botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בהוצאה לפועל

הפרקים שבספר:

טענת "פרעתי" (סעיף 19 לחוק)

שאלה: מהי טענת "פרעתי"?
תשובה: העניין המובא בפני רשם ההוצאה לפועל לדיון בטענת "פרעתי", עניינו דיון בטענת החייב כי מילא אחר פסק-הדין או שאיננו חייב עוד למלא אחריו. כלומר, החיוב המבוצע בהליכי ההוצאה לפועל, כבר בוצע בפועל.
על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, טענת "פרעתי" יכולה להתבסס על שתי מערכות של עובדות. האחת, החייב שילם את הסכום שנפסק בפסק-הדין. השניה, החייב איננו חייב עוד למלא אחר פסק-הדין, כגון שהזוכה ויתר על זכותו לפי פסק-הדין "או שאינו חייב עוד למלא אחריו".
רשם ההוצאה לפועל, בדונו בטענות החייב, מפעיל סמכות מינהלית מעין-שיפוטית, בגדריה עליו לקבוע אם אכן פרע החייב את חובו ואם לאו. יחד עם זאת, סמכותו זו של רשם ההוצאה לפועל אינה סמכות שיפוטית במובנה הרחב, שכן, רשם ההוצאה לפועל מוגבל בהיקף הסעדים אשר הוא זכאי להעניק לחייב, כמו גם בהיקף הדיונים שהוא מנהל {בש"א (ת"א-יפו) 11410/06 המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור נ' שמואל אחימן, תק-מח 2006(3), 3815 (2006)}.
כלומר, רשם ההוצאה לפועל ממלא תפקיד מינהלי {ראה גם ה"פ (ת"א-יפו) 200084/05 משגבים חברה קבלנית לבניין ולהשקעות בע"מ ואח' נ' עורך-דין אביבי שרה, כונסת נכסים ואח', תק-של 2007(4), 8858 (2007)} ובדרך-כלל אין בידיו כוח שיפוטי, למעט הסמכות שהוקנתה לו לדון בארבעה עניינים שצויינו מפורשות בחוק ההוצאה לפועל ואלה הם: טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל; אחריותו של נאמן לתשלום החוב לפי סעיף 25 לחוק ההוצאה לפועל; חיוב של צד שלישי בתשלום החוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל; חיובו של כונס נכסים בפיצוי הנזקים שגרם לפי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל.
על-פי סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל חייב זכאי, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לטעון טענת "פרעתי". בטענה זו עליו להראות כי מילא אחר הוראות פסק-הדין או כי איננו חייב עוד למלא אחר הוראות אלה. טענות החייב במסגרת סעיף 19(א) לחוק, עניינן תשלומים או אירועים, ששולמו, או אירעו לאחר מתן פסק-הדין.
את טענותיו של החייב במסגרת סעיף 19(א) לחוק, עליו לסמוך על נסיבות שלא היו קיימות לפני שניתן פסק-הדין. סעיף 19(א) לחוק לא מאפשר לחייב לטעון פעם נוספת כי שגה בית-המשפט כאשר דחה את טענתו כי פרע את החוב נשוא הסכסוך, טענה אשר נדחתה בפסק-הדין {ע"א 4972/06 חזקיהו (אקי) בבכנוף נ' דוד קמי, תק-על 2008(1), 2351 (2008)}.
ב- ת"א (עכו) 2935/01 {נסאר נאיף שריף ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(4), 18785 (2007)} קבע כב' השופט זיאד סאלח כי "כל תשלום שבוצע על-פי פסק-דין, מהווה פירעון לחוב הפסוק שבין הצדדים ובאם קיימת מחלוקת בעניינו, מקום הדיון באותה מחלוקת הוא בהוצאה לפועל בה מבוצע פסק-הדין, במסגרת טענת 'פרעתי'."
ב- ת"א (עכו) 2935/01 {נסאר נאיף שריף ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(4), 18785 (2007)} קבע בית-המשפט כי מנוסחו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל ניתן להסיק כי טענת "פרעתי", הנטענת במסגרת הליכי הוצאה לפועל, מתייחסת רק לפירעון החיוב שנקבע בפסק-הדין ולא לחיוב שבגינו הוחל בהליך המשפטי מלכתחילה. זאת ועוד. "במסקנה זו טמון היגיון רב, שכן דיון (בהליכי הוצאה לפועל) בטענת החייב לפיה הוא פרע את החוב עוד בטרם מתן פסק-הדין, מעמיד את עיקרון ה'מעשה בי-דין בסימן שאלה, והופך את לשכת ההוצאה לפועל לערכאת ערעור, מצב שהינו בלתי-רצוי בהחלט."
סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מיועד בראש ובראשונה להעניק סעד למקרה שהנתבע טוען כי הסכומים שנפסקו לחובתו בפסק-הדין, כבר נפרעו ושולמו על ידו, והוא מבקש להוכיח כיצד ומתי שולמו.
סמכות זו שניתנה לרשם ההוצאה לפועל, איננה סמכות גורפת ואיננה מיועדת לפתוח מחדש את המחלוקת בין הצדדים, שנדונה כבר והוכרעה סופית בבית-המשפט. במקרה ולנתבע ישנן השגות על פסק-הדין, רשאי הוא להגיש ערעור בהתאם לזכויות המוקנות לו על-פי דין {ראה גם ע"א (ת"א-יפו) 1817/05 אגוזי נעם נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2007(1), 711 (2007)}.
זאת ועוד. הדיון בטענת "פרעתי" מכוח סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מוגבל לדיון בטענת החייב כי הוא פרע את חובו, ומילא אחר פסק-הדין. הנתבע-החייב לא יכול במסגרת טענת "פרעתי" להעלות טענות אחרות נגד הזוכה-תובע או טענות שהיה יכול לטעון בפני בית-המשפט ולפני שניתן פסק-הדין {כך גם טענת פירעון, שכבר היתה קיימת לפני מתן פסק-הדין, לא תישמע בפני רשם ההוצאה לפועל וזאת כדי שרשם ההוצאה לפועל לא יעמיד מעשה בית-דין בסימן שאלה. ראה ע"א (חי') 4825/99 שביט נ' בנק הפועלים, תק-מח 01(2), 65535 (2001)}.
במסגרת טענת "פרעתי", החייב לא יכול לשוב ולעורר טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן היה במסגרת ההליך העיקרי או במסגרת ערעור על פסק-הדין שניתן נגדו. יפים לעניין זה דברי ד' בר-אופיר בספרו {הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית) 190} כי "לאחר שפסק-הדין כבר ניתן, אי-אפשר לעורר טענה שגובשה לפני מתן פסק-הדין נגד חבותו העקרונית של החייב ואף לא נגד תוקף החבות. טענת פירעון שגובשה לפני מתן פסק-הדין, יש לטעון בבית-המשפט שדן בתביעה. ואם לא נטען שם, כי אז עבר זמנה ולא ניתן להעלות אותה בפני רשם ההוצאה לפועל, מכיוון שאין הוא משמש דרגת ערעור על פסק-דין של בית-המשפט."
מחובתו של רשם ההוצאה לפועל לאכוף את פסק-הדין שניתן. אין בסמכותו לתקן את פסק-הדין וזאת אף אם הוא סבור כי נפלה בו טעות. הסמכות לתקן כאמור מוקנית לערכאה שנתנה את פסק-הדין מכוח הסמכות לתיקון טעות סופר על-פי סעיף 81 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א") או לערכאת הערעור במסגרת ערעור שהוגש על פסק-הדין שניתן כנגד החייב. כב' השופט מ' שמגר קבע ב- ע"א 267/78 {בלפור נ' בלפור, פ"ד לג(1), 375 (1979)} כי "על רשם ההוצאה לפועל לפעול על-פי האמור בפסק-הדין כפשוטו, ואין עליו לחקור במופלא ממנו. אין הוא רשאי לתקן את טעויות בית-המשפט בפסקו את הדין ואין הוא רשאי למלא את החסר בפסק-הדין אם נשאר כזה לדעתו."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 1500/01 {רוכנברג דרור נ' יודובין, תק-מח 2002(2), 3348 (2002)} קבע בית-המשפט כי "תחולתה של טענת "פרעתי" בסעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל מקנה לרשם ההוצאה לפועל את הסמכות לברר ולפסוק בכל טענה של החייב, לפיה הוא פטור מלקיים את פסק-הדין, אולם הסמכות האמורה מוגבלת רק לטענה שהחייב מילא או איננו חייב למלא אחר פסק-הדין, ואין לרשם ההוצאה לפועל סמכות לדון בתביעות אחרות שיש לחייב כנגד הזוכה. סמכותו של רשם ההוצאה לפועל מוגבלת לדיון בעובדות ובטענות שנתעוררו לראשונה לאחר מועד פסק-הדין. החייב איננו יכול לשוב ולעורר בבקשתו טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן היה במסגרת בירור התובענה או הערעור, או בכל הליך אחר שקדם להליכי הוצאה לפועל."
כלומר, טענת פירעון, שכבר היתה קיימת לפני מתן פסק-הדין, לא תישמע בלשכת ההוצאה לפועל כדי שרשם ההוצאה לפועל לא יעמיד מעשה בית-דין בסימן שאלה.

שאלה: מהי סמכותו של בית-המשפט למול סמכותו של רשם ההוצאה לפועל, לדון בטענת "פרעתי"?
תשובה: טענת "פרעתי" על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, יש להעלות בפני רשם ההוצאה לפועל ולא בפני בית-משפט, שכן "אין בית-המשפט נוהג לעסוק בעניינים בהם רשאית לעסוק לשכת ההוצאה לפועל, בין על-מנת למנוע ערבוב תחומים, ובין לצורך יעילות הדיונים" {בש"א (ת"א-יפו) 156127/08 דוד סיני נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2008(2), 15375 (2008)}.
ב- בר"ע 87/72 {אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2), 145 (1972)} קבע כב' השופט י' זוסמן כי "ברור איפוא ונעלה מכל ספק הוא, שאין רשם ההוצאה לפועל רשאי לשעות אל טענת החייב שפרע לפני מתן פסק-הדין. טענה זו מקומה בבית-המשפט שדן בתביעה, ואם לא נטענה שם, אבד עליה הכלח. שאם לא תאמר כן, ישמש רשם ההוצאה לפועל דרגת ערעור המעבירה פסק-דין של בית-המשפט תחת שבט ביקורתה, וכזאת לא ייתכן" {ראה גם ה"פ (חי') 120/01 וינשטיין רלה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2005(2), 722 (2005)}.
כאשר טענות החייב נכנסות לתחומי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל (טענת "פרעתי") יש להביאן לפני רשם ההוצאה לפועל. יודגש, כי לא כל טענה של חייב לפיה אין להוציא לפועל את פסק-הדין תיכלל בגדרה של טענת "פרעתי".
פניה לבית-המשפט תיעשה במקרים בהם טוען חייב כי אין להוציא לפועל את פסקי-הדין שאינם באים בגדרה של טענת "פרעתי" אלא מצויים בסמכותו של בית-המשפט. כך למשל, כאשר חייב מבקש לבטל את פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט וטוען כי אין לבצעו, לא יפנה הוא אל רשם ההוצאה לפועל, אלא יפנה אל בית-המשפט שנתן את פסק-הדין בבקשה לבטלו ולמנוע את הוצאתו אל הפועל.
זאת ועוד. חייב מוגדר בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל כ "מי שפסק-דין ניתן לחובתו". חייב הוא גם מי שטרם נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל.
מן האמור לעיל עולה כי אין סמכות מקבילה לבית-המשפט ולרשם ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. הסמכות לקיים דיונים כאלה מסורה לרשם ההוצאה לפועל ולא לבית-המשפט. רוצה לומר כי הכוונה היא כי על הליכים אלה להתקיים בתיק ההוצאה לפועל ובפני רשם ההוצאה לפועל. כאשר חייב מבקש לטעון כי איננו חייב למלא אחר פסק-הדין וטענה זו באה בגדרו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, היא איננה מצויה בסמכותו של בית-המשפט, והדרך היחידה להעלות טענה זו היא במסגרת בקשה המוגשת לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל בתיק ההוצאה לפועל והנדונה בפני רשם ההוצאה לפועל, ולא במסגרת תביעה אזרחית המוגשת לבית-המשפט.


שאלה: האם יוכל חייב הטוען כי מילא אחר פסק-דין שניתן נגדו או שאינו חייב למלאו, לפנות לרשם ההוצאה לפועל עוד בטרם נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל?
תשובה: אנו סבורים כי התשובה השלילית לכך ברורה, שכן רשם ההוצאה לפועל קונה את סמכותו לדון בענייני הוצאה לפועל מכוח תיקי הוצאה לפועל הנפתחים בלשכת ההוצאה לפועל. במקרה והחייב איננו חפץ להמתין לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, יוכל הוא להגיש תביעה מתאימה לבית-המשפט, בין אם לפסק-דין הצהרתי ובין אם לצווים אלו או אחרים שימנעו את פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו על-פי אותו פסק-דין שלטענתו אין הוא חייב למלא אחריו {השוו לעניין זה גישה דומה ב- ע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל, פ"ד נג(2), 206 (1999) בו נקבע כי רשם ההוצאה לפועל לא מוסמך להפעיל את סמכויותיו לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל ולהורות על השבת כספים שנגבו לפי פסק-דין שבוטל לאחר מכן, אם כספים אלה לא נגבו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וכי בקשת חייב לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל יכולה להיות מוגשת רק כהליך משני, במסגרת בקשתו העיקרית של הזוכה לביצוע פסק-הדין. בנוסף, ראו רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4), 66 (2001) בו נבחנה סוגיה דומה לגבי הוראות סעיף 20(א) לחוק ההוצאה לפועל}.


שאלה: האם לבקשה בטענת "פרעתי" חובה לצרף תצהיר תומך מטעם המבקש-החייב?
תשובה: כאשר לא צורף תצהיר והתצהיר צורף לפני שהדיון התחיל לגופו וכאשר עדיין לא ניתנה תשובה מטעם המשיב, אנו סבורים כי יש לקבל את התצהיר המאוחר, כאילו צורף מלכתחילה. נדגיש כי בסמכותו של בית-המשפט לתקן פגם בהליך כאמור בתקנה 524 לתקסד"א. יחד עם זאת, אנו סבורים כי בסמכותו של בית-המשפט לפסוק הוצאות בגין המחדל כאמור {ראה גם בש"א (ת"א-יפו) 165986/07 וואלה! תקשורת בע"מ נ' קולקר דוד, עורך-דין, תק-של 2007(3), 20449 (2007)}.
על-פי תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי "התצהיר יהא ערוך בגוף ראשון, מחולק לסעיפים ומכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מתוך ידיעתו הוא, אלא שבבקשות ביניים רשאי הוא להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך."
כלומר, כאשר אין המדובר הוא בבקשת ביניים, כי אם בהליך העיקרי שנפתח בדרך של המרצה, על המצהיר להצהיר רק על עובדות שהן בידיעתו האישית ושיש בהן לתמוך בעובדות המשמשות יסוד לבקשה {ה"פ 613/99 עומר סלאמן נ' אחמד אבראהים עבד אלרחמן, פדאור 01(3), 18 (2001)}.
לעיין עריכת התצהיר על-ידי אדם אחר שאיננו התובע או המבקש נאמר כבר כי "אין הכרח בכך, שהמבקש בעצמו יהא המצהיר. פעמים ידועות העובדות לאדם אחר דווקא יותר מאשר למבקש עצמו, ותצהירו יהא משום כך אפילו עדיף על תצהיר המבקש, אך כאשר שוכנע בית-המשפט, כי המבקש נמנע מלהצהיר, כדי להתחמק מחקירת שתי וערב, לא יסתפק בתצהירו של אדם אחר" {י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 715; ה"פ 613/99 עומר סלאמן נ' אחמד אבראהים עבד אלרחמן, פדאור 01(3), 18 (2001)}.
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 92742/97 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2007(4), 11 (2007)} עסקינן בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשה בטענת "פרעתי". בקבלו את הערעור קבע בית-המשפט כי "די היה בכך כדי לקבל את טענת האישה ולדחות את טענות הבעל לגופן, שכן, כמוטעם, בהיעדר תצהיר כדין, לא הציג הבעל גרסה כלשהי בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, והגרסה היחידה הקיימת הינה גרסתה של המערערת."
בנוסף, "פגם זה לא נרפא בעובדה שהבעל נחקר ארוכות על תצהירו, שכן השאלות התבססו על תצהירו. משלא קרא הבעל את התצהיר ואינו יודע את שאמור בתצהירו שלו, אין בתצהיר כל מאומה."
בהיעדר תצהיר ערוך כדין, חדל המבקש מלהעמיד תשתית עובדתית מטעמו. לגישתינו, אין להסתמך במסגרת הליך הדורש תצהיר, על תצהיר מהליך אחר. אין לערוך תצהיר אף על-ידי אזכור מסמך אחר והפניה אליו {ראה גם ע"א 166/90 אזולאי נ' א.ב. מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5), 344 (1992)}.


שאלה: האם חייב-מבקש חייב לצרף לבקשתו מסמכים התומכים בגירסתו?
תשובה: אנו סבורים כי כדי שרשם ההוצאה לפועל יוכל להכריע בטענת "פרעתי" שהוגשה לו לגופו של עניין ובדרך מהירה, על החייב, לצרף את כל המסמכים שיש בידו והתומכים בגרסתו. ייתכן כי במסמכים שיצרף החייב לבקשתו, יהא די, כדי להעביר את הנטל לכתפי הזוכה.


שאלה: האם רשם ההוצאה לפועל חייב לקיים דיון במעמד הצדדים?
תשובה: הכרעה בטענת "פרעתי" הינה בעלת השלכה מכרעת על חייו של תיק ההוצאה לפועל, באשר קבלת הטענה במלואה משמעותה, למעשה, סגירתו של תיק ההוצאה לפועל נגד החייב אשר טענתו התקבלה.
אולי משום כך קבע המחוקק בעבר, כי בקשה בטענת "פרעתי" תידון בדרך "המרצה" {תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל ביטל את רישא סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל לפיו "בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה"}, באופן שהדיון נערך על-פי תצהיריהם של בעלי הדין, ומחייב את רשם ההוצאה לפועל לשמוע את הצדדים ולא להסתפק בעיון בבקשה ובתגובת הצד שכנגד {דברי בית-המשפט ב- בר"ע (י-ם) 2110/06 אהרון חביב נ' היידי עמית, תק-מח 2006(2), 5808 (2006)}.
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 5036/97 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2008(1), 565 (2008)} טענה המערערת כי רשם ההוצאה לפועל שגה כאשר החליט בטענת "פרעתי" מבלי שערך דיון במעמד שני הצדדים ומבלי שאיפשר למערערת לחקור את רואה החשבון שהגיש חוות-דעת.
מנגד, המשיב טען כי לא נפל כל פגם בהחלטת רשם ההוצאה לפועל. לטענתו, "אין המדובר בבקשה בטענת 'פרעתי', שכן בקשה בטענת 'פרעתי' מוגשת לעולם על-ידי החייב, ואילו העניין שבפנינו תחילתו בבקשת זוכה. ועל-כן לא היתה חובה על רשם ההוצאה לפועל לקיים דיון כלשהו, ובוודאי שעל העניין לא חל סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל."
בדחותה את טענת המערערת קובעת כב' השופטת פלאוט ורדה כי "ההליך שנערך בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, כפי שתואר בהרחבה לעיל, תחילתו בבקשת המערערת, הזוכה, להגדלת יתרת החוב, ועל-כן אין מדובר בטענה מסוג 'פרעתי'. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי על רשם ההוצאה לפועל הוטלה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כפי שאכן חייבים לעשות בעת שדנים בבקשות על-פי סעיף 19 לחוק."
ב- ע"א (חי') 1503/00 {אדוארד קוויט נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 2001(1), 10856 (2001)} קבע בית-המשפט כי רשם ההוצאה לפועל בדונו בטענת "פרעתי", ינהג כאילו היה בית-המשפט דן בדרך המרצה, וזאת כהוראת סעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל כאשר המרצה פירושה, פניה בעל-פה לבית-המשפט, ובו מתייצבים שני בעלי הדין: המבקש משמיע את בקשתו והמשיב, משיב. לפיכך, רשם ההוצאה לפועל לא רשאי לדחות בקשה בדרך המרצה ללא שמיעת המבקש או בא-כוחו בדיון שהתקיים בפניו למטרה זו.
בית-המשפט קבע במקרה דנן, כי החלטת רשם ההוצאה לפועל, שניתנה בלי לשמוע את טענות הצדדים הינה פגומה, ואיננה יוצרת מעשה בית-דין.


שאלה: האם על החלטת רשם ההוצאה לפועל להיות מנומקת?
תשובה: ההנמקה הינה חלק בלתי-נפרד מכל פסק-דין {ראה תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק-הדין והיא שמאפשרת לבית-משפט של ערעור לבקרו. להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכתה להתברר בבית-המשפט. ייתכנו מקרים בהם היעדר הנמקה עשוי לשמש כעילה לביטול פסק-דין. יוער כי, אין בית-המשפט חייב לעמוד ולפרט את הטעמים לכל טענה וטענה. ב- ע"א 89/80 {כמאל קאסם נ' ד"ר נאדים ואח', פ"ד לז(3), 60 (1983)} קבע בית-המשפט כי אינו חייב "להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין."
ב- רע"פ 1516/90 {יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 1061 (1990)} קבע בית-המשפט כי ההנמקה היא "חלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק-הדין."
המטרות שלשמן מיועדת ההנמקה הן, בדרך-כלל: למנוע הכרעה שרירותית, בבחינת מראית פני הצדק המבטא פסיקה ביישוב הדעת; מתן ביטוי לכך שכל הנדרש לקבלת ההחלטה לובן ונבדק כראוי; לאפשר לערכאת הערעור לבקר את פסק-הדין ולבחון האם נפלו בו טעויות אם לאו ולהסביר לצדדים את סיבת התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט.
א' ברק כותב בספרו {שיקול-דעת שיפוטי (פפירוס, התשמ"ז) 46} כי "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה, דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו מתוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט המפעיל שיקול-דעת לעמוד."
לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי כל מחלוקת על החלטת רשם ההוצאה לפועל, בבואו להכריע בטענת "פרעתי", מחייבת הנמקת החלטתו {ראה גם בר"ע (חי') 1211/05 פבר נחום ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2005(4), 740 (2005)}.




שאלה: מה הדין לעניין הגשת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל?
תשובה: הליכי ערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל שונים מהליכי ערעור הנהוגים בבתי-המשפט האזרחיים הרגילים ותקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות.
ערכאת הערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל יונקת את סמכותה מהוראות חוק ההוצאה לפועל, המסדיר את סמכות בית-המשפט המחוזי לדון כערכאת ערעור, בזכות וברשות על החלטותיו של רשם ההוצאה לפועל וסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל נגזרת מסמכות רשם ההוצאה לפועל {ראה גם בש"א (חי') 11392/03 אליעזר עבדי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2003(4), 9152 (2003)}.
בעבר, טרם כניסתו של תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, קבע סעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל כי החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" כמוה כפסק-דין של בית-משפט שלום. כיום, לאחר התיקון, הערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" יוגש לבית-המשפט השלום ויהא בזכות כאמור בסעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל.


שאלה: מה הדין לעניין הארכת מועדים להגשת ערעור?
תשובה: חובה על המבקש הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. כפי שנראה להלן, בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתירה. להלן סקירת הדין וההלכה לגבי תקנה 528 לתקסד"א.
בקשה להארכת מועד ניתן להגיש בשלושה מקרים. האחד, כאשר עסקינן במועד שנקבע בחיקוק. השני, כאשר עסקינן במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט. השלישי, כאשר עסקינן במועד מוסכם בין בעלי הדין. אנו נעסוק בפרק זה בבקשה להארכת מועד שנקבע בחיקוק.
לשון תקנה 528 לתקסד"א דן ב- 3 תנאים קומולטיביים המשלימים זה את זה לכך שבית-המשפט רשאי להפעיל את שיקול-דעתו להאריך מועד. ואלה הם: האחד, המועד נקבע בחוק או בתקנה.
השני, קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת המועד.
השלישי, חובת פירוט רישום טעמים מיוחדים אלה להארכת המועד בהחלטת בית-המשפט.
ככלל, מן המבקש הארכת מועד נדרש להצביע על שקידה ראויה ועל מאמץ סביר לעמוד במועד שנקבע בחיקוק. רק אם יש פיו "טעם מיוחד" לכך שאף בשקידה ראויה לא ניתן להגישו במועד, תהיה זו הצדקה להיעתר לבקשתו להארכת מועד {בש"א (נצ') 2838/04 מייק נ' אגודה שיתופית בית קירור אלשרק, תק-מח 2004(4), 1141 (2004)}.
זאת ועוד. לאחרונה גבר המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה. כלומר, ציפייתו לסיום ההליכים כנקודת האיזון הראוי בין האינטרסים השונים של בעלי הדין, תוך הדגשת זכות הערעור כזכות חוקתית.
ככל שהאיחור בהגשת הערעור הוא רב, כך גדל אינטרס ההסתמכות של המשיב לבקשה ומחייב טעמים בעלי משקל להארכת המועד, שלהם אופי של היעדר שליטה או תקלה בלתי-צפויה, ולהיפך {ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול ואח', פ"ד נה(2), 904 (2001)}.
יודגש כי די בכך שהמבקש גילה דעתו כי איננו משלים עם פסק-הדין ומעוניין להשיג עליו עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור, בכדי לקבוע כי זכותו של משיב שלא להיות מוטרד עוד מהליכים נוספים טרם התגבשה {בש"א (י-ם) 5912/04 אבו לבן מוחמד ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2004(2), 6642 (2004)}.
על המבקש הארכת מועד שנקבע בחיקוק החובה לציין בבקשתו להארכת מועד את ה"טעם המיוחד". דרישה זו הינה תנאי בל-יעבור להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט. משך האיחור אינו קובע לעניין זה, על-אף שבסמכותו של בית-המשפט להפעיל את סמכותו הטבועה ובכך למעשה מתגבר על "מכשול" זה.
כאשר בעל דין לא הביא "טעם מיוחד", בקשתו לא תיעתר. יודגש כי העובדה כי מדובר באיחור של יום אחד, איננה מפחיתה מן הדרישה למתן "טעם מיוחד" {בש"א (ת"א-יפו) 180471/04 נורטל נטוורקס ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2004(4), 6623 (2004)}. יחד עם זאת, כאשר מידת האיחור היא מזערית ואין המשיב מצביע על פגיעה בציפיה או באינטרס ראוי להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת הליך לבית-המשפט {בש"א 1207/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2004(1), 2605 (2004)}.
מהותו של ה"טעם המיוחד" בעטיו ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד אינו חד-משמעי והינו פועל יוצא של נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. יחד עם זאת, אין ספק שבבחינת הלכות בתי-המשפט נודעו הכרעות שקיבעו סוגי מקרים בהם, בכל מקרה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה להארכת מועד מטעם מיוחד בעל אופי מיוחד שכזה.
שאלה עיקרית בבחינת קיומו של "טעם מיוחד" למתן אורכה היא, האם האורכה עלולה לפגוע בציפיותיו של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוטרד עוד, כלומר, עמידה בעיקרון הוודאות הניתנת לבעלי הדין, אל מול השאלה האם לבעל הדין היתה יכולת אובייקטיבית להגיש את ההתנגדות במועד. היכולת האובייקטיבית נמדדת על-פי הטעם המיוחד אותו יש להציג.
"טעם מיוחד" אינו מונח המוגדר בחוק, ורשימה של טעמים מיוחדים איננה מופיעה בתקסד"א לדוגמה. הפסיקה והספרות מצביעים על מגמה אחת וברורה, "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואין לו שליטה על כך {בש"א 480/86 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 159 (1986)}.
פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שאיננו "טעם מיוחד" לאיחור כגון: גרימת נזק רב לבעל הדין; פסק-הדין נוגד את תקנת הציבור; פניה להליך בלתי-מתאים; שיקול-דעת מוטעה של עורך-דין לא לנקוט בהליך וכן מצוקה כלכלית {ת"א (ת"א-יפו) 50052/04 אמיתי גבריאל נ' דביר רחל ואח', תק-של 2004(4), 4601 (2004)}.
כמו-כן, פסיקת בתי-המשפט נותנת דוגמאות למה שייחשב כ"טעם מיוחד" לאיחור כגון: הליך התלוי ועומד בערכאה אחרת {ע"א 7044/93 אסתר גורה נ' מורדכי גורה, תק-על 94(4) 218 (1994)}; שינוי ההלכה ובהתקיים שנית תנאים מצטברים {בש"א 1069/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' יהודה שטרית, פ"ד מא(1), 533 (1987)} וכן טעות של בעל דין שנגרמה מטעות של בית-המשפט {בש"א 17/86 אלפחיא אגודה שיתופית למים נ' גורג' שוקייר, פ"ד מ(1), 18 (1986)}.
ביסוד הבקשה להארכת מועד עומד התצהיר המניח את היסוד הבסיסי להסברת ה"טעם המיוחד". תקנה 241 לתקסד"א מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב, לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. בתצהירו חייב המבקש להביא את כל העובדות שהוא מבקש להוכיח. אין לערוך תצהיר על-ידי איזכור מסמך אחר והפניה אליו כגון: "כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות" שכן, תצהיר שכזה הוא פסול ולא יתקבל {ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5), 344 (1992)}.
היעדר ייצוג איננו נחשב ל"טעם מיוחד" להארכת מועד {בש"א 7716/97 ויינשטיין נ' ליברמן, דינים עליון נג 579 (1998)} אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. אולם סתימת הגולל על מבקש במצב דברים כזה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, לדוגמה, עלולה גם ליצור הכבדה מיותרת על המבקש במימוש זכות הגישה לבית-המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו {בש"א 7596/04 נינה בורלשקוב נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת דיור, תק-על 2004(4), 61 (2004)}.
עומס עבודה במשרד הוא כשלעצמו איננו מקים "טעם מיוחד" להארכת מועד {בש"א 8298/04 יעקב חיננזון נ' הדסה קסטן ואח', תק-על 2004(3), 2692 (2004)}.
משא-ומתן המתנהל בין הצדדים בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור איננו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד {ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה, פ"ד מ(4), 9 (1986)}. כפועל יוצא מעיקרון זה נקבע גם, כי בעל דין חייב לכלכל צעדיו על-פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד {ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(2), 325 (1986)}. אולם חריג לכלל זה נקבע באותם מקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין, וגרמו לו לאחר את המועד {ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 353 (1986)}.
שביתה או עיצומים לא יהוו "טעם מיוחד" כאשר צד לא טרח לברר את מועדי השביתה שניתן היה לבררם {בש"א 5683/03 הנגלי ואח' נ' שמואל ואח', תק-על 2003(2), 3849 (2003)}.
הגשת בקשה לאורכה בתוך התקופה לנקיטת הליך, כשלה מתווספת אפשרות כי הליך מקביל שננקט עשוי לייתר את ההליך הערעורי נשוא בקשת האורכה, עשויה להוות "טעם מיוחד" למתן אורכה {בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר, דיני עליון מא 644 (1995)}.
הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור הוכרה כ"טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור, כיוון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" אצל הצד שכנגד מפני המשך ההליכים {ראה גם בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי, תק-על 2000(1), 486 (2000); ע"א 3763/95 ד"ר פלורו נ' ננס, תק-על 95(2), 603 (1995); בש"א 5952/01 שלמה קטש נ' הארגון למימוש האמנה לביטחון, תק-על 2001(3), 2147 (2001); בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי, תק-על 2000(1), 486 (2000)}.
ב- בש"א (י-ם) 6596/07 {מישקה פלטנס ואח' נ' עזבון המנוח שם טוב נרקיסי ז"ל ואח', תק-מח 2007(4), 5896 (2007)} עסקינן בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי". המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. אין ספק, במקרה דנן, כי הערעור הוגש באיחור.
בדחותו את הבקשה להארכת מועד קבע בית-המשפט כי המבקשים לא הרימו את הנטל להראות כי נתקיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. זאת ועוד. טענות המבקשים, בדבר קיומם של סיכויים טובים לקבלת הערעור נטענו בעלמא וללא כל פירוט ונימוק.


שאלה: מה הדין לעניין הגשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט?
תשובה: כיום, לאחר תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל הגשת בקשת רשות ערעור תוגש לבית-המשפט המחוזי {ובשים-לב כי בעבר הערעור על טענת "פרעתי" הוגש בזכות לבית-המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון}.
אנו סבורים כי העקרונות למתן רשות ערעור, נשארו בעינם. זאת ועוד. בסמכותו של בית-המשפט לדחות בקשת רשות לערער, אף ללא צורך בקבלת תגובה, כאשר הגיע למסקנה כי הבקשה איננה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר מצדיקה בירור שיפוטי נוסף {ראה גם ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"א 10579/02 ליאון שנקלר נ' בנק דיסקונט לישראל, תק-על 2004(4), 1928 (2004); רע"א 268/01 אהובה עזר (אלפסי) נ' בנק טפחות בע"מ, תק-על 2001(3), 172 (2001); רע"א 1470/99 מרסל סויסה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 99(2), 1077 (1999)}.


שאלה: האם טענת "פרעתי" הינה טענת "הודאה והדחה"?
תשובה: טענת "פרעתי" הינה טענת "הודאה והדחה". במקרה והחייב מודה בעובדות שטוען הזוכה, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין הזוכה זכאי לסעד המבוקש, קרי, מימוש פסק-הדין, הוא טוען טענת "הודאה והדחה".
ובמילים אחרות, טענת "פרעתי" היא טענת "הודאה והדחה". בטענה זו החייב נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה רובץ עליו שאם לא ירים נטל זה, יוכל הזוכה להמשיך ולפעול בתיק ההוצאה לפועל {ת"א (הרצליה) 598-06 בית המשקאות של נפתלי בע"מ נ' שיבה הפקות בע"מ ואח', תק-של 2008(3), 18161 (2008)}.
כאשר טענת ההגנה היא מסוג "הודאה והדחה", נטל הראיה והשכנוע רובץ על כתפי הנתבע-החייב {ראה גם ע"א (חי') 4224/99 משה אסאו נ' בנק דיסקונט לישראל, תק-מח 2000(2), 1576, 1579 (2000); ת"א (ת"א-יפו) 15967/06 קרביץ (1974) בע"מ נ' שטיצברג אריה ואח', תק-של 2008(3), 11214 (2008)}.
בשים-לב, כי טענת הגנה של חייב שהיא כפירה בחוב כולו או בחלקו, איננה מסוג טענת "הודאה והדחה " ולכן הזוכה איננו פטור מנטל השכנוע לקיומו של חוב. אין טענת הגנה בבחינת "הודאה והדחה", אלא אם הודה החייב בכל עובדות עילת התביעה. כדי להעביר את נטל הראיה מזוכה לחייב, צריכה טענת החייב להיות מסוג "כן – אבל", קרי, הודאה בכל העובדות הנטענות על-ידי הזוכה, כשבצידה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של הזוכה {ת"א (ת"א-יפו) 41156/05 מיידנברג ירחמיא ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(3), 9681 (2008); ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן ואח', פ"ד לח(2), 143 (1984); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (אמינון מהדורה שביעית, 1995) 321}.
כאמור, טענת "פרעתי", היא טענה בגדר של "הודאה והדחה". כלומר, הטוען אומר: נכון שהייתי חייב את החוב, אולם פרעתי אותו.
הטוען טענה שהיא בגדר "הודאה והדחה" עליו הראיה. לפיכך, הזוכה רשאי להסתפק בכך, שיחקור את המצהירים מטעם החייב בחקירה נגדית וינסה להפריך את גרסתם ולא יהיה חייב להגיש תצהיר מטעמו {ע"א (ב"ש) 1190/99 אופיטק שיטות נ' בנק המזרחי, תק-מח 2000(2), 9135 (2000)}.
כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל דין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש, הוא טוען טענת "הודאה והדחה". הטוען טענה זו נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה תידחה טענתו.
לסיטואציה של "הודאה והדחה", המתקיימת כל אימת שהנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה, קיים פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי של החייב. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעויינות באשר לטענות החייב, תידחה טענתו, שהרי החייב לא הוכיח את טענתו כדבעי. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל נהפך.


שאלה: על מי רובץ נטל ההוכחה בטענת "פרעתי"?
תשובה: על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, נטל השכנוע בהוכחת טענת "פרעתי" מוטל הוא לעולם על שכמי החייב. יחד עם זאת, במקרה בו מתקיים שיהוי רב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ובהיעדר הסבר הגיוני מצד הזוכה לנקיטת ההליך בשיהוי, ייתכן כי נטל הבאת הראיות לסתור יועבר לכתפי הזוכה. כך גם במקרה וטענתו של החייב נסמכת על עובדה מהותית המצויה בידיעתו של הזוכה.
יודגש כי, העברת הנטל להבאת ראיות לסתור נעשית אך ורק לאחר שהחייב הביא ראיות לכאורה לתמיכה בגרסתו.
ב- ע"א (חי') 1124/00 {דניאל סוסנוביק נ' שלום גוס, תק-מח 2001(1), 1581 (2001)} קבע בית-המשפט כי "מכוח ההוראה המפורשת שבסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מוטל על החייב נטל השכנוע להוכחת טענותיו. טענת "פרעתי" היא בדרך-כלל טענת הודאה והדחה שבה רובץ נטל השכנוע עד הסוף על החייב ואיננו עובר לזוכה, במילים אחרות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מטיל את נטל השכנוע על החייב על-פי פסק-הדין, וכל הטוען כי איננו חייב עוד למלא אחר פסק-הדין – עליו הראיה ... אומנם במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור, וזאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. הסבת הנטל המשני אל הזוכה מתרחשת לאחר שהחייב הביא ראיה לכאורה לתמיכת גרסתו."
סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מטיל את נטל השכנוע בטענה זו על החייב. על החייב מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי הוא מופטר מביצוע פסק-הדין שניתן כנגדו.
ב- רע"א 10272/07 {עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ' עיריית חיפה, תק-על 2008(3), 611 (2008)} קבע בית-המשפט כי בעניינו של המבקש לא התקיימו "התנאים המצדיקים העברת נטל הראיות לסתור לכתפי המשיבה."
ב- ע"א (נצ') 1049/06 {סיאני משה נ' אלוף עינת, תק-מח 2006(1), 9574 (2006)} קבעה כב' השופטת אסתר הלמן כי החייבת לא הרימה "את הנטל שהוטל עליה להוכיח את טענתה, ולא הביאה כל ראיה שהיה בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי הזוכה."
ב- רע"א 2730/04 {עזרא משה נ' המשביר סוכנויות בע"מ, תק-על 2005(3), 1220 (2005)} קבע בית-המשפט כי "המבקש לא הביא כל מסמכים התומכים בטענותיו ולא נמצא כל בסיס בראיות לאימות גרסתו, לפיה שולמו למשיבה תשלומים שלא נרשמו על ידה בספרי החשבונות ואשר לא ניתנו על-ידי המשיבה קבלות בגינן". לפיכך, דחה את בקשת רשות הערעור.
ב- ע"א (ת"א-יפו) 1483/01 {לאון שנקלר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2002(4), 15044 (2002)} בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי פרע את הסכום שנקבע בפסק-הדין.
ב- ע"א 434/69 {שמואל ואסתר קרת נ' חברת חלקה 152 בגוש 7151 בע"מ ואח', פ"ד כד(1), 201 (1970)} קבע בית-המשפט כי במקרה ובו מדובר בחוב אחד ונשאלת השאלה האם הוא נפרע בשלמות או בחלקים, הרי כשהנתבע טוען טענת "פרעתי" ומציג מסמכים אשר על פניהם תומכים בגרסתו כי שילם, אזי, הנטל להראות כי פני הדברים הם אחרת מכפי שהוצגו על-ידי הנתבע, מוטל על התובע.


שאלה: מה הקשר בין טענת "פרעתי" ושיהוי ותום-לב?
תשובה: השיהוי הינו מושג פונקציונאלי. כל מקרה נבחן על-פי מערכת הנסיבות העובדתית שלו, ויש מקרים בהם די בחלוף מספר ימים כדי שיתהווה שיהוי. לעומת זאת, יש וגם חלוף מספר שבועות ואף חודשים איננו יוצר תוצאות, המשנות לרעה את מצבם של גורמים אחרים הנוגעים בדבר, ואשר יש בהן כדי ליצור בסיס לטענת השיהוי {בג"צ 4841/90 עמותת נפגעי משכנתאות נ' נגיד בנק ישראל, פ"ד מה(2), 227 (1991); בש"א (י-ם) 4095/06 עדנאן ד'רוויש ואח' נ' החברה הלאומית לדרכים – מע"צ החדשה ואח', תק-של 2006(2), 13482 (2006); עת"מ (ת"א-יפו) 1071/01 תחנת תדלוק פז נ' עיריית רמת גן, תק-מח 2001(2), 10197 (2001)}.
בתי-המשפט קבעו לא אחת, כי אין די רק בחלוף הזמן על-מנת לקבוע כי התובע השתהה בהגשת תביעתו, ועם השנים עוצבו שני מבחנים עיקריים הנשקלים על-ידי בית-המשפט בבואו לקבוע האם מדובר בשיהוי ואם לאו {בש"א (ת"א-יפו) 9059/08 חברת דובק בע"מ ואח' נ' בן שמואל מיימון, תק-מח 2008(3), 12699 (2008); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5), 625 (1997)} ואלה הם: האחד, על בית-המשפט לקבוע האם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות או על הזנחה או על יאוש של התובע? השני, על בית-המשפט לקבוע האם הורע מצבן של הנתבעות בשל השיהוי שנגרם עקב חוסר תום-ליבו של התובע {ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749 (1991)}.
הנטל להוכחת התנאים הנדרשים לשיהוי כאמור לעיל, מוטל על הטוען לכך {ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה, פ"ד ל(1), 732 (1976); ע"א 167/51 ברסקי נ' גל, פ"ד טז 15; ע"א 118/75 עזבון שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2), 659 (1977); ע"א 554/84 חברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2), 802 (1986); ע"א 109/87 חוות מקווה נ' חסן, פ"ד מז(1), 5 (1993); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4), 846 (1993); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (2003)}.
בנסיבות בהן השתהה זוכה בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, בלא שניתן לכך הסבר ראוי, עשויה עובדה זו להעביר על שכמו את הנטל המשני של חובת הבאת ראיות לסתור.
בנסיבות בהן השתהה הזוכה בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, במשך פרק זמן ממושך, מבלי שניתן הסבר ראוי לכך, השפעתו של העיכוב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, יכולה להתפשט גם על העברת הנטל להביא ראיות לסתור את טענות החייב, כי הופטר מחיובו. הלכה כאמור, מבוססת על פסיקת בית-המשפט ב- המ' 22/72 {נדב נ' נדב, פ"ד כו(1), 603 (1972)} לפיה "אכן יש ועצם השהיית ההוצאה לפועל לזמן ארוך ללא הסבר לדבר עשויה להעביר על שכמו של הנושה אם נטל הראיה שהחוב לא סילק (ראה הולסברי-סימונדס, כרך 8, עמ' 211, סעיף 360). אבל כזאת לא קרה כאן: המשיבה היתה נותנת למבקש קבלות על התשלומים אשר שילם, ואין בידו קבלות על ההפרשים שהיא תובעת עתה ממנו. כן היא נתנה בעדותה הסבר מספיק על הנסיבות שבגללן לא תבעה הפרשים אלה במועדם."
ב- ת"א (ב"ש) 3137/05 {רחמני אברהם ובניו בע"מ נ' לוי אילנה, תק-של 2008(2), 23967 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אין בהשהיית ההליכים כדי לתמוך בגרסת הנתבעת, זאת בין היתר בשל הטענה שהתשלום ששולם על-ידי ההלוואה שניטלה ממר שטרית, שולם לתובעת עוד טרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, באופן שאינו תומך באפשרות לפיה נפתח תיק הוצאה לפועל, קודם ששולם החוב ועל-כן ובעקבות זאת לא ננקטו הליכים".
ב- ע"א (ת"א-יפו) 3393/05 {יובל אברהם נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ, תק-מח 2007(2), 12752 (2007)} טען המערער כי רשם ההוצאה לפועל נמנעה מלתת ביטוי ראוי למשמעותה של התקופה הארוכה, שנמשכה כ- 8 שנים, במהלכה נמנע המשיב מנקיטת הליכים.
מנגד, המשיב טען כי החלטת רשם ההוצאה לפועל בדין יסודה, שכן המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, על-פי הוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל להוכחת פירעון החוב. בנוסף, המשיב מוסיף וטוען כי המערער לא הביא, ולו ראשית ראיה, בדבר קיומו של הסדר המאוחר למועד מתן פסק-הדין, לפיו העברת מניות חברת אוגדן, תהווה פירעון החוב.
כב' השופטת יהודית שטופמן קיבלה את הערעור תוך שהיא מחזירה את הדיון לרשם ההוצאה לפועל. עוד נפסק כי הבנק נמנע "מנקיטת הליכי הוצאה לפועל במשך שנים רבות, בנסיבות התומכות, לכאורה, בעמדת המערער, לפיה נכרת הסדר בינו ובין בא-כוח המשיב דאז, עורך-דין אלחנני ז"ל, בדבר פירעון החוב, באמצעות העברת מניות חברת אוגדן". בנוסף, מתעוררת תמיהה אשר לסיבות בגינן נמנע הבנק מנקיטת הליכי הוצאה לפועל.
במקרה והזוכה איננה גובה מזונותיה במשך תקופה ממושכת, ומבלי שינתן על ידה הסבר להתנהגותה, עשוי הדבר להעביר את נטל הראיה משכמו של החייב לשכמה של הזוכה, קרי, על הזוכה יהא להוכיח שהחוב לא סולק על-ידי החייב {תמ"ש (ת"א) 23870/96 בלום נ' בלום-ליבר, תק-מש 96(3), 22 (1996)}.
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 18171/95 {ב. ד. ד. נ' ג. ע, תק-מש 2008(2), 131 (2008)} קבע בית-המשפט כי "אין ספק כי בענייננו יש להעביר אל הזוכה את נטל הראיה כי החייב צבר פיגורים במשך תקופה ארוכה ולא שילמם לזוכה. הזוכה פתחה תיק זה רק באוגוסט 2004 למרות שהחייב, לטענתה, צבר פיגורים במהלך השנים מאז 1994 ועד לאותו מועד. אין בפי הזוכה כל הסבר מדוע לא תבעה את סכומי הפיגורים במשך השנים."


שאלה: מהו המועד להעלאת טענת "פרעתי"?
תשובה: על-פי חוק ההוצאה לפועל לא נקבע פרק זמן שבמהלכו מוטל על החייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי". זכות הפניה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל איננה מוגבלת בזמן. פירעון החוב על-ידי החייב יכול שיעשה בכל זמן לאחר מתן פסק-הדין, ולכן גם אין הגבלה בזמן להעלאת טענת "פרעתי" {ע"א (י-ם) 9084/06 חסון בסתוני ואח' נ' שמעון מאיר, תק-מח 2006(4), 9234 (2006)}.
ב- בר"ע 87/72 {אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין בע"מ, פ"ד כו(2), 145 (1972)} קבע כב' השופט י' זוסמן כי "הפירעון הנטען יכול שייעשה בכל תאריך שהוא, לאחר צאת פסק-הדין, והוא מנקה את החייב מן החוב, יהא אשר יהא תאריכו. הואיל וכך, אין מגבילים את החייב בזמן" {ראה גם רע"א 9302/02 בנק י-ם בע"מ נ' גורדון ליעד ואח', תק-על 03(2), 2968 (2003)}.
ב- ע"א (י-ם) 3272/02 {בנק ירושלים נ' ליעד גורדון, תק-מח 2002(3), 3659 (2002)} נדון ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל. בית-המשפט עסק בשאלה האם יכול חייב להעלות את טענת "פרעתי" על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפעול, בכל שלב בהליך ההוצאה לפועל או שמא קיימת הגבלה לאפשרות העלאת הטענה.
המערער-הזוכה טען כי "אין החייב יכול להעלות טענות אשר ניתן היה להעלותן עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל למימוש המשכנתה ובמניין הימים שנקבעו באזהרה הניתנת לחייב בעקבותיו". לגישתו, "בתום תקופת האזהרה, ולכל המאוחר, עם מתן צו מימוש המשכנתה הופכת המשכנתה לחלוטה ולא ניתן להעלות כל טענה שלא ניתנה ערב נתינתו."
מנגד, המשיב-החייב טען כי יש לדחות את הערעור על-הסף מחמת הסיבה שאין כל מניעה להעלות טענת "פרעתי" בכל עת ובהתמלא התנאים לקיומה.
כב' השופט עוני חבש החליט לדחות את הערעור שכן, ההלכה שנקבעה בפרשת אלבוים כאמור לעיל, עומדת בעינה. בנוסף, "אין להשתיק חייב בטענה כי פרע את החוב, כולו או מקצתו, אחרי שניתן פסק-דין נגדו – בין לפני שננקטו נגדו הליכי ההוצאה לפועל ובין במהלכן – כאשר הזוכה ממשיך בהליכים."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 2655/04 {החברה הישראלית לשקילה בע"מ נ' צח אורני ואח', תק-מח 2006(2), 8972 (2006)} קבע בית-המשפט כי לא נקבע זמן מוגדר לאחר צאתו של פסק-הדין להעלאת טענת "פרעתי".


שאלה: האם בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין?
תשובה: סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "חייב הטוען שמילא אחר פסק-הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק-הדין או עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו."
ממקרא סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל אנו למדים כי רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין, כולו או מקצתו "מטעמים מיוחדים שיירשמו". על רשם ההוצאה לפועל לנמק את החלטתו על-מנת שניתן יהיה להעבירה תחת הביקורת של ערכאת הערעור.
ההלכות שנקבעו בעניין עיכוב ביצועו של פסק-דין בעת הגשת ערעור חלות גם על בקשה לעיכוב הליכים בלשכת ההוצאה לפועל וזאת מכוח תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה "עיכוב ביצוע, לעניין סימן זה הוא: עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967."
ככלל, אין עיכוב ביצוע ובפרט עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי. יחד עם זאת, "כדי שבית-המשפט יחרוג מן הכלל על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הם טובים, וכי אם יתקבל הערעור יקשה מאוד על המבקש להחזיר את המצב לקדמותו" {ע"א 1869/01 כל בו 2000 (1990) בע"מ נ' זאב סטבינסקי, תק-על 2001(2), 630 (2001)}.
ב- ע"א 3754/01 {עזבון המנוח מחמד יוסף חלאיילה ואח' נ' עזבון המנוח פאיז מחמד קסום, תק-על 2001(3), 18 (2001)} קבע בית-המשפט כי "עיכוב ביצוע יינתן במשורה, ורק לאחר שהוכח בפני בית-המשפט כי אי-היענות לבקשה תגרום נזק בלתי-הפיך, שקשה יהיה לתקנו במידה והערעור יתקבל."
על הבקשה לעיכוב ביצוע לענות על שתי דרישות מהותיות. האחת, עליה להיות נתמכת בתצהיר לאימות העובדות העומדות ביסוד הבקשה. בדרך-כלל בקשה לעיכוב ביצוע מושתתת על עובדות ועל-כן חובת צירוף תצהיר הינה מיסודותיה החשובים של הבקשה. השניה, פירוט וצירוף אסמכתאות משפטיות לביסוס טענות המבקש בבקשה.
אם הבקשה לעיכוב ביצוע מסתמכת אך ורק על טיעונים משפטיים, הבקשה איננה צריכה להיות נתמכת בתצהיר.
יוער כי משסבור בית-המשפט שאין ליתן צו במעמד צד אחד והבקשה על פניה אינה ממין אלו שיש לדחותן על-הסף, על בית-המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים. בית-המשפט אינו יכול לדחות את הבקשה לעיכוב ללא דיון, אלא אם יפעיל הוא את סמכותו על-פי תקנה 241 לתקסד"א ויחליט על סמך הבקשה, תשובת המשיב ותגובת המבקש.
כאמור, בבקשה לעיכוב ביצוע על בית-המשפט לבחון מהי מידת הסיכויים שיש למערער להצליח בערעורו והאם יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו לאחר שבוצע פסק-הדין.
אשר לסיכויי הערעור – הכלים העומדים לרשות בית-משפט של ערעור או בית-משפט שנתן את פסק-הדין נשוא הערעור, בבואו לבחון אם נתקיים התנאי הראשון של קיום "סיכוי ערעור" הינם אחד משניים:
האחד, כתב הערעור – אם יוגש ונספח הוא לבקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין או ההחלטה. השני, אם טרם הוגש ערעור עומדת בפני בית-המשפט בקשה לעיכוב יצוע, העובדות המפורטות בה, והנימוקים בשלהם צד עותר לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה, והטענות בעטיין סבור הצד העותר כי יש לו אכן סיכויי ערעור.
בהיות נטל השכנוע וההוכחה רובץ על העותר לעיכוב הביצוע נגזרת מכך חובתו לפרט ולהסביר הסבר היטב את טיעוניו נגד פסק-הדין של בית-משפט קמא. יוער כי כאשר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע מתבררת בשלב הראשון, כלומר, בפני בית-משפט שנתן את פסק-הדין שאת עיכובו מבקשים, גדר השיקולים בדבר "סיכויי הערעור" שונה.
בתי-המשפט לערכותיהם השונות הטביעו 3 צורות של התייחסות לממדי הנטל ודרכי הוכחתו. ואלה הם. הראשונה, "סיכויי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע על סיכוי כלשהו להצלחת ערעורו {ע"א 1828/01 יצחק מונטיליו ואח' נ' יעקב דילו ואח', תק-על 2001(1), 1275 (2001)}. השניה, "סיכויי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע כי יש לו סיכויים טובים בערעורו {ע"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1), 334 (1989)}. השלישית, "סיכוי ערעור" משמעו קיומן של טעויות יסודיות היוצרות הסתברות גבוהה כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1), 178 (1990)}.
בתי-המשפט נקטו אם כן בשלוש רמות של נטל ההוכחה והשכנוע כאשר באו לבחון תנאי זה של "סיכויי ערעור". עם זאת, נראה הדבר שהיות והתנאי העיקרי אותו שוקל בית-המשפט בבואו להכריע בשאלת עיכוב ביצוע של פסק-דין או החלטה, הינו שאלת אפשרות החזרת המצב לקדמותו, בתי-המשפט נטו לבחור בדרך המקילה עם מבקש הביצוע בשאלת החלת התנאי של "סיכויי הערעור".
כלומר, קיומו של סיכוי קלוש לערעור דיו על-מנת להצביע כי המבקש עמד והרים את הנטל המוטל עליו בשאלה זו. כמו-כן, כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה כי למבקש אין כל סיכוי בערעור כי אז תידחה בקשה העיכוב מחמת נימוק זה בלבד.
אשר להיעדר אפשרות להשיב את המצב לקדמותו – על המבקש עיכוב ביצוע להניח תשתית ראייתית ברורה ומפורטת לגבי מצבו הכלכלי של המשיב על-מנת להוכיח אי-יכולת החזרת הכספים. כל אימת שקיים חשש סביר שמא יהיה קשה או בלתי-אפשרי הדבר להחזיר את המצב לקדמותו, יעכב בית-המשפט את ביצוע פסק-הדין או ההחלטה.
במקרה ומדובר בחיוב כספי, הנטיה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק-הדין, שכן לרוב אין המדובר בנזק בלתי-הפיך שאין לתקנו, למעט במקרים בהם הוכיח המבקש כי לא יוכל להיפרע מהמשיב אם יזכה בערעורו {בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2), 172 (1989); רע"א 4672/05 נחמיה לחוביץ' בע"מ נ' עורך-דין גיל הירשמן ואח', תק-על 2005(2), 4426 (2005); ע"א 9296/03 עזרא אהרוני נ' יוסף מנשה ואח', פ"ד נח(2), 301 (2003)}.
אשר ליחסי הגומלין שבין שני התנאים כאמור לעיל נקבע כי "שיקולים אלה – סיכויי הערעור והנזק הצפוי – תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה. בשלב הראשון שוקל בית-המשפט את סיכויי הערעור; אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק-הדין שעליו הוגש הערעור יבוטל או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם, אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע" {עע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נו(2), 163 (2001); ע"א 4079/02 חלואני אורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, תק-על 2002(2), 1022 (2002)}.


שאלה: מה הדין לעניין הפקדת ערובה על-פי סעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: סעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי במקרה ו "החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק-הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות העניין, שלא לצוות כן."
על-פי סעיף זה אם הוחלט להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בטענת "פרעתי", כי אז יש לצוות על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק-הדין, זולת אם בהתחשב בנסיבות העניין הוחלט שלא לצוות כן.
בסמכותו של בית-משפט שלערעור בערעורים על החלטותיו של רשם ההוצאה לפועל היא סמכות רחבה, שכן תקנה 120(ו) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי "בית-המשפט שלערעור יכול לאשר את ההחלטה או הצו שמערערים עליהם, לבטלו או לשנותו, הכל לפי ראות עיניו". לפיכך, קביעת גובה הערובה אף היא בסמכותו.
ב- בר"ע (י-ם) 894/05 {דוד קירשנבום, עורך-דין נ' בן ציון שיפטן, עורך-דין, תק-מח 2005(4), 4099 (2005)} קבע בית-המשפט כי כיוון שאין באפשרותו "לדעת האם הערבויות שהופקדו במסגרת ההליכים עודם בתוקף, יש להחזיר התיק לרשם ההוצאה לפועל, על-מנת שייקבע האם יש צורך במתן ערובה נוספת ואת שיעורה."
כדי שבית-המשפט יענה לבקשה לעיכוב, לא די לו שישתכנע כי מימוש הבטוחה לאלתר יגרום לחייב נזק גדול או בלתי-הפיך, אלא עליו להשתכנע גם בכך, שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מהבטוחה באותה מידה, גם אם יושהה המימוש.
זאת ועוד. כדי לשכנע את בית-המשפט בקיומו של תנאי אחרון כאמור לעיל, מוטל על המבקש להראות כי על הנכס המשועבד שווי כספי יציב שמאז השיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד, וכי יש יסוד איתן להאמין שיהא די בו כדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות הזוכה, אם ידחה הערעור {דברי כב' השופט א' מצא ב- בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 91(3), 232 (1991)}.
ב- ע"א (ת"א-יפו) 3059/04 {אלברט דרדשתי ואח' נ' פרידון דרדשתי, תק-מח 2005(3), 6363 (2005)} נדון ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל אשר משהוגשה בקשת המערער בטענת "פרעתי" ובקשה לעיכוב הליכים בעטיה, הורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין המבוצע בהוצאה לפועל כנגד הפקדת מלוא סכום החוב במזומן או בערבות בנקאית.
המערערים טענו כי רשם ההוצאה לפועל שגה בהטילו על מערערים, כתנאי לעיכוב ביצוע המשכנתאות, הפקדת מלוא סכום החוב. לגישתם, "אין כל צורך בהטלת ערבון לביצוע פסק-הדין, באשר בענייננו מדובר במשכנתה אשר מעצם טיבה וטבעה הינה חיוב נערב, המובטח מראש בשיעובד נכס, להבטחת פירעון החוב. אין צורך, איפוא, בהפקדת ערובה נוספת כלשהי להבטחת פירעון החוב, משהוא מובטח במשכנתה."
בנוסף, המערערים טענו כי הפקדת מלוא סכום פסק-הדין כערובה מסכלת את זכות הגישה שלהם לערכאות ומונעת מהם את יומם בבית-המשפט.
לעומת זאת, המשיב טוען כי אין להתערב בהחלטת רשם ההוצאה לפועל לפיה הורה על הפקדת מלוא סכום החוב כתנאי לעיכוב ביצוען של המשכנתאות. בנוסף, הוראת סעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל, לא סוייגה, ולא נאמר בה ואף לא בהלכה הפסוקה, כי איננה חלה על משכנתה. משכך, לטענת המשיב, אין כל ממש בפרשנות המערערים, לפיה משהמדובר במשכנתה, לא יחולו הוראות סעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל לפיהן על רשם ההוצאה לפועל להורות על הפקדת ערובה אם יעכב ביצועו של פסק-דין, אלא אם החליט בנסיבות העניין, שלא לעשות כן.


שאלה: האם הסכם בין הצדדים לאחר מתן פסק-הדין יכול להוות טענת "פרעתי"?
תשובה: הסכם בין הצדדים לאחר מתן פסק-הדין יכול להוות טענת "פרעתי". כלומר, הטענה כי אין לבצע את פסק-הדין משום שלאחריו הגיעו הצדדים לידי הסכם אחר הינה טענת "פרעתי" {ראה בש"א (ת"א-יפו) 156127/08 דוד סיני נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2008(2), 15375 (2008); ע"א (ת"א-יפו) 2387/06 לאון שנקלר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2008(2), 6866 (2008)}.
ב- רע"א 3149/06 {בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ, תק-על 2006(4), 1012 (2006)} קבע כב' השופט ס' ג'ובראן כי מקום שצדדים הגיעו להסכמים מאוחרים ביחס לדרך פרעונו של פסק-הדין, על החייב נטל השכנוע להוכיח כי על-פי ההסכם המאוחר לפסק-הדין אין הזוכה זכאי לפעול לביצוע פסק-הדין ו/או חלקו ונטל זה חל על החייב מתחילת הדיון ועד סופו.
אנו סבורים כי הזוכה איננו צריך לפתוח בהליך משפטי בו יהא עליו להוכיח כי הוא זכאי לפעול על-פי פסק-הדין, אלא, כל עוד פסק-הדין לא בוטל וגם אם הוסכם על-ידי הצדדים בהסכם מאוחר על אופן שונה לביצועו או לפרעונו, מוטל על החייב הנטל להוכיח כי הזוכה לא זכאי לבצע את פסק-הדין, בין אם בטענה בפני רשם ההוצאה לפועל על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל ובין אם במסגרת תביעה לסעד הצהרתי {ראה גם בש"א (חי') 15435/06 רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ ואח' נ' עורך-דין צבי הרשקוביץ, תק-של 2006(4), 17785 (2006)}.
כלומר, הזוכה רשאי להגיש את פסק-הדין ללשכת ההוצאה לפועל על-אף ההסכם המאוחר ונטל להוכחת הטענה כי החייב איננו חייב בתשלום פסק-הדין כולו או מקצתו מוטל על כתפי החייב.
פשרה שנעשתה לאחר פסק-הדין, שבגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל, ובה ויתר הזוכה על הוצאות שנפסקו לזכותו, היא נסיבה חדשה, שבגינה רשאי החייב לומר "אינני חייב עוד למלא אחר פסק-הדין, כאמור בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל". לפיכך, רשם ההוצאה לפועל מוסמך לדון בטענת חייב, כי לאחר פסק-הדין, שבו חוייב ועל פיו נפתח תיק ההוצאה לפועל, נעשתה פשרה, בתיק אחר, שבה ויתר הזוכה על המגיע לו, לפי פסק-הדין המקורי {דברי כב' השופט גלעד גלעדי ב- ע"א (ב"ש) 1205/99 רוני מרציאנו נ' ענת נורמי, תק-מח 2000(2), 8247 (2000); ראה גם ע"א (י-ם) 6437/05 גולדמן פישל נ' אגודת קריית נוער ירושלים, תק-מח 2006(1), 11349 (2006); ע"א (ת"א-יפו) 2035/01 זהר יוסי ואח' נ' בנק מסד בע"מ, תק-מח 2002(3), 65983 (2002); ע"א (ת"א-יפו) 3240/01 הרץ אסתר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-מח 2002(2), 66798 (2002); ע"א (י-ם) 6278/99 ש. יוסף בע"מ נ' מפעלי דגן בלוקים, תק-מח 99(3), 1008 (1999); ע"א (חי') 4423/07 חוף צור עכו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (סניף נהריה), תק-מח 2007(4), 3452 (2007)}.


שאלה: האם תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל חלה על טענת "פרעתי"?
תשובה: לא {ע"א 109/62 פרחודניק נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד טז(3), 1829 (1962); בר"ע (י-ם) 2110/06 אהרון חביב נ' היידי עמית, תק-מח 2006(2), 5808 (2006)}.


שאלה: מה הדין לפסיקת הוצאות כתנאי לביטול פסק-דין וטענת "פרעתי"?
תשובה: ב- ע"א (נצ') 1193/05 {אחים קייס בע"מ נ' עאוני חכים, תק-מח 2006(2), 5246 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת א' הלמן:
"1. בפנינו ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם ר' קודסי), אשר ניתנה ביום 4.7.05 במסגרת תיק ההוצאה לפועל 4-03-04668-10 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"), ואשר דחתה את בקשת המערערת לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל").

הרקע
2. תיק ההוצאה לפועל נפתח לביצועו של פסק-דין שניתן ב- ת"א (שלום נצרת) 7205/02, ביום 26.2.03, בהיעדר הגנה, במסגרתו חוייבה המערערת לשלם למשיב סך של 50,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין (להלן: "פסק-הדין").
3. ביום 2.12.03 הגישה המערערת בקשה לביטולו של פסק-הדין שניתן בהיעדרה, ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו לשם אכיפתו. בית-המשפט (כב' הרשמת א' אריאלי) (להלן: "בית-המשפט"), דן בבקשה לאחר שהורה על עיכוב ההליכים עד להכרעה בה, בכפוף להפקדת סכום של 1,500 ש"ח.
4. ביום 26.4.04 קיבל בית-המשפט את הבקשה לביטול פסק-הדין, מאחר ושוכנע כי המערערת הצביעה על סיכויי הגנה טובים, וחרף התרשמותו כי המערערת נהגה בזלזול, ולמצער ברשלנות בכל הנוגע לאי-הגשת כתב ההגנה. ביטולו של פסק-הדין הותנה בתשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח + מע"מ (להלן: "החלטת הביטול").
בהחלטת הביטול נאמר כי פסק-הדין יבוטל בכפוף לכך שההוצאות ישולמו 'בתוך 30 יום מהיום'.
אין חולק כי ההחלטה לא ניתנה במעמד הצדדים.
5. ביום 31.5.04, משחלפו למעלה מ- 30 יום ממתן החלטת הביטול, הגיש בא-כוח המשיב בקשה ללשכת ההוצאה לפועל להמשיך בנקיטת ההליכים כנגד המערערת, ולבקשתו חודשו ההליכים לגביית החוב על-פי פסק-הדין.
6. בעקבות האמור, פנתה המערערת לבית-המשפט בבקשה להורות על ביטול הליכי ההוצל"פ או על עיכובם, בטענה כי קיימה את ההחלטה במועדה, ולחילופין, אם היה איחור של יום או יומיים, אין הצדקה לנקיטת ההליכים. כב' הרשמת א' אריאלי הפנתה את המערערת להעלות טענותיה בדבר-ביצוע ההחלטה בפני רשם ההוצאה לפועל.
על החלטה זו לא השיגה המערערת. במקום זאת, הגישה בקשה לרשם ההוצאה לפועל, בטענת "פרעתי" על-פי סעיף 19 לחוק, בטענה כי מילאה אחר החלטת הביטול, וכתוצאה מכך פסק-הדין שהוגש לביצוע, בוטל על-פי החלטה זו, ואיננו בר-ביצוע.
7. במקביל, ובטרם נדונה בקשתה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, עתרה המערערת בשנית לבית-המשפט, והפעם בבקשה להאריך את מועד הפקדת ההוצאות. ביום 24.8.04 דחה בית-המשפט את הבקשה בהיעדר כל נימוק המצדיק הארכת המועד.
8. לאחר ששמע את הצדדים, לרבות חקירת המצהיר, דחה רשם ההוצאה לפועל, כב' הרשם ר' קודסי, את טענות המערערת, וקבע כי פסק-הדין לא בוטל מאחר והמערערת לא מילאה אחר ההחלטה במועד שנקבע לכך.
על החלטה זו מונח הערעור בפנינו.
דיון
9. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בהליך זה, נוגעת לשאלת פרשנותה של הוראת בית-המשפט, לגבי מועד תשלום ההוצאות כתנאי לביטולו של פסק-הדין, כאשר המערערת מבקשת לתת למחלוקת זו נופך של מחלוקת משפטית, בטענה כי יש לחשב את מניין 30 הימים שנקצבו בהחלטה מיום המצאתה למערערת, ולא מתאריך מוקדם יותר.
10. המערערת מבקשת לקבוע כי בהתנהלותה כפי שתתואר להלן, מילאה הלכה למעשה אחר דרישת התנאי, כקביעת בית-המשפט, לשם ביטולו של פסק-הדין.
לחילופין, טוענת המערערת כי המשיב נהג בחוסר תום-לב, כאשר חידש את הליכי ההוצאה לפועל ביום 31.5.04 ולא התקשר כדי לברר עימה את נושא התשלום.
11. העובדות כפי שנטענו בהודעת הערעור, הן כדלקמן:
...
12. לגישת המערערת, יש לקרוא את החלטת בית-המשפט, אשר קבע את המועד לתשלום ההוצאות, באופן שמניין שלושים הימים הסתיים ביום 10.6.04. קרי, כחלוף 30 יום ממועד המצאת ההחלטה לידי בא-כוחה.
לשיטתה, עמדה המערערת במועד שנקבע, משהפקידה בידי בא-כוח המשיב את סכום ההוצאות, לפני חלוף 30 הימים ממועד המצאת ההחלטה.
המשיב, לעומת זאת, גורס כי בית-המשפט קבע כי ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום ממתן ההחלטה, דהיינו, לא יאוחר מיום 26.5.04, כפי שביטא דעתו מפורשות בהחלטה.
13. בטרם אדון בטענות המערערת לגופן, לא למותר יהא לציין את התנהלותה בפנינו ובערכאות דלמטה.
בבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, שהגישה המערערת לבית-המשפט ביום 23.6.04 טענה כי בשיק שנשלח למשיב נרשם מועד הפירעון 26.5.04, 'בטרם יעברו ה- 30 יום שניתנו במסגרת פסק-הדין'.
המערערת לא נקבה בבקשה זו, כמו גם בהליכים הבאים, במועד המדוייק שבו נשלח השיק לבא-כוח המשיב, והסתפקה בטענה כללית כי 'שיק זה נשלח לבא-כוח המשיב במסגרת הזמן'.
בסעיף 12 לבקשתה בפני רשם ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי", נטען:
'יצויין, כי שיק ההוצאות שנשלח לבא-כוח המשיב, נשלח במסגרת הזמן ואף נשא תאריך 26.5.04, כך שממילא המכתב והשיק יצאו אליו במסגרת הזמן המוגדר על-פי ההחלטה.'
הבקשה נתמכה בתצהירו של בא-כוח המערערת, עורך-דין סאמר עלי, בו חזר וטען כאמור לעיל, כי השיק, שמועד פירעונו היה 26.5.04, קרי, בטרם יעברו 30 הימים, נשלח במסגרת הזמן.
מן האמור, ניתן היה להבין, כי ממילא, בין אם לפי גישת המערערת ובין לגישת המשיב עמדה המערערת במועד שנקצב, שכן השיק נשא תאריך 26.5.04, שהוא המועד האחרון לחישוב התקופה מיום מתן ההחלטה.
מה שלא נאמר בבקשה, ובתצהיר התומך בה, הוא שהשיק נשלח לבא-כוח המשיב רק ביום 31.5.04. הדברים אושרו על-ידי בא-כוח המערערת, בחקירתו בפני רשם ההוצאה לפועל.
עובדה זו לא מנעה מבא-כוח המערערת להעלות שוב בפנינו, במסגרת הודעת הערעור את הטענה כי השיק נשלח לבא-כוח המשיב, בתוך פרק הזמן שהוקצב, כשהפעם צויין כתאריך המשלוח התאריך 9.5.04.
בפתח סיכומי המערערת, ביקש בא-כוחה "לתקן" טעות שנפלה בהודעת הערעור, לגבי מועד המשלוח של השיק, ותוך כך שוב לא דייק בעובדות, בהוסיפו 'אגב כך, הרי בתצהיר שהגשתי כאשר נחקרתי בחקירה נגדית, בלשכת ההוצאה לפועל כתבתי באופן המפורש ביותר בסעיף 9 לתצהיר את התאריך 31.5.04'.
הדברים חמורים ומטעים, שכן, כאמור, לא בבקשה שהוגשה לרשם ההוצאה לפועל, ולא בתצהיר התומך בה, לא נקבה המערערת בתאריך המדוייק בו נשלח השיק לבא-כוח המשיב. התאריך 31.5.04 אשר הוזכר בסעיף 9 לתצהיר, הוא המועד בו חודשו הליכי ההוצאה לפועל, ולא כנטען.
14. לגופו של עניין, בית-המשפט השלום קבע בהחלטתו כי תנאי לביטולו של פסק-הדין הינו תשלום ההוצאות 'בתוך 30 יום מהיום'.
החלטה זו ניתנה בהיעדר הצדדים והומצאה להם בדואר.
מדובר במועד שנקבע בהחלטת בית-המשפט (להבדיל ממועד הנקבע על-פי חיקוק) אשר בית-המשפט קבע והגדיר מפורשות כי את התקופה יש למנות מתאריך חתימת ההחלטה, ולא ממועד המצאתה לצדדים.
אין כל ספק כי כך גם הובנו הדברים כפשוטם על-ידי המערערת כאשר רשמה את מועד פירעון השיק ליום 26.5.04.
אין כל מניעה כי בית-המשפט יקצוב בהחלטתו פרק זמן שמניינו יחל מתאריך אחר מאשר מועד המצאת ההחלטה לצדדים. אם סבור צד להחלטה כי לא ניתן לקיימה כפי שהיא, רשאי הוא להגיש לבית-המשפט בקשה להארכת המועד, כפי שנהגה המערערת עצמה. אלא, שבקשתה לא נתקבלה על-ידי בית-המשפט, מאחר והמערערת לא השכילה להמציא טעם סביר להארכת המועד.
יש לזכור, כי לגרסת המערערת הגיעה לידיה ההחלטה בדבר הביטול ביום 9.5.04, משמע, 16 יום לפני המועד האחרון לתשלום ההוצאות, ואף היה סיפק בידה להכין שיק עליו נרשם מועד הפירעון כיום 26.5.04.
ניסיונה של המערערת לסמוך על הוראת תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דינו להידחות.
הוראה זו עוסקת במניין הימים לצורך חישוב מועד הגשת ערעור. מדובר במועד שנקבע בחיקוק, לצורך אותו נושא ספציפי (להבדיל, ממועד אחר שנקבע בחיקוק, ואשר מניינו הוא ממועד מתן פסק-הדין ולא המצאתו, ראה תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, ובש"א 553/99 דוד בר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(3), 1599 (1999)).
כאמור, בית-המשפט קבע כי תנאי לביטולו של פסק-הדין הוא תשלום ההוצאות בתוך 30 יום ממתן ההחלטה, משמע, 26.5.04, כפי שרשמה המערערת על גבי השיק שהכינה, ואשר נשלח לבא-כוח המשיב באיחור, ולכן לא נפלה טעות בהחלטת כב' הרשם אשר דחה טענת המערערת באשר לאופן חישוב התקופה.
15. טענתה החלופית של המערערת נוגעת לאופן התנהלות המשיב.
בא-כוח המשיב הגיש בקשתו לחידוש הליכי ההוצאה לפועל ביום 31.5.04. השיק שנשלח על-ידי המערערת נתקבל על ידו רק ביום 8.6.04, כשבועיים לאחר המועד שנקבע בהחלטה.
כנגד התנהלותו של המשיב, ובפרט חידוש הליכי ההוצאה לפועל ללא התראה, מעלה המערערת טענות קשות, הנוגעות לחוסר תום-ליבו, ו'שימוש דרקוני בזכויות המשפטיות הדיוניות', בהן יש לדעתה כדי להביא לקבלת הערעור.
המשיב טוען מנגד, כי פעל בתום-לב למימוש זכותו הלגיטימית לאכוף ביצועו של פסק-הדין, בעוד המערערת היא שנהגה בזלזול, ולא קיימה החלטות בית-המשפט.
כאמור, בקשתה של המערערת בפני רשם ההוצאה לפועל היתה לקבוע כי מילאה אחר תנאי ההחלטה כלשונם, ולא הפרה אותה. הטענה החלופית, לפיה, אף בהנחה כי המערערת אחרה בתשלום, יש לראותה כמי שמילאה אחר החלטת הביטול, עקב חוסר תום-ליבו של המשיב, הועלתה לראשונה בסיכומיה בפני רשם ההוצאה לפועל.
אף בהנחה שרשם ההוצאה לפועל מוסמך היה לדון בטענה זו, לאחר שבית-המשפט שנתן את ההחלטה כבר הביע דעתו בסוגיה זו, בדחותו בקשתה של המערערת להאריך את המועד לתשלום ההוצאות, דינה של הטענה להידחות לגופו של עניין.
המערערת נהגה מתחילת ההליכים בזלזול במועדים, כאשר לא הגישה הגנתה במועד. התנהגותה עולה אף כדי חוסר תום-לב, שעה ששלחה למשיב שיק שמועד פרעונו הנקוב 26.5.04 ומבלי שגילתה בבקשותיה כי השיק נשלח אליו רק ביום 31.5.04.
משחלף המועד לתשלום הוצאות, שתשלומם הווה תנאי לביטול פסק-הדין, פעל המשיב לחידוש הליכי ההוצאה לפועל, לשם מימוש זכותו הלגיטימית על-פי פסק-דין. לא היתה עליו חובה להתריע או ליידע את המערערת על כוונתו לעשות כן.
הדברים נכונים בפרט, נוכח העובדה שההחלטה בדבר ביטולו של פסק-הדין ניתנה, על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט, למרות התרשמותו שהמערערת נהגה בזלזול כאשר לא טרחה להתגונן במועד.
16. עוד יוער, כי פסק-הדין ניתן בתובענה שהוגשה עוד ב- 30.12.02 בסדר דין מהיר, שמטרתו ברור הסכסוך בדרך יעילה ומהירה. זלזול המבקשת במועדים שנקבעו לשם הגשת כתב ההגנה ולהפקדת ההוצאות הביאה להארכת ההתדיינות בין הצדדים באופן בלתי-סביר, עובדה המצדיקה ביתר שאת ההחלטה לעמוד באופן דווקני על המועדים שנקבעו, ודחיית טענות המבקשת באשר לחוסר תום-הלב מצד המשיב.
17. מכל האמור, לו דעתי היתה נשמעת, היה דין הערעור להידחות ..."


שאלה: מה הדין לעניין איחוד דיון בטענת "פרעתי" ותביעה אזרחית?
תשובה: תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי "עניינים אחדים התלויים ועומדים בבית-משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית-המשפט או הרשם, לפי שיקול-דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו."
על-מנת ששתי תובענות תיכנסנה לגדרה של תקנה 520 לתקסד"א, די בכך שבין שתי התובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, כדי לקבוע כי הן באותו נושא.
איחוד עניינים יכול שיינתן גם כאשר לא כל בעלי הדין מופיעים בכל אחד מהעניינים השונים שאוחדו. במקרה מאין זה השיקול המרכזי שינחה את בית-המשפט בהחלטתו הוא הנוחות והיעילות בניהול הדיון ומניעת הסתבכותו והשהייתו של הסכסוך {בש"א 9673/04 רינה משל נ' ציון בן דלק, פדאור 05(5), 290 (2005)}.
תקנה 520 לתקסד"א מסמיכה את בית-המשפט או הרשם להורות על איחוד עניינים התלויים ועומדים בפני אותו בית-משפט. התנאי הוא כי כרוכות בהם שאלות דומות של משפט או עובדה. אין צורך שתתקיים זהות בין בעלי הדין ואין צורך שתהיה זהות בשאלות. על-פי לשון התקנה די שמדובר בשאלות דומות.
איחוד דיון נעשה במקום שיש אפשרות לחסוך בזמן התדיינות, בהוצאות וגם על-מנת למנוע אפשרות של החלטות סותרות, שכן "האינטרנס הציבורי מחייב ריכוזם ושילובם של הליכים כדי למנוע כפל ושיבוש בדיון בשל אותה עילה" {ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4), 871 (1986)}.
השיקולים שבית-המשפט מביא בחשבון הם: חיסכון בזמן, שיקולים של יעילות, שיקולים של הימנעות מהכרעות סותרות ושיקול לפיו אין באיחוד הדיון כדי לגרום לעיכוב הדיון.
בית-המשפט מפעיל שיקול-דעת אם לאחד תובענה גם אם שאלות דומות עולות בשתי התובענות. אין זה הכרחי לאחדן במקום שהדבר יכול לגרום לשיבוש ועיכוב דיון.
ב- בש"א (ראשל"צ) 2971/03 {עורך-דין אבירם יעקב נ' אלייאסוב גבריאל, תק-של 2003(3), 16226 (2003)} נדונה בפני בית-המשפט בקשה לאיחוד הדיון בבקשה בטענת "פרעתי" שהוגשה על-ידי גב' סדן, הנדונה במסגרת תיק ההוצאה לפועל ותביעה אזרחית לשכר-טרחה שהוגשה בבית-משפט שהגיש המבקש כנגד המשיב.
מנגד, הגב' סדן מתנגדת לבקשת האיחוד הדיון. לטענתה המחלוקת הקיימת בין המבקש למשיב אינה מעניינה, מאחר וצירופה לתיק ההוצאה לפועל נעשה שלא כדין ואין היא חייבת דבר למשיב.
בקבלה את הבקשה קובעת כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ כי הגם שהשאלות המשפטיות בשני התיקים אינן זהות, השאלות העובדתיות שיש להכריע בשני התיקים דומות וקשורות זו לזו באופן המצדיק את איחודם. זאת ועוד. "אם לא יאוחד הדיון בשתי התובענות, עלול להיווצר מצב של תוצאות סותרות, בין ההליכים."


שאלה: האם רשם ההוצאה לפועל מוסמך להיזקק לטענת "פרעתי" אשר התגבשה, עובר למסירת האזהרה?
תשובה: לא {בר"ע 87/72 משה אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2), 145 (1972); ת"א (ת"א-יפו) 45521/05 רוזטו רהיטים בע"מ נ' עופר אלוני, תק-של 2006(1), 21821 (2006)}.