הקטנת הנזק (סעיף 61 לחוק)

סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"61. הקטנת הנזק
(א) אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט.
(ב) הוציא המבוטח או המוטב, בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן, הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב לשם-כך בהתחייבויות סבירות, חייב המבטח לשפותם, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המבטח בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין; והכול אף מעל לסכום הביטוח.
(ג) הוראות סעיף זה לא יחולו על ביטוח שבו הסכימו הצדדים על שיעור השיפוי כאמור בסעיף 56(ג)."

הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק היא יסוד מסד בשיטת משפטנו. היא חלה בדיני חוזים {ראה סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970}, ביטוח {ראה סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981} ובדיני הנזיקין.

בדיני הנזיקין, דוקטרינה זו היא הילכתית, ואינה כתובה עלי-ספר {ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטון, פ"ד כא(1), 281, 285 (1967); ע"א 4837/92 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' קורבה, פ"ד מט(2), 257, 260 (1995)}.

הלכה היא, כי על התובע-הניזוק מוטל הנטל להפחית הנזק שנגרם לו על-ידי הנתבע המזיק. על התובע-הניזוק לנקוט, לפי אמת-מידה אובייקטיבית, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לשם הקטנת הנזק {ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4), 45, 51 (1992); ת"א (שלום נצ') 2657/05 בן חסן אליהו נ' אורט ישראל, תק-של 2007(2), 12535, 12546 (2007)}.

כאמור, חובת הקטנת הנזק עוגנה בשורה של פסקי-דין ונקבע כי הנטל המוטל על כל תובע כלפי הנתבע למנוע או להקטין את נזקו, הוא יסוד מוסד במשפט. על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה - להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו.

הוראות סעיף 61 לחוק הביטוח, אינה מטילה על המבוטח חיוב להקטין את הנזק, אלא נטל אשר אי-קיומו מפחית את תגמולי הביטוח. במילים אחרות, הקטנת הנזק אינה מהווה חיוב הניתן לאכיפה או לדרישה. נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין. הבסיס האנאליטי לנטל זה אינו נקי מספקות. יש הרואים בו חלק מעיקרון האשם התורם {ראה ג' טדסקי (עורך) דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (1976), 252}. אחרים קושרים עיקרון זה לכללי הסיבתיות.

בסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח נקבע על-ידי המחוקק כי המבוטח חייב להקטין את הנזק. יובהר כי הקטנת הנזק אינה חובה אלא נטל בלבד. אם-כן, נשאלת השאלה מהו ההבדל בין ה"חובה" ל"נטל"?

התשובה לכך הינה ברורה. כאשר קיימת חובה ניתן לחייב את נושא החובה לבצע אותה. כאשר מדובר בנטל בלבד, לא ניתן לחייב את הנפגע או המבוטח. יחד-עם-זאת, על המבוטח/נפגע רובץ הנטל שפירושו המעשי הפחתת הפיצוי המגיע לו בגובה הנטל. גובה הנטל הוא המידה שבה ניתן להקטין את הנזק על-ידי פעולה של ניתוח או טיפול אחר {דברי בית-המשפט ב- ת"א (שלום ת"א) 24197/96 ליאור נתנוב נ' מדינת ישראל/הקרן הפנימית לביטוחי ממשלה, תק-של 97(4), 612 (1997)}.

יחד-עם-זאת, ב- ע"א 252/86 {גולדפרב נ' כלל, פ"ד מה(4), 45 (1992)} קבע בית-המשפט כי כאשר באים להחליט האם רובץ נטל של הקטנת נזק של המבוטח או על הנפגע מתחשבים במבחן סבירות ההחלטה ואין בודקים האם הנפגע או המבוטח הוא אדם סביר אלא בודקים האם המבוטח או הנפגע החליט החלטה סבירה. סבירות ההחלטה היא מרכז העניין ולא סבירות הנפגע.

חובת הקטנת הנזק הינה חובה מוכרת ומבוססת. יחד-עם-זאת, יש לזכור כי אין המדובר בחובה מוחלטת אלא בחובה יחסית, לעשיית מאמץ סביר למניעת או הקטנת הנזק {ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי ואח', פ"ד מב(4), 811 (1988); ת"א (שלום חי') 18527-06 ריסורסס חברה לייעוץ וניהול חקלאי ומזון בע"מ נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2011(2), 107398, 107416 (2011)}.

סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח העוסק בהקטנת נזק על-ידי המבוטח, אף אם חל הוא על הניזוק שאינו המבוטח, פוטר את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח "בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט".

הסעיף הנ"ל אינו מתיימר כלל לחייבם להקטין נזק על-ידי הסכמה לדחיית חיוביה של המבטחת שהכירה בחבותה. אנו סבורים כי "אמצעים סבירים" אינם יכולים לכלול, לאור תכלית החוק הסכמה של מבוטח {אף לא מוטב וניזוק} לדחיית חיובי המבטחת כאמור {ת"א (שלום ת"א) 22421-08 גרינברג אהרון נ' נציגות הדיירים פרוייקט גני אלרם, תק-של 2011(1), 189262, 189266 (2011)}.

סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, עוסק בחובת הקטנת הנזק החלה על המבוטח מעת קרות האירוע הביטוחי ולאחר-מכן ולא בפעולות שהיה על המבוטח לבצע עובר לקרות האירוע הביטוחי.

כלומר, חובת הקטנת הנזק קמה עם אירוע מקרה הביטוח והיא רלבנטית מאותו מועד ואילך. היא אינה רלבנטית לגבי אירועים שקדמו למקרה הביטוח {ת"א (שלום ת"א) 52587/06 אלוש משה מוריס נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(2), 47044, 47057 (2009); ת"א (שלום יר') 6105/06 דקלו שמואל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(3), 1962, 1967 (2008); ת"א (שלום ב"י) 2950/00 איזיק ולינה פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2001(1), 13695 (2001); ת"א (שלום יר') 8533/05 דאדו יעקב נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 1830, 1836 (2008); ת"א (שלום יר') 9422/05 עיריית ירושלים נ' מוסא עבאסי, תק-של 2007(3), 26730, 26733 (2007); ש' ולר חוק חוזה הביטוח (הפירוש לחוקי החוזים, (2007), כרך שני, 238-237}.

סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, קובע כי אין מבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט.

הסעיף מחייב את המבוטח להקטין את הנזק באחת משתי הדרכים: נקיטת אמצעים סבירים לשם-כך או נקיטת אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט.

ובמילים אחרות, סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח מונה שתי חלופות לבחינת האמצעים שנקט המבוטח להקטנת הנזק. האחת, אמצעים סבירים. השנייה, "אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט" {לעניין זה ראה גם ש' ולר, שם, פסקה 509 ו- 513; ת"א (שלום ת"א) 43181/04 נוימן אבי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(1), 29474, 29475 (2006)}.

סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח דן בנזק בו היה מבוטח יכול להקטין או למנוע בפעולה שלו בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן. במקרה בו נגנב הרכב, ברוב המקרים, המבוטח כבר לא היה יכול למנוע הנזק, אף לא להקטינו. שאלת תחולתו של סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח במקרים בהן לכאורה יכול היה המבוטח לעשות כן, בנקודה על ציר הזמן בו אירע מקרה הביטוח ואילך, אינה פשוטה.

הרחבת תחולתו של הסעיף הנ"ל עשוייה לעקר מתוכן ממשי מהותו של הביטוח, שכן מקרי ביטוח רבים יסודם בהתרשלות בדרגה זו או אחרת של המבוטח, ולא זו בלבד, אלא שסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח המצוי בפרק "ביטוח נכסים", מוחל גם על ביטוחי אחריות {אומנם "בשינויים המחוייבים"} מכוח סעיף 67 לחוק חוזה הביטוח.

לעניין זה נעיר כי ביטוחי האחריות מטבעם, נועדו לכסות נזקים שברוב מקרים נגרמו במידה זו או אחרת של אשם מצד המבוטח. לא זו בלבד שביטוח האחריות מכסה פעולה רשלנית, הוא נועד במובהק לכסותה. זו תכליתו. להבדיל מפעולה מכוונת - הנוגדת מטבעה מהותו של הביטוח, ומוחרגת במפורש בסעיף 26 לאותו חוק. לעיתים עשוי בית-המשפט להגיע למסקנה כי הנזק או מרביתו יסודו בהתרשלות של המבוטח, אף מרגע שאירע מקרה הביטוח או לאחר-מכן, אך להתקשות בקביעת דרגתה או מידתה של ההתרשלות.

קביעה לפיה יוחרג הנזק מכיסוי עשויה איפוא לרוקן הכיסוי הביטוחי מתוכן ממשי, כאשר אין אנו משוכנעים שיש לדבר הצדקה ביטוחית אפילו כאשר מדובר "ברשלנות רבתי" של המבוטח, שאינה עולה כדי מעשה מכוון. ומאידך - יש לצקת תוכן לסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, שלא יעקרו מתוכן.

חובת המבוטח למנוע או להקטין את נזקו, מכוח סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח קמה רק בעת קרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן, אך לא טרם התרחשותו. עד למועד זה חב המבטח, גם אם מקרה הביטוח אירע בשל התרשלותו של המבוטח. ובמה דברים אמורים.

סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח מציב מעין "פרשת מים" לגבי החיובים ההדדיים של שני הצדדים וקורא לה "קרות המקרה" {מקרה ביטוח}. מבדיל הוא בין שתי תקופות שונות בחיובים ההדדיים בין הצדדים - תקופה א', היא תקופת "טרום קרות המקרה", מחד גיסא, ותקופה ב', היא "תקופת בתר קרות המקרה", מאידך גיסא.

בתקופה א' חבותו של המבטח היא מוחלטת, ואכן מכסה היא איפוא גם את רשלנותו של המבוטח. לא כך בתקופה ב' שבה חב המבוטח חובה למנוע או להקטין את הנזק, ובמידה התרשל במילוי חובה זו גורם הוא הקטנת חבותו של המבטח לשלם תגמולים.

כלומר, אין המבטח חייב בתגמולים לגבי נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים במהלך התקופה מקרות מקרה הביטוח ואילך. אך אם אירע נזק שהמבוטח יכול היה למנעו או להקטינו באמצעים סבירים בתקופה שלפני קרות המקרה, אכן חייב המבטח בתשלומו {דברי כב' הנשיא השופט א' שילה ב- ת"א (שלום ב"י) 2950/00 איזיק פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשס"א(3), 490 (2001)}.

ואומנם, ההלכה בעניין זה היא חד-משמעית, והיא מיוסדת על מילותיו של סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע ברחל בתך הקטנה, כי חובת הקטנת הנזק חלה "בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן". זוהי למעשה הרבותא של הוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח לעומת ההוראה המקבילה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

שלא כמו בחוק התרופות בו נותרה פתוחה השאלה ממתי חל נטל הקטנת הנזק, הרי שחוק הביטוח יותר שלם בנקודה זו . הוא מפרש שנטל זה אינו קיים כל עוד לא קרה מקרה הביטוח {(א' ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (התשמ"ד), 151}.

אכן, לא בכדי הגביל המחוקק את חובתו של המבוטח להקטין את נזקיו, לתקופה של קרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן, שהרי פוליסת ביטוח מעצם טיבה נועדה לפצות את המבוטח מפני רשלנותו הוא.

משכך, הוראה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות, שיש בהם כדי למנוע עצם התרחשותו של מקרה הביטוח - מעבר לאמצעי הזהירות והסייגים שנקבעו בפוליסה - היה בה כדי לרוקן מתוכן את תכליתה של הפוליסה.

ובעניין זה כבר נקבע על-ידי כב' השופט א' ברק כי "אין זה סביר כלל ועיקר לפרש את תנאי הפוליסה כאילו נאמר בה 'שהמבטח ישלם למעביד {המבוטח - הוספה שלי ח.ג.} אם המעביד יתרשל ובלבד שהוא לא יתרשל' " {ע"א 56/77 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' טרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פ"ד לג(1), 337 (1979)}.

ממקרא הוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח עולה המסקנה כי חבותה של הנתבעת לתשלום תגמולי הביטוח אינה חובה אבסולוטית אלא היא תלויה במידה רבה בהתנהגותו של המבוטח ובמידת הזהירות הננקטת על ידו. לא נקט המבוטח באמצעים סבירים למניעת או להקטנת הנזק, תופחת חבותה של הנתבעת בהתאם.

ואולם, הכיצד מתיישבת מטרתם של דיני הביטוח שנועדו כאמור להעניק הגנה גם כנגד מעשה רשלני של המבוטח - שנגרם כתוצאה מאי-נקיטת אמצעי זהירות סבירים - אל מול חובתו של המבוטח על-פי החוק לנקוט באמצעים סבירים למניעת הנזק כתנאי לכיסוי ביטוחי מלא מאת המבטח? {לעניין זה ראה ת"א (שלום חי') 26938/99 חוא סוהיל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(3), 7887, 7892 (2005)}, ובמילים אחרות, מהו היקף תחולתה של דוקטרינת הקטנת הנזק בדיני ביטוח?

חוזה הביטוח הינו חוזה מסחרי כלכלי במהותו והוא מותווה על-ידי מדיניות כלכלית שיכולה להשתנות מעת לעת. מדיניות כלכלית זו נקבעת על-פי היקף הסיכון אותו נוטל המבטח על-סמך שיקלול גודל הסיכון הצפוי ביחד עם נתוני ההסתברות להתרחשותו {ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' יוסף כהן, פ"ד מו(2), 372 (1992); ע"א 4819/92 כרמי עוזי נ' ישר מנשה, פ"ד מט(2), 749 (1995)}.

על-סמך מדיניות זו, מגדיר המבטח את המקרים בהם הוא נכון ליטול על עצמו אחריות מוחלטת, לבין מקרים בהם הוא מחליט להטיל על המבוטח חובות מסויימות וביניהן חובת הקטנת הנזק, מתוך הנחה שבמקרים אלה נכון יהיה, מבחינת שיקולי יעילות כלכלית, לראות במבוטח גורם שיכול להקטין את הסיכוי להתרחשות הנזק.

הדבר בא לידי ביטוי בחוזה הביטוח שנכרת בין הצדדים, ובו מביע המבטח את כוונתו שבמקרים כאלה ואחרים על המבוטח לנקוט באמצעים בכדי להקטין או למנוע את התרחשות הנזק. בין המקרים הנ"ל נמנים המקרים של גניבה או פריצה לרכב, שהמבטח ראה לנכון להציב דרישות ומטלות על המבוטח שיש בהן כדי להקטין את הנזק כתנאי למימוש חבותו.

מצב זה מוביל אותנו למסקנה כי חובת הקטנת הנזק הקבועה בסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, אינה חובה כללית החלה באופן אוטומטי על כל מקרה ביטוח, שכן, אם נאמר כך, נמצא את עצמנו מרוקנים את דיני הביטוח מכל תוכן, אלא שתחולתה וגבולותיה נקבעים בתוך המסגרת ההסכמית של חוזה הביטוח שבו משקלל המבטח כאמור את גודל הסיכון אל מול סיכויי התרחשותו, ועל-פי שיקלול זה נקבעים גבולות חוזה הביטוח והיקף תחולתו כמו גם מידת הזהירות וחובת הקטנת הנזק המוטלים על המבוטח.

ודוק, המבטח לא ראה לנכון לקבוע אמות-מידה של זהירות או סייגים למניעת נזק שנגרם כתוצאה ממקרה של חציית כביש ברכב באור אדום הנגרם אך בשל רשלנותו הרבתי של המבוטח {על-אף שהמבוטח הוא מונע הנזק הזול}, מאחר והסבירות להתרחשות מקרים אלה הינה נמוכה לאור סכנת הנפש הכרוכה בהם והחזקה שאדם לא יסכן את עצמו במו ידיו.

על-כן, משלא ראה המבטח את המקרים הנ"ל כמקרים המחייבים הטלת חובות זהירות על המבוטח, ולא קבע בשל-כך דרישות מסויימות משלו לשם הקטנת או מניעת נזק זה, מוחזק הוא כמי שהסכים להעניק כיסוי ביטוחי ללא קשר למידת הזהירות שננקטה על-ידי המבוטח, ואף מוחזק הוא כפי שפטר את המבוטח מנקיטה באמצעי זהירות כלשהם, ובמקרים אלה אחריותו של המבטח הינה אחריות מוחלטת.

לעומת זאת, בבואו להעניק כיסוי ביטוחי למקרי גניבה למשל, מתנה המבטח את חבותו בקיומם ותקינותם של אמצעי מיגון. כלומר, שהמבטח ראה במקרים אלה כמקרים המחייבים הטלת חובות על המבוטח להקטנת הנזק.

מכאן, שאחריותו של המבטח במקרים אלה אינה אחריות מוחלטת אלא אחריות יחסית והיא תלוייה במידה רבה בהתנהגותו של המבוטח ובמידת תרומתו להקטנת הנזק או למניעתו.

מכת גניבות הרכב היא רעה חולה ונמשכת במדינת ישראל. הסכנה של גניבה, כמו גם תחכומם ותעוזתם הגוברת של גנבי הרכב, הם עובדות ידועות לכל. על-מנת למנוע אפשרות שכזו, כל שנדרש מהנהג הוא לבצע פעולה פשוטה ביותר, שאינה כרוכה בטרחה או טרדה כלשהי, גם אם הוא נדרש לכך לעיתים קרובות, ואפילו מספר רב של פעמים ביום. הדברים אמורים לגבי נעילת הרכב המפעילה את מערכות ההגנה שלו, ואף יותר מכך.

התוצאה לפיה הפוליסה אינה חלה במקרה כאמור, נראית בעיני בית-המשפט ראויה גם מטעמים הנוגעים להוצאת המפתח ממערכת ההנעה של הרכב, שכן גניבה של רכב שאינו נעול ללא מפתח היא פעולה המחייבת מיומנות מסויימת, ומן הסתם כוונה ותכנון כלשהם.

יחד-עם-זאת, גניבת רכב כשהמפתח במקומו והמנוע דולק או ניתן להדלקה בסיבוב פשוט של המנוע, וכשמערכות ההגנה של הרכב אינן פועלות - זוהי פעולה שיכולה להיעשות על-ידי כל אדם, ועל-כן השארת הרכב במצב המאפשר את הדבר כמוה כפרצה הקוראת לגנב.

באיזון בין המאמץ המינימאלי הנדרש מן הנהג בהוצאת המפתח ונטילתו עימו לבין הנזק הכבד הנגרם כתוצאה מהימנעות מהוצאת המפתח, ראוי להעדיף את האינטרס של חברת הביטוח, שמאחוריו אינטרס כלל ציבור המבוטחים הנושא בנטל הכספי של תשלום הפרמיות {ת"א (שלום יר') 9209/05 בן חמו רישרד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 9914 (2008)}.

נהג העוזב את מקום התאונה מבלי להחליף פרטים - פועל בניגוד לחובתו של מבוטח כלפי המבטח לעשות להקטנת הנזק, חובה הקבועה בסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח.

קביעה כאמור הינה רצויה וראויה בפרט נוכח העובדה, שהפעולה הנדרשת לשם הקטנת הנזק הינה פעולה שהמבוטח מחוייב לעשותה בהתאם להוראות החוק.

במצב דברים זה, ובהתאם לסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח - אין חברת הביטוח נושאת בנזק שהיה המבוטח יכול להקטין, אילו היה מוסר את פרטיו כדין {תא"מ (שלום חי') 13194-02-10 סיגלית אביטל נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(4), 80939, 80942 (2010)}.

סעיף 61(ב) לחוק חוזה הביטוח, אינו מגביל את זכות הפיצוי רק לנזק שנגרם לנכס המבוטח, אלא מחיל את הזכות גם על הוצאות והתחייבויות סבירות.

שאלת תשלום כופר לגנבים הינה שאלה מורכבת, הן מבחינת השלכותיה המוסריות והן מבחינת השלכותיה הכלכליות, ועל-כן לא יהא זה סביר לאפשר למבוטח להחליט החלטה בעניין זה, שהיא בעלת השלכות על המבטח, ללא התייעצות מוקדמת וקבלת אישור מראש.

ב- ת"א (שלום יר') 4194/00 {צימברג מכבסת קיטור בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2001(2), 1077, 1081 (2001)} טענה התובעת כי ההוצאות שהוציאה {תשלום כופר} הינן סבירות בנסיבות העניין.

מנגד, הנתבעים דוחים את טענת התובעת ובהסתמכם על ת"א (שלום נתניה) 191/98 פתיחי נ' אריה חברה לביטוח (טרם פורסם) (להלן: "פרשת פתיחי"}, שניתן על-ידי כב' השופטת דפנה בלטמן-קדראי. על-פי עובדות פסק-הדין, בחר המבוטח שרכבו נגנב, להיעתר לעסקת הכופר שהציע לו הגנב, וזאת ללא התייעצות מוקדמת עם סוכן הביטוח או עם חברת הביטוח. כב' השופטת דפנה בלטמן-קדראי, בחנה את סבירות ההוצאות, ביחס לתשלום הכופר, במספר מישורים והגיעה למסקנה כי במקרה שהובא בפניה - אין לראות בפעולת המבוטח כפעולה סבירה.

לטענתה, המבחן הכלכלי {עלות-תועלת} יכול להיחשב כאחד ממבחני הסבירות, אולם, מבחן זה כולל היבטים כלכליים נוספים שבהכרח משפיעים על חברות הביטוח. לטענתה, מדיניות שתכשיר תשלומי "כופר" כאלו, עשויה להגביר את מספר גניבות הרכב, וזאת בשל הקלות היחסית בקבלת התמורה בגין הגניבה ללא סיכון ממשי, וכן בשל העידוד המוסרי המרומז במעשה הפדיון. עוד היא טוענת כי חברות הביטוח לא יוכלו לפקח על מקרים בהם יטענו מבוטחים כי שילמו כופר לגנבים, בכדי להשיב את רכבם וככלל, אין זה מתפקידו של המבוטח להחליט החלטות כלכליות עבור המבטחת. באשר לשיקולים אחרים, נקבע כי מעשה הקטנת נזק, שיש עימו סיכון גופני איננו מעשה סביר, לפיכך, גם מעשה תשלום הכופר, שטומן בחובו סיכון למבוטח עצמו, אינו סביר.

במקרה דנן, נקבע כי די בעובדה שנסיבות המקרה דנן, שונות מהנסיבות כפי שתוארו בפרשת פתיחי שלעיל, בכך שהייתה התייעצות מוקדמת עם סוכן הביטוח, שאף יצר מצג שהנתבעים ישפו את התובעת אם היא תשלם את הכופר, כדי להפוך את פעולת התובעת לפעולה שתסווג כסבירה.

עצם האישור לביצוע תשלום הכופר {דרך המצג שסוכן הביטוח הציג}, מעיד על-כך שהנתבעים עצמם סברו שפעולה זו הינה סבירה בנסיבות העניין. לפיכך, במקרה הנדון, היו כספי הכופר ששולמו על -ידי התובעת הוצאות סבירות לצורך סעיף 61(ב) לחוק חוזה הביטוח.

בית-המשפט ציין גם כי גובה התשלום ששולם ככופר במקרה זה, כ- 10% משווי המשאית על תכולתה, הוא סכום סביר לשלם כדי להשיג את מניעת הנזק לרכוש המבוטח.

בית-המשפט הדגיש כי לו נסיבות המקרה המובא בפיו היו שונות, באופן שמנהל התובעת לא היה מתייעץ עם הנתבעים בדבר האפשרות לתשלום כופר לגנבי הרכב, נראה היה לו כי היה פוסק כפי שפסקה כב' השופטת דפנה בלטמן-קדראי בפרשת פתיחי, בהתבסס על עיקר טעמיה.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט הגיע למסקנה כי פעולתו של מנהל הנתבעת, נכנסת לגדרי "הוצאה סבירה", כקבוע בסעיף 61(ב) לחוק חוזה הביטוח ועל-כן, על הנתבעות להשיב לתובעת, את הסכום ששולם ככופר.

ב- ת"א (שלום יר') 4167/07 {שם טוב יעקב נ' משה שלמה, תק-של 2010(1), 10266, 10270 (2010)} קבע בית-המשפט כי הואיל ובמקרה דנן הייתה התייעצות מוקדמת עם אביבה והואיל ונקבע כי אביבה יצרה מצג לפיו חברת הביטוח תשפה את התובע אם הוא ישלם את הכופר - הרי יש בכך כדי להפוך את תשלום הכופר לפעולה אשר תסווג כפעולה סבירה בנסיבות העניין בהקשר לסעיף 61(ב) לחוק חוזה הביטוח, ועל-כן על חברת הביטוח לשאת באחריות למעשי סוכן הביטוח ולהשיב לתובע את הסכום ששולם ככופר.

ב- ת"א (שלום ת"א) 56347-05 {כהן אורי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(2), 135632, 135637 (2011)} קבע בית-המשפט כי לו לא היה מותיר הנהג את מפתחות הרכב ברכב, נועל ומפעיל את מערכת התנעת הרכב, אזי, היה מונע בכך את הגניבה או לפחות מעכב הגנבים עד שנתבע מס' 4 היה שם-לב לפעולתם או לפחות מאפשר איתור הרכב על-ידי פוינטר.

עוד נקבע כי השארת רכב שדלתותיו אינן נעולות, כשאמצעי המיגון לא דרוכים, מפתחות הרכב במתג ההנעה כשהנהג במרחק מהרכב ללא קשר עין, חורגת מכל דפוס התנהגות סביר, מהווה התנערות מכל אמצעי זהירות סבירים וזלזול בוטה בחובות החוזיות עד כדי רשלנות רבתי הפוטרת את המבטחת מחובתה לשלם תגמולי ביטוח.

ב- ת"א (שלום ת"א) 58950-06 {שלום בוקטוס נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לביטוח, תק-של 2011(3), 42724, 42751 (2011)} קבע בית-המשפט כי סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח, עניינו בביטוח נכסים ואינו מתאים למקרה דנן.

ב- ת"א (שלום נת') 9459/04 {כחלון שמואל נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(2), 42, 45 (2008)} נדונה השאלה האם השארת המפתח ברכב פוטרת את הנתבעת מפיצוי התובע?

הנתבעת טענה כי מדובר במעשה רשלני שהקל על גניבת הרכב. בית-המשפט דחה טענה זו וקבע כי גם אם יקבל את טענת הנתבעת לעניין זה, הרי שביטוח מקיף נועד לבטח את המבוטח אף מפני רשלנותו של המבוטח עצמו.

עוד נקבע כי הגם שישנם פסקי-דין בהם נקבע כי במקרים של רשלנות חמורה, בשל אותה רשלנות חמורה המבוטח אינו זכאי לפיצוי או שמיוחס למבוטח אשם תורם, אך, במקרה דנן, בית-המשפט אינו סבור כי כאן זהו המקרה המתאים לכך וזאת אף לנוכח מסקנת בית-המשפט לעניין עמידת המבוטח בתנאי המיגון.

בכול הנוגע לטענת הנתבעת הנסמכת על סעיף 61(א) לחוק חוזה ביטוח, קבע בית-המשפט כי סעיף זה אינו רלבנטי לענייננו בקשר להשארת המפתח ברכב, שכן עניינו בחובת הקטנת הנזק החלה ממועד קרות מקרה הביטוח ואילך {ראה גם ש' ולר חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (2005), כרך ב', 237}.

ב- תא"מ (שלום ר"ל) 2009-09 {כרמל כוכבי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(2), 130672, 130675 (דג2010)} קבע בית-המשפט כי מוטלת על התובע החובה להקטנת הנזק, בהתאם לסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח. יחד-עם-זאת, בנסיבות המיוחדות דנן, סבר בית-המשפט כי הנתבעות מנועות מלהעלות טענה זו. ולהלן הנימוקים:

ראשית, הוכח בפני בית-המשפט כי לרכב נגרם נזק מהותי ביותר. גרסתו של התובע, כי גג הרכב נקרע ונגרמו פגיעות חמורות, לא נסתרה. נהפוך הוא, מר שי כהן תיאר את תיקון הרכב, אישר שנעשה שימוש בחימום ובפטיש כדי ליישר את הגג, אישר שבוצעו ריתוכים בעמודים שמקשרים בין הגג לבין הרכב. תיקונים מסוג זה מחזקים את גרסת התובע, שמדובר בפגיעה מהותית ביותר שנגרמה לרכב. משכך, סבר בית-המשפט שהתובע היה זכאי שלא לקבל את הרכב לחזקתו לאחר שנגרם לו נזק שכזה. קל וחומר כאשר בית-המשפט התרשם, שהמוסך לא שעה להוראות התובע להמתין עם התיקון עד שיגיע איש מקצוע מטעמו ויבדוק את הרכב. בנסיבות אלה, היה בסיס לחשש של התובע שהנזקים ברכב מוסתרים ממנו ולעולם לא יוודאו לו.

שנית, בניגוד גמור לנטען בכתב ההגנה, כאילו הרכב שמור במצב שמיש במגרשים של מוסך מקצועי, התברר במהלך העדויות שהרכב נמסר לחזקתו של אותו "גרר ניקה" {שאין איש יודע מי הוא ומה הוא}. הוכח בפני בית-המשפט שנעשה ברכב שימוש והרכב אינו מאוחסן במצב שמיש במגרש. כך עולה מדו"ח חניה מיום 11.5.08 אשר נשלח אל התובע וצורף לכתב תביעתו. על-פי דו"ח החניה, הרכב הוחנה בכתובת מסויימת ברמת גן. טענתו של התובע כי גרר ניקה עושה שימוש ברכב לא נסתרה. כאמור, אותו גרר ניקה לא התייצב לעדות בפני בית-המשפט. בית-המשפט קבע איפוא ששלוח וקבלן-משנה של הנתבעות עושה שימוש כמנהג בעלים ברכב, עד עצם היום הזה. בנסיבות אלה, לא תשמע טענת הנתבעות כאילו התובע נטש את הרכב ואינו זכאי לקבל את ערכו.

שלישית, בית-המשפט לא שוכנע שהנתבעות עשו מאמץ כלשהוא כדי להחזיר את הרכב לתובע. כך, הנתבעות שידעו לקחת בסעד עצמי את הרכב החלופי שנמסר לתובע, לא ידעו להחזיר את הרכב הניזוק לכתובת התובע. כך הנתבעות לא טרחו להשיב כלל למכתב בא-כוח התובע שנשלח אליהם ביום 27.5.08.

בנסיבות אלה, מצא לנכון בית-המשפט לדחות את טענת הנתבעות כאילו התובע נטש את הרכב וכאילו הן פטורות מתשלום ערכו של הרכב.

ב- ת"ק (תביעות קטנות יר') 4355/07 {בירון רז שרי נ' הראל - חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 27175, 27177 (2008)} נדונה השאלה האם במקרה דנן הורתה הנתבעת לתובעת לרכוש פגוש מקורי שיובא ביבוא מקביל?

על-פי כתב התביעה וחשבונית המוסך, הרכב הוכנס למוסך ביום 6.9.06 ויצא ביום 7.9.06. מחוות-הדעת של הנתבע, מיום 14.9.06, עולה כי הרכב נבדק על ידו ביום 6.9.06 במוסך וכי אושר למוסך מגן קדמי מקורי מיבוא מקביל.

מכאן, שההוראה מטעם הנתבעת ניתנה על-ידי הנתבע למוסך ולא לתובעת, שהיא המבוטחת. על-כן, אין לראות את התובעת כמי שקיבלה הוראה לנקוט באמצעים האמורים על-ידי הנתבעת כאמור בסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, ולא פעלה בהתאם להוראה זו.

עוד נשאלה השאלה היא, מהם אותם "אמצעים סבירים" כאמור בסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח שהיה על התובעת לנקוט במקרה דנן?

במילים אחרות, האם יש לפרש את הסעיף כמחייב את התובעת לצורך הקטנת הנזק של הנתבעת לחקור ולדרוש ולכתת רגליים על-מנת להבטיח שהמוסך אכן ירכוש פגוש מקורי מאת יבואן ביבוא מקביל ולא מאת היצרן, כפי שמחייב אותו ההסכם בינו, כמוסך מורשה של מאזדה, לבין היצרן בחו"ל?

נראה שמדובר בדרישה בלתי-סבירה בעליל ויפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ת"ק (תביעות קטנות יר') 3401/07 {ציון צמח נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 14740 (2008)} שם נקבע כי מבוטח זכאי לבחור לתקן את רכבו במוסך מורשה ולאו דווקא במוסך הסדר.

כאשר מדובר ברכב חדש יחסית, כמו במקרה דנן, שזכאי לחלפים מקוריים, נראה שאך טבעי הוא שהמבוטח יפנה למוסך המורשה של מאזדה.

היעלה על הדעת שהתובעת תכתיב למוסך המורשה היכן לרכוש את החלפים? האם בידה הכוח לעשות כן? ואם המוסך המורשה יסרב, האם נגזר עליה לתקן את רכבה במוסך בלתי-מורשה, עם כל הסיכונים שהיא נוטלת על עצמה בכך?

נראה שפרשנות מסוג זה נוגדת את טובת הציבור, ועלולה להביא לכך שכלי רכב בלתי-תקינים ינועו בכבישים, עם כל המשתמע מכך.

כמו לעניין היבוא המקביל עצמו, גם כאן לפנינו התמודדות בין שני אינטרסים נוגדים, אלא שהפעם מדובר בשני אינטרסים ציבוריים.

מצד אחד - קיים אינטרס ציבורי לגיטימי, שמצא את ביטויו בסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, להביא להקטנת נזקיו של מבטח וזאת על-מנת לא לגרום להעלאת הפרמיות בענף ביטוח הרכב על כלל ציבור המבוטחים.

מצד שני - קיים אינטרס ציבורי לגיטימי לא פחות {ואולי אף יותר} שעל כבישי הארץ ינועו כלי רכב תקינים שלא יהא בהם כדי לסכן את הציבור ולגרום לתאונות דרכים.

נראה שבין שני אינטרסים ציבוריים אלה גובר האינטרס הבטיחותי, שמבוטחים יתקנו את רכביהם במוסך מורשה ואחראי, גם אם המוסך נאלץ, במסגרת היחסים החוזיים בינו לבין היצרן, לרכוש את החלפים במחיר גבוה יותר ממחירי היבוא המקביל.

על-מנת להבטיח אינטרס זה, על הציבור להיות בטוח שבמקרה של נזק בעקבות תאונה יזכה לתגמולי ביטוח במלואם והמבטח לא "יסתתר" מאחורי הטענה שבמסגרת הקטנת נזקיו עליו לשלם על-פי מחירי היבוא המקביל בלבד.
כמובן שאין בכך כדי למנוע מהמבטח להורות למבוטח מראש, לפני התיקון, כי עליו לפנות למוסך הסדר שעומד במחירי היבוא המקביל, שאם-לא-כן לא יזכה במלוא תגמולי הביטוח בשל החלק שניזוק. הואיל וחזקה שהמבטח לא יתקשר עם מוסך בלתי-ראוי - אין סכנה בטיחותית במקרה מעין זה. מאידך, משלא ניתנה "אזהרה" מעין זו למבוטחת מראש - אין לנתבעת להלין אלא על עצמה. לאור כל האמור לעיל - דין התביעה להתקבל.

ב- ת"א (שלום ת"א) 12960/05 ט.פ חברה לעבודו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(4), 18295, 18297 (2006)} נדונה השאלה מהי הפרשנות הראויה שיש לתת לביטוי "בקרות מקרה הביטוח" שבסעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח.

התובעת טענה כי לשון החוק מתייחסת לנזק שעומד להתרחש ולא רק לנזק שכבר התרחש. מנגד, טענה הנתבעת שהחוק חל על מקרה ביטוחי שכבר אירע ולא עומד לקרות.

בית-המשפט השיב כי סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח משיב כי "בקרות מקרה הביטוח או לאחר-מכן", כלומר, נטל הקטנת הנזק אינו מתגבש כל עוד לא קרה מקרה הביטוח.

ב- ת"ק (תביעות קטנות חי') 637/06 {פרנקו חיים נ' שכנר יעקב, תק-של 2006(3), 4944, 4949 (2006)} קבע בית-המשפט כי אין תחולה של סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח על המקרה דנן.

ב- ת"א (שלום יר') 1316/05 {שטרן ורדית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(1), 5227, 5234 (2006)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן התובעת ניסתה במהלך התרחשותו של אירוע הגניבה עצמו, לחסום בגופה את מסלול נסיעתו של הגנב, תוך סיכון חייה, בתקווה כי יעלה בידה למנוע את גניבת הרכב.

בעשותה כן, עמדה התובעת בחובתה מכוח סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח לנסות להקטין את נזקיה, על-ידי נקיטת אמצעים סבירים.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 3431/01 {גבאי דוד נ' איילון בע"מ - חברה לביטוח, תק-מח 2005(3), 5947, 5948 (2005)} קבע בית-המשפט כי בהתאם לתקנות התעבורה חייב נהג להוציא את מפתח הרכב ממנו ולא להשאירו ברכב בעת שהוא מחנה את רכבו.

מאחר ובאמצעי פשוט וסביר של הוצאת ונטילת המפתחות ניתן היה למנוע את הגניבה במקרה דנן, וכאשר למערער לא היה כל קשר עין עם הרכב - אירעה כאן הפרה של הוראת סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח ומכאן למסקנה כי דין התביעה להידחות.

ב- ת"א (שלום חי') 20934/01 {לדיזנסקי ולדימיר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(3), 7073, 7074 (2004)} קבע בית-המשפט כי היות שחבות המבטח קיימת כאמור גם כאשר נהג המבוטח ברשלנות מן ההכרח לקבוע כי בעת קרות מקרה הביטוח - הגניבה - היה כיסוי ביטוחי ואין הנתבעת יכולה להתנער מחבות בהסתמך על סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח.

ב- ת"א (שלום ב"ש) 9205/99 {מלכה חיים נ' חזוט ג'ולייט, תק-של 2001(2), 12404, 12410 (2001)} קבע בית-המשפט כי הוראות סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח, עליהן סומכות הנתבעות, אינן חלות ביחסים שבין התובע לנתבעת מס' 2 ולא ניתן להסתמך עליהן, שהרי החוק, כפי כותרתו, חל ביחסים שבין המבוטח למי שמבטח אותו, כלומר בחוזה המעגן יחסי המבוטח-מבטח, ולא בחובת מי כלפי חברת הביטוח המבטחת צד ג'.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הקטנת הנזק (סעיף 61 לחוק)