botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 41 - פירוק השותפות מאליה או בידי שותף (סעיף 38 לנוסח הישן)

סעיף 41 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"41. פירוק השותפות מאליה או בידי שותף
(א) שותפות תפורק:
(1) אם נתכוננה לתקופה קצובה - בגמר התקופה;
(2) אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה - בהסתיים העסק או הקיבולת;
(3) אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות, הכל בכפוף להסכם שבין השותפים.
(ב) פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב בה תאריך - בתאריך שבו נמסרה ההודעה."

הנה-כי-כן, במצב דברים רגיל, שתי דרכים פתוחות בפני שותף המבקש להתנתק משותפיו בשותפות שנוסדה שלא לזמן קצוב:

האחת - פרישה מרצון;

השניה - פירוקה של השותפות - סעיף 41. אשר לרצונם של שותפים לדחות מעליהם שותף, הפקודה מדגישה כי בהעדר הסכם מפורש, אין להרחיק שותף משותפות הממשיכה להתקיים {פרנקל, בספרו, 208}. הדרישה לקיומו של הסכם מפורש, רלוונטית למקרה שבו מורחק שותף מהשותפות, בניגוד לרצונו {ראו: ת"א (מחוזי ב"ש) 127/93 אלי שי נ' אטיאס יעקב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.93)}.

בספרות הובעה הדעה, לפיה "הצדדים רשאים לקבוע, ובדרך-כלל קובעים, בהסכם השותפות באלו מקרים תתפרק השותפות ביניהם, ואז שומה עליהם לנהוג בהתאם לאותו הסכם" {זלמן יהודאי שותפויות בעמ' 244}.

בספרו מציין פרנקל, כי "ההודעה על סיום 'שותפות מרצון' אינה חייבת להיות בכתב גם אם השותפות הוקמה בתעודה'", דהיינו ה'הודעה' יכולה להינתן גם בדרך של התנהגות".
{פרנק, בספרו הנ"ל, 258; ראו והשוו: ת"א (יר') 9011/07 גרשון גאריביאן נ' עזרא נחמיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.12); ת"א (עפ') 36136-07-11 חסון פ.ע. מסחר בע"מ ואח' נ' מבדד חברת בניה ואח', תק-של 2013(3), 64870 (2013)}

סעיף 41(א)(3) לפקודה קובע כי פירוק שותפות שאינה מוגבלת בזמן, יכול להיעשות בדרך של מתן הודעה מצד אחד השותפים לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות.

סעיף 41(ב) לפקודה קובע כי מועד פירוק השותפות כאמור, יהיה במועד בו נקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב בתאריך, במועד בו נמסרה הודעתו בדבר פירוק השותפות.

הובהר בפסיקה, כי אין צורך שמתן ההודעה על סיום השותפות ייעשה בהכרח בכתב, גם אם מדובר בשותפות רשומה, וההודעה יכולה להינתן אף בדרך של התנהגות {ראו: ת"א (מחוזי יר') 9011/07 גאריביאן נ' נחמיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.12); ת"א (ת"א-יפו) 1755-06 עו"ד משה ימין נ' עו"ד צבי קן-תור ואח', תק-מח 2013(1), 20807 (2013)}.

שותפות שהינה שותפות שאינה רשומה, שנתכוננה לתקופה בלתי-קצובה נכנסת תחת כנפי סעיף 36 לפקודת השותפויות הקובע את הדרך בה יכול שותף ליזום את פירוקה של השותפות. סעיף 36 קובע:

"לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים...".

סעיף 41(א)(3) קובע:

"שותפות תפורק... אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים."

לעניין המועד לפירוקה של השותפות קובע סעיף-קטן (ב):

"פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך - בתאריך שבו נמסרה ההודעה."

משני סעיפים אלה עולה, כי אם שותפות נתכוננה לתקופה לא קצובה, חופשי כל אחד מהשותפים בכל עת להביא לסיומה בהודעה חד-צדדית על כוונתו זו ליתר שותפיו {ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פ"ד לו(2), 309 (1982)}. זאת כמובן, בכפוף להסכמת השותפים {סעיף 41 לעיל}. להלן אבדוק אימתי פורקה השותפות בענייננו, והאם היה הסכם כלשהו אשר הורה אחרת {ת"א (יר') 9790/01 אורי לוי נ' מיכאל אזוב, תק-של 2006(1), 11998 (2006)}.


ב- ת"א (ת"א-יפו) 34572-01-13 {שלומי מזרחי נ' יגאל וקנין, תק-של 2013(1), 20352 (2013)} נקבע:

"התובענה היא כאמור לפירוק שותפות. הלכה למעשה הצדדים אינם פועלים כשותפים מזה זמן, ובשים-לב למכתבו של המשיב מיום 23.10.12 ולהוראת סעיף 41(ב) לפקודה - השותפות ממילא פורקה זה מכבר. עתה נותר לקבוע רק כיצד יחולקו נכסיה.
לא ברור לשם מה נדרש סעד זמני שעניינו ניהול משותף של השותפות, שמבחינה משפטית לכאורה אינה קיימת. יוזכר גם כי נוכח חסרונו הפיזי של המבקש מעסקי השותפות, בנסיבות העגומות שצוינו, ונוכח ההסכמה הברורה שלפיה השותפים הם (ולא צויין - אחרים) שינהלו את עסקיה, קשה לומר כי לפנינו שותפות הפועלת בהתאם להסכם שכרתו השותפים בה.
13. תוחלתה הנוספת של הבקשה היא לקבלת מידע. אולם אין אינדיקציה ברורה לכך שמידע כלשהו הוחסר מן המבקש, או שללא צו - לא יעלה בידו לקבל אותו מידע. המשיב אמנם אינו רואה עין בעין עם המבקש, אולם אפילו לשיטת המבקש עצמו - נאות לעמוד עמו ועם אביו בקשר, ולאב - שלא הגיש תצהיר - אף היתה לכאורה היכרות מה עם הנעשה בעסק.
בנסיבות אלה לא הובהר מדוע אותו סעד זמני נדרש בדחיפות ועוד לפני הכרעה בתביעה. מידע על העסק יהיה בידי המבקש לקבל, כך יש להניח, במסגרת הליכי גילוי המסמכים ובהנחה שיוכיח זכותו לקבלתם.
לא מן הנמנע שיימצא גם כי המדובר במידע שאינו רלבנטי כלל ואשר למבקש אין זכות לקבלו, שכן ויתר על זכויותיו בשותפות - כטענת המשיב, שמובן שיש לבררה לגופה. אין כל הצדקה להקדים ולמסור אותו מידע שאין חיוניות במסירתו למבקש, כבר בשלב הנוכחי. השיהוי הכבד האמור בהגשת הבקשה גורע עוד יותר מן ההצדקה למתן הצו המבוקש."


ב- ע"א 592/88 {שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 (1992)} נדונו תביעות שונות בין השותפים. בית-המשפט קבע לעניין סיום השותפות:

כאשר לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, רשאי שותף לסיים את השותפות באמצעות מתן הודעה לשאר השותפים על כוונתו לעשות כן, אך אם הוקמה השותפות מלכתחילה בתעודה, תספיק לסיומה הודעה בכתב חתומה בידי המודיע.

במקרה דנן, אין די באמירה כי המערער 1 "נזרק" מן השותפות כדי להביא לסיום השותפות, שכן מכוח סעיף 35 לפקודת השותפויות, שום רוב של השותפים לא יוכל להרחיק שותף מן השותפות, אלא אם ניתנה סמכות לעשות כן בהסכם מפורש שבין השותפים.

המילים "בדרך הרגילה" בסעיף 14 לפקודת השותפויות מוסבות על הביטוי "עסק", וברור, כי במסגרת עסקיה של השותפות יכולות להתבצע הפרות מסוג זה או אחר.

אין זה מעלה או מוריד, מי מן השותפים ערך בפועל את ההתקשרות ומי מהם היה זה שבפועל שילם או הפסיק לשלם את הכספים המתחייבים מן ההתקשרות, והשותפים כולם חבים בכך.

סעיף 41 לפקודת השותפויות קובע, בין היתר, כי שותפות תפורק כאשר אחד השותפים מודיע על כוונתו לפרק את השותפות וכאשר לא ננקב מועד לפירוק השותפות, יהיה זה בתאריך בו נמסרה ההודעה {לעניין זה ראו גם רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4), 625, 632 (1998)}.

מרגע זה, בו ניתנה ההודעה על פירוק השותפות, נולדה לה עילת התביעה לכל אחת מן השותפות - לתבוע מן האחרת ליטול חלק בחובות השותפות {ראו לעניין זה סעיף 50 לפקודת השותפויות}.

יודגש כי אין הכוונה שבמועד זה מפורקת השותפות לאלתר, אלא שזהו המועד שבו מתחיל תהליך פירוק השותפות, אשר עשוי לארוך זמן, אך אין בכך כדי לשנות את מועד הולדתה של עילת התביעה. בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נולדה עילת התביעה והיא תתיישן בחלוף שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות) {ת"א (נצ') 37152-09-10 תובעות נ' נתבעת, תק-של 2014(3), 14177 (2014)}.

ב- ע"א 1/63 {אוטו וסרמן נ' ש.מ.ש. חברה להשקעות בע"מ, פ"ד יז 1466 (1963)} דן בית-המשפט בסוגיה מהו עסק אקראי לעניין פירוק שותפות.

באותם מקרים, בהם נדרשו בתי-המשפט באנגליה ובישראל לסוגיה, מהו עסק אקראי יחידי לעניין פירוק השותפות, ראו בתי-המשפט ליתן למושג זה פירוש מצמצם ולתת בו סימני היכר. סימן ההיכר השכיח ביותר הוא, כאשר נתכוננה שותפות על-פי הסכם לתקופה קצובה. אולם, לעניין זה חל בפקודת השותפויות האמור בסעיף 41(א)(1). סימן היכר אחר הוא הסכם שותפות, לפיו תוסיף השותפות ותתקיים, עד שיקרה מקרה פלוני מוגדר.

הדגש הוא על דרך הצמצום למקרה מיוחד ומוגדר. אפשר להוסיף ולקבוע סימן היכר נוסף, והוא שותפות, שנתכוננה לעסקה בודדת, מוגדרת ומותחמת לעניין פלוני, וגם זאת על דרך הצמצום. על הפירוש המצמצם למונח עסקת אקראי ניתן ללמוד גזירה שווה מהפסיקה, המתייחסת למושג זה בפקודת מס הכנסה {נוסח חדש} {ראה ספרם של א' ויתקון ו- י' נאמן דיני מיסים, מיסי הכנסה, עזבון ושבח (שוקן, מהדורה 4, תשכ"ט)}.

ב- ע"א 484/86 {שמואל הקיני נ' יעקב שרם ואח', פ"ד מב(4), 734 (1989)} המערער והמשיבים עסקו במשותף בהקמת ארבעה בנייני מגורים, שנמשכה מספר שנים. במשך תקופה זו הם גם רכשו במשותף מספר חלקות קרקע. המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי המרצת-פתיחה ובה ביקש לחייב את המשיבים להמציא חשבונות השותפות שבינו לבינם ולחייבם בתשלום החלק ברווחי השותפות, אשר יגיע לו על-פי חשבונות אלה מיום הקמת השותפות. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק כי "שותפות אד הוק" אינה נכנסת בגדר אף אחד מן המקרים המנויים בסעיף 2 לפקודת השותפויות, שבהם שיתוף ברווחים אינו עושה את מקבל הרווחים שותף בעסק שבו הופקו הרווחים.

בין הצדדים היתה קיימת שותפות ל"עסק אקראי יחיד", במובן סעיף 41(א)(2) לפקודה, לגבי כל אחד מארבעת הבניינים שהקימו במשותף.

העובדה, שהמערער והמשיבים רכשו במשותף חלקות אחרות ומכרו או העבירו אותן איש לרעהו, אינה הופכת אותן חלקות מניה וביה לנכסי ה"שותפות אד הוק".

ב- ע"א 656/79 {מורי ס' גרינפלד נ' יעקב קירשן ואח', פ"ד לו(2), 309 (1982)} נבחנה טענת שיהוי בפניה לעניין סעיף 41 ובקשת הפירוק.

ביולי 1975 נחתם הסכם בין המערער לבין המשיב בו התקשרו השניים בשותפות שמטרתה הוצאה לאור של ספרים המתייחסים ליצירותיו של המשיב המכונות "דריי בונס" (עצמות יבשות). במסגרת השותפות היה אמור המערער לטפל בכל הקשור בפרסום ובהוצאה לאור של יצירות המשיב.

הם הספיקו להוציא ספר אחד, אך המשיב טען כי המערער אינו נותן לו חשבונות ואינו מעביר לו כספים, כי נהרס האמון שנתן במערער ולפיכך הודיע למערער כי הוא מבטל את השותפות. המערער טען בתשובה כי אין המשיב יכול לבטל את השותפות, ושוב הודיע המשיב למערער על ביטול השותפות ודרש חשבונות באשר לתקופה של קיום השותפות. המערער סרב לתת חשבונות ואז הגיש המשיב בקשה לבית-המשפט למתן הצהרה כי הסכם השותפות בטל, וכן להורות למערער לתת חשבונות למשיב.
בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה והערעור נדחה.

לפי פקודת השותפויות, כאשר נוצרה שותפות ואין בה מועד לסיומה, תתפרק השותפות בתאריך שנקב השותף בהודעתו על רצונו לפרק את השותפות, ואם לא נקב בתאריך הרי היא תפורק בתאריך שבו נמסרה הודעה על-ידי שותף אחד על פירוק השותפות.

המערער מודע לקביעה זו של החוק, אך לטענתו חל במקרה דנן האמור בסעיף 41 לפקודת השותפות, שאם נתכוננה שותפות לשם עסק אקראי יחידי תפורק השותפות עם סיום העסק, ולדעתו השותפות דנא נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי, היינו הוצאת יצירותיו של המשיב המכונים דריי בונס.

בית-המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבל פירוש כה רחב של המושג עסק אקראי יחידי, ואכן על פני הדברים ברור שהשותפות קמה למען עסקה כוללת רחבת היקף. טוען המערער כי אפילו מדובר בשותפות רגילה אין זה מן הראוי שבית-המשפט יתן פסק-דין הצהרתי המאשר את דבר פירוק השותפות כיון שהמשיב נהג באי-נקיון כפיים וכן משום השיהוי הרב שחל בהבאת העניין להכרעת בתי-המשפט.

טענה זו אין לקבל. הטענה הנדונה יכולה להישמע כאשר הסעד שבית-המשפט מתבקש להושיט הוא סעד שביושר על-פי טבעו וטיבו. נכון שפסק-דין הצהרתי הוא סעד של יושר, ותקנות סדר הדין מסמיכות את בתי-המשפט להעניק סעד הצהרתי ובלבד שהעניין גופו הוא בגדר סמכותו השיפוטית של אותו בית-משפט.

סעד כזה ינתן כאשר התובע מוכיח שבידו הזכות שתינתן לו ההצהרה המבוקשת וכי קיים מצב המצדיק מתן ההצהרה, וכן כי מן הראוי לשריין את הזכות על-ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשת הזכות בעתיד עקב מעשה בית-דין.

סמכות זו כפופה לכך שאין נסיבות מיוחדות המניעות את בית-המשפט שלא להיעתר לבקשה. בית-המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי אפילו קיימת זכות או מתקיים המצב שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, שכן נקודת המוצא היא שהדבר נתון לשיקול-דעת בית-המשפט הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק.

בהתחשב בכל הנ"ל המסקנה היא שבדין ניתנה ההצהרה במקרה דנן. אשר לטענת השיהוי - השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק עדיין דחיית תביעה למתן סעד ועל-אחת-כמה-וכמה סעד הצהרתי. לא על נקלה ישלול בית-המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי.

כדי שיעשה כך חייבים להתקיים תנאים מסויימים הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ואלה טעונים הוכחה. שיהוי אינו חוסם את התביעה אלא בהתקיים התנאים כדלהלן: השיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה, הורע מעמד הצד שכנגד עקב השיהוי, קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו עקב השיהוי.

צודק המשיב כי מרגע שמימש את זכותו להביא לסיום השותפות לא צריך היה לכאורה לפנות לבית-המשפט, וראוי היה שהשותפים יסיימו את ההתחשבנות ביניהם לבין עצמם.

ככל שמדובר בפירוק השותפות די במשלוח ההודעה ואם נזקק המשיב לסעדי בית-המשפט, הרי זה לא בא לעניין פירוק השותפות אלא בעיקר כדי לקבל דוחו"ת כספיים. התביעה הוגשה בתוך 14 חודשים מיום פירוק השותפות ואין זו תקופה ארוכה עד כדי שתיחשב לשיהוי בנסיבות המקרה.

מועד פירוק השותפות הינו תאריך חשוב לעניין קביעת תחילתה של תקופת התיישנות. כך דחה בית-המשפט את התביעה מחמת התיישנות ב- ת"א (יר') 9790/01 {אורי לוי נ' מיכאל אזוב, תק-של 2006(1), 11998 (2006)} בקבעו:
"אין מחלוקת כי הנתבע הוא שיזם את פירוק השותפות. עם-זאת לא עולה במישרין מהמסמכים מהו מועד פירוק השותפות, ואף לא הוצג בפניי כל מסמך המודיע על הפירוק על-ידי הנתבע. אציין כי הנתבע הציג בפניי מסמך מיום 01.11.93, וטען כי השותפות פורקה באותו מועד. אין בטענה זו ממש.
כותרתו של אותו מסמך הינה אמנם "הסכם הפסקת שותפות אמיד שירותי הידראוליקה"; ובסעיף 7 למסמך הוצהר: "יצויין להלן שאף-על-פי ששותפות עוז הינה ברשומות של מיכה ואורי, בפועל הינה של אורי בלבד!". יחד-עם-זאת, המסמך אינו חתום על-ידי מי מהצדדים, והתובע מכחיש כל קשר למסמך זה, וטוען כי הוא לא הוקלד על ידו.
שוכנעתי, כי השותפות פורקה עוד בשנת 1993. נראה כי שני הצדדים עצמם הסכימו על-כך בראשית הדרך (דהיינו בשנת 1993), אם כי היתה בזמנו מחלוקת באשר למועד הפירוק המדוייק (התובע סבר כי השותפות פורקה ביוני 1993, והנתבע גרס כי השותפות פורקה בחודש נובמבר באותה שנה).
אם סוכם בין הצדדים כי כל מה שירוויח התובע בעוז יהיה שלו בלבד, וללא שהשותפים האחרים יתחלקו ברווחים, הרי שעוז שייכת לתובע בלבד, וממילא פורקה השותפות."