חילוט רכוש בהליך הפלילי (סעיף 36א לפקודת הסמים), חילוט רכוש בהליך אזרחי (סעיף 36ב לפקודת הסמים)

1. חילוט רכוש בהליך הפלילי - סעיף 36א לפקודת הסמים
ככלל, ההכרזה על כך שאדם שהורשע בעבירת סמים, או בעבירה אחרת של עסקת סמים, אף אם לא הורשע בה, ובלבד שהיא קשורה לעבירה בה הורשע {סעיף 36א(א) סיפא לפקודת הסמים}, הוא "סוחר סמים" צריכה להעשות במסגרת הכרעת הדין על-פי הוראת סעיף 36א לפקודת הסמים.

עם-זאת הלכה פסוקה כי בנסיבות בהן מתבקשת ההכרזה לאחר הכרעת הדין, ניתן להחיל את כלל "הבטלות היחסית" באופן שיבחן שלא נגרם למורשע עיוות דין או חוסר צדק בולט עקב הליקוי בהליך, וכי במכלול לא קופחו זכויותיו בנושא, וכי ניתן לרפא חלקית את הפגם שנפל בהליך על-ידי קיום דיון לגופו של עניין בטענות המורשע בנושא {ע"פ 7819/15 סלור נ' מ"י, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.16); ת"פ (חי') 52882-04-15 מדינת ישראל נ' עלא חורי, תק-מח 2016(2), 33241 (2016)}.

סעיף 36א(ב) לפקודת הסמים מסוכנים קובע שני תנאים לקביעה כאמור: האחד, הרשעה בעבירה של עסקת סמים. השני, כי הנדון הפיק או היה אמור להפיק רווח מהעבירה {ת"פ (שלום אי') 1113/07 מדינת ישראל נ' ארז יעקב, תק-של 2008(2), 20854 (2008)}.

על-פי סעיף 36א(1) לפקודת הסמים המסוכנים שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי", נקבע כי כאשר הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה בית-המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, בנוסף לכל עונש, יחולט לאוצר המדינה כל רכשו שהוא רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה.

בהמשך לאותו סעיף, נקבע כי בית-המשפט שהרשיע אדם בעבירות של עסקה בסם והוכח שהאדם הפיק רווח מאותה עסקה, יכריז על האדם כעל סוחר סמים, ומשכך עשה, יצווה בגזר הדין בנוסף לכל עונש אחר, על חילוט כל רכוש של האדם אשר הושג בעבירה של עסקת סמים לאוצר המדינה.

ובסעיף-קטן (ג) נקבע כי בית-המשפט לא יצווה לחלט כאמור אלא לאחר שנתן לנדון או לאחר הידוע כבעל הרכוש, או למי שהרכוש נמצא בחזקתו, לטעון לזכות ברכוש ולהשמיע טענותיו. בסעיף-קטן (ד) נקבע כי בקשת התובע לחלט רכוש לפי סעיף-קטן (ג) תפורט בכתב האישום.

מכאן, כאשר התביעה מבקשת לחלט רכוש הנטען כרכוש של הנאשם, ששימש בביצוע עסקת הסמים, היה על התביעה לציין זאת בכתב האישום או לבקש להכריזו כסוחר סמים.

לעניין זה קובעת תקנה 4 לתקנות הסמים המסוכנים (סדר דין לעניין חילוט רכוש), התשנ"ו-1996 כי "הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי יתקיים בטרם יביא התובע ראיות לקביעת העונש כאמור בסעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי".

יצויין כי המחוקק התיר לתובע לתקן את כתב האישום בנקודה זו בכל שלב של ההליכים עד לגזר הדין, כדי שיוכל לכלול בו את פרטי הרכב הנדון ואת הבקשה לחילוטו.

לא אחת, נקבע כי הבעלות הרשומה ברכוש נשוא הבקשה לחילוט איננה מכריעה לצורך קביעת הבעלות הממשית והשליטה ברכוש. כלומר, הבעלות ברכוש ששימש בעבירת סמים איננה תנאי מוקדם לביצוע החילוט {ע"פ 546/92 בן עזר נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3), 237 (1992); ת"פ (מחוזי נצ') 1103/01 מדינת ישראל נ' נבואני אחמד, תק-מח 2002(2), 68898, 68902 (2002)}.

על-פי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים התנאי הוא הרשעה בעבירה של עסקת סם. הסעיף נוקט בלשון ציווי ומטיל מעין חובה על בית-המשפט להורות על חילוט הרכוש, אלא, שבידי בית-המשפט נותר שיקול-דעת הנלמד מתוך הסיפא {הקובעת כי "זולת אם סבר בית-המשפט שלא לעשות כן ומנימוקים מיוחדים שיפרט"}.

דומה כאילו צומצם שיקול-הדעת של בית-המשפט, שהפך להיות החריג לכלל המצווה על חילוט הרכוש באופן פוזיטיבי. הרכוש אשר יועד לחילוט, מנוי בסעיפים-קטנים (א)(1) ו- (א)(2), לכל רכוש אשר שימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או כדי לאפשר ביצועה, וכן כל רכוש שהושג כשכר על ביצוע העבירה, או שיועד לכך.
הגדרת הרכוש בסעיף זה הינה רחבה עד מאוד וכוללת כל רכוש מכל סוג ומין שהוא, רכוש ניידי ודלא ניידי ואף ריבית אשר שולמה על סכום שיועד לשמש שכר לביצוע העבירה.

משקמה לבית-המשפט סמכות החילוט הקבועה בסעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, חייב הוא מכוח הנקיטה בלשון "יצווה" להורות על חילוט של "כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים", אלא-אם-כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים שיפרט {ע"פ 7598/95 שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 385 (1998)}.

סעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים הוא סעיף מנדטורי, ועל בית-המשפט להיענות לבקשת המאשימה, אלא אם סבר שיש נימוקים מיוחדים שלא לעשות כן {ע"פ 7598/95 שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 385 (1998)}. כפי שנקבע בפסיקה, "אך נסיבות יוצאות מגדר הרגיל" יניעו את בית-המשפט לסטות מהוראת החילוט הקבועה בסעיף זה {ע"פ 3102/93 גביש נ' מדינת ישראל, דינים מג, 431}.

סעיף 36א(א) הנ"ל "אדיש" לשאלת הבעלות ברכוש ששימש לביצוע העבירה {ראה למשל ע"פ 1642/00 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 587 (2001)}.

לתשומת-ליבינו כי סעיף 31 לפקודת הסמים המסוכנים שכותרתו "חזקות" קובע כי כל רכוש של סוחר סמים אשר נצבר במהלך שמונה השנים שקדמו להגשת כתב האישום, כולל רכוש של בן זוגו וילדיו {עד גיל 21} וכן רכוש שמומן על ידיו או שנתן הנדון לאדם אחר ללא תמורה - הוא רכוש שהושג כתוצאה מעבירת סמים, אלא אם הוכח אחרת.

כל עוד לא הוכחו האלמנטים המפורטים בסעיפים 31(אא) ו- 31(בב) לפקודת הסמים המסוכנים, לא חילץ עצמו הנדון מן החזקות הקבועות בסעיף 31(6)(א) לפקודת הסמים המסוכנים. נטל ההוכחה של "העובדות המחלצות" מן החזקות, מוטל על הנאשם {סדרי הדין בבקשה קבועים בתקנה 4 לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1980}.

מכיוון שהחוק קובע חזקה אשר ניתנת לסתירה אך הנטל לסתור אותה מוטל על שכמי הנאשם, בראיות כמו כל נטל להוכחה המוטל על שכמי נאשם במשפט פלילי, מידתו היא כמידת ההוכחה במשפט אזרחי. אך עדיין אם לא הוכיח הנאשם את המוטל עליו פועלת החזקה לחובתו.

לעיתים כאשר המאשימה אינה מצליחה לחלט רכב, לדוגמה, על-פי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים, מעלה היא טענה לפיה ניתן לחלט הרכב על-פי סעיפים 32(א) ו- 39(א) + (ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש).

לעניין זה נדגיש כי תנאי לחילוטו של כל רכוש שנתפס ומוחזק על-ידי המשטרה, על-פי סעיף 32 (א) ו - 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) הוא כי הנאשם הינו בעליו של הנכס.

נעיר כי עצם השימוש ברכב על-ידי הנאשם איננו הופכו לבעליו של הרכב ועל המאשימה הנטל להוכיח. משאין הרכב בבעלות הנאשם, ולא הוכח כי לנאשם זכות בעלות מהותית ברכב - לא יהיה מקום לחלטו על-פי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש).

ב- ת"פ (מחוזי נצ') 1089/01 {מדינת ישראל נ' שסטיק איגור, תק-מח 2001(4), 21178, 21180 (2001)} נדונה בקשת המאשימה לחלט את רכבו של הנאשם הרשום על-שם אחותו.

כב' השופטת מוניץ נחמה דחתה הבקשה לחלט את רכבה של אחות הנאשם שכן המאשימה לא פירטה את בקשתה לחילוט הרכב בכתב האישום והנאשם אף לא הוכרז כסוחר סמים בהכרעת הדין, על-פי הוראותיו של סעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים.

זאת ועוד, לא נתקיים דיון ולא ניתנה לאחות הנאשם ולנאשם, הזדמנות להוכיח את טענתה כי היא הרשומה כבעלי הרכב הינה לא רק הבעלים הרשום אלא גם הבעלים בפועל של הרכב, דיון כזה אמור היה להתקיים בטרם מתן גזר הדין {ראה תקנה 4 לתקנות הסמים המסוכנים}.

מכאן, שלא נתקיימו התנאים המוקדמים להורות על חילוט הרכב על-פי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים.

ב- ע"פ 3162/94 {מישל בן רימונד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 265 (1996)} קבע כב' השופט ג' בך כי במקרה דנן אומנם הוכרז המערער מישל ישראל כסוחר סמים, ובכך נפתחה לכאורה הדרך ליישום סעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים, אלא שלא הוכח שהמערער העביר להוריו את כל הכספים שבחשבונם האמור, או חלק מוגדר מהם, ובוודאי לא הוכח שעשה כן ללא תמורה.

נטל ההוכחה נותר, אם כן, על כתפי התביעה והיה עליה להגיש ראיות משכנעות לביסוס הטענה, כי חשבונות ההורים היו בשליטתו של המערער מס' 1, או כי רכושו של המערער ורכושם של הוריו {המערערים מספר 2 ו- 3} חד היו המה. הראיות שהובאו על-ידי התביעה אין די בהן כדי להרים את הנטל האמור.

אשר-על-כן, נראה כי יש לקבל את הערעור במובן זה שיבוטל החילוט שהוטל על רכושם של ההורים, היינו על סכום הכסף בשיעור של 123,490.62 ש"ח אשר חולט מחשבונם בבנק.

ב- ע"פ 7598/95 {מדינת ישראל נ' צ'רלי בן שטרית, פ"ד נב(2), 385 (1998)} קבע בית-המשפט כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה אין בידו לקבוע "בצורה נחרצת וחד-משמעית" אם מקורם של הכספים הנ"ל בביצוע עבירה של עסקת סמים - אינה מספיקה להפרכת החזקה הקבועה בסעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים.

החזקה האמורה הינה "חזקה שבחוק" שנטל הפרכתה על "הנאשם" {המערערים במקרה דנא}; וכידוע, אין "הנאשם" יוצא ידי חובתו בהקשר זה על-ידי הקמת ספק בלבד, ועליו להוכיח את גרסתו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו.

קביעתו האמורה של בית-המשפט המחוזי מבטאת קיומו של "ספק" בלבד; ובכך לא סגי. במצב דברים זה, נותרה החזקה שבסעיף 31(6) לפקודה על כנה; ובית-המשפט היה מוסמך - לאחר קיום ההליך הקבוע בדין ובכפוף לתוצאותיו - להורות על חילוט הכספים מכוח ההוראה הקבועה בסעיף 36א(ב) לפקודה.

ויושם-אל-לב: בבסיס החזקה הקבועה בסעיף 31(6) לפקודה עומדת קביעתו של בית-המשפט כי "הנדון הוא סוחר סמים"; וקביעה כזו נעוצה בכך ש"הוכח" לבית-המשפט - במידה של למעלה מספק סביר - כי "הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח כאמור".

במקרה דנא, הוכח, במידה הדרושה, כי המערערים היו אמורים להפיק רווח מעבירה של סחר בסמים - בה הורשעו - שהיא "עבירה של עסקת סמים" כמשמעותה בהגדרה שבסעיף 1 לפקודה.

משקמה לבית-המשפט המחוזי סמכות החילוט הקבועה בסעיף 36א(ב) לפקודה, חייב הוא - מכוח הנקיטה בלשון "יצווה" - להורות על חילוטו של "כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים"; אלא-אם-כן סבר שלא לעשות כן "מנימוקים מיוחדים שיפרט".

הכספים שנתפסו ברשותם של בן שטרית וגרבי באים לכאורה - מכוח החזקה שבסעיף 31(6) לפקודה - בגדר "רכוש", כאמור בסעיף 36א(ב) לפקודה; ובעיקרון חייב היה בית-המשפט להורות על חילוטם, אלא אם יפרט נימוקים מיוחדים שלא לעשות כן.

"נימוקים מיוחדים" כאמור, לא פורטו בפסק-הדין: הנימוק שאין ביכולתו של בית-המשפט לקבוע בוודאות מה מקורם של הכספים הנ"ל - אינו נוגע להימנעות מחילוט; והוא הדין בהשקפתו של השופט המלומד, לפיה - "דרך המלך" להטלת סנקציה כספית על המערערים במקרה דנא, היא השתת קנס דווקא. בהעדר נימוקים "מיוחדים" - כמשמעותם בסעיף 36א(ב) לפקודה - דין ההחלטה שלא להיעתר לבקשת החילוט, מן הטעמים שנתן בית-המשפט המחוזי, להתבטל.

במצב דברים זה, מן הדין היה לקיים דיון "עצמאי" בבקשת החילוט; ולהכריע, בעקבות קיומו של הדיון, בבקשה.

קנס "במקום" חילוט על-אף שניתן היה לסיים את הדיון בנושא זה במה שנאמר עד כה, מתייחס לאופיו של החילוט כנגד אופיו של הקנס. בית-המשפט קבע כי עמדת התביעה, לפיה חילוט וקנס אינם אמצעים עונשיים חלופיים - נראית לבית-המשפט.

קנס מהווה עונש פשוטו כמשמעו; ותכלית הטלתו הינה "עונשית". לעומת זאת, חילוט אינו עונש; במשמעותו המובהקת של מושג זה; ותכליתו אינה "עונשית", אלא "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". אכן, מן ההיבט החשבונאי, אין זה משנה כיצד "תכונה" נטילת הכספים מרשותם של המערערים; ומבחינתם חד-הוא, אם ה"נטילה" כאמור, תהיה בדרך של "תשלום קנס" או בדרך של "חילוט".

ברם, מן ההיבט הציבורי יש חשיבות ראשונה במעלה להבחנה בין השניים: קנס - "מכה" את העבריין בכיסו בשל הפרת הדין, בשיעור שקובע החוק והוא משתלם ממשאביו הכספיים הלגיטימיים של הנידון; ואילו חילוט - נוטל מן הנידון רכוש שהושג בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו, כרכוש שאינו שייך לו אלא מוחזק על ידו שלא כדין. וזאת גם זאת: קנס - אפשר לא לשלם ולשאת תמורתו במאסר; ואילו חילוט - אינו "משתלם", אין מאסר תמורתו ובפועל הוא מקנה את הרכוש, פשוטו כמשמעו, לציבור.
לחילוט - כמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק - ערך מרתיע ממדרגה ראשונה; וזאת לא בשל עוצמת הפגיעה בכיסו של העבריין, אלא בשל כך שהוא מאיין את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים: רווח עצום על רקע של סיכון קל יחסית.

ההכרעה בערעור המדינה לאור כל האמור לעיל, דין ערעור המדינה בעניין החילוט להתקבל: בית-המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות, בסוברו כי "דרך המלך" לפגיעה בכיסם של בן שטרית וגרבי הינה - בנסיבות העניין - בהטלת קנס בשיעור זהה לסכומי הכסף שנמצאו ברשותם; ומן הדין היה לקיים דיון "עצמאי" בבקשת החילוט שהגישה המדינה, כאמור בפקודה ובתקנות. אכן ה"דרך" של הטלת הקנסות שהוטלו על השניים - בן שטרית וגרבי - קלה ופשוטה מ"דרך" החילוט שבקשה המדינה. ברם, אין המדובר בדרכים חלופיות; ומשביקשה המדינה "חילוט" ולא "קנס", מן הדין היה לילך בדרך זו, על-אף שהיא כרוכה בקיומו של הליך נוסף "עצמאי", שאין לדעת מראש את תוצאותיו. דין הקנסות שהוטלו על בן שטרית וגרבי להתבטל; והדיון בבקשת החילוט יוחזר לבית-המשפט המחוזי.

לאור האמור לעיל קבע בית-המשפט כי דין ערעור המדינה להתקבל תוך שהוא החזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי לדיון בבקשת החילוט.

ב- ת"פ (שלום נצ') 1157-04-10 {מדינת ישראל נ' שמעון חזיזה (עציר), תק-של 2011(1), 108502 (2011)} טען בא-כוח הבנק כי הרכב מושכן כדין על-ידי הנאשם לטובת הבנק, בהתאם לשטר משכון שנחתם ביום 29.6.08 ונרשם כדין ברשם המשכונות ביום 7.7.08. עוד נטען כי ביום 15.4.10 התמנה לכונס נכסים על הרכב וניתן צו למימושו. הרכב נתפס על-ידי המשטרה ביום 22.3.10.

כב' השופט ג'ורג' אזולאי קבע במקרה דנן כי השתכנע כי המשכון נרשם לצורך הבטחת החזר ההלוואה בסך 58,000 ₪ בלבד ולא לשם הבטחת כל סוגי האשראי בחשבונו של הנאשם ואין בהחלטתו כאמור כדי לפגוע, באופן בלתי-מידתי או בלתי-צודק בבנק, אשר היה אמור לבחון צעדיו בטרם עת ולנהוג בהתאם למסמכיו שלו.

לפיכך, מאחר והנאשם השיב חלק גדול מכספי ההלוואה, הורה בית-המשפט על חילוט הרכב לשם מכירתו. כספי התמורה יועברו תחילה לכיסוי החוב נשוא השיעבוד, קרי, אך ורק יתרת ההלוואה הספציפית שלא שולמה עדיין ושאר הכסף יועבר לטובת אוצר המדינה.

ב- ת"פ (שלום ק"ג) 450/05 {מדינת ישראל נ' ילאו יעקב, תק-של 2008(2), 8255 (2008)} קבעה כב' השופטת טלי חיימוביץ כי המאשימה לא הוכיחה מעל לספק סביר, ולמעשה לא הביאה כל ראיה, כי הכספים אותם היא מבקשת היא לחלט הושגו במסגרת הנסיבות המתוארות בסעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים.

ב- ב"ש (שלום צפ') 3272/05 {ממן ליטל נ' מדינת ישראל, תק-של 2006(1), 13750 (2006)} קבע כב' השופט בן פיילס כי המבקשת עשתה עליו רושם אמין בעדותה בפניו, היא מסרה פרטים בסיסיים המלמדים כי המדובר ברכושה של המבקשת וכי הינה בעלת השליטה במכונית בדרך-כלל ולא מיועדת לשימושו של הנאשם אשר כפי שמצויין אף נפסל מנהיגה.

אין כל בסיס למסקנה כי המכונית נרכשה לצורכי המשפחה, בכסף שחסכה המבקשת בעבודות משק בית. אשר-על-כן, הבקשה לחילוט המכונית נדחתה תוך הוראה כי יש להחזיר המכונית למבקשת.

ב- ב"ש (שלום צפ') 1403/03 {מדינת ישראל נ' עמר תומר, תק-של 2003(2), 12651 (2003)} קבע כב' השופט שכיב סרחאן כי גם מהמוצג {מב/1} עולה במפורש כי המשיב הוא הבעלים של הרכב. הטענה לפיה, שאביו של המשיב, כביכול, הוא הבעלים של הרכב הינה, בנסיבות העניין, בעלמא. התוצאה היא, כי יש להיעתר לבקשה ולחלט את הרכב לאוצר המדינה.

2. חילוט רכוש בהליך אזרחי (סעיף 36ב לפקודת הסמים)
פקודת הסמים המסוכנים מבחינה בין שני סוגי חילוט. האחד, פלילי. השני, אזרחי. הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי צריך להתקיים בטרם הבאתן של ראיות לקביעת העונש על-ידי התובע וההחלטה בבקשה לצו חילוט פלילי תיכלל בגזר הדין.

כלומר, הדיון בבקשה לצו חילוט פלילי צריך להתקיים בטרם הבאתן של ראיות לקביעת העונש על-ידי התובע ובמהלך הדיון שומע בית-המשפט את טענותיו של הנאשם וגם של מי שטוען לזכות ברכוש, החלטת בית-המשפט בבקשה לצו חילוט פלילי תיכלל בגזר הדין, אלא אם החליט בית-המשפט להעביר את הדיון להליך אזרחי.

ב- ב"ש (מחוזי נצ') 2074/07 {מדינת ישראל נ' שימונוב גרשון, תק-מח 2007(3), 9495 (2007)} בעל הרכב הורשע בעבירת סמים.

כב' השופט יצחק כהן קבע כי המבקשת אינה יכולה לבקש חילוט על-פי סעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים, מאחר ולא מימשה את צו החילוט שניתן על-ידי בית-המשפט בגזר הדין {בשל טעות טכנית; טעות במספר הרכב}.

עתה כדי לממש את צו החילוט, בקשתה לחילוט הרכב היא מכוח סעיף 36ב(א)(2) לפקודת הסמים המסוכנים - חילוט אזרחי.

חילוט אזרחי הינו הליך עצמאי, שונה הוא מהליך אזרחי בהמשך להליך פלילי, יש להבדיל ביניהם, מחד הליך חילוט אזרחי שהוא בהמשך ישיר להליך פלילי ומופרד ממנו רק מטעמי נוחות ומאידך, הליך חילוט אזרחי עצמאי, אשר אינו מותנה באישום או הרשעה של הנאשם.

סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים מדבר בחילוט רכוש בהליך פלילי. המבקשת מעלה בבקשתה את עניין הכרזתו של המשיב "סוחר סמים", הכרזה בהתאם לסעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, נפקות ההכרזה היא, שבית-המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה בגזר הדין לחלט רכוש הנאשם.

סעיף 36א(ד) לפקודת הסמים המסוכנים קובע גם הליך דיוני אזרחי לחילוט שהוא המשך להליך הפלילי. כלומר, המחוקק היה ער לאפשרות שבית-המשפט הדן בהליך פלילי, בנסיבות מסויימות כאמור בסעיף זה, יוכל להעביר את הדיון בעניין חילוט הרכוש, למסגרת דיונית נפרדת מההליך הפלילי, לדיון בחילוט במסלול אזרחי, אך בדגש בהמשך להליך הפלילי, לא כהליך עצמאי.

חילוט בהליך אזרחי על-פי סעיף 36ב לפקודת הסמים המסוכנים שונה מחילוט בהליך פלילי לפי סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים ושונה מחילוט אזרחי מכוח סעיף 36א(ד) לפקודת הסמים המסוכנים. מדובר בהליך אוטונומי.

חילוט לפי סעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים הוא חילוט רכוש, לאחר שהוכרז המשיב כסוחר סמים והוכח כי המשיב הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים.

כאשר מדובר בחילוט על-פי סעיף 36ב לפקודת הסמים המסוכנים, סעיף שמכוחו מבקשת המדינה לחלט את הרכוש, שונה המצב.

ההליך שבפנינו, הליך החילוט האזרחי העצמאי מכוח סעיף 36ב לפקודת הסמים המסוכנים, שעליו נשענת המבקשת, הינו נטול זיקה להליך הפלילי, אין משמעות לכך שהמשיב הוכרז כסוחר סמים לעניין חילוט הרכוש לפי סעיף זה, לכן יש לבחון ולהוכיח את אחת מהחלופות האמורות בסעיף 36ב(א)(1) - (3) לפקודת הסמים המסוכנים.

במקרה דנן, המשיב ביצע את העבירה בעודו נוסע ברכב נשוא הבקשה, מה שסייע לו לבצעה ומעיד על זיקה ישירה ביניהם. מכאן, הדין עם המבקשת, יש לחלט את הרכב נשוא הבקשה.

ב- ת"פ (יר') 1002/10 {מדינת ישראל נ' ירון כהן, תק-של 2015(4), 124807 (2015)} קבע בית-המשפט:

"4. לעניין נטל הראיה נפסק בקשר דומה של חילוט אזרחי לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 כי "לצורך חילוט רכוש בהליך אזרחי על-פי סעיף 22 לחוק, נטל ההוכחה הוא כבהליך אזרחי, אך יש צורך 'בכמות ובמשקל של ראיות מעבר לכמות ולמשקל הנדרשים במשפט אזרחי רגיל' " (ע"א 9796/03 חביב שם טוב נגד מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397, על-פי דעת הרוב מפי המשנה לנשיא כב' השופט חשין והשופטת, כתוארה אז, נאור).
הצדדים הסכימו כי נטל ההוכחה חל על המבקשת, וכי עליה להוכיח את טענותיה במאזן הסתברויות אך בנטל מוגבר (פרוטוקול עמ' 237)."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חילוט רכוש בהליך הפלילי (סעיף 36א לפקודת הסמים), חילוט רכוש בהליך אזרחי (סעיף 36ב לפקודת הסמים)