botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק חוזה הביטוח

הפרקים שבספר:

היקף החבות (סעיף 56 לחוק)

סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"56. היקף החבות (תיקון: התשמ"ד)
(א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן - סכום הביטוח); סכום הביטוח - למעט סכום ביטוח הנקוב במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ - ישתנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן, המתפרסם מדי פעם מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - או במדד אחר שמתפרסם כאמור ושהצדדים הסכימו עליו - בין המדד שפורסם סמוך לפני כריתת החוזה לבין המדד שפורסם סמוך לפני קרות מקרה הביטוח.
(ב) לא ייקבע בחוזה סכום ביטוח נקוב במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, אלא-אם-כן אותו מטבע כלול ברשימת מטבעות חוץ שקבע המפקח על הביטוח לעניין זה.
(ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח.
(ד) הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם."

המטרה הבסיסית בביטוח של נכסים היא להביא לכלל החזרת המצב לקדמותו, כלומר, להעמיד את המבוטח במצב שהיה נתון בו אלמלא קרה אותו אירוע שהסב את הנזק. אמור איפוא, שבביטוחים אלה התגמול והשיפוי צריכים להצטמצם בגדר ההפסד הממשי שנגרם למבוטח בפועל. זהו היסוד הרעיוני של חוזה שיפוי ובכך תכליתו {ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4), 561, 579 (1985); ת"ק (תביעות קטנות חי') 2954/06 עמוס בן חור נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(2), 24653, 24655 (2007)}.

סכום הביטוח מוגדר בסעיף 56 לחוק חוזה הביטוח כסכום שהתחייב בו המבטח לפי חוזה הביטוח. כלפי מבוטחו מתחייב המבטח לא רק בתשלום תגמולי ביטוח אלא גם בנשיאה בהוצאות סבירות הדרושות לבירור החבות.

מכאן, שבמסגרת חובת ההשתתפות מכוח ביטוח כפל נדרשים המבטחים אשר ביטחו אותו סיכון לשאת לא רק בתגמולי הביטוח ששולמו למבוטח בהתאם לסכום הביטוח אלא גם בהוצאות שהוציאו לבירור החבות, אחרת יישא אחד המבטחים בנטל העולה על מה שהיה עליו לשאת בהתחשב בסכומי הביטוח לפי הפוליסות השונות {ת"א (שלום חי') 14374/02 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(4), 14240, 14243 (2005)}.

תגמולי הביטוח משולמים על-פי עיקרון השיפוי המעוגן בסעיפים 55(א) ו- 56(ג) לחוק חוזה הביטוח. על-פי סעיפים אלה, המטרה הינה להשיב את המבוטח למצבו עובר לקרות מקרה הביטוח, על-ידי שיפויו בגין הנזק הממשי שנגרם לו, כל עוד לא הוסכם אחרת.

סעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח יש לחשב תגמולי ביטוח נכסים באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו, אלמלא קרה מקרה הביטוח. המבוטח זכאי לשיפוי עבור הנזק האמיתי או ההפסד שנגרם לו בפועל {ע"א 3577/93 הפניקס הישראלי נ' מוריאנו, פ"ד מח(4), 74 (1994); ת"א (שלום נצ') 3025/99 ש.ה.ל. סנדרוביץ לוזון בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(1), 8022, 8023 (2004)}.

הוראת סעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח הינה תולדה של הכלל הנזיקי היסודי, לפיו על המזיק להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. ובמילים אחרות, סעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח מורה למעשה את העיקרון עתיק הימין בנזיקין והוא, החזרת המצב לקדמותו.

הפיצוי לפי חוק חוזה הביטוח לא נועד להעשיר את הניזוק, כי אם להשיב את מצב המוטב למצב שבו היה קודם לאירוע הביטוחי, שבגינו ישופה על-ידי המבטח. תכלית השאובה מעיקרון הפיצוי לפי דיני הנזיקין, שלפיו על המזיק להשיב את הניזוק למצב שבו היה אלמלא הנזק {ת"ק (תביעות קטנות יר') 3202/07 מנשה לאה נ' שפסר אתי, תק-של 2007(3), 14013, 14014 (2007)}.

סעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח קובע חריג לעיקרון זה. בהתאם לסעיף 56(ד) הנ"ל, מקום בו הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם.

סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח קובע מקסימום לסכום הביטוח אבל אינו קובע מינימום. הוראות החוק תתפרשנה לטובת המוטב ולא ניתן להתנות עליהן אלא לטובתו. ביחסים החוזיים בין המבוטח למבטח אפשר להעלות טענת השתתפות עצמית, ברם בין "המבוטח-מבטח" מחד, ובין המוטב מאידך - לאו; זאת, בין היתר, לאור הוראת סעיף 12 לחוק. כך גם באם יש למבטח טענה נגד המבוטח בגין אי-תשלום פרמיה. שאלות הפרמיה וההשתתפות העצמית אמורות להתברר ולהיפתר ביחסים שבין המבוטח למבטח אבל אינן נוגעות לזכות המוטב על-פי הפוליסה {ת"א (שלום נצ') 3585/00 בשאראת אניס נ' עבדול עאל עומר, תק-של 2003(1), 25374, 25376 (2003)}.

ההלכה, כפי שהיא מתבטאת בפסיקת בתי-המשפט, מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח {ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' כלפון, פ"ד מב(3), 339 (1988)}.

נבהיר כי לאחר קביעת החבות החוזית טרם נשלמה מלאכתו של הניזוק. הניזוק מבקש שיפוי בעבור נזק ועליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק. בהיעדר ראיות באשר לשיעור הנזק, עלול הניזוק לצאת וידיו על ראשו {רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4), 70 (1994); ת"א (שלום יר') 1899/97 שעיה אליהו נ' לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2001(3), 13725, 13730 (2001)}.

תגמולי הביטוח במקרה של אובדן מוחלט צריכים להיקבע במקרה זה על-פי שוויו הריאלי של המעמיס בפועל במועד הגניבה. מסקנה זו עולה, בין השאר, מן האמור בסעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח {ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1), 756 (1992); ת"א (שלום טב') 1349/94 אריק נמימי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 97(1), 1793, 1795 (1997)}.

נדגיש ונציין כי אין להתנות על הוראת סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח אלא לטובת המבוטח או המוטב. יתר-על-כן, סעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח מהווה ביטוי לאחר מעקרונות היסוד של הביטוח, עיקרון השיפוי. מטרת השיפוי היא להביא את המבוטח, ככל האפשר, למצב בו היה נמצא אילולא קרות מקרה הביטוח. לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט ב- ת"א (שלום ת"א) 72660/94 יקותיאל דוד נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, תק-של 96(3), 1302, 1304 (1996)} כי הניסיון לפגום בכוחה של הוראה קוגנטית, או בשיעורה והיקפה על דרך חקיקת-משנה, אינו יכול לעמוד מן הטעם שההוראה הזו שמצאה ביטויה בחוזה הביטוח, ואפילו מקורה בחקיקת-משנה - אינה יכולה לעמוד.

עוד נקבע כי משהוגדרה ירידת הערך כנזק ישיר המתרחש מיד, על אתר {ולאו-דווקא בזמן כל שהוא בעתיד}, זכאי המבוטח כי גם נזק ישיר זה ישופה וישולם לו פיצוי בגינו. זכות זו נגזרת מעיקרון-העל שבסעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח - הוראה שתכליתה לנגוס בחלק מהפיצוי המגיע לו, משמע לצמצם את שיעור השיפוי באופן שרק חלק ממנו יוכר, מנוגדת להוראה הקוגנטית האמורה, אינה יכולה לעמוד ואחת היא אם מקורה בחקיקת-משנה או שמקורה במשאלתו של המבטח.

ב- ת"א (שלום נצ') 1295/95 {סייד עבד אלכרים מחמוד נ' "דולב" חב' לביטוח בע"מ, תק-של 96(3), 4800, 4802 (1996)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לתובע היה רכב מסוג אודי 90 מודל 91, ששוויו בעת ביצוע הגניבה היה 63,000 ₪ לפי המחירון של יצחק לוי. מקובל וידוע כבר מזה שנים ששוויו של רכב מסוג מסויים נלקח מהמחירון של יצחק לוי, ואם הנתבעת טוענת כי שווי הרכב פחת מאז תחילת הביטוח ועד ליום הגניבה, עליה להביא ראיות אשר יצביעו על ירידת ערכו של הרכב הנידון מאז תחילת הביטוח.

הנתבעת במקרה דנן לא הביאה שום הוכחה כי לרכב הנידון אירעה תאונה כלשהיא מאז תחילת הביטוח או שרכב זה פחת ערכו מסיבה כלשהי, ולכן יש לראות את התובע כמי שהוכיח את נזקו לפי המחירון של לוי יצחק {ראה לעניין זה גם ע"א 196/88 כלל בע"מ נ' הפועלים ואח', פ"ד מו(1), 756 (1992); ע"א 195/89 שמיר נ' ניסן יאיר ואח', פ"ד מו(5), 673 (1992)}.

ב- ת"ק (תביעות קטנות יר') 1091/09 {חיים אבירם נ' AIG חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(2), 45389 (2009)} קבע בית-המשפט כי בצד הוראת סעיף 56(ג) חוזה הביטוח קובע סעיף 8(ב) לפוליסת הביטוח התקנית כי "החליף המבטח את החלק שאבד או ניזק, יוחלף החלק שאבד או ניזק בחלק הדומה לו בתכונותיו בצירוף הוצאות התקנה".

הוראה זו משתלבת עם הוראת סעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח, והתוצאה העולה משילוב שתי ההוראות יחדיו הינה שהמבטחת רשאית לדרוש כי במסגרת חובת הקטנת הנזק של המבוטח, ייעשה מאמץ לאתר חלפים שווי ערך שבאמצעותם יתוקן הרכב, ואפילו אם חלפים אלו הם משומשים או לא מקוריים.

ב- תא"מ (שלום יר') 21445-12-10 {ד"ר ורניה פיאונה נ' ממו אבי, תק-של 2011(3), 19934, 19938 (2011)} השמאי אלוני הסביר כי "כל עוד מדינת ישראל מרשה להכניס חלק תחליפי ואף אחד אחר לא החליט שלא, זה לא מתפקידי להחליט שלא" ואף אישר כי אין בדיקות מעבדה לבחינת בטיחותם של החלקים התחליפים.
בית-המשפט קבע כי נוכח עדות זו הרי שנתבעת מס' 2 לא הוכיחה כי חלקים תחליפים יהיה בהם כדי להשיב את מצבה של התובעת "ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח" כלשון סעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח.

לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי מלוא הנזקים שנגרמו לתובעת הינם בסך של 20,178 ₪ ועל נתבעת מס' 2 לשלם את ההפרש בסך של 4,845 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התאונה ועד התשלום בפועל.

ב- ת"א (שלום ת"א) 35997-08 {הנרי בן דוד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(1), 14956, 14963 (2011)} נדונה שווי המשאית שנגנבה. בית-המשפט קיבל את טענת התובע כי סכום הביטוח הנקוב בפוליסה, בסך של 41,000 ₪, על פיו חושבה ונגבתה הפרמיה, הינו בגדר סכום ביטוח מוסכם, כמשמעו בסעיף 56(ד) לחוק חוזה ביטוח.

עוד נקבע כי מסכום זה, היה מקום לנכות השתתפות עצמית בסך של 7,000 ₪, כך שתגמולי הביטוחי מסתכמים בסך של 34,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגניבה ועד ליום פסק-הדין.

ב- ת"א (שלום ת"א) 10401-05 {שאול פרידמן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 15091, 15093 (2009)} נדונה השאלה האם התובע הוכיח, כי התקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח, קרי, האם הצדדים הסכימו מראש על הסכום שיקבל התובע, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם עקב מקרה הביטוח.

בית-המשפט הגיע למסקנה, כי התובע לא הרים את הנטל, שהיה מוטל עליו לשכנע את בית-המשפט, שנקשר בינו לבין חברת הביטוח, באמצעות נציגה הסוכן דרורי, הסכם לפיו במקרה של אבדן מוחלט של הנכס השיפוי יהיה בסך 600,000 ₪ ללא תלות בשיעור הנזק. להלן נמנה את נימוקי בית-המשפט:

א. בדיקת פוליסת הביטוח, שנחתמה בין הצדדים, מלמדת, כי אין במקרה שלפנינו תחולה להוראות סעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח. בפוליסת הביטוח אין קביעה מפורשת, כי הנתבעת תשלם לתובע את תגמולי הביטוח ללא תלות בנזק שנגרם. יתירה מכך, לפי תנאי הפוליסה, הסכימו הצדדים מפורשות, שתגמולי הביטוח, שיגיעו לתובע לפי הפוליסה הנ"ל, יחושבו וישולמו לפי שווי הרכוש שניזוק כפי שהוא בעת קרות מקרה הביטוח ולא יותר מסכום הביטוח של רכוש זה. כלומר לפי תנאי הפוליסה, זכאי התובע לתגמולי ביטוח בגובה ערכו של הנכס ביום קרות מקרה הביטוח, כך שתגמולי הביטוח ישקפו את הנזק הממשי שנגרם לתובע.

ב. הוכח, שאין ברשות התובע הסכם בכתב אחר {בנוסף לפוליסה}, ממנו ניתן ללמוד על הסכמה לשפות את התובע במקרה של אובדן מוחלט של הנכס בסך 600,000 ₪ ללא תלות בשיעור הנזק.

ג. לו היה התובע מוכיח, כי בפועל קיבלה הנתבעת שומה עבור הנכס, עובר לקביעת סכום הביטוח, ייתכן והיה ניתן ללמוד על שיעור שיפוי מוסכם {ראה לעניין זה ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' כלפון, פ"ד מב(3), 339 (1988); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4), 64 (2006)}, אך במקרה דנן לא כך המצב.

התובע אמנם העיד כי, עובר לקביעת סכום הביטוח, אמר לו סוכן הביטוח, שהסכום תואם הערכה של שמאי מטעם חברת הביטוח, כי סכום זה משוערך מדי שנה בשנה ולכן זה יהיה סכום השיפוי, אך במהלך הדיון, הופרכה גרסה זו, בדבר קיום הערכה של שמאי מטעם חברת הביטוח, עובר לקביעת סכום הביטוח.

ב- ת"א (שלום ת"א) 45033/00 {אסולין נחמה נ' איי.אי.ג'י. ביטוח זהב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)} בית-המשפט לא סבר כי ציון "קוד הדגם" ליד פרטי הרכב, קוד שנלקח מן המחירון של לוי יצחק, יש לראותו כהסכמה על סכום השיפוי, במובן סעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח.

בשל ריבוי הדגמים בסוגי הרכב השונים, התפתחה המגמה לציין, בנוסף לתיאור המילולי של סוג הרכב, גם את קוד הדגם המופיע במחירון. ציון הקוד נועד לזיהוי הרכב אך לא משקף הסכמה בין הצדדים כי השיפוי במקרה של אובדן מוחלט, כמו במקרה של גניבה, יהיה לפי מחיר המחירון. והואיל ועסקינן בפוליסה שסעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח חל לגביה, על התובעת מוטל להוכיח את שווי המכונית במועד גניבתה {ראה גם ת"א (שלום חי') 5499/03 אנטולי סגל נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(2), 1440, 1448 (2007)}.

ב- ת"א (שלום פ"ת) 1416/04 {דהן אלי ליאור נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(1), 6593, 6595 (2005)} עסקינן ברכב בעל תוספות מיוחדות כגון: רכב מוגבה, חישוקים מיוחדים, צמיגים רחבים, בולמי רנצ'יו, קפיצים פרוקים, מפלט לחץ, נעילת דיפרנציאל ARD בחזית ומאחור, וו גרירה, מושבים אספיר, הגה כוח, מזגן ושינוי יחסי העברה.

במקרה דנן בית-המשפט עסק בשאלה האם ה"תוספות" הן בגדר "כלי הרכב המבוטח" ואם לאו? בית-המשפט, לאחר שעיין ברשימת ה"תוספות", קבע כי לא מדובר באביזרים חריגים, אלא בפריטים שניתן לראותם כחלק אינטגראלי מן הרכב, שיש בהם כדי להעלות את ערכו. בית-המשפט העיר כי הנתבעת לא הביאה חוות-דעת מטעמה וכן לא חקרה את מומחה התובע לעניין מהות אותן תוספות.

ב- ת"ק (תביעות קטנות חי') 5009/04 {אבוטבול רועי נ' אשר אירית, תק-של 2005(1), 23582, 23584 (2005)} קבע בית-המשפט כי השבת המצב לקדמותו חלה על המבטח ואין לקבל פרשנות נתבעת מס' 2 כי על התובע להיטיב את נזקו על חשבונו כתנאי להוכחת קיומו של נזק ואם יזכה בתביעתו, תשיב חברת הביטוח את המצב לקדמותו בכך שתשלם לו בגין ההוצאות שהוציא בפועל.

הדבר גם אינו מתיישב עם הנוהג המקובל במקרה של אבדן כללי ברכב, לפיו הרכב נמכר לשרידים. היעלה על הדעת כי במקרה זה, תנאי לקבלת תגמולי הביטוח יהא השבת הרכב למצבו הקודם?!

אי-תיקון הנזק גם אינו מהווה ניגוד לכלל השבת המצב לקדמותו, שכן שווי הנכס ללא התיקון בתוספת שווי השיפוי, אינם מהווים התעשרות אצל מקבל תגמולי הביטוח, אלא השבת המצב לקדמותו ולא ברור איזה נזק נגרם לחברה המבטחת מאי-תיקון הנכס.

מכאן נובע את שידוע כי עיקרון חובת השבת המצב לקדמותו חל על הניזוק ולא על הנכס שניזוק.

ב- ת"א (שלום יר') 1635/01 {יואב ימיני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2003(2), 7869, 7875 (2003)} קבע בית-המשפט כי מחיר הרכישה של הרכב כלל אינו רלוונטי לקביעת ערך הרכב בזמן הגניבה. גם מחיר המחירון לא משקף את שווי הרכב במקרה זה, שכן הוא אינו מביא בחשבון את העובדות המפחיתות מערך הרכב, כמו העובדה שהיו לרכב מספר בעלויות, עובדה שהוכחה במהלך המשפט.

במקרה זה שוכנע בית-המשפט שהמחיר שנקבע בחוות-דעת השמאי מטעם התובע הוא שמשקף את ערך הרכב בעת קרות הגניבה. כמו-כן, כאמור, הנתבעת לא הוכיחה קיומן של עובדות המפחיתות את ערך הרכב לאחר חוזה הביטוח ועד קרות מקרה הביטוח.