שותפויות ומוניטין - כללי

המוניטין של שותפות, ככל שיש לו ערך כספי, מהווה את רכושה וימשיך להוות את רכושה גם אם השותפות תתחיל לנהל עסק חדש.

אולם, אם קדם ליסוד השותפות או להרחבתה עסק קיים, כי אז על-מנת להחליט אם המוניטין מהווה את רכושה, יש להתחקות אחרי כוונת הצדדים והנסיבות הסובבות, לרבות התקופה הצפויה לקיום השותפות {ז' יהודאי דיני שותפויות בישראל (תשמ"ט-1988), 206}.

מהות השותפות, נושאיה הינם מרכיב בלעדיו אין בכל הכרעה בשאלת קיומו של מוניטין וזכותו של שותף בנסיבות כאלה או אחרות לדרוש פיצוי או תשלום בגין מוניטין של העסק. קיומו של הסכם חד-משמעית הקובע את התנהלות הצדדים באשר לתשלומי מוניטין או היעדר הסכם יש להם השלכה על ההכרעה הנדונה.

כאן מצינו את הלכות בתי-המשפט אשר יצקו תוכן לשלל סיטואציות בהם דרש שותף קבלת תשלום בגין מוניטין בין כחלק אינטגרלי מנכסי השותפות ובין כפיצוי בגין פגיעה במוניטין. נהוג לכנות את מוניטין העסק - השותפות - גם "מוניטין חתול", משום נאמנותו של החתול למקום הפיזי ולא לבעליו, ואילו מוניטין אישי מכונה "מוניטין כלב", מאחר ומוניטין זה יילך אחרי בעליו כנאמנותו של הכלב לבעליו.

מעבר לעצם הגדרתו של המוניטין ודרכי חישובו נזקקו בתי-המשפט בבואם לפסוק בתביעות שותף לתשלום בגין מוניטין גם בשאלות חודרות לנבכי דיני החוזים ופרשנות החוזים.

למותר לציין כי דרכי חישובו של המוניטין הינם פועל יוצא של שיטות שונות. אולם לגבי היחסים שבין שותפים נכנסים למשחק המשפטי גורמים אחרים שהם פועל יוצא של מהות השותפות, סוג השותפות ומאפייני עסק השותפות.

ב- ת"א (ב"ש) 8034/06 {גילה גורביץ נ' רבקה (רוזה) סולומון, תק-של 2013(4), 85704 (2013)} הוגשה תביעה ותביעה שכנגד על רקע פירוק שותפות בין המנוח מר לאון וייס ז"ל {להלן: "המנוח"} לבין הגב' רבקה סולומון {להלן: "הנתבעת"}. התובעים, ילדיו ויורשיו של המנוח, עותרים לפירוק שיתוף במקרקעין ובמטלטלין וכן עותרים לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 750,000 ש"ח בגין מחצית משווי העסק.

בית-המשפט פסק כי תביעת התובעים מושתתת על טענת קיום מוניטין של העסק שמקורו במנוח.

בשל הקושי שבהגדרת המונח "מוניטין" לא המחוקק אלא הפסיקה היא שיצקה בו תוכן. ב- ע"א 7493/98 {שרון נ' פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה, פ"ד נח(2), 241 (2003)} ציין בית-המשפט כדלקמן:

"הגרעין של המוניטין מצוי בקיומה של סבירות כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק."

הפסיקה הבחינה בין שני סוגי מוניטין וקבעה כללים לגבי העברתם: המוניטין של השותפות והמוניטין של השותף {ראו ע"א 1228/11 רפאל נ' רבינוביץ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.12); וכן ע"א 1746/11 גרא נ' רוזנצוויג, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.12)}.

בתביעת התובעים לא נעשתה הבחנה בין סוגי המוניטין ולא הובהר מהו המוניטין לו טוענים התובעים ולפיכך יש לדון בטענה לזכאותם בהתייחס לשני סוגי המוניטין. יש לבחון האם המוניטין שייך לשותפות, אז יכולים התובעים לעתור למחצית מערכו או, לחילופין, המוניטין הינו אישי ושייך לשותפים.

למרות היות תביעתם מושתתת על טענה אחת בלבד - טענת המוניטין - לא הובאה על-ידי התובעים כל ראיה להוכחת טענה זו. מהראיות שהוצגו על-ידי התובעים ניתן ללמוד כי לא המנוח ולא המשרד המתנהל תחת שמו היו הסיבה לכך שהלקוחות בחרו לשכור, פעם אחר פעם, את שירותי המשרד.

לקוחות המשרד בבאר-שבע שכרו את שירותי המשרד בזכות הנתבעת והמשיכו לשכור את שירותיו לאורך עשרות שנים בשל השירות שקיבלו מן הנתבעת. עם סיום פעילות המשרד במתכונתו הקודמת ביקשו כל הלקוחות לעבור - ואף עברו פועל - למשרד שפתחה הנתבעת.

הנתבעת היא שהיוותה את מוקד המשיכה ללקוחות - אישיותה, שמה, השירות האיכותי שסיפקה - היא ולא המנוח ואף לא המשרד המנוהל תחת שמו. העובדה כי עם פטירת המנוח עברו כל הלקוחות לטיפול רואי חשבון עליהם המליצה הנתבעת ולא נותרו בטיפול רואה החשבון של משרד המנוח, מחזקת אף היא את המסקנה האמורה.

לא-זו-אף-זו, לא ניתן להתעלם מן העובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים מהן ניתן ללמוד כי השותפות המקורית, המשולשת, שנרקמה בין מר פרל, המנוח והנתבעת, התבססה על לקוחותיו של משרד פרל בו היתה מועסקת הנתבעת.

מטבע הדברים, נכון לנקודת זמן ההיא, לקוחות המשרד לא הכירו את המנוח אלא את הנתבעת והמשיכו לשכור את שירותי השותפות החדשה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבעת ולא המנוח היא שעבדה באופן קבוע במשרד בבאר-שבע וכי המנוח פקד את משרד ימים ספורים בשבוע ואם היו לנתבעת מעמד ומוניטין בתחילת דרכה של השותפות, הרי שמעמדה והמוניטין שלה רק התחזקו לאורך השנים.
שתי מסקנות עולות מהאמור לעיל: למנוח לא היה מוניטין אישי במשרד בבאר-שבע ולמשרד שהתנהל תחת שמו לא היה כשלעצמו מוניטין מעבר למוניטין האישי של הנתבעת. מסקנות אלו שהינן, כאמור, תוצאה של בחינה מדוקדקת של הראיות שהובאו לפני בית-המשפט, משמיטות את הקרקע ומאיינות את תביעת התובעים מכל תוכן.

באשר לתביעה שכנגד - אין מחלוקת כי הוסכם בין הצדדים על חלוקת רווחים בשיעור של 50% - 50% במהלך שנות השותפות. לטענת הנתבעת, בשנים האחרונות ירד המנוח משמעותית בהיקף עבודתו בשותפות עד כדי היעדר תפקוד מוחלט. על-כן, לטענתה, יש לפצותה בגין הסכומים ששולמו למנוח ביתר, באופן יחסי, מתחילת שנת 2004, אז החלה הירידה בשעות עבודתו וברמת תפקודו כשותף.

יחסי שותפות בין השותפים מוגדרים כ"קשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים" כאשר השותפים נהנים, בין היתר, מקבלת חלק ברווחי עסק או חלק בתשלום התלוי ברווחי עסק, כאמור בסעיפים 1 ו- 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975.

שותפות אינה מבוססת, ככלל, על שכר המשתלם למי מן השותפים כפי שעולה מסעיף 34(6) לפקודה, היינו, חלקו של שותף ברווחים אינו מותנה בשעות המוקדשות על ידו לניהול ענייני השותפות או בעבודתו בשותפות.

הנתבעת לא הוכיחה כי בניגוד לנקודת המוצא של החוק והפסיקה, חלקו של המנוח ברווחים היווה פונקציה של שעות עבודתו בשותפות. נהפוך הוא, לאורך כל שנות קיומה של השותפות, במהלכן ניתן להניח כי היו שינויים כאלו ואחרים בשעות עבודתם של שני השותפים, לרבות חופשות, מחלות וכד', התחלקו ביניהם הרווחים בצורה שווה. לפיכך, דין טענת הנתבעת לפיה גריעה משעות עבודתו של המנוח בשותפות מביאה בהכרח לגריעה מחלקו ברווחים, להידחות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שותפויות ומוניטין - כללי