botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בהוצאה לפועל

הפרקים שבספר:

נקיטת הליכים (סעיפים 8 עד 18 לחוק)

שאלה: מה הדין בנקיטת הליכים, הפסקתם וביטולם על-פי סעיף 8 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: כלל גדול הוא במשפט אזרחי, שבעל הדין הוא "אדון ההליכים", ואין מנגנון הביצוע מופעל אלא לבקשת הצד הנוגע בדבר. על-פי סעיף 7(א) לחוק ההוצאה לפועל, אין מבצעים פסק-דין אלא לבקשת הזוכה, ואפילו הוגשה בקשת ביצוע, משחזר בו ממנה המבקש - ואחת היא אם נפרע או אם התחרט - ההליך יופסק, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק הנ"ל. כך נוהגים לגבי אכיפת צו עשה, כמצוות סעיף 63 לחוק, והוא הדין לגבי הלכות כפיה על יסוד פקודת בזיון בית-המשפט. פלוני שתבע מאלמוני סכום כסף וקיבל פסק-דין, אבל נמנע מלבצעו, המדינה לא תתערב בדבר {ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1), 813 (1975)}.


שאלה: מה הדין לעניין הסכם בין הצדדים והשפעתו על שכר-טרחת עורך-הדין?
תשובה: הסכם בין הצדדים בו לא צויין במפורש כי סילוק החוב משמעותו אף סילוק שכר-טרחת עורך-דין לא יפטור את החייב מלשלם את שכר-הטרחה {ע"א (חי') 4308/96 ביטון טוביה נ' אמזלג הנרי, תק-מח 97(3), 236 (1997)}.

שאלה: מהי פרשנות הוראת החוק לעניין תעריף מינימאלי של לשכת עורכי-הדין?
תשובה: התעריף מנחה אך לא מחייב גם אם התעריף המומלץ מוסיף לשמש קנה-מידה מרכזי לקביעת שכר-הטרחה בהוצאה לפועל, במטרה להקל על היקף ההליכים והדיונים, ובמגמה לחתור ככל האפשר להגיע לאחידות ולשוויוניות בכל הלשכות - אזי לאור האמור, שיקול-הדעת המסור לרשם ההוצאה לפועל לסטות ממנו רחב כיום במידה רבה, לעומת הנובע מפרשנות מסעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל מלכתחילה. נובע מכאן, כי ניתן לשנות את שיעור השכר עבור נקיטת הליכי הוצאה לפועל, בכל מקרה מתאים לפי מגוון שיקולים רחב, ולאו דווקא במקרים מיוחדים ומצומצמים. ודוק: נוסח שיקול-הדעת בסעיף 10(א) לחוק, אינו מצומצם או מוגבל בדרך כלשהי לנסיבות מיוחדות בלבד ("זולת אם קבע רשם ההוצאה לפועל שכר אחר, על-פי בקשה שהוגשה לו'. דא ותו לא").
עסקינן איפוא רק בשינוי הפרשנות החלה על ההוראה. המסקנה דלעיל, על-כך שהמדובר עתה בשיקול-דעת רחב יותר, מובילה גם למסקנה נוספת, לפיה היקף ההתערבות הערעורית מצטמצם.
יוטעם בנוסף, כי מרחב הסטיה לפי שיקול-דעת רשם ההוצאה לפועל אמור לפעול לשני הכיוונים: הן אל עבר ההפחתה מהתעריף והן אל עבר תוספת לנקוב בו {ראה גם בר"ע (י-ם) 2063/00 בנק לאומי נ' אהוד מזרחי, תק-מח 00(2), 28849 (2000)}.


שאלה: מהו היקף סמכות רשם ההוצאה לפועל לקביעת שיעור שכר-טרחה נמוך יותר?
תשובה: לרשם הוצאה לפועל סמכות לקבוע שיעורים קטנים של שכר-טרחת עורך-דין, למשל, במקרים של ניהול הליכי ההוצאה לפועל בחוסר-תום-לב {ע"א (חי') 267/96 מונדר בסול ואח' נ' דהאמשה מנצור בע"מ, תק-מח 97(3), 542 (1997)}.


שאלה: מה הדין לעניין שכר-טרחת עורך-דין בענייני מזונות במסגרת ההוצאה לפועל?
תשובה: בהוצאה לפועל של מזונות לא הכפיף המחוקק את פסיקת שכר-טרחת עורך-דין לכללי לשכת עורכי-הדין. הוראת סעיף 10(א) סיפא לחוק ההוצאה לפועל מורה לעניין זה כי שכר עורך-דין יהיה כפי שקבע רשם ההוצאה לפועל.
בפסקי-דין למזונות ממומשים גם חיובים כספיים כדוגמת פסק-דין אזרחיים, ולפיכך השכר לא יכול להיות פחות ממה שנפסק במימוש פסקי-דין אזרחיים על-פי כללי לשכת עורכי-הדין.
כחלק מהמדיניות של בית-המשפט לצמצם את התופעה של אי-תשלום מזונות - אין להחיל על הוצאה לפועל בענייני מזונות את הכללים החלים על שכר כונסי נכסים ומנהלי עזבון בבית-המשפט למשפחה. על-פי התקנות הוגבל שכרם של בעלי תפקידים אלה ל- 4%.
מחד, יש להשוות את השכר שנפסק בהוצאה לפועל בגין גביית חיובים כספיים בפסקי-דין אזרחיים לשכר שיפסק בגביית חיובי מזונות בהוצאה לפועל. מאידך, בהוצאה לפועל בענייני מזונות גובה השכר שיפסק אינו מושפע רק מסכומי הגביה אלא גם מהיקף הפעולות שנעשו וממשך זמן הטיפול.
פרמטרים נוספים אלה יחודיים לפסקי-דין למזונות המופעלים בהוצאה לפועל, בהם לעיתים הטיפול בגביית המזונות נמשך במשך שנים, בהיות החיובים חיובים חודשיים שוטפים, ולא חיובים חד-פעמיים כפסקי-דין אזרחיים רגילים {ראה גם תמ"ש (ת"א) 18116/98 גרין יצחק נ' גרין שולמית, תק-מש 00(2), 65 (2000)}.


שאלה: האם הלקוח פטור מתשלום שכר-טרחה עורך-דין, בתיק ההוצאה לפועל, מכוח הסכם עם החייב?
תשובה: הסכם בין החייב והזוכה שמטרתו לעקוף את בא-כוח הזוכה ואשר בו אין התייחסות לשאלת שכר-טרחה בא-כוח הזוכה אין בו כדי לשלול את זכותו של בא-כוח הזוכה לשכר-הטרחה {ע"א (חי') 2780/01 נחום פרבר נ' קאדרי בסאם, תק-מח 02(1), 7270 (2002)}.


שאלה: האם דמי אחסון מעוקלים נחשבים כהוצאות?
תשובה: כן.


שאלה: על מי החובה לשלם עבור דמי אחסון של מעוקלים?
תשובה: על-פי הוראות סעיף 9 לחוק ההוצאה לפועל, החובה לשלם דמי אחסון מוטלת על הצדדים להליך, תחילה על הזוכה ולבסוף על החייב {רע"א 8060/95 הנהלת בתי-המשפט, משרד המשפטים נ' אב-חן אחסנה, פ"ד נד(1), 357, 358 (2000)}.


שאלה: האם ניתן להעביר ביצועו של פסק-דין או של הליך אל לשכת הוצאה לפועל אחרת על-פי סעיף 11 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: בסעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל נקבע הכלל, כי "הזוכה רשאי להגיש לכל לשכת הוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק-הדין" אולם בצידו של כלל זה נפתח, בסעיף 11 לחוק ההוצאה לפועל, פתח ליוצאים מן הכלל, בכך שניתנה בידי רשם ההוצאה לפועל הסמכות להעביר את הביצוע ללשכת הוצאה לפועל אחרת, "אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות העניין". החוק לא קבע עקרונות להפעלת שיקול-דעתו ולא הגביל אותו, אולם נראה "שכוונת הכתוב למקרים בהם נוח, יעיל או רצוי, לבצע את הפעולה על-ידי לשכה הקרובה יותר אל מקום הפעולה" {כדברי כב' השופט רוזנפלד ז"ל בספרו דיני ההוצאה לפועל, (מהדורה שניה) עמ' 26}. עם זאת, יש להדגיש, על רשם ההוצאה לפועל להשתמש בסמכותו בזהירות רבה ורק במקרים שבהם קיימות נסיבות כבדות משקל המצדיקות זאת, שכן הכלל המשפטי ואף ההיגיון המעשי מחייבים, בדרך-כלל, העדפת נוחותו של הזוכה. בית-משפט עמד על כך כי מקום בו מבוקשת העברת דיון ביחס להליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל, על המבקש לנהוג על-פי האמור בסעיף 11 לחוק ההוצאה לפועל ואין מקום להגשת בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט {בש"א 8180/99 אילון ואח' נ' עזרן תק-על 99(3), 11 (1999); בש"א 7111/97 סהר יורם נ' עורך-דין דוד כהן, כונס נכסים ואח', תק-על 98(1), 175 (1998)}.


שאלה: מהו המשקל הניתן לעניין נוחות הזוכה בבחירת הלשכה בה יוגש ההליך?
תשובה: על-פי סעיף 11 לחוק ההוצאה לפועל, רשאי רשם ההוצאה לפועל להעביר את ביצועו של פסק-הדין אל לשכת הוצאה לפועל אחרת, ואין זוכה חייב לתת טעם לבחירתו בלשכת הוצאה לפועל מסויימת, אולם משהצביע החייב על נסיבות כבדות משקל המצדיקות את העברת הביצוע ללשכה אחרת על הזוכה להביא טעמים לסתור {בר"ע (ב"ש) 88/90 חאלד אלזיאדנה נ' עוקילה עודה, תק-מח 90(4), 107 (1990); ר"ע (ב"ש) 522/88 בנק המזרחי המאוחד נ' מושב דבורה ואח', פ"מ תשמ"ט(ב), 221}.


שאלה: למי הסמכות לדון בבקשה להעברת הדיון בין לשכה ללשכה?
תשובה: הסמכות לדון בבקשה להעברת דיון בהליכי הוצאה לפועל שמורה לרשם ההוצאה לפועל כאמור בסעיף 11 לחוק ההוצאה לפועל ולא ניתן לקבל סעד זה באמצעות השימוש בסמכות הנובעת מסעיף 78 לחוק בתי-המשפט {בש"א 891/03 שמואל כהן נ' מרים שנק ואח', תק-על 03(1), 1053 (2003); בש"א 8180/99 אילון ואח' נ' עזרן, תק-על 99(4), 11 (1999); בש"א 7111/97 סהר יורם נ' עורך-דין דוד כהן, כונס נכסים ואח', תק-על 88(1), 175 (1988)}.


שאלה: על-פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל למי הסמכות לפנות לבית-המשפט בבקשה להבהרה?
תשובה: על-פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, הסמכות לפנות בבקשה להבהרה לערכאה שנתנה את פסק-הדין היא של רשם ההוצאה לפועל. משבאים להוציא לפועל פסק-דין יש להבין ולפרש את הפסק, ומשהדבר לא ניתן כי אז פונה רשם ההוצאה לפועל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין {ע"א (ב"ש) 1142/04 מור יוסף את כהן נ' החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש בע"מ, תק-מח 05(2), 7482, 7483 (2005); רע"א 103/03 יהושע פירו ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון ס"ד 1323; רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785 (1994); ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1), 667, 671 (1978); תמ"ש 19861/01 ס' ד' נ' ס', פדאור 05(21), 703 (2005); ע"א 625/85 יצחק גויטן נ' אמיר דוידוב, עורך-דין, פ"ד מד(2), 339, 343 (1990)}.


שאלה: האם רשם ההוצאה לפועל מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק-הדין?
תשובה: תפקידו של רשם ההוצאה לפועל הוא להוציא לפועל את האמור בפסקי-דין. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו. לפיכך, כאשר סבור רשם ההוצאה לפועל כי פסק-הדין אינו ברור וטעון הבהרה, מוקנית לו סמכות מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, לפנות בכתב לבית-המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה.
נדגיש כי רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לסטות ממילותיו הברורות של פסק-הדין, אפילו סבור הוא כי פסק-הדין שגוי מעיקרו {ע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785 (1978)}.


שאלה: האם קיימת חשיבות למועד הפניה לבקשת ההבהרה?
תשובה: ישנה דעה הסוברת כי שיהוי בפניה שהוא משמעותי יביא לדחיית הבקשה {בר"ע (חי') 486/96 פטר בכרך נ' שושנה בכרך, תק-מח 97(4), 98 (1997)} ובשים-לב כי קיימת דעה שונה לזו האמורה לעיל {בר"ע (ת"א-יפו) 1061/00 מדינת ישראל נ' קיבוץ העוגן, תק-מח 00(1), 43729 (2000)}.

שאלה: האם הבהרה – פירושה ביצוע שינויים בהוראות פסק-הדין?
תשובה: לא {ע"א 9085/00 אברהם שטרית נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ, פ"ד נז(5), 462 (2003)}. הבהרה אין משמעותה פתיחתם מחדש של הנקודות שבמחלוקת {רע"א 103/03 יהושע פירו נ' בנק לאומי לשיראל בע"מ, פדאור 03(3), 190 (2003)}.


שאלה: האם על בית-המשפט, שקיבל פניה בכתב מרשם ההוצאה לפועל להבהרת פסק-הדין, לאפשר לכל צד להשמיע את טענותיו?
תשובה: כן. תקנה 20 לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי "פנה רשם ההוצאה לפועל לבית-המשפט לשם קבלת הבהרה, יציין את חלק פסק-הדין הטעון הבהרה, ובית המשפט לפני שישיב, ייתן לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם לפניו; תשובת בית-המשפט תהווה חלק מפסק הדין בכל הנוגע לביצועו."
ב- ה"פ (י-ם) 162/93 {אלבינה אינבסט אנד נ' קסטודיה, תק-מח 00(2), 28900 (2000)} קבע כב' השופט ע' קמא כי "יש צורך לצדדים להשמיע את טענותיהם לפני בית-המשפט, גם אם השמיעו את כל טענותיהם בפני רשם ההוצאה לפועל, אלא-אם-כן הם מסתפקים בטענותיהם בפני רשם ההוצאה לפועל, ויראום כטענות שנטענו בבית-המשפט."


שאלה: האם תיקון טעות סופר והבהרת פסק-דין הינם היינו הך?
תשובה: לא. הסוגיה של טעות סופר נדונה בתקנה 486 לתקסד"א ולפיה רשאי בית-המשפט בכל עת, אם נתבקש לכך, לתקן טעויות סופר בפסיקתא או בהחלטה או שגיאות שחלו בהן מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית.
מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת-ליבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת-ליבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה. בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית-המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על-ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות, תקנה 486 לתקסד"א אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שיכחה שבעטיה לא התייחס בית-המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת אלא דנה בנושאים אשר בית-המשפט היה ער להם בעת הדיון, אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח-הדעת. סיכומו של דבר, יש לפרש את הביטויים טעות סופר, פליטת קולמוס או השמטה מקרית על-פי המשמעות הטכנית הצמודה לביטויים אלה על-פי פירושן הלשוני הרגיל ולא להרחיב את היריעה ולאפשר תיקונים בפסק-הדין, שאינם אלא מסווה לכתיבת פסק-דין חדש.
לעניין הליך של הבהרת פסק-דין, יש לפנות לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל לפיו אם סבור צד כי יש דבר הטעון הבהרה, הרי עליו לשכנע בכך בראש וראשונה את רשם ההוצאה לפועל ורק אם גם הלה יהיה סבור כך, יוכל זה האחרון לפנות לבית-המשפט בדרך הקבועה בחוק {דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 769/77 מרדכי יוסיפוב נ' אסתר יוסיפוב, פ"ד לב(1), 667 (1978)}.


שאלה: מהו היחס בין הוראת סעיף 13 לחוק ההוצאה לפועל לבין הוראת סעיך 5 לחוק היסוד כבוד האדם וחירותו?
תשובה: ד' בר אופיר גורס במאמרו {"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל", המשפט, בטאון בית הספר למשפטים המכללה למינהל, שנתון ג ,1996 עמ' 71, בעמ' 72} כי "ההוראה שנקבעה בסעיף 13 לחוק ההוצאה לפועל עניינה בסמכויות מעצר, הנתונות לראש ההוצאה לפועל {כיום רשם ההוצאה לפועל – הערת המחברת – א.מ.}, לשם מניעת הפרעה בביצוע הליכים. הוראה זו מתנגשת בסעיף 5 לחוק היסוד שכותרתו היא "חירות אישית", והוא קובע: 'אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת'. סמכויות מעצר אלה שבסעיף 13 האמור, נועדו לקדם אפשרות של התנגדות אלימה לפעולות הוצאה לפועל, שעלולה לסכן את שלום הציבור בעת ביצוע הליכים מיוחדים ובלתי-שגרתיים של הוצאה לפועל. הוראת הסעיף באה לתת בידי מערכת ההוצאה לפועל מכשיר יעיל שנועד למנוע מחייבים ומדורשי טובתם להפריע בדרכי אלימות להליכים..."


שאלה: כיצד מתבצע עיכוב יציאה מן הארץ על-פי סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: על-פי הפסיקה הנוהגת היום, יש, כמובן, להפעיל את הוראות סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל ותקנה 22 לתקנות ההוצאה לפועל, באיזון הזכויות החוקתיות, המוגנות בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו {בר"ע (ת"א-יפו) 3377/04 אברו דניאל נ' אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ, תק-מח 05(2), 1864, 1866 (2005)}.
חוק ההוצאה לפועל היה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד. ואולם, מכאן אין להסיק כי לנצירת הזכות לצאת מן הארץ בחוק היסוד אין השלכה על הדין בסוגיית צווי עיכוב יציאה מכוח חוק-ההוצאה לפועל. אכן, הזכות לצאת מן הארץ, שהיא בעצם חלק מחירות התנועה, הפכה עם כניסתו לתוקף של חוק היסוד לזכות בעלת מעמד נורמטיבי-חוקתי, על-חוקי. לפיכך, משקלה של זכות זו ושל השיקולים המגולמים בה, עלה בדין הישראלי לעומת התקופה שקדמה לחוק היסוד. הגידול במשקלו של שיקול חופש התנועה והיציאה מן הארץ עשוי למצוא לו ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנה סמכויות הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ.
גם את סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל המקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, יש לפרש לאור המעמד החוקתי שהוענק לחופש היציאה מן הארץ בחוק היסוד. ואמנם, השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנותו של חוק ההוצאה לפועל כבר ניכרה בפסיקתו של בית-משפט העליון {בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4), 715 (1993)}.
לפי סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, הסמכות קמה כאשר לרשם ההוצאה לפועל "יסוד להניח שהחייב עומד לעזוב את הארץ ולסכל על-ידי כך הליך או להכביד על ביצוע פסק-הדין".
ההלכות שנפסקו סביב סמכות העיכוב מכוח תקנות סדר הדין האזרחי חלות גם בנוגע לסמכות העיכוב מכוח חוק ההוצאה לפועל, אולם אלו גם אלו צריכות להתפרש היום לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, על מערכת האיזונים שנקבעה בפסיקה להיבחן היום מחדש תוך מתן משקל ראוי לזכות לצאת בחופשיות את הארץ, זכות אשר זכתה להיות מוגנת בנורמה חוקתית. אותן הלכות, לפיהן ניתן לעכב את יציאתו מן הארץ של תושב זר רק במקרים מיוחדים, ראוי שינתן להן משנה תוקף {בר"ע 7208/93 מאיר וייסגלס נ' מירה וייסגלס, תק-על 94(1), 888, 893 (1994)}.




שאלה: אם כן, מהו הנימוק המרכזי שבעטיו תעוכב יציאתו של בעל דין מישראל?
תשובה: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק-הדין {בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בה"ד הרבני האיזורי, תק-על 94(1), 1139 (1994)}.
ב- רע"א 26/89 {משרקי נ' רותם חב' לביטוח בע"מ, תק-על 89(1), 106 (1989)} קבע כב' השופט ש' לוין כי "כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ לארץ, ידחה העיקרון הראשון (זכות התנועה של הנתבע) מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע, שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם."


שאלה: מה פירושו של המונח "לעזוב את הארץ"?
תשובה: המונח "לעזוב את הארץ" {יש לציין כי הוראת סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל תוקנה בתיקון מס' 15 כך שבמקום המילה "לעזוב" התקין המחוקק את המילה "לצאת"} אינו צריך להתפרש דווקא כאילו המדובר בנטישת קבע של הארץ, שאין עמה חזרה לארץ תוך זמן סביר. לכאורה אמנם הבחין המחוקק בין עזיבה לבין יציאה, שהרי נקט לשון "יציאה" בכותרת השוליים של סעיף 14, בסעיף-משנה 14(א), סיפא ובסעיף-משנה 14(ג), אך אין ללמוד מכך כי ההתייחסות אל היציאה מן הארץ מובאת שם באופן שיש בו כדי להשליך על משמעותו של המונח "עזיבה".
הביטוי "יציאה" מתאר שם את השלב הפיסי של מעבר מתחום המדינה לתחום אחר, יהיה זה תחומה של מדינה אחרת או הים הפתוח והשטח האווירי שמעליו. זוהי התייחסות אל הרגע המסויים, בו עומד האדם לעזוב את תחומי הארץ, ובעיתוי זה, אשר מתואר על-ידי המילה "יציאה", נכנסות לגביו לתוקף פעולות העיכוב.
כאשר המחוקק מתייחס, מאידך גיסא, למונח "עזיבה", אין הוא דן באקט הפיסי של היציאה מתחום פלוני לתחום פלמוני, כאילו דיבר בפלוני העומד לעבור את מפתן הדלת, אלא כוונתו להיעדרו של פלוני מתחום השיפוט, בו ניתן להפעיל לגביו את האמצעים המשפטיים המקובלים בכגון דא. הווה אומר, העזיבה היא אותו מעשה, שמשמעותו הכללית מתמצית בהיעדרות מתחום השיפוט, והיא היפוכה של הנוכחות. המילה עצמה אינה משקפת animus מיוחד, והא ראיה שהמחוקק ראה להוסיף בסעיף אל המילה "עזיבה" את התנאי הנסיבתי המפורש של סיכול ההליך או ההכבדה על ביצוע פסק-הדין.
יש לפרש את סעיף 14(א) על-פי הקשרו ועל-פי המטרה, אשר אותה עליו לשמש. בדרך זו אנו לומדים מסעיף 14(א) כי המחוקק ביקש לאפשר את מניעתה של כל היעדרות מתחום השיפוט, אשר, לאור נסיבותיה, יכול לנבוע ממנה סיכול ההליכים או הכבדה עליהם. תוצאה כאמור יכולה לנבוע מן ההיעדרות מהארץ במשך חודש ימים בדיוק באותה מידה כפי שהיא יכולה לנבוע מהיעדרות ממושכת יותר; ואף היפוכו של הדבר הוא כמובן נכון: יש שעזיבה במועד פלוני או עובר לאירוע פלוני חמורה יותר מבחינת הסיכול או ההכבדה מן ההיעדרות הממושכת של חודשים רבים, אשר בתוכם לא נקבע כל הליך או אשר בתוכם לא צריך להתבצע אף תשלום תקופתי.
יודגש, כי צו בדבר עיכוב יציאה מן הארץ לא צריך להינתן כלאחר יד. סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל קבע את המרכיבים מבחינת התוצאה הנובעת מן העזיבה, ומובן שאין אפשרות לדרוש הגשתן של הוכחות החלטיות בכגון דא, ודי בחשש סביר שתיגרם תוצאה פלונית. לא די, מאידך גיסא, בקיומו של החיוב הכספי בלבד, בלי שיש חומר המצביע על סכנה של סיכול או של הכבדה. הבדיקה של הערבויות החלופיות היא, על-כן, בעלת משקל רב בנסיבות כאלה. סיכומה של נקודה זו: אין מקום לפרש את סעיף 14(א) לחוק ההוצאה לפועל כאילו הוא מתייחס אך ורק לעזיבת קבע או לעזיבה לתקופה ממושכת. כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו. יכול שעזיבה לתקופה קצרה תצדיק מתן צו לפי סעיף 14(א) לחוק ההוצאה לפועל, ואף היפוכו של הדבר הוא נכון, היינו, יכול שגם עזיבה לתקופה ממושכת לא תצדיק, לאור מכלול הנסיבות, את עיכוב היציאה {ע"א 244/82 דוד ינאי נ' שיבולת ינאי, פ"ד לט(1), 529 (1985)}.


שאלה: אימתי ישתמש רשם ההוצאה לפועל בסמכותו ויעניק סעד של צו עיכוב יציאה מן הארץ?
תשובה: צו עיכוב יציאה מן הארץ מהווה חלופה אחרונה במערכת האמצעים להבטחת קיום החוב, ולכן אם ניתן להגיע לתוצאה זהה על-ידי הטלת ערובה מתאימה יש להשתמש באמצעי זה.


שאלה: מהו ההבדל בין צו מעצר לפי סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל לבין צו עיכוב יציאה מן הארץ?
תשובה: צו המעצר לפי סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל נועד לכפות על נתבע לשלם את חובו ואילו צו עיכוב יציאה מן הארץ נועד למנוע מצב בו תובע לא יוכל לממש את פסק-דינו, אם עולה חשש כי הנתבע יברח לחו"ל או יבריח את נכסיו או כל סיבה אחרת.


שאלה: האם זוכה שיצביע בפני רשם ההוצאה לפועל על מצב במסגרתו לא פרע חייב את חובו לזוכה מזה תקופה ארוכה, ועם זאת נסע בעבר אל מחוץ לגבולות המדינה מבלי להבטיח את פירעון החוב, יהיה רשאי לקבל צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד החייב?
תשובה: כן {בר"ע (חי') 3328/01 הבנק הבינלאומי הראשון נ' יו"ר לשכת ההוצל"פ, תק-מח 01(3), 11513 (2001)}.


שאלה: מה מהותו של הסעד הזמני של עיכוב יציאה מן הארץ?
תשובה: עיכוב יציאה מן הארץ הוא סעד זמני ונכלל בהגדרת "סעד זמני" שבתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המחוקק לא חוקק כל חוק לפיו ניתן לעכב את יציאתו של אדם מן הארץ. בהיות סעד זה סעד זמני חלות עליו הוראות סימן א' ככל שהדבר נוגע לסעד זה. גם הליכי הדיון בבקשה הינן על-פי הוראות הדנות בסעד הזמני.
תקנות התקסד"א לא הביאו שינויים דרמטיים ביחס לעצם מתן הצו אלא שחלו שינויים בהתייחסות בית-המשפט בעת הפעלת שיקול-דעתו למתן הצו. התייחסות שונה זו של בית-המשפט והחמרתו בהפעלת השיקולים למתן הצו הן פועל יוצא, ובאורח טבעי, מהזכויות החוקתיות לסוגיהן שאותן על בתי-המשפט לבחון בעת הענקת סעדים זמניים שיש בהם משום פגיעה בכבוד האדם וחירותו.
נראה הדבר, שהסעד של עיכוב יציאה מן הארץ, הוא הסעד שהושפע מהותית מן המהפכה החוקתית בעקבות חקיקת חוקי היסוד. נוסחת האיזון בין זכויותיו החוקתיות של אדם לבין הענקת סעדים שיש בהם משום פגיעה בזכויות.
למעשה על בית-המשפט, בבואו לשקול את מתן הצו, למצוא את האיזון בין הוראת סעיף 6א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין שיקולים אחרים העומדים ביסוד מתן הסעד על-פי התקנות והפסיקה {ובשים לב כי ב- בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האיזורי, תק-על 94(1), 1139, 1146 (1994) הנוחו מפי כב' השופט א' ברק עקרונות היסוד על פיהם תיושם "נוסחת האיזון"}.


שאלה: מהם התנאים בהענקת עיכוב יציאה מן הארץ?
תשובה: על-פי התיקון משנת תשס"א לתקסד"א, לגבי עיקול, על המבקש אף לשכנע את בית-המשפט בראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר, שאי-מתן הצו יכביד על מתן ביצוע פסק-הדין {תקנה 374(3) לתקסד"א}.
ואולם, בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ עליו אף לשכנע את בית-המשפט בשתי עובדות נוספות, כי קיים חשש סביר כי המשיב עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת; וכן, כי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין [תקנה 384(א) לתקסד"א; בש"א (נצ') 1068/04 דנינו עזיז נ' גדי ציון ואח', תק-מח 2004(1), 5222, 5224 (2004)}.
עיכוב יציאה מהארץ הינו עניין רציני במיוחד הפוגע בזכות יסוד של כל אדם המצוי בישראל. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דורש כי זכותו של אדם לצאת את הארץ לא תיפגע, אלא על-פי חוק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת, ויש להניח כי מקרים אלה אינם רבים.
חוק המאפשר עיכוב יציאה מהארץ, חייב לעמוד, איפוא, באמות-מידה חוקתיות, ובין היתר עליו למנוע את היציאה מן הארץ באופן מידתי.
לפיכך, על המבקש לשכנע כי אם לא יינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, הדבר יפגע במידה משמעותית בסיכויי התובע לגבות חוב לפי פסק-דין עתידי. על התובע לשכנע, איפוא, בשלושה רכיבים: ראשית, שהנתבע אמנם עומד לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. שנית, שהיעדרות זאת מן הארץ תפגע בסיכויי מימוש פסק-הדין. שלישית, שהתובע הוא בעל סיכוי ממשי לזכות אמנם בפסק-דין לטובתו במקרה זה. במסגרת יסוד זה, קבעה הפסיקה, כי על התובע להוכיח זכות לכאורה. בתי-המשפט והמלומדים בארץ ובחו"ל, שקדו רבות על פירוש המושג "זכות ראויה" וטרם נמצאה הגדרה מקיפה, אולם נהוג להגדיר את המושג על דרך השלילה.
לתובע זכות ראויה לסעד זמני, אם לא ניתן לומר על תביעתו שהיא בעלת סיכוי קלוש.
לגבי השאלה האם הנתבע עומד לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת, בדרך-כלל ניתן להסיק זאת מראיות עקיפות המעידות על כך. ראיות אלה הן שהנתבע חייב לכאורה, סכום כסף גדול לתובע, שהוא מכר את ביתו בשנה האחרונה, שהוא מבצע עסקות בחו"ל ושיש לו חשבונות בנק בחו"ל. כל אלה הן ראיות עקיפות לחשש האמור. מטיבם של דברים, לא ימצא חייב או נתבע אשר ינפנף בכרטיס טיסה בחוצות העיר, ואף ילווה את תנועותיו באמירה "אני נמלט לצמיתות מהמדינה". מטיבם של דברים אלה נלמד לרוב מנסיבות עקיפות.
השאלה הנוספת שעל בית-המשפט לבחון בבואו לבחון הענקת צו עיכוב יציאה הינה האם אמנם היעדרותו מהארץ של הנתבע תכשיל או תכביד באופן ממשי את ביצוע פסק-הדין העתידי. במקרים רבים, היעדרותו מהארץ של הנתבע אינה מפריעה או מכבידה. התובע מקבל במקרה כזה פסק-דין נגד הנתבע, ויכול לממש את הנכסים בתחומי המדינה. בנוסף, לעיתים מתבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ, לאחר שחלפה תקופה מאז קרות המקרה, אשר אפשרה לנתבע להבריח את נכסיו לחו"ל, אם רצה בכך.
במקרה כלהלן ינתן צו עיכוב יציאה שכן תהא בכך תועלת ממשית מעיכוב יציאה מהארץ {ראה גם ת"א (ת"א-יפו) 1781/03 חיים רבינוביץ נ' יוסף נאמן, תק-מח 2003(2), 9094, 9097 (2003)}.
שאלה: כיצד ניתן לשהות ממושכת ו/או לצמיתות, להקים את הראיה לכאורה בדבר כוונתו של החייב?
תשובה: לעיתים אין בהוכחת עובדה אחת על-מנת להקים את הראיה לכאורה בדבר "יציאתו לחו"ל לצמיתות או לתקופה ממושכת" אולם הצטברות של מספר עובדות דייה להקים ראיה לכאורה שכזו {ר"ע 451/85 עדין חברה לשיווק בע"מ נ' שמואל פלאטו שרון, פ"ד לט(3), 303 (1985)}.
עצם העובדה שנתבע נתון בקשיים כלכליים אינה יוצרת חזקה שנתמלאו תנאי תקנה 376 לתקסד"א והמבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ אינו יוצא ידי חובתו באיזכור טכני בתצהיר של תקנה זו; אמת נכון הדבר שהתקנה באה למנוע סיכולה מראש של תביעה על-ידי הימלטותו של החייב לחו"ל, אך עם זאת לאור ההגבלה החמורה על חופש התנועה הטמונה בשימוש בתקנה זו, חופש שהוא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה, אין לעשות שימוש בתקנה אלא אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה, בין אם על-ידי ראיות ישירות ובין אם על-ידי ראיות נסיבתיות. במקרה הנדון הוכח כי המערער מבקש לנסוע לחו"ל בנסיבות המפורטות בתצהירו, אך לא הוכח שהנסיעה תכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסק-הדין {ר"ע 558/85 ארנון אילין ואח' נ' שמואל רוטנברג, פ"ד מ(1), 553 (1985)}.


שאלה: האם נדרשת הכבדה על קיומו של ההליך ו/או הכבדה על ביצוע של פסק-הדין?
תשובה: דרישת ההכבדה הנדרשת לצורך מתן הצו הינה כבדה וחייבת להיות ממשית. לאמור, כי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין {המ' 229/71 דפנה ג'ונס נ' פרנקלין קיי ג'ונס, פ"ד כה(1), 619 (1971)}. נטל הוכחה כבד יותר מזה המוטל, למשל, לעניין סעדים זמניים אחרים כגון צו עיקול או צו אנטון פילר {בר"ע 212/75 אברהם יפה נ' אילנה יפה, פ"ד ל(1), 333 (1975)}.


שאלה: כיצד מתנהל הדיון בבקשה ומהם סדרי הדיון בה?
תשובה: הדיון בבקשה יתנהל על-פי הוראות הדיון הדנות בסעדים הזמניים בסימן א' לתקסד"א. אולם יש להדגיש לעניין בקשה לעיכוב יציאה כי על המצהיר, הנדרש להוכחות ממשיות יותר לטיעוניו, לפרט היטב את העובדות בגינן הינו עותר לצו.


שאלה: מה דינם של חיפושים על-פי סעיף 15 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: סעיף 15 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עריכת חיפוש על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו. במקרה והיה לרשם ההוצאה לפועל יסוד להניח שנכסים של החייב נמצאים בכלים או בחצרים שאינם בהחזקתו, רשאי הוא לצוות על עריכת חיפוש באותם כלים או חצרים אם ראה צורך בכך לשם גילוי הנכסים.
זאת ועוד. רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות צו לפי סעיף-קטן (ב) במתן ערובה להנחת דעתו מאת הזוכה, ואם ראה כי בקשת החיפוש לא היתה סבירה, רשאי הוא, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע דבריהם, להורות על חילוט הערובה, כולה או מקצתה, לטובת מחזיק הכלים או החצרים לשם פיצוי הנזק שנגרם לו בחיפוש.
כמו כן, יש לעיין בהוראות תקנות 23 ו- 23א לתקנות ההוצאה לפועל לעניין דרכי החיפוש ולמתן צו למסירת מידע.

שאלה: מה דינם של השהיית הליך או אי-נקיטתו ועיכוב ביצוע על-פי סעיף 16 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: ההוראות בדבר סמכות רשם ההוצאה לפועל להשהות הליכים וכן הוראות בדבר סמכותו לעכב הליכים או עיכוב הליכים אוטומטי פזורים בחוק ובתקנות. הוראות הדין החולשות על סמכות עיכובם של הליכים בהוצאה לפועל הינן סעיפים 16, 17, 19, 65, 74ג, 80ג - 81 בחוק ההוצאה לפועל.
הוראות הדין הללו דנות למעשה במספר סוגים של עיכוב הליכים בהוצאה לפועל: השהיית הליכים בהוצאה לפועל; עיכוב ביצוע של הליכים שונים שהוא בשיקול-דעת של רשם הוצאה לפועל; עיכוב ביצוע אוטומטי על-פי קביעה ברורה בנדון של החוק.
סוגי עיכוב הביצוע מתפצלים בפועל על-פי סוגי עניינים שונים לגביהם מתקיימים הליכי ההוצאה לפועל: לגבי כל סוגי הליכי ההוצאה לפועל קיימת ההוראה הכללית בסעיף 16 לחוק ההוצאה לפועל, המאפשרת לרשם ההוצאה לפועל להשהות כל הליך; סעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל דן בעיכוב ביצוע שהוא בסמכות בית-המשפט בלבד או על-פי חוק ההוצאה לפועל; עיכוב ביצוע אוטומטי ניתן בסעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל. לאמור, כאשר מוגשת התנגדות לביצועו של שטר או שיק, די בכך על-מנת להקים את עיכוב הביצוע. אין לרשם ההוצאה לפועל כל שיקול-דעת למנוע עיכוב הביצוע; עיכוב ביצוע במשמעות הקלאסית, דוגמת תקסד"א, הניתן רק בעניינים מסויימים וגם אם בפועל השימוש הוא במונח "השהיית הליכים".




שאלה: כיצד נוהג בית-המשפט כאשר הוא בא לבדוק את סיכויי הערעור כדי לתת צו עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל?
תשובה: לאור תקנה 466 לתקסד"א, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין, אך ניתן לסטות מעיקרון זה כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. הכלל שנקבע בתקנה 466 לתקסד"א, הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין שעליו מערערים, אך לפי תקנות 467 ו- 468 לתקסד"א רשאי בית-המשפט שנתן את פסק-הדין או בית-המשפט שלערעור לצוות על עיכוב הביצוע. הכלל הוא איפוא, כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע כי קיים נימוק אשר יצדיק להיעתר לבקשתו {ב"ש 646/82 כהן נ' הלחמי, פ"ד לו(4), 15 (1982)}.
הלכה היא כי בבקשה כגון זו יבחן בית-המשפט שניים אלו, האחד - מה מידת הסיכויים שיש למערער להצליח בערעור, והשני - אם יהא זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין {ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו, פ"ד מא(1), 713 (1987); ב"ש 216/89 אברהמי נ' בנק מזרחי, פ"ד מג(2), 172 (1989)}.
כמו-כן ישקול בית-המשפט את מאזן הנזקים הנוחות, את התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מן הצדדים אם תתקבל הבקשה או תידחה, את מהות הנזקים שייגרמו ואת האפשרויות לתקנם כאשר כפות המאזניים מעויינות ולשני הצדדים עלול להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, אין לעכב את ביצוע פסק-הדין, שהרי הכלל הוא, שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין {ב"ש 894/85, ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח', פ"ד לט(3), 525 (1985); בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5), 499, 503 (1991)}. משבא בית-המשפט לבדוק את הסיכוי של הערעור כדי לתת צו עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, אין הוא נכנס באותו שלב לעובי הקורה, אלא די בסיכויים לכאורה כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית [ראה גם ע"א (חי') 4464/99 מתי קמינר נ' עבד אלהאדי אבו חוצה, תק-מח 2000(1), 9222 (2000)}.


שאלה: האם מחובתו של בעל דין לגלות לבית-המשפט את כל העובדות כאשר עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע?
תשובה: ב- בשג"צ 5842/95 {בר-נוי שאול נ' בית הדין הרבני האיזורי, תק-על 95(3), 234 (1995)} קבע בית-המשפט כי "מה שהמבקש לא גילה הוא, שהוא עצמו פנה בבקשת עיכוב דומה לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 3306/95). כב' השופט ד' ביין ביקש לקבל תגובת הצד השני תוך 48 שעות, ועד אז הורה לעכב את הפינוי. לאחר שהוגשה התגובה, החליט כב' השופט ביין שלא לעכב את הפינוי, וביטל את צו העיכוב הארעי. אי-גילוי זה דיו כנימוק לדחיית הבקשה."


שאלה: האם בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל להחליט כי למערערת אין זכות בדיירות מוגנת?
תשובה: לא. החלטה שכזו ניתנה בחוסר סמכות. הכרעה בשאלה זו בסמכותו של בית-המשפט {ע"א (י-ם) 6140/05 עמית יפה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 05(2), 2921 (2005)}.



שאלה: מה דינו של פסק-דין שבוטל או שונה על-פי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: אם התעשר בעל-דין עקב פסק-דין שבוטל, התעשרותו היא לא במשפט, והוא חב בהשבה. לעניין זה מורה סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, כי עם ביטולו של פסק-דין, רשאי רשם ההוצאה לפועל "לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע", בלא שיזדקק לפסק-דין המורה על השבה. אלא שחובת ההשבה אינה מעוגנת בחוק חרות בלבד. על-פי תקנה 427 לתקסד"א, הגשת ערעור איננה מעכבת ביצועו של פסק-הדין שמערערים עליו. כל עוד בית-המשפט לא הורה אחרת, הנתבע חייב לשלם חוב פסוק בהתאם לפסק-הדין. אך אם בוטל פסק-הדין בערעור, בטלה העילה לפיה זכה התובע בכסף שגבה, ואם אינו מחזירו, הוא התעשר שלא כדין. על-פי עקרונות כלליים של עשיית עושר ולא במשפט, חייב התובע שגבה בהשבה {ראה ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, סעיף 198}.
דיני ההשבה אינם כה מוגבלים, וחובתו "הראשונה והחשובה ביותר של בית-המשפט" שלא לפגוע בבעל-דין, עליה דובר לעיל, בעינה עומדת גם מקום שבעל-דין לא נפגע בכיסו דווקא. בעניין זה יש להפנות את שימת-הלב אל כלליות ההוראה שבסעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל לא בהשבת כסף מדבר הכתוב, אלא ב "החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע" של פסק-הדין. טול פסק פינוי שבוצע, והמושכר נמסר לבעל הבית התובע, או פסק-דין על-פיו נמסר קטין לתובע, אשר בוצע על-פי סעיף 62 לחוק הנ"ל. אין ספק בכך שבמקרה זה ישיב ראש ההוצאה לפועל, כמצוות סעיף 18 לחוק, את הדירה שפונתה לידי הנתבע שפונה ממנה, ואת הקטין יחזיר לאדם ממנו נלקח {ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד (לשעבר), פ"ד כט(1), 597 (1974)}.