הליך אכיפה מינהלי או הליך הפלילי - מגמות ושיקולים

1. מבוא
מחקיקת החוק לעבירות מינהליות בשנת 1985 ועד עצם היום הזה מתגלגלות מגמות שונות המעבירות את משקל הכובד מההרשעה בפלילים למדיניות ענישה מינהלית.

למגמות אלה שיקולים רבים לגביהם נבאר בהמשך, אך ברור שהמסלול הפלילי איננו עוד המסלול בלעדיו אין לענישתו של אדם העובר עבירה בעלת מראה פלילי אלא בפני מערכות אכיפת החוק עומדות אלטרנטיבות שונות לענישה על מיגוון עבירות שבעבר המסלול היחידי שנועד להן, לא היה אלא המסלול הפלילי השמרני.

אנו נסקור את השלשלות הדברים בעין פסיקת בית-המשפט כמבואר להלן לגבי עתירת אדם בגזירת דינו ללא כל הרשעה בפלילים.

2. על חוק העבירות המינהליות ועל תכליותיו
ב- בג"צ 93/06 {ד.נ. כל גדר בע"מ ואח' נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, תק-על 2011(3), 2060 (2011)} דנה כב' השופטת ארבל בחוק העבירות המינהליות וכדבריה:

"על חוק העבירות המינהליות ועל תכליותיו
15. הקנסות המינהליים הקצובים שבמוקד עתירה זו הוטלו על העותרות לפי חוק עובדים זרים, אולם המסגרת העקרונית לדיון נתחמת בגדרו של חוק העבירות המינהליות, אשר קובע מהי "עבירה מינהלית" בסעיף 1(א) שלו...
אם-כן, בבסיסה של כל עבירה מינהלית מצויה עבירה פלילית שאינה עבירת פשע, אך המחוקק הסמיך את שר המשפטים לאפשר את הסטת אכיפתה מן המסלול הפלילי אל המסלול המינהלי. לאמור, מדובר בעבירות פליליות שאכיפתן יכולה להסתיים במישור המינהלי. אין מדובר בטרנספורמציה מלאה המשנה את מהותה של העבירה, אלא אך בשינוי בדרך הטיפול בה.
16. מגמות שונות שהשפיעו על החיים בימינו - התפתחות הטכנולוגיה והתיעוש הגובר, המעבר לייצור המוני של מוצרי צריכה שונים והפיכתם של כלי תחבורה אמצעי נפוץ ומשוכלל, התפתחות המסחר ושוק העבודה, המודעות לחשיבות השמירה על איכות הסביבה ועוד - יצרו סיכונים שונים בחיי היומיום. אלה הובילו את המדינה לפעול להגנת אזרחיה באמצעות חקיקה הקובעת סטנדרד התנהגות רצוי וכללי זהירות מתאימים. הצורך באכיפת הכללים הביא לחקיקת הוראות עונשיות רבות ומגוונות בחוקים שונים. כך מוצאים אנו הוראות עונשיות בחקיקה בתחום דיני העבודה, המיסים, הבטיחות, הבריאות, החקלאות, המסחר ועוד. בשונה מן העבירות הפליליות "הקלאסיות", עבירות של Mala in se הפוגעות בערך חברתי מוגן, ההוראות העונשיות בהן אנו מדברים הן ככלל עבירותשל Mala Prohibita. אין אלה עבירות שהן פליליות מעצם ברייתן. אין אלה עבירות שפסול מוסרי טבוע בהן. אלה הן "עבירות של תקנת הציבור"... עבירות רגולטוריות שנוצרו לצורך קביעת הסדרים מינהליים או ציבוריים שונים ואכיפתם, בין היתר על-ידי הרתעה מפני הפרתם...
17. דווקא ריבוי ההסדרים החוקיים בהם קבועות עבירות מסוג זה, לצד ריבוי היקפי הפעילות בחברה ובמשק, וממילא גם ריבוי העבירות לפי חוקים אלה, הביא ליצירת קשיים שונים, ובראשם הקושי באכיפת האיסורים הפליליים. קושי זה יש לו מספר מקורות. ראשית, הפגיעה הקשה בזכויות הפרט שיכולה להיגרם במסגרת ההליך הפלילי, מחייבת בחינה זהירה ויסודית של ההאשמות נגד אדם בטרם יורשע. בחינה זו נערכת באמצעות הליך רב-שלבי שראשיתו בחקירה ואיסוף הממצאים, המשכו בבחינת הממצאים ובהערכתם על-ידי גורמי התביעה וסופו בבחינתם אל מול טיעוני הנאשם בבית-המשפט והכרעה בהם. עוצמת הכוחות שמפעילה המדינה בהליך הפלילי מחייבת כי הוא יופעל בתוך מסגרת ברורה ומוגדרת של כללים מהותיים ופרוצדוראליים שיאפשרו הן את גילוי האמת, הן את זכויות הנאשם. התוצאה היא שההליך הפלילי הוא הליך מסורבל, ממושך ויקר. המשאבים שהוא מצריך מביאים לכך שדווקא ביחס לעבירות שאינן מן החמורות ביותר, אך הן שכיחות, אין ההליך הפלילי מהווה כלי יעיל וכדאי.
אכן, קושי מרכזי באכיפתן של עבירות רגולטוריות נעוץ בכך שגורמי החקירה והתביעה פועלים כשלרשותם היקפי כוח אדם, זמן ותקציב מוגבלים. בהינתן מגבלות אלה מופנים מרבית משאביה של המשטרה למאבק בעבריינות חמורה. משמעם של הדברים הוא כי אין בידי רשויות האכיפה לנהל הליך פלילי מלא בכלל המקרים בהם התגלתה עבירה. בנוסף, העומס על מערכות התביעה מביא להתארכות ההליכים ולכך שבין מועד ביצוע העבירה וגילויה למועד ההכרעה בהליך הפלילי, חולף זמן רב, והאפקטיביות של הסנקציה הפלילית נפגעת.
טעמים אלה הביאו לפגיעה משמעותית באכיפתם של חוקים רבים שהעבירות לפיהם הן "טכניות" בעיקרן, אשר חומרתן נתפשת כפחותה וביצוען שכיח...
18. קושי נוסף, מהותי יותר, שעוררו העבירות הרגולטוריות, נוגע לשאלת עצם הצדקת השימוש במשפט הפלילי לאכיפת כללי זהירות ונורמות התנהגות שאין נלווה לביצוען מטען אנטי-חברתי. דיני העונשין שלנו מבוססים על תפישת האדם כיצור אוטונומי בעל יכולת חופש ויכולת בחירה. מכאן התפישה הגורסת כי אחריות פלילית יש להטיל אך על מי שמתקיימת בו אשמה וכי אין להטיל אחריות פלילית מעבר למידת האשמה של העושה אך לשם השגת הרתעה... שימוש נרחב בדין העונשי, מגביל את חירויות הפרט והעונש שהוא נושא עמו מביא לפגיעה חמורה בזכויותיו. מכאן, התפישה כי השימוש בדין הפלילי צריך להיעשות באופן מידתי, כאמצעי של "מפלט אחרון", שייוחד להתנהגות שיש עימה גינוי ואשמה. על רקע זה התעוררה ביקורת על השימוש בדין הפלילי לשם אכיפתם של כללי זהירות ורגולציה, שהאשם אינו עומד ככלל במוקדם. נטען כי את אלה יש לאכוף באמצעים מינהליים ואזרחיים... העובדה שעבירות "של תקנת הציבור" הינן עבירות קלות באופן יחסי, שאין מטען מוסרי שלילי נלווה להן, מצדיקה לפי תפישה זו, שלא להטיל על מבצעיהן את הכתם הכרוך בהרשעה פלילית.
19. הקשיים האמורים הובילו את המחוקק לפעול לגיבוש אכיפה אלטרנטיבית להליך הפלילי... חוק העבירות המינהליות נוצר בכדי ליצור מסגרת אכיפה חלופית להליך הפלילי. הוא מאפשר הליך מינהלי שהסנקציה בצדו היא קנס כאמצעי עונשי מידתי ומתון יותר בגין הפרת הסדרים שיש אינטרס ציבורי באכיפתם אך הם לוקים בתת-אכיפה בשל חומרתן הפחותה של ההפרות מזה והיקפי ביצוען הנרחבים מזה, ונוכח מגבלות המשאבים של הרשויות... החוק מהווה סמן חשוב לתחימת גבולותיו של המשפט הפלילי ולהעתקת זירת האכיפה של התנהגויות שאינן פליליות במהותן אל המשפט המינהלי. הדברים עולים בבירור מדברי ההסבר להצעת החוק, המפרטים את מטרות החוק:
"א) לשפר את האכיפה של חוקים ותקנות הקובעים עבירות מינהליות בדרך פשוטה, מהירה וזולה;
ב) להקל את העומס המוטל כיום על מערכת התביעה ומערכת בתי-המשפט;
ג) לאפשר לאדם שעבר עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים, בלי שיוכתם בכתם של עבירה פלילית, אלא-אם-כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות העמדתו לדין פלילי" (בעמ' 61).
אם-כן, חוק העבירות המינהליות נועד להבטיח הליך מהיר, יעיל וסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, ביחס לעבירות שהן קלות יחסית, מבלי להכתים את מבצען בכתם של עבירה פלילי... כוונת המחוקק היתה ליצור מסלול אכיפה אפקטיבי ויעיל, תוך שימוש באמצעי פוגעני פחות מההליך הפלילי..."

3. על הימנעות מהרשעה בפלילים
ב- רע"פ 3515/12 {מדינת ישראל נ' דוד שבתאי ואח', תק-על 2013(3), 8482 (2013)} קבע בית-המשפט:

"17. ההרשעה בפלילים היא כאמור הכלל, אך לכלל זה ישנם חריגים. "המשפט מניח, כי במורכבות החיים האנושיים על תהפוכותיהם, בהשתקפותם בהליך הפלילי, עשויים להיווצר מצבים קיצוניים אשר אינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב, המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה" (עניין לאופר, פסקה 9). החוק מאפשר איפוא לבית-המשפט להימנע מהרשעה או לבטלה, הגם שנקבע כי הנאשם עבר עבירה, וזאת תוך האפשרות לחייבו בביצוע שירות לציבור או בהטלת צו מבחן. וזהו נוסחם של סעיפי החוק הרלוונטיים - סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי...
סעיף 1(א)(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט-1969...
סעיף 71א(ב) לחוק העונשין...
החוק אינו קובע את התנאים להימנעות מהרשעה או ביטולה, ולכן שאלה זו מסורה לשיקול-דעתו הרחב של בית-המשפט. ההלכה בעניין זה נפסקה בעניין כתב. השופטת ד' דורנר קבעה בעניין כתב שני תנאים שבהצטברם ניתן להימנע מהרשעת נאשם שאשמתו הוכחה: (א) "על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם"; (ב) "סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה (...)" (שם, בעמ' 342). השופט ש' לוין ציין אף הוא כי על כפות המאזניים ניצבים שיקולי שיקום מחד גיסא, ושיקולים של אינטרס הציבור מאידך גיסא (שם, בעמ' 344). ובלשונה של השופטת א' פרוקצ'יה באחת הפרשות:
"נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת נשקל, מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3), 685, 690 (2000); ראו גם: ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה בע"מ, פסקה 8 (08.01.08)).
18. בעניין כתב נקבע כי בית-המשפט יפעיל את סמכותו להימנע מהרשעת אדם לאחר שנמצא כי הוא עבר עבירה רק במצבים "חריגים, מיוחדים ויוצאי דופן", כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עצמת הפגיעה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי (שם, בעמ' 342-341). על כלל זה חזר בית-המשפט בהזדמנויות רבות:
"באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך-כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטיה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי-סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (ע"פ 2669/00 לעיל, בעמ' 690; עניין לאופר, פסקה 9).
19. בית-המשפט המחוזי קבע כי יש מקום להגמשה מסויימת בהחלת הכלל שנקבע בעניין כתב - כפי שיושם בהלכה הפסוקה - כאשר מדובר בעבירות אסדרתיות שחומרתן פחותה, וכך גם מידת האשם המוסרי הכרוכה בהן כעבירות אחריות קפידה. לשיטתו, נוכח חומרתן הפחותה של העבירות, אין לצמצם את הפעלת הסמכות להימנע מהרשעה למקרים "חריגים, מיוחדים ויוצאי דופן", ולכן אין לדרוש מהנאשם להוכיח כי ההרשעה תוביל לפגיעה קשה ואנושה בעניינו. בפרט, הואיל ומדובר בעבירות שנעברות ברגיל על-ידי אנשים נורמטיביים, הרי ששאלת השפעת ההרשעה על סיכויי השיקום של הנאשם - שעליה לעיתים הושם הדגש ביישום הלכת כתב - אינה רלוונטית. בבסיס ניתוח זה ניצבה עמדתו העקרונית של בית-המשפט המחוזי כי התמודדות ראויה עם העבירות נושא כתב האישום בנסיבות ביצוען אינה במישור הפלילי, כי אם במישור מינהלי. בהיעדר אפשרות להטלת סנקציות מינהליות ביחס להפרות החוק שבהן עסקינן, כך לפי בית-המשפט המחוזי, אין מנוס מהידרשות לדין הפלילי, אך יש מקום להחלה גמישה יותר של ההלכה בדבר הימנעות מהרשעה בפלילים."

4. אחריות קפידה והרשעה בפלילים
עבירה של אחריות קפידה היא עבירה שבעניינה אין התביעה נדרשת להוכיח יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אלא די בהוכחת התקיימות היסוד העובדתי {רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' דוד שבתאי ואח', תק-על 2013(3), 8482 (2013)}.

האחריות הקפידה הונהגה על-ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצרכי החברה בת זמננו.

כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות, וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטות, ומטעם זה פטר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה {ראה למשל רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 673, 693 (1998)}.

הכלל בדבר אחריות קפידה סוטה לכאורה מעיקרון האשם, שהוא עיקרון יסוד בדיני העונשין {ראה יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין, כרך א 349-347 (מהדורה שניה, 2010)}. עם-זאת, בתיקון מס' 39 לחוק העונשין קבע המחוקק שני סייגים חשובים שיש בהם כדי לאזן כלל זה.

ראשית, אם הנאשם מוכיח כי לא נהג במחשבה פלילית או ברשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, לא תוטל עליו אחריות בנוגע לעבירה. כלומר, הדין הישראלי מאז תיקון מס' 39, מאפשר לפרט לסתור את חזקת הרשלנות שמקים משטר האחריות הקפידה. הנאשם לא יישא באחריות בפלילים גם אם התקיים היסוד העובדתי של עבירת האחריות הקפידה המיוחסת לו, אם יצליח להראות כי "נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה".

ודוקו: הגם שהתביעה אינה נדרשת להוכיח יסוד נפשי כדי להביא להטלת אחריות על הנאשם, אין מדובר במשטר של אחריות מוחלטת, אלא בקביעת חזקה המעבירה את הנטל אל כתפי הנאשם.

סייג חשוב נוסף שנקבע במסגרת תיקון מס' 39 הוא כי לא ניתן לדון נאשם למאסר, אלא-אם-כן הוכיחה התביעה באופן פוזיטיבי קיומו של יסוד נפשי {מחשבה פלילית או רשלנות}.

גם לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין, ניטש ויכוח בין המלומדים בנוגע להכללתן של עבירות אחריות קפידה בגדרי המשפט הפלילי {ראה מרים גור-אריה ״אחריות מוחלטת לעבירות של ׳תקנת הציבור׳ - קריאה להוצאתה מהמשפט הפלילי ולהעברתה אל המשפט המינהלי״ בתוך גבורות לשמעון אגרנט 241 (1987); ואחרי תיקון 39: מרים גור אריה "סטיות מעקרון האשמה" מחקרי משפט יג 129, 138-137 (1996); מרדכי קרמניצר "עקרון האשמה" מחקרי משפט יג 109, 117-111 (1996)}. אך בצד העברת הטיפול בחלק מעבירות אלה למצודתו של המשפט המינהלי - נותרו ככלל עבירות אלה בגדר הדין הפלילי, והן כפופות להוראות המהותיות והדיוניות הנוהגות בו.

לאופיין של העבירות כעבירות אחריות קפידה {להבדיל מעבירות מחשבה פלילית או רשלנות} יש משקל בשאלת ההרשעה בפלילים והרישום הפלילי.

ראשית, בדברי ההסבר של הצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 {ה"ח 1514}, מצויין כי "עיקר טעמו ותכליתו של הרישום הוא הכרת אופיו של הנידון". נדמה כי כאשר מדובר בעבירות שאינן דורשות הוכחת יסוד נפשי, תכלית זו נחלשת במידת מה. מבחינת אופיו של אדם, אין דינו של נאשם שעבר עבירה במחשבה פלילית, לעומת נאשם שעבר עבירה של אחריות קפידה.

שנית, עבירות אחריות קפידה הן - לפי טבען - עבירות בדרגת חומרה פחותה, שהעונש עליהן קל יחסית. דרגת החומרה של העבירה היא נתון שיש לו משקל גם בהקשרו של חוק המרשם, שקובע כי עבירות מסוג חטא אינן מהוות פרט רישום. זאת, שכן כפי שצויין בדברי ההסבר של הצעת חוק המרשם, "עבירות קלות ועבירות טכניות אין בהן, דרך-כלל, כדי להעיד על אופי פלילי או שלילי, ועל-כן אין צורך ברישומן".

שלישית, עיקר הפסיקה שיישמה את הלכת כתב בבית-המשפט, ובה נקבע כי אין מקום להחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, התייחסה לעבירות חמורות יותר מבחינת היסוד הנפשי והאשם המוסרי שכרוך בהן {למשל, בעניין כתב נידונה עבירת שוחד; בעניין לאופר נידונו עבירות של פגיעה בפרטיות והטרדה טלפונית; ב- ע"פ 5982/08 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.09) - נדונה פציעה עקב שימוש פסול בכלי נשק; ב- ע"פ 3596/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.11) - סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, היזק והתפרעות}.

רביעית, עובדת היותה של עבירה פלונית עבירת אחריות קפידה הוא אחד מהשיקולים לטובת העברתה למסלולי אכיפה חלופיים שאינם כרוכים בהרשעה או ברישום פלילי, כפי שנראה להלן.

5. על מנגנוני אכיפה חלופיים
בהמשך לאמור לעיל, קיימת מגמה ההולכת וגוברת בדין הישראלי להעברת הטיפול בהפרות מסויימות של הוראות חוק {ובפרט, עבירות של אחריות קפידה} מן ההליך הפלילי הקלאסי אל המישור המינהלי {להלן: "מנגנוני אכיפה חלופיים"; ראה גם רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' דוד שבתאי ואח', תק-על 2013(3), 8482 (2013)}.

מגמה זו והגורמים לה נסקרו בהרחבה בעניין כל גדר {בג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' שר התמ"ת, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.11)}.

עיון בפרטי הסדרי האכיפה החלופיים מלמד כי השקפת המחוקק היא שהרשעה בפלילים והכללתה במרשם הפלילי אינן מתאימות בהכרח לעבירות שהועברו למתווה אכיפה חלופי. על-כן, הסדרים אלה, ככלל, אינם מסתיימים בהרשעה פלילית {עבירות מינהליות, עיצום כספי}, ולמצער - פרטי ההרשעה אינם נכללים ברישום הפלילי {עבירות קנס}.

אשר לעבירות קנס. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת, נקבעו הסדרים מיוחדים בסדר הדין הפלילי ביחס לעבירות מסויימות המוגדרות כ"עבירות קנס".

הסדרים אלה מקרבים את הטיפול בעבירות האמורות אל המישור המינהלי, ומרחיקים אותו מן המאפיינים של ההליך הפלילי "הקלאסי".

בגדר מנגנון זה נאכפות, למשל, מרבית עבירות התעבורה. לפי מנגנון זה, גורם מינהלי מוסמך {למשל, פקח או שוטר} מגיש לנאשם הודעת תשלום קנס אם היה לו יסוד סביר להניח כי עבר את העבירה.

הנאשם יכול להחליט לשלם את הדו"ח, ואז רואים בו כמי שהודה באשמה, הורשע ונשא בעונשו. לעומת-זאת, אם הנאשם מעוניין להישפט, עליו להודיע על כך לרשויות ומשפטו יתנהל כהליך פלילי לכל דבר ועניין. חשוב לציין כי הגם שעבירות קנס מסתיימות בהרשעה, הן אינן נכללות ברישום הפלילי.

אשר לעבירות מינהליות. חקיקת חוק העבירות המינהליות בשנת 1985, סימנה שלב נוסף במגמה של העברת ההתמודדות עם עבירות אסדרתיות - במקרים המתאימים - מן המישור הפלילי אל המישור המינהלי.

רשימת החוקים והתקנות שעבירה עליהם היא עבירה מינהלית מפורטת בתוספת הראשונה לחוק. מדובר במגוון רחב של דברי חקיקה, הכוללים חוקי מגן בעבודה, הוראות מכס, צער בעלי חיים, דיני צרכנות ועוד. בניגוד לעבירות קנס, כאשר מוטל על פרט קנס במתווה המפורט בחוק עבירות מינהליות והוא בוחר לשלמו, כופרה העבירה ולכן אין מדובר בהרשעה פלילית.

אשר לעיצום כספי. מנגנון אכיפה מינהלי נוסף שאומץ על-ידי המחוקק בשני העשורים האחרונים בקטגוריות שונות, הוא מנגנון העיצום הכספי.

במספר דברי חקיקה, הוסמכו הרשויות הרלוונטיות להטיל עיצום כספי על פרט שיש יסוד סביר להניח כי הפר הוראה מסויימת, וזאת במסגרת הליך מינהלי.

פעמים רבות הוראת החוק שבגין הפרתה ניתן להטיל עיצום כספי מוגדרת גם כעבירה פלילית. עם-זאת, אין מניעה לקבוע בחוק סנקציה של הטלת עיצום כספי גם ביחס להפרת הוראת חוק שאינה עבירה פלילית כשלעצמה.

בניגוד למנגנוני האכיפה של עבירת קנס או עבירה מינהלית, אין לפרט זכות להישפט בפלילים חלף תשלום העיצום שהוטל עליו. אם פרט מעוניין לתקוף את החלטת הרשות להטיל עליו עיצום כספי, עומדים לרשותו מנגנוני השגה מינהליים וכן אפשרות פניה לבית-המשפט המוסמך, כל זאת שלא במסגרת הליך פלילי.

הטלת עיצום כספי על פרט בגין הפרת הוראת חוק אינה כרוכה איפוא בהרשעה פלילית, ולכן ממילא אינה מופיעה ברישום הפלילי.

בשולי הדברים יצויין כי גם כאשר קיימים בדין הסדרי אכיפה מינהליים, אין בכך כדי לנתק לחלוטין את הזיקה בין העבירות הנכללות בגדרם לבין ההליך הפלילי הקלאסי, לרבות לשאלת ההרשעה בפלילים.

הנה-כי-כן, גם כאשר קיימת בחוק אפשרות לנקיטה במתווה מינהלי חלף ההליך הפלילי, הותיר המחוקק לרשויות אכיפת החוק את שיקול-הדעת להחליט אם לנקוט בהליך פלילי "רגיל" במקרים חמורים. במקרה זה, חשוף הנאשם להרשעה פלילית שתירשם במרשם הפלילי.

6. סיכום
ניתן לסכם את המגמות בברירת מסלול הטיפול בעבירות שונות בדבריו של כב' השופט רון שפירא, במאמרו {מאכיפה פלילית לאכיפה מינהלית, פורסם בחוברת "הסניגור", עמ' 5}:

"הסטת הדיון מההליך הפלילי לאפיק המינהלי באה לידי ביטוי מובהק בחקיקת חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985, שבין מטרותיו גם הפחתת העומס המוטל על מערכת האכיפה הפלילית. חוק זה קובע מנגנון להגדרת עבירה שאינה פשע כעבירה מינהלית, ולגבי העבירות המינהליות קובע מסלול ענישה של קנס מינהלי במקום הליך פלילי. הוראות חוק העבירות המינהליות מוחלות היום על 76 דברי חקיקה שונים, המפורטים בתוספת הראשונה לחוק, באופן המאפשר נקיטת הליך מינהלי עונשי כנגד מי שהפר את הוראותיהם. ההליך המינהלי מסדיר את בירור עצם ביצוע העבירה מסלול לענישה. השאלה האם לבחור במסלול המינהלי או הפלילי מסורה לסמכות התביעה שרשאית, מטעמים שיירשמו,להעדיף את המסלול הפלילי על פני המינהלי. יודגש לעניין זה כי הבחירה במסלול האכיפה המינהלי אינה גורעת מסמכות התביעה להגיש כתב אישום פלילי בגין העבירות עליהן חל החוק. בנוסף, וגם אם בחרה הרשות במסלול האכיפה המינהלית , שמורה לפרט הזכות להעדיף את ההליך הפלילי על פני ההליך המינהלי והוא רשאי לעמוד על קיומו של הליך שיפוטי במסגרת הפלילית המקובלת".

על האכיפה המינהלית ועל השיקולים של ברירת המסלול נדון לפרטים בהמשך הספר בשער נפרד שייוחד לכך בדיון על האכיפה המינהלית ברשויות ציבוריות וגופים מוסדיים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הליך אכיפה מינהלי או הליך הפלילי - מגמות ושיקולים