המצאת כתבי בית-דין

1. המצאת כתבי בית-דין - הדין
תקנות 484-475 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כדלקמן:

"475. דרכי המצאת כתב בי-דין (תיקונים: התש"ן, התשנ"ז, התשנ"ז (מס' 2), התשס"ה (מס' 2))
כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה:
(1) במסירה אישית על-ידי פקיד בית-המשפט, על-ידי עורך-דין, פקידו או שליח מטעמו, או על-ידי אדם אחר שבית-המשפט או מנהל בתי-המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על-ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור (לכל אחד מאלה ייקרא שליח בי-דין);
(2) על-ידי מוסד כאמור בסימן ב';
(3) בדואר כאמור בסימן ג';
(4) בפקסימיליה כאמור בסימן ג'1;
(5) באמצעי אלקטרוני כאמור בסימן ג'2.

475א. המצאה על-ידי בעל דין (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ז (מס' 2))
(א) היה בעל דין מיוצג על-ידי עורך-דין יומצא כתב בי-הדין באחת מן הדרכים המפורטות להלן:
(1) הורה בית-המשפט להמציא את כתב בי-הדין במסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך-דינו, פקידו או שליח מטעמו, בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית-המשפט מועד מסירה;
(2) לא הורה בית-המשפט על מסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה.
(ב) בעל הדין ישמור ברשותו את אישור המסירה והעתק ממנו יוגש לבית-המשפט כאשר בעל הדין מגיש בקשה לסעד כלשהו נגד בעל דין אחר.

476. המצאה כיצד?
המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי העניין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה.

477. ההמצאה היא לנמען גופו או למורשהו
ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה - דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך-דין, דיה ההמצאה לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת.

478. מורשה לקבלת כתבי בי-דין
(א) כל הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה מורשה לקבלת כתבי בי-דין.
(ב) מינוי כאמור יכול שיהיה מיוחד או כללי וצריך שיהא בכתב חתום ביד המרשה; הכתב, או העתק מאושר ממנו אם היה המינוי כללי, יוגש לבית-המשפט.

479. המצאה לבעלי דין אחדים
(א) כתב בי-דין שיש להמציאו לבעלי דין אחדים יומצא לכל אחד מהם, אם אין הוראה אחרת.
(ב) היו בעלי דין אחדים מיוצגים על-ידי עורך-דין אחד, די בהמצאת כתב בי-דין אחד לעורך-הדין בשביל כל בעלי הדין האמורים.
480. מקום שניתן מען
בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי.

481. המצאה לבן משפחה או למזכיר ישוב
באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנים, ואם היה הנמען תושב קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים או מושב שיתופי (להלן בפרק זה: "ישוב"), די בהמצאת הכתב לידי חבר הוועד או המזכיר של הישוב.

482. המצאה למורשה בהנהלת עסקים (תיקון: התשע"ד)
(א) היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט.
(ב) לעניין תקנה זו, רואים קברניט של אניה כמורשהו של בעל האניה או של שוכרה.

483. המצאה בעניין מקרקעין
(א) היתה התובענה בעניין מקרקעין, כל כתב בי-דין שאי אפשר להמציאו לנמען גופו, די בהמצאתו למורשהו הממונה על המקרקעין.
(ב) היתה התובענה להחזרת מקרקעין פנויים, כל כתב בי-דין שאי אפשר להמציאו בדרך אחרת, די בהדבקת העתק ממנו על דלת בית המגורים או על מקום אחר נראה לעין שבמקרקעין.

484. המצאה לתאגיד (תיקון: התשנ"א (מס' 2))
המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק - בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד; היה התאגיד שותפות שאין לה מען רשום - תהא ההמצאה בהנחת הכתב במקום עסקה הראשי של השותפות או במסירתו לאחד השותפים."

2. המצאת כתבי בית-דין לשותפות
ב- ת"א (ת"א-יפו) 57808/04 {טרמינל 1 בע"מ נ' קב' סייג ואח', תק-של 2005(1), 28946 (2005)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"על-פי תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 זכאי התובע בין היתר להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע. גם על-פי תקנה 3(ב), מקום בו היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית-משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים.
המשיבה בחרה להגיש התביעה בבית-משפט השלום בתל אביב וזאת מאחר שמקום עסקה של הנתבעת 1 הוא בהרצליה, אזור שיפוט של בית-משפט השלום במחוז תל אביב.
השאלה שבמחלוקת היא האם הנתבעת 1 היא אישיות משפטית שניתן להמציא לה כתבי בי-דין. כדי להשיב לשאלה זו, ראוי להקדים דברים לגבי מהות המונח "איחוד העוסקים". מונח זה נגזר מסעיף 56 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ") ולשונו:
'עוסקים שהם אזרחים ישראליים כהגדרתם בסעיף 1א(ב), שמקום עסקם הקבוע והמתמשך הוא בישראל, שביקשו להירשם כאחד, רשאי המנהל לרשום אותם כך, ומשנרשמו יראו אותם לעניין חוק זה כשותפים; שר האוצר רשאי לקבוע תנאים לרישום עוסקים כאחד.'
מאחר שיש זיקה בין מצב של רישום כ'איחוד עוסקים' ל'שותפות', ראוי להעיר בנושא זה שחוק מע"מ מכיר בשותפות רשומה כאישיות משפטית נפרדת והשותפים המרכיבים אותה יכולים לחייב אותה במעשיהם וחייבים הם בחובותיה (ראה סעיף 128(א) לחוק מע"מ), ואינו מכיר בשותפות שאינה רשומה.
במקרה האחרון, השותפות אינה מוכרת כאישיות משפטית נפרדת לצורך חוק זה וכל שותף נחשב לחייב במס בנפרד מהשותף האחר ועל-פי חלקו בשותפות (סעיף 128(ב) לחוק). לפיכך, שותפות רשומה יכולה להירשם כ"עוסק" ובשותפות לא רשומה צריך כל שותף בנפרד להירשם כ"עוסק".
הפתרון שהחוק מציע במקרה כזה לשותפים בשותפות שאינה רשומה, בדומה לעוסקים אחרים שיש להם עסקים במשותף ושאינם מקיימים שותפות הוא, רישום לפי סעיף 56 לחוק מע"מ.
נדמה כי רישום השותפות הבלתי-רשומה "כאיחוד עוסקים" לצורך מע"מ אין בו כדי לשנות את דיני השותפויות (ראה לעניין זה פסק-דינה של כב' השופטת וסרקרוג מבית-המשפט המחוזי בחיפה ע"ש 609/01 חברת ש. קינד ושות' בע"מ נ' ממונה אזורי, תחנת מכס ומע"מ חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.09.04))
לעניין זה, אין לי אלא להפנות לדברים הברורים שנאמרו על-ידי כב' הנשיא שמגר, ב- ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף נ' חב' פליצה בע"מ, פ"ד מג(3), 651 (1989) (להלן: "פס"ד פליצה"), בו הבהיר בית-המשפט כי:
'... משקבע החוק בסעיף 56 שבו כי יראו את העוסקים הרשומים כאחד כשותפים לעניין החוק, לא זיהה בכך לכל דבר ועניין את דינם של העוסקים עם דין השותפות ולא נתכוון להרים מסכיהן של האישויות המשפטיות הנפרדות (העוסקים), ולראות את כל פעולותיהן הנפרדות כאילו נעשו על-ידי גוף אחד...' (שם, 659ו).
מעצם העובדה שמדובר באיחוד עוסקים, ניתן להסיק שמדובר בשותפות לא רשומה. אשר-על-כן, לא ניתן לראות את הנתבעת 1, אפילו היא איחוד עוסקים לעניין מע"מ, כאישיות משפטית לצורך המצאת כתבי בי-דין.
יחד-עם-זאת, אם מדובר בשותפות בלתי-רשומה של הנתבעים 3-2 כי אז, בהתאם לכתוב בכתב ההגנה של הנתבעת 3 מיום 02.01.05 הכתובת בהרצליה היא הכתובת בה היא והנתבע 2 מקבלים דואר מהתקופה הרלוונטית לתביעה (ראה סעיף 8 לכתב ההגנה).
דהיינו, מהשילוב של סעיף 2 וסעיף 8 לכתב הגנתה של הנתבעת 3, ניתן להסיק כי היה עסק שהתנהל בשם קבוצת סייג כשותפות לא רשומה של הנתבעים 3-2 אשר קיבל דברי דואר בתקופה הרלוונטית להגשת התביעה, בת.ד בהרצליה. בהתאם לכך, ניתן לקבוע כי אפילו הנתבעת 1 איננה אישיות משפטית עצמאית, היא שותפות לא רשומה של הנתבעים 3-2 ולכן, מקום עסקו של כל אחד מהשותפים בתקופה הרלוונטית הוא בהרצליה. התוצאה היא שהסמכות המקומית לדון בתובענה מסורה לבתי-משפט השלום במחוז בתל אביב ובית-משפט זה בכללם.
לעניין זה ראה דבריו של המשנה לנשיא ש' לוין ב- ע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט(2), 731, 733 ד-ה (1995)):
'אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.'
אשר-על-כן, משבחרה התובעת את מקום השיפוט כמקום עסקה של התובעת 1, כאילו בחרה מקום עסקם של כל אחד משותפיה ומקום זה הוא בעיר הרצליה. לפיכך, מסורה הסמכות המקומית לבית-משפט השלום בתל אביב.
יש לציין כי הנתבעים 3-2 לא צרפו כל תצהיר בדבר העובדות שעליהם הם נסמכים אלא הסתפקו בכך שהדברים נכתבו בכתב ההגנה של הנתבע 3. רק מטעם זה ניתן לדחות את הבקשה להעברת הדיון מחמת היעדר סמכות מקומית. התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה."

3. המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
תקנות 503-500א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כדלקמן:
"סימן ה': המצאה אל מחוץ לתחום המדינה
500. המצאה מחוץ לתחום השיפוט (תיקונים: התשנ"ט, התשס"ו)
רשאי בית-המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:
(1) מבקשים סעד נגד אדם שמקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל בתחום המדינה;
(2) נושא התובענה הוא כולו מקרקעין המצויים בתחום המדינה;
(3) מבקשים לפרש, לתקן, לבטל או לאכוף פעולה, שטר, צוואה, חוזה, התחייבות או חבות בנוגע למקרקעין המצויים בתחום המדינה;
(4) התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו, או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:
(א) החוזה נעשה בתחום המדינה;
(ב) החוזה נעשה בידי מורשה העוסק או המתגורר בתחום המדינה, או באמצעותו, מטעם מרשה העוסק או המתגורר מחוץ לתחום המדינה;
(ג) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא.
(5) תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה;
(6) מבקשים צו מניעה לגבי דבר הנעשה או העומד להיעשות בתחום המדינה, או מבקשים למנוע או להסיר מטרד בתחום המדינה, בין אם מבקשים גם דמי נזק בקשר לכך ובין אם לאו;
(7) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה;
(8) מבקשים לאכוף פסק-חוץ, כמשמעותו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958, או פסק-בוררות-חוץ כמשמעותו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968;
(8א) מבקשים-לבטל פסק-בוררות חוץ כמשמעותו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שניתן נגד תושב ישראל, אם שוכנע בית-המשפט כי אין למבקש אפשרות לזכות בדין צדק בבית-המשפט של המדינה שבה, או לפי דיניה, ניתן הפסק.
(9) מגישים תובענה על-פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969;
(10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

501. הבקשה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט
(א) לבקשת רשות להמציא כתב בי-דין לנתבע מחוץ לתחום המדינה יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה והמפרש באיזה מקום או באיזו ארץ נמצא, או ייתכן שנמצא, הנתבע, וכן נימוקי הבקשה.
(ב) בית-המשפט או הרשם רשאי שלא להיעתר לבקשה לפי תקנת-משנה (א) אם ראה מנסיבות העניין שהבקשה הוגשה באיחור בלתי-סביר; לא נעתר בית-המשפט לבקשה, רשאי הוא למחוק את התביעה נגד בעל הדין שלא הומצא לידו כתב בי-דין.

502. בקשה לבטל צו המצאה מחוץ לתחום השיפוט
(א) בית-משפט או רשם המתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה יקבע את המועד להגשת כתבי הטענות, בהתאם לנסיבות, וימסור העתק ההיתר לנמען.
(ב) הומצא לבעל דין כתב בי-דין מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לבקש את ביטול הצו המתיר את ההמצאה או לכפור בכתב הטענות בסמכות בית-המשפט לדון בתובענה, והכל לא יאוחר מהיום שבו הוא טוען לראשונה לגופה של התובענה.

503. המצאת שאר מסמכים מחוץ לתחום השיפוט
(א) התיר בית-המשפט או הרשם להמציא אל מחוץ לתחום המדינה כתב בי-דין שבו נפתח הדיון, יחול היתר זה גם על המצאת שאר המסמכים של אותו משפט, לרבות המסמכים בערעור בו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת.
(ב) רשאי בית-המשפט שלערעור או הרשם להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום המדינה של כתבי בי-דין בקשר לערעור, כאמור בתקנה 500.

503א. המצאה לנתבע שכפר בסמכות (תיקון: התשע"ד)
כפר הנתבע בסמכותו הבין-לאומית של בית-המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על-פי סימן זה או מינה עורך-דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך-הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך-דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין-לאומית של בית-המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 30230-02-13 {The Hershey Company נ' מור ים שיווק בע"מ, תק-של 2013(4), 32824 (2013)} נדונה בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, אשר ניתן במעמד צד אחד.

המבקשת - חברה המאוגדת בהתאם לדיני מדינת דלאוור בארה"ב ומושבה במדינת פנסילבניה, ארה"ב, הגישה בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, אשר ניתן במעמד צד אחד. המבקשת טענה, בין השאר, כי קיים הסכם כתוב מחודש יולי 2002, אשר התובעת, המשיבה כאן, חתומה עליו; הסכם זה מפריך את טענות התובעת בתביעה ובבקשה להיתר, מכיוון שבמידה והיתה מצרפת אותו, ההיתר לא היה מתקבל.

בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט כי ההחלטה בבקשה למתן היתר ההמצאה ניתנת במעמד צד אחד ובמידה ובית-המשפט נעתר לבקשה, רשאי הנתבע לבקש את ביטול ההיתר.

על המבקש היתר המצאה בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי להוכיח שלושה תנאים: (1) עילת ההמצאה - כי יש לו תביעה הראויה לטיעון הנכללת בגדר אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות; (2) עילת התביעה - כי עולה "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין; (3) נאותות הפורום - כי בית-המשפט בישראל הינו הפורום הנאות לדון בתובענה.

נטל ההוכחה רובץ לפתחי בעל הדין שהגיש את הבקשה למתן היתר ההמצאה ובבקשת הביטול הנטל עדיין מוטל לפתחו של מבקש ההיתר. רק אם השתכנע בית-המשפט שהתשובה לשתי הדרישות, עילת ההמצאה ועילת התובענה, הינה חיובית בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת, יעניק למבקש את היתר ההמצאה, בכפוף לבדיקת נאותות הפורום.

במקרה של ספק, באשר לתחולת הנסיבות שבתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית-המשפט לא יתיר את ההמצאה; יובהר כי באמצעות התקנה מוארכת זרועו הארוכה של בית-המשפט מעבר לגבולותיו ועת כוח השיפוט מוטל בספק ראוי שהנתבע "ייהנה" מספק זה.

כאשר בוחן בית-המשפט שאלה כלשהי לעניין היתר ההמצאה, כגון שאלת קיומו של חוזה, נבחנת אך השאלה האם למבקש ההיתר קיימת תביעה ראויה לטיעון, ככל שהיא נוגעת לקיומו של החוזה. אין בכך משום קביעה סופית בשאלת קיומו של החוזה.

כשמתעוררת בשלב הדיון בהיתר ההמצאה שאלה אשר עשויה לעלות שוב במסגרת ההליך העיקרי, על בית-המשפט להיזהר ולא להביע דעה נחרצת לגופו של עניין. אין מקום להפוך את היוצרות ולנהל את המשפט כבר בשלב המקדמי. בנסיבותיו של עניין זה יש לבכר את טענות המבקשת בעניין קיומו של החוזה.

מהראיות עולה, כי הצדדים הסכימו ביניהם כי על ההתקשרות ביניהם יחול הדין הזר; על-מנת לתבוע על-פי הדין הזר, יש להוכיח אותו כעניין עובדתי ועל-ידי חוות-דעת מטעם מומחה. התובעת, המשיבה, לא עשתה זאת והסתמכה על הדין הישראלי; כידוע, הוראות דין זר בית-משפט ישראלי הן בגדר עובדות אותן יש להוכיח בראיות.

נוסח הסעיף בעניין הדין הזר ברור ואינו נתון לפרשנות; מהותה של תנית השיפוט, אם ייחודית היא, אם מקבילה, נמדדת על-פי לשונה של ההוראה. מכיוון שכך, ממילא עניין לנו בפירושה של לשון התניה. תניית שיפוט תתפרש כתניה ייחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי-מסוייגת המעניקה סמכות לבית-משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי-המשפט האחרים. במקרה של ספק, יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה.

גם במקרה של ספק מבחינה לשונית נפנה למטרת ההוראה, למגמותיה ולשאר אמצעי העזר הפרשניים, אך גם ניתן ליתן להם משקל מסויים כבר בראשיתה של מלאכת הפרשנות, עם קריאת נוסח החוזה. את פרשנות המשיבה בעניין זה שהעלתה במסגרת טענותיה החלופיות לפיהן במידה והחוזה חל אזי יש לראות בטריטוריה כזו שחלה בתחומי המדינה היות והמבקשת ניסחה את ההסכם בעצמה הפרשנות בעניין היא לחובתה ובגדר "פרשנות נגד המנסח". ביסוד כלל זה עומדת שליטתו של אחד הצדדים על תוכן החוזה. בחוזה כזה, יש להניח, הצד בעל השליטה דאג להיטיב עם האינטרסים שלו, ולפיכך אין זה ראוי להעניק לו זכויות נוספות בדרך פרשנית.

כלל זה הוא כלל פרשנות משני, אשר בא לסייע בפרשנות חוזה, כאשר כללי הפרשנות הרגילים אין בהם להביא לחקר הכוונה של הצדדים בחוזה. הדין הזר טעון הוכחה ועל המשיבה כתובעת להוכיח אותו; כמו-כן, יודגש כי מדובר בשלב מקדמי ואין צורך להוכיח את עילות התביעה במידה אליה נדרשים באופן רגיל.
אמנם המשיבה, התובעת, לא ציינה את הדין הזר ולא הוכיחה אותו אולם אין זה מצדיק את דחיית מתן ההיתר מסיבה זו בלבד. עת הפגם ניתן לריפוי והיות ומדובר בשלב מקדמי ועוד בטרם הוגש כתב הגנה והתקיים דיון, אין זה מצדיק כאמור את דחיית מתן ההיתר רק מסיבה זו. בנסיבות, לא קיימת עילה על-פי תקנה 500(4)(ג).

מעבר למשלוח ההודעה בדואר, ניתן לראות, לכאורה, בהפסקת ההתקשרות הפרה נוספת וגם אם נראה את משלוח ההודעה ככזו שנמסרה בחו"ל ולכן החוזה הופר שם, ניתן לבסס הפרה נוספת או מתמשכת. בנסיבותיו של עניין זה, קיימת עילת סמכות על-פי תקנה 500(5).

אין די בכך שהנזק שנגרם עקב המעשה או המחדל קרה בישראל, ועל-מנת שתקום עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה מכוח חלופה זו, יש צורך להוכיח שהמעשה או המחדל בעטיים נגרם הנזק, אירעו בישראל. על-מנת לקשור גורם זר, חייב המעשה או המחדל להיעשות בארץ. תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, נועדה, במקור, לכסות עילות תביעה בנזיקין. עם-זאת, היא מאפשרת גם, על-פי לשונה, לבסס סמכות הן במקרים שאינם בגדר עוולות נזיקיות.

ויודגש גם שבענייננו אנו נתונים לדין הזר, כך שהדיון הוא תיאורטי גרידא; מכל האמור לעיל עולה שקיימת עילת סמכות על-פי תקנה 500(7). ביטול היתר ההמצאה נתון לשיקול-דעת בית-המשפט גם במקרה בו נתמלאו תנאי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך שיקולים אחרים מונעים את מתן ההיתר.

מחד, הן החברה הזרה צריכה לקחת בחשבון שכאשר היא מתקשרת עם סוכנים ברחבי העולם היא עלולה להיתבע באחת מהארצות אליהן שיווקה את המוצרים. מאידך, יש לבחון את זיקת הפעילות המקומית ואת מהותה. לעיתים יתכן מצב בו זיקת הפעילות המקומית היא חלשה לאור קיומן של זיקות הקושרות דווקא את הסכסוך לפורום הזר.

בענייננו העדים של שני הצדדים במעמד שווה - עדיה של המבקשת נמצאים בארה"ב ושל המשיבה - בארץ, כך שלשני הצדדים קיימת "ההכבדה" להתדיין במקום זר. היות והפעילות העסקית התקיימה ברובה ובמהותה בתחומי הארץ, הזיקה לפורום הישראלי חזקה יותר. סביר להניח שבמצב דברים זה רוב העדים מצויים דווקא בתחומי הארץ; בענייננו יש תנית שיפוט מקבילה וחלופות שונות לפיהן לכאורה בית-המשפט רוכש את סמכותו כאן.

ההתנהלות העסקית היתה כאמור בארץ ומירב הזיקות נוטות לפורום הישראלי.

ב- ת"א (צפ') 48024-06-13 {חוליות אגש"ח בע"מ נ' VAISIR, תק-של 2014(1), 218 (2014)} נדון העניין הבא:

התובעת, חוליות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, הגישה תביעה כספית בסך של 1,904,292 ש"ח בשל הפרת חוזה נטענת, כנגד חברת Valsir s.p.a חברה הרשומה על-פי חוק במדינת איטליה {להלן: "הנתבעת"}.

כתב התביעה פורש יריעה עובדתית נטענת של פגישות והתכתבויות, החל ממחצית שניה של שנת 2010 ועד לאוקטובר 2011, בין התובעת לנתבעת, שמטרתם שיווק בלעדי של מוצרי הנתבעת בארץ באמצעות התובעת. על-פי כתב התביעה, ביום 12.10.11, הודיעה הנתבעת לתובעת, במפתיע, שהחליטה להעביר את זכויות השיווק הבלעדיות וההפצה של מוצריה בארץ לחברת מנדלסון ש.בר בע"מ {להלן: "מנדלסון"}.

התובעת מבקשת להמציא את כתב התביעה לנתבעת באמצעות מנדלסון וזאת בהתאם לתקנה 482א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "התקנה"}. הבקשה הוגשה, לאחר שהתקבלה לתיק, הודעת מנדלסון, בדבר חוסר סמכות לקבל לידיה כתבי בי-דין.

לאחר חקירת המצהירים מטעם הצדדים, הוגשו סיכומים בכתב.

התקנה הרלוונטית למקרה דנן הינה תקנה 482(א) שזו לשונה:

"היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט."

גישת ההלכה לתקנה, הינה גישה מרחיבה ולא מצמצמת, בהתחשב בהתפתחויות הטכנולוגיות והפעילות העסקית - כלכלית בין לאומית של חברות בעולם.

בהתאם נקבע מפי כב' השופט ש' לוין ב- רע"א 2652/94 {טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.08.94)} כדקלמן:

"ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו עניין: האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניו שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו כנגדו. השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית (וראה גם רע"א 527/90, פ"ד מד(1), 758, 760). השלישית, בשאלת דרגת האינטינסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו."

שאלת אינטנסיביות הקשר ובחינתו בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו, היא השאלה המנחה, שאומצה בפסיקה, על-מנת לקבוע האם קיים מורשה בארץ להמצאת כתבי בי-דין. ראה גם רע"א 11556/05 {קמור רכב בע"מ נ' חיים חימו, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.02.06)}.

במקרה דנן, הוכח כי מנדלסון הינה משווקת בלעדית בארץ של שתי משפחות מוצרים של הנתבעת, מכלי הדחה סמויים וצינורות HDPE. הדברים עולים מעדות המצהירה מטעם מנדלסון, כשנשאלה, באיזה סוג של יחס בין ולסיר לבין מנדלסון, יש להם עוד משווק בארץ, השיבה: "אנחנו בלעדיים".

עוד העידה לגבי אופן הזמנת המוצרים, מנדלסון שולחת הזמנה לרכישת המוצרים ומשלמת בהתאם לתנאי התשלום שסוכמו עם הנתבעת. בנוסף העידה כי היא לא אחראית עיקרית על הקשר עם הנתבעת אלא זה נעשה בעיקר על-ידי מנהל הרכש, מר ירון מנדלסון.

עדותו של מר שרון ויסמן, סמנכ"ל שיווק ובעלים של חברת שאל ציוד טכני בע"מ, נסמכת על עדות שמיעה בלבד, אין לו כל קשר עם הנתבעת ולא ראה ולא מחזיק בכל מסמך הנוגע לעניין. יחד-עם-זאת, אישר מר שרון ויסמן כי הנתבעת מייצרת מגוון גדול של מוצרים ומנדלסון משווקת משפחה אחת של מוצרים.

לעניין עדותו של מר אריאל אפלויג. על-פי עדותו, מנדלסון הם נציגים בלעדיים של ולסיר לשיווק מוצרים של הנתבעת, ובזה כאמור, אין חולק מטעם מנדלסון.

לסיכום חלק זה של העדויות, אין ספק כי מנדלסון הינה מפיצה בלעדית בארץ של שני מוצרים שמייצרת הנתבעת, מכלי הדחה סמויים וצינורות HDPE, בלבד, מתוך כלל המוצרים שמייצרת הנתבעת, שכאמור בכתב התביעה, מדובר בחברה מהמובילות בעולם, לייצור צינורות ואביזרים לשפכים, מרזבים, מכלי הדחה ומחברי צנרת.

ב- ע"א 442/85 {זוהר נ' מעבדות טרבונל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.90)} הוגדר מעמדו של מפיץ בלעדי כסוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן או הספק, על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הוא אינו שלוח במובן חוק השליחות, התשכ"ה-1965.

מפיץ בלעדי, כך נפסק, הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גאוגרפי מוגדר. עוד נקבע, שהמפיץ פועל במסגרת כוללת המסדירה את מכלול היחסים בינו לבין היצרן או הספק, וביחסים אלה מהווה המפיץ חלק מרשת השיווק של היצרן ונוצרים בין הצדדים קשרים של אמון הדדי, המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם.

סבורתני, לאחר שבחנתי את הנסיבות שלפני, שהקשר העסקי בין הנתבעת למנדלסון הינו קשר בדרגה נמוכה, קשר בין מוכר לקונה, לא יותר מכך, והוא אינו אינטנסיבי דיו. לא הוכח כי בין מנדלסון לנתבעת קיימים קשרי ניהול, לא הובאו ראיות לקשרים הדדים עסקיים העולים מדרגה של מוכר וקונה. בית-המשפט שוכנע שבכוונת הנתבעת היה ליצור קשר עם מנדלסון ו/או עם מי מאנשי מנדלסון, מעבר לנדרש למכירת מוצריה, במסגרת ההתקשרות שנערכה ביניהם.

לא די בעובדה שמדובר במפיץ בלעדי של מוצרים, ובמקרה דנן, של שתי משפחות מוצרים בלבד, כדי לקבוע שקיים קשר אינטנסיבי בדרגה המאפשרת לקבוע כי מנדלסון מורשה של הנתבעת. אין די במתן בלעדיות למפיץ, כדי לקבוע שהמפיץ מורשה של הספק למסירת כתבי בי-דין, ויש להביא ראיות נוספות, על-מנת לבסס את דרגת הקשר בין הספק למפיץ.

האם נאמר מעתה, שכל מי שמפיץ בלעדית, מוצר של ספק או יצרן מחוץ לישראל, הופך להיות מורשה לקבלת כתבי בי-דין, בהתאם לתקנה? לדעתי, התשובה על-כך היא בשלילה. כפי שנקבע בהלכה, זוהי שאלה שבדרגה ובנסיבות של כל מקרה.

התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, להוכיח קשר עסקי רציף והדוק בין הנתבעת למנדלסון, קשר שיבטיח שמנדלסון תביא לידיעת הנתבעת דבר קיומו של ההליך המשפטי. מדובר בהתקשרות עסקית שקיימת מזה כשנתיים. לא הובאו ראיות מצד התובעת התומכות באינטנסיביות של הקשר, גם לא ראיות הקשורות למוצרים הנמכרים בארץ, כגון, פלח השוק של מוצרי הנתבעת בארץ, מספר מוצרי הנתבעת, שנמכרו באמצעות מנדלסון בארץ, עד כמה שניתן לברר, היכולים להצביע על מספר הרכישות והשכיחות שלהן ופועל יוצא, ניתן היה ללמוד על דרגת הקשר ולבסס את הקשר ברמה הנדרשת להחיל במקרה דנן את התקנה.

ככלל, לא הובאו ראיות מצד התובעת המלמדות על קשר שוטף בין הנתבעת למנדלסון. אין בית-המשפט סבור שהצגת תמונות במשרדי מנדלסון של מוצרי הנתבעת, יש בהן ראיות התומכות בעצימות הקשר בין השתיים.

זאת ועוד, ביסוס לקביעה שדרגת הקשר בין הנתבעת למנדלסון נמוכה ולא היתה להם כוונה ליצור יחסים מעבר לנדרש לשיווק המוצרים, מצא בית-המשפט בפנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת, במכתב ההתראה שנשלח ביום 25.10.11 {להלן: "מכתב ההתראה"}.

התובעת טענה בכתב התביעה כי מכתב ההתראה נשלח לנתבעת ולמנדלסון, אך עיון בו מעלה כי הוא הופנה לנתבעת בלבד. תוכנו של מכתב ההתראה שהופנה לנתבעת בלבד, וכאמור, לא לנציגתה בארץ כנטען היום על-ידי התובעת, מלמד כי התובעת לא ראתה במועד שליחת מכתב ההתראה את מנדלסון כנציגה של הנתבעת ולא שלחה לה העתק של המכתב.

למען השלמת התמונה אציין, כי התובעת שלחה מכתב למנדלסון, וזה נלמד ממכתב התשובה של מנדלסון לתובעת מיום 30.10.11. ממכתב זה עולה כי התובעת שלחה למנדלסון מכתב ביום 26.10.11 ולא ביום 25.10.11, וכבר באותו מכתב תשובה, מבקשת מנדלסון מהתובעת להפנות את טענותיה לנתבעת ישירות ולא באמצעותה.

ראוי גם להביא את תוכנו של המכתב, הנושא כותרת כלהלן {מתורגם מאנגלית}: 1. הפרת חוזה. 2. צו מניעה זמני 3. תביעה אזרחית. בא-כוח התובעת מציין במכתבו, שהתובעת הסתמכה על הסכם להפצת מוצר של הנתבעת והשקיעה סכומי כסף וזמן לקדם את האינטרס של הנתבעת, במידה והתובעת תפסיד את זכויות השיווק, יגרם לה נזק כספי ונזק למוניטין. בסיום מכתב ההתראה לנתבעת, נאמר על-ידי בא-כוח התובעת, כי הוא והתובעת מקווים שהעניין ייפתר ללא פניה לבית-משפט.

הנתבעת השיבה למכתב ההתראה באמצעות באי-כוחה, עורך-דין שטריכמן ורובינשטיין ממשרד שביט, בר-און, גל-און, צין, יגור מל אביב ביום 06.11.11. מתשובת הנתבעת עולה כי היא נתנה ייפוי-כוח מוגבל לבאי-כוחה להשיב על מכתבה של התובעת ולנהל משא-ומתן (אם נדרש) אך לא לקבל כתבי בי-דין.

בעצם נכונות הנתבעת להיכנס למשא-ומתן עם התובעת, לשיווק מכלי הדחה באופן בלעדי, באמצעות התובעת, שאכן עסקינן בהסכם הפצה בלעדי של מוצרים מסויימים בלבד שנחתם עם מנדלסון ולא של כל מוצרי הנתבעת והנתבעת מבקשת לקיים פעילות בארץ לא רק עם מנדלסון.

עוד נלמד מהמכתב, שהנתבעת מטפלת בעצמה בענייניה המשפטיים ומקבלת יעוץ משפטי מיועציה המשפטיים בארץ ולא באמצעות כל גורם אחר, לרבות מנדלסון. יודגש, גם מכתב הנתבעת לתובעת לא מוען למנדלסון.

נמצא כי ההתכתבויות בין הצדדים, עובר להגשת התביעה, לא מוענו לכל הצדדים, אלא מוענו בנפרד לכל צד וצד, ללא כל מעורבות של האחר, ויש בכך כדי לחזק את טענת מנדלסון.

לסיכום, קבע בית-המשפט כי אין בפניו תשתית ראייתית מספקת, על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי מנדלסון, מורשת מטעם הנתבעת, עוסקת באותה שעה בעצמה, מטעם הנתבעת, בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט, כלשון התקנה. לא הוכח שהקשר בין מנדלסון לנתבעת, אינטנסיבי בדרגה כזו, שניתן להניח כי מנדלסון תביא לידיעת הנתבעת את דבר קיומם של ההליכים כנגדה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הבקשה נדחית.

4. ביטול היתר המצאה נוכח קיום הליך בוררות
ב- ע"א 3999/12 {אלצר בע"מ נ' LINAK A/S, תק-על 2014(1), 4119 (2014)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב. ענייננו בבקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לישראל נוכח הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים בפני המוסד לבוררות בדנמרק, אשר בגדרו נדונה גם שאלת סמכותו של המוסד לבוררות להכריע בסכסוך.

המערערת {להלן: "אלצר"}, חברה ישראלית, התקשרה עם המשיבה {להלן: "לינאק"} חברה המאוגדת בדנמרק, בהסכם לפיו אלצר תהיה המפיצה הבלעדית בישראל של מוצרי לינאק. אלצר טענה כי נקבע תחילה בהסכם כי מחלוקות יובאו לבירור במוסד לבוררות בדנמרק {להלן: "תניית הבוררות; המוסד לבוררות"} וכי תניית הבוררות הוחלפה בתניה שלפיה ימונה בורר מטעם לשכת המסחר ישראל-דנמרק בישראל.

לטענת אלצר, משהתגלעה מחלוקת בין הצדדים, פנתה לינאק למוסד לבוררות ולא ללשכת המסחר ישראל-דנמרק. אלצר הגישה תובענה לבית-משפט קמא ובקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום. בית-המשפט נתן היתר המצאה.

לינאק הגישה בקשה לביטול ההיתר ולעיכוב הליכים. לינאק חזרה בה מן הטענה לעניין ביטול ההיתר אך עומדת על טענותיה לעניין עיכוב ההליכים בשל תניית שיפוט ייחודית וזרה או בשל פורום לא נאות או הליך תלוי ועומד.

בית-המשפט המחוזי קבע כי הדיון בבקשה לביטול היתר יושהה נוכח ההליך התלוי ועומד בדנמרק, שבו תידון שאלת סמכות המוסד לבוררות. הליך התביעה שנפתח בארץ עוכב עד להכרעת המוסד לבוררות בשאלת הסמכות.

בהליכי הבוררות שהתנהלו בדנמרק נקבע כי המוסד לבוררות מוסמך לדון בתביעת לינאק נגד אלצר ובהמשך ניתן פסק-בוררות שחייב את אלצר לשלם ללינאק סכום כסף. בעקבות פסק-הבוררות חודש הדיון בבית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול היתר ההמצאה ונפסק כי אין לאלצר תביעה הראויה לבירור בישראל, וכי יש לבטל את ההיתר. מכאן הערעור.

בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט העליון כי משלינאק חזרה בה מטענותיה לעניין ביטול היתר ההמצאה התייתר הדיון בנקודה זו, אך עדיין היא עומדת על טענתה כי מדובר בפורום לא נאות.

טענות בדבר נאותות הפורום ותניית שיפוט, אפשר שתעלינה לא רק במקרים שבהם התבקש בית-המשפט להתיר המצאה מחוץ לתחום, אלא אף במקרה של המצאה כדין בישראל, כפי שאירע במקרה זה - נאותות הפורום בישראל לדון בתובענת אלצר.

לצורך בחינת תחולתה של דוקטרינת הפורום הלא נאות יש לבחון האם הפורום המקומי הוא "הפורום הטבעי" או שקיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה. מבחן זה מוכרע בהתחשב ב"מירב הזיקות" הרלבנטיות.

יש אף לבחון מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך, ולשקול שיקולים ציבוריים, לרבות מהו הפורום שיש לו "עניין אמיתי" לדון בתובענה. בית-המשפט יתחשב בטיב הסכסוך, במקום הימצאו של הפורום החלופי ובקשר בין הצדדים או עילת התביעה לבין פורום זה, בדין החל על הסכסוך, ביעילות ההליך, באפשרות שבידי התובע לזכות בדיון נאות במדינה זרה, במהות ההליך ובתכליתו.

במקרה דנן בחינת נאותות הפורום מטה את הכף לעבר לינאק. לינאק היא חברה דנית שמושבה בדנמרק. ההסכם נוסח בדנמרק, ובדנמרק נערך המשא-ומתן לחתימתו. ההסכם כולל תנית שיפוט בלעדית למוסד לבוררות בדנמרק. המוסד לבוררות דחה את עמדתה של אלצר לעניין תקפות תניית הבוררות וקבע שלמוסד לבוררות סמכות ואלצר לא פעלה להביא לביטול החלטתו.

אלצר לא השיגה על החלטת רשם בית-המשפט המחוזי, שלפיה הושהה הדיון בבקשה לביטול ההיתר עד להכרעת המוסד לבוררות בדנמרק בשאלת הסמכות. בהשתלשלות זאת נוטה הכף לעבר הפורום הדני.

בית-המשפט הוסיף כי השכל הישר והגיונם של דברים מחייבים, כי במצב דברים שבו נוהל הליך בדנמרק לעניין הסמכות, כמו גם בתביעה לעיצומה, לא יידרש בית-המשפט בישראל לתביעה זו מבראשית.

אלצר לא הסבירה מדוע לא פנתה לבית-המשפט בדנמרק למצות את טענותיה כנגד החלטת המוסד לבוררות, ולא הובאו טעמים מניחים את הדעת מדוע שלא לכבד את פסק-הבוררות שניתן.

תביעתה של לינאק לגופו של עניין התבררה במלואה תוך מתן הזדמנות לאלצר להעלות את טענותיה ולהביא ראיותיה. קשה לומר כי נגרם לאלצר עוול מניהול התביעה במוסד הדני או כי נפגעו זכויותיה.

אף אם אין המקרה דנן עוסק בתקנה 500 ובביטול היתר המצאה, תוצאת פסק-הדין קמא לפי הדיון יוותר בדנמרק, מקובלת. אין מקום לפתוח הליכים מחדש בישראל; הדבר יהא מלאכותי ולא יעיל. בית-המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לדון בתובענה שהגישה אלצר.

5. בוררות - אמנה בינלאומית
ב- רע"א 630/06 {סברילון בעמ ואח' נ' CITRIX SYSTEMS INC, תק-על 2010(1), 2384 (2010)} נדונה בר"ע על החלטת בית-המשפט המחוזי בת"א, בה התקבלה בקשת המשיבה (להלן: "סיטריקס") לעכב הליכים בשלוש תובענות המתנהלות נגדה במאוחד על-ידי המבקשות, וזאת במסגרת סעיפים 5 ו- 6 לחוק הבוררות.

עיקרו של הסכסוך נוגע להפצתם של מוצרי סיטריקס בישראל. אין חולק בדבר קיומו של הסכם ההפצה מ- 1997 בין סיטריקס לבין A.N.C., הכולל תניית בוררות. לטענת המבקשות, קיים הסכם בלעדיות שנקשר בעל-פה בשנת 2000 בין סיטריקס לבין סברילון, אשר אינו כולל תניית בוררות והוא העומד במוקד ההליך דנן.

בית-משפט קמא קבע כי ככל שקיים הסכם בעל-פה, הרי שתניית הבוררות היא חלק מהסכם זה וכי סברילון הינה צד לתניית הבוררות, אף שלא היתה צד להסכם ההפצה שנערך בין סיטריקס לבין A.N.C.. על-כך בר"ע זו.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה, ונימק החלטה זו מהנימוקים הבאים:

כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין.

ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות והוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות. כך ככלל, וכך בפרט, כאשר עניינה של ההחלטה הינו עיכוב ההליכים המשפטיים בשל קיומו של הסכם בוררות. בעניין זה, רק במקרים נדירים עשויה ערכאת הערעור להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה.
הביקורת הערעורית מצומצמת עוד יותר כאשר מדובר בעניין של עיכוב הליכים על-פי סעיף 6 לחוק הבוררות, החל במקום שעל תניית הבוררות חלה אמנה בינלאומית, שאז מצטמצם עוד יותר שיקול-הדעת השיפוטי לסרב לבקשת העיכוב.

במקרה דנן, בקשת המבקשות אינה נופלת לגדר אותם מקרים נדירים, החורגים מעניינם המוגדר של הצדדים, או היוצרים עיוות דין בולט, שעשויים היו להצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט.

אין להתערב בקביעת בית-משפט קמא כי תניית הבוררות חלה, על כל הצדדים להסכמים המשולבים. ראיה זו, המתבססת על ניתוח עובדתי ומשפטי של המערכת החוזית הנטענת בין הצדדים. אין מקום להתערב גם במסקנת בית-משפט קמא בעניין תחולת סעיף 6 לחוק הבוררות על ענייננו, ובדבר העדר עילה שיפוטית למנוע עיכוב הליכים במקרה זה.

בהתבסס על פסיקת בית-משפט זה בפרשת Hotels {רע"א 4716/04 HOTELS.COM נ' זוז תיירות, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.05)}, מרחב שיקול-הדעת השיפוטי, המצומצם בלאו הכי בעניין עיכוב הליכים בבוררות רגילה על-פי סעיף 5 לחוק הבוררות, צר עוד יותר כאשר חלה על הסכם הבוררות אמנת ניו-יורק, וכאשר הוא נשלט על-ידי סעיף 6 לחוק הבוררות.

עניין הנדון בבית-המשפט, שחל עליו הסכם בוררות הכפוף לאמנה יועבר לבוררות, למעט בהתקיים אחד משלושת החריגים המוגדרים באמנה, דהיינו: ההסכם בטל ומבוטל, או שההסכם משולל כוח פעולה, או שהוא אינו בר-ביצוע.

אמנם, כפי שהובהר בעניין Hotels, ניתן להניח כי ייתכנו מקרים יוצאי דופן בהם רשאי יהיה בית-המשפט בישראל להימנע מעיכוב הליכים, גם אם לא התקיים אחד משלושת החריגים האמורים. אולם נוכח תכליתה של אמנת ניו-יורק, והוראות חוק הבוררות, הדבר יתרחש במקרים נדירים בלבד.

שאלת היחס המדוייק בין הוראות סעיף 5 להוראות סעיף 6 לחוק הבוררות טרם לובנה באופן ממצה ויש להניח כי העניין עוד יבחן ויבורר בעתיד, ואין צורך להעמיק בו במקרה דנן.

נפסק כי במישור העובדתי, אין מקום לטענה כי סיטריקס לא העלתה את טענת הבוררות במועד, וכי ויתרה על דרישת קיום הבוררות מעצם הסכמתה להעביר את הדיון בתובענה לבית-המשפט בתל אביב.

נקבע, כי ההליכים הזמניים הוחרגו במפורש מחובת הבוררות בהסכם 1997, ומכל מקום, סיטריקס העלתה את נושא הבוררות גם במסגרת ההליכים הזמניים. יתר-על-כן, ההסכמה להעברת הדיון לבית-המשפט בתל אביב היתה רק לצורך ההליכים הזמניים, והיא אינה שקולה כוויתור על דרישת קיום הבוררות.

על-פי קביעות בית-המשפט, הדרישה לקיים את הבוררות הועלתה בטרם ננקטה עמדת סיטריקס לגופה של המחלוקת במשפט עצמו. בנסיבות אלה, נתקיימו התנאים לעיכוב הליכים והעברה לבוררות אפילו היה מדובר בבוררות רגילה שחל עליה סעיף 5 לחוק. על-אחת-כמה-וכמה, כאשר הבוררות כפופה לאמנה, ועל בקשת העיכוב חל סעיף 6 לחוק.

6. תניית בוררות במדינה זרה
ב- רע"א 5394/09 {סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' KIA MOTORS CORPORATIONS, תק-על 2012(2), 5763 (2012)} השאלה אשר עמדה בפני בית-המשפט הינה האם תניית בוררות מוסכמת מעכבת את ההליכים בכל התביעות שמוגשות בגין מסכת עובדתית דומה.
סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וקוריאה מוטורס ישראל בע"מ הגישו תביעה כנגד Kia Motors Corporations וכנגד אברהם אונגר וחברות שבבעלותו.

קיה היא חברה קוריאנית העוסקת בייצור כלי רכב. קוריאה מוטורס שימשה כמפיצה הבלעדית של רכבי קיה בישראל בין השנים 1994 עד 2007. סוכנות מכוניות, מחזיקה ב- 100% ממניות קוריאה מוטורס ולטענתה השקיעה מיליוני שקלים בהקמת מרכז לוגיסטי לשם טיפול ברכבים שהיא המפיצה שלהן בישראל, לרבות רכבי קיה.

קוריאה מוטורס טענה להפרת חוזה ההפצה שנחתם עימה וסוכנות מכוניות טענה להפרת חוזה מכללא שעניינו הקמת המרכז הלוגיסטי, ידיעתה של קיה על הקמתו והמצג שהציגה, ולפיה ההתקשרות עם קוריאה מוטרוס תמשך שנים רבות.

בשתי החלטות שונות, קבעו מותבים שונים של בית-המשפט המחוזי בת"א כי הליכי התביעה כנגד קיה יעוכבו בשל תניית בוררות בהסכם בין קיה ובין קוריאה מוטורס, אך הליכי התביעה כנגד אונגר והחברות שבבעלותו ימשכו. סוכנות המכוניות טוענת כי לא היה מקום להחיל את תניית הבוררות עליה הסכימו קוריאה מוטורס וקיה גם על היחסים שבין קיה לבינה.

אונגר והחברות שבבעלותו, טוענים כי יש לעכב אף את ההליכים נגדם ומכל מקום, משנקבע כי הדין המהותי הקוריאני יכתיב את אופן קיום החוזה, הרי שהדיון המהותי בשאלת הפרת החוזה ייעשה בכל מקרה על-פי הדין הקוריאני, גם אם הדיון יתקיים בבית-משפט ישראלי.

בית-המשפט העליון קבע כי יש לדחות את שני הערעורים מהטעמים הבאים:

ערעורה של סוכנות המכוניות: סעיף 5 לחוק הבוררות, קובע כי ככלל, בית-המשפט יעכב הליכים בתובענה בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות, לפי בקשת אחד הצדדים, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

בכל הנוגע לסכסוכים בינלאומיים מתנה סעיף 6 לחוק הבוררות את עיכוב ההליכים בכך שקיימת תניית בוררות בהסכם בין הצדדים, ובקיומה של אמנה בינלאומית - שישראל צד לה - המורה על עיכוב ההליכים בבית-המשפט, במקרה כזה.

ישראל היא צד לאמנת ניו-יורק להכרה ואכיפה של פסקי בוררות חוץ {אמנה משנת 1958}. ב- רע"א 4716/04 בעניין הוטלס {רע"א 4716/04 HOTELS.COM נ' זוז תיירות, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.05)}, נקבע כי תניות בוררות עליהן חלה אמנת ניו-יורק יכובדו ויובילו לעיכוב ההליכים בבית-המשפט בישראל, אלא אם התקיימו החריגים הקבועים באמנה עצמה או במקרים חריגים ביותר. לאור האמור, ובהתחשב בכך שלא מתקיימים במקרה זה החריגים הקבועים באמנת ניו-יורק, אין עוד עוררין על-כך שיש להעביר את הסכסוך בין קוריאה מוטורס ובין קיה להכרעת בורר בקוריאה.

השאלה המתעוררת בעניינה של סוכנות המכוניות היא אם הסכסוך בינה ובין קיה הוא "סכסוך שהוסכם למסרו לבוררות" כהוראת סעיף 6 לחוק הבוררות. הדרך לבחון אם הוסכם למסור סכסוך כלשהו לבוררות, זהה לדרך בה נבחנות ככלל הסכמות של צדדים במשפט הפרטי - פרשנות החוזה שנכרת ביניהם.

משכך, בהיעדר חוזה כלשהו בין הצדדים הרלוונטיים, אשר מבטא מפגש רצונות והסכמה הדדית, ממילא לא הסכימו הצדדים על מסירת סכסוך לבוררות, ולא קמה עילה לעיכוב הליכים על-פי חוק הבוררות. על פניו, לא כרתו סוכנות מכוניות וקיה כל חוזה, ועל-כן לכאורה אין יסוד לטענה כי הסכימו ליישב את הסכסוכים ביניהם בבוררות.

אלא שתביעתה של סוכנות המכוניות כנגד קיה היא תביעה חוזית והסעד המתבקש הוא פיצויים בגין הפרת חוזה מכללא. אמנם, הצדדים חלוקים בשאלה אם חוזה מכללא כלל נכרת, אך בשלב המקדמי בו מצוי ההליך, משעוכבו ההליכים בטרם הוגש כתב הגנה, אין לנו אלא להניח כי העובדות שנטענו בכתב התביעה הן נכונות.

חוזה המכללא שכרתו לכאורה קיה וסוכנות מכוניות הוא חוזה חסר ביותר, אולם, אם נכונה טענת סוכנות מכוניות כי קיה התקשרה גם עימה בהסכם מכללא באשר לאותה התקשרות עצמה, אין מנוס מאשר לקרוא אל תוך אותו הסכם מכללא את עניינה המפורש של קיה בישוב של הסכסוכים בבוררות.

מדובר בהסכמת הצדדים, בדרך של התנהגות, לקבל על עצמם את תנאי החוזה הכתוב שכרתה קיה עם קוריאה מוטורס. בכך די על-מנת למלא אחר דרישת הכתב המופיעה בסעיף 1 לחוק הבוררות. מכאן שגם במישור היחסים בין סוכנות מכוניות וקיה, הסכימו הצדדים כי המחלוקות ביניהם יתבררו על-ידי בורר. לפיכך, ערעורה של סוכנות מכוניות נדחה.

למעלה מן הצורך ציין בית-המשפט כי בשיטות משפט אחרות קיימות דוקטרינות מפותחות הנוגעות לחיובם של מי שאינם צדדים פורמאליים להסכם הבוררות להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות. מכיוון שנמצא במקרה זה כי אומד-דעתם של קיה, סוכנות מכוניות וקוריאה מוטורס היה כי התדיינות ביניהם תתקיים בבוררות, בית-המשפט אינו נדרש להכריע, לעת הזו, בשאלות כלליות בדבר חיובם של צדדים שלישיים בתניות בוררות.

ערעורם של אונגר והחברות שבבעלותו: אונגר והחברות שבבעלותו מצביעים על שלל היבטים שבגינם יהיה זה יעיל יותר, לשיטתם, לדון גם בתביעה נגדם במסגרת הבוררות שתתנהל בקוריאה, אך אינם מצביעים על חוזה כלשהו שכרתו עם קוריאה מוטורס. בהיעדר חוזה, אין לומר שהצדדים הסכימו למסור את הסכסוך ביניהם לבוררות, ועל-כן עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות אינו בסמכותו של בית-המשפט.
שיקולי היעילות השונים אינם רלוונטיים, בהיעדר בסיס חוקי לעיכוב ההליכים ולשלילת זכויותיהם הדיוניות והמהותיות של התובעים. זאת במיוחד מקום בו מדובר בתניית בוררות חוץ הקובעת כי התובענה תידון על-פי דין מהותי השונה מן הדין הישראלי. אם אונגר והחברות שבבעלותו ביצעו עוולה על-פי הדין הישראלי, הרי שקמה לקוריאה מוטורס זכות תביעה נגדה בישראל, ואין לשלול את זכותה של קוריאה מוטורס לגישה לערכאות ללא שיש לכך בסיס בחוק.

בהיעדר עילה לעיכוב הליכים בחוק הבוררות, סומכים אונגר והחברות שבבעלותו את ידיהם על הדוקטרינה הפסיקתית בדבר "הליך תלוי ועומד" - Lis Alibi Pendens. לפי דוקטרינה זו, תעוכב ההכרעה בהליך אחד עד להכרעה בהליך משפטי מקביל בו מתבררת שאלה חופפת.

הרציונאל המרכזי העומד בבסיס דוקטרינה זו הוא כפול - "מניעת הכבדה מיותרת על היריב ומניעת הטרדה מיותרת של בית-המשפט" ומניעת תוצאה בלתי-רצויה בה יגיעו שני בתי-משפט, באותו עניין לתוצאות הפוכות. אלא, שעיכוב הליכים בגין "הליך תלוי ועומד" מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ואין בדוקטרינה זו כדי "לגרוע מסמכותו של בית-המשפט להידרש להליך החדש". כיוון שמדובר בסמכות שבשיקול-דעת הנוגעת לאופן ניהול הדיון, ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטתה שלא לעכב את המשך הדיון עד לסיום ההליך הנוסף.

לאור האמור לעיל, לא נמצא מקום להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי שלא לעכב את הליכי התביעה כנגד אונגר והחברות שבבעלותו. אדרבה, בהתחשב בכך שטרם החל "הליך תלוי ועומד" ממשי, אין כל הצדקה להמתין להכרעה שתינתן בו ולפגוע בזכות היסוד של קוריאה מוטורס לגישה לערכאות בישראל.

מטרת עיכוב ההליכים בגין "הליך תלוי ועומד" היא לאפשר לערכאה הראשונה שהחלה בבירור שאלה מסויימת לסיים את תפקידה, ובוודאי שמטרה זו אינה מתממשת כאשר ההליך "הראשון" כביכול, הוא תיאורטי בלבד.
יצויין, כי הפסיקה טרם הכריעה באופן ברור בשאלת היקף תחולתה של דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" ביחס לבוררות. על פניו, ומבלי להכריע בעניין, העובדה כי קיים הליך מקביל בבוררות, אינה מצדיקה את עיכוב ההליכים בבית-המשפט.

הסיבה המרכזית לכך היא כי גם אם יקבעו קביעות כאלו או אחרות בבוררות, לא תהיה להן - על דרך רוב - נפקות משפטית במסגרת הדיון בבית-המשפט. זאת במיוחד, במקרה כבענייננו, בו הדין המהותי לפיו דנה ערכאת הבוררות שונה מן הדין המהותי הישראלי, ועל-כן ספק רב אם תצמח תועלת כלשהי להליך המשפטי אם ההליך יעוכב עד למתן פסק-הבוררות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאת כתבי בית-דין