botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק חוזה הביטוח

הפרקים שבספר:

התיישנות וסייג להתיישנות (סעיפים 31 ו- 70 לחוק)

1. התיישנות - סעיף 31 לחוק
סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"31. התיישנות
תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח."

כפי שנראה להלן, תקופת ההתיישנות של שלוש שנים היא ממועד מקרה הביטוח ועד מועד הגשת התביעה לבית-המשפט.

את סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח יש לפרש כבא לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות ולא כבא לקבוע תקופת "התיישנות" לדרישת המבוטח או המוטב מהמבטח {דברי כב' השופט ת' אור ב- ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ראה גם ת"ק (תביעות קטנות יר') 3097-09 אליעזר צוקרמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(4), 10346, 10347 (2010)}.

מושכלות יסוד הן, כי הפרשנות הלשונית היא הנדבך הראשון בפרשנות החוק. לשון החוק היא נקודת המוצא, ואין ליתן לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול {ע"א 3638/97 דובינסקי את דיאמנט בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נו(4), 947 (2002)}.

כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון. המשמעות המשפטית של הלשון, אשר נועדה להגשים את התכלית המונחת ביסודה, חייבת להתיישב עם אחת המשמעויות הלשוניות של הטקסט. אמת, המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה. כך הוא בפרשנות החוזה {ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265 (1995)} וכך הוא בפרשנות החוק {בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2), 793 (1996); ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2), 638 (1998)}.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח נוקט במילים "לאחר שקרה מקרה הביטוח". מקריאת מילות החוק כפשוטן, נלמד כי המשמעות הטבעית היא שמועד קרות מקרה הביטוח, בביטוח תאונה, הוא יום האירוע - יום קרות התאונה.

מבין האפשרויות הלשוניות האפשריות על בית-המשפט לבחור את זו המגשימה את תכלית החקיקה {ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70 (1985); א' ברק "פרשנות דיני המיסים" משפטים כח (התשנ"ז), 425; ע"א 674/85 אליהו חברה לביטוח נ' ז'ק, פ"ד מג(1), 356 (1989); ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4), 314 (2004)}.

תכלית זו מבוססת כידוע על שני יסודות - הסובייקטיבי והאובייקטיבי: "התכלית הסובייקטיבית מהוה את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר יוצר הטקסט ביקש להגשים... התכלית האובייקטיבית מהווה את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר הטקסט צריך להגשים בחברה דמוקרטית... והם משקפים ערכי יסוד של השיטה..." {ע"א 4030/03 מפעלי גרנות - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה - פקיד שומה למפעלים גדולים, תק-על 2007(3), 203 (2007)}.

נסקור להלן בקצרה את הרציונלים העומדים בבסיס קציבתה של תקופת התיישנות דיונית {לעניין זה ראה ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, תק-על 2008(2), 3348, 3358 (2008) וכפי שיובא להלן בהרחבה}.

הנימוק הראשון והעיקרי הוא הנימוק הראייתי, שעניינו הקושי בשמירה, משך תקופת זמן ארוכה, על ראיות ומסמכים. בהיבט זה, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו.

טיעון נוסף המועלה בהקשר זה מניח כחזקה, כי שיהוי בהגשת תובענה, מצביע על נכונות לויתור על הזכות המהותית.

ולבסוף, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו, מהווה טעם נוסף בבסיס מוסד ההתיישנות. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עשוי להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו {ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1), 289 (2002)}.

לצד אלה מנה כב' השופט א' גרוניס בפרשת יחזקאלי טעמים נוספים הנוגעים לאינטרס הציבורי, ועניינם זמנם המוגבל של בתי-המשפט המחייב את הקדשתו לטיפול בבעיות ההווה, ותמירוץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי-סבירים.

ככלל, תקופת ההתיישנות לתביעות שאינן במקרקעין היא שבע שנים. ואולם, בהקשרים מסויימים נקבעו בדין המצוי תקופות התיישנות ייחודיות, קצרות יותר, שכמובן תרופה לעיכובן כדי שלא לגרום עוול, מצויה בעילות ההשעיה שבדיני ההתיישנות.

כך למשל, קובע סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 תקופת התיישנות בת שלוש שנים; הוא הדין לחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 וכך גם בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הקובע כאמור תקופת התיישנות ייחודית לתביעות ביטוח, בת שלוש שנים.

על-פי דברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק הביטוח, התשל"ו-1976} "תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים אינה מתאימה לתביעות מבוטח או מוטב נגד מבטח. הסעיף בא להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב אחרי קרות מקרה הביטוח, אך הוא מגן גם על מבוטח שיאחר בתביעתו פחות משלוש שנים".

הטעם לכך נסקר ב- ע"א 3812/91 {ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מח(3), 441 (1994)}. שם, בין היתר, נקבע כי הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח היא נורמה מיוחדת, שתכליתה לקצר את תקופת התיישנות בתביעות ביטוח שכן, במקרים מסוג זה תקופת התיישנות בת שבע שנים אינה מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם, מחמת הזמן הרב שחלף, ואף מאלצת את חברות הביטוח לשמור למשך עת רבה את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים.
למותר לציין, כי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אינו ניתן להתנאה, ולמעשה מהווה איזון בין צרכי המבטח והמבוטח, שכן בעבר נהגו המבטחים לקבוע תקופות התיישנות קצרות משלוש שנים.

דומה, כי הטעמים שהובילו לקביעה כי תקופת ההתיישנות הנקובה בחוק חוזה ביטוח היא נורמה ייחודית, שתכליתה לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית, מובילים אל המסקנה שמועד מקרה הביטוח הוא המועד בו אירעה התאונה.

ש' ולר {חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כרך ראשון (2005), 667 ואילך} מונה שני נימוקים מרכזיים התומכים במסקנה כי מירוץ ההתיישנות יחל עם התגבשותה של הנכות הצמיתה. לדבריו מקרה הביטוח "מורכב מהתרחשותה של התאונה ומהיווצרותה של נכות קבועה כתוצאה ממנה" ושנית, כי ככל שתקופת ההתיישנות תחל בטרם התגבשה הנכות הקבועה, עלולה עילת המבוטח להתיישן טרם הולדתה מכוח הפוליסה.

ואולם, לשיטתו, בצד המעלות שבגישה זו מצויים גם - מטבע הדברים - חסרונות, ואין זה מפתיע שבמקרים אחרים נקבעה ראשיתו של מירוץ ההתיישנות במועד התרחשות התאונה. לכן, ש' ולר ממליץ, כי מבטחים יחוייבו להבהיר למבוטח את מועד ההתיישנות ואת האפשרויות משטרם נתגבשה הנכות.

חברות הביטוח הן גופים עסקיים הנדרשים לכלכל את מעשיהם מבחינה תקציבית וניהולית, ועל-כן נודעת חשיבות לשיקול המבקש להקנות למבטח מידה מסויימת של ביטחון כלכלי-תכנוני, בידיעה כי התביעות כלפיו מוגבלות לתקופה קצובה {ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4), 554 (1984); רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4), 66 (2001)}.

אין להקל ראש בחשיבותה של ודאות הן למבטח והן למבוטח, באופן שמועד תחילתה של תקופת ההתיישנות יהא נהיר ובלתי-מותנה בגורמים משתנים שאין לצדדים שליטה עליהם שכן, "מטרת דיני ההתיישנות הינה ליצור איזון בין אינטרסים לגיטימיים של ניזוק לשל מזיק תוך שמירה על אינטרס ציבורי. ההגינות כלפי המזיק מחייבת אפשרות לקבוע זמן נתון ומוגדר בו יוכל המזיק לדעת כי חלפה סכנת הגשת התביעה. אין לדרוש מהמזיק לשמור ראיות לתקופות בלתי-מוגבלות, מהטעם שבמשך הזמן דברים נשכחים ועוברים" {ע"א (מחוזי חי') 1768/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שטרית דוד, תק-מח 2001(3), 3535 (2001)}.

מטעם זה, ועל-פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת.

אירוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות; וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן - קבלת טיפול רפואי; בכפוף - כאמור - להשעיות שבדין.

התייחסות למועד התרחשות התאונה כמועד הקובע אף עולה לכאורה בקנה אחד עם ההסדרים הכלליים בחוק ההתיישנות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "תחילת התיישנות", קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התביעה נולדת ככלל במועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע. החריג לכלל האמור הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות {לעניין זה ראה גם סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)}.

איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מירוץ ההתיישנות, נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג, תוך ניסיון לאזן בין ההגינות כלפי המזיק לבין ההגינות כלפי הניזוק ובמקרה שלנו - המבטח והמבוטח {ע"א 7805/02 הלפרט יצחק ואח' נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח', פ"ד נח(6), 847 (2004)}.

לפיכך, נראה כי התשובה במישור הנורמטיבי היא ראשיתו של מירוץ ההתיישנות ביום מקרה הביטוח, הוא מועד קרות התאונה או פרוץ המחלה באופן הידוע למבוטח. למקרים שבהם יש צידוק לקביעת מועד אחר קיימים, כאמור, סעיפי ההשעיה שבדין.

כאמור, שאלת פרשנותו של המונח "תביעה לתגמולי ביטוח", האם משמעות "תביעה" היא דרישה המופנית למבטח או שמא "תביעה" כוונתה לתובענה - תביעה המוגשת לבית-המשפט, נדונה ב- רע"א 5423/91 {דנינו נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3), 441 (1994)} שם נקבע כי יש לפרש את סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח כקובע תקופת התיישנות קצרה יותר מזו הקבועה בחוק ההתיישנות - תקופה של שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח ועד למועד הגשת תובענה לבית-המשפט {ב- ת"ק (תביעות קטנות פ"ת) 21885-02-11 משה אהרן נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2011(1), 176467 (2011) מקרה הביטוח קרה ביום 4.12.06; התובע הגיש דרישה לקבלת תגמולי ביטוח לנתבעת ביום 4.12.09 והגיש את התביעה לבית-המשפט ביום 13.2.11. בית-המשפט דחה התביעה מחמת התיישנות}.

הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח היא נורמה מיוחדת, שתכליתה לקצר את תקופת התיישנות בתביעות ביטוח - שכן במקרים מסוג זה תקופת התיישנות בת שבע שנים אינה מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם, מחמת הזמן הרב שחלף, ואף מאלצת את חברות הביטוח לשמור למשך עת רבה את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. למותר לציין, כי הסעיף אינו ניתן להתנאה, ולמעשה מהווה איזון בין צרכי המבטח והמבוטח {ע"א 3812/91 ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מח(3), 441 (1994); ת"א (מחוזי יר') 2261/00 איאו (יוסף) גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2009(3), 7082, 7109 (2009)}.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות שעניינן תגמולי ביטוח. יחד-עם-זאת, אין בסעיף הנ"ל כדי לשלול תחולתן של הוראות החוק השונות העוסקות בתקופות ההתיישנות. דיני ההתיישנות הכלליים חלים אף לגבי תקופת ההתיישנות הקבועה בדין המיוחד.

חוק ההתיישנות, חל אף על תקופת ההתיישנות המיוחדת אשר נקבעה בחוק חוזה הביטוח ואשר שונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. בנסיבות אלה, הרי שתקופת ההתיישנות בת השלוש שנים בתביעות לתגמולי ביטוח עלולה להתארך בנסיבות מסויימות וביניהן כאשר העובדות הרלוונטיות נעלמו מן התובע, מסיבות שאינן תלויות בו, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות {ת"א (שלום נצ') 1282-10-10 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' נדאל עכריה, תק-של 2011(2), 152260, 152262 (2011)}.

ב- ת"א (שלום ת"א) 31309-01-10 {גיל לאנה נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(3), 54164, 54166 (2010)} דחה בית-המשפט הטענה לפיה טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

בית-המשפט הדגיש כי טענת ההתיישנות נטענה באופן ברור ומפורש בכתב ההגנה שהוגש על-ידי הנתבעת ובכך יצאה הנתבעת ידי חובת הטיעון בהזדמנות הראשונה.

עוד נקבע כי עצם העובדה שהתקיימה ישיבת מהות או כי הבקשה לדחיה על-הסף, הוגשה בחלוף ארבעה חודשים ממועד הגשת כתב ההגנה, אין בה כדי לאיין או לפגוע בטענת ההתיישנות שנטענה באופן ברור ומפורש בהזדמנות הראשונה - במסגרת כתב ההגנה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 21412-08 {רזנבי עמליה נ' כספי ספנות בע"מ, תק-של 2011(3), 38188 (2011)} נדונה בקשה לדחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנות.

בית-המשפט דחה הטענה וקבע כי במקרה דנן קיימים חילוקי-דעות עובדתיים ומשפטיים המחייבים בירור. בכלל זה יש לבחון, בין השאר, את טענת התובעת {שבשלב זה לא נסתרה} כי הפוליסה כלל לא נמסרה לה וכי לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת את זהות המבטחת עד שזו נמסרה לה על-ידי כספי.

נזכיר כי לטענת התובעת באי-כוחה פנו לכספי מספר פעמים ולא קיבלו תשובות מתאימות ומכאן העיכוב בצירוף הנתבעים שזהותם כלל לא הייתה בידיה. יחד-עם-זאת, לא הוצגו ראיות למאמצים שנעשו להשגת זהות המבטח. כן יש לבחון את מעמדן של כספי ואופיר טורס כמי שקישרו בין התובעת {והנוסעים האחרים} לבין הראל וכמי שהפיקו את הפוליסה בפועל. ברי כי במסגרת זו תתברר גם התנהלותן של כספי {שהייתה נתבעת מתחילת הדרך} ושל אופיר טורס, שבחרו שלא לפנות להראל ולא להעביר את פרטיה לתובעת.

בנסיבות אלה, ובתיתנו משקל גם לזכות הגישה לערכאות של התובעת, שהיא זכות יסוד, מוצדק, בשלב זה, להעדיף את זכותה המהותית של התובעת לבירור ההליך לגופו על-פני סילוק התביעה על-הסף. כל זאת, מבלי לגרוע, כמובן, בטענותיה המהותיות של הראל, לרבות בנושא ההתיישנות, שיבחנו בסיום ההליך לגופן ויקבלו ביטוי בפסק-הדין.

ב- ת"ק (תביעות קטנות רח') 51237-03-11 {חנה ביטון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(3), 31026 (2011)} הועלתה טענה מקדמית לפיה מבוקש לדחות התובענה מחמת התיישנות. הנתבעת טענה כי התובעים הגישו את התביעה כשלוש וחצי שנים לאחר קרות אירוע הביטוח.

בית-המשפט קיבל הטענה וקבע כי אירוע הביטוח במקרה דנן אירע ביום 27.7.07. המבטחים פנו לנתבעת ביום 5.8.07 בבקשה לשיפוי, וקיבלו תשובה כי תביעתם נדחתה ביום 18.10.07. רק ביום 25.5.09 פנה עו"ד מטעמם לנתבעת בכתב, והתביעה לבית-המשפט הוגשה ביום 28.3.11.

משברור כי עברו למעלה משלוש שנים מרגע קרות המקרה הביטוחי ועד להגשת התביעה בבית-המשפט, נותרת השאלה האם נעצר מירוץ ההתיישנות בעקבות פניית התובעים ו/או פניית עורך-הדין מטעמם.

בית-המשפט קבע לעניין זה כי אין בפניית התובעים לנתבעת כדי לעצור את מירוץ התיישנות שכן תשובתה השלילית של הנתבעת נמסרה לתובעים למעלה משלוש שנים לפני מועד הגשת התביעה.

בנוסף, בית-המשפט לא מצא כי בפניית עורך-הדין של התובעים לנתבעת ביום 25.5.09 {כשנתיים לאחר האירוע} יש כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, שכן הנתבעת במכתבה מיום 18.10.08, לא הכירה בזכות התובעים כפי שדורש החריג בסעיף 9 לחוק ההתיישנות שעניינו הודאה בזכות ואף דחתה את התביעה במפורש, שהרי לפי פרשנות הסעיף, ניתן לראות בהודאה כהסכמה לדחיית תקופת ההתיישנות מעבר לתקופת שלוש השנים הקבועה בחוק.

ב- ת"א (שלום נצ') 1418-11-08 {חאלד אחמד נ' חאתם אחמד חאג' עודה, תק-של 2009(2), 25610 (2009)} קבע בית-המשפט כי על-פי המפורט בכתב התביעה וגם מדברי בא-כוח התובע עולה, כי מירוץ ההתיישנות החל ביום 9.7.01 ולכל המאוחר בחודש 11/01, אז שילמה נתבעת מס' 2 את התגמולים שאינם שנויים במחלוקת.

גם אם בית-המשפט יקבל את טענתו של התובע, כי מירוץ ההתיישנות התחיל בשנת 2004, טענה שאין לה בסיס, גם אז תקופת ההתיישנות חלפה והיה על התובע להגיש את תביעתו לכל המאוחר, בשנת 2007. התביעה הוגשה ביום 4.11.08, זמן רב לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. התביעה נדחתה כנגד נתבעת מס' 2.

ב- ת"א (שלום יר') 6673/09 {סולימאן פואד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(4), 15188, 15189 (2009)} קבע בית-המשפט כי במועד הגשת התובענה חלפו למעלה משש שנים מאז האירוע הביטוחי, כלומר, התובענה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר שתמה תקופת ההתיישנות. בית-המשפט לא מצא שיש בטעמים שהועלו על-ידי התובע כדי להתגבר על חלוף תקופת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום חי') 3079-08 {מאיר בורקיס נ' משה גנון, תק-של 2011(3), 36428, 36434 (2011)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן התביעה הוגשה ביום 13.2.08, משמע, כ- 5 שנים לאחר הופעת בעיית הרטיבות בדירת התובעים. לפיכך, התביעה נגד נתבעת מס' 3 התיישנה ומטעם זה בלבד מן הדין לדחותה על-הסף.

ב- ת"א (שלום ת"א) 17203-05 {רודבסקי תומר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(1), 58020, 58023 (2010)] קבע בית-המשפט כי בנסיבות העניין אין בידי התובע להצביע על נסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות. לפיכך, משהתביעה הוגשה בחלוף למעלה משלוש שנים מיום הגיעו של התובע לגיל 18, דינה להידחות מחמת התיישנות.

בנוסף, נדחתה טענת התובע לפיה מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד התגבשות הנזק - לאחר הניתוח בברך מאוקטובר 2004. לעניין זה קבע בית-המשפט כי טענה כאמור עומדת בניגוד להלכה שנקבעה בפרשת אמיתי על פיה מירוץ ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה מתחיל להימנות מיום התאונה באופן שאין רלבנטיות למועד התגבשות הנכות.

ב- ת"א (שלום טב') 45953-10-10 {שאדי עראידה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(2), 177906, 177908 (2011)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן מקרה הביטוח הוא אירוע גניבת רכבו של התובע. כך עולה באופן מפורש מכתב התביעה שהגיש התובע. כל התייחסותו של התובע, הן בכתב התביעה והן בדרישות שהפנה לנתבעת עובר להגשת התביעה, ממוקדת באירוע הגניבה ככזה המקים חבות לקבלת תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה. התובע איננו טוען, לא בכתב התביעה ולא בתגובתו לבקשה, לכל "מקרה ביטוח" אחר, לבד מאירוע הגניבה.

מציאתו של רכב התובע לאחר שנגנב, איננה מהווה "מקרה ביטוח". במציאת הרכב, כשלעצמה, לא נגרם לרכב כל נזק שהוא.

אין לקבל את טענת התובע, לפיה תקופת ההתיישנות החלה ביום בו נודע לו לראשונה על היקף הנזק, משמע - רק לאחר מציאת הרכב ובדיקתו על-ידי השמאי. תקופת ההתיישנות, הן על-פי החוק והן על-פי פוליסת הביטוח, איננה מתחילה מיום גילוי הנזק או גילוי היקפו, אלא מיום קרות מקרה הביטוח - הוא אירוע הגניבה.

על יסוד האמור לעיל, בית-המשפט שוכנע כי בכל הנוגע לתביעת התובע לקבלת תגמולי הביטוח על-פי פוליסת הביטוח, יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה התביעה הוגשה בחלוף 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח ועל-כן, התביעה בכל הנוגע לעילה זו התיישנה ודינה להידחות.

ב- ת"א (שלום נצ') 42829-08-10 {כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בטס יקיר, תק-של 2011(2), 134905, 134907 (2011)} המשיב שלח למבקשת דרישה לתשלום תגמולי ביטוח. טענתו לפיה הדרישה הועברה למבקשת ביום 24.3.10 לא נסתרה. במועד האמור טרם חלפו שלוש שנים מהמועד בו נפגע המשיב לראשונה. היינו, אין מחלוקת, כי במועד בו נשלחה דרישת המשיב טרם התיישנה התובענה.

יחד-עם-זאת, המבקשת לא השיבה, תוך זמן סביר, לדרישת המשיב, כי תשלם לו תגמולי ביטוח ותחת זאת המתינה עד להתיישנות תביעתו ואז דחתה תביעתו מן הטעם האמור. לאחר שהמבקשת קיבלה את דרישת המשיב לתשלום תגמולי ביטוח, היה עליה להגיב לדרישה האמורה, כך שהמשיב ידע מה עמדתה ויוכל לכלכל צעדיו בהתאם.

בית-המשפט קבע כי אין בחלופת המכתבים אשר הייתה בין המבקשת והמשיב משום הודאה בזכות המשיב לתגמולי ביטוח, אך מצא, כי התנהגות המבקשת לקתה בחוסר תום-לב וכי יש בכך כדי להביא להארכת תקופת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום ת"א) 21304-10-10 {אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' עדינה שלום, תק-של 2011(2), 66832, 66834 (2011)} קבע בית-המשפט כי חלופת המכתבים שבין הצדדים משנת 2008 ואילך הייתה אחרי תום תקופת ההתיישנות - הן מבחינת מקרה הביטוח והן מחתימת הפוליסה החדשה.

התובעת לא הציגה כל ראיה שתראה כי מי מן הצדדים התכוונת לעצור את מירוץ ההתיישנות הקבוע בחוק - לא בשנת 2004, לא בשנת 2005 ולא בשנת 2008.

התובעת גם לא הציגה כל מסמך מטעמה או מטעם באי-כוחה {בשתי התקופות} המציין כי קיים משא ומתן העוצר את תקופת ההתיישנות. למעשה התובעת לא עמדה על תביעתה במשך תקופה ארוכה, ורק משהתחלף בא-כוחה, בשלהי שנת 2008, פנתה לנתבעת.

התביעה הוגשה, באוקטובר 2010, כשנתיים לאחר-מכן. ברי כי כל טעמי המדיניות העומדים ביסוד תקופת ההתיישנות הקצרה שבחוק חוזה הביטוח מתקיימים במקרה הנוכחי.

עולה איפוא כי התובעת השתהתה מאוד בהגשת תביעתה. מקרה הביטוח אירע כשש שנים וחצי לפני הגשת התביעה, ומשא ומתן שהתקיים בין הצדדים הסתיים בשנת 2005, כחמש שנים לפני הגשת התביעה.

אין כל אינדיקציה לכוונה לעצירת תקופת ההתיישנות על-ידי הצדדים ובית-המשפט לא מצא כי הנתבעת זנחה טענה זו, ובפועל היא העלתה אותה בכתב ההגנה ואף קודם לכן.

נוכח כל האמור לעיל, ובהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, בית-המשפט קיבל את טענת הנתבעת ודחה את התביעה מחמת התיישנות.

ב- ת"א (שלום חי') 10671-02-10 {קאסם עבאס נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2011(1), 44695, 44696 (2011)} קבע בית-המשפט כי ישנם מקרים בהם באם פעולות מחדלי ומצגי חברת הביטוח, ימנעו ממנה מלטעון טענת ההתיישנות {ראה לעניין זה, בשינויים המחוייבים, את בש"א (שלום ת"א) 121994/01, ת"א (ת"א-יפו) 55729/01 תומר כהן נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2002(1), 1 (2002)}.

אלא, שאין זה המקרה דנן. במקרה דנן, המבקשת הסכימה לשלם את תגמולי הביטוח, אולם זאת בכפוף למילוי תנאי בסיסי והוא הסרת העיקולים הרובצים על הרכב, שהרי היא לא יכלה להתקדם במילוי שאר תנאי ההסכם כל עוד רשומים העיקולים וגם המשיב לא הציע כל פתרון אחר. מילוי תנאי בסיסי זה הודגש בכתב ההסכמה, ושוב חזר במכתביה של המבקשת מהתאריכים 10.11.05 ו- 10.11.08. אשר-על-כן, אין למשיב - התובע, להלין אלא על עצמו.

המשיב, בניסיונו לדחות את טענות המבקשת, טען כי אין להחיל את סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, שכן - לשיטתו - כתב ההסכמה הינו חוזה לכל דבר ועניין, ולכן חלים בנדון דיני החוזים הכלליים ודיני ההתיישנות הכלליים.

בית-המשפט קבע לעניין זה כי מדובר בטענה שאין בה ממש. חוק חוזה הביטוח הינו דין ספציפי ואין כל סיבה שלא להחילו על נסיבות מקרה מובהק זה. בית-המשפט הורה על דחיית התביעה.

2. סייג להתיישנות - סעיף 70 לחוק
סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"70. סייג להתיישנות
בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח."

סעיפים 31 ו- 70 לחוק חוזה הביטוח חיים זה לצידו של זה ומשלימים האחד את משנהו, משהגיש הצד השלישי את תביעתו קודם שהתיישנה תם פעלו של הסייג שבסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח ועל המבוטח להגיש את תביעתו שלו נגד המבטח תוך שלוש שנים, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.

בחוק חוזה הביטוח נקבעה תקופת התיישנות של שלוש שנים. סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח מהווה חריג בנסיבות המנויות בו. בנסיבות אלה, אין להרחיב את החריג אלא ליישמו בהתחשב במסגרת העקרונית שקבע המחוקק לעניין תקופת ההתיישנות בחוק חוזה הביטוח.

שני הסעיפים {31 ו- 70 לחוק חוזה הביטוח} דרים האחד לצד השני ומאזנים ושומרים על זכויות הצדדים גם כאשר קיימת לכאורה סתירה בין הוראות ההתיישנות בחוקים שונים.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע את העיקרון לעניין תגמולי ביטוח ולפיו תקופת ההתיישנות עומדת על שלוש שנים בלבד. סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח קובע את הסייג לגבי אותן תביעות אשר קיים לגביהם למעשה אירוע ביטוחי נדחה, הוא המועד בו הוגשה תביעת צד ג' כנגד המבוטח, שכן כל עוד לא הוגשה התביעה מדובר בתביעה תיאורטית בלבד.

השילוב שבין שני הסעיפים שומר מחד על עיקרון ההתיישנות שנקבע בחוק חוזה הביטוח ומאידך אינו מקפח את זכותו של המבוטח לשיפוי או פיצוי מחברת הביטוח במקרה בו הוגשה התביעה כנגד המבוטח על-ידי צד ג' לאחר תום תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה הביטוח אך לפני תום תקופת ההתיישנות הכללית החלה על היחסים שבין המבוטח לצד ג'.

את החריג בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח יש ליישם על דרך הצמצום כך שלא יפגעו זכויות המבוטח מחד, אך גם תקופת ההתיישנות כנגד חברת הביטוח לא תוארך מעבר לשלוש שנים מהמועד בו הוגשה התביעה כנגד המבוטח. אין כל הצדקה להרחיב את החריג עד לקבלת פסק-דין חלוט כנגד המבוטח.

סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח מאריך ביחס לתביעת שיפוי של מבוטח בביטוח אחריות את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לשאר תביעות של מבוטחים נגד מבטחיהם.

ככלל, ואם אין מתקיימת עילה להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות - כגון על-פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בשל היעדר ידיעה או אפשרות ידיעה אודות קיומה של עילת הצד השלישי כנגדו - תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח {דנ"א 5916/02 "משמר" - חברה לשמירה נ' המגן חברה לביטוח, תק-על 2002(3), 1314 (2002); ראה גם בש"א (מחוזי יר') 1396/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גיל חץ אבטחה בע"מ, תק-מח 2006(4), 8470, 8471 (2006)}.

ב- תא"מ (שלום הר') 3856-05-10 {איילון חברה לביטוח בע"מ נ' לונטר שמואל קבלנים בע"מ, תק-של 2011(3), 26330, 26333 (2011)} קבע בית-המשפט כי התובעת לא הגישה הודעת צד ג' לאחר שהנתבעת נמחקה מתביעה בזק, ואף לא הגישה תביעה נפרדת בתוך התקופה הקבועה בחוק חוזה הביטוח {שלוש שנים}, אלא הגישה את תביעתה בשנת 2010, בחלוף יותר משלוש שנים ממועד הגשת תביעת בזק כנגדה, שכאמור הוגשה כבר בשנת 2006. לאור הנ"ל, התיישנה תביעת התובעת כנגד הנתבעת והבקשה לדחיה על-הסף - מתקבלת.

ב- ת"א (שלום נצ') 2108-03-08 {ניזאם ראיק נ' מועצה מקומית ירכא, תק-של 2010(2), 78862, 78863 (2010)} הסכים בית-המשפט עם הפרשנות אשר מציעה התובעת לפיה מאחר והתביעה הוגשה במועד כנגד המבוטח אזי על-פי סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח התביעה כנגד המבטח לא התיישנה והגשת התובענה נגד המבוטח עוצרת את מניין ימי ההתיישנות.
עוד נקבע כי גם אם המבטח צורף לאחר שחלפו 7 שנים ממועד התאונה התביעה כלפיו במקרה זה לא התיישנה. פרשנות זו עומדת בקנה אחד עם סעיף 15 לחוק התיישנות אשר קובע כי במידה והתביעה כלפי נתבע נמחקה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות התקופה בה התביעה הייתה עומדת ותלויה משמע כי התביעה עוצרת את מניין ימי ההתיישנות כלפי המבוטח.

לכן בהנחה שהתביעה, אשר הוגשה בטרם ההתיישנות, כנגד נתבעת מס' 1 הייתה נמחקת מאיזה סיבה שהיא לאחר חלוף מועד ההתיישנות והתובעת הייתה מחדשת אותה לאחר יום ממחיקתה הרי התביעה כנגד המבוטחת לא מתיישנת, מאחר ולא נביא במניין את התקופה בה הייתה התביעה תלויה ולכן גם מסיבה זו כלפי המבטח התביעה לא מתיישנת בשל הוראות סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח.

ב- ת"א (שלום ת"א) 10293-08 {קמנצ'ב יוסף נ' טורלין איי די בע"מ, תק-של 2009(3), 20276, 20277 (2009)} קבע בית-המשפט כי לאור הוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, משהתביעה כנגד חירם גת - המבוטחת, הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, הרי שתביעת המבוטחת - חירם גת, כנגד איילון, טרם התיישנה במועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

ב- בש"א (שלום נצ') 6180/05 {אחמד סעיד עודתאללה נ' אברהים חסן אבו ראס, תק-של 2007(2), 12793, 12794 (2007)} טענה איילון כי הוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות, הוראה זו נועדה, אך ורק, להאריך את מועד ההתיישנות של שלוש שנים כקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ולהעמידה, במקרה בו מדובר בתביעת מבוטח נגד מבטח, שהוגשה לאחר שלוש שנים ואולם בטרם חלפה תקופת ההתיישנות של תביעת הניזוק כנגד המבוטח, על התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות.

בית-המשפט קיבל טענה זו של איילון וקבע כי אין לקרוא לתוך הוראה סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח יותר ממה שיש בו, וכל כולו לא נועד אלא להאריך במקרים מסויימים את תקופת ההתיישנות הספציפית של שלוש שנים, הקבועה בחוק חוזה הביטוח.

ב- בש"א (מחוזי יר') 1945/05 {מיכל דורון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2006(1), 9110, 9116 (2006)} קבע בית-המשפט:

"8. בבואנו לבחון את סוגיית התיישנותה של תביעת המבוטח לתגמולי ביטוח אחריות, יש להבחין בין שתי שאלות: האחת, מהו היחס בין התיישנותה של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, לבין התיישנותה של תביעת המבוטח נגד המבטח. נושא זה מוסדר בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, הקובע סימטריה ("גב לגב") בין תקופות ההתיישנות של שתי התביעות, לאמור: כל עוד לא התיישנה תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח, לא מתיישנת גם תביעתו של המבוטח נגד המבטח; השאלה השנייה היא, ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות של תביעת השיפוי נגד המבטח, ומהו הזמן העומד לרשות המבוטח להגשת תביעת השיפוי מרגע שהומצאה לו תביעתו של הצד השלישי. בעניין אחרון זה ניתן להעלות על הדעת מספר תשובות אפשריות: האחת, כי על המבוטח להגיש את התביעה תוך שבע שנים ולחילופין, תוך שלוש שנים מיום מתן פסק-הדין נגדו בתביעת הצד השלישי; השנייה, כי עליו לעשות כן תוך שבע שנים מיום שנודע לו על תביעת הצד השלישי; השלישית, כי עליו להגיש את התביעה תוך שלוש שנים מיום שנודע לו על תביעת הצד השלישי, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח; הרביעית, כי עליו לעשות כן תוך שנה מיום שנודע לו על תביעת הצד השלישי, על יסוד היקש מסעיף 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; החמישית, כי עליו לעשות כן תוך שבע שנים מיום מקרה הביטוח, החל, לפי סעיף 65 לחוק, ביום שבו נולדה עילת תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח (לכל אלה ראו והשוו: ש' נתניהו "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות", הפרקליט מד (התשנ"ט), 11, 32-31) אכן, בכל אחת מהאפשרויות שציינו עשוי לעמוד לרשות המבוטח פרק זמן ארוך יותר, אם רק יעלה בידו להצביע על עילה חוקית המצדיקה את הארכת התקופה, כגון: קטינות, או ליקוי נפשי כאמור בסעיפים 11-10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, או אי-ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה כאמור בסעיף 8 לאותו חוק.

9. בפרשת משמר {ע"א 6945/98 משמר נ' קסטיאל, פ"ד נו(5), 107 (2002) נדחתה האפשרות הראשונה שצויינה לעיל, שלפיה מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד מתן פסק-הדין בתביעת הצד השלישי. אלא שהשאלה: מהי האפשרות הנכונה מבין יתר האפשרויות הבאות בחשבון, לא הייתה טעונה הכרעה, ונראה שמטעם זה לא נדונה באופן מלא ולא התלבנה. טעמו של דבר הוא, שתביעת השיפוי של המבוטח באותה פרשה הוגשה רק שמונה שנים לאחר שנתבע על-ידי הצד השלישי. מאז קרות מקרה הביטוח חלף, מן הסתם, זמן ארוך יותר. במצב דברים זה, התיישנה התביעה על-פי כל ארבע האפשרויות הנותרות כאחת. ממילא שלא היה צורך להכריע בשאלה, מהי האפשרות הנכונה.

10. שאלה זו עולה במלוא עוצמתה במקרה שלפנינו. מגדל טוענת, כי לאחר שלמבוטח נודע על תביעתו של הצד השלישי נגדו, עומדות לרשותו רק שלוש שנים להגשת תביעתו נגד המבטח, וזאת כמתחייב מסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. לשיטתה, עניינו של סעיף 70 לחוק אינו אלא ביחס שבין התיישנות תביעתו של הצד השלישי לבין התיישנות תביעתו של המבוטח, והוא מתייחס אל הזמן שעד להגשת תביעתו של הצד השלישי נגד המבוטח; אך לאחר שתביעה זו הוגשה נגד המבוטח, על המבוטח להגיש את תביעתו שלו תוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 31 לחוק. במקרה דנן הוגשה התביעה נגד צמנטכל והומצאה לה עוד בשנת 01'. המסקנה המתחייבת היא, שכאשר התובעים, הבאים בנעליה של צמנטכל, הגישו במאי 05' את בקשתם לתיקון כתב התביעה נגד מגדל, כבר התיישנה תביעתם.

11. התובעים, באמצעות בא-כוחם המלומד עו"ד הכהן - ומסייע בידם גם בא-כוחו המלומד של הנתבע שנק, עו"ד גדות - טוענים מנגד, כי הוראת החוק היחידה, העוסקת בהתיישנות תביעת המבוטח לתגמולי ביטוח אחריות, הינה סעיף 70 לחוק, שכן סעיף 31 אינו חל כלל. לשיטתם, על-פי סעיף 70 עומדות למבוטח לצורך הגשת תביעת השיפוי שבע שנים, אשר תחילתן ביום קרות מקרה הביטוח. לפי שיטה זו, הייתה רשאית צמנטכל להגיש את התביעה נגד מגדל תוך שבע שנים, אשר תחילתן בסוף דצמבר 1998, שאז נודע לה על טענות התובעים נגדה, וסופן בדצמבר 2005. המסקנה היא, כי בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה במאי 2005, התביעה עדיין לא התיישנה.

דיון והכרעה במחלוקת
12. לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה, כי הדין כעמדתה של מגדל. כמה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד.

13. אפתח בנימוקים שבתכלית החקיקה: ראינו לעיל, כי תכליתו של הסייג שבסעיף 70 הייתה למנוע מצב, שבו בעת הגשתה של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, קודם להתיישנותה, כבר התיישנה תביעתו של המבוטח נגד המבטח. והנה דומה שהכל יסכימו, שכאשר הגיש הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח, תמה ההצדקה להמשך תחולתו הסייג ועברה מן העולם. נניח, למשל, שתביעת הצד השלישי נגד המבוטח הוגשה שנה אחת בלבד לאחר מקרה הביטוח. עם הגשתה של תביעה זו תש כוחם של השיקולים שעמדו ביסוד הסייג שבסעיף 70 לחוק, ואין כל תכלית לאפשר למבוטח להמתין מכוחו עם הגשת תביעתו שש שנים נוספות. אדרבא, עם הגשת התביעה נגד המבוטח חוזרים על כנם - באופן בלעדי ובעוצמה מלאה - כל השיקולים העומדים ביסודו של הכלל, הקבוע בסעיף 31 לחוק. משמעות קבלתה של עמדת התובעים היא, כי הסייג שבסעיף 70 לחוק יהפוך לעיקר, בעוד שהכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק יהפוך לחריג. ראו והשוו לדבריו של כב' השופט נ' סולברג ב- ת"א 24321/99 (שלום יר') הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, תק-של 2001(1), 3513 (2001).

14. זאת ועוד אחרת: קבלת עמדתם הפרשנית של התובעים, כי על המבוטח להגיש את התביעה תוך שבע שנים מיום היווצר עילת התביעה של הצד השלישי, היינו, תוך המועד שנקבע להגשת תביעתו של הצד השלישי, עלולה להוביל לתוצאות בלתי-מתקבלות על הדעת גם מבחינתו של המבוטח. לצורך המחשת נקודה זו נניח, כי הצד השלישי, שנפגע בתאונה שלה אחראי המבוטח, התמהמה והגיש את תביעתו נגד המבוטח רק ביומה האחרון של תקופת ההתיישנות. המבוטח מצידו היה מנוע להגיש עד לאותה העת תביעת שיפוי נגד המבטח, ולו מהטעם שהייתה בלתי קונקרטית, תיאורטית, ומוקדמת מדי. ראו לעניין זה: רע"א 1810/90 הדר חברה לביטוח נ' קנדי חברה להשקעות, פ"ד מד(2), 737 (1990) (להלן: "פרשת הדר"). על-פי גישתם הפרשנית של התובעים, שלפיה חייב המבוטח להגיש את תביעת השיפוי תוך שבע שנים מיום התאונה, עלול המבוטח לאבד את זכותו לשיפוי. תוצאה זו מסכלת את מטרתו של עריכת ביטוח האחריות וגובלת באבסורד. ואם תאמר, כי במקרה כגון זה למעשה מתחיל מירוץ ההתיישנות רק כאשר נודע למבוטח על דבר הגשתה של התביעה נגדו, חוזרת שאלתנו דלעיל על כנה: מדוע לאפשר למבוטח להמתין עם הגשת תביעתו נגד המבטח שבע שנים נוספות?! נראה, כי גם תוצאה זו חסרת הגיון ואינה משרתת כלל ועיקר את תכלית החקיקה.

15. פסק-הדין בפרשת הדר הנזכרת לעיל, ראוי בהקשר זה להארה מזווית נוספת. באותה פרשה קבלו על עצמם אדריכלים לתכנן תוספות לדירות שונות. הם קיבלו מבעלי דירות דרישות לתקן נזקים שנגרמו להם בחיבור התוספות למבנים הקיימים. האדריכלים היו מבוטחים על-ידי חברת הדר ("המבטחת") בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית. הם דיווחו למבטחת על דרישות בעלי הדירות בציינם, כי הפרו חובה מקצועית בכך שלא צירפו חישובים סטאטיים מתאימים לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אך המבטחת התנערה מחבותה על-פי הפוליסה. עוד בטרם הגישו בעלי הדירות תובענות בקשר לנזקים האמורים, עתרו האדריכלים לבית-המשפט המחוזי על דרך של המרצת פתיחה למתן הצהרה, כי הפוליסה מחייבת את המבטחת לשפותם בקשר עם כל נזק בשל רשלנותם המקצועית המתייחסת לתוספת הבנייה. בית-המשפט העליון קבע, "כי במקרה שלפנינו, אין ספק בדבר, שמתן סעד הצהרתי לא זו בלבד שלא ימנע כפל התדיינות אלא יכול שיהא מדובר בהליך סרק. צודקים המבקשים בטענתם, כי יכול שבעלי הדירות לא יגישו תובענה (ולכאורה לפחות חלק מעילותיהם נוצרו מלפני זמן רב)...". לפיכך נמחקה תובענתם של האדריכלים על-הסף.

דברים אלה יפים גם לענייננו. אין כל תכלית לכפות על המבוטח להגיש נגד המבטח תביעת שיפוי קודם שהוגשה נגדו תביעת הצד השלישי, שהרי תביעה כזו תהא הליך סרק חסר משמעות ותוכן.

מצד שני, מעת שהוגשה נגד המבוטח תביעת הצד השלישי, יש להעניק לו פרק זמן סביר על-מנת להיערך ולהגיש את תביעתו שלו, באופן שיגשים את תכלית עריכתו של חוזה הביטוח. זאת ועוד: משפסקה ההצדקה לתחולתו של החריג שנקבע בסעיף 70 אין סיבה שלא לחזור לכלל, הקבוע בסעיף 31, ולהשוות את דינו של המבוטח בביטוח אחריות לדינם של כלל המבוטחים בסוגי ביטוח אחרים.

16. הנה-כי-כן, שיקולים של תכלית החקיקה ומדיניות שיפוטית תומכים בעמדתה הפרשנית של מגדל, שלפיה על המבוטח להגיש את תביעתו תוך שלוש שנים מעת שנודע לו על הגשתה נגדו של תביעת הצד השלישי. אך האם אפשר לעגן עמדה זו בלשונו של חוק חוזה הביטוח? בשאלה זו אעסוק עתה.

17. לאור מקבץ השיקולים שנמנו לעיל יש לפרש ולומר, כי כל מטרתה של הוראת סעיף 70 לחוק: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" - לא הייתה אלא ליצור התאמה בין תקופות ההתיישנות של שתי התביעות ולמנוע מצב, שבו תביעת המבוטח תתיישן למרות שתביעתו של הצד השלישי עדיין לא התיישנה. לאור תכליתו, נועד סעיף 70 לחוק לעסוק ביחס שבין התיישנות תביעת הצד השלישי לבין התיישנות תביעת המבוטח, אולם הוא אינו עוסק כלל ועיקר בשאלה: תוך כמה זמן מעת הגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, חייב האחרון להגיש נגד המבטח את תביעתו שלו. מזווית ראיה אחרת ניתן לומר, כי הוראת סעיף 70 לחוק נסבה על הזמן שעד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, להבדיל מהזמן שלאחריה. חיזוק למסקנה אחרונה זו ניתן למצוא בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שכותרתו: "הזמן להתיישנות", הקובע, כי 'התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא... בשאינו מקרקעין - שבע שנים...'. בצדק ציין כב' השופט נ' סולברג בפסק-דינו הנ"ל, כי 'מן האמור בסעיף 5 הנ"ל עולה כי הזמן להתיישנות משתרע על התקופה שבה לא הוגשה תובענה; משהוגשה ... - שוב אין מדובר כלל בתקופת התיישנות. לנקיטת לשון התיישנות אין משמעות אחרי הגשת תביעה' (ההדגשות במקור - י.ע.). סעיף 70 לחוק, היוצר חפיפה בין תקופת ההתיישנות של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח, לבין תקופת ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח, עוסק, איפוא, בזמן שמיום אירוע מקרה הביטוח ועד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. את התשובה לשאלה, כמה זמן עומד עתה לרשות המבוטח לצורך הגשת תביעתו שלו, יש למצוא באכסניה אחרת, הנמצאת מחוץ לסעיף 70 לחוק.

18. מהי אכסניה זו? לעיל כבר נאמר, כי מעת שנודע למבוטח בביטוח אחריות על התביעה נגדו, אין סיבה להבחין בינו לבין כל יתר המבוטחים ולכן, ראוי לחזור לגידרו של הכלל שבסעיף 31 לחוק. נכון הדבר, שסעיף 31 לחוק קובע, כי את תביעת המבוטח יש להגיש תוך שלוש שנים לאחר קרות "מקרה הביטוח", ואילו סעיף 65 לאותו חוק, כפי שפורש בפרשת משמר, מלמדנו, כי מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת חבותו של המבוטח כלפי הצד השלישי: "מעת שנוצרה לצד השלישי עילת תביעה כלפי המבוטח, נוצרת למבוטח עילה לשיפוי כלפי המבטח" (פרשת משמר, שם, בפסקה 6). מפשוטו של מקרא עולה לכאורה, כי מועד הגשתה של תביעת הצד השלישי אינו רלבנטי כלל לעניין מועד הגשתה של תביעת המבוטח. אך נראה, כי ניתן להציע לקושי זה שני פתרונות חילופיים.

אפשרות אחת היא לומר, כי תחילת מירוץ ההתיישנות להגשת תביעת המבוטח, על-פי סעיף 31 לחוק, מוקפא מכוחו של סעיף 70 לחוק. כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - וכל עוד ניתן להגיש נגד המבוטח תביעה זו - לא מתיישנת גם תביעת המבוטח, הווי אומר, מירוץ ההתיישנות שלה לא מתחיל כלל. מירוץ ההתיישנות מתחיל רק עם הגשתה של תביעת הצד השלישי והבאתה לידיעת המבוטח.

אפשרות שנייה היא לומר, שעד להגשת תביעת הצד השלישי נגד המבוטח והבאתה לידיעתו, מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק מוקפא מכוחו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ראינו לעיל, כי כל עוד לא הגיש הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח, אין המבוטח יכול לתבוע שיפוי מהמבטח, שכן תביעתו תיראה כתיאורטית ומוקדמת מדי (שובו ועיינו בהלכת הדר הנ"ל). הגשתה של תביעת הצד השלישי מהווה, איפוא, נתון עובדתי חיוני, אשר ללא ידיעתו אין המבוטח יכול להגיש תביעת שיפוי, ולא-כל-שכן להצליח בה. בנסיבות אלה נדחה תחילתו של מירוץ ההתיישנות שבסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, וזאת מכוחו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, שלפיה 'כל עובדה החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא-כל-שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין העובדות המהוות את עילת התובענה במובן סעיף 8 לחוק' - ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3), 673, 684 (1984) (דברי כב' השופט ג' בך, שהיה במיעוט רק באשר לתוצאה הקונקרטית באותו עניין). תביעת הצד השלישי מהווה, ללא ספק, עובדה כזו. כל עוד לא ידע המבוטח על תביעה זו, נבצר מעמו להגיש את תביעתו לתגמולי ביטוח האחריות ומירוץ ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק לא החל כלל.

בין כך בין אחרת, סעיפים 70 ו- 31 לחוק חוזה הביטוח חיים זה לצידו של זה ומשלימים האחד את משנהו. משהגיש הצד השלישי את תביעתו קודם שהתיישנה תם פעלו של הסייג שבסעיף 70 לחוק ועל המבוטח להגיש את תביעתו שלו נגד המבטח תוך שלוש שנים, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 31.
19. בשולי הדברים אוסיף כי שאלה היא, אם לא ראוי לקצוב למבוטח זמן קצר יותר להגשת תביעתו, ולהסתפק לצורך זה בשנה אחת בלבד מעת שנודע לו על תביעת הצד השלישי, וזאת על יסוד היקש מסעיף 16 לחוק ההתיישנות. דומה, כי אפשרות זו הולמת יפה את מגמת המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח. אלא שמצד שני נראה, כי לא רק שקשה לעגן פרופזיציה זו בלשונו של הכתוב, היא גם מפלה את המבוטח בביטוח אחריות לרעה לעומת כל יתר המבוטחים, שלהם הוענקו שלוש שנים לצורך הגשת תביעתם. הדין המצוי הוא, איפוא, כמפורט לעיל, היינו, יש להגיש את התביעה תוך שלוש שנים. וודאי שדין זה עדיף על-פני האפשרות העולה מטיעונם של התובעים, שלפיה יכול המבוטח להמתין עם הגשת תביעתו שבע שנים תמימות לאחר שתביעתו של הצד השלישי הובאה לידיעתו."