"ניהול עסק" לשם "רווח"

1. כללי
השאלה אם פעילותו של פלוני היא בגדר ניהול "עסק" לעניין חיקוק זה או אחר, היא בעיקרה שאלה עובדתית. מקום שהמחוקק מתכוון לעסק אשר מטרת הרווחים היא תנאי בל יעבור, הינו אומר זאת באופן מפורש {ע"א 244/59 בורסת היהלומים הישראלית בע"מ נ' ראש העיר ת"א ואח', פ"ד טו 57 (1961); ת"א 1035/54 המועצה המקומית באר יעקב נ' מקורות בע"מ, פ"מ י' 375 (1954); ת"א 1391/65 סלוטקי ואח' נ' ברזנסקי, פ"מ כ' 98 (1966)}.

"שותפות", כהגדרתה בסעיף 1 לעיל "היא היחס הקיים בין אנשים המנהלים ביחד עסק לשם ריווח". הגדרה זאת אינה מחייבת אמנם השתתפות בהפסדי העסק, וכפי שאמר {בקשר להגדרה הזהה שבחוק השותפות האנגלי משנת 1890, השופט MCCARDIE ב- ‎JEFFREY V. BAMFORD; (1921), 2 K.B. 351, 4 ובעמ' 358)}: "יכול אדם להיות שותף, אפילו כשהוא פטור מאחריות (בינו לבין שותפו) להפסדים".

והוא מביא את דברי לינדלי על שותפות {מהדורה 12 עמ'' 70}: "שום דבר אינו מונע בעד שותף אחד או אחדים שיסכימו לשפות את חבריהם כנגד הפסד, ושום דבר אינו שולל תוקף מלא מחוזה שותפות המכיל תנאי שיפוי כזה".

במה דברים אמורים? אם השיפוי מוגבל להפסדים שהשותף עלול לסבול מעבר לסכום השקעותיו, הרי זה בגדר שותפות. ברם, ממשיך לורד לינדלי {עמ' 71}:

"אם לא זאת היא תוצאת ההסכם, כלומר אם השיפוי נוגע לא רק להפסדים שמעבר להשקעות, אלא להפסד ההשקעות עצמן, הרי החוזה יאבד את אפיו כחזה שותפות וייהפך לחוזה הלוואה."
{ע"א 587/65 שמואל ברקוביץ נ' צבי רוזין, אברהם אוסם בפשיטת-רגל הנאמן, פ"ד כ(4), 637 (1966)}

לא כל שיתוף פעולה בין שני בני-אדם עושה את המשתפים לשותפים. דרוש כי הריווח המיוחל יהיה תוצאה של פעילותם המשותפת, ולא סתם חיבור אריתמטי של פעילויותיהם הנפרדות. למשל, אם רופא שיניים ומיילדת יחליטו להטיל לקופה אחת את רווחיהם המקצועיים, איש לא יטען כי יצרו שותפות ביניהם. לעולם צריך שיהא קיים רצון מיוחד של "ויעשו כולם אגודה אחת" {ע"א 135/67 פקיד השומה, תל אביב 4 נ' חיים פורת, עורך-דין, פ"מ כא(2), 411 (1967)}.

המושג "קישרי שותפות" מוגדר בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות" או "הפקודה"), כך:

""קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים."

הסעיף מכיל איפוא שלושה תנאים לקיום קישרי שותפות:
א. קשר בין בני-אדם;
ב. ניהול עסק על ידם ביחד;
ג. הפקת רווחים כמטרת הניהול המשותף של העסק.

על-מנת לקבוע אם מתקיים יסוד (ב) של שותפות יש צורך לנסות ולבחון מה היתה כוונתם האמיתית של הצדדים מתוך כל נסיבות המקרה. כך נאמר בספרו של LINDLEY, ON PARTNERSHIP (מהדורה חמש עשרה, בעמ' 73):
"THE MAIN RULE TO BE OBSERVED IN DETERMINING THE EXISTENCE OF A PARTNERSHIP, A RULE WHICH HAS BEEN RECOGNISED EVER SINCE THE CASE OF COX V. HICKMAN, IS THAT REGARD MUST BE PAID TO THE TRUE CONTRACT AND INTENTION OF THE PARTIES AS APPEARING FROM THE WHOLE FACTS OF THE CASE... THUS, IF UPON A CONSIDERATION OF ALL THE SURROUNDING CIRCUMSTANCES, THE PARTICULAR CONTRACT EXHIBITS ALL THE INDICATIONS OF A PARTNERSHIP SAVE FOR THE FACT THAT THE PARTIES THERETO ARE DESCRIBED OTHERWISE THAN AS PARTNERS, E.G. AS JOINT VENTURERS, THEN A PARTNERSHIP WILL ALMOST INEVITABLY BE HELD TO EXIST."
{ע"א 654/88 אברהם בן אליהו נ' שלמה דגן, תק-על 90(2), 546 (1990); ג' פרוקצ'יה התאגיד, מהותו ויצירתו (תשכ"ה), 128}

ב- ע"א 609/78 {משה קן-תור נ' אמנון גלבוע, פ"ד לד(1), 239 (1979)} נדונה שאלת קיומה והוכחתה של שותפות. בית-המשפט, אשר ביטל את קביעת בית-המשפט קמא ובהלכה חייבת שנדונה רבות בפסיקת בתי-המשפט קבע כי בין בעלי הדין היו קשרי שותפות בעסקים, היחסים הורעו וחלק מן העסקים נפסקו למעשה. השאלה אשר היתה שנויה במחלוקת הינה אם תחנת דלק שרכש המערער במשך הזמן, נרכשה עבור השותפות, או שנרכשה על-ידי המערער בעבורו בלבד.

המשיב הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי למתן חשבונות הנוגעים לתחנת הדלק ולשלם לו כספים על-פי חשבונות אלה. לאחר-מכן תיקן את כתב התביעה וביקש מעד נוסף של פסק-דין הצהרתי על קיום שותפות בתחנת הדלק הנ"ל.

בית-המשפט התייחס תחילה לעניין פסק-הדין ההצהרתי ונתן החלטה שכותרתה היא "החלטה ופסק-דין חלקי" ובה קבע כי קיימת שותפות בחלקים שווים בין בעלי הדין לגבי תחנת הדלק. המערער הגיש ערעור על אותה החלטה והערעור נתקבל לאחר שנדחתה טענה דיונית טרומית של המשיב כי צריך היה להגיש בקשה לרשות ערעור ולא ערעור.

בית-המשפט העליון קבע כי המשיב לא הצליח להוכיח שהוא היה שותף בתחנת הדלק ולפיכך ניתנה החלטה שלא כדין, כי התחנה שייכת לשניים בשותפות.

אשר לטענה הדיונית ציין השופט אשר בפסק-דינו, כי משנתבקש פסק-דין הצהרתי כסעד מיוחד ונפרד, ובית-המשפט העניק סעד זה בפסק-דין חלקי, הרי החלטתו היא סופית לעניין זה ויש לראות את פסק-הדין החלקי כפסק-דין באחת התביעות שבתובענה שניתן לערער עליו בזכות.

השופט המחוזי היה ער לכך שבתביעה המתוקנת נתבקשו על-ידי המשיב שני סעדים, והכתיר את פסיקתו בלשון "החלטה ופסק-דין חלקי". מדובר בפסק-דין המסיים דיון בקשר עם אחד הסעדים שנתבקשו בתביעה, כשברור שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות לעניין אותו סעד.

השופט בייסקי הוסיף בעניין הטענה הדיונית. לדעתו השאלה אם מדובר בפסק-דין או בהחלטה אחרת, אינה נחתכת על-ידי הכינוי שבכותרת ההחלטה.

כאשר מסיים בית-המשפט את הדיון באותו עניין הרי זה פסק-דין הניתן לערעור ללא נטילת רשות, ואין זה חשוב עוד אם קבע בית-המשפט בפסק-הדין לחלוטין את זכויותיהם של הצדדים ביחס לעניינים השנויים במחלוקת.

היום אין שואלים עוד מה נקבע בגוף ההחלטה, אלא אם נסתיים הדיון בעניין התלוי ועומד בפני בית-המשפט. החלטה המסיימת את הדיון היא פסק-דין שעליו יכול בעל דין לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון מבחינה פורמלית, אין מערערים עליה אלא ברשות.

אולם יכול שבתביעה אחת על בית-המשפט להכריע בשתיים או ביותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית-המשפט סופית את הדיון בעילה אחת או בעניין הסעד האחד הרי זה פסק-דין חלקי ואין בכך כלום שבעניין העילה האחרת או הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן יהא אם באותו עניין בו נפלה ההכרעה נסגר הדיון.

לא כן באותם מקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו, אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה, כגון הכרעה בשאלת האחריות וחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מהו שיעור הפיצוי לו זכאי התובע.

במקרה דנן, הסעד של פסק-דין הצהרתי חורג הרחק מהמטרה המצומצמת של השאלה אם זכאי המשיב לקבל חשבונות של השותפות, ויש לו משמעות נפרדת
ונרחבת יותר. הצהרה כזו יש בה כדי לקבוע לא רק בעניין היחסים בין השותפים לבין עצמם אלא גם ביחסים בין השותפות לבין אלה הבאים איתה במגע.

השופטת בן פורת העירה כי כרגיל תובענה להגשת חשבונות, אף שמתבררת בשני שלבים, היא מקשה אחת. אם בשלב הראשון קובע בית-המשפט שהתובע אינו זכאי לעריכת חשבונות הרי זה כמובן סוף פסוק, היינו פסק-דין סופי. לעומת-זאת אם בשלב הראשון נקבע שהתובע זכאי לעריכת חשבונות, ולו גם משום קיומה בעבר של שותפות שבינתיים נתפרקה, רואים זאת כהחלטה אחרת שניתן לתקוף אותה בתום הדיון כולו.

אולם, במקרה דנן מדובר בשותפות נמשכת ובכך השוני. להחלטה המצהירה על המשך קיומה של שותפות יש ערך עצמי ונפרד. לקבלת החלטה על המשך קיומה של השותפות צריך שתהיה עתירה מיוחדת. מצד שני, אילו מדובר היה בשותפות שנתפרקה, לא די היה בעתירה נפרדת כזאת כדי להפוך את ההחלטה בתום השלב הראשון לפסק-דין חלקי.

מכאן שטוב עשה השופט כשציין במפורש שהוא נותן פסק-דין חלקי, שהרי מירוץ הזמן להגשת ערעור בכגון דא מתחיל מיד ואין לחכות עד תום הדיון.

משקיע בעסק שביקש להיכנס כשותף יקבל את כספו בחזרה - הוטעה לחשוב כי העסק משגשג ומצליח
ב- ת"א (נת') 31829-11-09 {דניאל בן גידה נ' זוהר דמארי, תק-של 2014(4), 22488 (2014)} עניינה של התביעה דנן בהסכמות שנערכו בין הצדדים ולפיהן ייכנס התובע כמשקיע וכשותף בעסק בתחום הטיפוח והיופי שבבעלות הנתבע.

התובע טען כי נוכח מצג השווא שהציג בפניו בעל העסק ולפיו העסק מצליח ומשגשג, הגם שבפועל היה כושל ובהפסדים כבדים, סוכם בין השניים בעל-פה כי ישלם סך של 140,000 ש"ח בעבור כניסתו כשותף לעסק.

הגם שסוכם כי הסך ישולם לאחר הצגת הדוחות הכספיים ולאחר חתימת הסכם שותפות אצל עורך-דין, הסכים התובע להשקיע סך של 80,000 ש"ח בעסק בכפוף לחתימה על הסכם ראשוני המציין את העברת הסך המצויין לבעל העסק. בעקבות ההסכם הועבר התשלום.

לגירסתו לאחר-מכן הוסכם כי סך כל התשלום בעבור השותפות יעמוד על הסך של 100,000 ש"ח, כש- 20,000 ש"ח שנותרו לתשלום ישולמו ביום חתימת ההסכם אצל עורך-דין.

לטענת התובע, הגם שבמשך חודשיים הגיע לעסק ועבד בו, סירב בעליו להמציא את הדוחות הכספיים של העסק ולחתום על הסכם השותפות במשרד עורך-דין. מכוח האמור הוגשה התביעה דנן ובה עתר התובע להשבת הסך ששולם, כמו גם תשלום בעבור חודשיים עבודה ופיצוי בגין עוגמת הנפש.

בעל העסק הכחיש את הטענה להסכם שותפות ולהצגתו של התובע ככזה. לגירסתו, הוסכם בין הצדדים בעל-פה כי תמורת הסך של 140,000 ש"ח, יוקם במקום מושבו של העסק מחלקה חדשה בה יפעיל התובע עסק חדש תוך שהוא נהנה מהמוניטין של העסק הקיים. לטענתו, לאחר העברת המקדמה בסך של 80,000 ש"ח, החל התובע להגיע באופן תכוף לעסק, תוך שהוא מפריע לפעילות והודיע כי הוא חוזר בו מן העסקה בשל אי-כדאיות.

כתוצאה מהתנהגות התובע ומאיומיו כי יפגע פיזית בבעל העסק, במשפחתו וברכושם, הוגשה כנגדו תלונה במשטרה. יצויין כי הטענה לקיומו של הסכם בכתב נוכח תשלום הסך של 80,000 ש"ח הוכחש. מכוח טענותיו דנן הגיש בעל העסק גם כתב תביעה שכנגד ובו טען כי התובע הפר את ההסכם ואת התחייבותו לשלם 140,000 ש"ח.

כן טען כי התנהלותו של התובע גרמה לאובדן הכנסות, לפגיעה בשמו הטוב ושמו של העסק ועתר לפיצויים בגין הוצאת דיבה ולשון הרע. כן נטען לעוגמת נפש.

בית-המשפט נדרש לשאלת קיומו של הסכם בכתב לאחר תשלום הסך של 80,000 ש"ח. נקבע כי נוכח הכחשת שני הצדדים את חתימתם על ההסכם, הגם שהתובע טוען כי זהו אינו המסמך המקורי וכי חתימתו שלו עצמו עליו מזוייפת ובשים-לב לחוות-דעת המומחה שמונה בהסכמה ולפיה בעל העסק הנתבע אינו חתום על המסמך - לא ניתן לטעון כי מדובר בהסכם בכתב בין הצדדים.

משלא הוצג הסכם בכתב בין הצדדים המעגן את הסכמותיהם, נדרש בית-המשפט לתוכן ההסכמות שבעל-פה. בפרט נדרש בית-המשפט לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ובכללן מהי התמורה בגין מתן התשלום על-ידי התובע - האם זכות שימוש במקום העסק או הסכם שותפות וכן האם ההסכם בעל-פה מתייחס לעסק הקיים או לעסק חדש.

נקבע כי נוכח מכלול הראיות ובכללן חוסר העקביות בין עדויות בעל העסק הנתבע ואשתו כמו גם הודעותיהם במשטרה כי הסכום שהועבר על-ידי התובע נועד למטרת כניסתו כשותף לעסק, קבע בית-המשפט כי יש לקבל את גירסת התובע ולפיה היה אמור להיכנס כשותף בעסק הקיים. כן נקבע כי התובע התכוון לחתום על הסכם אצל עורך-דין, לאחר קבלת הדו"חות הכספיים וכי הסכום ששולם על ידו יועד לשמש כמקדמה.

משנקבעה ההסכמה בין הצדדים ביחס לכניסתו של התובע כשותף לעסק, נדרש בית-המשפט לטענת התובע ולפיה בעל העסק יצר בפניו מצג שווא בדבר היות העסק רווחי ולא גילה לו את מצבו הכושל ולהפרתו את סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), שעניינו בתום-לב במשא-ומתן וסעיף 15 לחוק העוסק בהטעיה.

נקבע כי אכן הוכח שהתובע הסכים להשקיע בעסק ולהצטרף אליו נוכח הצגתו כעסק מצליח וכי מצבו הכלכלי לאשורו לא נחשף בפניו. בנסיבות אלו ומשנקבע כי יש לקבל את טענת התובע בדבר ההסכמה כי באם יבקש לקבל את כספו ההסכם יבוטל , קבע בית-המשפט כי התובע רשאי היה לבטל את ההסכם נוכח הפרתו ולקבל את כספו בחזרה.

באשר לעתירה לפיצוי בגין חודשי העבודה נקבע כי יש לדחותה, עת שלא הוכח כי התובע עבד במקום ואין מקום לפסוק לו שכר בגין שהותו בעסק בלבד. ביחס לעוגת הנפש שנגרמה לתובע, נפסק סך פיצוי של 5,000 ש"ח.

אשר לתביעה שכנגד - בשים-לב לקביעה דנן בדבר הפרת בעל העסק את ההסכמות שבעל-פה עם התובע ולזכאות האחרון לביטול ההתקשרות, נקבע כי אין בסיס לתביעה שכנגד לפיצוי בגין פיצויי הסתמכות.

מנגד נקבע כי יש לקבל בחלקה את התביעה ללשון הרע ולעוגמת נפש. נקבע כי משהוכח שהתובע התבטא ואמר כי העסק הוא שלו וקילל את בעליו לעיני הלקוחות, איים עליהם ואף נהג בתוקפנות, יש לפסוק לו פיצויים בסך של 8,000 ש"ח.

2. מבחני-המשנה לקיומה של שותפות
בית-המשפט העליון הסביר את המבחן המשפטי להוכחת קיומה של שותפות ב- ע"א 609/78 {קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1), 239, 248 (1979)} כדלקמן:

"... מתוך ההגדרות הכלולות בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975... נובע ששותפות היא חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשר שותפות, היינו - שמנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים.
התקשרות לצורך זה משמע הסכם לנהל ביחד עסק מסויים, ועל גלבוע היה להוכיח קיומו של הסכם כזה ביחס לסוכנות פז, שהרי הוא טען כי שותפות כזאת קיימת בינו לקן תור.
במלים אחרות - גלבוע חייב היה להוכיח שבינו לבין קן תור נקשר הסכם, מפורש או מכללא, כי סוכנות פז תנוהל על-ידי שניהם ביחד במטרה להפיק ממנה רווחים..."

השאלה - האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי המימצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא.

סעיף 2 לפקודת השותפויות 1975 מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות.

בפסיקת בית-המשפט העליון התגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא. כך בשיטת המשפט בישראל וכך גם בהלכה המקובלת בדין האנגלי והאמריקאי.

ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק, הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק, משכם של היחסים בין הצדדים {ת"א (נצ') 52029-05-13 התובע/הנתבע שכנגד נ' הנתבעים/התובעים שכנגד, תק-מח 2014(3), 15926 (2014); ע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק, תק-על 92(2), 387 (1992); ע"א 693/87 אקרמן נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מג(2), 826 (1989); ע"א 283/85 מוסכי צומת גהה מאוחדים בע"מ ואח' נ' וייל, פ"ד מא(3), 25 (1987); ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1), 240 (1979)}.

על השופט לשקול, בעזרת מבחנים אלה ואחרים, האם נקשר הסכם בין בעלי הדין לנהל יחד עסק במטרה להפיק ממנו רווחים.

מששקלה הדרגה הראשונה שיקולים אלה, לא תהרהר דרגת הערעור אחרי מסקנותיה ותימנע, דרך-כלל, מלהתערב. כך למשל במקרה מובהק, לכאורה, שבו המשיב הודיע בכתב ובעל-פה, כי הוא שותפו של המערער, וחרף זאת סירב בית-המשפט להצהיר על קיום שותפות ובית-משפט זה לא התערב.

3. נסיבות מהן יש להסיק קיומה של שותפות ובאילו נסיבות אין להסיק זאת
סעיף 1 אשר הינו סעיף ההגדרות בפקודת השותפויות קובע כי "'קשרי שותפות' - הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר".

סעיף 2 לפקודה מנחה באילו נסיבות יש להסיק קיומה של שותפות ובאילו נסיבות אין להסיק זאת.

הפסיקה קבעה כי יש לבחון בין היתר את הכוונה של הצדדים להיות שותפים, הצגת הצדדים כשותפים לציבור, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, זכותם השווה לניהול העסק, זכותם ההדדית לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק ומשכם של היחסים בין הצדדים {ת"א (חי') 33203-05-11 אפרים דומב נ' יואב כהנא, תק-של 2013(4), 41800 (2013); ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי תק-על 92(2), 387 (1992)}.

הגדרת השותפות בפקודת השותפויות מעלה כי אין אפשרות לקיום בו-זמני של שותפות וחברה גם יחד, אך הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מיוחדות מסויימות, עצם רישום החברה לא ישלול את האפשרות לקיום השותפות {ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5), 799 (1994)}.

ב- ע"א 832/91 {לאה סולומון נ' נתנאל דרמן, תק-על 92(3), 737 (1992)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבקשה, על דרך של המרצת-פתיחה, בה מתבקש בית-המשפט לצוות על פירוק השותפות הקיימת בינה ובין המשיב במסעדה הידועה בשם "סוקיאקי", ברחוב דיזנגוף 302 בתל-אביב. בית-המשפט המחזי קבע:

"סיכומו-של-דבר, לא הוכחו לי יחסי שותפות אפילו לכאורה בין הצדדים, ואפילו תאמר שהסכם א' יש בו שמץ מיחסי שותפות, למרות שמדובר בהקמת חברה שאכן בוצעה, גם אז אני מקבל את הגרסה החילופית שהסכם השותפות, אם היה כזה, לא נכנס לפסים התחלתיים אפילו."

בית-משפט קמא קיבל את שתי טענותיו החלופיות של המשיב: האחת, שלא הוקמה בין הצדדים שותפות ולפיכך אין מה לפרק. השניה, החלופית, שאפילו אם אכן הוקמה שותפות כזו, הרי שזו לא הופעלה כלל ושוב - אין מה לפרק.

בית-המשפט העליון מפי כב' השופט מלץ קבע, בדחותו את הערעור כי:

"בענייננו - חוזה להקמת חברה שהופר ובוטל, איננו מקים במקומו הסכם שותפות כזה או אחר."

יתכן ששונה היה המצב לו היתה קיימת מלכתחילה שותפות, ולימים החליטו הצדדים להמשיך ולפעול יחדיו במסגרת של חברה. בתנאים כאלה יכול שיווצר מצב שבו בטול ההסכם השני - להקמת החברה - יחזיר ליושנו את המצב הקודם, דהיינו מצב של שותפות. אך לא כך במקרה דנן.

כאן, מלכתחילה לא היתה קיימת כל שותפות. מלכתחילה הוסכם על הקמת חברה, ואם הסכם זה הופר וחיוביו בטלו מן העולם, לא נותר מאחוריו כלום. להלן חלק מסימני ההיכר שיכולים להטות את הכף לכאן או לכאן: הראשון, כוונת הצדדים להיות שותפים.

בנקודה זו מפרט זלמן יהודאי בספרו דיני שותפויות בישראל, 32:

"על חוזה שותפות יש להחיל את דין החוזים הכללי, וכמו בכל חוזה, כך גם בחוזה שותפות, יש לראות בכוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים תנאי לקיום החוזה, ותנאי זה בא לידי ביטוי במונח גמירת-הדעת.
המבחן לקיום גמירת-הדעת יהיה, בדרך-כלל, מבחן אובייקטיבי, היינו, השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר למד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים."

השני, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים. השלישי, השתתפות הצדדים ברווחי העסק. הרביעי, משכם של היחסים בין הצדדים {ע"א 727/88 מנשה שוורץ נ' ישראל רנן, פ"ד מו(5), 851 (1992); ע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1), 239 (1979); ע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן, פ"ד מג(2), 825 (1989)}.

הלכה פסוקה היא שאין אדם נעשה שותף רק מפני שהוא חושב כך, ואפילו אינו מתרברב. כלומר, קיומה של השותפות אינו תלוי במה שהשותפים סבורים. זוהי שאלה של חוק, שבית-המשפט חייב להחליט בה לפי העובדות {ע"א 32/62 הולנדר נ' טלר, פ"ד טז 1560, 1564 (1962)}.

לצורך קיום שותפות חייבים להתמלא לפחות שלושה אלה: קיומו של עסק, שני אנשים לפחות המנהלים במשותף עסק, מניע משותף להפקת רווחים {ע"א 727/88 שורץ נ' רנן, פ"ד מו(5), 851, 854 (1992)}.

בית-המשפט העליון הגדיר את המבחן המשפטי להוכחת קיומה של שותפות ב- ע"א 609/78 {קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1), 239, 248 (1979)} כדלקמן:

"מתוך ההגדרות הכלולות בסעיף 1 לפקודת השותפויות... נובע ששותפות היא חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשר שותפות, היינו שמנהלים יחד עסק של הפקת רווחים. התקשרות לצורך זה, משמע הסכם לנהל ביחד עסק מסויים... גלבוע חייב היה להוכיח שבינו לבין קן-תור נקשר הסכם, מפורש או מכללא, כי סוכנות פז תנוהל על-ידי שניהם יחד במטרה להפיק ממנה רווחים... כלל הוא שלעניין קיומה של שותפות, מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים שבהם השתמשו הצדדים."

4. הסכם שותפות - אין חובה לערכו בכתב - מפורש או מכללא
השותפות היא אחת מצורות ההתאגדות המוכרות בישראל, אשר יעודן צבירת רווח. השותפות קיימת גם ללא רישום, ופקודת השותפויות חלה עליה.

הרישום אינו תנאי קונסטיטוטיבי ליצירת השותפות, באשר נושה בשותפות אינו מוגבל לנכסי השותפות ויכול לרדת לנכסי השותפים עצמם.

הסכם השותפות יכול להיכרת אף בדרך התנהגות כמקובל בדיני חוזים, ובמישור הראייתי ניתן להסתפק בהוכחת מסמכי חשבון בנק שנפתחו גם בשם השותפות {תמ"ש (ת"א) 203411/95 שמעון בוחבוט נ' דוד בוחבוט, תק-מש 99(3), 37 (1999)}.

ב- ת"א (חי') 4740/93 {רחל משכית ואח' נ' ראובן הרצברון, תק-מח 98(3), 1649 (1998)} קבע בית-המשפט בבחנו אם התקיימה שותפות לעניין הפרת תנאי שכירות מוגנת ועילת פינוי כי: "המבחן המשפטי להוכחת קיומה של שותפות בסעיף 1 בפקודה: "שותפות" - חבר בני-האדם שהתקשרו בקשרי שותפות; "קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר."

בית-המשפט הפך את סידרן של ההגדרות, שכן בסדר המקורי, בהגדרה השניה {שותפות} יש הפניה להגדרה הראשונה {קשרי שותפות}.

מבחן זה פורש ב- ע"א 609/78 {קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1), 239, 248 (1979)}: "מתוך ההגדרות הכלולות בסעיף 1 לפקודת השותפויות... נובע ששותפות היא חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשר שותפות, היינו - שמנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים. התקשרות לצורך זה משמעה הסכם לנהל ביחד עסק מסויים...".

ובהמשך נכתב שם כי על הטוען לקיומה של שותפות להוכיח כי בין הצדדים נקשר הסכם, מפורש או מכללא, כי העסק ינוהל על-ידיהם ביחד במטרה להפיק ממנו רווחים.

ב- ע"א 167/89 {תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.89)} בחן כב' השופט לוין את הגדרת סעיף 1 לפקודה וקבע כי על-פי ההלכות שהתגבשו בפסיקה האנגלו-אמריקאית וגם בפסיקה הישראלית, הרי שכדי לקבוע אם קיימת שותפות, מן הראוי לבחון בין היתר את כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק, הזכות ההדדית לחייב האחד את השני בעסק, השתתפות הדדית ברווחי העסק ומישכם של היחסים בין הצדדים.

ב- ע"א 581/89 {אדרי נ' רוזנברג, פ"ד מו(5), 679, 684 (1992)} מציע כב' השופט בך מספר סמנים, שנמצאו בעובדות העניין שהיה בפניו, ואשר מהן ניתן ללמוד שהתקשרות היא שותפות: "בראש ובראשונה, בהשקעה הראשונית המוטלת על כל אחד מהם, בהשתתפות הצדדים בהוצאות וברווחים וכן בעובדה, שהכנסת שותף או עובד לעסק דורשת את הסכמת שניהם".
יש להזכיר גם את הוראת הפקודה בדבר סמנים שאינם בהכרח ראיה לקיום שותפות. למשל, לא די בשיתוף בכל צורה בנכס {סעיף 2(1) לפקודה}, או בנטילת חלק בהכנסות ברוטו בנכס {סעיף 2(2) לפקודה} כדי ליצור קשרי שותפות.

5. כותרת המסמך - כוונת הצדדים
כותרת המסמך מעידה על כוונת הצדדים. ב- ת"א (ת"א) 1674/94 {בריל נ' אמ.אס.אי.או.איי, תק-מח 2001(2), 244 (2001)} כותרת המסמך הינה "זכרון-דברים" ולא "הסכם שותפות", ויש בכך כדי לעמוד על כוונת הצדדים בחתימתם על המסמך.

זכרון-הדברים הינו מסמך משפטי לכל דבר, שנוסח על-ידי עורכי-דין ונחתם על-ידי הצדדים בדעה צלולה וברורה, ובוודאי מתוך הבנת הנקרא והנכתב. בית-המשפט קבע כי, אין במסמך זה דבר וחצי דבר אשר יש בו כדי לתמוך בגירסת הנתבעים כי בחתימתם על זכרון-הדברים הנ"ל הביעו הצדדים הסכמה וגמירות-דעת לחתום על הסכם שותפות ביניהם לכל דבר ועניין.

6. תוכן ההתקשרות מכריע ולא המונחים בהם השתמשו הצדדים
ב- ת"א (ת"א) 79814/97 {זנב סנונית בע"מ נ' בנגייב, תק-של 2000(4), 9 (2000)} במסגרת תביעה בעילת פינוי, בחן בית-המשפט את מהות הקשר בין הנתבעים והאם מדובר בשותפות אם לאו. בית-המשפט קבע בסיכומו-של-דבר כי מדובר בשותפות.

לעניין מהותה של השותפות - רשומה או לא - נאמר על-ידי בית-המשפט כי, סעיף 66(א) לפקודת השותפויות קובע כהאי לישנא: "שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום".

מנגד, סעיף 6 לפקודה קובע כי: "... אולם אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לא". כלומר, אי-רישום השותפות אין בו בכדי לקבוע דבר באשר לקיומה של השותפות.

עלתה השאלה, האם שותפות לא רשומה היא אישיות משפטית? לפי פסיקה ישנה, לא מדובר באישיות משפטית. פסקי-דין מאוחרים השאירו את זה כשאלה פתוחה {ת"א (ת"א) 79814/97 "זנב סנונית" בע"מ נ' בנגייב אלכסנדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.12.00)}.

וכן :

"גם מי שיגיד שלא מדובר באישיות משפטית לא יוכל להתעלם מכך, שיש איזושהי מהות, ויש לה השלכות כמו החבות לפי סעיף 20 לשותפות בגין פעילות של שותף, אבל מבחינה משפטית, או שיש אישיות משפטית או שלא שאלה של פרשנות.
פקודת השותפיות מייחסת גם לשותפות לא רשומה זכויות וחובות. סעיפים רבים בפקודה אינם מבחנים בין שותפות רשומה ושותפות לא רשומה."
{ד"ר יחיאל בהט חברות - החוק החדש והדין, כרך ראשון (מהדורה שניה), 46}.

מנגד, לדעת א' פלדמן {ה' בר מור דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, כרך א', 11}: "יוצא מכך כי השותפות הלא רשומה היא גוף קיים בעל אישיות משפטית לפחות לצרכי ההגנה על זכויותיו וכלפי נושיו. מסקנתנו זו מתבססת על ההגדרה נתונה של אישיות משפטית ועל הנחה, הניתנת לסתירה, כי חשיפותם של השותפים לתביעות הנושים אינה מבטלת את היתרון שבקיומו של גוף בעל מרכז נפרד".

ב- בג"צ 685/88 {אחים אלפסי א.א. הסעות (שותפות) נ' המועצה האזורית גליל עליון , פ"ד מג(1), 708 (1989)} קבע כב' השופט ד' לוין כדלקמן:

"העותרת מגדירה את עצמה כשותפות בלתי-רשומה... היא אחים אלפסי א.א. הסעות (שותפות). אולם, ההצעה למכרז לא הוגשה על-ידי אישיות משפטית זו אלא על-ידי אלברט אלפסי אישית, או לכל היותר אלברט אלפסי כמי שמייצג את "א. א. הסעות" אין זהות בין המציע לבין העותרת..."

וכן:

"למעשה נוצרה בין המבקשות שותפות לצרכי העסקה נשוא המכרז שאמנם אינה רשומה אך גם שותפות כזאת היא אישיות משפטית הנפרדת ממרכיביה" {ה"פ (חי') 1809/95 מגה דן - תמנע שותפות מוגבלת נ' חברת החשמל לישראל , פ"מ תש"נ(3), 471 (1996)}.

ב- ת"א (יר') 2325/00 {כהן ניסו נ' גולן, תק-מח 2003(3), 12 (2003)} נקבע כי:

"בין התובע לנתבעת לא נערך הסכם בכתב בעניין שותפות (עדות התובע עמ' 5 לפרוטוקול ועדות זיסמן, מנהל הנתבעת, עמ' 100 לפרוטוקול), ואף לא היתה הסכמה מפורשת בעל-פה.
נראה כי במקרה הנדון אף לא נוצר הסכם שותפות מכללא. הנתבעת הינה בית תוכנה, וסניף ירושלים נועד בעיקרו לתחום ההפצה, הדרכה ראשונה ובתמיכה ראשונה (עדות זיסמן עמוד 100, תצהיר התובע ס' 4, 5 (ב)).
צורת התשלום לתובע אינה מחייבת המסקנה כי מדובר ביחסי שותפות, שכן אין מדובר בחלוקת רווחי השותפות. חלוקת רווחים היא מסימני ההיכר של שותפות (ראה ע"א 532/83 סיני נ' פישל, פ"ד מ(4), 319, 324 (1986) וכן ז' יהודאי דיני שותפויות בישראל, 36).
במקרה שבפנינו קיבלה הנתבעת הכנסות מדמי השירות של הלקוחות, אלו הן הכנסותיה ולא הכנסות של עסק משותף. התובע קיבל תשלום חודשי קבוע ועוד תוספת בגין גידול לקוחות וכן רכש תוכנות בזול מהנתבעת ומכרן במחיר מחירון. אין כאן חלוקת רווחים תוך נטילת אחריות להפסדים, אלא דרך של תגמול מוסכם.
הוצאות המשרד והפרסום המשותף אינם משנים ממסקנה זו, ואף לא נייר הפירמה של סניף ירושלים שמטרתם היתה לצרכי שיווק וקידום מכירות בלבד. מטרת קיום הסניף היתה להרחיב מעגל הלקוחות ומכאן משלמי השירות ובכך להגדיל גם הכנסותיו של התובע.
לא היתה חלוקת רווחים קבועה ומלאה. הלקוחות היו משלמים דמי שירות קבועים ושנתיים והתובע היה מקבל תוספת רק על גידול ולא על המצאי הקיים שהמשיך לשלם לנתבעת. התובע ערך השוואה בין עבודתו עם הנתבעת לבין מסגרת עבודתו של העד גולדמן עם חברת "עוקץ".
לטענתו, מדובר במודל דומה וגולדמן מסווג כשותף של "עוקץ". טענה זו אינה לעניין, שכן אין מקום לערוך השווה ליחסים במקומות אחרים, אלא יש לבדוק היחסים בין הצדדים כאן.
בנוסף, גולדמן לא פרש בבית-המשפט את כל ההסדר שיש לו עם "עוקץ", ומהנתונים שכן פרש, ניתן ללמוד על הבדלים מהותיים, בעיקר בשיטת גביית הכספים מלקוחות.
העובדה כי לתובע היתה זכות לעיין ברשימת הלקוחות הכללית של הנתבעת אינה מעידה על שותפות אלא על יחסי אמון, שכן אף התובע אינו טוען כי העיון הזה נועד לצורך אופרטיבי, פרט לבדיקת אותם לקוחות ירושלמים קבועים שנשרו או הצטרפו. לאור האמור, דין טענת השותפות להידחות."

7. מה בין "שיתוף" בנכס לבין "שותפות עסקית"?
ב- ת"א (חי') 1/94 {דוד מוסרי נ' ברוך עומסי ואח', תק-מח 96(3), 2506 (1996)} בית-המשפט הגיע למסקנה כי מדובר בשיתוף בזכויות ולא בשותפות ועל-כן אישר להעביר את הזכויות לאחר. כדבריו:

"לחילופין, טוען התובע כי במידה ובית-המשפט יגיע למסקנה שהתחנה לא נוהלה בדרך של חברה בע"מ הרי יש לקבוע כי המדובר הוא בשותפות בין הצדדים...
בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975: 'חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות' ו'קשרי שותפות' משמעותם ניהול יחד עסק לשם הפקת רווחים...
יש להבדיל בין שיתוף בנכס מסויים לבין שותפות בעסק. כשמדובר בשיתוף בנכס כמו בתחנה והחזקתה לצורך מתן שירות מוניות על-ידי בעל הזכויות, הרי שרשאי כל בעל זכויות להעביר את זכויותיו לאחר בלא הסכמת בעלי הזכויות האחרים, בעוד שכשמדובר בשותפות עסקית חלות לגביה הוראות החוק לפי מהות השותפות."

השווה ע"א 677/71 {דוד נ' דוד, פ"ד כו(2), 457 (1972)} מפי כב' השופט נאמן:

"לא הייתי אומר שמדובר בשותפות אלא, בבעלי זכויות בנכס משותף הואיל וכך ברור שה'תחנה' אינה יכולה לרכוש זכויות... החיוב בתשלום מס תחנה נועד לתחזוקת 'הבודקה' במקום בו היא ממוקמת ואין לראות בתשלום זה עסק נושא רווחים."

8. הלוואה או השקעה ברכישת חלק בשותפות
ב- ת"א (ת"א) 65422/03 {בן אהרון אבינועם נ' שגיא יגאל, תק-של 2007(2), 4615 (2007)} ביקש נתבע להתחמק מתשלום הלוואה על דרך של טיעון כי מדובר בכספי השקעה בשותפות. בדחותו את הטענה קבע בית-המשפט:

"ראשית דברים יש להדגיש, כי הן התובע והן הנתבע פעלו, ככל שהדברים נוגעים למערכת היחסים הכלכלית ביניהם, ובמיוחד ככל שהדבר נוגע לביסוס מערכת היחסים ביניהם ולתיעוד העברות הכספים ביניהם ברשלנות, שלא לומר בשלומיאליות.
התנהגות אשר פגעה בסופו-של-דבר במסד הראיות אשר היה ביכולתם של שני הצדדים להציג בפני. כך, התובע שב והעניק כספים (לטענתו הלוואות) לנתבע, שהוא קרוב משפחה רחוק שלו, למימון עסקת היצוא גם לאחר כשלון עסקת היבוא וזאת מבלי לקבל כל ביטחונות ומבלי לבקש וממילא ללא יכולת להציג בפני, כל אסמכתאות אשר יהיה ביכולתן להעיד כי הכספים אכן הועברו כהלוואה (כאמור מסמך המתייחס לכספים שהועבר כאל כספי הלוואה ניתן רק ביחס לסכום הראשון שהועבר בסך של 37,000 ש"ח לטובת עסקת היבוא).
הנתבע מצידו, טוען אומנם, כי בינו לבין התובע נרקמה שותפות, אך לא דרש, לא החתים ומטבע הדברים לא יכול היה גם להציג בפני הסכם שותפות אשר יכול היה לבסס את טענתו בהקשר זה ולא יכול היה להציג אסמכתאות בכתב שיבהירו את חלקם היחסי של השותפים לכאורה בשותפות, את היקף ההשקעה של כל אחד ואת מערכת היחסים בינהם וממילא גם לא רשם את השותפות.
גם כך יודגש כי, סעיף 6 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה- 1975 (להלן: "פקודת השותפויות") קובע, כי 'אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו'."

פקודת השותפויות בסעיף 1 שלה מגדירה, כי שותפות הינה "חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות" וכי קשרי שותפות הם "הקשרים בין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים..." ב- ע"א 167/89 {תנעמי נ' חמסי צדוק (תק-על 92(2), 387 (1992)} מבהיר כב' השופט ד' לוין תוך הישענות על פסק-דין של בית-המשפט העליון ב- ע"א 609/78 {קן תור נ' גלבוע פ"ד לד(1), 239 (1979)}, כי "השאלה האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק.

השאלה מתי המימצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא" וכי בבואנו לבחון קיומה של שותפות יש לבחון בין היתר את אלה: "הכוונה של הצדדים להיות שותפים, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק ומישכם של היחסים בין הצדדים" ובהמשך הוא קובע כי "על השופט לשקול בעזרת מבחנים אלה ואחרים האם נקשר הסכם בין בעלי הדין לנהל יחד עסק במטרה להפיק ממנו רווחים".

הנטל להוכחת קיומה של שותפות מוטל על מי שטוען זאת ובמקרה דנן זה מוטל על הנתבע.

9. שותפות או יחסי מזמין וספק שירות
ב- ת"א (ת"א) 70642/04 {פרופ' בלום אילנה נ' דר וינברג משה, תק-של 2007(3), 7267 (2007)} נבחנה השאלה מהו אופי היחסים העסקיים ששררו בין הצדדים? האם מדובר בשותפות ואז עליהם לשאת במשותף בהוצאות? או שמא שירותיה של פרופ' בלום נשכרו על-ידי ד"ר וינברג ולכן עליה להיות מתוגמלת על בסיס עבודתה?

מאחר ואין כל מסמך שיכול להצביע באופן מפורש וחד-משמעי על כוונת הצדדים ביחס למהות הקשר ביניהם הרי שהשאלה בעניין דנן תוכרע על-סמך מהימנות הצדדים בלבד, עדיהם ומכלול הראיות שהוצגו.

בית-המשפט קבע כי הנטל המוטל על ד"ר וינברג, הטוען ליחסי שותפות בין הצדדים, גדול וכבד מהנטל המוטל על כתפיה של פרופ' בלום, המבקשת להכיר ביחסיה עם ד"ר וינברג כיחסי מזמין ונותן שירות ולפיכך לשלם לה את שכרה עבור השירות שנתנה.

אין הכוונה לרמת ההוכחה שהיא זהה לשניהם כמקובל במשפטים אזרחיים אלא לכמות הראיות ומספר האלמנטים שיש להוכיח את קיומם.

ד"ר וינברג לא הוכיח כי בינו לבין פרופ' בלום התקיימו יחסי שותפות המצדיקים נשיאה שווה בהוצאות ומנגד שפרופ' בלום הוכיחה את זכאותה לתגמול בעבור השעות שהשקיעה בפרוייקט.

על-אף טענת ד"ר וינברג לשותפות עם פרופ' בלום הרי בחינת התנהלות הצדדים ואלה הקשורים להם מלמדת כי לא כך היו פני הדברים וזאת מן הטעמים הבאים: היועצת הארגונית של הפרוייקט מסרה עדות באופן אמין, עקבי, ואובייקטיבי באשר לפעילות סביב פרוייקט זה, על-כן, בית-המשפט דחה את התביעה.

10. יחסי שותפות או שיתוף פעולה
ב- ת"א (ת"א) 208858/02 {אורות יצוג אמנים והפקות ואח' נ' יעקב אושרת, תק-של 2007(3), 5526 (2007)} נבחנה השאלה אם אכן נכרת הסכם שותפות או שמא דובר בשיתוף פעולה המתייחס לשיר אחד "הללויה". בית-המשפט קבע כי אכן נוצרו יחסי שותפות.

במקרה זה ניתן בית-המשפט קבע כי, הצדדים התכוונו להיות שותפים הן מכך שנחתם ביניהם הסכם בכתב, והן מנוסחו של ההסכם בו הוגדרו נושאים מהותיים כגון זהות השותפים, מטרת השותפות, תנאי ההשקעה, חלוקת הרווחים, תפקידי השותפים, נושא הנהלת החשבונות וכן תקופת השותפות ואופציה להארכתה, נושאים אשר מלמדים כי הצדדים להסכם סברו כי ההתקשרות ביניהם הנה התקשרות מורכבת אשר יש צורך בעיגונה בכתב תוך הסדרת נושאים מהותיים שיאפשרו את המשך קיומה של השותפות.

על-פי הפסיקה, קיומה של השותפות אינו תלוי בדעתם הסובייקטיבית של השותפים או מי מהם, או בדברים שנאמרו על-ידם. הלכה זו נקבעה ב- ע"א 32/62 {הולנדר נ' טלר, פ"ד טז 1560, 1564 (1989)}, ויש לבחון האם בפועל הציגו הצדדים עצמם כשותפים.

סעיף 2(8) לפקודת השותפויות קובע כי "קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם" תהא "ראיה לכאורה שהמקבל שותף בעסק". מכאן ש"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההכר של השותפות... לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים" {ע"א 682/87 הפניקס הישראלי נ' יצחק אקרמן, פ"ד מג(2), 825, 832 (1989)}.

בעניין הנדון, ההסכם בין הצדדים קבע מפורשות כי הצדדים יתחלקו ביניהם בהוצאות ובהכנסות.

זכותם של הצדדים לנהל את העסק, ולחייב זה את זה בענייני העסק. בהסכם אשר נחתם בין הצדדים נקבעה חלוקה בדבר תפקידם של הצדדים בשותפות.

סעיף 14 לפקודת השותפויות, העוסק בכוחו של שותף לחייב את השותפות, קובע כך: "כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל עניין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף, כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק, והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין, שהוא שותף".

היות ועל-פי ההסכם אשר נחתם בין הצדדים, נתן הנתבע לתובעים את ההרשאה לפעול בכל הנושאים הללו, הרי שהם מחייבים אף אותו ואין הוא יכול להתנער מהם.

טענתו של הנתבע לפיה אי-שיתופו בענייני השותפות נלמדת אף מכך כי לא היה לו חלק בהנהלת החשבונות של השותפות וכי רואה החשבון לא הכיר אותו כשותף לא התקבלה על-ידי בית-המשפט.

מהאמור עולה כי מערכת היחסים בין התובעים לנתבע היתה מערכת יחסים של שותפות לכל דבר ועניין, אף אם השותפות ביניהם לא נרשמה, שכן על-פי סעיף 6 לפקודת השותפויות אי-רישומה של שותפות אין בו כדי להשפיע על השאלה האם השותפות קיימת אם לאו {ראה גם ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת נ' ברטון תכנון וייצור בע"מ, פ"ד מג(4), 672 (1989)}.
11. "יזמות" או "שותפות"
ב- ע"א 262/86 {וולטר רוט ו- 2 אח' נ' .DEAK AND CO. INC, פ"ד מה(2), 353 (1991)} בחן בית-המשפט את מהות היחסים המשפטיים בין הצדדים וקבע כדלקמן:

"באי-כוח הצדדים הקדישו מאמצים רבים לבירור שאלת טיב היחסים המשפטיים שנוצרו בין הצדדים. המערערים טענו ליחסי שותפות, או ליחסים של "JOINT VENTURE", המוכרים בדין האמריקאי.
המשיבות טענו, לעומת-זאת, ליחסי שליחות. בית-משפט קמא קבע, כי בין הצדדים נרקמו יחסי שליחות, הנשלטים על-ידי דיני השליחות ועל-ידי דיני החוזים הכלליים.
בית-משפט קמא הגיע למסקנתו זו לאחר שבחן את הקונסטרוקציות המשפטיות האחרות שהוצעו לו על-ידי הצדדים, ודחה אותן.
חשיבותה של שאלת טיב היחסים בין הצדדים מבחינה משפטית נראית אולי במבט-ראשון שולית, שכן ברור כי על-פי כל החלופות נוצרו יחסי-אמון בין הצדדים, שמטילים עליהם חובות-אמון DUTIES) FIDUCIARY).
יחד-עם-זאת, עשויות תוצאות שונות לנבוע מפקיעת ההתקשרות בין הצדדים, בהתאם לקביעה בדבר טיבם המדוייק של היחסים.
כך טוענים המערערים, כי משבאה שותפות (או "JOINT VENTURE") לסיומה, לא זכאי מי מהשותפים לריבית משותפיו על הסכומים שהושקעו על ידו בעיסקי השותפות; ואילו המשיבות טוענות, כי משבאה שליחות לסיומה, אין זכאי שלוח שהפר את חובותיו לתשלום שכר ראוי בעבור פעילותו.
התשתית העיקרית לבחינת טיב יחסיהם של הצדדים היא מזכר-ההבנה מיום 20.02.79.
בית-המשפט קבע כי, ברור מנוסחו של מזכר-ההבנה, שככל שהוסכם בין הצדדים על נושאים מסויימים, הרי מצאו הללו ביטוי באותו מסמך. כך, למשל, מפרט המזכיר את אחוז ההחזקות של כל צד בחברה העתידה לקום, ומציין היכן יוקמו סניפיה.
בנוסף, מסעיפים 4 ו- 5 למזכר עולה, שהתובעים יעברו, מיד עם עריכת ההסכם, הכשרה במשרד קיים של הנתבעת, אלא שהיקף המשכורות שתשולמנה ייקבע 6 חודשים מאוחר יותר. מכאן ניתן ללמוד על כוונה שהם אכן ימלאו אי-אלה תפקידים בחברה שתקום, אך שתפקידיהם המדוייקים ייקבעו לאחר שיוכיחו את יכולתם בשלב הראשון.
אך הגיוני הוא שהנתבעת לא תמסור את הנהלת חברת-הבת שלה בידי אנשים שטרם הוכיחו את עצמם בעבודה מעשית. העובדה, שהנתבעת שמרה לעצמה 76% מהון המניות, מלמדת על כוונתה לשמור על שליטה בחברת-הבת, וסביר להניח ששליטה מסוג זה משמעותה גם שליטה על ניהול החברה.
במקרה דנן, לא נוצרו יחסי שותפות בין התובעים לנתבעת."

12. השקעה שווה בעסק - כוונה להקמת שותפות
ב- ע"א 4420/91 {יעקב מרימי נ' יוסף מרימי, תק-על 96(2), 517 (1996)} המערער והמשיב אחים. בסוף שנת 1976, אמרו שני האחים להקים במשותף עסק של מינימרקט, וכל אחד מן האחים השקיע 400 אלף לירות. לצורך העסק נקנה נכס, שהוסב לחנות. הנתבע עבד עם התובע מספר חודשים בעסק החדש, עד שפרש. משם ואילך המשיך התובע לבדו בעסק, שהתגלגל ממינימרקט לחנות בגדים. את הנכס שנקנה לצורך העסק, רשם התובע על שמו לבדו.

מחלוקת קשה ומרה נתלקחה בין האחים באשר לזכויותיו של הנתבע. לטעמו - הוא שותף בנכס ובעסק. לשיטת התובע, אין השקעתו של הנתבע אלא הלוואה שאינה נושאת לא הצמדה ולא רבית, ואין הוא שותף לא בעסק ולא בנכס.

בית-משפט קמא קבע שהנתבע זכאי למחצית הנכס. משוויון ההשקעה ההתחלתית לצורך הקמת העסק, הסיק בית-המשפט שכוונת האחים היתה לשוויון מלא בעסק ובנכס. ואכן כך פעל העסק מלכתחילה, והדיווח למס הכנסה לשנת 1977 משקף שותפות שווה זו.
כנגד גירסת התובע, שהשקעתו של הנתבע אינה אלא הלוואה, עמדה העובדה שלא נקבעו כל תנאים להלוואה שכזו ואין זה מתקבל על הדעת שהשקעה גדולה כזו ששווייה כחצי חנות, תעמוד נומינלית בעידן של אינפלציה גואה.

13. ההלכה הפסוקה - סעיף 1 לפקודת השותפויות
ב- ת"א (עפ') 36136-07-11 {חסון פ.ע. מסחר (1997) בע"מ נ' מבדד חברת בניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.09.13)} הרקע החקיקתי המנחה בסוגיית השותפות במקרה דנן נמצא בפקודת השותפויות.

ב- עמ"ה (ת"א) 1238/05 {יצחק דלאל נ' פקיד שומה רחובות, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.13)} התקשרו מאור שילוט ופרסום בע"מ {להלן: "מאור"}, קוהלי יזום ובניה (1999) בע"מ {להלן: "קוהלי"} ובר חמישה כוכבים בע"מ {להלן: "בר"} בהסכם {להלן: "ההסכם"} לבניית בניין. המערער החזיק ב 50% מהון המניות המונפק של מאור.

ביום 13.02.02 רכש המערער את חלקה של מאור במיזם. ביום 08.08.02 התקשרה בר בהסכם עם קוהלי והמערער לפיו מכרה בר את חלקה במיזם למערער ולקוהלי בחלקים שווים.

את התוספת להכנסת המערער בשנת 2002 ביסס המשיב על טענותיו לפיהן המיזם נוהל כשותפות ולאחר רכישת חלק מהזכויות במיזם על-ידי המערער פורקה השותפות והדירות שנותרו במיזם חולקו בין המערער וקוהלי לפי שיעור אחזקותיהם בשותפות.

על-פי הוראות ההסכם, מאור, קוהלי ובר נטלו סיכון כלכלי לא מוגבל בתמורה לסיכוי הכלכלי הגלום בביצוע המיזם. בכך יש כדי לקיים את ההגדרה של שותפות הקבועה בסעיף 1 לפקודת השותפויות, קרי חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרים עסקיים לשם הפקת רווחים.

ב- ת"א (חד') 41561-05-10 {טסה רעפים ולבידים בע"מ נ' כהן את תאבת, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.13)} נתבע 2 {להלן: "הנתבע"} ביחד עם חברה פרטית בשם כהן (מ.ז.) חברה לבניין בע"מ {להלן: "החברה"} הקימו שותפות, היא נתבעת 1 {להלן: "השותפות"}. הנתבע והחברה היו שותפים יחידים בה. בעל המניות והמנהל בחברה היה מר זבולון כהן {להלן: "כהן"}.

הנתבעת 1 עונה להגדרת 'שותפות' בסע' 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] {להלן: "הפקודה"} וכי הנתבע הינו שותף בשותפות לצרכי הפקודה ולפי ההגדרה המצויה בה.

השותפות לא פורקה בהליך רשמי שננקט לפי הפקודה; כאישיות משפטית היא הוסיפה להתקיים.

ב- ת"א (ת"א) 28485-08 {רן אברהם נ' גיא כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.13)} הצדדים חלוקים מהותית, בדבר הגדרת היחסים ששררו ביניהם. התובע סבור כי בין הצדדים קמו יחסי שותפות, אשר "נולדו", עת העביר לנתבעים סך של 5,100 ש"ח. הנתבעים מנגד, מכחישים מכל וכל את גירסתו של התובע, וטוענים כי הוא אך ורק הלווה להם סך של 5,100 ש"ח, וכי לא היה לו כל חלק בהקמת וניהול אתר "מקושרים".

על-פי הגדרת המושג "שותפות" בסעיף 1 לפקודת השותפויות ועל-פי הפסיקה, קבע בית-המשפט העליון בנושא הגדרתה ומהותה של שותפות, וב- ע"א 727/88 {מנשה שוורץ נ' ישראל רנן, פ"ד מו(5), 851, 853 (1992)}, קבע בית-המשפט העליון, כי לצורך קיום שותפות, חייבים להתמלא לפחות שלושה תנאים: קיומו של עסק, שני אנשים או יותר המנהלים את העסק במשותף ומניע משותף להפקת רווחים.

בהמשך פסק-הדין מנה בית-המשפט בין סימני ההיכר לקיום שותפות, את הסימנים הבאים: כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים, השתתפות הצדדים ברווחי העסק ומשכם של היחסים בין הצדדים.

בית-המשפט קבע כי למרות שהתובע ראה עצמו שותף, והנתבעים לא העמידוהו על טעותו, אין בכדי לקיים שותפות על-פי דין. התובע אמנם ביקש להיות שותפם של הנתבעים, אך התנהלותו אינה התנהלות המלמדת על שותפות מלאה ונשיאה בנטל. היחסים בין הצדדים, לא הקימו יחסי שותפות, וניתן לקבוע כי הלכה למעשה, רן לא היה שותף של הנתבעים.

ב- ת"א (מרכז) 5595-08-07 {בנק הפועלים נ' קופלר הנדסה ובינוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.12)} התובע הינו תאגיד בנקאי כמשמעו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ׳׳א-1981 {להלן: ״הבנק״}. הנתבעת 1 היא חברה קבלנית פרטית בע״מ {להלן: ״חברת קופלר״}, אשר התקשרה עם בעלי המקרקעין בעסקת קומבינציה.

במהלך שנת 1994 יזמו הנתבעים 1 ו- 2 עסקת קומבינציה עם בעלי המקרקעין לביצוע פרוייקט הבניה. במקביל, פנו הנתבעים 1 ו- 2 לבנק, וביקשו לנהל עמו משא-ומתן לצורך מתן ליווי פיננסי לעסקה המתוכננת. כתנאי לקבלת הליווי הפיננסי נדרשו הנתבע 2 והחברה שבבעלותו להציג בטוחות שונות לטובת הבנק, ערובה לתשלום האשראי שינתן לחברה. על רקע זה, נחתם הסכם בין הנתבע 2 והחברה בבעלותו מצד אחד לבין הנתבע 5 והחברה בבעלותו מצד שני {להלן: ״הסכם קופלר-ביירך״}. על-פי עיקרי ההסכם התחייבו הנתבע 5 והחברה שבבעלותו להעמיד בטחונות לטובת הבנק בקשר עם חשבון הפרוייקט, בתמורה ל- 50% מרווחי הפרוייקט.

לטענת הבנק, הסכם קופלר־ביירך הינו הסכם שותפות ובהתאם לו הנתבעים 2 ו- 5 הינם שותפים האחראים כלפי הבנק ביחד ולחוד.

סעיף 1 בפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל״ה-1975 {להלן: ״הפקודה״} מגדיר שותפות כך: "חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות״. משמע, שותפות יסודה בהסכם. קשרי שותפות על-פי הפקודה הם ״הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר״.

בית- המשפט קיבל את תביעת הבנק במלואה וקבע כי המדובר בשותפות לאור ההסכם שנערך בין הנתבעים ועל-כן, הם חייבים ביחד ולחוד לשלם את חובם לבנק.

ב- ת"א (ת"א) 1743-05 {בן פורת יוסף יבוא ושיווק בע"מ נ' יעקב בוקובזה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.12)} עלתה השאלה האם בין התובעת 1 {היא חברה פרטית שעסקה בייבוא פרטי הלבשה תחתונה ובעיקר גרביים ותחתונים} לבין אביו של הנתבע 1, יונה {יונה עסק בשיווק פרטי ביגוד בעסק שהקים וניהל} התקיימה מערכת יחסים של שותפות, בשנים 2003-2001?

בית-המשפט קבע כי, התובעים הרימו את נטל הראיה הרובץ לפתחם, והוכיחו את טענתם לפיה במהלך השנים 2003-2001, היחסים בין הצדדים היו של שותפות עסקית כגירסת התובעים ולא יחסי ספק-לקוח, כגירסת הנתבעים.

לפי סעיף 1 לפקודת השותפויות, שותפות היא "חבר בני-האדם שהתקשרו בקשרי שותפות; "קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר.

במקרה דנן, הוכחו בפני בית-המשפט סממנים רבים תומכים באימוץ טענת התובעים בדבר קיום שותפות, ובין אלה שהצדדים הציגו עצמם כשותפים כלפי צדדים שלישיים, לרבות עובדים. היחסים בין הצדדים של ספק-לקוח, כגירסת הנתבעים, לא היה מקום לחלוקה שווה של ההוצאות, שכן כגירסת הנתבעים, כל צד אמור לשאת בהוצאותיו. מכאן, שהסכמת הצדדים כי התובעת 1 תישא בשווה בהוצאות, הגם שהוצאותיהם היו נמוכות יותר, מצביעה על הסכמה בין הצדדים בדבר יחסי שותפות, כגירסת התובעים.

כל הסחורה שייבאה התובעת 1 משנת 2001, נמסרה רק לאביו של הנתבע 1, יונה, למעט מחצית מתכולת מכולה אחת שהוזמנה קודם לשנת 2001. מדובר על עשרות מכולות שכל הסחורה בהן נמסרה לאחרון שהיה למעשה הלקוח היחיד של התובעת 1. המעבר של הספקה רק ללקוח אחד, מצביע בצירוף יתר הראיות על היותם של בעלי הדין, שותפים.

לפיכך, נקבע בזאת על-ידי בית-המשפט כי בין הצדדים, כוננה שותפות בין השנים 2003-2001.

ב- ת"א (ת"א) 1012-07 {ביגון יואב נ' שגיא הירש, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.12)} התובע הינו מהנדס מערכות מידע במקצועו, שותף בהקמת פורטל אינטרנטי ובעל 50% ממניותיה של התובעת. הנתבע הינו מנהלה של התובעת, שותף והוגה רעיון הקמת הפורטל האינטרנטי.

סעיף 1 לפקודת השותפות מגדיר את המונח "קשר שותפות" כך: "הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי דין אחר".

על-פי הפסיקה נחוצים 3 תנאים כדי שתתקיים שותפות והם: קיומו של עסק, שני אנשים או יותר שמנהלים את העסק במשותף ומניע משותף להפיק רווחים.

במקרה דנן, לעניין התנאי הראשון ניתן לומר כי קיים עסק, לעניין התנאי השלישי ניתן לומר כי המניע להפקת רווחים קיים בכל עסק.

התנאי היחיד אותו בחן בית-המשפט הוא, יש לבדוק את ניהול העסק המשותף. התובע טען כי, בעת הקמת המיזם היווה שותף חיוני אשר ניהל את הפעילות העסקית והשיווקית, השקיע זמן ומשאבים תוך מטרה לשווק ולקדם את הפעילות העסקית, קיים פגישות ושיחות טלפון עם לקוחות פוטנציאלים ומתווכים אשר חלקם הפך ללקוחות המיזם, דאג לקבל משובים מלקוחות המיזם לצורך שיפור ופיתוח של הפורטל וגייס סוכן מכירות שפעל לשיווק המיזם בפועל.

הנתבע טען כי, במסגרת השותפות הוא הופקד על התוכנה והפיתוח השוטף שלה, ביצע את ההתאמות הדרושות של הפיתוח האינטרנטי, והשיק את האתר.

בית-המשפט קבע כי, במקרה דנן, שני הצדדים פעלו יחד ובמשותף, כל אחד תוך ניצול כישוריו המקצועיים זאת מתוך מטרה אחת המשותפת לשניהם, הקמת העסק ופיתוח המיזם כך שיניב רווחים. לצדדים היתה כוונה ליצור יחסי שותפות והם אכן יצרו שותפות כשכל צד תורם לה מכישרונותיו.

ב- ת"א (ת"א) 174699-09 {אורטל שמר נ' שירן פורמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.12)} תביעה כספית בה טענה התובעת כי היא זכאית לפיצוי כספי בגין העסק {שותפות} שהקימה ביחד עם הנתבע. הנתבע הודף את טענת התובעת לשותפות עסקית או להצעה מטעמו להקמת שותפות כזו. לגישתו, הקשר בין הצדדים היה רומנטי בלבד.

בסעיף 1 לפקודת השותפויות מוגדרת שותפות כ"חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות". שותף מוגדר כ - "כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות".

בית-המשפט לא קיבל את גירסת הנתבע לפיה הקשרים עם התובעת היו רומנטיים בלבד והסתכמו ב"עזרה" לתובעת בעבודתה.

בית-המשפט קבע כי, בין הצדדים לא התקיימה שותפות עסקית אלא, היו יחסים רומנטיים. יחסים אלו הובילו לעבודה משותפת באירועים. במקביל, הנתבע המשיך לערוך אירועים בהם לתובעת לא היה קשר, והתובעת קיבלה עבודות ללא קשר לנתבע. לא היה בין הצדדים מנגנון מסודר לחלוקת הרווחים. מנגד, הנתבע הוא שנשא בכל התשלומים שהיו כרוכים בניהול העסק, שהתנהל כחברה רשומה בבעלות הנתבע בלבד. התובעת שילשלה לכיסה סכומים שונים מבלי שיידעה את הנתבע.

ב- ת"א (טב') 17318-06-09 {בועז גבאי נ' זמירה אליהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.12)} השאלה העיקרית שעמדה בפני בית-המשפט היא, אם נכרת בין הצדדים הסכם שותפות מחייב בגין הנכס שבבניין המרינה בטבריה בשנים 1998-1988. התובע טוען כאמור כי הינם שותפים באותו נכס והינו זכאי לקבל 25% מהזכויות בו, ואילו הנתבעת מכחישה כל זכות לתובע בנכס וטוענת כי החנות הינה בבעלותה הבלעדית.

בגין הזכויות בנכס שולם סך של 192,000 ש"ח, כשמחצית הסכום שולמה על-ידי הנתבעת מכספה הפרטי, ואילו המחצית השניה שולמה באמצעות הלוואה על-סך 100,000 ש"ח שנפרעה מחשבון השותפות בבנק לאומי סניף טבריה.

הביטוי "קשרי שותפות" מוגדר בסעיף 1 לפקודת השותפויות, כך: "הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר".

הנתבעת טענה כי, על-מנת שתוכל לרכוש את החנות היא מכרה את הדירה שהיתה בבעלותה וכן נטלה הלוואה מהחשבון המשותף, כשהנתבעת והתובע שניהם חתומים על טופסי ההלוואה. כן העידה הנתבעת כי גם היא וגם התובע היו גובים את דמי השכירות, אולם אין בכך כדי להעיד על בעלות בנכס, שכן הצדדים ניהלו ביניהם מערכת יחסים רומנטית במשך שנים רבות, והיו מוצגים בפני הציבור כבני-זוג, וכך גם בפני השוכר של החנות.

בית-המשפט קבע כי, לא היתה גמירות-דעת לקיום יחסי שותפות בין הצדדים בחנות שנרכשה.

ב- ת"א (יר') 9011-07 {גרשון גאריביאן נ' עזרא נחמיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.12)} משך שנים ארוכות עבדו התובע, גרשון {להלן: "התובע" או "גרשון"} והנתבע 1, נחמיה {להלן: "הנתבע" ו/או "נחמיה"} זה לצד זה. משגבא טורא בין השניים והתובע ביקש כי דרכיהם ייפרדו, נתגלעה מחלוקת אודות טיב קשרי העבודה שנרקמו בין הצדדים.

התובע טען, כי הצדדים התקשרו ב"קשרי שותפות" כהגדרתם בפקודת השותפויות, והוא מבקש את פירוקה של השותפות. הנתבעים מצידם הגישו תביעה שכנגד שעיקרה פירוק השותפות הלא רשומה.

המחוקק מגדיר בסעיף 1 לפקודת השותפויות, מונחים אחדים ובכלל זה: ""קשרי שותפות" - הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי דין אחר; "שותפות" - חבר בני-האדם שהתקשרו בקשרי שותפות; "שותף" - כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות".

הואיל ואין מבחן בודד על פיו יקבע האם מערכת היחסים עולה כדי שותפות כמשמעותה בפקודה, על בית-המשפט לבסס את הכרעתו לאחר בחינתם של פרמטרים שונים ומגוונים.

בית-המשפט קבע כי, הצדדים נקשרו בקשרי שותפות לא רשומה החל משנת 1990, מכאן שדיני השותפויות חלים על השותפות שנוצרה.

ב- ת"א (ת"א) 166/93 {שלג לבן שרותי נקיון ושמירה בע"מ נ' נאות קרנית חב' לבנין והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.01)} התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן שירותי נקיון ושמירה לגופים ציבוריים ופרטיים שונים. הנתבעת הינה חברה לבניין והשקעות, שעיסוקה היה בקבלנות בניין. בתאריך 24.03.90 נחתם הסכם שותפות בין הצדדים.

סוכם בין הצדדים שהם יפנו לקבלת מכרז לעבודה מעיריית נתניה. כן סוכם בין כל השותפים כי עם זכיה במכרז יפתחו השותפים חשבון בנק משותף וכי במידה ויזכו ישאו כולם בהוצאות וברווחים שווה בשווה. הצעת הנתבעת זכתה במכרז. טענה התובעת כי הסכם השותפות הופר וכי העבודות בוצעו על-ידי הנתבעת.

בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קשרי שותפות הוגדר כך: "הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד".

הנתבעת טענה כי, התובעת ויתר השותפים הם שהסתלקו מן ההסכם. לעמדתה, הנתבעת היא שהפרה את ההסכם לאחר שמשלב מסויים העריכה שהיא יכולה להתמודד עם העבודות לבד, ולכן העדיפה שלא לחלוק את רווחיה עם השותפים, ובחוסר תום-לב התנתקה מהם, ופעלה בניגוד לכל התחייבויותיה.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, התובעת היא זו שסיפקה את המינוף הפיננסי לתחילת יחסי השותפות והזכייה במכרז. היא זו שנתנה את הערבות שליוותה את ההצעה למכרז, והיא גם זו שנתנה את הערבות לביצוע, שעמה החלה הנתבעת בעצם לעבוד עם עיריית נתניה, במשך זמן מה. מבחינת דיני המכרזים, בהיעדר ערבויות מסוג כזה, סביר להניח שעיריית נתניה לא היתה נקשרת במכרז בכל צורה שהיא עם הנתבעת.

"הליווי" הפיננסי אכן היה תחילתה של שותפות, ברם נראה שזו התחלה לא מספיקה כדי להיכנס להגדרת שותפות בפועל, בהבדל מהסכם שותפות שהועלה על הכתב.

הסכם השותפות קבע תנאים להיווצרותה ולמימושה: כמו פתיחת חשבון בנק משותף - דבר שלא נעשה במקרה דנן. כמו השתתפות בהוצאות - דבר שלא נעשה. ובנוסף, איש מהתובעת לא עבד ב"עסקי השותפות".

הסכם השותפות לא חילק את המטלות שבין הצדדים, שצד אחד אחראי למימון ברמה זו או אחרת, ואילו הצד השני - הוא המבצע בפועל. אדרבא, הסכם השותפות יצר שוויון בין הצדדים לכל דבר ועניין. משדבר זה לא בוצע בפועל בשטח, אזי יש לראות בהסכם השותפות אות מתה, שכל אחד מהצדדים התנער ממנה, מסיבותיו הוא, כבר בתחילת הדרך.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

"ניהול עסק" לשם "רווח"