרד הבינוי והשיכון, ולא על-פי ההוצאה הכספית שהוצאה על-ידי המערערת בפועל לביצוע עבודות אלה.

על-פי נספח ג' להסכם, חישוב עלויות הפיתוח נכון למדד 11/91 עמד על 3,252,620 שקלים. נתון זה לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים.

חרף האמור בהסכם, ביום 23.12.92, הוציאה המשיבה והמציאה למערערת מסמך שכותרתו: "כתב הזמנה", ובו נאמר: "בהתאם לסעיף 18ב להסכם השתתפות בהוצאות פיתוח, שנחתם בין משרדינו לבין חברתכם ביום 12/91 ... הרינו להשתתף במימון חלק מעבודות הפיתוח הכללי במקרקעין בסך של 3,831,000 שקלים למדד 12/92 והכל בהתאם לתנאים המפורטים בהסכם ובכפוף לאמור בו".

המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה, האם הסכום שעל המשיבה לשלם למערערת מכוח ההסכם עומד על 3,252,620 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה למדד 11/91, סה"כ 3,534,569 שקלים, או על 3,831,000 שקלים {או סכום קרוב אליו} כפי שנאמר בכתב ההזמנה. כמו-כן נחלקו הצדדים בשאלה מדוע בהזמנה נרשם סכום גבוה יותר מהסכום נשוא החוזה {גם לאחר תוספת הצמדה}.

לטענת המדינה, מקורו של הסכום שנרשם בהזמנה בטעות, וכי הסכום המגיע למערערת הוא הסכום המקורי שנרשם בהסכם, בסך של 3,252,620 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה {על בסיס חודש 11/91}, סה"כ 3,534,569 שקלים.

המערערת טענה, לעומתה, שהסכום המגיע לה הוא הסכום שנרשם בהזמנה בסך של 3,831,000, או, ביתר דיוק, סכום של 3,838,091 שקלים, וכי ההפרש בין הסכום הרשום בהסכם לבין הסכום הנקוב בהזמנה מקורו בתוספת מע"מ שהיה על המשיבה לשלם לה בנוסף על סכומי ההשתתפות הרשומים בחוזה. הסכום הרשום בהזמנה אמנם אינו זהה בדיוק לסכום החוזי בצירוף מע"מ, אשר מגיע לסך של 3,838,091 שקלים, אלא שלטענת המערערת סכום זה קרוב מאוד לסכום הנקוב בהזמנה, וכי הטעות שנפלה בהזמנה נובעת מאי-חישוב מדוייק של סכום המע"מ, המתבטא בהפרש של 7,091 שקלים, שהיא טעות הרבה יותר סבירה מטעות בסכום של 268,917 שקלים, כטענת המדינה.

בינתיים שילמה המשיבה למערערת כ- 86% מהסכום הנקוב בכתב ההזמנה, והיא דורשת בתביעה שכנגד החזר הסכומים ששילמה בטעות מעבר לסכומים בהם חבה מכוח ההסכם, בסך של 268,917 שקלים {נכון למועד הגשת התביעה שכנגד}.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, לפיכך, בשאלה האם המדינה היתה חייבת לשלם למערערת, בנוסף על סכומי ההשתתפות בהוצאות הפיתוח הנקובות בהסכם בסך של 3,252,620, גם מע"מ.

בית-המשפט קמא התקשה להגיע למסקנה חד-משמעית במחלוקת זו שהתגלתה בין הצדדים, והוא ציין, לאחר שסקר את העדויות השונות שנשמעו בפניו, כי גם לאחר שמיעת אותן עדויות "רב הנסתר על הגלוי, ושני הצדדים יצרו ערפל קרב סמיך, בין במכוון ובין בשוגג".

לעניין טענת הטעות, קבע בית-המשפט קמא בפסק-הדין, שאין לקבל את גרסת התובעת, לפיה סכום ההזמנה משקף את הסכום הבסיסי {שאינו נתון במחלוקת בין הצדדים} של 3,252,620 שקלים בצירוף מע"מ, שכן הוספת המע"מ על הסכום שנרשם בהסכם אינה מביאה לסכום הרשום בהזמנה, הגם שמדובר בסכום קרוב {הפרש של 7,091 שקלים}. גרסת ה"עיגול" של הסכומים שנטענה על-ידי המערערת, לא התקבלה אף היא על דעתו של בית-המשפט קמא, משום שאין בה כדי "ליתן הסבר משפטי מבוסס להיווצרותו של סכום זה". כמו-כן דחה בית-המשפט את טענת הנתבעת לגבי הטעות, כפי שזו נתפסה בעיניה, משום שלפי גרסתה, סכום החוב עמד {כולל הצמדה} על סך של 3,534,596 שקלים, סכום שאין לו כל קשר לסכום הנקוב בהזמנה.

על רקע הקושי לקבוע את מקור הטעות ואת הסיבה לשוני בסכומים הרשומים בהסכם ובהזמנה, קבע בית-המשפט קמא, שהתשובה למחלוקת בין הצדדים תיגזר מהשאלה האם העסקה בין הצדדים היתה חייבת במע"מ, כגרסת המערערת, או שלא היתה חייבת במע"מ כגרסת המדינה. כך נקבע בפסק-הדין: "אולם, אם גרסת התובעת לעניין המע"מ תדחה כי אז גם האפשרות שהסכום הנקוב כולל בחובו מע"מ תישמט, ויקום בסיס לטענת הנתבעת לפיה הסכום הבסיסי הוא 3,252,620 שקלים וממנו יש לחשב את החישוב כולו (ללא מע"מ כמובן)".

על רקע זה בחן בית-המשפט קמא את מהות העסקה, והגיע לכלל מסקנה כי מדובר במענק, שאותו המדינה לא היתה חייבת לשלם למערערת, וכי המדינה לא קיבלה כל תמורה או טובת הנאה עבור ההשתתפות בהוצאות הפיתוח. זאת למד בית-המשפט קמא, מכך שהתובעת בנתה פרוייקט פרטי, והיא פיתחה את הקרקע עבור עצמה ולא עבור המדינה. למדינה אמנם היה עניין ליתן תמריצים לחברות בניה לפתח פרוייקטים כאלה, אך תשלום זה, בהיותו מעין תמריץ, הוא מענק ואינו עסקה החייבת במע"מ. על יסוד מסקנה זו, לפיה השתתפות המדינה בהוצאות הפיתוח לא היתה חייבת במע"מ, נדחתה התביעה.
בפתח הדיון בערעור חזרה באת-כוח המדינה על הטענה כי "אין לנו ספק שהעסקה אינה חייבת במע"מ" וכי "אנו עומדים על הטענה שזו עסקה שאינה חייבת במע"מ".

על רקע נימוק זה, שעליו בוסס פסק-הדין, כמו גם עמדתה דלעיל של המדינה, כי מדובר בעסקה {השתתפות בהוצאות פיתוח} שאינה חייבת במע"מ, ולאור טענתה של המערערת, כי בפועל היא שילמה מע"מ בגין סכומי ההשתתפות בהוצאות הפיתוח שקיבלה מהמדינה, הציע בית-משפט לצדדים לפתור את המחלקות באופן שהמערערת תקבל משלטונות מע"מ, בסיוע הפרקליטות, החזר של סכום המע"מ ששילמה, שהרי לא היה חולק על כך שלא היתה מוטלת עליה חובה לשלם מס זה.

אולם, בישיבה נוספת שקיים בית-משפט לשם קבלת תשובת הצדדים על הצעה זו, הודיעה הפרקליטות, בניגוד לעמדתה הקודמת, שלאור בירור שערכה עם שלטונות מע"מ, מסתבר שהמערערת חבה במע"מ בגין הכספים שקיבלה כהשתתפות בהוצאות פיתוח מהמדינה, חרף היותם בגדר מענק. לאור כך, נפל, למעשה, הנימוק עליו השתית בית-המשפט קמא את פסק-דינו. שכן פסק-הדין בוסס על ההנחה, שנתמכה בטיעונה של הפרקליטות באותו השלב, לפיה מדובר במענק שאינו חייב במע"מ, ועל-כן נקבע כי אין בסיס לדרישת המערערת כי המדינה תשא במע"מ.

לטענת המדינה, גם בהנחה שהעסקה או המענק חבים במע"מ, תשלום המע"מ מוטל על המערערת ולא על המדינה, וכי סכום ההשתתפות לו התחייבה המדינה כלפי המערערת היה סכום "ברוטו" כולל המע"מ.

מקובל על בית-המשפט שהעובדה שמדובר בעסקה או במענק הכרוכים בתשלום מע"מ, אינה שוללת בהכרח את טענת המדינה, כי לפי ההסכם והראיות האחרות שבאו לפני בית-המשפט קמא, גם במקרה כזה היא אינה חבה בתשלום המע"מ. אולם, בית-המשפט קמא לא דן בסוגיה על יסוד טענות אלה, אלא, כאמור, על בסיס השאלה האם מדובר בעסקה החייבת במע"מ אם לאו. לעניין זה נקבע, כי משנפל הטעם עליו בוסס פסק-הדין, אין מנוס מביטול פסק-הדין והחזרת הדיון לבית-המשפט קמא כדי שיקבע, על יסוד הראיות שבאו לפניו, או אם ימצא לנכון, גם על יסוד ראיות נוספות, האם המדינה חבה כלפי המערערת בתשלום מע"מ על סכומי ההשתתפות בהוצאות הפיתוח.

לאור האמור, התוצאה היא, ביטול פסק-הדין והחזרת הדיון לבית-המשפט קמא.

ב- רע"א 5719/94 {חברת נס בניה (1992) נ' היכל הנשיא בע"מ, תק-על 94(4), 408 (1994)} המבקשת ביצעה עבור המשיבה 1 עבודות בניה להקמת מעטפת בניין על מקרקעין אשר בבעלות המשיבה הנמצאים בטירת הכרמל.

עבודות הבניה נעשו בהתאם להסכמים אשר נחתמו בין הצדדים בשנים 1992, 1993. בחוזה משנת 1993 נקבע, בין היתר, כי התשלום למבקשת יהיה בסך 000, 146 דולר, והוא ישולם עם סיום הבניה ומסירת הפרוייקט למזמין.

בפסקה הראשונה לסעיף 4 לחוזה נקבע:

"מוסכם, כי בתוך שלושים יום יפקיד המזמין בידי הקבלן ערבות בנקאית אוטונומית צמודה לדולר על סך של 146/000 דולר. ערבות זאת תהיה בתוקף לתקופה של לפחות ארבעה חודשים ותוחזר למזמין כנגד תשלום מלוא התמורה המגיעה לקבלן."

ואכן, ערבות בנקאית אוטונומית ובלתי-מותנית כזו של בנק לאומי לישראל בע"מ נמסרה על-ידי המשיבה למבקשת.

ביום 08.08.94 פנתה המבקשת לבנק וביקשה ממנו לפרוע את מלוא הסכום הנקוב בערבות הבנקאית.

המשיבה מצידה פנתה לבית-משפט השלום בחיפה במעמד צד אחד, בבקשה לצו מניעה זמני כנגד פרעון הערבות הבנקאית. בית-משפט השלום בחיפה נתן צו כמבוקש במעמד צד אחד, ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים נתן החלטתו ביום 19.08.94, בה קבע:

"לפיכך, לאחר שקראתי את תצהירי ה"ה בן שטח וג'ברה ואת הנספחים שצורפו לתצהירים אלה, ושמעתי את החקירות נגדיות, ולאחר ששקלתי את טענות באי כוח הצדדים, הנני מחליט כדלקמן:

(א) עד ליום 23.08.94 שעה 16:00 על המבקשת (המשיבה בבקשה הנוכחית - ת"א) לפנות את גג הבניין מכל חפץ וחומרי בניה המצויים עליו.

(ב) מיום 24.08.94 יעמוד גג הבניין לרשותה של המשיבה (המבקשת בבקשה הנוכחית - ת"א), על-מנת שתשלים את העבודות שיש צורך להשלים בגג הבניין, על-פי מפרטי הבניה, לרבות התקנת כיפת ה 'סקיי- לייט'.
(ג) לאחר שאדריכל מטעם המבקשת (המשיבה בבקשה זו) (מר עוזי גורדון או מר לוציאן מרצל פאינה) והמהנדס מטעם המשיבה (המבקשת בבקשה זו), מר אדם פלר, יאשרו כי עבודות הגג (לרבות כיפת ה'סקיי-לייט') הושלמו, וכי הגג אטום מפני הגשמים, תפקיד המשיבה (המבקשת בבקשה זו) בידיו הנאמנות של בא-כוחה, עורך-דין ח' נועם, ערבות בנקאית אוטונומית וצמודת מדד על סך 000, 120 ש"ח. במקרה של העדר הסכמה בין האדריכל מטעם המבקשת (המשיבה) והמהנדס מטעם המשיבה (המבקשת), הנני ממנה את המהנדס מר ישראל דיאמנט לבדוק את אטימות הגג מפני ירידת מי גשמים, ושכרו ישולם בחלקים שווים על-ידי שני הצדדים. קבע מר דיאמנט בכתב, שגג המבנה אטום מפני ירידת מי גשמים, תבוא קביעתו במקום אישורי האדריכל והמהנדס.

(ד) לאחר שהאדריכל והמהנדס או מר דיאמנט (לפי העניין) יאשרו את אטימות הגג ולאחר שתופקד הערבות הבנקאית בידיו הנאמנות של עורך-דין ח' נועם, יודיע עורך-דין נועם לעורך-דין מ' מרץ את דבר הפקדתה, ורק אז תהיה המבקשת זכאית לבקש מהבנק לפרוע את הערבות הבנקאית.

(ה) הנני מורה למשיב מספר 2 (בנק לאומי לישראל בע"מ), לפרוע את הערבות הבנקאית רק אם יצורף לה אישור בכתב מאת עורך-דין ח' נועם, כי התקיימו התנאים לפרעון הערבות הבנקאית על-פי החלטתי זאת.

(ו) הערבות הבנקאית שעל המשיבה להפקיד בידיו הנאמנות של עורך-דין ח' נועם על-פי החלטתי זאת, תשמש כערובה לכך שהמשיבה תבצע את כל העבודות שבאחריותה לבצע ותתקן את כל הפגמים שבאחריותה לתקן, כפי שיקבע בעתיד על-ידי בית-המשפט או בורר שימונה להכריע בסכסוך שבין הצדדים.

(ז) הנני מורה למבקשת להאריך בשלב זה את תוקף הערבות הבנקאית שבמחלוקת (זו שניתנה על סך 146,000 דולר) עד ליום 15.10.94.

לא יוארך תוקף הערבות עד ליום 15.10.94, כי אז תהיה המשיבה רשאית לפרוע אותה ביום 15.9.94 ללא כל תנאי."

הנה-כי-כן, על-אף היות הערבות שניתנה למבקשת ערבות אוטונומית, אשר לא היתה מותנית בביצוע כלשהו מצד המבקשת, החליט בית-המשפט לעכב את תשלומה עד לביצוע העבודה בגג הבניין על-ידי המבקשת. עוד החליט בית-המשפט, לחייב את המבקשת ליתן ערבות בנקאית בסך 000, 120 שקלים, אשר נועדה להבטיח שזו תבצע את כל העבודות שעליה לבצע לפי החוזה עם המשיבה ותשמש גם להבטחת ביצוע תיקונים בעבודתה, אם יהיה צורך בביצועם.

על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית-המשפט המחוזי, אך זו נדחתה.

על החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה, הוגשה בקשה זו לרשות ערעור, אשר הוחלט לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה.

בקשה זו סבה, בעיקרה, סביב טענת המבקשת כי ערבות בנקאית אוטונומית מנותקת מעסקת היסוד ואין לעכב את פרעונה אלא במקרים חריגים, אשר לא נתקיימו בענייננו. אך על-פי הודעה שהומצאה על-ידי המבקשת לבית-משפט זה, הוברר שביום 03.11.94 נפרעה הערבות הבנקאית בסך 146,000 דולר. פרעון זה נעשה נגד הפקדת ערבות בנקאית בסך 120,000 שקלים על-ידי המבקשת, כפי שחוייבה המבקשת לתיתה בהחלטת בית-משפט השלום, כמבואר לעיל. נוכח התפתחות זו, השאלה היחידה שנותרה עתה במחלוקת היא, האם היה מוצדק חיובה של המבקשת במתן ערבות בנקאית זו בסך 120,000 שקלים, כפי שהחליט על כך בית-משפט השלום.

לאחר שעיין בית-משפט זה בהחלטתו של בית-משפט השלום, לא נתחוור על שום מה סבר בית-משפט השלום שיש לעכב את תשלום הערבות האוטונומית ולהתנות את תשלומה בתנאים אשר קבע. גם אם לא בוצעה חלק מהעבודה שקיבלה המבקשת על עצמה נקבע, כי לא היתה לכאורה עילה לעכב את תשלום סכום הערבות שהיתה ערבות אוטונומית ובלתי-מותנית בביצוע עבודות כלשהן על-ידי המבקשת. ובפרט, שאותו חלק עבודה שלא השלימה המבקשת נבע, לטענתה, מכך שהגג בו היה עליה לבצע את העבודה לא פונה על-ידי המשיבה, ועל-כן לא נתאפשר לה לבצע את העבודה.

טענה זו של המבקשת לא נסתרה על-ידי בית-משפט השלום בהחלטתו. מכל מקום, לא היה יסוד שבית-משפט השלום יכתיב לצדדים תנאי בדבר מתן ערבות בנקאית בסך 120,000 שקלים על-ידי המבקשת, ערבות שיהיה בה להבטיח את ביצוע העבודה על-ידי המבקשת וכן את תיקון עבודתה אם יהיה צורך בכך. בחוזה בין הצדדים לא הותנה תנאי המחייב את המבקשת לתת ערבות כזו, ולא היה יסוד משפטי שבית-המשפט מיוזמתו יחייב את המבקשת לתיתה.

על-סמך כל האמור לעיל, התקבל בזה הערעור במובן זה שהחלטת בית-משפט השלום, אשר חייבה את המבקשת לתת ערבות בנקאית בסך 000, 120 שקלים, מתבטלת בזה. על המשיבה להחזיר למבקשת ערבות בנקאית זו שניתנה לה על-ידי המבקשת. כן המשיבה חוייבה לשאת בהוצאות המבקשת בשלוש הערכאות בסכום של 7,500 שקלים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטולה או השבתה של ערבות בנקאית שניתנה לאבטחת ביצוע