חובת גילוי (סעיף 6 לחוק)

סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"6. חובת גילוי
(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - עניין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.
(ב) שאלה גורפת הכורכת עניינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה.
(ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה."

חוזה הביטוח הינו חוזה ייחודי המאופיין בפערי כוחות גדולים בין המבטח, גוף מקצועי בעל ניסיון ומומחיות עסקיים עשירים ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח, שהינו לרוב נעדר מומחיות בתחום הביטוח.

מפערי כוחות אלו נגזרת התכלית הצרכנית של הגנה על ציבור המבוטחים, אשר עיצבה את מגמתו של החוק, שבו הורחבו החובות המוטלות על המבטח וצמצום החובות המוטלות על המבוטח.
ואולם, על-אף שהמבטח נהנה מיתרונות משמעותיים על-פני המבוטח, הוא עודנו תלוי במידה רבה במבוטח ובתום-ליבו שכן קיימים בין הצדדים פערי מידע אודות הסיכון המבוטח, פערים הפועלים לרעתו של המבטח.

מטבע הדברים, המבוטח מודע לעובדות רלוונטיות לסיכון שהמבטח אינו מודע אליהן ומבלי שמידע זה יובא לידיעת המבטח, יקשה על האחרון להשיגו ולהעריך את הסיכון.

לפיכך, ברי כי המבוטח אינו פטור מכול חובת גילוי קודם להתקשרותו בחוזה ביטוח, עניין שמצא את ביטויו בהוראות חוק חוזה הביטוח, המטיל עליו חובות שונות, ובפרט החובה לגלות למבטח מידע הרלוונטי לצורך החלטת המבטח האם להתקשר עם המבוטח בחוזה ביטוח ובאלו תנאים.

חובת הגילוי בשלב הטרום-חוזי נגזרת מן החובה הכללית לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה.

חובה זו חלה גם במישור היחסים שבין מבוטח למבטח, הגם שהיא מצומצמת יחסית לחובת הגילוי כהגדרתה בדין הכללי {ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2), 339 (1992)}.

זאת ועוד, הגילוי הטרום-חוזי נועד להבטיח שההתקשרות בין המבטח למבוטח תהיה יעילה והוגנת, שכן מבטח שאינו מחזיק במידע מלא אודות הסיכון, יתקשה לתמחרו נכונה. כתוצאה מכך עלולים מבוטחים מסויימים לשלם מחיר נמוך מדי עבור הביטוח, בעוד שאחרים ישלמו מחיר גבוה מדי.

תופעה זו עלולה להביא לכך שמבטחים יבטחו רק את המבוטחים המייצגים את הסיכון הגבוה ביותר ובמחיר הגבוה ביותר, באופן שיגרום, בסופו-של-יום, להתמוטטותו של שוק הביטוח.

חובת הגילוי המוטלת על המבוטח טרם כריתת חוזה הביטוח קבועה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. תוצאותיה של הפרת חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6 הנ"ל מעוגנות בסעיפים 7 ו- 8 לחוק חוזה הביטוח, לפיהם, בכפוף לסייגים מסויימים, זכאי המבטח, בין היתר, לבטל את החוזה.

חובת הגילוי של המבוטח כלפי מבטח מוסדרת בסעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה הביטוח. בעוד שסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח קובע את היקף חובת הגילוי, סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח {כפי שנראה בהמשך החיבור}, קובע את תוצאות ההפרה של אותה חובה.

אין חולק, כי חובת הגילוי הינה מיסודותיו המרכזיים של דיני הביטוח, לאור מערכת אמון הדדית ומוגברת בין מבטח למבוטח. חשיבותה של חובה זו נובעת, בין היתר, מהימצאותו של המבטח במצב של נחיתות מידע ביחס למבוטח, הדבר משליך על הערכת הסיכון הביטוחי הדרושה לגיבוש נכונות המבטח להתקשר לחוזה הביטוח הספציפי.

מאחר וידיעה אודות עברו הביטוחי או פרט מהותי אחר נמצא בידיעת המבוטח, לרוב תלוי המבטח במידע ובמידת הגילוי ותום-הלב של המבוטח.

שתי פנים לחובת הגילוי: איסור מצג שווא וחובת הגילוי היזום. אי-גילוי על-פי סעיף 6 יכול להתקיים בשתי דרכים. האחת, דן בה סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח והיא אי-מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח לפני המבוטח, בכתב, בעניין מהותי, כלומר, עניין שיש בו להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות חוזה בכלל או בתנאים. הדרך השנייה שבה יכול מבוטח להפר את חובת הגילוי, דן בה סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי מקום שהסתיר המבוטח בכוונת מרמה, עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, הסתרה זו דינה כדין אי-מתן תשובה מלאה וכנה.

מסלול הקבוע בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, מטיל על המבטח הנטל להוכיח את התגבשות יסודות העילה: דרישת הכתב, עניין מהותי ותשובה מלאה וכנה ואין נפקא מינה ליסוד הנפשי של המבוטח. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח מציב דרישת כתב לגבי שאלות המבטח ותשובות המבוטח.

אם-כן, חובת הגילוי הוסדרה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. סעיפים 6(א) ו- 6(ב) לחוק הנ"ל דנים במקרים בהם מוצגים למבוטח על-ידי המבטח שאלות שלדעתו חשובות ומהותיות לצורך עריכת הסכם הביטוח, והמבוטח מוסר תשובות שגויות או מוסר מידע חלקי.

סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח דן בחובת הגילוי היזום של המבוטח, כלומר, הסתרת מידע שהוא מהותי וחיוני על-אף שלא הוצגה למבוטח שאלה הנוגעת למידע זה.

כפי שנראה להלן, סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח מטיל על המבוטח חובה להשיב תשובה מלאה וכנה לכל שאלה שמציג לו המבטח לפני כריתת חוזה הביטוח, בכל עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הביטוח. הסתרה, בכוונת מרמה של עניין, שהמבוטח ידע שהוא מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה ואינה כנה. זאת ועוד וכפי שנראה בהמשך, המבחן לקיומו של "עניין מהותי" הוא מבחן אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה-המידה של מבטח סביר {ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 (1993); ת"א (שלום ת"א) 29791/04 יחזקאל עוזי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(1), 31190, 31195 (2009)}.

שאלת המידע הכוזב, אם הוא בעניין מהותי לחוזה הביטוח כפי שנקבע בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, אינו דווקא לפי סיווגו של כל עניין על-ידי המבטחת ויש לבחון את מהות העניין אשר לגביו נמסרה התשובה עובר לכריתת החוזה, אם הוא מהותי לעצם התקשרות בחוזה או לתנאיו {תא"מ (שלום יר') 8139-09 עופר נוריאל נ' ישיר-איי.די.איי חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2011(2), 61948, 61950 (2011)}.

עניינו של סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח הינו החובה המוטלת על המבוטח להשיב תשובות מלאות וכנות לשאלות שהציג בפניו המבטח לפני כריתת החוזה בעניין מהותי כלומר, עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או בתנאים שבו.

החובה להשיב תשובות מלאות וכנות, הקבועה בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מרמה דוגמת זו הנדרשת בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח.

ואולם, כאשר עסקינן באי-מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שנשאל המבוטח, אין הכרח כי תתלווה לכך כוונת מרמה מצד המבוטח, על-מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי ביטוח.

אי-מתן תשובה מלאה וכנה הוא מצג שווא המעניק למבטח זכות לבטל את החוזה, אם טרם קרה מקרה הביטוח, גם כאשר העלמת העובדה או מצג השווא לא נעשו בכוונת מרמה {ת"א (שלום חד') 3129-07 ותד ריאד מחמוד נ' עו"ד אשרף ג'סאר, תק-של 2009(4), 16753, 16763 (2009)}.

החלת סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח על "תקופת הביניים" תיעשה בשינויים המתחייבים מאופיה של נקודת הזמן שבה נמצאים הצדדים לחוזה. בעוד שבעת החתימה על הצהרת הבריאות {לדוגמה} מודע המבוטח לכך שהוא נמצא ב"שעת מבחן", שבה מצופה ממנו לגלות למבטחת את מלוא המידע הרלוונטי, הרי שלאחר חלוף הזמן מצבו התודעתי שונה ומעייניו עשויים להיות נתונים למצבו הרפואי ולא לצורך לעדכן את המבטחת בשינויים.

על-מנת שאי-מסירת פרטים על-ידי המבוטח ביוזמתו תיכנס אל בין גדריה של הוראת סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, נדרשת הוכחה של כמה יסודות מצטברים: הסתרה; בכוונת מרמה; של עניין שהמבוטח ידע כי הוא "עניין מהותי", כהגדרתו של זה בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח {ת"א (שלום ת"א) 51984-07 בן משה עובדיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(4), 5483, 5485 (2009)}.

הוראות סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח מטילות על המבטחת את הנטל להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונת מרמה. בעוד שבמעמד מילוי הצעת הביטוח ומתן הצהרת הבריאות {לדוגמה} על-ידי המבוטח ניתן בחלק מן המקרים לקשור בין מודעות המבוטח למהותיות המידע לבין כוונה לרמות, הרי שבתקופת הביניים לא קיימת הצדקה להסיק אוטומטית כי עצם מודעותו של המבוטח למהותיות המידע מעידה גם על כוונה לרמות.

כלומר, הוכחת כוונת המרמה היא עניין עובדתי, והיא תלויה בנסיבות המקרה אף במעמד מילוי ההצעה והצהרת הבריאות. אומנם, באופן טיפוסי הנסיבות הספציפיות של מילוי ההצעה והצהרת הבריאות מעמידות את המבוטח במצב תודעתי מיוחד, שבמסגרתו ניתן להסיק כי מבוטח שמודע למהותיות המידע ואינו מגלה אותו עושה כן מתוך כוונת מרמה, אלא, שמצב תודעתי זה אינו נמשך עד אין קץ, ובחלוף תקופה מסויימת לא ניתן עוד להניח כי המבוטח כה ערני לצורך לעדכן את חברת הביטוח, עד שהיעדר גילוי מלמד באופן אוטומטי על מרמה.

קביעה זו, מבטאת את העיקרון הרגיל שלפיו ההנחות שניתן להניח על מצבו הנפשי של אדם תלויות במידה רבה בנסיבות שבהן פעל.

עוד ראוי להדגיש כי חובת הגילוי שחלה על המבוטח בתקופת הביניים זהה בתוכנה לחובה שחלה עליו בעת מילוי הצהרת הבריאות. עוד נקבע כי לאור מאפייניה של תקופת הביניים לא ניתן גם להניח אוטומטית לטובתה של המבטחת כי קיימת כוונת מרמה בכל מקרה שבו קיימת מודעות למהותיות המידע {דנ"א 1302/11 מנורה מבטחים בע"מ נ' דוד כהן, תק-על 2011(3), 116 (2011)}.

כוונת המרמה נבחנת כאמור בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח לפי סוג המידע, אם הוא בעניין מהותי להתקשרות, ידיעתו של המבוטח שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי והסתרת העניין על-ידי המבוטח בכוונה {ראה למשל ע"א 1231/05 חליווה רונית נ' אי. די.אי חב' לביטוח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח מרחיב את החובה לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות המבטח ומטיל על המבוטח את החובה שלא להסתיר מידע מן המבטח בכוונת מרמה בעניין שהמבוטח יודע כי הוא עניין מהותי עבור המבטח.
מדובר בסעיף שלא נכלל בנוסח המקורי של הצעת חוק הביטוח, התשל"ו-1975 {ה"ח 1209, 22} מתוך כוונה של מנסחי החוק לבטל את חובת הגילוי היזום, אשר אומצה במקור אל משפטנו מן הדין האנגלי {ראה למשל דברי ההסבר לסעיף 6 להצעת חוק הביטוח}.

הפרשנות המקובלת לסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח הינה כי סעיף זה מטיל על המבוטח חובה ליזום מסירת מידע למבטח כאשר בידיו מידע מהותי עבור המבטח, אף אם לא נשאל על-כך מפורשות.

כלומר, נקבע כי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח מטיל חובה לגילוי יזום, שהינה חובה נפרדת מן החובה להשיב תשובות מלאות וכנות על השאלות המוצגות על-ידי המבטח {ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3), 77 (1996)}.

יחד-עם-זאת, חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת ועל הטוען להפרתה להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח ומודעות של המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי. מדובר ביסודות שהוכחתם אינה פשוטה.

מכיוון שסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח מטיל על המבוטח חובת גילוי יזום, שאינה מוגבלת לנושאים עליהם נשאל מפורשות על-ידי המבטח, הדעת נותנת כי חובה זו אף אינה מוגבלת, מבחינת תחולתה בזמן, אך למעמד מילוי הצהרת הבריאות על-ידי המבוטח, הגם שיסודותיה של החובה צריכים להתפרש תוך מתן משקל לעובדת חלוף הזמן בין מילוי הצהרת הבריאות לבין השינוי בסיכון בתקופת הביניים {רע"א 104/08 דוד כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2011(1), 1271, 1274 (2011)}.

אף אם לא מוטלת על מבוטח בביטוח חיים במקרה של תאונה, מחלה או נכות חובת גילוי אודות שינוי בסיכון לאחר כריתת חוזה הביטוח, עצם כריתת החוזה צריכה להיות מושתתת על בסיס שיוויון במידע בין הצדדים.

לכן, אין לאפשר ניצול לרעה של פערי המידע בין המבוטח למבטח אודות הסיכון בתקופת הביניים באופן שחוזה הביטוח שייכרת לא ישקף את הסיכון האמיתי, כתוצאה מכוונת מרמה מצד המבוטח.

לפיכך, ככל שהדבר נוגע לחובת הגילוי המוטלת על המבוטח בתקופת הביניים, ראוי להחיל את יסודותיו של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, בשינויים המתחייבים מעצם אופיה של נקודת הזמן בה מצויים הצדדים לחוזה.

סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח כולל מספר יסודות מצטברים, הנדרשים על-מנת שהיעדר גילוי יזום מצד מבוטח ייכנס בגדרי הסעיף: הסתרה; כוונת מרמה; היותו של העניין מהותי ומודעותו של המבוטח לכך שהעניין מהותי. נטל הוכחת היסודות האמורים מוטל על המבטח.

נבהיר כי מהותיות העניין מהווה יסוד אובייקטיבי שנבחן על-פי קנה-מידה של "מבטח סביר" ואילו הדרישה לידיעת המבוטח על-כך שמדובר בעניין מהותי הינו יסוד סובייקטיבי באופיו.

יחד-עם-זאת, לעניין הידיעה הסובייקטיבית נקבע כי כאשר נוגע המידע לעניין שכל בר-דעת היה מבין כי הוא רלוונטי לעשיית הביטוח, על המבוטח לעמוד בנטל להראות כי הוא עצמו לא היה מודע לכך.

הדרישה היא כי המבוטח ימסור פרטים שברור, ולא יכול להיות ספק שהם משמעותיים במידה ניכרת למבטח, כאשר הוא מעריך האם כדאי לו להתקשר בחוזה עם המבוטח ובאילו תנאים.

בעיקרו-של-דבר מדובר בפרטים הנוגעים במישרין ללב-ליבו של הסיכון המבוטח. ייתכן ואין בפרטים אלה די למבטח, אולם אלה פרטים שקשה לקבל כי המבוטח לא היה מודע לחשיבותם לצורך הביטוח ולכן עליו להביאם לידיעת המבטח גם אם לא נשאל על-כך.

לעניין יסוד ההסתרה התעוררה השאלה האם הסתרה יכולה להתגבש במחדלו של המבוטח, כלומר היעדר גילוי, או שמא זו מחייבת נקיטת פעולה אקטיבית מצד המבוטח?

בעוד שבספרות הובעה העמדה כי אי-גילוי כשלעצמו אינו מהווה הסתרה {ש' ולר חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כרך ראשון, 305 ואילך}, הרי שבפרשת פיאמנטה {ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4), 375 (2006)} נקטה כב' השופטת ע' ארבל בגישה שונה לפיה "ברובם של המקרים בהם לא גולה פרט בעניין מהותי, יעלה הדבר כדי הסתרה. שכן, מקום שהוכח כי המבוטח מודע היה להיות המידע מהותי, אך בחר להחריש ולא לגלות את המידע, מתוך הנחה שלו כי הדבר ישפיע על נכונות המבטח לבטחו או על התנאים בהם יבוטח ומתוך רצון למנוע תוצאה שכזו, הרי שאי-הגילוי, גם אם לא נעשה צעד אקטיבי להעלים המידע, קרוב יותר ל'הסתרה' וההבדל ביניהם הוא דק-מדק."

יסוד כוונת המרמה אף הוא יסוד סובייקטיבי במהותו. קיומה של כוונת מרמה דורש מודעות לתוצאה של הטעיית המבטח, וחפץ בתוצאה זו. כלומר, המונח "כוונת מרמה" טומן בחובו את הדרישה כי המניע של המבוטח יהיה השגת כיסוי ביטוחי שלא היה מושג אלמלא המרמה.

מדובר ביסוד נפרד מיסוד ההסתרה, כפי שקבעה כב' השופטת ע' ארבל בפרשת פיאמנטה ובקובעה כי "מדובר בדרישה מצטברת. דהיינו, על המבקש להיכנס בגדרי סעיף 6(ג) להוכיח כי הסתרת המידע המהותי נעשתה בכוונת מרמה, שכן הרצון לרמות את המבטח על-מנת לזכות בביטוח הוא העומד בבסיס הסעיף."

בית-המשפט בפרשת דוד כהן {רע"א 104/08 דוד כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2011(1), 1271, 1274 (2011)} סבר כי היסודות הסובייקטיביים של חובת הגילוי היזום הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, ובפרט יסוד ה"כוונה לרמות", צריכים להיבחן גם בהתייחס לנקודת הזמן הרלוונטית.

כלומר, אופן הוכחתם של היסודות האמורים עשוי להשתנות בשים-לב לשאלה ביחס לאיזו נקודת זמן נבחנת חובת הגילוי: מועד מילוי הצעת הביטוח ומועד מתן הצהרת הבריאות על-ידי המבוטח, או תקופת הביניים שבין מועד זה לבין מועד כריתת החוזה.

הבחנה זו נובעת מעצם ההבדל בין מעמד מילוי הצעת הביטוח ומילוי הצהרת הבריאות לבין התקופה שבין מעמד זה לבין מועד כריתת החוזה. כאמור לעיל, במעמד מילוי הצהרת הבריאות יודע המבוטח כי זוהי "שעת המבחן" לעניין יחסיו עם המבטח וכי המידע שימסור למבטח במעמד זה ישפיע על מוכנותו של המבטח להתקשר עמו בחוזה ביטוח ועל התנאים שיחולו על חוזה זה.

ב"שעת מבחן" זו יודע המבוטח כי מצופה ממנו לגלות את מלוא המידע הרלוונטי כאמור בסעיפים 6(א) ו- 6(ג) לחוק חוזה הביטוח.

לעומת זאת, בתקופת הביניים שבין מועד הגשת הצעת הביטוח לבין מועד קיבולה על-ידי המבטח, תקופה שהמבוטח אינו שולט במשכה, אין הדבר כך בהכרח. לא תמיד מודע המבוטח לכך שאירוע זה או אחר הנוגע אליו והמתרחש באותה תקופה עשוי להתפתח לכדי שינוי מהותי בסיכון, שהינו בעל חשיבות למבטח. במקרה אחר יכול שמצבו הגופני או הנפשי של המבוטח מונע ממנו ליידע את המבטח אודות השינוי בסיכון. שוני זה במצבו התודעתי של המבוטח משפיע, לשיטתנו, בעיקר על הוכחת יסוד הכוונה לרמות.

היעדר קיומם של שאלות בכתב ותשובות בכתב, אין בהם כדי לאיין קיומה של חובת גילוי יזומה, כהוראת סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח אשר באה להוסיף על האמור בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח. מסלול זה מחייב קיומם של שלושה תנאים מצטברים: הסתרת עניין מהותי מפני מבטח, המבוטח ידע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי וכי הסתרה זו נעשתה בכוונת מרמה {תא"מ (שלום קר') 24535-04-10 רוברט סעדיאייב נ' שרביט חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(4), 157740, 157743 (2010)}.

ב- ת"א (שלום נצ') 10276-02-09 {כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פואד סעדי, תק-של 2010(2), 59501, 59503 (2010)} קבע בית-המשפט כי גם אם יקבל את טענת הראל, כי במועד עריכת הביטוח היה הנתבע מכור לסמים, הוא אינו סבור כי במקרה דנן מתקיימים היסודות של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח.

בית-המשפט מוכן היה לקבל את הטענה, כי העובדה שהנתבע היה מכור לסמים היא עניין מהותי. ברם, לטעמו לא התקיימו במקרה דנן יתר התנאים שעניינם מודעות הנתבע לכך שמדובר בעניין מהותי, ולא מתקיימים התנאים שעניינם הסתרה בכוונת מרמה.

עוד נקבע כי הוכח כי הנתבע היה מודע למהותיות העניין, ולא הוכח כי ההסתרה הייתה במתכוון ומתוך חשיבה ומודעות שהנתבע מסתיר מידע רלבנטי. היעדר המודעות לרלבנטיות של המידע שוללת את היסוד השלילי {הכתם המוסרי} באי-הגילוי, ועל-כן היעדר הגילוי אינו נכנס לגדר המונח "הסתרה" כפי שפורש ביטוי זה בפרשת פיאמנטה.

זאת ועוד. לא הוכח, כי הנתבע הסתיר את עובדת היותו מכור לסמים מתוך חשש שמא הראל לא תסכים לבטח אותו, או מתוך חשש שהוא יידרש לשלם פרמיה גבוהה יותר. כאמור, הנתבע לא היה מודע לחשיבות המידע, הוא לא סבר אותה עת, כי קיימת רלבנטיות לעובדת היותו מכור לסמים לנכונותה של הראל לכרות את חוזה הביטוח, ולכן לא ניתן לומר, כי הוא ביקש, על-ידי הסתרת המידע, להשפיע על נכונותה של הראל לכרות את ההסכם או להביא לשינוי בתנאיו. משלא הוכחה כוונה כאמור, לא מתקיים היסוד "בכוונת מרמה".

לפיכך נקבע כי במועד אירוע התאונה היה לנתבע כיסוי ביטוחי אצל הראל, וכי הראל אינה יכולה ליהנות מהוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה הביטוח.

ב- ת"א (שלום ת"א) 15014-07 {ל' י' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א, תק-של 2010(1), 36958, 36963 (2010)} קבע בית-המשפט כי באשר לחובת הגילוי היזום על-פי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, התובע הצליח להוכיח בראיותיו כי לא ידע כלל על השינוי הפתאומי שיחול במצבו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת גילוי (סעיף 6 לחוק)