איסור הלבנת הון (סעיף 3 לחוק)

1. הדין
סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 קובע כדלקמן:

"3. איסור הלבנת הון (תיקון התשע"ב)
(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה: "רכוש אסור"), במטרה להסתיר אך להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין:
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה;
(4) רכוש שנעברה בו עבירה.
(ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיפים 7 או 8א או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף-קטן (א); לעניין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי-מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח.

2. חשיבותה של הוראת סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון
ב- ע"פ 2333/07 {שלמה תענך נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 343 (2010)} קבע בית-המשפט:

"הנה-כי-כן, העבירה הקבועה בסעיף 3(א) - שבה הורשעו המערערים - עוסקת בעשיית פעולה ב"רכוש אסור", לשם הסתרתו או הסוואתו של המקור הבלתי-חוקי של רכוש זה, זהותם של בעלי הזכויות בו, מיקומו, תנועותיו או עשיית פעולות בו. להבדיל, העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) עוסק בעשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב, על-מנת שלא יהיה דיווח כאמור בסעיפים 7 ו- 9 לחוק איסור הלבנת הון.
כל אחת משתי העבירות האמורות יועדה למטרה אחרת, כאשר סעיף 3(א) עוסק ברכוש שנעברה בו עבירת המקור ואילו סעיף 3(ב) עוסק ברכוש שנעברה בו עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, במטרה למנוע דיווח על-פיו ולסכל את יישומו (ראו: עניין שם טוב, פסקה 19 לפסק-דינו של המשנה לנשיא מ' חשין, בעמ' 410-409). ודוק - סעיף 3(א) הוא לב ליבו של חוק איסור הלבנת הון. סעיף זה מעגן את האיסור העיקרי על-פי חוק איסור הלבנת הון, על ביצוע פעולות לשם הסוואתו של רכוש אסור, כאשר הוראת סעיף 3(ב) מהווה, למעשה, "חגורת ביטחון" המתוחה סביב האיסור העיקרי הקבוע בסעיף 3(א) כאמור:
"ליבתו של החוק (...) היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א)."
(ראו: בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר, פ"ד נח(3), 613, 620 (2004)."

3. היסוד הנפשי והעובדתי הדרוש להרשעה בעבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון
היסוד העובדתי של העבירה מורכב מרכיב התנהגותי של עשיית "פעולה ברכוש", ומרכיב נסיבתי לפיו הפעולה נעשית ב"רכוש אסור" {ת"פ (ת"א) 26228-07-14 מדינת ישראל נ' מאיר אוחנה, תק-מח 2015(4), 8389 (2015)}.

"פעולה ברכוש" מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כ"הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור".

"רכוש אסור" מוגדר בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון כרכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירת מקור; רכוש ששימש לביצועה של עבירת מקור; רכוש שאפשר ביצועה של עבירת מקור; רכוש שנעברה בו עבירת מקור. על-פי סעיף 2 לחוק איסור הלבנת הון, "עבירת מקור" היא כל עבירה המופיעה בתוספת הראשונה לחוק.

היסוד הנפשי של העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון הוא מסוג "מטרה" או "כוונה מיוחדת", קרי יש להוכיח כי הפעולה ברכוש האסור נעשתה מתוך כוונה להסתיר או להסוות את מקורו, מיקומו וכיוצא בזה.

יודגש כי זו אינה עבירת תוצאה, שכן אין דרישה כי התוצאה המיוחלת של הסתרת או הסוואת הרכוש האסור אכן תתממש {ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו; ע"פ 8551/11 כהן ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

בכל הנוגע ליסוד הנפשי המיוחד של "מטרה להסתיר", בפסיקת בית-המשפט נקבע כי יש להבחין בעניין זה בין הסתרה לשם מניעת גילוי עצם ביצועה של עבירת המקור לבין הסתרה לשם ניצול פירותיה של עבירת המקור, כאשר זו האחרונה בלבד תקים את העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון {ע"פ 8551/11 כהן ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

במילים אחרות, תחולת העבירה מצומצמת רק למצבים בהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש האסורים תוך "הטמעתם" במערכת הכלכלית הרגילה, כך שיתאפשר שימוש לגיטימי עתידי בהם {ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 343 (2010)}.

העבירה המוגדרת בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון היא עבירה התנהגותית המחייבת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת - "במטרה".

כאשר מחשבה פלילית מסוג "מטרה" נדרשת בעבירה התנהגותית, כגון זו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אין המדובר ביסוד הנפשי של "כוונה" כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסויים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה {ראה גם ע"פ 506/89 נעים נ' רוזן, פ"ד מה(1), 133 (1990); ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221 (1996); רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 97 (1997) (ייקרא להלן: "עניין פולק")}.

מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה {ראה למשל עניין פולק, עמ' 109}.

4. סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון - מהות העבירה
תכליתו של סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, היא להבטיח את יישומו האפקטיבי של חוק איסור הלבנת הון.

הוראת סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

המבקש להלבין הון שהושג בעבירה - לרבות הון ששימש לביצוע עבירה או הון שאיפשר ביצוע עבירה - יעשה כל אשר ביכולתו כדי להסתיר את מעשיו מפני הרשויות. דרכו זו של העבריין מבקשת הוראת סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון - לשבש.

מכאן חובת הדיווח המוטלת על תאגידים בנקאיים, כהוראת הסעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, וקביעת עבירה למי שעושה פעולה ברכוש במטרה לסכל דיווח לפי סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון {או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון; ראה גם בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' אדר ואח',פורסם באתר האינטרנט נבו}.

לעניין חשיבותה של חובת הדיווח נקבע כי "טול מחוק איסור הלבנה את חובת הדיווח - ונטלת ממנו את נשמתו" {ע"א 9796/03 שם טוב ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

היסוד העובדתי של העבירה הינו עשיית "פעולה ברכוש" {כל רכוש, גם אם הוא לא "אסור"} או מסירת "מידע כוזב" {לרבות הימנעות ממסירת מידע מקום שזו נדרשת}. היסוד הנפשי של העבירה הינו מודעות ליסוד העובדתי {קרי, לכך שנעשית פעולה ברכוש או לכך שנמסר מידע כוזב}, וכן "מטרה" או "כוונה מיוחדת" לסכל את משטר הדיווח הקבוע בחוק איסור הלבנת הון.

למותר להדגיש כי האיסור החוקי בסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון חל על כל אזרח ואזרח, ולא רק על מוסדות פיננסיים למיניהם {ראה גם ת"פ (ת"א) 26228-07-14 מדינת ישראל נ' מאיר אוחנה, תק-מח 2015(4), 8389 (2015)}.

ב- ת"פ (ת"א) 40346-05 {מדינת ישראל נ' קרן ללום ואח', תק-מח 2009(4), 10551 (2009)} קבע בית-המשפט כי הוראות סעיפים 3(א) ו- 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, אוסרות על התנהגויות שונות, ונועדו להגשים מטרות שונות המשלימות זו את זו.

ב- בש"פ 1542/04 {מדינת ישראל נ' אדר, פ''ד נח(3), 600 (2004)} התייחס כב' השופט חשין להחלת החובות על כל רכוש {ולא רק על רכוש אסור} וקבע:

"אכן, פירוש הוראת סעיף 3(ב) כמחילה עצמה גם על רכוש תם וישר - פירוש שאינו קל הוא, ואולם הבה נשאל עצמנו באמת וביושר: אדם העושה ברכוש תם וישר, והיודע כי עובר הוא עבירה קשה ביותר בעשותו באותו רכוש במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות, מה-טעם יעשה מעשה במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות? מה טעם ייטול על עצמו סיכון ויהפוך עבריין כבד במעשה אסור שיעשה? אכן,ברובם המכריע של המקרים יהיו אלה אנשים העושים ב"רכוש אסור", והרי אותם מבקש המחוקק להעלות ברשת. ואילו באשר לעושים ב"רכוש" שאינו "רכוש אסור", והמה המעט, ייאלצו אף הם להסביר מה-טעם עשו מעשים אסורים שעשו, והעונש - אם יעמדו לדין - יהיה כמידת החטא. חגורת הביטחון שהוראת סעיף 3(ב) קובעת סביב הוראת סעיף 3(א), לא נוכל לומר עליה כי חגורת ביטחון הזויה היא. הוראת סעיף 3(ב) הפכה את חובת הדיווח לחובה ראשונית, ולא ניתן לומר כי בפרשנו את החוק כלשונו יצרנו מפלצת שיש צורך להכריתה מארץ."

ב- ת"פ (ת"א) 21432-04-14 {מדינת ישראל נ' איתן חייא, תק-מח 2015(4), 25208 (2015)} טענה התביעה כי לאחר חזרתו של חייא בשנת 2004 לישראל, העביר האחרון כספים מארה"ב לישראל, לכל הפחות בסכום של 15 מיליון ש"ח. הכספים הוכנסו לישראל, רובם במזומן {באמצעות אנשים או צ'יינג'ים} ומיעוטם בהעברות בנקאיות או משלוח שיקים מחו"ל והפקדתם לחשבונות של אחרים בישראל.

חייא לא העביר דיווח לרשויות המס והרשות להלבנת הון ופרטי זיהוי שלו כבעל חשבון או נהנה אינם מצויים. כך גם אין פרטים שלו בכרטסת בצ'יינג'ים. הפעולות ברכוש הכספים שהכניס, מעולם לא דווחו לרשויות.

בית-המשפט קבע כי חייא הכניס את הכספים לישראל בעת חזרתו מארה"ב. אין הכוונה שחייא נשא את הכספים במזומן על גופו, פיזית, אלא שבתקופה בה נכנס לישראל דאג לכך שהכספים ייכנסו לישראל בדרכים שונות.

עוד נקבע, כי אופי הפעילות בכספיו מצביע על כך שחייא עשה כל שביכולתו על-מנת להימנע מדיווח אודות כספיו ואודות פעילותו העסקית {אף שמסר הצהרת הון בשנת 2010}.

עוד נקבע, כי שעם כניסתו למאסר בארה"ב בתחילת שנות ה- 90 חייא הפקיד בידי אנשי אמונו בארה"ב את כספו ורכושו. בעת שחרורו מהכלא וחזרתו לישראל בשנת 2004, הוא העביר בדרכים שסירב לפרט 15 מיליון ש"ח, ללא דיווח לרשויות - מתוך מטרה שלא לדווח. רק בשנת 2010 דיווח חייא לרשויות על אותם סכומים במסגרת הצהרת הון.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את חייא בעבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח, על-פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון בנסיבות סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון וכן בעבירה של מסירת מידע כוזב על-פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון בנסיבות סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון.

ב- ת"פ (ת"א) 13742-04-11 {מדינת ישראל נ' ניסים בן משה דז'לדטי-דגלדטי, תק-מח 2015(4), 35887 (2015)} הורשע הנאשם במתן דיווח כוזב - עבירה לפי סעיפים 3(ב) ו- 7 לחוק איסור הלבנת הון.

ב- ת"פ (ת"א) 43665-11-11 {מחלקה משפטית ארצית לתיקי מכס ומע"מ - תל-אביב נ' אריה שירזי, תק-מח 2015(4), 10983 (2015)} בית-המשפט קבע כי על בסיס העובדות שהוכחו בפרשת האישום הראשון, ניתן לקבוע שהנאשם ביצע עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, רישום כוזב במסמכי תאגיד והוצאת חשבוניות פיקטיביות במטרה להתחמק מתשלום מס ולסייע לאחרים להתחמק מתשלום מס, בנסיבות מחמירות {כגון ריבוי עבירות, אמצעים מתוחכמים} שהן עבירות מקור לפי חוק איסור הלבנת הון.

5. ענישה במסגרת ארגון פשיעה - רקע נורמטיבי
ב- תפ"ח (ב"ש) 26879-11-12 {מדינת ישראל נ' אילן בן שיטרית, תק-מח 2016(2), 11 (2016)} סקר בית-המשפט את הצד הנורמטיבי שבענישה מכוח החוק למאבק בארגוני הפשיעה וחוק איסור הלבנת הון בדברים הבאים:

"מטרתו של החוק למאבק בארגוני פשיעה, אשר נחקק בשנת 2003, היא להילחם בתופעת הפשע המאורגן במדינת ישראל ומכאן נבע הצורך להחמרה בענישה באשר למי אשר פועל תחת מסגרת זו. לפיכך, הערכים המוגנים הנפגעים מביצוע עבירות במסגרת חוק זה נוגעים לפגיעה במדינה, בריבונות המדינה, בסדר והניהול התקין של המדינה כאשר גורמים עבריינים מוצאים לעשות דין לעצמם; פגיעה באזרחי המדינה ובשלומם; ופגיעה בחירות ותחושת הביטחון של אזרחי המדינה.
"העבירה של פעילות בארגון פשע היא קשה ומסוכנת. יש בה להטיל מורא על הציבור הרחב ולפגוע פיזית ונפשית באזרחים תמימים. בית-משפט זה עמד לא אחת על אופיין של עבירות מעין אלה ועל הצורך בהחמרת הענישה כלפי מי שנוטל את החוק לידיים ומפגין זילות כלפי הרשויות...
המחוקק עיגן בדין את הבסיס להטלת עונש על ראשיו ומוביליו של ארגון הפשיעה, ככאלו, וזאת בשונה מהצורך שהיה בעבר להוכיח מבחינה ראייתית את הקשר של ראשי הארגון לביצוע המעשים אשר נעשו בפועל על-ידי הדרגים הנמוכים יותר.
האמור הינו במסגרת סעיף 2 לחוק אשר קובע כהאי לישנא...
עוד נקבע בסעיף 3 לחוק כי...
"שתי מטרות עיקריות שיווה המחוקק לנגדו בחקקו את חוק מאבק בארגוני הפשיעה: הראשונה מהותית - מאבק בפשיעה המאורגנת; השניה מעשית-משפטית - מתן פתרון לקשיים המשפטיים הראייתיים אשר נובעים ממבנהו הייחודי של ארגון הפשיעה...
הנה-כי-כן, לשם הגשמת המטרות עליהן עמדנו יצר המחוקק שני כלים, שלא היו מצויים דרך-כלל במשפטנו הפלילי, כלים אלו נוצרו בסעיף 2 ובסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה (אליהם נידרש בהמשך): הראשון הוא האפשרות ליצור זיקה בין ראש ארגון פשיעה לבין עשיה פלילית של חבר הארגון אף שראש הארגון לא ביצע אותה באופן פיזי, וזאת בשל זמינות התשתית הארגונית במסגרתה בוצעו המעשים. השני, הכפלת עונשו של מי שביצע את מעשהו הפלילי במסגרת ארגון פשיעה, וזאת בקביעה כי משקלה של עבירה הנעברת במסגרת ארגון פשיעה גדול ממשקלה שלא במסגרת זו (כאמור בדברי ההסבר)" (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו) (11.05.11) (להלן: "פרשת שורפי").
החוק מבסס איפוא החמרה בשני אופנים - הראשון על-ידי השתת עונש על עצם היותו של פלוני אחד מ"אושיות" ארגון הפשיעה - ראש או מנהל; והאופן השני, על-ידי החמרה בענישה המושתת על כל מי שביצע פעילות ועבר עבירות במסגרת ארגון פשיעה.
החוק יוצר איפוא מדרג של ענישה העומד בקורלציה לתפקיד בארגון הפשיעה:
המדרג הגבוה - המעגל הפנימי - חל על הדרג הבכיר והמסייעים הראשיים לארגון. על אלו תיגזר ענישה ספציפית כעבירה נפרדת של ארגון פשיעה. קטגוריה זו מחולקת לשניים - ראשי הארגון ואלו הבאים אחריהם - מינהלי ומכווני הפעילות בארגון.
המדרג השני - אלו המבצעים עבירות במסגרת ארגון פשיעה, משמע, מהווה את סוכניו של הארגון, בין אם הם פעילים באופן משמעותי בארגון, ובין אם בצעו מעשה ספציפי במסגרת הארגון, ללא השתייכות אליו (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו), עמ' 199 (11.05.11) (פרשת שורפי)):
אשר לעקרונות העומדים בבסיס אופן הפעלת שני סעיפים אלו, נאמר בפרשת זוארץ :
"מקום בו לא הוכחה מעורבות ישירה של צמרת הארגון במעשים הפליליים שביצעו הכפופים לה, לא תוטל על אנשיה אחריות למעשים אלה. הדין יבוא עמם חשבון אך על מעשיהם שאִפשרו את קיומו של הארגון. בדומה, פעילים בארגון ששלחו ידם בעבירות יוחזקו חייבים אך בגין המעשים שהם עצמם ביצעו, ועצם חברותם בארגון לא תהיה כשלעצמה עבירה". (ע"פ 6785/09 עידן זוארץ נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(2), 751 (להלן: "פרשת זוארץ")).
אשר ליחסי הגומלין בין שני סעיפים אלו, בעיקר במקרים ובארגונים בהם ראש הארגון ומינהליו מבצעים בפועל עבירות במסגרת ארגון הפשיעה, כפי שבענייננו, הרי ככלל על כל מבצע של עבירת מקור במסגרת ארגון פשיעה (אף ראשי הארגון כאשר אלו מבצעים את העבירות בפועל) תחול הנסיבה המחמירה בדבר כפל העונש, הקבועה בסעיף 3 לחוק, וזאת ללא קשר ולצד הענישה הנפרדת בשל עצם היותו של פלוני ראש או מנהל בארגון פשיעה - ענישה הקבועה במסגרת סעיף 2 לחוק.
כך, שעה שראש ארגון/מנהל הורשע בביצוע עבירת מקור ספציפית במסגרת הארגון עונשו "ישודרג" מבחינת רף החומרה והענישה בגינה, מעבר לרף הרגיל בגין אותה עבירת מקור וזאת אף אם הוטל עליו עונש כמתחייב מהאמור בסעיף 2 לחוק בגין תפקידו בארגון. מדיניות זו הינה הראויה ביותר, שכן לא יעלה על הדעת כי על "חיילים" של הארגון, או פעילים אחרים בארגון, יוטל בגין עבירת מקור מסויימת, עונש חמור מזה שיוטל על ראש הארגון, מקום בו שניהם מבצעים יחד את אותה עבירת מקור, והכל כאשר ברור כי חלקו של אותו מנהל בארגון הפשיעה, רב יותר אף בצד התכנוני והניהולי.
עם-זאת, על בית-המשפט לבחון את התוצאה הכוללת, שכן כאשר מדובר בראש ארגון או מנהל בארגון אשר אף מבצע בעצמו עבירות במסגרת הארגון, הרי ההחמרה בענישה מתבטאת הן בעונש שמושת על הנאשם בגין תפקידו בארגון, והן בכך שהענישה "משודרגת" בעבירת המקור לאור קיומה של אותה נסיבה מחמירה; ובלבד שהעונש הנפרד בגין ניהול הארגון מתייחס לפעילות שאינה חופפת את הביצוע של אותן עבירות מקור, לבל יהיה בכך משום כפל ענישה בגין אותם מעשים.
נטעים כי מטרתו הראשונית של סעיף 2 לחוק היתה ליצור זיקה באופן המצדיק השתת עונש על עצם העמידה בראש ארגון פשיעה או ניהולו, גם שעה שלא ניתן מבחינה ראייתית להרשיע או ליצור זיקה בין ראש הארגון לבין עבירה מסויימת שבוצעה במסגרת פעילות הארגון.
יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפרשת שורפי:
"ביחס לרכיב הענישה הראשון - עבירות המקור: ברי לשיטת המחוקק, כי ביצוע העבירות במסגרת ארגון פשיעה "משדרג" לחומרה את עבירת המקור מעבר לרף הענישה המקובל בעבירה זו, אם באמצעות הענישה הספציפית בנושא ארגון פשיעה ואם באמצעות "שדרוג" עבירה אחרת. בית-המשפט המחוזי בחר לבטא את הערך המוסף לחומרה באמצעות מיצוי הענישה בעבירת המקור. יתכן שהיה מקום - כדי להתוות את השימוש הנכון בחוק מאבק בארגוני פשיעה, והדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד - לפצל את רכיבי העונש בין עבירת המקור לנסיבה המחמירה, אך בסופו-של-דבר מסכימים אנו כי עונש ברמה גבוהה בגין עבירת המקור מבטא רף זה, ועל-כן לא מצאנו לערוך שינוי סיווגי. נלך איפוא בהקשר זה בדרכו של בית-המשפט המחוזי, כאמור, וביחס לראשי הארגון ולדרגי הביניים לא נשית בעבירת המקור ענישה בגין הנסיבה המחמירה של עשיית העבירות במסגרת ארגון פשיעה, בהתאם לסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, נוספת על זו שתושת במסגרת עבירת המקור. ביחס לדרג הזוטר, תושת ענישה כוללת אשר תבטא את ביצוע המעשים במסגרת הנסיבה המחמירה של ארגון פשיעה."
הסנקציות המיוחדות הנוגעות לארגון הפשיעה, יופעלו בהתאם לדרגת חומרתו של הארגון, דהיינו ככול שמדובר בארגון המצוי ברף גבוהה יותר כך סנקציות אלו יבואו לידי ביטוי בעונש בצורה חמורה יותר.
"מן החקיקה הנוגעת לארגוני פשיעה עולה כי כאשר עבירה מבוצעת "במסגרת פעילות של ארגון פשיעה" (ועבירה של הלבנת הון בכלל זה) דינה הוא "כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים" (כפי שמורה סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003). כפי שהסביר השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ב- ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (פורסם באתר האינטרנט נבו) בפסקה ל"ז (11.05.11):
"כאשר עבירה נעברת מתוך מסגרת ארגונית (לאו דווקא ארגון פשיעה), נופך חומרה מיוחד נוסף לה בנפרד מחומרת עבירת המקור... ככל שמדובר בארגון המצוי ברף הגבוה של מדד החומרה והשליליות, יש להפעיל ביתר שאת את עוצמת הסנקציות המצויות בגדרי חוק מאבק בארגוני פשיעה" (שם, בפסקה ל"ז)". (ע"פ 1784/14 אשרף עאשור נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו) (03.09.15) - פסק-הדין אמנם דן בנושא של מימון הפעילות האזרחית של ארגון טרור, אך מתייחס גם לפעילות בארגוני פשיעה).
בהתאם לפסיקה, דרגת חומרתו של הארגון וכתוצאה מכך חומרת העונש תקבע נוכח מידת שליליותו של הארגון, וזו תבחן על-פי שני שיקולים עיקריים: האחד, חומרת העבירות בהן עסק הארגון; השני, העוצמה הארגונית, וככול שהארגון מאורגן יותר כך הוא ייחשב לחמור יותר.
"שני משתנים עיקריים מתאימים לבחינת מידת חומרתו ושליליותו של הארגון: (1) חומרת העבירות - ככל שפעילותו של הארגון "מייצרת" עבירות חמורות יותר, כך ייחשב הארגון חמור יותר ב"מדד החומרה והשליליות העבריינית". ארגון פשיעה מאורגן ומרובה מאפיינים ככל שיהיה העוסק בהפקת חשבוניות פיקטיביות, יעמוד - מבלי להקל ראש בחומרת עבירותיו - בדרגה חמורה פחות במדד העברייני לעומת ארגון פשיעה העוסק ברצח, בפדופיליה וכדומה; (2) העוצמה הארגונית - ככל שהארגון מאורגן יותר כך ייחשב חמור יותר במדד העברייני. אותם מאפייני עזר אשר הוזכרו מעלה יסייעו בקביעת עוצמת הארגון; ככל שרבים מאפייני העזר - נחשב הארגון כמצוי ברף הגבוה של המדד העברייני. נדגיש, השליליות הארגונית נפרדת מעבירת המקור; דבר זה, הוא, כאמור, אחד הרציונלים של חוק המאבק בארגוני פשיעה. כאמור, כאשר עבירה נעברת מתוך מסגרת ארגונית (לאו דווקא ארגון פשיעה), נופך חומרה מיוחד נוסף לה בנפרד מחומרת עבירת המקור (פרשת זוארץ פסקה 44 לפסק-דינו של השופט לוי; בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד, פ"ד נד(4), 729, 731; בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 268; בש"פ 6725/06 מוזס נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו)). שני המשתנים שציינו - חומרת עבירת המקור ועוצמת ההתארגנות - משמשים, בשינויים הנדרשים, גם לבחינת מדד חומרתה של עבירה שנעברה במסגרת חוק איסור הלבנת הון (ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו); ע"פ 3712/08 שוובר נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו)) ואכן, ברור כי הלבנת הון שהושג מסחר בבני אדם חמורה מהלבנת הון שהושג כתוצאה מהעלמת מס חד-פעמית, הגם ששני המקרים באים בגדרי חוק איסור הלבנת הון, ואין להקל ראש כלל גם בהעלמת המס. מן האמור יש לגזור גם לגבי רמת הענישה הנדרשת, ככל שמדובר בארגון המצוי ברף הגבוה של מדד החומרה והשליליות, יש להפעיל ביתר שאת את עוצמת הסנקציות המצויות בגדרי חוק מאבק בארגוני פשיעה". ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו), עמ' 210 (11.05.11) ( להלן:"פרשת שורפי").
בעניין אחר נקבע כי בקביעת רף חומרתו של הארגון על בית-המשפט אף להתחשב בתחום פריסתו הגאוגרפית של הארגון:
"בגזר הדין, ציין בית-משפט קמא כי אין המדובר בארגון הנושא על מצחו את כל סימני ההיכר המאפיינים ארגון פשיעה קלאסי, וכי התפרשותו הגיאוגרפית של הארגון היתה מצומצמת ומוגבלת לתחומי טירה וכפר-סבא בלבד" (בע"פ 9093/08 מרואן נאצר נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו) (07.12.11)).
בית-המשפט העליון התייחס אף בפרשת זוארץ לשיקולים אשר יש לבחון בבואנו להכריע מהו משקלה של הנסיבה לחומרה ומהי מידת ההחמרה בעונש הראויה בנסיבות העניין:
"... היקף הפשיעה של הארגון עמו נמנו המערערים, התקופה הממושכת במהלכה בוצעו המעשים, מספרם הגדול של הקורבנות, השלל הרב בו זכו אנשי הארגון שלא כדין ואופייה התקדימי של הפסיקה בפרשה זו - כל אלה חייבו ענישה חמורה במידה ניכרת מזו שנקט בית-המשפט המחוזי."
(ע"פ 6785/09 עידן זוארץ נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(2), 751 (02.02.11))."

6. פעולות ב"רכוש אסור" המהוות הלבנת הון
ב- בש"פ 1740/15 {חמזה מוסלמי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.03.15)} העבירות אשר יוחסו לעורר באישום הראשון, במסגרתןסחר ברכבים ששוויים עולה על 150,000 ש"ח, הינן עבירות מקור כהגדרתן בסעיף 2 לחוק איסור הלבנת הון.

הרכוש שקיבל העורר במסגרת עבירות המקור, לרבות כלי הרכב והתמורה שלקוחותיו שילמו בעדם, מהווה "רכוש אסור" כהגדרתו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון.

העורר ביצע פעולות ברכוש האסור במטרה להסתיר את הקשר שלו לרכוש, ולהסוות הן את מקור הרכוש והן את עצם עשיית הפעולות ברכוש זה.

בשל המעשים האלו הואשם המערער בעבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ובעבירה של איסור עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

העורר טען כי מעצר בית ימנע ממנו כל עיסוק בכלי רכב, לרבות יכולת לרכוש, לתקן, או לסחור בהם, כאשר על בסיס נימוקים אלו ביקש העורר את שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו בכפוף לתנאים קפדניים אשר ייקבעו לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט.

המשיבה טענה כי קיימות מספר החלטות קודמות של בית-משפט זה, בהן נדחתה אפשרות של חלופת מעצר בנסיבות של נאשמים שעברו עבירות כלכליות הכרוכות בתחכום רב.

7. האם כספים אשר שימשו לשוחד והוזרמו באופן גלוי מהווים הגנה מפני עבירת הלבנת הון?
ב- ת"פ (ת"א) 61784-01-13 {מדינת ישראל נ' צבי בר, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.15)} נדונה סוגיה בה כתב האישום גולל פרשות אשר עסקו במיזמי נדל"ן שונים ברחבי העיר רמת גן, וייחסו לנאשמים מספר עבירות, בהם קבלה ומתן שוחד {בהתאמה} על-פי סעיפים 290 ו- 291 לחוק העונשין, וכן עבירה של איסור הלבנת הון על-פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

המאשימה טענה כי הרכוש האסור כלל סכום של 224,125$ שהועבר לכיסוי הלוואתו של בר בחשבון גרוב.

מקורו בעבירת השוחד והוא הרכוש שאיפשר את העבירה. בר ולגזיאל ביצעו מספר פעולות ברכוש זה: העברה בסך 99,125$ מישראל לארביב שבלונדון וקבלת סכום השוחד לזיכוי חשבון ההלוואה של בר.

על-אף שגלוסקה הוא שביצע את העברת הכספים, בר היה בורג מרכזי ושליטתו, אף אם מאחורי הקלעים, אינה מוטלת בספק.

עוד הוסיפה המאשימה, כי אין זה מובן מאליו שרשויות החוק יצליחו להתחקות אחר מקורותיה והחזריה של הלוואה הניתנת ממקור זר.

הדבר כרוך בבקשות לחו"ל לעזרה משפטית וחיקור דין שלא תמיד נענות ונושאות עלויות כלכליות ולוגיסטיות המאריכות את משך החקירה ולעיתים עד כדי חוסר אפשרות למצות אותה.

בנוגע ליסוד הנפשי טענה המאשימה כי בר ידע שלקח שוחד מארביב ולגזיאל באמצעות החזר ההלוואה בלונדון. לגזיאל אף הוא ידע כי נתן שוחד לבר באמצעות החזר ההלוואה.

עוד ציינה המאשימה, כי הנאשמים סברו שנטילת הלוואה בחו"ל תקשה על הרשויות להתחקות אחר זהות מי שהחזירו את ההלוואה עבורו, קרי, כספי השוחד.

הנאשמים טענו להגנתם כי כספי ההלוואה נכנסו במישרין לחשבון הבנק הפרטי של בר ואישתו בארץ. קבלת הלוואה באופן שקוף ומתועד סותרת את טענות התביעה ומוכיחה שלא היתה לבר כוונה להסתיר דבר. בנוסף, עבירת השוחד לא הוכחה וממילא לא הוכחה הלבנת הון.
בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין, העובדה שכספי השוחד הוזרמו לחשבונו של הנאשם 1 באופן גלוי לכאורה, אין בה כדי להוות הגנה מפני עבירת הלבנת הון. יש לקבל את טענות התביעה ולהרשיע את הנאשמים בביצוע עבירה של הלבנת הון.

עוד הוסיף בית-המשפט כי גם אם הנאשם 1 - ראש העיר, לא סטה מן השורה בתמורה לשוחד, וקיבל החלטות בתחום סמכותו אין בכך כדי להשפיע על שאלת ההרשעה.

אשר-על-כן, במסגרת אישום זה הורשעו בר ולגזיאל בעבירות של קבלה ומתן שוחד {בהתאמה} על-פי סעיפים 290 ו- 291 לחוק העונשין, וכן בעבירה של הלבנת הון על-פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

8. זיכוי בעבירות הלבנת הון - התייחסות להלכת "תענך"
ב- ע"פ 8107/13 {שלמה (סמי) כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} אחד האישומים במקרה הנדון ייחס למערער, עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

בית-משפט קמא החליט, לאחר שסקר את יסודותיה של עבירה זו, כמו גם את תכליתו של חוק איסור הלבנת הון בכללותו, לזכות את המערער מן המיוחס לו באישום זה.

בית-המשפט קמא קבע כי היסוד העובדתי שבעבירה מתקיים במערער, לנוכח השימוש שהוא ביצע בחשבונו של העורר, "כפלטפורמה להפקדת כספים; ההלוואות שניתנו לעורר במזומן; השימוש בכספים לצורך שיפוץ ביתו של המערער; ורכישת הרכבים.

עוד קבע בית-משפט קמא, כי המערער היה מודע להיותו של הרכוש "רכוש אסור".

ואולם, לגישתו של בית-משפט קמא, לא הוכח כי מתקיים במערער יסוד "הכוונה המיוחדת" הדורש כי המערער יבצע פעולות אסורות אלו במטרה להסוות או להסתיר את מקור הכספים האסורים, כאמור בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

זאת, בין היתר, מן הטעם שלא עלה בידי המדינה להוכיח בראיות כי המערער פעל מתוך מטרה להלבין את הכספים המתייחסים לחלק הארי של התקבולים שקיבל במסגרת פעילותו הפלילית בהיתרים.
עוד קבע בית-משפט קמא, כי לא די, בהקשר זה, בהוכחת מטרתו של המערער, בכל הנוגע לסכום תקבולים המסתכם בכ- 700,000 ש"ח מתוך סכום התקבולים הכולל, העומד על למעלה מ- 4,000,000 ש"ח.

בית-המשפט קמא, כי המדינה לא השכילה להוכיח כי המערער פעל בשיטת פעולה סדורה ועקבית לשם הסוואת הכספים, ככל שהדבר נוגע לסכום שמעבר ל- 700,000 ש"ח.

בהמשך, דחה בית-משפט קמא גם את טענתה החלופית של המדינה, לפיה יש להחיל, בנסיבות העניין, את הלכת הצפיות, חלף הוכחת "הכוונה המיוחדת".

לשיטתו של בית-משפט קמא, לא היה מקום להחיל את הלכת הצפיות, בנסיבות בהן הנאשם לא ביצע "עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הרכוש שהושג בפעילות עבריינית" {ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.08.12)}.

עוד תמך בית-משפט קמא את קביעתו זו, בהלכה שנקבעה ב- ע"פ 2333/07 {תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.10)}.

בערעור הנדון, המדינה הסתייגה מזיכויו של המערער מעבירת הלבנת ההון, מהסיבה העיקרית כי אין מקום, בנסיבות העניין, להחלת הלכת הצפיות בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. המערער כפר בכל אישומיו.

בית-המשפט העליון קבע בערעור כי צדקה המדינה בטענתה, כי מתעוררת שאלה באשר למסקנתו של בית-משפט קמא לעניין אופן החלת ההלכה שנקבעה ב- ע"פ 2333/07 {תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.10)} על המקרה הנדון.

בית-המשפט העליון מצא כי ניתן להסיק מפסק-דינו של בית-משפט קמא את המסקנה, כי הלכת הצפיות עשוייה לחול ביחס לסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, רק במצבים בהם נעשות עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הון שהושג בפעילות עבריינית.

בית-המשפט העליון סבר כי יש לשים-לב לעובדה, שאף על -פי שבית-משפט קמא לא התיימר להכריע בשאלה הכללית בדבר תחולתה של הלכת הצפיות על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, הרי שבפועל, קביעתו תחמה את גבולות טווח המצבים בהם הלכת הצפיות עשוייה לחול, בנסיבות אלה, ובכך הביע בית-משפט קמא, במידה מסויימת, את עמדתו בשאלה זו.
יחד-עם-זאת, בית-המשפט העליון החליט כי אין מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא, לפיה בנסיבות העניין אין מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.

למסקנה זו הגיע בית-המשפט העליון, מבלי להכריע בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ומטבע הדברים, גם מבלי להכריע בשאלת היקף תחולתה, ככל שייקבע בעתיד, כי היא, אמנם, חלה.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון לא מצא כי יש מקום בפסק-דין זה להתערב בשאלות אלו, ומן הראוי להותיר אותן לפסיקות עתידיות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט העליון דחה את ערעור המדינה בנוגע לזיכוי המערער מעבירת הלבנת ההון והמערער זוכה מחמת הספק מהאישום של הלבנת הון.

ב- ת"פ (ת"א) 35145-11-13 {מדינת ישראל נ' אסף כהן פורסם באתר האינטרנט נבו (29.09.14)} בית-המשפט קבע כי לא ניתן להרשיע את הנאשם בביצוע עבירות הלבנת הון משום שאין ראיה לכך שהנאשם קיבל את הכספים נשוא האישום. הרשעה במקרה זה אינה עולה בקנה אחד עם מהות חוק איסור הלבנת הון שמטרתו להילחם בהסוואת כספים שהושגו בעבירה.

9. עבירת סחר בבני אדם - עבירת מקור - הלבנת הון
ב- תפ"ח 1016/09 {מדינת ישראל נ' רחמים בן עמנואל סבן, תק-מח 2012(1), 25436 (2012)} קבע בית-המשפט:

"בעבירה זו, בו עבירות המקור רבות ומגוונות, קיים מדרג ברור, ובעבירות חמורות כגון אלו שהכרענו כי הנאשמים נמצאו אשמים בסחר בבני אדם, הרי שיש חומרה יתירה להלבנת ההון שנעשתה בגינן, וראה קביעתו הברורה של בית-המשפט:
"ברור כי הלבנת הון שהושג מסחר בבני אדם חמורה מהלבנת הון שהושג כתוצאה מהעלמת מס חד-פעמית, הגם ששני המקרים באים בגדרי חוק איסור הלבנת הון" (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.11))."

10. שותפות בעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון
ב- ע"פ 8274/11 {ליאוניד אדז'רסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.13)} הוגש לבית-המשפט המחוזי כתב אישום נגד המערערים שייחס להם הפעלה של שלוש מרפאות בהן נמכרו, בין היתר, כדורים מזויפים לטיפול באין אונות שהוצגו כמקוריים וכן מכירתם באינטרנט.

במסגרת האישום הראשון, שעניינו הצהרות לא נכונות בפתיחת חשבונות בנק - נטען כי בהנחיית רוזנבלט ולבקשתו, פתח אחד המערערים {להלן: "אדז'רסקי"} חשבונות בנק עבור שלוש מהחברות וחשבון נוסף על שמו, כאשר הוא מציג מצג כוזב לפיו הוא בעל השליטה בחשבון והנהנה מהכספים המופקדים בו.

כשבפועל, כך נטען, מערער נוסף {להלן: "רוזנבלט"} הוא שניהל את החשבונות הללו ושלט בכספים שבהם.

בשל האמור יוחסו למערערים ולשלוש החברות עבירות של איסור הלבנת הון, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"} ביחד עם צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהל רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א-2001.

בנוגע לשאלת האחריות והידיעה של אדז'רסקי - באשר לאחריות אדז'רסקי נקבע בבית-המשפט קמא, כי הלה פעל על-פי הוראותיו של רוזנבלט תוך שהיה מודע לפעילות הבלתי-חוקית המתבצעת על-ידי רוזנבלט, אגב שימוש בחתימתו ובשירותיו.

עוד נקבע בבית-המשפט קמא, כי אדז'רסקי ידע שפעילות הסחר בכדורים המזויפים היא בלתי-חוקית, ושרישומו כבעלים של חברות ושל חשבונות נועד להסוות את פעילותו של רוזנבלט.

בית-המשפט קמא דחה את טענותיו של אדז'רסקי לפיהן לא הבין את פשר המסמכים עליהם חתם. חיזוק לקביעה זאת נמצא בדאגתו של אדז'רסקי מפני משיכת יתר בחשבון הבנק שהיה על שמו.

בית-המשפט קמא קבע, כי אדז'רסקי בחר לעצום עיניו למכלול ההשלכות של עובדת היותו בעל החשבון וזכות החתימה בו, אולם אין הדבר יכול לפטור אותו מאחריות פלילית.

כמו-כן קבע בית-המשפט קמא, כי התנהגותו של אדז'רסקי לא הושפעה מקשיי שפה אלא משיקולים הקשורים בטובתו האישית בלבד. כלומר, הוא ידע כי מעשיו בעיתיים אך לא רצה לפגוע במקור הכנסתו.

כן קבע בית-המשפט קמא, כי אדז'רסקי ידע שהכספים המופקדים בחשבונות הרשומים על שמו הם כספים אשר מקורם במכירת הכדורים המוברחים והמזויפים.

בית-המשפט קמא קיבל את עמדת המדינה לפיה לא מדובר בעצימת עיניים אלא בידיעה של ממש, שלוותה לה תמורה נאה ולפיכך יש לראות באדז'רסקי שותף מלא של רוזנבלט בעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית-המשפט קמא ודחה את ערעור המערערים על הרשעתם בעבירות איסור הלבנת הון, הברחת טובין ועבירות מס, בהיותם מעוגנים כדבעי בראיות.

בית-המשפט העליון דחה את ערעורי הצדדים על העונש ופסק כי הוא הולם את מכלול הנסיבות.

בית-המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בקביעת בית-המשפט קמא בדבר ידיעתו של רוזנבלט כי הכדורים אותם ייבא, מכר, שיווק וייצא היו מזויפים, ובמכלול ההשלכות של קביעה זו על הרשעותיו של רוזנבלט והחברות בעבירות השונות.

בית-המשפט העליון קבע כי לא מדובר בעצימת עיניים אלא בידיעה של ממש, שלוותה לה תמורה נאה ולפיכך יש לראות באדז'רסקי שותף מלא של רוזנבלט בעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

חומר הראיות מלמד כי רוזנבלט הפעיל באופן מודע ושיטתי מערך של חברות שניהלו פעילות חוקית לצד פעילות בלתי-חוקית וכי בחינת מכלול פעולותיו של רוזנבלט הקימה את היסודות הנדרשים בעבירות לפי סעיפים 3(א), 3(ב) ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון.

אשר לאדז'רסקי, הוא ידע כי ההתנהלות הכוללת חוסה תחת מעטה פליליות, והיה שותף מלא לה. אדז'רסקי ידע כי הכספים אשר מועברים באמצעות החברות מולבנים.

הוא בחר לנסות ולעצום את עיניו נוכח הדברים, אך אין בכך כדי להפחית כהוא זה מעצם הידיעה על התרחשות פעולת ההלבנה, גם אם לא הבין את טיב מנגנון ההלבנה לאשורו.

בית-המשפט העליון סיכם בציינו כי ממצאי בית-המשפט קמא ומסקנותיו מעוגנים כדבעי בראיות, ואין בטענות שהעלו המערערים כדי להצדיק שינוי מקביעותיו.

11. חובת הדיווח לפי חוק איסור הלבנת הון היא חובה מוחלטת
ב- ת"פ (ת"א) 40083-07 {מדינת ישאל - פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' רמי חג'אמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12)} נדונה סוגיה שהתפרשה על השנים 1997 עד 2005, בה עסק הנאשם רמי חג'אמי בניכיון שיקים תמורת עמלה. הוא ניכה שיקים בהיקף של קרוב לחצי מיליארד שקלים.

פעילות כגון זו מצריכה רישום אצל רשם נותני שירותי מטבע {להלן: "הרשם"}וככל פעילות עסקית היא מצריכה הודעה לפקיד השומה ולמנהל מס ערך מוסף. הנאשם נמנע מקיום חובות דיווח אלה.

על הנאשם חלו שלוש חובות, כמי שעסק בפועל בתקופה הרלוונטית בניכיון שיקים: חובת רישום כנותן שירותי מטבע; חובת זיהוי פרטי מקבל שרות וחובת דיווח על פעולות ניכיון שיקים במזומן מסכום מסויים וכן דיווח על פעולת ניכיון שיקים גם שלא במזומן משווי שירות מסויים.

הפרת שלוש החובות הללו עשויה לשמש תשתית עובדתית לעבירה של עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"}.

המאשימה טענה כי התשתית העובדתית שנפרשה ושעיקרה פעילות בניכיון שיקים בלי רישום במרשם כדין ותוך הפרת חובות דיווח נוספות עשויה לבסס עבירה של איסור הלבנת הון במחדלי דיווח אם מתקיים בה היסוד הנפשי של העבירה.

כל הצדדים הסכימו שתכליתה של הוראת הדין בדבר איסור הלבנת הון במחדלי דיווחהיא ליצור חגורת ביטחון שתעמוד בדרכו של מי שמבקש להלבין הון שהושג בעבירה.

שכן חובות הדיווח המוטלים על נותני שירותי מטבע מאפשרים לרשויות הפיקוח לעמוד על זהותם של המשתמשים בשירותי הניכיון ולתהות אחר קנקנם של תזרימי הכספים העוברים דרך פעולות הניכיון הללו {בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.04); ע"פ 2592/06 שלמה גואטה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.06); ע"פ 2592/06 שלמה גואטה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.06)}.

תכלית זו נועדה למנוע שימוש בנותני שירותי מטבע ככלי בידי עבריינים לצורך הלבנת הון. חובת הדיווח לפי חוק איסור הלבנת הון היא חובה מוחלטת.

הנאשם הפר שורה ארוכה של חובות דיווח. הוא ניהל את עסקיו בלי פנקסי חשבונות או רשומות כלשהן. הוא לא הנפיק חשבוניות מס ללקוחותיו ולא זיהה אותם כנדרש לפי הדין {זולת "זיהוי" על-פי היכרות אישית עם הלקוח או רישום שם הלקוח על גב השיק שנוכה. זיהוי כזה כמוהו כאי זיהוי כלל}.

הנאשם ביצע פעולות פיצול של שיקים בסכומים גדולים לסכומים שיהיו מתחת לחובת הדיווח. הוא השתמש בשמות בדויים וביצע את פעולות הניכיון אצל גורם אחר הנותן שירותי מטבע תחת הזהות הבדויה של גורמי הקש הללו.

קיבוצם של נסיבות ודברים אלה משמע שלא ניתן להבין את התנהלותו של הנאשם בעסקי הניכיון שלו, אלא על-פי המסקנה הבלתי נמנעת שכל שנעשה, נעשה במטרה להימנע מדיווח כדין.

הנאשם טען כי העובדה שחטא לכללי הדיווח אינה מלמדת בהכרח על התגבשות היסוד הנפשי של עבירת איסור הלבנת הון. היסוד הנפשי של עבירת הלבנת הון במחדלי דיווח אינו נובע מעצם מחדלי הדיווח עצמם.

לחוק איסור הלבנת הון תכלית משלו, תכלית שנועדה לשים מחסום בדרכם של עבריינים המבקשים להלבין הון שהושג בדרכי פשע ועבירה. לכן העבירה של הלבנת הון במחדלי דיווח תתגבש כאשר לנגד עיני מבצע העבירה היתה מטרה לסכל את הגשמת תכליות החוק.

עוד הוסיף הנאשם כי המשטרה לא גילתה בין לקוחותיו של הנאשם עבריינים שביקשו להלבין הון או להסתיר את פעילותם העבריינית באמצעות מנגנון הפעילות של הנאשם. מכאן שהנאשם לא שיווה לנגדו כל מטרה של מניעת מידע מרשויות אכיפת החוק על פעילות שתכליתה הלבנת הון עבריינית.

בית-המשפט הבהיר כי המודעות או הסבירות הגבוהה להתקיימות מודעות בפועל לכך שפעולות הנאשם יגרמו למחדלי דיווח בהתאם לחוק איסור הלבנת הון שקולה כנגד כוונה או מטרה לבצע את המחדל האמור. במודעות שקולת כוונה זו מגולם היסוד הנפשי הנדרש לעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט מצא כי הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה והחליט להרשיע את הנאשם בעבירה של איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

12. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, של "מחשבה פלילית מיוחדת" - "במטרה"" לא הוכח מעבר לספק סביר
ב- ת"פ (ת"א) 40778-12-09 {מדינת ישראל נ' יהושע ויטה, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.11)} נדונה עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, לנאשם 2.

עלתה הטענה כי נאשם 2 עשה פעולה ברכוש בו היה לו אינטרס אישי, מתוך ניסיון למנוע את הסיכון שבהקפאה או בחילוט כספיו של גאידמק.

זאת עשה נאשם 2, בכך שפתח חשבון בנק בנאמנות, בין היתר, עבור גאידמק {לקוח של נאשם 2}, ברשמו את עצמו כבעל החשבון ואת פלדמן {רואה-חשבון} כנהנה בחשבון {ללא ידיעתו של פלדמן}, ללא ציונו של גאידמק כנהנה בחשבון ו/או ללא עדכונו של גאידמק כנהנה בחשבון, במטרה למנוע דיווח לפי סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון.

ב- ע"א 9796/03 {חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.05)} נפסק בבית-המשפט העליון בהקשר לסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון:

"... האינטרס המוגן בהוראת סעיף 3(ב) הינו הצורך הדוחק בקיומו של דיווח ובאמיתותו של דיווח.
העבירה המוגדרת בסעיף היא פגיעה ביכולתם של הבנקים לקיים דיווח אמיתי ונכון, ובתוך כך פגיעה ביכולתן של הרשויות ושל המשטרה להתחקות אחר מקורו של הרכוש.
מכאן העבירה הנסבה על מעשים הנעשים ברכוש, לרבות מסירת מידע כוזב, במטרה להשתמט מדיווח כנדרש בסעיפים 7 ו- 9 שלחוק או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון..."

בית-המשפט ציין כי היסוד העובדתי לעניין אישום זה הוא מסירת מידע כוזב {לרבות על דרך המחדל - אי-מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח; ע"פ 3395/06 מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.07)} במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון.

היסוד הנפשי של העבירה דורש הוכחת מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי, ובנוסף נדרש קיומה של מחשבה פלילית מיוחדת, מסוג מטרה - שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון.

בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון עלה ספק סביר האם דרך פעולתו של נאשם 2 מלמדת בהכרח על אומד דעתו של מבצע עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון בכלל, ופעולה תוך כדי המחשבה הפלילית המיוחדת הנדרשת בעבירה זו - "במטרה" - בפרט.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי יש כדי להעלות אפשרות סבירה שלפיה היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי ס' 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, של "מחשבה פלילית מיוחדת" - "במטרה" {ע"פ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.10)}, לא הוכח בעניינו של נאשם 2 מעבר לספק סביר.

13. יש מקום להבחנה לעניין חומרת הענישה בין מי שביצע עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון לבין מי שביצע עבירת אי-דיווח לפי סעיף 3(ב) לחוק הנ"ל, אך ראוי שהעונש יהיה חמור במידה כזו שתרתיע אנשים מלעשות פעולות שימנעו את הדיווח או שיגרמו לדיווח לא נכון
ב- ת"פ (ת"א) 40156/07 {מדינת ישראל נ' מרציאנו יצחק, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.04.08)} נאשם 1 הואשם בשתי עבירות: עשיית פעולות ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון - עבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס 2000 {להלן: "החוק"}.

נאשם 2 הואשםבשתי עבירות, כאשר ביניהן, עבירת עשיית פעולות ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתינכון.

נאשם 1 הואשם בהימנעות בדיווח לרשות על פעולה בלתי-רגילה לפי סעיף 9 לצו הבנקים במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון כאשר עבירה זו היוותה עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

נאשם 3 הואשם בשתי עבירות ביניהן מסירת מידע כוזב ועשיית פעולות ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדילגרום לדיווח בלתי-נכון, לפיסעיף 3(ב) לחוק.

הנאשם {להלן: "המבקש"} טען כי סעיף 3(ב) לחוק וכן הוראות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי,דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור) {להלן: "צו הבנקים"}, אינם חלים עליו.

המבקש הינו עובד בנקאי של בנק מרכנתיל דיסקונט והוא טען כי סעיף 3(ב) לחוק אינו חל על המבקש/עובד בנקאי/תאגיד בנקאי.

המבקש טען כי הסעיף דן במי שהוא "העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב..." והמבקש בתפקידו כבנקאי אינו בגדר "עושה פעולה ברכוש" ואינו בגדר "מוסר מידע כוזב" כאמור בחוק."

המבקש טען כי נוסח סעיף 3(ב) לחוק עמום והמחוקק השתמש בהגדרה כוללת של "המוסר מידע כוזב", מונח שאינו מוגדר בחוק, וזאתבניגוד לסעיפים אחרים בחוק בהם הגדיר המחוקק "אדם" או "תאגיד בנקאי" או "תאגיד" או "אחראי".

המבקש טען כי הכללת כל אדם בפרשנות ל"מוסר מידע כוזב" , תיצור מצב אבסורדי וגורף.

הוראות עמומות אינן עולות בקנה אחד עם עקרון החוקיות שיוחד לדין הפלילי.

עוד הוסיף המבקש כי יש לקרוא את סעיף 3(ב) לחוק בצורה שהמוסר מידע כוזב במטרה שהתאגיד הבנקאי לא ידווח לרשות. קרי"המוסר מידע כוזב" הוא מקבל השירות של התאגיד הבנקאי ולא כל אדם/תאגיד בנקאי/אחראי/בנקאי ובהתאם סעיף 3(ב) לא חל על המבקש.

המאשימה {להלן: "המשיבה"} טענה כי אי-הכללתו של עובד בנק בפרשנות לחובה שמטיל סעיף 3(ב) לחוק, אינהמתיישבת עםתכלית החוק והסעיף ומנוגדת ללשונו המפורשת.

תכלית הסנקציה היא להרתיע כל גורם מלפגוע במערך הדיווחים לרשות.

המאשימה טענה כי דווקא פקיד הבנק הוא "שומר הסף" - מי שבא במגע עם הלקוח ויודע מי מבצע בפועל את הפעולות בחשבון ומכיר את דפוסי ההתנהלות בחשבון ואת הנהנים ממנו, ואין זה סביר כי דווקא הוא, "המקצוען", יהיה פטור מעונש על מעשיו או מחדליו שגרמו לבנק לדווח דיווח לא נכון לרשות.

גם לשיטת המבקש הוראות הסעיף חלות על נותן שירותי מטבע. אין כל הבדל בין פקיד הבנק ונותן שירותי המטבע לעניין זה. שניהם מצויים בצומת העברת הכספים.

לא בכדי לשונו של סעיף 3(ב) לחוק היא רחבה ביותר וקובעת לעניין "העושה" קרי כל העושה פעולה ברכוש לרבות פקיד הבנק, כאשר אין כל דרישה בהגדרה כי הפעולה ברכוש תתבצע על-ידי הבעלים דווקא, או "המוסר" קרי כל המוסר מידע כוזב במטרה לגרום לדיווח לא נכון לרבות פקיד הבנק.

בית-המשפט הבהיר כי מטרת סעיף 3(ב) לחוק היא שלא לאפשר לאנשים המבצעים את עבירת המקור, להלבין את הכספים, על-ידי העברתו למעגל רחוק יותר של אנשים שעיסוקם בשווקים הפיננסיים, על-מנת שאלה יעשו פעולה באותו רכוש שיאפשרו להטמיעו במערכת הפיננסית ככסף לגיטימי ובכך לטשטש עקבותיו ומקורותיו ולמנוע מלהגיע לעבריינים עצמם.

כל מלחמה בהלבנת הון כוללת שני מעגלים של מעורבים: האחד, החשודים בביצוע או ידיעה בפועל של עבירות המקור והשני אנשי הכספים שיודעים או שהיו צריכים לדעת כי הפעולה שהם מבצעים מטרתה היחידה היא אי-דיווח או דיווח לא נכון.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 3(ב) לחוק עוסק בשלושה מצבים המהווים עבירה: (1) עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או שיהיה דיווח בלתי-נכון. (2) מסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח או שיהיה דיווח בלתי-נכון. (3) אי-מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח.

אשר-על-כן,סעיף 3(ב) לחוק אוסר מעשים של פעולה ברכוש ו/או מסירת מידע כוזב שמטרתם היא מניעת הדיווח או פגיעה באמיתותו אך בנוסף אוסר הסעיף על מחדל של אי-מסירת פרטים מעודכנים החייבים בדיווח וממילא אי-מסירת דיווח קרי אי-מסירת כל הפרטים החייבים בדיווח.

העבירה על-פי סעיף 3(ב) לחוק של עשיית מעשה במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או שהדיווח יהיה בלתי-נכון ובכך תסוכל חובת התאגיד הבנקאי לדווח דיווח אמיתי ומלא, עבירה זו יכולה להתבצע הן על-ידי לקוח של הבנק והן על-ידי כל מי שמעניק שירותים פיננסיים לרבות פקיד הבנק. על עבירה זו קבע המחוקק עונש מאסר.

בית-המשפט הסכים עם הקביעה ב- ע"א 9796/03 {חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.05)} שם קבע בית-המשפט כי יש מקום להבחנה לעניין חומרת הענישה בין מי שביצע עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק-ליבת החוק והיא פעולת הלבנת ההון לבין מי שביצע עבירת אי-דיווח לפי סעיף 3(ב) לחוק, גם לאור היותה קשורה ומהווה תנאי למלחמה יעילה בהלבנת ההון .

עם-זאת, ראוי שהעונש יהיה חמור במידה כזו שתרתיע אנשים מלעשותפעולות שימנעו את הדיווח או שיגרמו לדיווח לא נכון מאחר וללא דיווח אמיתי מלא ונכון, יגרע עיקרו של החוק ,לא תוגשם תכליתו, הרכוש שמקורו בפעילות עבריינית לא ייתפש והעבריינים יוכלו להטמיעו באין מפריע בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי-חוקי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא כי לאור כל האמור לעיל, ובשים-לב לעובדה כי המדובר בטענות מקדמיות- יש לדחותן.

בית-המשפט פסק כי כתב האישום יישאר ככתבו וכלשונו לרבות האישומים הראשון והשלישי העוסקים בין היתר בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון.

14. על-מנת לגבש יסודות העבירה המנויה בסעיף 3(ב) לחוק נדרש להוכיח כי בוצעו פעולות ברכוש או נמסר מידע כוזב במטרה למנוע מהבנק למלא חובותיו על-פי החוק
ב- ת"פ (ת"א) 40279/08 {מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' אליק לדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.10)} נדונה סוגיה בה הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים בחמישה עשר אישומים בעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} יחד עם סעיף 7 לחוק.

כתב האישום הוגש לאחר חקירה סמויה וגלויה שהתנהלה בבנק הפועלים, סניף הירקון, תל אביב, בחשד כי לקוחות סניף הבנק ופקידיו עשו פעולות ברכוש ו/או מסרו מידע כוזב במטרה למנוע דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון לרשות.

הנאשם 1 הינו מנהל דסק חבר המדינות, ונאשם 2 מנהל קשרי לקוחות בדסק זה. בסיום פרשת ההגנה, בשל קשיים בהוכחת היסוד הנפשי, ועל-מנת לסייע בייעול מלאכת הצדק, המדינה החליטה לחזור בה מאישומים 15-5 והחליטה למקד טיעוניה באישומים 4-1 אשר נגעו לשתי פרשות.

שתי הפרשות סבבו סביב בעלי הון יהודים אזרחי רוסיה. השניים החזיקו מיליוני דולרים בסניף הבנק קודם כניסת החוק לתוקפו ולאחריו. השניים החזיקו החשבונות בסניף הבנק תוך שימוש בחברות "אופשור", וחשבונות על-שם בדוי, על-מנת להסתיר זהותם מהרשויות ברוסיה.

בית-המשפט המחוזי זיכה את מנהל הדסק הרוסי בסניף בנק הפועלים ברח' הירקון ומנהל קשרי לקוחות בדסק זה, מעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק יחד עם סעיף 7 לחוק.

בית-המשפט הורה על ביטול כתב האישום על בסיס טענת "הגנה מן הצדק" בשל התנהגות נפסדת של המדינה אשר בין היתר, לא העבירה חומר חקירה בכמויות בלתי נתפסות לעיון ההגנה.

בית-המשפט עמד על יסודות העבירה המנויה בסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון שעניינה בעשיית פעולה ברכוש או במסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח כנדרש בסעיפים 7 ו- 9 לחוק וקבע כי לגופו של עניין, כל אחד משני הנאשמים זכאי מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

"פעולה ברכוש" מוגדרת, בין היתר, כהקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, פעולות בנקאיות שונות ברכוש וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם אין הוא רכוש אסור.

על-פי הפסיקה רכיב המעשה יכול ויתבצע גם על-ידי אי-דיווח. בנוסף נקבע, כי הוראת סעיף 3(ב) לחוק נועדה לחול על כל רכוש באשר הוא, בין אם הוא רכוש אסור ובין אם רכוש שלא הוכח כי הוא אסור.

על-מנת לגבש יסודות העבירה המנויה בסעיף 3(ב) לחוק נדרש כי התביעה תוכיח כי הנאשמים ביצעו פעולות ברכוש או מסרו מידע כוזב במטרה למנוע מהבנק למלא חובותיו על-פי החוק ולא כך היה במקרה הנדון.

15. העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק חלה גם על רכוש שלא הוכח כי הוא רכוש אסור
ב- ת"פ (ת"א) 40346-05 {מדינת ישראל נ' קרן ללום, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.12.09)} הוגש כתב-אישום כנגד הנאשמים המייחס להם עבירות לפי סעיפים 3(ב) ו- 7 לחוק איסור הלבנת הון + צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א-2001 (להלן: "הצו הבנקאי") + סעיף 29 לחוק העונשין.

הנאשמים 2-1 שימשו בעת הרלוונטית, כמינהלים בדסק הצרפתי בבנק הפועלים ואילו הנאשמים 4-3 הם בני זוג, לקוחות הבנק אזרחי ותושבי צרפת.

הטענה המרכזית בכתב האישום היתה כי הטיפול בלקוחות הצריך דיווח לרשות איסור הלבנת הון לפי סעיפים 8 ו- 9 לצו הבנקאי וסעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, אולם הנאשמים עשו פעולות ברכוש ומסרו מידע כוזב על-מנת שלא יהיה דיווח לפי סעיפים אלו, או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון.

בית-המשפט המחוזי זיכה את הנאשמים, מחמת הספק מעבירות הלבנת ההון המיוחסות להם.

בית-המשפט קבע כי העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון חלה גם על רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא. עם-זאת, בעת הרלוונטית דובר בחוק חדש והלך הרוח ששרר בבנק הפועלים, בקשר ליישום החוק, עורר ספקות ממשיות בדבר קיומו של היסוד הנפשי הנדרש מן הנאשמים, לצורך הרשעתם בעבירה.

16. גם אם עיקר מעשיהם של הנאשמים הינם עבירות על פקודת מס הכנסה ניתן להאשימם גם בעבירות על-פי חוק איסור הלבנת הון
ב- ב"ש (יר') 5095/05 {מדינת ישראל נ' דייטש שמואל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.05)}הוגש כתב אישום מתוקן כנגד המשיבים 1, 2, 5, 6, 7 ו- 11, המייחס להם עבירות של הלבנת הון ועבירות מס שונות.

עיקר טענתו של בא-כוח המשיבים כנגד המאשימה הוא כי האשימה את הנאשמים על-פי הוראותיו של חוק איסור הלבנת הון בשעה שלמעשה מרביתו של כתב האישום נסוב סביב עבירות מס על-פי פקודת מס הכנסה.

בית-המשפט מצא כי אין לקבל טענה זו. כאשר מוגש כתב אישום המאשימה היא זו אשר בוחרת את סעיפי האישום האפשריים כלפי הנאשמים, ובמסגרת זו מותר לה לבחור את הסעיף המחמיר ביותר {בש"פ 5284/91 דוד לויאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1), 156; י' קדמי על סדר הדין הפלילי, הדין בראי הפסיקה, חלק שני הליכים שלאחר כתב אישום (א), מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, עמ' 675}.

בית-המשפט הבהיר כי גם אם עיקר מעשיהם של הנאשמים הינם עבירות, לכאורה, על פקודת מס הכנסה, אזי רשאית היתה המאשימה להחליט להאשימם גם בעבירות על-פי חוק איסור הלבנת הון.

דברים אלו מתחזקים לאור פירוט מעשי הנאשמים בכתב האישום על כך שפעלו בחשבונותיהם של אחרים, תוך הקפדה לבל יועבר מחשבון לחשבון סכום העולה על-סך של 50,000 ש"ח.

בכך יש להצביע, ולו לכאורה, על ביצוע העבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון יחד עם סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, ולגבי נאשם 1 גם עבירה לפי סעיף 9(ג) לחוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט לא מצא בתגובת המשיבים הכחשה מפורשת לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום כנגד הנאשמים, ויש בכך לחזק, לכאורה, את עמדתה של המאשימה לכלול עבירות על-פי חוק ההלבנה כנגד הנאשמים.

דברים אלו אמורים גם לגבי הנטען בכתב האישום, כי הנאשמים לא נרשמו כנותני שירותי מטבע על-פי חוק ההלבנה, ולא דיווחו לרשות המוסמכת על פעולותיהם.
זאת מעבר לעבירות, לכאורה, על פקודת מס הכנסה בדבר השמטת הכנסות מדו"חות, מרמה עורמה או תחבולה, אי ניהול פנקסי חשבונות ואי הודעה על התחלת התעסקות בעסקי החלפנות.

17. חובת הדיווח של נושא משרה לעניין סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון
ב- ת"פ (יר') 343/04 {מדינת ישראל נ' אהרון אייל (ירון) כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.08)} הוגש כתב אישום כנגד הנאשם 6 - אבנר לארי, וחמישה נוספים, המייחס להם עבירות, על-פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} בצירוף סעיף 7 לחוק, וסעיפים 8 ו- 9 לצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א-2001 {להלן: "הצו הבנקאי"}.

עניינם של הנאשמים 5-1 הסתיים בהסדר טיעון. הכרעת הדין התמקדה בעניין נאשם 6, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל סניף בנק פאג"י בירושלים, בסניף בו התנהלו חשבונות בנק של נאשמים 1 עד 5, אשר שירתו אותם בעסקיהם.

המאשימה טענה כי נאשם 6 היה מצוי בקשר חברי ועסקי הדוק עם נאשמים 1 ו- 4. לטענת המאשימה, הנאשם ידע כי הנאשם 4 פועל בחשבון של אחר {להלן: "אסולין"} וכי הכספים שבחשבון אסולין מוחזקים בעבורו ו/או לטובתו של נאשם 4, כך גם הפעולות הנעשות בו, וכי נאשם 4 הוא המכוון את הפעולות בחשבון אסולין.

למרות זאת, לא דיווח על כך להנהלת בנק פאג"י ו/או לרשות לאיסור הלבנת הון. אלא מסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח ו/או במטרה לגרום לדיווח בלתי-נכון.

על-כן יוחס לנאשם ביצוע עבירה של הלבנת הון - עבירה על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, יחד עם סעיף 7 לחוק, בשילוב עם סעיפים 8 ו- 9 לצו הבנקאי.

בית-המשפט המחוזי זיכה את הנאשם 6 מהעבירות המיוחסות לו מאחר ועמימותה של עבירת מניעת הדיווח, הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק, יחד עם היות הדיווח הסובייקטיבי עניין שבשיקול-דעת, מביאה למסקנה כי אין להחילה על כל אדם ויש לקבוע כי היא אינה חלה על התאגיד הבנקאי או על פקידי התאגיד הבנקאי.

בית-המשפט סבר כי יש להחיל את הסעיף אך על הרובד השני {נותני שירותי המטבע}. ואילו לגבי התאגיד הבנקאי, הנמצא ברובד השלישי, נגדו יינקטו הליכי עיצום כספי, בהתאם לחומרת אי הדיווח או סוגה {בעניין, הוטל על בנק פאג"י עיצום כספי בסך 750,000 ש"ח, זאת לא בשל כשל של הנאשם, אלא בשל כשלים של כל המערכת בבנק הבינלאומי הראשון (הכולל את בנק פאג"י)}.

די בכך בכדי לזכות את הנאשם המעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום דנן, בהיעדר אשמה.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות, עקרון ההלימה וסבירותה של הוראת החוק.

כנגד פרשנות זו תיתכן פרשנות אחרת, על-פיה כל אדם, באשר הוא אדם, אם לא "ילשין" על זולתו במטרה למנוע מהתאגיד הבנקאי לקיים את חובתו, הרי שניתן יהיה להרשיעו בעבירה זו.

אולם כאשר נוצרת התנגשות בין שתי פרשנויות אפשריות בדין הפלילי, קובע סעיף 34כא לחוק העונשין כי הפרשנות אשר תחול הינה הפרשנות המקלה עם הנאשם.

לו הפרשנות לחוק אינה כפי שנקבע לעיל, הרי שיש לזכות את הנאשם עקב אי התקיימות יסודות העבירה.

בית-המשפט ציין כי היסודות העובדתיים של סעיף 3(ב): א. העושה או המוסר - באשר לכך נקבע כי מחדל הינו בגדר מעשה, כך שאי-מסירה הינה בגדר מסירה; ב. פעולה ברכוש או מידע כוזב - על-מנת שתיעשה פעולה או יימסר מידע, על העושה או המוסר להיות בעל היכולת, משמע עליו להיות בעל הזכות או היכולת לפעול ברכוש או להיות בעל המידע.

אשר-על-כן, היסוד הנפשי הינו במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון. לשם כך יש לבחון, בין היתר, את מודעותו של הנאשם להוראות החוק, התקנות והצווים, משום שאם לא היה מודע להן ברי כי לא פעל על-מנת לסכלן {"במטרה"}.

בנוסף, לו ייקבע כי היה מודע להוראות אלו, על המאשימה להוכיח כי פעל במטרה לסכלן.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון נותר ספק ביחס לידיעתו של הנאשם באשר לביצוע הפעולות הדורשות דיווח בחשבון אסולין, ומכאן שנותר ספק בעניין התקיימות היסוד העובדתי של העבירה.

באשר ליסוד הנפשי, המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל לפתחה להוכיח את המודעות לחובת הדיווח.

עוד הוסיף בית-המשפט כי נותר ספק באשר למודעות המערכת הבנקאית כולה, והנאשם בתוכה, להוראות החוק במועדים הרלוונטיים לכתב האישום.

בדגש על כך שקיים מעבר לספק סביר באשר לידיעתו של הנאשם מהו דיווח סובייקטיבי ועל אילו פעולות היה עליו לדווח.

היעדר מודעות זו מונעת את האפשרות כי הנאשם פעל במטרה לסכל את קיומה של חובת הדיווח, ומכאן שלא מתקיים בעניינו היסוד הנפשי.

18. סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון חל גם על נותני שירותים פיננסיים לרבות נותני שירותי מטבע ואי-דיווח יכול ויעלה כדי מסירת מידע כוזב
ב- ע"פ 3395/06 {מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.07)} המערער נתן שירותי מטבע מבלי לדווח לרשות המוסמכת לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "חוק איסור הלבנת הון"}.

המערער טען כי מעשיו לא היוו עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, שכן אי-דיווח לא עולה כדי מסירת מידע כוזב.

בית-משפט קמא הגיע למסקנה כי המערער עבר את העבירה על-פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. מסקנתו של בית-משפט קמא נשענה רובה ככולה על ממצאי עובדה, זאת הן באשר לרכיב המעשה והן באשר לרכיב הכוונה.

הנאשם טען כי אי-דיווח לעולם לא יחשב כמסירת מידע כוזב וכי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון עוסק בנותני שירותי מטבע או שהוא מתייחס אך ורק למקבל השירות שהוא מלבין הכספים הפוטנציאלי. הנאשם טען כי המחוקק ביקש לגייס לעזרתו את נותני שירותי המטבע והגופים הפיננסיים למיניהם במלחמה להלבנת הון.

עוד הוסיף הנאשם על האמור, כי בשל היותם חיילים באותה מלחמה, בני בריתה של הרשות המוסמכת, הסתפק המחוקק לגביהם בהטלת סנקציות כספיות בהבדל מסנקציות פליליות חמורות. על רקע זה טען הנאשם כי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון כלל לא חל עליהם.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי מחדל מוגדר כהימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. בעניין הנדון לא היתה מחלוקת על עצם קיומה של חובת הדיווח, ועל-כן ההימנעות ממנה יכולה להיות מחדל שכמוהו כמעשה.

בית-המשפט העליון סבר כי קביעה שאי-דיווח אינו ממלא אחר רכיב המעשה בעבירה על-פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, יש בה משום כריתת הענף עליו יושבת עבירה זו וריקונה מתוכן.

בית-המשפט העליון הסביר כי נקודת המוצא לפיה לחלפני הכספים אין אינטרס רכושי, שעל-כן אין להם עניין להסתיר את מקור הכסף, יש בה משום היתממות והיא אינה משקפת את המציאות.

פרנסתם של חלפני הכספים מבוססת על השירות אותו הם נותנים ללקוחותיהם ותמורתו הם מקבלים את העמלה שהיא שכרם. הלקוחות - הם מלביני הכספים הפוטנציאליים - שמטבע הדברים אינם מעוניינים בחשיפת זהותם, שהרי כל המטרה היא להטמיע כסף שחור בכסף כשר באופן שהידיים, דרכן עבר "הכסף הטמא" לא תיחשפנה.

בית-המשפט העליון הבהיר כי מצד אחד, הדעת נותנת שחלפן כספים שלא ידקדק במצוות רישום ודיווח יזכה לקהל לקוחות נרחב וממילא לתמורה הכספית שיקבל עבור השירותים שיספק. חלפני הכספים יכולים אכן להוות את חוד החנית במלחמה בהון השחור אם ינהגו כפי שהורה להם המחוקק.

מצד שני, חלפני הכספים לרוע המזל יכולים בפוטנציה להיות גם אבות הטיפוס של עברייני הלבנת הון משום שהפעילות בה הם עוסקים יכולה להוות קרקע פורייה לעניין הלבנת כספים {ע"פ 8325/05 מאיר בלס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.07); סעיף 8 בהצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999 (ה"ח תשנ"ט, 420)}.

בית-המשפט העליון סבר כי אין הגיון ואין גם ביסוס לטענת הסנגור כאילו המחוקק נתן אמונו מראש בחלפני הכספים, שעל-כן לא ראה לחושפם לסנקציה של מאסר, והסנקציה היחידה שהעמיד נגדם היא באמצעות עיצום כספי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט העליון פסק כי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון חל גם על נותני שירותים פיננסיים לרבות נותני שירותי מטבע ואי-דיווח יכול ויעלה כדי מסירת מידע כוזב.

19. הסדר טיעון במקרה בו נעשתה פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון - עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון
ב- ת"פ (ת"א) 40198/05 {מדינת ישראל נ' רביזדה בנימין, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.04.07)} הנאשם הורשע על-פי הודייתו ובמסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות על-פי חוק איסור הלבנת הון, פקודת מס הכנסה וחוק מע"מ, ביניהן עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון - עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

על-פי המוסכם בהסדר הטיעון, טענו הצדדים במשותף להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל בן 40 חודשים וזאת במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו בהליך אחר.

הנאשם ביקש לנכות מתקופת המאסר את התקופה שבה שהה במעצר עד לתום ההליכים בתיק זה.

המאשימה טענה כי יש לנכות את תקופת המעצר רק עד למועד מתן גזר-הדין בהליך האחר.

הנאשם ביקש כי תשלומו של הקנס שהוסכם עליו במסגרת הסדר הטיעון יידחה עד לאחר שחרור הכספים שנתפסו ועוקלו מידיו או עד לאחר סיום ריצוי עונש המאסר.

בית-המשפט המחוזי קבע כי עתירתם של הצדדים באשר לעונש המאסר הינה עתירה משותפת וככזו היא ראויה להיות מכובדת על-ידי בית-המשפט.

זאת בהתחשב במדיניות השיפוטית הנוהגת לעניין כיבוד הסדרי טיעון ולאור בחינת מכלול השיקולים.

בית-המשפט קבע כי אורכה הכולל של תקופת המאסר המוסכמת וצבירתה לעונש המאסר בהליך הנוסף, בהצטרפן לשאר הרכיבים הכספיים של העונש, מעמידות את העונש המוסכם ב"מבחן האיזון".

השאלה אם ראוי לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר מהווה שיקול בין שיקולי הענישה, שבית-המשפט הגוזר את הדין שוקל במסגרת בחינתו את העונש הראוי. לנאשם לא קיימת זכות קנויה לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר שנגזר עליו. מקל וחומר כאשר הוא נושא עונש מאסר בנוסף לימי מעצר אלו.

אף על-פי כן נוהגים בתי-המשפט זה שנים רבות, כעניין שבשגרה, להביא את התקופה בה הוחזק אדם במעצר עובר למתן גזר-הדין בחשבון כחלק מתקופת המאסר. בהקשר זה אף נפסק כי בהיעדר נימוקים מיוחדים לחומרה, מחוייבת הערכאה הדיונית להביא את תקופת המעצר בחשבון.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון יש להורות על ניכוי תקופת מעצר מעבר לזו שלה הסכימה המאשימה.

עם-זאת, אין לנכות לנאשם את מלוא תקופת המעצר, שכן ניכוי כאמור יהא בו כדי לגרום לסטיה ניכרת ממתחם ענישה סבירה וראויה. יש לנכות תקופת מעצר כוללת של 7 חודשים בלבד ולא עשרה וחצי חודשים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין כל הצדקה לדחיית תשלומו של הקנס עד לשחרור הכספים שנתפסו מידי הנאשם או לדחיית תשלום הקנס עד לאחר תום ריצוי עונש המאסר שנגזר לנאשם.

מדובר בענישה בעבירות כלכליות כאשר מטרתו של הקנס היא לפגוע בכיסו של העבריין, כפי שהוא פגע בקופה הציבורית.

דחיית תשלומו של הקנס תפספס את האפקט ההרתעתי שבענישה פיסקלית שמתלווה לכל ענישה אחרת.

כל שיכול בית-המשפט לעשות במסגרת גזר-הדין מבלי לפגוע באפקט ההרתעתי שבענישה, הוא להורות על תשלומו של הקנס בתשלומים כאלה שהנאשם יוכל לעמוד בהם.

20. אי-ידיעת החוק אינה פוטרת, והתנהגות בניגוד לחוק, תלכד בין שורות סעיפים ברורים, בהענשה כמתחייב
ב- ת"פ (ת"א) 40040/06 {מדינת ישראל נ' ברד אלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.07.06)} הנאשמים הודו על-פי כתב אישום מתוקן כי עברו את המעשיםוהעבירות המנויים כנגדם ועניינם באיסור הלבנת הון, עבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"}, יחד עם סעיף 7 לאותו החוק ובשילוב הצו הבנקאי, צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי דיווח וניהול רשומים של תאגידים בנקאיים) התשס"א-2001 {להלן: "הצו הבנקאי"}.

על-פי הוראת סעיף 28 לחוק, הוקם מאגר מידע אליו אמורים להגיע הדיווחים השונים המחוייבים על-פי החוק, ועל-פי הוראת סעיף 29 לחוק, שם הוקמה רשות איסור הלבנת הון, היא הרשות המוסמכת לעניין מאגר המידע.

הצו הבנקאי, צו איסור הלבנת ההון - פורסם ביום 25.01.01, נכנס לתוקף ביום 17.02.02, ובפרק ב' בו הוטלו על התאגיד הבנקאי חובות זיהוי שונים באשר לצדדים הרלבנטים, כמפורט שם.

סעיף 4 שם קובע, כי על המבקש לפתוח חשבון בנק להצהיר באם הוא פועל בעבור עצמו או בעבור אחר. סעיף 3(ב) לחוק קובע כעבירה מסירת מידע כוזב, לרבות אי-מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח במטרה כי יהיה דיווח לפי סעיף 7, או כדי לגרום לדיווח בלתי-נכון לרשות המוסמכת.

סעיפים 7 ו- 8 שם, מתארים את העבירות אותן ביצעו הנאשמים אליבא סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון יחד עם סעיף 7 לאותו החוק ובשילוב הצו הבנקאי.

יצויין כי אי-מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח- נכלל ונכנס, במפורש בהכלתו בגדר מסירת מידע כוזב.

חוק הלבנת ההון מהווה פרק חדש בחקיקה ישראלית חדשה. זוהי חקיקה חדשה, אשר עניינה, הלכה למעשה, חקיקה של משפט פלילי בינלאומי על-ידי מדינת ישראל.

בנוסף, זוהי חקיקה, אשר באה לפרוש רשת צפופה בפני מי שמעז לעבור עבירות אשר עניינן בהלבנת כספים למטרות שונות, בעבירות אי-דיווח, אי-תשלום מס, "כביסת" כספים שחורים והלבנתם ב"מכבסה" למטרות פשע, טרור, סם וכו'.
כל אלה מהווים כחטיבה אחת המכוונת חיציה למלחמה בפשיעה, פשיעה עולמית, פשיעה חוצה גבולות, פשיעה חוצה מדינות ויבשות.

חקיקה זו, מהווה מסכת המשתלבת בחוקים אחרים, באמנות בינלאומיות אליהן חברה ישראל כמדינה בת תרבות.

בית-המשפט הבהיר כי למן חקיקת החוק - אי ידיעתו אינה פוטרת, והתנהגות בניגוד לו, תלכד בין שורות סעיפים ברורים, בהענשה כמתחייב.

21. סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון נועד לחול על כל רכוש באשר הוא, בין רכוש אסור ובין רכוש שלא הוכח כי הוא רכוש אסור
ב- ה"פ (ת"א) 1245/03 {מדינת ישראל נ' דישי אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.06)} נדונה בקשה לחילוט כספים שהפקידו המשיבים, תושבי חוץ, בבנקים, בהתאם לסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון {להלן: "החוק"}.

המבקשת טענה כי המשיבים העבירו מעל 1.5 מיליון דולר במצטבר לחשבונות בנקים בארץ, תוך היעזרות בשירותיהם של מלביני הון מקצועיים ששכרו את שירותיהם, שסייעו בהעברת הכספים הנ"ל לחשבונות הבנק, במטרה למנוע מהבנקים אליהם הועבר הרכוש לקיים את חובות הדיווח המוטלות עליהם על-פי החוק.

בכך טענה המבקשת כי המשיבים עשו פעולה ברכוש למטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 לחוק כאמור בסעיף 3(ב) לחוק ולאור זאת קמה למבקשת הזכות לחלט את הכספים נשוא בקשה זו בהתאם לסעיף 22 לחוק.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק כי סעיף 3(ב) לחוק נועד לחול על כל רכוש באשר הוא, בין רכוש אסור ובין רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא.

בית-המשפט קבע כי אם הרכוש הושג במישרין או בעקיפין או שהושג כשכר לאותה עבירה או שנעברה בו עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק - עבירה של עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח של תאגיד בנקאי לפי סעיף 7 לצו הבנקים לגבי העברה מחוץ לארץ בישראל של סכום של 1 מיליון ש"ח - ניתן לצוות על חילוטו בהליך אזרחי.

חובת הדיווח והעבירה שבצידה הינן לב ליבו ומהותו של החוק. המטרה העיקרית של מלביני ההון הינה להלבין את הכסף השחור והחוק נועד לפגוע בתשתית ובאמצעים המשמשים אותם.

הדרך המרכזית והיעילה לעשות כן היא הטלת חובת דיווח שלה תפקיד מרכזי בלעדיו אין במלחמה בהלבנת ההון, שכן רק באמצעות דיווח כולל, מדוייק ואמין ניתן יהיה להתחקות באופן אפקטיבי אחר התנועות המתוחכמות והמפותלות של העבריינים בתחום זה.

עוד הוסיף בית-המשפט על האמור, כי מדובר בנטל אזרחי {גם אם מוגבר} בהליך חילוט אזרחי להבדיל מהליך החילוט הפלילי, וזאת גם ללא הוכחת העובדה כי הרכוש הושג בעבירה של הלבנת הון וגם ברכוש לא אסור.

במקרה הנדון, נמצאה כמות הראיות הדרושה במשפט האזרחי הן במקרה שנדרש רף הוכחה בהליך אזרחי רגיל {נטיה של מאזן הסתברות} והן במקרה שנדרש רף הוכחה המתבטא בהחמרה בכמות משקל עוצמת הראיות.

מעבר לצורך, מתקיים במקרה דנן גם נטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי של שכנוע מעבר לכל ספק סביר, וזאת, לנוכח הפעולות המתוחכמות שבוצעו באמצעות מלביני הון מקצועיים שהמשיבים שכרו את שירותיהם בשכר, והסיפורים המפוברקים שהועלו בגירסאותיהם.

בית-המשפט ציין כי אין בחוק קריטריונים לקביעת הסכום שיחולט. יחד-עם-זאת, במקרה הנדון ניתן להתייחס למספר פרמטרים שיש לקחת אותם בחשבון ובין היתר: היקף הכספים שהועברו בניגוד לחוק, משך הזמן שההעברות נעשו, כמות ההעברות, רמת התחכום של המעשה והמעורבות של גורמים נוספים בשרשרת, התכנון שהיה, אם היה, ועוד.

בית-המשפט צריך לתת את תרומתו למלחמה בהלבנת ההון ולהרתיע מלביני הון מעבירה על החוק ומהפרת חובת הדיווח הקבועה בחוק.

אשר-על-כן, בנסיבות העניין, בית-המשפט קבע כי יש לחלט 50 אחוזים מהכספים שנתפסו.

22. סוג הרכוש שסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון חל עליו
ב- בש"פ 1542/04 {מדינת ישראל נ' טובה אדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.04)} סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} קובע עבירה של עשיית פעולה ב"רכוש" כדי שלא יהיה דיווח כנדרש בחוק.

במועד הרלוונטי חלה חובת דיווח, בין היתר על הפקדת מזומנים בחשבון בנק בסכום של 200,000 ש"ח ויותר.

המשיב 2 הפקיד בחשבון בנק 800,000 ש"ח במזומן בחמישה תשלומים נמוכים מ- 200,000 ש"ח, מידי יומיים, כדי שלא יהיה דיווח על ההפקדה.

בחקירה שנפתחה טען המשיב כי מקור הכסף אינו בעבירה, וכי הניסיון למנוע דיווח עליו נבע מסכסוך משפחתי. בעוד חקירת המשטרה בעניין מקורו של הכסף נמשכה, ביקשה המדינה מבית-המשפט המחוזי להטיל עיקול זמני על הכסף. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ומכאן נולד הערעור.

חילוקי הדעות בין הצדדים סבו על השאלה אם מעשי המשיב בהפקדת הכסף היוו לכאורה עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, ואם-כן, אם בית-המשפט מוסמך להטיל עיקול זמני עליהם.

המדינה טענה כי בעוד שסעיף 3(א) לחוק חל רק על "רכוש אסור", סעיף 3(ב) לחוק, כלשונו, חל על כל "רכוש".

המשיב טען, כיאין זה מתקבל על הדעת כי אדם שעשה פעולה בכסף תם וישר רק כדי למנוע דיווח עליו לרשויות, ייאשם בעבירה שעונשה עשר שנות מאסר, ולכן גם סעיף 3(ב) לחוק חל רק על "רכוש אסור".

בית-המשפט העליון פסק כייש לפרש את לשון החוק כפשוטו ולקבוע כי סעיף 3(ב) לחוק חל על "רכוש" גם אם אינו "רכוש אסור".

ליבתו של החוק היא בסעיף 3(א). סעיף 3(ב) מהווה חגורת ביטחון לסעיף 3(א). סעיף 3(ב) לחוק הפך את חובת הדיווח לחובה ראשונית.

ברובם המכריע של המקרים העושה ברכוש פעולה במטרה למנוע דיווח לרשויות יעשה זאת ברכוש אסור.

23. הפועל בניגוד לסעיף 31(ג) לחוק איסור הלבנת הון מסכל דיווח בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, ומשכך עובר לכאורה עבירה על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון
ב- ת"פ (ת"א) 4202/09 {מדינת ישראל נ' שלמה רכט, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.02.11)} נשמעו שורה של טענות מקדמיות מטעם הנאשמים כאשר נפקות חלק מהטענות הינה ביטול כתב האישום ונפקותן של טענות אחרות הינה ביטול עבירות כאלו ואחרות או גם ביטול אישומים שלמים.

באי-כוח המאשימה הציגו את עמדתם, כאשר לטענתם יש להשאיר את כתב האישום על כנו.

באי-כוח הנאשמים טענו לדוגמא, כי יש לבטל את האישום החמישי מאחר והעבירה המיוחסת לנאשמים 2, 3 ו- 6, היא אינה לפי מה שנטען כנגדם, ולפי מה שעלה מעובדות האישום החמישי, העובדות מתייחסות אך ורק לדיווח מכוח סעיף 31(ג) לחוק איסור הלבנת הון, אשר אינו רלבנטי לעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון המיוחס לנאשמים.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיהם המקדמיות של הנאשמים וקבע כי אמנם סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון נוקב בסעיף 7ובסעיף 9 לחוק בלבד כמושאים להגנת הסעיף, אולם סעיף 31(ג) לחוק איסור הלבנת הון הינו ידו הארוכה של יישומו של סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון ומשכך, הפועל בניגוד לסעיף 31(ג) לחוק איסור הלבנת הון, בפועל מסכל דיווח בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון, ומשכך עובר לכאורה עבירה על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

24. כוונה מיוחדת
ב- ע"פ 8107/13 {שלמה (סמי) כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} הוגש כתב אישום נגד המערער {הנאשם} ושתי נאשמות נוספות, המייחס למערער סחר בהיתרי העסקה כוזבים לתושבי הרשות הפלשתינאית, אשר הוצאו מתוך כוונה להונות את רשויות המדינה, תוך ביצוע מעשי מרמה, זיוף ושוחד, ותמורת בצע כסף.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער במרמה הנוגעת ל- 1,341 היתרים, אך החליט להרשיע את המערער בעבירות מרובות-פריטים, של מרמה, קשירת קשר, זיוף ושימוש במסמך מזויף; ומתן ידיעה כוזבת, להבדיל מעבירות נפרדות, בגין כל אחד מהיתרי ההעסקה שהוצאו בפועל.
המערער זוכה מחמת הספק מהאישום של הלבנת הון.

המערער נדון לעונש כולל של 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. בנוסף, הפעיל בית-משפט קמא עונש מאסר מותנה, בן 4 חודשים, בחופף לעונש שהוטל.

המערער צימצם את ערעורו לחומרת העונש. המדינה ערערה הן על הכרעת הדין והן על קולת העונש.

המדינה סברה כי בית-משפט קמא נפל, בהקשר זה, לכלל שגגה. לשיטת המדינה, לא היה מקום לקבוע כי כאשר הוכחה הכוונה להסוות חלק מן הרכוש האסור, יש להסיק מכך על היעדרה של כוונה להסתיר את החלק הארי של הרכוש.

בית-המשפט דחה את ערעור המדינה על זיכוי המערער מעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 {להלן: "החוק"} וזאת מבלי להכריע בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על סעיף 3(א) לחוק.

בית-המשפט צידד בגישתו של בית-המשפט קמא שקבע כי לא הוכח כי מתקיים במערער יסוד "הכוונה המיוחדת" הדורש כי המערער יבצע פעולות אסורות אלו במטרה להסוות או להסתיר את מקור הכספים האסורים, כאמור בסעיף 3(א) לחוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

איסור הלבנת הון (סעיף 3 לחוק)