botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק חוזה הביטוח

הפרקים שבספר:

חובת הודעה על החמרת הסיכון (סעיף 17 לחוק)

סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"17. חובת הודעה על החמרת הסיכון
(א) נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על-כך מיד למבטח בכתב.
(ב) לעניין סימן זה "שינוי מהותי" - כל אחד מאלה:
(1) שינוי בעניין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה;
(2) שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצויין בה במפורש כעניין מהותי;
(3) דבר המגלה שתשובה לשאלה בעניין מהותי הייתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש."

סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, מסדיר את חובות הגילוי היזום של מבוטח לאחר כריתת החוזה {תיקרא להלן גם "חובת גילוי חוזית"}.

חובת הגילוי החוזית נועדה לפתור את בעיית פערי המידע בין המבטח לבין המבוטח במקרים בהם עלול שינוי בלתי-צפוי להשפיע באופן משמעותי על הסיכון ולערער את בסיס ההסכמה החוזית.
התכלית העומדת בבסיס חובת גילוי זו מניחה כי חוזה הביטוח נכרת בהתקיים סיכון מסויים וכי במקרה שסיכון זה משתנה במהלך תקופת החוזה, יש לאפשר למבטח להעריך מחדש את נכונותו לבטח את המבוטח וכן לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן על-מנת להתאים את תנאי החוזה לסיכון החדש.

תכלית זו אינה מתייחסת לכלל סוגי הביטוחים הקיימים. לעיתים, הסיכון שנוטל על עצמו המבטח הינו מטבעו סיכון דינאמי ויש בידי המבטח לחשב מראש את ההסתברות להחמרת הסיכון ולבטא תחשיב זה בגובה הפרמיה הנגבית מן המבוטח. במקרים כגון אלה כלול הסיכון של החמרת הסיכון בתחשיב של דמי הביטוח ועל-כן לא מתעורר הצורך בהודעה על החמרת הסיכון בשלב שלאחר כריתת החוזה {רע"א 104/08 דוד כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2011(1), 1271, 1277 (2011)}.

כלומר, סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח קובע את חובת המבוטח לדווח למבטח על כל שינוי בעניין מהותי שלגביו הוצגה למבוטח שאלה לפני כריתת חוזה הביטוח, או על כל שינוי בנושא שצויין לגביו במפורש, כי הוא עניין מהותי {ת"א (שלום נצ') 2755-09-08 ופא חוג'יראת נ' אביב ספקטור החזקות ונכסים בע"מ, תק-של 2011(1), 102934, 102936 (2011)}.

הוראות סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח לא חלות על חוזי ביטוח שבהם הסיכון המבוטח כולל את האפשרות של החמרת הסיכון, ועל-כן מתבטאת האפשרות של החמרת הסיכון בגובה הפרמיה. לפיכך, סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח לא חל על חוזה ביטוח חיים ובמקרים מסויימים גם לא על ביטוח מפני תאונה, מחלה ונכות {דנ"א 1302/11 מנורה מבטחים בטח בע"מ נ' דוד כהן, תק-על 2011(3), 116, 117 (2011)}.

ושוב נדגיש כי המבחן לצורך הקביעה אם מדובר בעניין מהותי הוא מבחן אובייקטיבי, כלומר, האם מבטח סביר לא היה מסכים לכרות את הסכם הביטוח בכלל, או לא היה מסכים לכרות אותו בתנאים שבו.

סעיף 17(א) לחוק חוזה הביטוח קובע, כי חובה על המבוטח להודיע למבטחתו על כל שינוי מהותי בכתב. משמעות המונח "שינוי מהותי", מוגדרת בסעיף 17(ב) לחוק חוזה הביטוח והוא כולל שינוי בעניין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת חוזה הביטוח שחל לאחר שניתנה תשובה לאותה שאלה וכן, שינוי שחל לאחר מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצויין בה במפורש כעניין מהותי {ת"א (שלום אשד') 1747/04 מאור בן שושן נ' "איילון" חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 36182, 36185 (2009)}.

"שינוי מהותי" הוגדר כאמור בסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, הקובע "חובת הודעה על החמרת סיכון". חובה אשר כאמור, הופכת את חובת הגילוי שנקבעה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח לחובה מתמשכת במשך כל תקופת ההתקשרות בין המבוטח למבטח.

כל שלוש ההגדרות הקבועות בסעיף 17(ב) לחוק חוזה הביטוח עניינן בשינוי מהותי בפרט או במידע שמסר המבוטח למבטח בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח, ושיכול שעל יסודו נקבעו תנאי הפוליסה.

הגדרות אלה אינן מתייחסות לשינוי מהותי בפוליסה עצמה, ההופך אותה מפוליסה המעניקה כיסוי ביטוחי אחד, לכזו המעניקה כיסוי ביטוחי אחר, ואף אינן מתייחסות למצב של שינוי בסיכון המבוטח.

ב- תא"מ (שלום יר') 13842-08 {שירות 2000 בטיחות בתעבורה בע"מ נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2010(2), 151298, 151305 (2010)} קבע בית-המשפט כי ההגדרה בסעיף 17(ב)(3) לחוק חוזה הביטוח איננה רלוונטית, באשר אין חולק כי אין לנו עניין בהפרת חובת הגילוי {הקבועה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח}, בשל-כך שניתנה תשובה לא נכונה לשאלה בעניין מהותי.

יתירה-מזאת, גם הגדרת סעיף-קטן 17(ב)(2) לחוק חוזה הביטוח אינה רלוונטית, בהיותה עוסקת בשינוי בנושא שצויין במפורש בפוליסה "כעניין מהותי".

העניין המהותי שבו עוסקת הפוליסה מתייחס ל"זהות הבעלים או המחזיקים", אך לא לאלו המורשים לנהוג ברכב המבוטח. הבעלים בענייננו היא התובעת 1, ו"המחזיקים" אינם המורשים לנהוג, אלא המחזיק ברכב שאינו בעליו {למשל, המחזיק בשכירות לטווח ארוך, "ליסינג"}.

ההגדרה שבסעיף 17(ב)(2) לחוק חוזה הביטוח גם איננה רלוונטית מאותו טעם שלפיו ההגדרה בסעיף 17(ב)(1) לחוק חוזה הביטוח איננה רלוונטית. שתי הגדרות אלו, וכך גם זו הקבועה בסעיף 17(ב)(3) לחוק חוזה הביטוח, מתייחסות לשינוי בעובדות רלוונטיות שלגביהם נשאלו שאלות בעת קביעת תנאי הפוליסה.

במקרה הנדון, אין מדובר בשינוי מסוג זה, אלא בשינוי אשר משנה את הפוליסה כולה ויוצר פוליסה חדשה. לא בכך עוסק סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, ועל מצב זה לא חל סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח.

ב- בר"ע (מחוזי ת"א) 2236/06 {שוקרון קלוד נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(1), 13049, 13050 (2007)} קבע בית-המשפט כי אין חולק בין הצדדים כי כל מבוטח נשאל, לפני כריתת חוזה הביטוח, מי הם הנהגים אותם ברצונו לבטח. שאלה זו היא עניין מהותי שהרי הוספת כיסוי גם לנהג צעיר מחייבת בתוספת פרמיה כיוון שהוא נהג חסר ניסיון, דבר שמהווה ללא ספק "החמרת הסיכון" של חברת הביטוח, ועל-כן מחייב בתשלום פרמיה נוספת.

ב- ת"ק (תביעות קטנות פ"ת) 2918/04 {קונסטנטין לייטס נ' AIG חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(1), 28568, 28569 (2005)} קבע בית-המשפט כי בהיעדר ראיה על הכתוב בפוליסה, נאלץ בית-המשפט להיעזר בהוראת סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, הקובע שעל מבוטח {במקרה זה התובעים} להודיע למבטח {הנתבעת} על "שינוי מהותי" שחל ברכב המבוטח.

במקרה דנן, לבית-המשפט לא ידוע מה נאמר בפוליסה שעליה הסתמכו התובעים בתובענה זו, אך מן המפורסמות היא, שבפוליסות תקניות זהותם של המחזיקים ברכב היא שינוי מהותי.

ב- ת"א (שלום יר') 7169/96 {שמעון ביטון נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2002(3), 17049, 17058 (2002)} קבע בית-המשפט כי התובע לא הודיע לנתבעת על אי-החלפת השמשה ועל התיקון הארעי שביצע בחלון הפרוץ, ולא קיבל הסכמתה לביטוח התכולה ולו זמנית בסיטואציה זו. בכך שנמנע מהדיווח האמור לא קיים את תנאי סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, לפיו היה עליו להודיע למבטחת על כל שינוי בעניין מהותי.

ב- ת"א (שלום נצ') 2755-09-08 {ופא חוג'יראת נ' אביב ספקטור החזקות ונכסים בע"מ, תק-של 2011(1), 102934, 102937 (2011)} נדונה השאלה האם מבטח סביר לא היה מסכים לכרות את חוזה הביטוח באותם תנאים אילו היה יודע כי המעביד מעסיק 16 עובדים ולא 10 עובדים?

בית-המשפט השיב לשאלה זו בחיוב וקבע כי שני הנושאים המרכזיים בחוזה הביטוח, מבחינתו של המבטח, הם היקף הסיכון שהוא נוטל על עצמו וגובה הפרמיה שהוא גובה תמורת ביטוח אותו סיכון.

גובה הפרמיה הוא נגזרת של גובה הסיכון, ולכן מספר העובדים המוצהר חיוני עבור המבטח לצורך שקילת נכונותו לבטח את המבוטח בכלל ולצורך קביעת גובה הפרמיה.

אומנם מבטח סביר לא היה מסרב לכרות את חוזה הביטוח בכלל בשל הגדלת מספר העובדים מ-10 ל- 16, אך אותו מבטח סביר בוודאי שלא היה מסכים לבטח את המעביד באותה פרמיה שהוסכם עליה בחוזה הביטוח, אילו ידע, כי מדובר ב- 16 עובדים ולא ב- 10 עובדים.

ב- ת"א (שלום יר') 18228-08 {משה פרנקו נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(3), 46941, 46943 (2010)} קבע בית-המשפט כי השינוי בייעודו של הנכס מדירת מגורים למשרד, הוא לכל היותר בגדר "החמרת סיכון", כמשמעו בסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח.