botox
הספריה המשפטית
צווי הריסה בראי חוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

אחריות פלילית של בעל המקרקעין או של המחזיק (סעיף 209 לחוק)

סעיף 209 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"209. אחריות פלילית של בעל המקרקעין או של המחזיק
בוצעה עבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהן עבירה לפי סעיף 204, רשאים הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו לדרוש בהודעה בכתב ממי שהוא אותה שעה בעל המקרקעין או המחזיק בהם, שימציאו להם את שמו ומענו של מבצע העבודה או של המשתמש במקרקעין כאמור; לא קיימו בעל המקרקעין או המחזיק בהם את הדרישה, יתנו את הדין על העבירה האמורה כאילו עברוה."

ב- רע"פ 2354/08 {חליל אלסייד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 20, 21 (2008)} קבע בית-המשפט:

"מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. כעולה מהפרוטוקולים וכעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובית-משפט השלום, המבקש אישר כי נכח במקרקעין והשתמש בהם למרות שהצו היה תלוי ועומד, משום שסבר שניתנה אורכה לתחילת מועד איסור השימוש עד לסוף חודש ינואר, 2006. אולם, אורכה כזו לא ניתנה ועצם הרצון או הכוונה לקבל אורכה כזו אינם שוללים את ביצוע העבירה. מאחר ואין חולק כי המבקש נכח במקרקעין, שאלת תחולתו של סעיף 209 לחוק התכנון והבניה אינה מתעוררת במקרה שלפנינו."

ב- ת"פ (שלום חי') 24/98 {מדינת ישראל נ' חב' כריסטופר בע"מ, תק-של 98(2), 812 (1998)} קבע בית-המשפט:

"2. סעיף 209 לחוק התכנון והבניה, מוכתר במילים: "אחריות פלילית של בעל מקרקעין או מחזיק"...

הדגשתי את הסיפה לסעיף, שכן עליה מסתמך הסניגור. הוא מצביע על פרוטוקול בתיק אחר, ממנו ברור, שהתביעה יודעת את פרטיו של מי שביצע את העבודה בתיק דנן. לכן, כך הוא טוען, אין מקום ליישום סעיף 209 ויש למחוק את האישום.

3. חלקה הראשון של טענתו מקובל עלי, אך לא הסיפה. מקובל עלי, שאם אמנם יודעת התביעה את פרטי מי שביצע את העבודה, אין מקום להטיל על נאשם מס' 4 אחריות מכוח סעיף 209. אלא שמכאן לא נובע, שכבר כעת ברור, שאין עליו אחריות פלילית. חוסר אחריות על-פי סעיף 209 אינו תנאי מספיק למסקנה, שלא חלה עליו אחריות מכח סעיף אחר בחוק. הסעיף שמכוחו עשויה לחול על הנאשם הנ"ל אחריות הוא סעיף 208(א)(3) או (4) לחוק המקרקעין, שכותרתו: "האחראי לעבודה ולשימוש הטעונים היתר" ולשונו...

4. מטענתו המקדמית של הסניגור משתמע, שהיחס בין סעיפים 208 ו- 209 הוא, שאם אין להרשיע נאשם בעבירה על-פי סעיף 209, אין להרשיעו גם על-פי סעיף 208. למסקנה זו לא מצאתי, בכל הכבוד, כל בסיס. סעיף 208 קובע, מעגל אנשים, להם ניתן לייחס אחריות פלילית בגין בניה או שימוש במקרקעין שלא כדין, למרות שלא הם ביצעו את הבניה או השימוש. ביניהם מונה הסעיף את בעל המקרקעין בעת ביצוע העבירה, או את מי שהוחזק כבעליהם באותה עת. עוד קובע הסעיף, מהו הנטל שעל אותם אנשים להרים כדי להשתחרר מתחולת הסעיף. גם סעיף 209 קובע חזקת אחריות פלילית על בעל מקרקעין, אך חזקה זו חלה במקרה ספציפי: אם נדרש בעל המקרקעין, או מחזיק בהם, למסור את פרטי הבניה או השימוש ונמנע מכך. שני הסעיפים באו ליצור חזקה סטטוטורית של אחריות פלילית, אך לפירוש, כאילו בעל מקרקעין שלא נפל ברשתו של אחד הסעיפים, נמלט, כתוצאה אוטומאטית מכך, גם מרשתו של הסעיף השני - אין תמיכה, לא בלשון הסעיפים ולא בכוונתם.

בלשון הסעיפים אין רמז כלשהו לכך, שתחולת אחד מהם, היא תנאי לתחולת משנהו ומבחינת המטרה ברור, שהיא הייתה להרחיב את קשת הגורמים, שעליהם תחול האחריות הפלילית בגין עבירות על חוק התכנון והבניה ולא להצר אותה, למנוע התחמקות מאחריות לעבירות כאמור ולא להרחיב את הפרצות.

הפרשנות שמציע הסניגור המלומד אינה מתיישבת, בכל הכבוד, עם כוונה זו, אלא שמה אותה לאל.

5. טענת הסניגור, כי סעיף 209 עדיף על 208, בהיותו ספציפי יותר, מבוססת על ההנחה, שיש סתירה בין שני הסעיפים. סתירה כזו לא מצאתי, בכל הכבוד ובאין סתירה, גם שאלת "העדיפות" אינה מתעוררת כלל."