ביצוע צו (סעיף 207א לחוק)

סעיף 207א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"207א. ביצוע צו (תיקון: התש"ם)
(א) הטיל בית-משפט על הוועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2) תבצע אותו הוועדה תוך המועד שנקבע בו.
(ב) הוועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות-דעתו של מפקד משטרת המחוז, לבקש שבית-המשפט יצווה על הנשפט לבצע צו כאמור בסעיף-קטן (א) במקום הוועדה המקומית.
(ג) עברו שלושה חדשים מהמועד שנקבע לביצוע צו כאמור בסעיף-קטן (א) והוא לא בוצע, יפנו הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית-המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן."

סעיף 207א לחוק התכנון והבניה אשר התקבל בכנסת ביום 31.12.79 בא לשנות מצב ששרר עד לאותו מועד בו נמנעה הוועדה מלבצע הוראת בית-המשפט אם משום לחצים שמופעלים עליה ואם משום התנגדות אלימה לביצוע צו בית-המשפט {ראה בעניין זה דברי ההסבר בהצעת חוק 1409 משנת תשל"ט, 230; ת"ב (מקומיים ת"א) 1348/96 זכר חיים נ' מדינת ישראל, תק-של 2003(1), 75, 76 (2003)}.
מלשונו של סעיף 207א לחוק התכנון והבניה עולה, כי הוא נועד לאפשר לרשויות התכנון לעתור לפני בית-המשפט לפטור אותן מחיוב שהוטל על שכמן לבצע צו הריסה, על-ידי העברתו לשכמו של הנאשם.

אין בסעיף 207א לחוק התכנון והבניה כדי לחייב את בית-המשפט לקצוב מועד לביצועו של הצו. בית-המשפט יכול להעניק סמכות לוועדה המקומית לבצעו אף מבלי לתחום סמכות זו בזמן {ראה גם רע"פ 5775/07 מוחמד מחמוד חמדאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 633 (2007); בג"צ 10140/07 איבסיתאם וואווי נ' עיריית ירושלים, תק-על 2008(3), 671, 674 (2008)}.

ב- ב"ש (מקומיים ב"ב) 1340/98 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק נ' יעקב ז'אן דניאל, תק-של 2009(4), 5385, 5387 (2009)} נפסק מפי כב' השופט אטדגי יונה:

"1. השאלה העומדת להכרעה בהחלטה זו היא, האם רשאית ועדה מקומית לתכנון ובניה לדרוש לבצע בעצמה הריסתו של מבנה שנבנה ללא היתר, לאחר שניתן צו המחייב את הנשפט להרוס אותו מבנה וזה לא ביצע את הצו?

2. וזו השתלשלות הדברים הנוגעת לענייננו:
המשיב הועמד לראשונה לדין בסוף שנת 1998, כאשר הוגש נגדו כתב אישום (ת"פ 1340/989) בשל חמישה מבנים שנבנו ללא קבלת היתר כדין, בשטח כולל של מעל 90 מ"ר, חלקו על שטח המיועד למדרכה, וגם בשל ריצוף שטח ציבורי סמוך בשטח של כ- 20 מ"ר.

בשל טענת המשיב כי המדובר בבניה ישנה שחלה עליה התיישנות, "הומר" האישום לבקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), ובהסכמת המשיב, ניתן צו המחייב את המשיב להרוס את המבנים נשוא כתב האישום (שהומר כאמור לבקשה) בתוך 9 חודשים (החלטה מיום 28.6.99).

לאחר שהמשיב לא הרס את המבנים הנדונים הוגש נגדו בשנת 2001 כתב אישום בשל אי-קיום צו בית-המשפט, בהתאם לסעיף 210 לחוק, והוא הורשע ונידון לקנס כספי ולמאסר על-תנאי (ת"פ 637/01, פסק-דין מיום 2.9.02).

גם לאחר-מכן לא הרס המשיב את המבנים, ושוב הוגש נגדו כתב אישום בשל אי-קיום הצו (ת"פ 437/04). עד למועד הדיון הרס המשיב חלק בלבד מהמבנים, אלה שנבנו על השטח הציבורי, אך לא הרס את האחרים. המשיב הורשע בשנית והוטל עליו קנס (פסק-דין מיום 27.9.04).

לאחר שהמשיב לא הרס את המבנים הנוספים, הוגש נגדו כתב אישום, רביעי במספר, בשל אי-קיום הצו, בהתיחס לשלושה מבנים מתוך חמשת המבנים שנכללו בכתב האישום הראשון (ת"פ 1710/07).

לאחר שמיעת ראיות, הורשע המשיב בגין אי-קיום צו בית-המשפט והוטלו עליו קנס ומאסר על-תנאי (פסק-דין מיום 12.11.07).

יצויין, כי כתב האישום האחרון כלל גם בניית גגון בשטח של כ- 3 מ"ר, והמשיב הורשע בגינו גם על ביצוע עבודה ללא היתר בהתאם לסעיף 204 לחוק, אך הגגון הוסר עוד קודם למתן פסק-הדין.

ערעור שהגיש המשיב על פסק-הדין האחרון נדחה (עפ"א 80292/07, כב' השופטת שיצר).
גם לאחר כל זאת, המשיך המשיב במריו ולא הרס את המבנים הנותרים.

3. זהו הרקע להגשת בקשה זו, במסגרתה מתבקש בית-המשפט על-ידי המבקשת להורות לה לבצע את הריסת המבנים הנותרים, מאחר והם לא נהרסו על-ידי המשיב.

בדיון שהתקיים ביום 22.12.08 אמר המשיב, שלא היה מיוצג,: "מה שיכולתי להרוס, חלק מהמבנה הרסתי. מה שיכולתי ביצעתי. אבל אני לא יכול להרוס בעצמי, אין לי כלום בגיל שלי."

עו"ד מתניה ששהה באולם בעניין אחר התבקש על-ידי לסייע למשיב בשאלה המשפטית שעמדה להכרעה: האם יכולה המבקשת לדרוש לבצע בעצמה את הריסת המבנים, לאחר שהצו המקורי הטיל את הריסתם על המשיב בלבד?

עו"ד מתניה הסכים באדיבותו לסייע למשיב בנקודה זו, ובהתאם לכך הוריתי על הגשת טיעונים בכתב.

המבקשת הגישה את טיעוניה. עו"ד מתניה, למרבה הצער, לא הגיש עד כה את טיעוני המשיב, למרות הארכות שניתנו לו לכך.

במקביל, פנה לבית-המשפט אדם אחר, כביר אליהו, שהציג את עצמו כ"קורבן עבירה", כיוון שהוא נפגע מהמבנים הקיימים ומאי-קיום צווי בית-המשפט, וביקש שבית-המשפט ייתן את החלטתו.

כיוון שבין כה הגיעה העת למתן החלטה, לא אדרש לשאלת מעמדו של מר כבירי בסוגיה זו.
דיון
4. סעיף העונשין העיקרי בפרק העבירות והעונשין של החוק (פרק י'), סעיף 204, קובע עונשי מאסר וקנס למי שמבצע עבודות בניה ללא היתר, או בסטיה ממנו, ולמי שעושה שימוש באותן עבודות בניה.

יחד איתו התקין המחוקק את סעיף 205, שכותרתו "אמצעים נוספים":

'הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית-המשפט, בשעת גזר הדין -
(1) לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על-כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע;'

(יתר חלקי הסעיף אינם נוגעים לסוגייתנו).

5. צו ההריסה הנדון כאן ניתן על-פי סעיף 212 לחוק, שכותרתו "הריסה ללא הרשעה", והוא דן במקרים בהם לא ניתן מסיבות שונות להרשיע את האחראי לבניה שנעשתה שלא כדין (כגון מפאת התיישנות העבירה, כבמקרה דנן):

'נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה...'

סעיף 213 משלים את הוראת סעיף 212 ובדומה להוראת סעיף 205(1) הוא מאפשר להטיל על הוועדה המקומית את הריסת המבנה:

'בצו לפי סעיף 212 רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הוועדה המקומית לבצעו, ואם נהרס הבניין, כולו או מקצתו, רשאית הוועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע על-ידי מכירת החומרים של הבניין שנהרס.'

6. נמצא, שצו הריסה יכול להינתן על-פי מספר אופציות, כפי שניסח סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופט ש' ברלינר ב- ע"פ 2817/07 ג'האד נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, סעיף 9 לפסק-הדין (2008):

'9. צו הריסה המוצא לפי סעיף 205 של החוק, יכול שינוסח על-ידי בית-המשפט באופנים אלה:
(א) צו הריסה כפי שניתן בענייננו - צו הריסה "שותק" שקובע אך כי "ניתן בזה צו הריסה" לביצוע תוך תקופה מסויימת, וכו'. צו כזה אינו מפרט מי חייב לבצעו.
(ב) צו הריסה המציין במפורש כי הוא יבוצע "על-ידי הנשפט".
(ג) צו הריסה המציין כי הוא יבוצע "על-ידי הוועדה המקומית".
(ד) צו הריסה המציין כי הוא יבוצע על-ידי הנשפט תוך מועד מסויים, ואם הוא, הנשפט, לא יבצעו, תוכל הוועדה לבצעו על חשבונו.'

7. ועתה, לשאלה הדרושה להכרעה כאן:
ציווה בית-המשפט על הנשפט להרוס את הבניה נשוא כתב האישום (או הבקשה) ואותו צו לא כלל הוראה לוועדה לבצע את ההריסה אם הנשפט לא יבצעו, וזה לא ביצעו. האם רשאית הוועדה, לאחר שנוכחה שהנשפט לא ביצע את הצו, לפנות לבית-המשפט בבקשה להורות לה להרוס את הבניה בעצמה?

שאלה זו יש לה פנים לכאן ולכאן, ושני הפנים הוצגו בפסיקה שהתייחסה לכך, מבלי שנמצאה פסיקה מחייבת של בית-המשפט העליון ואף לא פסיקה מנחה אחידה וחד-משמעית של בתי-המשפט המחוזיים.

פסיקה זו נסקרה היטב בפסק-דינו הנזכר לעיל של כב' השופט ברלינר בעניין ג'האד, שבסופה הגיע למסקנה, לפיה לא ניתן להורות לוועדה להרוס את הבניה, אם הוראה כזו לא נכללה בצו המקורי (מתוך סעיף 10 לפסק-הדין):

'אין ביכולתנו למצוא בחוק התכנון והבניה, או בדינים אחרים, אסמכתא לקיומו של הליך שייפתח (לעיתים שנים) לאחר שהדיון באישום הפלילי הסתיים, במטרה לשנות צו שניתן בגדרו של גזר הדין, והוא סופי וחלוט, ואף לא נתבקש לגבי הצו, כנוסחו כפי שניתן, תיקון של השמטה מקרית, כמוגדר בסעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

חוק התכנון והבניה הוא חוק מפורט ביותר. הוא עוסק רבות בסמכויותיהן של רשויות התכנון, ובאמצעים העומדים לרשות המדינה ורשויותיה לשם אכיפת דיני התכנון. אני מתקשה לקרוא לתוכו או להסיק ממנו כי לוועדה נתונה סמכות כללית, טבעית, לבצע צו הריסה בלא שהדבר הוטל עליה במסגרת ובהליך שהחוק קובע. בעוד שחוק התכנון והבניה קבע כי ניתן לנקוט הליך מחודש נגד הנאשם לאחר גזר הדין, כדי להטיל על הנשפט את ביצוע הצו שהוטל תחילה על הוועדה, (סעיף 207א של החוק), הוא לא הסדיר הליך הפוך, שעניינו הטלת ביצוע הצו על הוועדה, שעה שהנשפט אינו מקיים את הצו.'

8. מנגד, סבר כב' השופט חאלד כבוב, שופט בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בערעורים שנדונו בפניו: ע"פ 71338/05 ו- ע"פ 71625/05 אבו חיט נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב, תק-מח 2006(4), 9129 (2006), כי אין כל מניעה להטיל על הוועדה את הריסת הבניה שנעשתה ללא היתר, אף אם לא הוטל עליה לעשות כן בצו המקורי:

'המדובר בשינוי ברכיב אחד שהוא טכני, על מי יוטל ביצוע צו ההריסה שניתן על-ידי בית-המשפט, כך שאין לומר שמדובר בתיקון מהותי של פסק-הדין שיורד לשורשו של פסק-הדין, אלא מדובר לכל היותר בשינוי שנועד אך כדי להבטיח את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט קמא, והנני קובע שהשינוי הוא לגיטימי, בגדר סמכותו של בית-המשפט, ונועד כל כולו להבטיח את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט קמא, כך שאין הוא מצריך הגשת כתב אישום מתוקן או לחילופין מונע מבית-המשפט קמא החלטה כפי שנעשה על ידו.'

בית-המשפט העליון שדן ברשות ערעור שהוגשה על פסק-דינו של כב' השופט ח' כבוב אישר את החלטתו, אם כי מטעם אחר, משום שהנאשם שם (המערער) הועמד לדין שנית לפי סעיף 204 לחוק ואזי ניתן היה לכלול בפסק-הדין השני שהרשיע אותו על אותה בניה הוראה לוועדה לבצע את ההריסה בעצמה (כב' השופט ס' ג'ובראן, רע"פ 518/07 אבו חיט נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פורסם תק-על 2007(2), 4864 (2007)).

(מפסק-הדין לא הובהר כיצד הועמד המערער לדין על אותה עבירה והאם נעשתה תוספת לאותה בניה).

בעקבות פסק-דין זה הציע גם כב' השופט ברלינר בעניין ג'האד הנ"ל מוצא לבעיה המוצגת כאן באמצעות הגשת כתב אישום נוסף, למשל בגין שימוש בלא היתר במבנה, ואזי לדרוש גם הריסה על-ידי הוועדה (סעיף 8 סיפא בפסק-הדין).

9. המבקשת הפנתה לשני פסקי-דין שנתן סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט ג' גינת במסגרת שתי עתירות מינהליות: עת"מ 3221/06 אטיאס נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (2006) ו- עת"מ 3190/06 היימס נ' מועצה מקומית בנימינה - גבעת עדה, פורסמו בנבו (2007), בשתיהן הורה בית-המשפט לוועדה המקומית לתכנון ובניה הרלבנטית לפנות לבית-המשפט המקומי הרלבנטי בבקשה לבצע צווי הריסה שניתנו ולא בוצעו, אך בית-המשפט שם לא התייחס כלל לשאלה הנדונה כאן וסבר, ככל הנראה, שסמכותה זו של הוועדה המקומית לפנות בבקשה כאמור לבית-המשפט מובנת מאליה.

10. כב' השופט ברלינר בפסק-דינו בעניין ג'אהד הזכיר גם פסיקה של בתי-משפט השלום ובתי-משפט לעניינים מקומיים, מתוכה ראוי לציון פסק-דינה של כב' השופטת הדסה אסיף ב- ת"פ (שלום חד') 2915/03 הוועדה המחוזית לתכנון מחוז חיפה נ' ג'אהד, פורסם בנבו (2007)), עליו הוגש הערעור שנדון בפני כב' השופטת ברלינר.
כב' השופטת ה' אסיף סברה שבית-המשפט מוסמך להורות לוועדה המקומית לבצע את ההריסה, גם אם לא צויין כך בצו המקורי, וזאת מתוך פרשנותו התכליתית של החוק. אולם ראוי לציין, כי במקרה שנדון שם הצו שניתן היה צו "שותק", כתיאורו של כב' השופט ברלינר לעיל, במובן זה, שהוא רק קבע את חובת הריסת המבנה אך לא קבע מיהו שחייב לבצע הריסה זו.

11. למרות הנמקותיו הטובות של כב' השופט ברלינר בעניין ג'האד, מסקנתי, בכל הכבוד, שונה משלו.

צו להריסת מבנה הניתן על-ידי בית-המשפט עומד בפני עצמו. הוא קובע שדין אותו מבנה ליהרס, ללא תלות בגורם שיבצע את ההריסה.

הצו המופנה לנשפט לבצע את ההריסה הוא הוראה נוספת, המחייבת את הנשפט באופן אישי לבצע את ההריסה.

במילים אחרות, צו שנותן בית-המשפט במסגרת גזר הדין לאחר הרשעה בכתב אישום (לפי סעיפים 204 ו- 205) או במסגרת החלטה לפי בקשה המוגשת לפי סעיף 212 לחוק, המחייב את הנשפט להרוס את הבניה נשוא כתב האישום (או הבקשה), הוא למעשה צו כפול:

א - צו הקובע כי הבניה צריכה ליהרס, ב - צו הקובע כי הנשפט יבצע את ההריסה.

אין תלות בין שני חלקיו של צו זה ואי-ביצוע חלקו של הנשפט אינו מאיין את החלק המחייב את הריסת המבנה.

(וכפי שציין כב' השופט ברלינר בפסק-דינו, ניתן לתת צו "שותק" שרק קובע את חובת הריסת המבנה אך אינו קובע על מי מוטלת החובה לבצע הריסה זו, כלומר ניתן לתת רק צו א' כאמור ולא צו ב' כאמור).

12. חלק הצו המופנה לנשפט והמחייבו להרוס את הבניה הוא חלק מהותי מגזר הדין שניתן נגדו. זהו צו המופנה כלפיו אישית.

אי-ביצוע הצו האישי הוא עבירה בפני עצמה (סעיף 210 לחוק). הנשפט, במקרה כזה, יעמוד לדין, יורשע ויוטלו עליו עונשים מתאימים.

משום כך, ועקב עקרון סופיות פסק-הדין, לא ניתן לחייב את הנשפט להרוס את הבניה, עליה ניתן צו ההריסה, אם לא נקבע כך במפורש בגזר הדין (או בהחלטה בבקשה לפי סעיף 212).

משום כך, נזקק המחוקק לקביעת הוראה מיוחדת בסעיף 207א לחוק למקרה, שבו פסק-הדין הורה לוועדה המקומית ולא לנשפט להרוס את הבניה, אך הוועדה לא יכלה לבצע את ההוראה עקב התנגדות אלימה (ראו: ה"ח 1409 מיום כ"ח בתמוז תשל"ט, עמ' 230).

אזי, על-פי אותה הוראה ניתן לחייב את הנשפט לבצע את ההריסה בעצמו.

משמע, אילולא הוראה זו לא ניתן היה לחייב את הנשפט להרוס את הבניה, אם לא נקבע כך במפורש בגזר הדין.

לעומת-זאת, צו הכלול בפסק-הדין המופנה לוועדה והמורה לה לבצע את ההריסה אינו צו אישי המופנה לנשפט. הנשפט אינו חייב לעשות דבר על פיו, וכמובן שאם הוראה זו אינה מבוצעת הוא לא מבצע בכך כל עבירה והוא אינו צפוי לעמוד לדין על הפרתה.

ומכיוון שגזר הדין ניתן, על-פי הגדרתו, כנגד הנשפט בלבד ולא כנגד הוועדה המקומית, הרי שהכללת הוראה זו בגזר הדין אינה מחויבת המציאות, כיוון שהיא אינה חלק אינטגרלי ממנו. ההוראה נכללת בגזר הדין כיוון שזהו הזמן הכי מתאים לכך ולא משום שהיא חלק מהותי ממנו.

כיוון שכך, המילים "בשעת גזר הדין" האמורות ברישת סעיף 205 צריכות להתפרש על-פי הקשרן: אם גזר הדין חייב את הנשפט בעצמו לבצע את ההריסה, הרי שצו כזה הינו חלק מהותי מגזר הדין וכמובן שהוא יכול להינתן רק במסגרתו. אך, אם בגזר הדין נכללת הוראה לוועדה המקומית לבצע את ההריסה, הוראה זו אינה חלק מהותי מגזר הדין המופנה כנגד הנשפט ואותן מילים לא באו אלא לומר שניתן להכליל הוראה זו במסגרת פסק-הדין. הן לא נועדו לקבוע, שהוראה זו אינה יכולה להיכלל מחוץ לגזר הדין, כך דעתי.

משום כך, לא נזקק המחוקק להוראה דומה לסעיף 207א למקרה הפוך, שבו הצו בגזר הדין חייב את הנשפט לבצע את הצו והוא לא ביצע אותו. ההנחה היא שבמקרה כזה מובן מאליו שניתן להורות לוועדה לבצע את הצו, שהרי כאמור, חלק הצו המחייב את הריסת המבנה עומד בפני עצמו והוא לא מתבטל עקב אי ביצועו על-ידי הנשפט.

אמנם, עדיין נדרשת הוועדה להוראתו של בית-המשפט כדי להרוס את הבניה ואין היא מוסמכת לעשות כן על דעת עצמה, אך זאת משום הפיקוח הנדרש מבית-המשפט כדי להבטיח פגיעה צודקת ומידתית בקניינו של אדם.

13. תוצאה זו הולמת, לדעתי, את פרשנותו התכליתית של החוק, כדבריה של כב' השופטת ה' אסיף בפסק-דינה הנ"ל.

יותר משפרק העבירות והעונשין של החוק נועד לענישתם של העבריינים, הוא נועד לסילוק תוצאות העבירה, או למניעתן מראש.

הדוגמא המובהקת לכך הינה, כמובן, סעיף 212 לחוק, מכוחו ניתן לצוות על הריסת מנבנה שנבנה ללא היתר גם ללא הרשעתו של איש.

לשם-כך נועדו גם ההוראות, מכוחן ניתן למנוע מראש ביצועה של עבירה (צו הפסקה מינהלית - סעיף 229, צו הריסה מינהלי - סעיף 238א, צו הפסקה שיפוטי - סעיף 239, צו הריסה שיפוטי - סעיף 241, צו זמני למניעת פעולות - סעיף 246).

ולשם-כך גם נועדו הסמכויות האמורות לוועדה המקומית לבצע צווי הריסה שאינם מבוצעים על-ידי הנשפט.

התוצאה האחרת, לפיה לא ניתן להורות לוועדה לבצע את הריסת המבנה אם הוראה כזו לא נכללה מראש בגזר הדין וכאשר הנשפט שחויב בכך לא ביצע את הצו, מלבד שהיא בודאי לא רצויה כיוון שהיא מנציחה את הבניה שנעשתה ללא היתר, היא עומדת, לדעתי, גם בניגוד לאותו חלק של פסק-הדין הקובע כי הבניה צריכה לההרס, ללא קשר לחובתו של הנשפט להרוס אותה בעצמו, וכמובן שתוצאה זו נוגדת את תכליתו העיקרית של פרק העבירות והעונשין בחוק, שכאמור לעיל, הינה סילוקה של בניה שנעשתה ללא היתר כדין.

14. כב' השופט ברלינר סבר בפסק-דינו בעניין ג'אהד, כי ניתן עדיין להקנות סמכות לוועדה המקומית להרוס את הבניה, לאחר הגשת כתב אישום נוסף בגין הבניה שנעשתה ללא היתר או בגין השימוש ללא היתר הנעשה באותה בניה והוא אף השאיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן להקנות סמכות זו לוועדה במסגרת בירור האישום על אי-קיום הצו לפי סעיף 210 לחוק.

דרכים אלה אינן תמיד ישימות. כך, למשל, אם הנשפט לא הוסיף כל בניה נוספת, אני תמה כיצד ניתן להעמידו לדין שוב על אותה בניה שכבר נשפט עליה. ובאשר לשימוש שלא כדין, יכול והנשפט אינו משתמש באותה בניה אך הוא מתיר אותה על כנה. וכן אני מסופק כי המקום המתאים להכללת ההוראה לוועדה לבצע את ההריסה הינו דווקא בפסק-הדין באישום שהוגש לפי סעיף 210 לחוק.

ואפילו היו כל הדרכים המפורטות לעיל, או חלקן, ישימות, עדיין נדרשים היינו למהלך של ראיות ובירור האישום על כל חלקיו.

לא כך הוא, אם הבקשה להורות לוועדה לבצע את ההריסה נגזרת ישירות מפסק-הדין המרשיע שכבר ניתן וכל שנותר להראות הוא שהנשפט לא ביצע את הצו (כמובן שאם ביצע אותו לא מתעורר כלל הצורך).

15. רבות כבר דובר בפסיקה על "מכת המדינה" של עבירות הבניה (כב' השופט מ' חשין ב- רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית אונו, פ"ד נו(3), 49, 59 (2002)) ועל "התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה" (כב' השופט מ' שמגר ב- ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1), 723, 725-724 (1978)), וכדבריו של כב' השופט אילון (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4), 29, 31 (1987): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אף לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי-הדין של בית-המשפט", ובשל כך הוסיף כב' השופט רובינשטיין (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל, פורסם בפדאור (2005), בסעיף ד(2) סיפא להחלטה): "ואולם, אין בתי-המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי כלימה. אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך."

ומקרה זה יוכיח. מבנים שהיו צריכים ליהרס כבר לפני כעשר שנים, בהתאם לצו בית-המשפט, עדיין עומדים על תילם, וכל הרשעותיו של המשיב והעונשים שהוטלו בעקבותיהם אינם מרתיעים אותו, והציבור עומד וחוזה כיצד הוראתו של בית-המשפט אינה מבוצעת, ואין מושיע.

במקרה כזה, היעתרות לבקשת המבקשת לבצע בעצמה את ההריסה הינה המענה הראוי וההולם ביותר, וחבל שבקשה זו לא הוגשה עד כה.

16. למרות הנמקותיי האמורות, המחייבות היעתרות לבקשה כגון זו, מוטב היה אילו המחוקק היה נותן את דעתו על הסוגיה שהועלתה כאן, ואילו היה מבהיר בצורה ברורה וחד-משמעית, כי בית-המשפט יכול להורות לוועדה המקומית לתכנון ובניה לבצע צו הריסה שלא בוצע על-ידי הנשפט שחויב בפסק-הדין (או בהחלטה בבקשה שהוגשה לפי סעיף 212 לחוק) לבצעו, גם אם הוראה כזו לא נכללה מראש בפסק-הדין.

17. המסקנה: הבקשה מתקבלת.

אני מורה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק להרוס את המבנים שטרם נהרסו על-ידי המשיב על-פי הצו שניתן ביום 28.6.99 ב- ב"ש 1340/98.

המשיב יישא בכל ההוצאות הדרושות לביצוע צו ההריסה."

ב- ת"ב (מקומיים ת"א) 1348/96 {זכר חיים נ' מדינת ישראל, תק-של 2003(1), 75, 76 (2003)} נפסק מפי כב' השופט אריה אטיאס:

"1. בתאריך 5.11.00 קבע בית-המשפט, במסגרת גזר דין שניתן כנגד המבקש, כדלקמן:

'הנני מצווה על הנאשם להרוס את המבנה נשוא כתב האישום בתוך 9 חודשים מהיום אלא אם בינתיים יתקבל היתר בניה לנשוא כתב האישום. ביצוע צו ההריסה יוטל על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה.'

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: "הוועדה") לא ביצעה את צו ההריסה בתוך 3 חודשים מהמועד שנקבע בגזר הדין ועל-כן הגישה ב"כ המבקש בתאריך 14.11.01 בקשה להבהיר לוועדה כי עליה להמנע מלבצע את צו ההריסה שהוטל עליה נוכח עבור המועד הקבוע בצו שבגזר הדין.

לאחר קבלת תגובת המשיבה קבע בית-המשפט (אותו מותב שגזר את הדין) בתאריך 21.11.01 כי:

'...עבור המועד הקבוע בגזר הדין אינו מפקיע את הסמכות לביצוע הצו אלא בכפוף לדיני ההתיישנות הכלליים...'
לפיכך דחה בית-המשפט את הבקשה.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי.

במסגרת הדיון בערעור העלתה ב"כ המבקש את טענותיה באשר למניעות שיש כלפי הוועדה להרוס את המבנה.

בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו מיום 7.3.02 בהסכמת הצדדים נמנע מלהכריע בשאלה תוך שהורה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה עד ליום 7.7.02.

הוועדה לא ביצעה את ההריסה בתוך 3 חודשים מהמועד שקבע בית-המשפט המחוזי ועל-כן הגישה ב"כ המבקש בתאריך 13.10.02 הבקשה שבפני לביטול צו ההריסה שהוטל על הוועדה.

2. טוען המבקש בבקשתו כי מאחר ועברו יותר מ- 3 חודשים מהמועד שקבע בית-המשפט המחוזי איננה רשאית יותר הוועדה להרוס את המבנה נשוא גזר הדין תוך שהוא מציין כי האיחור איין את הצו.

מנגד טענה המשיבה בתגובתה כי אין סעיף 207א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע - לא במפורש ולא במשתמע - כי צו ההריסה שהוטל על הוועדה יפקע אם לא בוצע במועד.

טוענת היא כי משלא נאמר במפורש אחרת חלים על צו ההריסה דיני ההתיישנות הכלליים וניתן לבצעו בכל עת.

בדיון שהתקיים טענה ב"כ המבקש כי סעיף 207א(ג) לחוק הינו בבחינת דין מיוחד ועל-כן על הוועדה לפעול על-פי האמור באותו סעיף ומשלא עשתה כן אין היא יכולה על דעת עצמה להאריך את הצו וכי גם אין מקום להאריך את המועד לביצוע הצו על-ידי הוועדה.

לטענת ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים, לא יתכן לומר שהצו בטל מכיוון שעל-פי הוראות סעיף 207א(ג) לחוק ביצוע הצו מועבר על הנשפט ועל-כן מדובר בצו חי וקיים.

3. עסקינן בפרשנותה של הוראת סעיף 207א לחוק ומן הראוי על-כן לצטט את נוסחה כדלקמן:

'א. הטיל בית-משפט על הוועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2) תבצע אותו הוועדה תוך המועד שנקבע בו.

ב. הוועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות-דעתו של מפקד משטרת המחוז, לבקש שבית-המשפט יצווה על הנשפט לבצע הצו כאמור בסעיף-קטן (א) במקום הוועדה המקומית.

ג. עברו שלושה חודשים מהמועד שנקבע לביצוע הצו כאמור בסעיף-קטן (א) והוא לא בוצע, יפנו הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית-המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן.'

סעיף 207א לחוק אשר התקבל בכנסת ביום 31.12.79 בא לשנות מצב ששרר עד לאותו מועד בו נמנעה הוועדה מלבצע הוראת בית-המשפט אם משום לחצים שמופעלים עליה ואם משום התנגדות אלימה לביצוע צו בית-המשפט (ראה בעניין זה דברי ההסבר בהצעת חוק 1409 משנת התשל"ט, עמ' 230).

4. יאמר מייד כי אין לקבל את טענת ב"כ המבקש בבקשתה כי עקב האיחור בביצוע הצו על-ידי הוועדה אויין צו ההריסה. ראשית, גם במסגרת הדיון שהתנהל בפני וגם במסגרת הדיון שהתנהל בבית-המשפט המחוזי סייגה ב"כ המבקש טענה זו בציינה שאיון הצו הוא כלפי הוועדה בלבד.

שנית, הכלל הוא שצו הריסה שניתן אגב הרשעה בפלילים אינו בגדר עונש, אלא הוא בגדר של מעשה מינהלי, המכוון לקיים את סדרי הבניין (ע"פ 52/51 בכר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד(1), 425 (1952)), ועל-כן בהיעדר הוראה בחוק הקובעת תקופת התיישנות כלשהי לביצוע צו הריסה, צו ההריסה איננו מתיישן (בג"צ 63/56 מרינה נ' הוועדה המקומית (חיפה), פ"ד י 1609 (1956)).

במקרה הספציפי ניתן להסיק כי צו ההריסה שריר וקיים גם מהוראת סעיף 207א(ג) לחוק ומשילובה עם הוראת סעיף 207ב לחוק.

בסעיף 207א(ג) לחוק מצויין במפורש כי על הוועדה לפנות לבית-המשפט בבקשה "שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית". דהיינו, צו ההריסה גופו שריר וקיים. ראה בעניין זה גם את הוראת סעיף 207ב לחוק הדנה במעצר הנשפט עד ביצוע הצו שהוטל עליו על-פי סעיף 207א(ב) או (ג), שהתקבלה בכנסת יחד עם הוראת סעיף 207א לחוק.

5. עדיין נותרה השאלה הדרושה הכרעה והיא האם אי פניית הוועדה לבית-המשפט לאחר חלוף שלושת החודשים כאמור בסעיף 207א(ג) לחוק מפקיעה מן הוועדה את החובה והסמכות מכוחה לבצע את צו ההריסה? לטעמי התשובה לשאלה זו צריכה להיות שלילית מן הטעמים שיפורטו להלן:

(א) מן הביטוי "יפנו" המצויין בסעיף 207א(ג) לחוק ברור כי מוטלת על הוועדה החובה לפנות לבית-המשפט לאחר שחלפו 3 חודשים מן המועד שקבע בית-המשפט לביצוע הצו וזה לא בוצע על ידה.

קביעת חובה זו באה ללמד, כעולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק, על החשיבות שמייחס המחוקק לביצוע מהיר ובמועד של צווי הריסה שהטיל בית-המשפט בכך שכאשר מתעוררת בעיה בביצוע צו הריסה מחייב הוא את הוועדה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לקדם את הליך ההריסה לרבות הפעלת סעיף 207ב לחוק שבא לכפות על הנשפט ביצוע הצו במעצר.

אולם, מקביעת חובה זו רחוקה הדרך להסיק כי בתום 3 חודשים מן המועד שקבע בית-המשפט לביצוע צו ההריסה פקעה חובתה של הוועדה להרוס על-פי צו ההריסה.

בסעיף 207א(ג) לחוק לא נקבע במפורש כי בחלוף 3 חודשים ממועד שקבע בית-המשפט לביצוע צו ההריסה וזה לא בוצע מבוטלת חובתה של הוועדה לבצע את צו ההריסה.

(ב) לא מצויה בסעיף הנ"ל קביעה כי בית-המשפט חייב להיעתר לבקשת הוועדה להטיל על הנשפט את ההריסה והעניין הוא אם כן בשיקול-דעת בית-משפט. יכול ובקשתה זו של הוועדה תידחה והעניין תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

המטרה היא לבצע את ההריסה ולקיים הצו ולא ליתן לנאשם פרס עקב השתהות הוועדה בביצוע צו ההריסה.

(ג) תכלית חוק התכנון והבניה ותקנותיו והצווים שמוצאים מכוחם היא שמירה על סדר תכנוני, בטיחות מבנים והגנה על שלום הציבור.

יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט מ' לנדוי ב- בג"צ 63/56 כי:

'אפילו אם התרשלה הרשות שעליה הוטל הביצוע והזניחה את ביצוע הצו, אין זה ענינה של אותה רשות בלבד, אלא טובת הציבור בכללו כרוכה בדבר.'

המחוקק בחוקקו את סעיף 207א(ג) לחוק בא דווקא לקדם ביצוע צו הריסה בכך שהטיל על הוועדה חובת פניה לבית-המשפט בחלוף התקופה שנקבעה בסעיף וזאת כדי ליידע את בית-המשפט, על קושי בביצוע צו הריסה כשבית-המשפט הוסמך מנגד להטיל הביצוע על הנשפט ואף להורות על מעצר הנשפט כאמור בסעיף 207ב לחוק.

מטרה זו אינה מתיישבת עם המסקנה כי בחלוף 3 חודשים מן המועד שקבע בית-המשפט אין הוועדה מוסמכת עוד להרוס.

מצד שני אין ספק שעל הוועדה כרשות מינהלית לפעול בשקידה ראויה לקיום צו ההריסה שביצועו הוטל עליה ולפנות לבית-המשפט במסגרת המועד הקבוע בסעיף 207(א)(ג) לחוק.

הפרת חובה זו יכול ותשמש בסיס לבקשה, דרישה, תביעה של צד ג' לכוף עליה קיום חובת הפניה לבית-המשפט.

(ד) הבקשה שעל הוועדה להגיש היא לצוות:

"כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית". אם תאמר שבוטלה חובת הוועדה עם חלוף התקופה הקבועה בסעיף על שום מה נאמר "במקום" כאמור? המילה "במקום" באה ללמד על חלוף של חובה בחובה. חייבת להיות רציפות של החובה הישנה עד להחלפתה בחובה החדשה.

אשר-על-כן הנני דוחה הבקשה וקובע כי הוועדה עדיין מחוייבת לבצע את צו ההריסה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביצוע צו (סעיף 207א לחוק)