אי-קיום צו הפסקה מינהלי (סעיף 237 לחוק)

סעיף 237 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"237. אי-קיום צו הפסקה מינהלי (תיקונים: התשל"ח, התשנ"ה)
מי שאינו מקיים צו הפסקה מינהלי שהומצא לו, דינו - מאסר שנה, ואם נמשכה העבירה אחרי המצאת הצו, קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה אחרי המצאת הצו."

ב- תו"ב (שלום צפ') 23877-08-10 {ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' אברהם בן סימון, תק-של 2011(4), 27634, 27636 (2011)} קבע בית-המשפט:

"10. באשר לשאלה השנייה - הנאשם, טרם התייצבותו לפגישה אצל המפקח, ידע כי יש בעייתיות בבניית הפרגולה. אני מקבל את דברי המפקח כי בשיחתו הטלפונית עם הנאשם הוא אכן "הסביר לו את ההליך". ארחיק לכת ואף אניח כי המפקח אמר לנאשם באותה שיחה באופן מפורש: דע לך שניתן צו מינהלי להפסקת בניית הפרגולה. האם אי-קיום הצו, לאור דברים אלו, במידה ונאמרו בשיחה הטלפונית, די בהם כדי להצמיח עבירה לפי סעיף 237 לחוק? לא הוכח כי המפקח מסר לנאשם באותה שיחה טלפונית את מלוא תוכנו של צו ההפסקה המינהלי, ובמיוחד את הפרטים הנדרשים ואשר מפורטים בסעיף 230 לחוק. ספק רב ביותר אם המפקח מסר לנאשם את המתחייב מסעיף 230(4) לחוק, לפיו צו הפסקה מינהלי צריך שיכלול את הוראת סעיף 236 בדבר הזכות לבקש ביטול הצו, ואת המועד והמקום להגשת בקשת הביטול. עיון בצו הכתוב עצמו (ת/1), שהודבק על דלת הבית, מגלה כי המועד להגשת בקשת הביטול כלל אינו נזכר בו.

תנאי לעבירה של אי-קיום הצו הינה בידיעה אודות תוכנו המלא של הצו, ולא ידיעה בדבר עצם קיומו בלבד. כבר ב- ע"פ 200/56 אליעזר בצראוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא 468 (1957) נפסק כי לא יכול להיות אי ציות לצו מבלי ידיעה על קיומו ועל תוכנו המדוייק, אך כיצד מגיע הצו למעשה לידיעתו של הנוגע בדבר - הדבר אינו מעלה ואינו מוריד.

במקרה הנוכחי, אין צורך להידרש לשאלה האם נחוצה המצאה פיזית של הצו הכתוב לידי הנאשם או שמא די בכך שהנאשם ידע על תוכנו המדוייק של הצו. משנוצר ספק סביר, ואף למעלה מכך, בדבר ידיעת הנאשם על מלוא תוכנו של הצו, ועל התאמתו לדרישות סעיף 230 לחוק, לא ניתן להרשיעו בעבירה של אי-קיום צו זה.

11. המסקנה מהאמור לעיל הינה כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי נעברה על-ידי הנאשם עבירה על-פי סעיף 237 לחוק. לפיכך הנני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה זו."

ב- חע"מ (שלום אש') 504-07 {עירית אשקלון נ' חיבת הארץ בניה ויזמות בע"מ, תק-של 2011(3), 29020, 29025 (2011)} קבע בית-המשפט:

"האישום השני - אי-קיום צו הפסקה מינהלי
לאחר שקבעתי כי עבודות הבניה נושא האישום מהווים עבירה של בניה ללא היתר, יש לבחון האם המשך ביצוען של עבודות אלה חרף צווי ההפסקה שהוצאו כנגדן מהווה עבירה של אי-קיום צווי ההפסקה...

מעיון בהוראות הסעיף עולה כי עבירה של אי-קיום צו הפסקה מינהלי מתגבשת רק אם צו זה הומצא לנאשם. על-כן, השאלה העיקרית הדרושה הכרעה בכל הנוגע לאישום השני הינה האם צו ההפסקה המינהלי שהוצא על-ידי מהנדס העיר אשקלון הומצא לנאשמת כדין.

בלנרו העיד כי לאחר הוצאתו של צו ההפסקה המינהלי על-ידי מהנדס העיר, הדביק צו זה בבניין נושא האישום. מהאמור בצו עצמו עולה כי בלנרו הדביק את הצו בקומה השמינית של הבניין. בהמשך העיד כי לאחר שהדביק את הצו בבניין, שוחח עם חן בטלפון והודיע לו על הדבקת הצו, תוך שביקש מחן להפסיק את יציקת העמודים בקומה השמינית. קיומה של שיחה זו נתמך במזכר שערך בלנרו מיום 27.6.2006. כאמור, חן טוען כי בנסיבות העניין צו ההפסקה המינהלי לא הומצא לנאשמת כדין.

תקנות התכנון והבניה (המצאת צווים לפי סעיפים 224 ו-231 לחוק), התשמ"ה-1985, קובעות כי המצאתו של צו הפסקה מינהלי תהא בדרך הקבועה בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ")...

מהאמור בסעיף עולה כי המצאה של צו הפסקה מינהלי בדרך של הדבקה תיחשב המצאה כדין רק אם בית-המשפט הורה על-כך לאחר שנוכח לדעת כי לא ניתן להמציא את הצו באחת מדרכי ההמצאה האחרות הקבועות בסעיף. במקרה דנן, משלא נתבקשה (וממילא לא ניתנה) הוראתו של בית-המשפט להמציא את הצו בדרך של הדבקה, הרי שאין בידי אלא לקבוע כי המצאתו של צו ההפסקה המינהלי בדרך של הדבקה לא הייתה המצאה כדין. לדידי, אין בשיחת הטלפון אותה לכאורה ערך בלנרו עם חן כדי למלא אחר דרישת ההמצאה הקבועה בסעיף 237 לחסד"פ. בלנרו אמנם טען כי בנוסף להדבקת הצו בדרך-כלל נשלח לנאשם מכתב בדואר רשום המודיע על המתן הצו (ראו פרוט' מיום 7.7.2010, עמ' 9, ש' 8-7), אולם המאשימה לא הוכיחה כי מכתב זה אכן נשלח ונתקבל אצל הנאשמת. על בלנרו היה להמציא את הצו לידיו של חן, או לחילופין להמציאו למשרדי הנאשמת המצויים באתר הבניה. רק במידה ודרכי המצאה אלה לא היו צולחות - היה יכול לבקש אישורו של בית-המשפט להמצאה בדרך של הדבקה, וזה כאמור לא נעשה.

משקבעתי כי המצאת הצו לא הייתה המצאה כדין, הרי שלא מתקיים יסוד "שהומצא לו" הנדרש לשם גיבושה של עבירה לפי סעיף 237 לחוק. לפיכך, הנני מזכה את הנאשמת מביצועה של עבירת אי-קיום צו הפסקה מינהלי לפי סעיף 237 לחוק."

ב- ת"פ (שלום חד') 4013/02 {מדינת ישראל - ו. מ לתכנון ובניה אלונה נ' חזן ניר, תק-של 2006(2), 1393 (2006)} קבע בית-המשפט:

"הכרעת דין
לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים, מצאתי את הנאשם אשם בעבירת הבניה הבלתי-חוקית (עבירה לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965), וזכאי מעבירה של אי-קיום צו-הפסקה מינהלי (עבירה לפי סעיף 237 לחוק הנ"ל).

1. בכתב האישום נטען כי הנאשם ביצע בחודש ינואר 2002 שיפוץ מבנה קיים וסגירת מרפסת בקירות ובגג רעפים.

הבניה, כך נטען, בוצעה ללא היתר למרות היותה חייבת היתר.

בנוסף, נטען כי ביום 30.01.2002 הוצא נגד הנאשם צו הפסקת עבודה מינהלי, שנמסר לידיו באותו יום.

בביקור במקום, ביום 07.02.2002, התברר שהנאשם התעלם מהצו והמשיך בעבודות.

2. בישיבת ההקראה של כתב האישום, הודה הנאשם שהיה "האחראי על הקרקע באותו שלב", וכן הודה שהחליף גג אסבסט בגג רעפים.

ביתר המיוחס לו בכתב האישום הנאשם כפר, והוסיף וטען כי הצו המינהלי להפסקת הבניה אינו חוקי (אך סירב לפרט מדוע).

לפיכך, נקבע התיק לשמיעת הוכחות.

3. עד התביעה המרכזי היה מפקח הוועדה מר נמרוד גפן, שהעיד בישיבת יום 10.01.2006.

העד הודה שאינו זוכר הרבה מהאירועים ללא תיק הוועדה (כיום העד כבר אינו עובד בוועדה).

באמצעות עד זה הוגשו הצו המינהלי להפסקת הבניה (מוצג ת/1), גיליון תצלומים מיום הוצאת הצו (מוצג ת/2), גיליון תצלומים מהביקור שבוע אחר-כך (מוצג ת/3).

כמו-כן, הוגש גם הדו"ח שערך המפקח ביום 10.02.2002 (מוצג ת/4).

בחקירתו.הנגדית הסביר העד שמלכתחילה היה זה מבנה.מרפסת סגורה בעץ ושנעשתה החלפה של הקירות לבלוקים וכן החלפת הגג לגג רעפים.

משנשאל העד מדוע רשם את הצו על שם הנאשם ולא על שם בנו, בעל הנכס, אמר שאינו זוכר וכי כנראה בזמנו דיברו בשטח והנאשם אמר שהנכס שלו.

מכך, מבקש הנאשם למצוא חיזוק לטענתו שהצו נחתם "בלנקו" ושמו מולא בו סמוך לפני מסירתו לידיו.

טענה זו מפתיעה, שכן נטענה במפורש רק לאחר שב"כ המאשימה הכריזה "אלו עדיי" ולאחר שהנאשם עצמו העיד.

איפשרתי למאשימה להביא ראיות הזמה ולהעיד את המפקח נמרוד גפן פעם נוספת.

משנשאל המפקח על-כך, העיד שלמיטב זכרונו צילם את המבנה ביום 30.1.02, חזר למשרדי הוועדה (שאינו זוכר היכן היו אז), לאחר שבדרך מסר את התשלילים לפיתוח בחנות צילום "בקניון אלונית", לקח את התמונות, נסע לוועדה ואז מולא הצו על-ידי מהנדסת הוועדה, ושוב הוא חזר למושב למסור את הצו לנאשם.

המפקח העיד שהצו נמסר בצהריים, אך אין חולק שנמסר בשעה 10:45 (הדבר נרשם בצו במפורש).

לסיכום, העיד המפקח כי "אין מצב" שבו נחתם הצו המינהלי "בלנקו".

4. מהנדסת הוועדה, גב' לאה פרי, לא זכרה את פרטי המקרה, אך העידה שלא יתכן שהצו נחתם "בלנקו", וכי כל צו נחתם על ידה רק לאחר שמוצג בפניה כל החומר וממולאים הפרטים על-ידי המפקח.

5. הנאשם בעדותו תיאר כיצד החליף גג אסבסט בגג רעפים (כי בנו אמור היה לעבור להתגורר במבנה, ואסבסט מסוכן).

לטענת הנאשם, גם אחרים החליפו גגות אסבסט בגגות רעפים וערכו שיפוצים דומים, אבל רק נגדו הוגש כתב אישום, בגלל סכסוך (ומשפט אזרחי) המתנהל בינו לבין הוועדה.

בחקירתו הנגדית של הנאשם הוגש מכתב שכתב לוועדה (מוצג ת/5) שיש בו הודאה לא רק ב"החלפת גג ישן כ- 50 מ"ר רעפים ו- 25 מ"ר פח בגג רעפים חדש", אלא גם הודאה ב"החלפת קירות מרפסת שהיו מעץ... לקירות בלוקים".

6. הכחשתו הגורפת כמעט של הנאשם איננה משכנעת, לא רק לאור מכתבו (מוצג ת/5), אלא גם לנוכח עדויות העדים שהביא.

עד ההגנה ערג'י שלום - כשנשאל מתי החליפו את הקירות, ענה: "כשהחליפו את הגג".

עד ההגנה זכריה צעירי - הודה, בחקירתו הנגדית, כי "חלק מהקירות השתנו".

בנו של הנאשם, תלם חזן - העיד (בעמ' 11 לפרוטוקול בשורות 26-25) שהחליפו את הקירות והגג.

7. לעניין הצו המינהלי הביא הנאשם לעדות בעל חנות הצילום (היחידה) ב"קניון-אלונית", שהעיד שהתמונות (מוצג ת/2) לא פותחו אצלו. מכאן, טוען הנאשם, הן פותחו בחדרה, והמפקח, לשיטתו, אינו דובר אמת.

עדות זו אינה בהכרח מלמדת שהמפקח "משקר", כטענת הנאשם, שהרי המפקח העיד שאינו זוכר היכן שכנו באותה עת משרדי הוועדה, וממילא אינו יכול לערוב לכך שהפיתוח נעשה היכן שנטען.

תיאורטית, מצב דברים בו המפקח מגיע למושב מאור בשעה שמונה בבוקר, מצלם מה שמצלם, נוסע לחדרה לפתח את התמונות, נוסע עימן למשרדי הוועדה, מכין צו מינהלי לחתימת המהנדסת, יושב עימה על פרטי התיק, מחתים אותה וחוזר למושב מאור לפני השעה 10:45 כדי למסור לנאשם את הצו - הוא מצב אפשרי.

עם-זאת, עדותו המהוססת של המפקח, שלא זכר את האירוע לפרטיו (טען שהמסירה הייתה "בצהריים", שהפיתוח של התמונות היה ב"קניון אלונית" ושאת המילים "ניר חזן מושב מאור" רשם במקום), אינה מיטיבה עם המאשימה.

רק בעדותו השנייה חזר בו המפקח ואמר שרק את שמו של הנאשם באישור המסירה רשם במקום, וכל השאר היה רשום מלכתחילה בטופס הצו.

לאותה השתלשלות עניינים הנטענת על-ידי המפקח, אין תיעוד בכתובים (הדו"ח ת/5 אינו מפרט שתי נסיעות למושב ביום יצירת הצו המינהלי).

8. מול כל אלה, ניצבת לא רק עדות הנאשם שהצו מולא במקום, סמוך לפני מסירתו, אלא גם, ובמיוחד, עדות בנו, שעשה בעדותו רושם מהימן ביותר.

הבן לא ניסה "לייפות" את הדברים, ובחלק מעדותו ממש הפליל את אביו, אבל לגבי הצו המינהלי העיד ששמו של האב מולא במקום.

בסופו-של-יום, לא אוכל לקבוע כי הצו המינהלי נחתם כשכל פרטיו מלאים.

נראית לי יותר טענת הנאשם, שהצו נחתם בלא ציון שמו ולכן הוא בטל, וממילא אין הנאשם נושא באחריות פלילית לאי-קיומו.

במאמר מוסגר אומר: דברים אלה נכתבים בזהירות מירבית מבלי להטיל דופי באיש. יש לזכור כי לבית-המשפט אין מונופול על האמת, וכי אין הדיין רואה אלא את מה שבפניו. זוהי המסקנה אליה הגעתי מהראיות שהוצגו בפני ומהדרך בה הוצגו.

9. נותר לדון באחריות של הנאשם לבניה שהוכחה (החלפת הקירות והגג).

את טענת הנאשם שמדובר ב"זוטי דברים" לא אוכל לקבל.

החלפת חלון עץ בחלון אלומיניום, היא זוטי דברים. החלפת הקירות והגג הישנים בקירות וגג חדשים, היא הריסה ובניה, שאלו עבודות המחייבות היתר גם אם השטח הבנוי לא השתנה כלל.

הנאשם טען לקיומה של הגנת "צורך", אבל ברור שזוהי טענת סרק.

ברור שלנאשם ולמשפחתו יש צורך לגור במקום כלשהו, ושגג האסבסט מסוכן, אבל איש לא הכריח אף אחד לגור דווקא במבנה הזה, ודווקא לפני קבלת היתר הבניה ולא לאחריו.

במילים אחרות, לנאשם הייתה אלטרנטיבה חוקית לקו הפעולה אותו נקט, ואין צידוק חוקי לבניה ללא היתר.

טענה נוספת של הנאשם הייתה שאחרים עברו עבירות דומות ולא הועמדו לדין.

לטענה זו לא הונחה תשתית עובדתית המתחייבת מהיקפה.
על הנאשם להוכיח שאחרים בנו, באותה תקופה, בניה באותו סדר גודל, נתפסו על-ידי מפקח הוועדה ולא הועמדו לדין. כל זאת לא הוכח.

מאידך, בבית-משפט זה נשפטים מידי יום נאשמים בעבירות דומות ואף פחותות מבחינת היקפן, ומורשעים בדין.

10. סיכומו של דבר: הנאשם מורשע בעבירת הבניה המיוחסת לו בכתב האישום - החלפת קירות וגג, ומזוכה מעבירת אי-קיום צו ההפסקה המינהלי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אי-קיום צו הפסקה מינהלי (סעיף 237 לחוק)