botox
הספריה המשפטית
צווי הריסה בראי חוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

מסירת צו הפסקה לבעל מקרקעין (סעיף 225א לחוק)

סעיף 225א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"225א. מסירת צו הפסקה לבעל מקרקעין (תיקון: התשכ"ט)
הנותן צו הפסקה מינהלי מחמת האמור בסעיף 203(ב), ימסור הודעה על-כך לבעל המקרקעין, אך אין באי-מסירת ההודעה כדי לפסול את תקפו של הצו."

ב- בג"צ 4290/98 {גדעון עפרת נ' שר הפנים, תק-על 98(2), 114 (1998)} קבע בית-המשפט:

"2. אף שהעתירה מופנית גם נגד שר הפנים בנוסף ל- 5 משיבים אחרים (הוועדה המחוזית, המינהל, פרויקט גן העיר בע"מ, הוועדה המקומית ועיריית ירושלים) עניין לנו בנושא שהועבר לסמכותו של בית-המשפט המחוזי. סעיף 225א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון) קובע:

...

3. על היחס שבין סמכות בית-המשפט המחוזי לבין סמכות בית-המשפט העליון בכל הנוגע לתקיפת תכניות שאושרו על-ידי שר הפנים בתוקף סמכותו לפי סעיף 109 לחוק התכנון עמד בית-משפט זה בהרחבה ב- בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית, תק-על 97(4), 172 (1997) (להלן: "עניין מייזליק"). בעניין מייזליק נקבע כי עתירה תחשב כמי שמכוונת נגד החלטת שר הפנים במובן סעיף-קטן (ב) הנ"ל, בהימלא שני התנאים הבאים: ראשית, העתירה צריכה להיות מכוונת נגד החלטת השר ולא נגד התכנית; שנית, הטענות או העילות המופנות כלפי השר, צריכות להיות הטענות הדומיננטיות והעיקריות בעתירה. וכך אומר בית-המשפט בעניין מייזליק לעניין התנאי הראשון:

'כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתכנון ולבניה מאשרת תכנית מיתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הוועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהו, כגון, בשיקולים זרים, במשוא פנים או בהפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הוועדה, נתפסת על-ידי סעיף-קטן 255א(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי. שונה המצב כאשר בעתירה נטען כי תכנית מיתאר מסויימת, שאושרה על-ידי וועדה מקומית ולאחר-מכן על-ידי השר, פסולה בשל פגם שנפל בהחלטת הוועדה, כגון, פגם של שיקולים זרים או הפליה. במקרה כזה, אף שהתכנית אושרה על-ידי השר, העתירה מכוונת נגד החלטת הוועדה, ולא נגד החלטת השר. העתירה תוקפת את התכנית שהיא, לפי הטענה, לוקה בפגם, והתכנית היא תכנית של הוועדה ולא תכנית של השר.' (סעיף 13)




ולעניין התנאי השני נאמר שם:

'נניח כי הטענה היא שהוועדה המקומית אישרה תכנית מיתאר תוך חריגה מסמכות, ולפיכך התכנית בטלה מעיקרה. אם כך, אפשר להוסיף ולטעון, גם החלטת השר, המאשרת תכנית זאת, פגומה ובטלה, שכן השר אינו מוסמך לאשר תכנית מיתאר שנתקבלה תוך חריגה מסמכות. האם עצם הטענה שגם החלטת השר פגומה, ולכן ראוי לבטל גם אותה, די בה כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי? התשובה שלילית. כדי להוציא עתירה מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי צריך שהטענה העיקרית בעתירה תהיה מופנית נגד החלטת השר. לשון אחרת, צריך שהטענה הדומיננטית בעתירה, או העילה הדומיננטית בעתירה, תתייחס לפגם שנפל בהחלטת השר, להבדיל מפגם שנפל בהחלטת הוועדה.' (סעיף 14)

4. כך למשל, ב- בג"צ 2033/95 אולמרט נ' שר הפנים, תק-על 95(2), 91 (1995) שהתייחס למצב בטרם חוקק סעיף 225א לחוק התכנון ואשר בו נתבקש, בין היתר, ביטול צו של שר הפנים שביטל צו אחר שמכוחו קמה ועדה משותפת לתכנון למחוז המרכז ולמחוז תל -אביב, קבע בית-המשפט:

'אף שמדובר בעתירה לביטול צו של שר הפנים, מהווה נושא הצו וביטולו חלק מנושא רחב יותר שבצל קורתו מסתופפת המחלוקת בין הצדדים, והוא נשוא התכנון והבניה [...] כל השאלות העולות מן העתירה יכולות וצריכות להידון בבית-המשפט האזרחי ואין במקרה שלפנינו - על-אף נסיבותיו - מקום לסטיה מהמגמה המסתמנת מתוך ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה ב- בג"צ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה מחוז ירושלים, פ"ד מח(4), 237 (1994), בדבר העברת נושאי תכנון ובניה לבית-משפט אזרחי.' (צוטט בהסכמה בעניין מייזליק)

5. לטענת העותרים, על בג"צ להיזקק לעתירתם משני טעמים עיקריים: ראשית, משום שטיעוניהם מכוונים כנגד אופן הפעלת שיקול-הדעת של השר והשיקולים עליהם התבססה החלטתו של השר; שנית, משום שעניינה של העתירה בסוגיה בעלת חשיבות עקרונית, היא קביעת מדיניות בעניין שימור מבנים אל מול יוזמות פיתוח.

אשר לטעם הראשון, העותרים גילו פנים שלא כהלכה בפסק-דין מייזליק ואין החלטת השר בענייננו בגדר ההחלטות שעליהן יש להשיג בפני הבג"צ. כאמור, על-מנת לבוא בשערי הבג"צ צריכה הטענה נגד החלטת השר להיות מכוונת נגד ליקויים בהם לוקה ההחלטה במובן המינהלי, ועליה להיות הטענה העיקרית.

ואילו בענייננו, עיקר טרונייתם של העותרים הוא נגד התכנית, המאשרת תוספת בינוי על בתים שנקבעו כ"בתים לשימור" עד כדי הכפלת גובהם, כשלטענתם, התכנית היא מוטעית ופגומה ובמהלך אישורה של התכנית לא נועצו במומחה לעניין שימור מבנים, או בוועדה המקומית לשימור אתרים, אשר כוננה על-פי התוספת הרביעית לחוק התכנון. ברי, איפוא, כי הטענות מופנות בעיקרן נגד התכנית עצמה ורק כפועל יוצא מכך, נגד החלטת השר, שאישר אותה. ואשר לחשיבות הציבורית של שימור מבנים אל מול יוזמות פיתוח, אין מניעה שנושא זה, ככל שיהיה דרוש להכרעה בעניין התכנית וההחלטה בעקבותיהם ישמש את בית-המשפט האזרחי בין יתר שיקוליו.

6. בעתירה שבפנינו לא נתקיימו הדרושים על-מנת להשאיר את הדיון בעתירה בבית-משפט זה."