botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק חוזה הביטוח

הפרקים שבספר:

מרמה בתביעות תגמולים (סעיף 25 לחוק)

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"25. מרמה בתביעת תגמולים
הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו."

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מהווה חריג, באופן מסויים, מן התפיסה העומדת בבסיסו של חוק חוזה הביטוח, שהרי מרבית ההסדרים בחוק זה באים להגן על המבוטח, הנתפס כצד החלש במערכת היחסים מבטחת-מבוטח.

ואולם, מרגע קרות מקרה הביטוח, המבוטח נהנה מיתרון בהיבט המידע, על-פני המבטחת, מאחר שהידע אודות נסיבות קרות מקרה הביטוח, אם בכלל אירע כזה, ואודות היקף הנזק, מצוי בידיו של המבוטח בלבד.

הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח נועדה, כך נראה, בין היתר, להרתיע מבוטח מלמסור עובדות כוזבות אודות האירוע, או להעלים עובדות כלשהן, בכוונת מרמה, ולכן באה אותה סנקציה חמורה של פטור מוחלט של המבטחת מחובתה.
נדגיש כי אין צורך בהוכחת קשר סיבתי בין המרמה לתשלום דמי הביטוח {ע"א (יר') 9625/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלכה, תק-מח 2007(3), 10004 (2007); ת"א (שלום הר') 11388-09-09 שמעון דהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(3), 14324, 14330 (2011); תא"מ (שלום חי') 22895-07 אריה דניאל מרגוליס נ' אלירן שמשון השכרת רכב בע"מ, תק-של 2010(4), 127773, 127777 (2010)}.

אומנם, תכלית דיני הביטוח להגן על המבוטח "האיש הקטן" אל מול המבטחת שהוגדרה בפסיקה כ"נפילים" {רע"א 3128/04 אגודה שיתופית בית הכנסת נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, דינים עליון, מ"ד 365} אך, בכך אין כדי להכשיל את מטרת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. ובמילים אחרות, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, והיא כאמור, להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת המרמה {תא"מ (שלום יר') 3326-09 ישיר איי די איי חב' לביטוח בע"מ נ' גבי בן עמי, תק-של 2011(1), 82392, 82393 (2011)}.

הדיבור "בכוונת מרמה" שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח כולל שלושה יסודות. האחד, מסירת עובדות בלתי-נכונות או כוזבות. השני, מודעות של המבוטח לאי-הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו. השלישי, כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי-נכונות או הכוזבות.

כלל הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסויימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיס שני כללים יסודיים. האחד, "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין. השני, דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות {י' קדמי על הראיות, 1508; ראה גם ת"ק (תביעות קטנות עכ') 24455-01-11 עמית אסעד נ' מוסא עואד, תק-של 2011(3), 12045, 12047 (2011)}.

כך לדוגמה, הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג {ע"א 678/86 חסן חניפם נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4), 177 (1989)}.

הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית.

נעיר כי לאחר שמוכיחה המבטחת קיומם של שני היסודות הראשונים, נשאלת השאלה, האם נדרשת היא להוכיח אף את התקיימות היסוד השלישי, יסוד כוונת המרמה?

בפרשת יצחק פלדמן קבע בית-המשפט כי המדובר ביסוד נפשי הדורש הוכחה בנפרד משני היסודות הראשונים ויש לברר, טרם שלילת הזכות לתגמולים, מה היה המניע שעמד מאחורי הודעותיו הכוזבות של המבוטח, כאשר כפי שצויין בפרשת יצחק פלדמן, מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על-פי הפוליסה - לא יהיה מקום לפטור את המבטחת.

יחד-עם-זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור, כי המבוטח מסר עובדות בלתי-נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה.

במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות.

מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על-פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו {רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ת"ק (תביעות קטנות צפ') 42975-01-11 מנשה טואיג נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח, תק-של 2011(3), 34726, 34729 (2011); רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998); תא"מ (שלום חי') 7178-09-10 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אריה צנגוט, תק-של 2011(3), 29065, 29067 (2011)}.

מאחר שהמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת, של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח, דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת מרמה {ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1), 589 (1986)}.

כאמור, הנטל להוכיח כוונת מרמה מוטל על המבטח. נטל זה מחייב רמת הוכחה גבוהה יותר מהנטל הרגיל המוטל על "המוציא מחברו" בטענת פטור רגילה {י' אליאס דיני ביטוח, כרך א' (התשס"ב), 485}.

טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין ולגבי כל סכום וסכום {ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1), 414 (1965); ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' דר' סבינה שטנה, פ"ד מב(4), 500 (1989)}.

כדי להשתחרר מחבות לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, נדרשת מהמבטח מידה גבוהה ביותר של הוכחה על התרמית מצד המבוטח.

סעיף 25 סיפא לחוק חוזה הביטוח - צמצם במידה משמעותית את המקרים אשר הסעיף חל עליהם. לא די בכך שהמבוטח ימסור הצהרה כוזבת בידיעה שהיא כזו כדי שתתמלא הדרישה ש"הדבר נעשה בכוונה מרמה". על המבטח להוכיח כי המבוטח מסר הצהרה כוזבת מתוך כוונה לרמות את המבטח, דהיינו, לגרום למבטח לפעול בעקבות המידע הכוזב שקיבל מהמבוטח כך שיוענקו למבוטח טובות הנאה שלא היה זכאי להן אלמלא מסר המבוטח למבטח אותו מידע כוזב {ת"א (ת"א) 36904/84 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' ויאה ואחר, פ"מ תשמ"ח(ב), 96, 104}.

כאמור, האפשרות לפטור את חברת הביטוח פטור מלא מתשלום תגמולי הביטוח לניזוק הינה סעד קיצוני שיש לעשות בו שימוש במשורה ובמקרים שנקבעו בפסיקה כמתאימים. לפיכך, ניתן להבחין במדיניותו של בית-המשפט שהתגבשה במשך השנים בעניינים מסוג זה, לפיה אין די בטענות סתמיות בעלמא, כי המבוטח נקט בחוסר שיתוף פעולה ובאי-גילוי, ולא בנקל ייתן בית-המשפט למבטח את מבוקשו לפטור מחובת התשלום המוטלת עליו על-פי הפוליסה, אלא לאחר בחינה מדוקדקת ובכובד ראש של מכלול הטענות והראיות שהציג, בהתייחס לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה וצבר האירועים שנאסף באותו המקרה.

אם-כן, נטל השכנוע הסופי לקיומה של תרמית על-ידי המבוטח מוטל על המבטח לפי החוק, אלא שלפי הבנתינו חולשתה הניכרת של גרסת התובע די בה כדי להוות בסיס לקביעה בדבר הרמת הנטל הראשוני מצד המבטחת להוכחת קיומה של תרמית שלאחריה עובר הנטל המשני אל כתפי התובע.

השאלה אם הצליח התובע "להדוף" את הנטל חזרה אל כתפי המבטחת מותנית ב"איכות" החומר הראייתי העומד לזכותו.

בנסיבות שבהן מדובר בעדות שבה נתגלו סתירות, כאשר התובע נמנע מלהביא ראיות שיכול והיה בהן כדי לסייע באישוש גרסתו, כאשר הראיות שצירף, בעיקרן, זוהו כראיות כוזבות, מן הסתם לא ניתן להסתפק בה כבסיס להסתמכות. מכאן יש להסיק ולקבוע כי אין די בה לצורך "הדיפת" הנטל הראשוני שהורם על-ידי המבטחת {ת"א (שלום ת"א) 159338/02 אבו בלאל מאג'ד נ' מנור סוכנויות ביטוח בע"מ, תק-של 2005(4), 8772 (2005); ת"ק (תביעות קטנות עכ') 24455-01-11 עמית אסעד נ' מוסא עואד, תק-של 2011(3), 12045, 12048 (2011)}.

ב- ת"א (שלום הר') 11388-09-09 {שמעון דהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(3), 14324, 14330 (2011)} מצא בית-המשפט שהיקף הדיווח הכוזב מהותי {ולא רק בהתייחס להיקף המלאי שנגנב}.

לפיכך נקבע כי גם אם התובע אינו מעורב בפריצה כנטען - היה מקום לדחות את התביעה נוכח הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

ב- ת"א (שלום חי') 659-11-09 {עבד אל קאדר סעד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(3), 11527, 11533 (2011)} קבע בית-המשפט כי גם אם ניתן היה לומר כי אירוע התאונה הוכח על-ידי התובע {ואין זו דעתו של בית-המשפט}, עדיין, במקרה זה, פטורה הנתבעת מתשלום.

עוד נקבע כי הנתבעת הוכיחה כנדרש כי התובע, המבוטח, מסר, לכל הפחות, עובדה כוזבת אחת. יתירה-מזאת, ניתן אף לומר כי נמסרו עובדות כוזבות נוספות, כך עולה מן הסתירות הרבות בין העדויות ובינן לבין ממצאים אובייקטיבים.

מסירת דבר השקר על-ידי התובע נעשתה במודע ואף תוך הטייתו של אחר, מר סאמר סעד, לסייע לו ולמסור, גם הוא, דברי שקר לחוקר מטעם הנתבעת. המסקנה הברורה היא כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את שני יסודותיו הראשונים של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

במצב דברים זה, עובר נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, התובע, אשר נדרש להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות, שהרי היסוד השלישי אשר הוכחתו עשויה להוביל למתן פטור למבטחת, הוא כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי-נכונות או הכוזבות.

ברור כי אין לדרוש מן המבטחת, הנתבעת, להוכיח את המניע של המבוטח, התובע, שכן הוא ורק הוא יודע לומר מה הייתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת והוא שנמנע במתכוון מלגלות את גרסתו.

במקרה זה, אומר התובע בעצמו, כי סבר שאם ייאמר את האמת, תעוכב קבלת הפיצוי מן הנתבעת. אין ספק כי התובע ביקש להכשיל את הנתבעת בבדיקת נסיבות האירוע. זו הפרשנות היחידה של התנהגותו, אף בשים-לב לדבריו.

טענתו של התובע כי סבר שהפיצוי יתעכב אם יספר שהתנגש ברכב בו נהג בן-דודו, אינה הגיונית, אלא אם ביקש התובע להסתיר נסיבות ופרטים נוספים של התאונה שאירעה לרכבו וכאמור, נוכח שקריו והסתירות השונות, המסקנה היא כי נסיבות האירוע אינן כפי שמסרו התובע ומר סאמר סעד.

נסיבות האירוע אינן ברורות ואינן ידועות ולא ברור אם היה בהן כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי. כלל נסיבות האירוע מצויות בידי התובע ומשלא הוכיח אותן ואת המניע למסירת העובדות הכוזבות, עמדה הנתבעת בנטל להוכיח את כוונת המרמה.

ב- ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 52989-08-10 {רועי גלס נ' איילון חברה לביטוח, תק-של 2011(2), 134661, 134665 (2011)} התרשם בית-המשפט כי התובע מסר לנתבעת מידע כוזב הן בנוגע לדבר קשירת הקטנוע והפעלת אמצעי מיגון עובר לגניבה, והן באשר לטענתו כי השרשרת בה היה הקטנוע קשור נגנבה במועד הגניבה.

אין כל ספק כי התובע היה מודע לכזב של העובדות שנמסרו ושכוונתו הייתה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי-נכונות או הכוזבות.
לאור האמור, הרי שבהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, קבע בית-המשפט כי הנתבעת - המבטחת - מופטרת מחבותה לתשלום דמי הביטוח לתובע.

ב- רע"א 9215/10 {יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2011(2), 366, 369 (2011)} קבע בית-המשפט כבמקרה זה, לא ידוע אם העובדות אותן ניסה המבקש להסתיר היו שוללות את הכיסוי הביטוחי: לא ידוע מי נהג ברכב במועד התאונה; אם רישיון הנהיגה של הנוהג היה בתוקף; אם התאונה נגרמה במתכוון; אם יש אחריות של צד שלישי לתאונה; וכיוצא באלה שאלות שהן מהותיות לבחינת החבות.

עובדות אלה מצויות בידיעת המבקש, ומשבחר הוא שלא להציג את העובדות הנכונות ואת המניע למסירת העובדות הכוזבות - יש לאשר את קביעת הערכאות הקודמות לפיה עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח את כוונת המרמה.

ב- תא"מ (שלום נת') 2373-08 {חברת ביטוח שירביט נ' חיתאם בדיר, תק-של 2010(4), 146653, 146654 (2010)} קבע בית-המשפט כי באשר לטענה כי הנתבעת פטורה מתשלום נוכח "כוונת המרמה" בה פעל נתבע מס' 3, בעל הרכב, הרי שלא שוכנע כי התקיימו במקרה זה תנאי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, וכי פעולות נתבע מס' 3 נועדו להבטיח את תגמולי ביטוח, ועל-כן אין מקום לפטור את נתבעת מס' 2 מחבותה.

ב- ת"ק (תביעות קטנות חי') 12913-07-09 {אורי יצחק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(3), 49178 (2010)} קבע בית-המשפט כי הנטל להוכיח מקרה שנגרם בכוונה, או מרמה בתביעת תגמולים, בהתאם להוראות סעיפים 26-25 לחוק חוזה הביטוח, מוטל אומנם על המבטחת.
ואולם בענייננו, עמדה הנתבעת בנטל זה. הראיות הנסיבתיות שהביאה הן רבות, וכאשר אלו מצטרפות זו לזו, הרי שהן מכריעות את הכף לחובתו של המבוטח.

בראש ובראשונה יצויין כי עדותו של התובע הותירה רושם שלילי ביותר ובלתי-משכנע. התובע התחמק משאלות שנשאל, והעדיף להתמקד במה שנוח לו חלף מתן תשובות לשאלות המטרידות יותר שהוצגו לו. התובע אף הפגין ביטחון עצמי מופרז, אשר לא שידר אמינות אלא ההיפך מכך.

עוד נקבע כי בית-המשפט לא התרשם מן התובע כי הוא דובר אמת.

ב- ת"א (שלום ת"א) 19932-08 {שלום עטיה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ - ת"א, תק-של 2010(3), 32440, 32442 (2010)} טענת נתבעים היא שהתובעים גרמו נזק לסירה כדי לקבל תגמולי ביטוח ולשם-כך היו מעורבים בדרך כלשהי בביום גניבת סירתם והטבעתה.

בית-המשפט קבע כי בעדותו של מר לינדנר מוכיחה, שהתובעים אכן גרמו נזק למנוע על דרך ההזנחה המודעת, כדי לתבוע בגינו תגמולי ביטוח וכדי לזכות בתגמולי ביטוח גם הזמינו ממנו מכתב כוזב.

משמע, בהחלט ניתן לייחס לתובעים גרימת נזק מכוון לרכוש עצמם ומעשי הונאה על-מנת לקבל תגמולי ביטוח.

מעשים אלה שנעשו לאחר הטביעה, חברו לראיות הנוגעות לפרקי זמן מוקדמים יותר ושכנעו את בית-המשפט, שהתובעים אכן ניסו לגבות תגמולי ביטוח באמצעות ביום הגניבה וההטבעה שבו הייתה להם {לכל הפחות} יד.
ב- תא"מ (שלום קר') 6850-05-08 {מוחמד חג'אזי שריף נ' מוחמד חג'אזי, תק-של 2009(4), 21352, 21355 (2009)} קבע בית-המשפט כי אומנם בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח לא נאמר כי מסירת העובדות צריכה להתייחס לעניין מהותי, אך נטיית הפסיקה היא לפרש פירוש מצמצם את הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ולקבוע כי יש לצמצם התוצאה הקשה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח רק לעניין מהותי.

במקרה דנן, הכזב בוודאי שאינו מתייחס לעניין מהותי, שהרי אין לו כל השלכה על תביעת התובעים.

ב- ע"א (מחוזי חי') 3000/04 {אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי ואח', תק-מח 2005(4), 1646 (2005)} קבע בית-המשפט כי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה כשהסנקציה היא הוא פטור מוחלט מהחבות.

ב- ת"א (שלום נת') 6774-05 {שלמה ליבוביץ נ' חברת ביטוח שירביט, תק-של 2009(3), 33024, 33028 (2009)} קבע בית-משפט כי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מדגיש שוב את החשיבות שמייחס החוק למסירת מידע מהימן למבטח תוך יישום עקרון תום-הלב כעיקרון בסיסי בשיטת המשפט, בכלל, וכאשר מדובר על מסירת מידע המהווה תשתית ליצירת חבותו של האחר לפיצוי, בפרט.

עוד נקבע כי המבוטח אשר הוכח בפני בית-המשפט שידע שתנאי לכיסוי ביטוחי הינו הפעלת תנאי המיגון, דהיינו האזעקה, מסר עובדה כוזבת בדבר הפעלת האזעקה, הכול על-מנת לזכות בתגמולי הביטוח, שאם-לא-כן מדוע שיימסור פרט מהותי זה בדבר הפעלת האזעקה כאשר יודע הוא שאינו אמת לאחר ששוחח עם ילדיו?

בית-המשפט ציין שהתובע כלל לא התמודד בסיכומיו או בסיכומי תגובתו עם טענה זו שנטענה בסיכומי הנתבעת ומשכך לא נסתרה טענה זו של הנתבעת.

ב- ת"א (שלום נצ') 1674-07 {מסעוד חמוד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 25220, 25222 (2009)} קבע בית-המשפט מתוקף היות התובעת אישתו של התובע הוא ידע כי התובעת הגישה תביעה למבטחת לקבלת כספים וידע כי היא טוענת שהייתה בזמן אירוע התאונה ברכב {זאת ניתן ללמוד ממכתב הדרישה ומהגשת התביעה המשותפת המונחת בפני בית-המשפט}.

ידיעתו זו, מטילה על התובע בתור מבוטח חובה להודיע כי התובעת לא הייתה בתוך הרכב ומחדלו מהווה הסתרת עובדה מהמבטחת וכמוהו כאי-אמירת אמת. עיגון לשוני לטענה זו ניתן למצוא בהוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח עצמו אשר קובע איסור על המבוטח להעלים עובדות ומכאן ניתן להסיק כי חלה עליו חובת גילוי יזומה לגלות עובדות.

במקרה דנן, עצם העובדה כי הוספה לתאונה נפגעת נוספת - מצביע על כוונת מרמה שכן מה מטרת ההוספה אם לא זיכויה של אותה "נפגעת" בתגמולים שלא כדין?

יתירה מכך, המדובר במבוטח ובת זוגו וקבלת פיצוי נוסף משמעה העשרה של הקופה המשפחתית ולכן גם המבוטח יהנה מאותה תוספת לתאונה של נפגעת שלא כדין.
ב- תא"מ (שלום נצ') 1064-05-08 {מרי עביד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 5989, 5993 (2009)} קבע בית-המשפט כי לא די בכך שחברת הביטוח תעלה טענה סתמית, מבלי שתתמוך אותה בראיה כלשהי, לפיה היא מכחישה את התרחשות אירוע הביטוח או כי המבוטח ביקש לרמות אותה.

חברת הביטוח נהנתה מפרמיית הביטוח אשר שילמה לה המבוטחת ואין היא רשאית להתחמק מחובתה לשלם תגמולי ביטוח בשל קרות מקרה הביטוח, מבלי שעלה בידה להוכיח טענתה. אין הצדק להעברת נטל ההוכחה אל כתפי המבוטחת כך שתאלץ להוכיח, כי לא ביקשה לרמות את חברת הביטוח.

ב- ת"א (שלום ת"א) 35208/04 {עאסי מוחמד נ' הפניקס הישראלי גבעתיים, תק-של 2009(1), 26399, 26407 (2009)} קבע בית-המשפט כי שוכנע כי התאונה לא התרחשה בנסיבות כפי שתוארו על-ידי הצדדים.

מכיוון שכך, והיות והתובע לא עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח את קרות מקרה הביטוח כפי שתואר על ידו, אין צורך כלל לדון בטענת המרמה, שדומה כי בנסיבות אלה הייתה מתקבלת.