מסירת קטין (סעיף 62 לחוק)

שאלה: מה דין מסירת קטין על-פי סעיף 62 לחוק ההוצאה לפועל ותקנה 95 לתקנות ההוצאה לפועל?
תשובה: שאלת יישומו של סעיף 62 לחוק ההוצאה לפועל, בדבר מסירת קטין, עלתה בפסיקת בתי-המשפט בהקשר של אותם מקרים בהם הופר הצו על-ידי מי שחוייב במסירת הקטין הועמד לדין באשמה פלילית, על-פי סעיף 287 לחוק העונשין {ע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 187 (1983)}.
לשם הטלת אחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין חייבת להתקיים "הפרה" של הוראה. באין הפרה אין אחריות פלילית. אין בית-משפט מוסמך להטיל עונש על אדם מראש, בעד עבירות שאותו אדם טרם ביצע {ע"א 88/71 דסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 350, 354 (1972)}.
משמתרחשת ההפרה, ומתגבשת לכאורה האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין, קמה ועומדת השאלה, אם לאותה הפרה - לה ולא לאחרת - נקבע "הליך אחר", שאם כן, נשללת האחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין.
נמצא, כי עקרונית ניתן להבחין בין שני מצבים אפשריים, אשר בשניהם נתקיימה "הפרה". האחד, שבו קיימת "הפרה" אך אין לגביה "הליך אחר", ועל-כן פתוחה הדרך לאחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין. השני, שגם בו קיימת הפרה, אך יש לגביה "הליך אחר".
אשר לאפשרות הראשונה. זהו המצב, כאשר עניין לנו בהפרה "רגעית" - אחת או שרשרת הפרות - שכדוגמתה שוב לא תתרחש בעתיד, אם משום שההוראה בוטלה, ואם משום ששוב אין אפשרות פיסית להגשמתה. זהו גם המצב, אם עניין לנו בהפרה "רגעית" - אחת או שרשרת הפרות - שהיתה בעבר, אך כשדוגמתה יכול שתתרחש עוד בעתיד, כגון, ראובן שבעבר הפר צו שחייבו לסגור מועדונו בכל לילה בחצות, ויש חשש סביר שהוא יעשה כן בעתיד. לעניין ההפרה שבעבר, אלה מיצו עצמן ולא יתרחשו עוד בעתיד, אותן אין כל אפשרות לאכוף. הן אינן קיימות עוד. בדומה, מצב דברים זה - של הפרה ללא הליך אחר - קיים בהפרה הנמשכת, שבאה לידי סיום אם בשל ביצוע ואם בשל חוסר אפשרות ביצועה ואם בשל ביטול ההוראה. בכל המקרים הללו ההפרה מיצתה עצמה, ושוב אין לקיים את ההוראה בכל הנוגע לה.
מכיוון שכך, ומכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט ודיני ההוצאה לפועל מזה, אינו עומד "הליך אחר" לאותה הפרה. ההפרה עומדת במערומיה ללא הליך אכיפתי או עונשי אחר, ונפתח הפתח לאחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין.
אשר לאפשרות השניה, שגם בה קיימת "ההפרה", אך לאותה הפרה נקבע "הליך אחר", ועל-כן אין משתכללת האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין. זהו המצב, כאשר עניין לנו בהפרה נמשכת, על רקע הוראה תקפה, שניתן לאכפה ולקיימה.
זהו הדין, אם ראובן מצטווה להשמיד חפץ, והוא נמנע מלעשות כן, והחפץ עדיין ברשותו וניתן להשמדה.
במצב דברים זה הצו ניתן לאכיפה, ומשייאכף יתוקן מה שנפגם. זהו גם המצב לעניין ההפרה הרגעית העתידה, שטרם התרחשה אך שסביר ואפשרי כי תתרחש. לגבי זו קיים "הליך אחר", וממילא אין לנקוט לגביה אחריות פלילית.
תוצאה זו עשויה לנבוע גם מתוכה היא, שכן לגבי הפרה עתידית זו, לרוב אין מקום לאחריות פלילית.
נמצא, כי הצלבתה של הדרישה בדבר ה"הפרה" עם הדרישה בדבר "הליך אחר" לאותה הפרה מובילה לתוצאה הבאה: כאשר עניין לנו בהפרה נמשכת, אין לדעת מראש, אם עומדת האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין אם לאו.
הדבר תלוי בכך, אם קיום ההוראה אפשרי הוא (מבחינה פיסית ומשפטית). אם התשובה היא בחיוב, כי אז קיים "הליך אחר", וממילא נשללת האחריות הפלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין.
אם התשובה היא בשלילה, כי אז אין קיים "הליך אחר" וממילא משתכללת האחריות הפלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. לעומת זאת, כאשר עניין לנו בהפרה רגעית, הרי לגבי "רגעי העבר" - כלומר ההפרה או ההפרות שהתרחשו בעבר - תעמוד אחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, שכן לגבי הפרות אלה אין "הליך אחר". אשר להפרות העתידיות, אין מקום לאחריות פלילית, אם משום שטרם נתגבשה "הפרה" ועל-כן אין בסיס לאחריות הפלילית מתוכה היא, ואם משום שלגביהן קיים "הליך אחר".
ובשים-לב כי ב- ע"פ 741/83 {שרה גדרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 698 (1984)} נקבע כי "עניינו של סעיף 62(א) בבעל דין שניתן לזכותו פסק-דין למסירת קטין, שאם יבקש לאכוף את הצו, שומה על רשם ההוצאה לפועל לנהוג כמצוות הסעיף האמור: סעיף 62(א) הנ"ל אינו אוסר על מי שלחובתו ניתן הצו, לציית לו אף ללא שהזוכה נקט הליכי הוצאה לפועל; אכן, יש להניח, שברוב המקרים ימלא חייב פסק-הדין, צו, שיצא מתחת לידיו של בית-משפט או בית-דין ללא הליכי אכיפה כלשהם; משסירב חייב פסק-הדין לציית לצו, כבר עבר עבירה לפי סעיף 287 והאמור בסעיף 62(א) אין לו ולא כלום עם יסודות העבירה של סעיף 287. אין כל תימוכין לטענה, שיש לקרוא לתוך סעיף 287 יסוד נוסף, שאינו מצוי בו עצמו."
אנו סבורים, שמציאות העכשווית שבה הליכי ההוצאה לפועל אינם מהווים תשובה מוחצת למימושם של פסקי-דין בכלל, יש דווקא מקום להעמיד לדין סרבנים של הוראת בית-המשפט ועל-ידי כך להביא לקיומו של עוד מכשיר הרתעה כלפי המפירים פסק-דין של מסירת קטין שבדרך-כלל ניתן לאחר מסלול יסורים לא מבוטל של בני הזוג ולעיתים גם של הקטין עצמו. לאמור, בספק אם העיקרון של "הדרך החמורה פחות" ישים כיום לאור המציאות העכשווית.

שאלה: מה כוללת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להורות על שימוש בכוח ביישום סעיף 62 לחוק ההוצאה לפועל?
תשובה: מחלוקת בין הפוסקים נגלתה בשאלת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להורות על שימוש בכוח ביישום הסעיף.
דעה אחת {דעתו של כב' השופט ח' כהן ב- ע"א 653/72 שלמה יהלומי נ' שמואל יהלומי, פ"ד כז(2), 434 (1973)}, אומרת כי לעניין ביצוע פסק-דין למסירת קטין, אף שקיבל רשם ההוצאה לפועל הוראת בית-משפט לפי סעיף 62(ב) לחוק ההוצאה לפועל, לא ישתמש בסמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק ההוצאה לפועל, אלא אם נוכח לדעת שטובת הקטין כך מחייבת.
ייתכן ומקום שבית-המשפט שנתן לו את ההוראה, נתן דעתו תחילה לטיב התנגדותו של הקטין ומניעיה ולחוות-דעתו של פקיד הסעד, והגיע לידי מסקנה שטובת הקטין מחייבת שימוש בכוח לשם ביצוע פסק-הדין - כי אז חייב רשם ההוצאה לפועל להניח שאמנם טובת הקטין כך מחייבת; מה שאין כן כשההוראה סתומה היא ובלתי-מנומקת, וכל הסימנים מעידים שבית-המשפט לא נתן דעתו, לא לטיב התנגדותו של הקטין ומניעיה ולא לחוות-דעתו של פקיד הסעד.
דעה אחרת {דעתו של כב' השופט לנדוי ב- ע"א 653/72 שלמה יהלומי נ' שמואל יהלומי, פ"ד כז(2), 434 (1973)}, מסתייגת מדעה כנ"ל שרשם ההוצאה לפועל רשאי להפעיל את שיקול-דעתו ולא להשתמש בכוח לשם מסירת הילד, אפילו קיבל הוראות מבית-משפט או מבית-דין מוסמך, לפי סעיף 62(ב) של החוק ההוצאה לפועל, להשתמש בכוח.
עקב הבעייתיות המיוחדת של סוגיית ההעברה של ילד מרשות לרשות קבע המחוקק את ההליך המיוחד של בקשת הוראות לפי סעיף 62(ב) לחוק ההוצאה לפועל. בזה הוא הביע את רצונו שבכגון דא לא יפעל רשם ההוצאה לפועל על-פי שיקול-דעתו אלא שיקבל הדרכה מאת בית-המשפט או בית- הדין, אשר נתן את פסק-הדין.
את ההוראות הללו, הבאות להשלים את פסק-הדין, הוא חייב לבצע ממש כשם שהוא חייב לבצע את פסק-הדין עצמו, כי הרי רשם ההוצאה לפועל כשמו כן הוא: מחובתו להוציא לפועל את דברו של בית-משפט או של בית-דין, בלי לסטות ממנו.
על-פי מושכלות ראשונים לא יעלה על הדעת שרשם ההוצאה לפועל יבקש הוראות, על-מנת להתעלם לאחר-מכן מן ההוראות שבית-המשפט או בית-הדין נתן בתחום סמכותו.
אם רשם ההוצאה לפועל מתקשה בביצוע ההוראות שקיבל, בגלל דברים שהתרחשו אחרי קבלתן, יוכל לחזור ולבקש הוראות נוספות. אבל בסופו של דבר אין לו אלא לכבד את ההוראות שניתנו.
חזקה על בית-המשפט או על בית-הדין שהוא יידע לשקול את העניין בזהירות שאינה פחותה מזהירותו של רשם ההוצאה לפועל. במקרה דנן סעיף 79(א) של החוק איננו עניין לכאן. סעיף זה מסמיך את רשם ההוצאה לפועל להשתמש בכוח בשעת הצורך, אך אין הוא מסמיכו לשקול את שאלת השימוש בכוח בניגוד להוראות מפורשות, רשות שניתנה לו כדין בהליך המיוחד שהמחוקק קבעו בסעיף 62(ב) לחוק ההוצאה לפועל.
ב- ע"א 653/72 {שלמה יהלומי נ' שמואל יהלומי, פ"ד כז(2), 434 (1973)} קבע כב' השופט ח' כהן כי על-פי החומר שהיה מונח לפני רשם ההוצאה לפועל בנוסף על הוראת בית-הדין הרבני הגדול, והמונח עתה בפני בית-המשפט {פסקי-הדין של הדיינים המלומדים בבית-הדין הרבני האיזורי וחוות-דעתה של פקידת הסעד}, מתבקשת המסקנה שטובת הקטין דנן מחייבת שלא להשתמש בכוח להעברתו בעל כורחו מרשות אמו לרשות אביו, ועל-כן חייב רשם ההוצאה לפועל, תוך שימוש בשיקול-דעתו, להימנע מלהשתמש בכוח לשם כך.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מסירת קטין (סעיף 62 לחוק)