האם "ידיעה על כתב בי-דין גוברת על כלל ה"המצאה"?

סוגיה שנבחנה רבות בפסיקת בתי-המשפט נגעה בשאלה האם דבר ידיעת בעל הדין על דבר ההליך, בין שהוא פסק-דין או כתב בי-דין אחר, מייתרת למעשה את המצאת כתב בי-הדין ויש לראותה כהמצאה לכל דבר על כל המשתמע מכך.

ואכן קיימת מחלוקת בשאלה, האם עצם הידיעה של בעל דין על החלטה, להבדיל מקבלתה על ידו על-פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בדין, יש בה לבדה כדי להתחיל את מירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי כנגד ההחלטה.

גם הגישה הדוגלת במועד ההמצאה כדין כמועד שבו מתחיל מירוץ המועדים להגשת הליך, מכירה בחריג לכלל זה. בכל הנוגע לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי, נקבע בפסיקה כי עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא היתה כדין. אחד המקרים בהם יכולה להיווצר מניעות מלטעון לאי-המצאה של פסק-הדין במועד פלוני, קם כאשר בעל הדין עשה בפועל שימוש בפסק-דין, עוד בטרם הומצא לידיו כדין. מבחינה זו, המדובר בהשתק הדומה להשתק השיפוטי אשר הוכר בפסיקה, ואשר הועמד "על בסיס כפול, שעניינו, מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, ומאידך, ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט."[9]

ואכן הגישות בנדון הינן שונות, מגוונות ובלתי-אחידות ונבחנו בסוגיות שונות של ההליך השיפוטי.

כך, למשל, קבע כב' הנשיא ברק ב- רע"א 1113/97[10] כי:

"לעניין טענתו של המבקש כי מניין הימים להגשת הערעור התחיל רק ביום בו פסק-הדין הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). אין מחלוקת כי פסק-הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק-הדין כבר אז. הוא הגיש בקשה לבית-משפט השלום להחזרת הערבות והתחייב לבצע את פסק-הדין. הוא הגיש בקשה לבית-משפט זה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט וצירף אליה עותק מפסק-הדין. הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". על-פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק-הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד "הידיעה" (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 334, 335); בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, תק-על 94(2) 1779)."
מנגד, קבע כב' המשנה לנשיא ש' לוין ב- בש"א 1890/00[11]:

"אכן היתה זו בעבר הלכה פסוקה לעניין תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 (קודמתה של תקנה 402) שיש לפרש את הדיבור "המצאה" בסיפת התקנה כלשונה, ובהעדר המצאה, אין המועד להגשת הערעור מתחיל לרוץ: ע"א 244/73 פיורו נ' עמירם, פ"ד כז(2) 832), והשווה: ע"א 127/60 "שרונה" נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187; אך בהלכה זו חלו בקיעים: כך, למשל ב- ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328) סבר השופט בך כי גם ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין שלא בדרך של המצאה, יכול ותהיה שקולה להמצאה. הדברים שנאמרו שם לא נאמרו לעניין תקנה 402, אך הוחלו בהחלטות של רשמים גם בסוגיה שלפנינו: בש"א 340/89 בנק עצמאות נ' שפוך ואח', תק-על 89(4) 84; בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, תק-על 94(2) 179; ע"א 27/99 מרקוביץ נ' פילו, פ"ד נג(5) 741. כך, למשל, ב- רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2) 59 הזכיר הנשיא בחיוב את הלכת ה"ידיעה" שקדמה ל"המצאה"; אך באותו עניין עשה המערער שימוש בפסק-הדין עוד לפני שזה הומצא לו ולפיכך הוא היה מושתק מלטעון להחלת כלל ה"המצאה". סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה "ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה."
הרשמת (כתוארה אז) א' אפעל-גבאי קבעה ב- בש"א 548/94[12]:

"אני מבקשת, עם כל הכבוד, לצרף קולי לעמדה המעדיפה את ה"ידיעה" על פני ה"המצאה".
הגישה הרואה בהמצאה כדין חזות הכל מונעת קבלת ראיות אודות ידיעתו של בעל הדין, כך שאפילו הודה בעל דין בקבלת כתב בי-דין, לא יהא בכך כדי לפתוח את מירוץ המועדים. הדגש מוסב, איפוא, מיסוד הידיעה ליסוד ההמצאה... יש לזכור, כי דרכי ההמצאה נועדו להשגת תכלית מסויימת – היא ידיעתו של בעל הדין, ולכן אם תכלית זו מושגת בדרך מלבד האמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך."
ומאידך גיסא, ב- ע"א 6842/00[13] סבר כב' הרשם אוקון:

"אכן, הכלל הוא המצאה. למעט מקרים של השתק או של הליכים בהם ניתן לצפות מבעל הדין לפעול ביעילות ולא להמתין להמצאה כדין (למשל בקשות לעיכוב ביצוע או מתן סעד זמני), עדיף לבדוק במבחן פשוט וטכני. מבחן כזה משמש את בית-המשפט לצורך קביעת מועד הגשת כתבי בי-דין לבית-המשפט. רק לאחרונה נדחתה הטענה כאילו מכוח פקודת הראיות ניתן לראות המצאת מסמך כמועד המשלוח בדואר. הגישה הפרשנית המורכבת נדחתה אל מול מבחן מתבקש ומובן של מועד ההגשה בפועל. ייתכן לסבור כי כך צריך להיות גם ביחס לפסקי-דין. המועד הקובע הוא מועד הזימון לבית-המשפט, או מועד ההמצאה. אם לא כן יתעוררו שאלות סבוכות, בעיקר היום, כאשר חלק ניכר מההחלטות מתפרסם באינטרנט. האמנם מי שמעיין בהחלטות אלה, יוכל, בהעדר ראיה, לסמוך על מועד ההמצאה בדואר, בעוד שמי שפנה למזכירות – יימצא נתון בסד של קיצור מועדים?"
מקרים שונים של ספקות בנוגע להמצאה אשר נדונו בפסיקה התאפיינו בשונות עובדתית רבה, וכי ייתכן שקיים קשר בין המצב העובדתי לבין ההכרעה המשפטית, כאשר במצבים של ידיעה קלושה וחלקית באשר לפסק-הדין ותוכנו, ולעיתים אף מחלוקת באשר לעצם ידיעתו של בעל דין אודות פסק-הדין, הועדף במקרים רבים עיקרון ה"המצאה" הפורמלית, ואילו במצב ההפוך, בו מצוי פסק-הדין בידי בעל דין בשלמותו, והליקוי אינו אלא בהליך הפורמלי של ההמצאה, הועדף לעיתים קרובות עיקרון הידיעה על פני עיקרון ההמצאה.[14]

מה הדין כאשר אין מחלוקת כי למערערת נמסר העתק שלם של פסק-הדין, אשר לא חסר בו דבר מלבד אותה דרישה פורמליסטית, יש שיאמרו אף אנכרוניסטית, של "אישור כדין"? אין לראות במסירה זו המצאה כדין, מטעמים אלו:

ראשית, דרישת ההמצאה של עותק או העתק חתומים כדין קבועה במפורש בתקנות. בשנים האחרונות נעשו מספר שינויים בתקנות המסדירות המצאת כתבי בי-דין, אשר הבולט בהם הוא הוספת סימן ג1, המאפשר המצאה בפקסימיליה. העובדה שעל-אף התיקונים, הפועלים בכיוון של מודרניזציה והתאמת התקנות לשינויים הטכנולוגיים, לא תוקנה גם תקנה 476, אינה נטולת משמעות. יתר-על-כן: תקנה זו אינה בבחינת "אות מתה", שריד לנוהג שהיה קיים בעבר, וכל באי בתי-המשפט יודעים כי נוהג זה של אישור היות ההעתק מתאים למקור נוהג בפועל בכל בתי-המשפט. אין, איפוא, מקום להתעלם ממנה.

שנית, דווקא כיום, בעידן זמינות המידע, כשניתן לעיין ברובם המכריע של פסקי-הדין באינטרנט בסמוך למועד נתינתם, חשוב להבחין בין הקיים והניתן לעיון, לבין ההודעה הפורמלית, המחייבת. דווקא בשל זמינות הטקסטים והקלות הרבה בה יכול גם מי שאינו מוסמך לכך לשנותם ולערוך בהם מניפולציות, ישנה חשיבות לשמירה על דרישות הצורה. זאת לאו דווקא לשם הפורמליזם, אלא בעיקר על-מנת להבחין בין הנכון, הידוע והמחייב לבין מה שמצוי בידיעה קונסטרוקטיבית שאינה פוזיטיבית, ואינה מחייבת.

לכאורה מנוגדת ההקפדה היתרה על דרישות הצורה למגמה של הינתקות מכבלי הפורמליזם, אולם סוגיית המצאה היא המוכיחה כי הדרך "הארוכה" היא לעיתים קרובות הדרך הקצרה, ודווקא קיצורי הדרך, הוויתור על דרישות מכבידות וההתרכזות במה שמוגדר כ"מהות" גורמות לריבוי התדיינויות בשאלות פרוצדורליות וליצירת מצב של חוסר ודאות, שהוא מזיק ובלתי-רצוי.

הנה כי כן, לעניין נפקותם של פגמים בתהליך ההמצאה, נקבע, תוך חזרה על הגישות השונות כי[15]:

"מה נפקותם של פגמים אלה? קיימות שתי גישות מרכזיות בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך המצאה. גישה אחת מתמקדת בשאלת חוקיותה של ההמצאה שנעשתה. גישה זו אומצה, למשל, על-ידי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, אשר פסק כי '... בהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.' (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840).
ניתן אף להצדיק הלכה זו באינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) ב- ע"א 121/60 שרונה נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187, 2189, שם נקבע כי:
'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר ב- ע"פ 82/50 קיפניס נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד ה(1) 151, יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין.'
ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו, כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי-דין, חייב 'לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית-משפט או שליח בי-דין אחר' (בעמוד 228).
6. כנגד גישה זו, קיימת פסיקה המצדדת בקבלתו של כלל גמיש יותר, אשר מתמקד בידיעתו של בעל דין על ההחלטה שהומצאה. גישה זו מעוגנת בכך שתכלית ההמצאה היא הבאתו של עניין לידיעתו של בעל דין. אם תכלית זו התקיימה, אין מקום, לפי גישה זו, לכך שפגם טכני במהותו בהליך ההמצאה יגרור מסקנה זו היתה כלא היתה. גישה זו נתקבלה בכמה מקרים (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ
(1) 328; רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2)
59).
7. נראה לי, כי במקרה זה לא מתעורר הצורך לנקוט עמדה חד-משמעית בשאלה זו. הטעם לכך הוא, שמעיון בפסיקה עולה כי ניתן משקל לפגמים בהמצאה בדרך-כלל כאשר אלה גרמו לאי-וודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין, או למועד האחרון להגשת הליך (ראו, למשל, רע"א 5985/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד נח(1) 394; ראו גם בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חב' לשיכון, תק-על 2001(2) 855; ראו גם בש"מ 5417/01 ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים", דינים עליון ס 994). לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה (ראו, להבחנה דומה, ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, דינים עליון נט 283)."
וב- בש"א (י-ם) 4989/04[16] נקבע כי:

"ב. אכן, יש מחלוקת בפסיקה האם כלל "הידיעה" גובר על כלל "ההמצאה".
נראה כי הפסיקה נוטה לקבל את כלל ההמצאה (ראו ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרן, פ"ד מ(ו) 328 ו- 334; ע"א 27/99 מרקוביץ נ' פילו, פ"ד נג(5) 741; בר"ע (מחוזי י-ם) 864/03 גרפינקל נ' אמינוף ואח', תק-מח 2003(4) 2067).
אם כי ייתכנו מקרים שהמבקש יהא מושתק לטעון כנגד ההמצאה, אף אם זו לא היתה כדין (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרן נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2) 840, 843).
לעניין העדפת כלל הידיעה, מציינת כב' השופטת מ' מזרחי ב- בר"ע 864/03 הנ"ל, כדלקמן:
'יש לציין כי, במקרים בהם הועדפה הידיעה בפועל על פני ההמצאה כדין, דובר במצבים בהם פסק-הדין היה מצוי בידי בעל הדין בשלמותו, כך שבפועל לא היה אותו בעל דין שונה מבעל דין שפסק-הדין הומצא לו כדין, אלא בעניין הפורמלי של אופן העברת פסק-הדין בלבד; זאת להבדיל ממצבים של ידיעה קלושה וחלקית באשר לפסק-הדין ותוכנו. כלומר, אליבא דפסיקה זו, "ידיעה" משמעה קבלה בפועל של פסק-הדין או ההחלטה.' (ראו ע"א 8430/99 אנליסט אי.אם.סי. ניהול נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, 264-265)"
המחלוקת הובהרה ונדונה הלכה למעשה במספר פסקי-דין שאף הבהירו את הגישות השונות ואת המדיניות הרצויה לעין זה.

ב- ע"א 3135/03[17] נדונה בקשה לדחיית הערעור, בשל איחור בהגשתו. עלתה שאלת המצאתו של פסק-הדין ומועד ההמצאה. נפסק מפי כב' הרשם ע' שחם כי:

"האם בנסיבות העניין יש לראות את ההמצאה לכתובת האמורה כהמצאה כדין למערערים?
6. תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי מקום בו ניתן מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי. עיון בבקשת הביטול שהוגשה לבית-המשפט המחוזי מלמד, כי המערערים לא מסרו את הכתובת האמורה ברעננה ככתובת לשם המצאת כתבי בי-דין. לגבי המערערת לא נמסרה כל כתובת. לגבי המערער, נמסרה כתובת של משרד עורכי-דין.
במצב זה, אין תקנה 480 חלה על העניין. אכן, ההיגיון של תקנה זו הוא היגיון של השתק. התקנה מבוססת על כך, שמקום בו בעל דין מסר כתובת לשם המצאת כתבי בי-דין, הוא יהיה מושתק מלטעון כנגד המצאה שבוצעה לאותה כתובת. ברם, לא עולה מן החומר שבפניי כי הכתובת האמורה נמסרה לצורך ההליך, ועל-כן לא ניתן לקבוע, על יסוד ההמצאה לכתובת זו, כי בוצעה המצאה כדין למערערים במועד הנטען.
7. אוסיף, כי מתברר מעיון בתיק כי ביום 11.11.02 הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה של באי-כוחם לשעבר של המערערים לשחררם מן הייצוג. ככל הנראה, על רקע בקשה זו הורה בית-המשפט המחוזי לבצע את ההמצאה אישית למערערים, ולא לבאי-כוחם. ברם, בבקשה האמורה לשחרור מן הייצוג מציינים באי-הכוח לשעבר באופן מפורש כי כתובתם של המערערים הינה דרך השלום 11, תל-אביב. כתובת זו שונה מזו שנעשה ניסיון להמציא אליה. במצב זה, אין לי צורך להידרש לטענות בדבר הכתובת הנכונה להמצאה לפי חוק החברות, שכן לבית-המשפט נמסרה, ברחל בתך הקטנה, כתובת שונה. גם על רקע זה, איני סבור כי ניתן לקבוע שנעשתה המצאה כדין לכתובת הנזכרת לעיל ברעננה.
8. טענה אחרת של המשיבים היא, כי ביום 1.12.02 פתחו המשיבים בהליכי הוצאה לפועל של פסק-דינו של בית-משפט קמא, לאחר שהבקשה לביטול פסק-הדין נדחתה. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי עוד בחודש דצמבר 2002, מסר לבאי-כוחם החדשים (דאז) של המערערים, עורכי-הדין צוקרמן ולקפיש על ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול פסק-דין. זאת ועוד, בהמשך לכך, אף נחתם בין הצדדים הסכם, המתייחס במפורש לתיק ההוצאה לפועל שנפתח ביחס לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (נשוא הבקשה לביטול שנדחתה), ואשר בו מתחייבים המערערים לשלם למשיבים סכום כסף כולל בגין מכלול החיובים המפורטים באותו הסכם. הסכם זה נחתם ביום 6.1.03.
לתגובת המשיבים צורף פרוטוקול של דיון בין הצדדים מיום 6.2.03, בו מודיע בא-כוח המשיבים כי 'פסק-דינה של כב' השופטת פלפל ניתן במעמד צד אחד, כי הצד השני לא הגיע. הצד השני הגיש בקשה לביטול פסק-הדין והבקשה נדחתה. לא הוגש ערעור על ההחלטה לדחיית הבקשה'. ככל שהדברים עולים מן הפרוטוקול, המערער, אשר היה נוכח בדיון, לא מיחה על דברים אלה.
האם על יסוד עובדות אלה יש לקבל את טענת המשיבים כי יש למנות את מירוץ המועדים להגשת הערעור, לכל המאוחר, מיום 6.2.03?
9. על-פי תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק של פסק-הדין, חתומים כדין. תקנה 488, אשר עניינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב. תכליתה של הדרישה לאישור כתוב היא בקביעת נקודת ייחוס ברורה, ובלתי-שנויה במחלוקת, בדבר מועד ההמצאה.
העדרו של אישור כאמור פותח פתח רחב לאי-ודאות בשאלה מתי בדיוק בוצעה המצאה. ככלל, אי-ודאות כזו אינה רצויה, נוכח חשיבותם של מועדים בסדרי הדין השונים. הדברים אמורים במיוחד כאשר יש לקבוע את מועד תחילתה של התקופה לצורך הגשת ערעור. מטבע ברייתה, התרתה של אי-ודאות כזו אף כרוכה לרוב בהתדיינות בלתי-נחוצה. לעניין זה, די להפנות לדברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, על כך שסטיה מן הכלל הקובע את תחילת מירוץ המועדים עם ההמצאה, עלולה '... כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה' (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה
(1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840).
10. קיימת מחלוקת בשאלה, האם עצם הידיעה של בעל דין על החלטה, להבדיל מקבלתה על ידו על-פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בדין, יש בה לבדה כדי להתחיל את מירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי כנגד ההחלטה.
מכל מקום, גם הגישה הדוגלת במועד ההמצאה כדין כמועד שבו מתחיל מירוץ המועדים להגשת הליך, מכירה בחריג לכלל זה. בכל הנוגע לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי, נקבע בפסיקה כי עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא היתה כדין (עניין מנורה איזו אהרון הנ"ל; ראו גם רע"א 5007/92 לוין נ' ארנס, פ"ד מח(1) 653, בפסקה 7 לפסק-דינו של כב' השופט ש' לוין).
אחד המקרים בהם יכולה להיווצר מניעות מטעון לאי-המצאה של פסק-הדין במועד פלוני, קם כאשר בעל הדין עשה בפועל שימוש בפסק-דין, עוד בטרם הומצא לידיו כדין (לדוגמה לכך, ראו פסק-הדין הנ"ל בעניין מנורה איזו אהרון הנ"ל). מבחינה זו, המדובר בהשתק הדומה להשתק השיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו פסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin Iines Bros Sa, פ"ד מח
(4) 133, ואשר הועמד 'על בסיס כפול, שעניינו, מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, ומאידך, ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט'. (רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, בפסקה 42 לפסק-דינו של כב' השופט אור).
11. (א) האם על-פי העובדות המתוארות הונח היסוד לקיומו של השתק כאמור?
מוקד אחד של עניין זה מצוי בחתימת המערערים על הסדר אשר עניינו בחוב הוצאות שנקבע בפסק-הדין נשוא הבקשה לביטול. אין חולק, כי המדובר בפעולה על יסוד פסק-הדין האמור. השאלה היא האם היא יצרה השתק המונע מן המערערים לכפור בכך, שבמועד ההתקשרות הם ידעו על ההחלטה לדחות את בקשתם-לבטל את פסק-הדין.
(ב) לעניין זה, טוענים באי-כוח המשיבים, כי מסרו לבאי-כוח המערערים דאז על ההחלטה לדחות את בקשת הביטול. איפשרתי לבאי-כוח המערערים, ה"ה צוקרמן ולקפיש, להתייחס בתצהיר לעניין זה. עורך-דין צוקרמן מסר בתצהירו כי בכל שלבי המשא-ומתן הרלוונטי לא ידע על קיומה של בקשה לבטל את פסק-הדין, ולא ידע על החלטה בבקשה כזו. הוא מוסיף, כי למיטב זכרונו הובא הדבר לידיעתו לראשונה במסגרת שיחת טלפון שנערכה ביום 7.8.03.
(ג) עורך-דין לקפיש מסר בתצהירו כי במועד בו קיבל את הייצוג ועובר לחתימת ההסדר בין הצדדים לא ידע כי ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-דין, והוא מוסיף כי למיטב זכרונו, נודע לו לראשונה על החלטה כזו רק בחודש מרץ 2002.
מתצהיר אחרון זה משתמע כי היה ידוע לעורך-דין לקפיש על קיומה של בקשה לביטול בעת שייצג את המערערים, שכן אין ידיעה בדבר קיומה של בקשה כזו נשללת, במפורשת או במשתמע, בתצהיר. מדוע, אם כן, היו המערערים מוכנים להיקשר בהסדר המניח את תוקפו של פסק-הדין שביקשו לבטל, אם לא ידעו על כך שבקשתם-לביטול נדחתה? אין בתצהיר האמור תשובה ממשית לשאלה זו. אכן, דומה, כי יש טעם רב בטענת המערערים לפיה השכל הישר מצביע על כך, שאין זה סביר כי בעל דין יתקשר בהסכם בו הוא נוטל על עצמו חיוב שהוא ביקש לבטלו, בעוד שבקשה שלו לבטל את החיוב תלויה ועומדת. עצם ההתקשרות בהסכם נוטה לתמוך בתיזה, לפיה המערערים ידעו, בעת ההתקשרות, כי הבקשה לביטול נדחתה. אחרת, קשה להסביר את ההיגיון, מצידם, להתקשר בהסכם כאמור, בלא שהם מתלים, לכל הפחות, את הסכמתם בהחלטה של בית-המשפט לבטל את פסק-הדין שיצר את החיוב נגדם. לא מצאתי, כי בפי המערערים מענה של ממש לקושי זה.
(ד) זאת ועוד. אפילו אניח, לטובת המערערים, כי לא ידעו במועד האמור על החלטה בבקשה לביטול, הרי שלכל המאוחר ביום 6.2.03, בעת דיון בפני כב' הנשיא א' גורן, נמסר להם מפורשות על החלטה זו. בפרוטוקול הדיון האמור צויין, על-ידי עורך-דין גריסרו, בא-כוח המשיבים, כי:
'פסק-דינה של כב' השופטת פלפל ניתן במעמד צד אחד, כי הצד השני לא הגיע. הצד השני הגיש בקשה לביטול פסק-הדין והבקשה נדחתה. לא הוגש ערעור על ההחלטה לדחיית הבקשה. היום פסק-הדין חלוט.'
(ה) נראה לי, כי לכל המאוחר במועד זה נוצר השתק כנגד המערערים, שכן במועד זה השתלבה הפעולה של המערערים על יסוד פסק-הדין (שלא בוטל), עת חתמו על הסדר הכולל גם את החוב על-פי פסק-הדין, עם הידיעה הפוזיטיבית של המערערים כי הבקשה לביטול פסק-הדין אמנם נדחתה. משלא מחו המערערים כנגד הדברים שנאמרו, היו רשאים המשיבים להניח, כי המערערים יודעים על ההחלטה שלא לבטל את פסק-הדין, וכי הם קיבלו על עצמם לפעול על-פי פסק-הדין.
בניתוח התנהגותם של המערערים, אין מקום להפריד בין הפעולה על יסוד פסק-הדין תוך ידיעה על קיומה של בקשה לביטול, לבין הידיעה על דחיית בקשת הביטול. המדובר ברצף של עשייה, אי-עשייה וידיעה, המתייחס כולו לאותו עניין, ואשר מציג, בהשתלבות מרכיביו השונים, תמונה עקבית של התנהגות כלפי הצד שכנגד. הפרדה וניתוק של המרכיבים השונים תהיה, בנסיבות אלה, מלאכותית ובלתי-מתיישבת עם הדברים כפי שהיו והוצגו בפועל בזמן אמת. כפי שצויין בהקשר אחר, 'כאשר מדובר על פעולות המבוצעות על-ידי פלוני בתקופה נתונה צריך לראות מעשיו ומחדליו, בהקשרם זה עם זה, שהרי כל פעולה שאותה ביצע וכל הימנעות אשר יוצרת מצג, אירעה כאשר גם יתר פעולותיו אותה עת היו בתחום ידיעתו...' (דברי כב' השופט שמגר ב- ע"פ 742/78 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 449).
בשל כך, אני סבור כי שילובם של שני היסודות עליהם עמדתי יוצר השתק כנגד המערערים. בחתימתם על הסדר לביצוע פסק-הדין, ובהעדר כל מחאה כנגד העובדות שהוצגו בפניהם בדבר דחיית הבקשה לביטולו, יצרו המערערים מצג כלפי המשיבים, עליו היו המשיבים רשאים להסתמך, כי המערערים מכלכלים את צעדיהם על יסוד ההחלטה, עליה הם ידעו, לדחות את בקשת הביטול שהגישו.
כמוסבר לעיל, מצג כזה שקול להמצאה של ההחלטה האמורה. משכך, לכל המאוחר יש לקבוע כי ביום 6.2.03 יש לראות את המערערים כמי שהומצא להם פסק-הדין כדין.
12. אין חולק, כי על-פי מועד זה, הגשת הערעור שבכותרת ביום 1.4.03 היתה באיחור. לפיכך, דין הבקשה למחיקת הערעור להתקבל, בלא שאצטרך להידרש לשאלות ולטענות השונות שעלו ביחס לאופן בו פועלים המערערים בכל הנוגע למסירת כתובת מדוייקת ועדכנית לצורך המצאת כתבי די דין אליהם.
אני מורה, איפוא, על מחיקת הערעור שבכותרת. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 2,500 ש"ח. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי ריבית והצמדה כדין."
ב- ע"א 6092/03[18] נדונה השאלה מה היא "המצאה כדין" של מסמכי בי-דין שממנה יש להתחיל למנות את המועדים הקבועים בחוק. נפסק מפי כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ:

"כידוע, בשנים האחרונות התעוררו לא אחת שאלות הנוגעות להמצאת כתבי בי-דין, והגישות הנקוטות בבתי-המשפט בעניין זה אינן תמיד אחידות. כך, לדוגמה, קבע כב' הנשיא ברק ב- רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח'. תק-על 97(2) 59, 60:
'לעניין טענתו של המבקש כי מניין הימים להגשת הערעור התחיל רק ביום בו פסק-הדין הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). אין מחלוקת כי פסק-הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק-הדין כבר אז. הוא הגיש בקשה לבית-משפט השלום להחזרת הערבות והתחייב לבצע את פסק-הדין. הוא הגיש בקשה לבית-משפט זה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט וצירף אליה עותק מפסק-הדין. הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". על-פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק-הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד "הידיעה" (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 334, 335); בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, תק-על 94(2) 1779).'
מנגד, קבע כב' המשנה לנשיא ש' לוין ב- בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ. פ"ד נד(2) 840, 843-844:
'אכן היתה זו בעבר הלכה פסוקה לעניין תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 (קודמתה של תקנה 402) שיש לפרש את הדיבור "המצאה" בסיפת התקנה כלשונה, ובהעדר המצאה, אין המועד להגשת הערעור מתחיל לרוץ: ע"א 244/73, פ"ד כז(2) 832), והשווה: ע"א 127/60 "שרונה" נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187; אך בהלכה זו חלו בקיעים: כך, למשל ב- ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328) סבר השופט בך כי גם ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין שלא בדרך של המצאה, יכול ותהיה שקולה להמצאה. הדברים שנאמרו שם לא נאמרו לעניין תקנה 402, אך הוחלו בהחלטות של רשמים גם בסוגיה שלפנינו: בש"א 340/89 בנק עצמאות נ' שפוך, תק-על 89(4) 84; בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, תק-על 94(2) 1779; ע"א 27/99 מרקוביץ נ' פילו, פ"ד נג(5) 741. כך, למשל, ב- רע"א 1113/97 הזכיר הנשיא בחיוב את הלכת ה"ידיעה" שקדמה ל"המצאה"; אך באותו עניין עשה המערער שימוש בפסק-הדין עוד לפני שזה הומצא לו ולפיכך הוא היה מושתק מלטעון להחלת כלל ה"המצאה".
סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה "ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.'
הרשמת (כתוארה אז) אפעל-גבאי קבעה ב- בש"א 548/94 ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין, עורך-דין ואח'. תק-על 94(2) 1779, 1781:
'אני מבקשת, עם כל הכבוד, לצרף קולי לעמדה המעדיפה את ה"ידיעה" על פני ה"המצאה".
כפי שציינתי לעיל, הגישה הרואה בהמצאה כדין חזות הכל מונעת קבלת ראיות אודות ידיעתו של בעל הדין, כך שאפילו הודה בעל דין בקבלת כתב בי-דין, לא יהא בכך כדי לפתוח את מירוץ המועדים. הדגש מוסב, איפוא, מיסוד הידיעה ליסוד ההמצאה...
יש לזכור, כי דרכי ההמצאה נועדו להשגת תכלית מסויימת – היא ידיעתו של בעל הדין, ולכן אם תכלית זו מושגת בדרך מלבד האמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך.'
ומאידך גיסא, ב- ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ו- 4 אח', פ"ד נה(2) 904 911-912, סבר הרשם אוקון:
'אכן, הכלל הוא המצאה. למעט מקרים של השתק או של הליכים בהם ניתן לצפות מבעל הדין לפעול ביעילות ולא להמתין להמצאה כדין (למשל בקשות לעיכוב ביצוע או מתן סעד זמני), עדיף לבדוק במבחן פשוט וטכני. מבחן כזה משמש את בית-המשפט לצורך קביעת מועד הגשת כתבי בי-דין לבית-המשפט. רק לאחרונה נדחתה הטענה כאילו מכוח פקודת הראיות ניתן לראות המצאת מסמך כמועד המשלוח בדואר. הגישה הפרשנית המורכבת נדחתה אל מול מבחן מתבקש ומובן של מועד ההגשה בפועל. ייתכן לסבור כי כך צריך להיות גם ביחס לפסקי-דין. המועד הקובע הוא מועד הזימון לבית-המשפט, או מועד ההמצאה. אם לא כן יתעוררו שאלות סבוכות, בעיקר היום, כאשר חלק ניכר מההחלטות מתפרסם באינטרנט. האמנם מי שמעיין בהחלטות אלה, יוכל, בהעדר ראיה, לסמוך על מועד ההמצאה בדואר, בעוד שמי שפנה למזכירות – יימצא נתון בסד של קיצור מועדים?'
בעניין אחר עמדתי על כך שמקרים שונים של ספקות בנוגע להמצאה אשר נדונו בפסיקה התאפיינו בשונות עובדתית רבה, וכי ייתכן שקיים קשר בין המצב העובדתי לבין ההכרעה המשפטית, כאשר במצבים של ידיעה קלושה וחלקית באשר לפסק-הדין ותוכנו, ולעיתים אף מחלוקת באשר לעצם ידיעתו של בעל דין אודות פסק-הדין, הועדף במקרים רבים עיקרון ה"המצאה" הפורמלית, ואילו במצב ההפוך, בו מצוי פסק-הדין בידי בעל דין בשלמותו, והליקוי אינו אלא בהליך הפורמלי של ההמצאה, הועדף לעיתים קרובות עיקרון הידיעה על פני עיקרון ההמצאה (ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, תק-על 2001(2) 1137).
המקרה העומד עתה בפני נופל, בלי ספק, לגדר הקבוצה השניה שתוארה. אין מחלוקת כי למערערת נמסר העתק שלם של פסק-הדין, אשר לא חסר בו דבר מלבד אותה דרישה פורמליסטית, יש שיאמרו אף אנכרוניסטית, של "אישור כדין". אף-על-פי-כן נראה לי כי אין לראות במסירה זו המצאה כדין, מטעמים אלו:
ראשית, כפי שפירטתי לעיל, דרישת ההמצאה של עותק או העתק חתומים כדין קבועה במפורש בתקנות. בשנים האחרונות נעשו מספר שינויים בתקנות המסדירות המצאת כתבי בי-דין, אשר הבולט בהם הוא הוספת סימן ג1, המאפשר המצאה בפקסימיליה. העובדה שעל-אף התיקונים, הפועלים בכיוון של מודרניזציה והתאמת התקנות לשינויים הטכנולוגיים, לא תוקנה גם תקנה 476, אינה נטולת משמעות. יתר-על-כן: תקנה זו אינה בבחינת "אות מתה", שריד לנוהג שהיה קיים בעבר, וכל באי בתי-המשפט יודעים כי נוהג זה של אישור היות ההעתק מתאים למקור נוהג בפועל בכל בתי-המשפט. אין, איפוא, מקום להתעלם ממנה.
יתר-על-כן: דווקא כיום, בעידן זמינות המידע, כשניתן לעיין ברובם המכריע של פסקי-הדין באינטרנט בסמוך למועד נתינתם, חשוב להבחין בין הקיים והניתן לעיון, לבין ההודעה הפורמלית, המחייבת. דווקא בשל זמינות הטקסטים והקלות הרבה בה יכול גם מי שאינו מוסמך לכך לשנותם ולערוך בהם מניפולציות, ישנה חשיבות לשמירה על דרישות הצורה. זאת לאו דווקא לשם הפורמליזם, אלא בעיקר על-מנת להבחין בין הנכון, הידוע והמחייב לבין מה שמצוי בידיעה קונסטרוקטיבית שאינה פוזיטיבית, ואינה מחייבת.
לכאורה מנוגדת ההקפדה היתרה על דרישות הצורה למגמה של הינתקות מכבלי הפורמליזם, אולם סוגיית המצאה היא המוכיחה כי הדרך "הארוכה" היא לעיתים קרובות הדרך הקצרה, ודווקא קיצורי הדרך, הוויתור על דרישות מכבידות וההתרכזות במה שמוגדר כ"מהות" גורמות לריבוי התדיינויות בשאלות פרוצדורליות וליצירת מצב של חוסר ודאות, שהוא מזיק ובלתי-רצוי.
ולעניין שבפני: המערערת טוענת כי יש למנות את המועד להגשת הערעור החל מן היום בו הסתימה שביתת בתי-המשפט, והיה באפשרותה לאמת את העתק פסק-הדין שניתן לה. לטעמי אין משמעות למועד סיום שביתת בתי-המשפט בהקשר זה, שכן אין להטיל על המערערת, ובאופן כללי על בעל דין המקבל העתק של פסק-הדין, את הנטל לוודא את אמיתותו. אמנם ייתכן שבמקרים מסויימים ניתן יהיה לראות ב"עצימת עיניים" מכוונת של בעל דין, היודע על קיומו של פסק-דין אך לאורך זמן אינו עושה דבר כדי לקבלו, משום חוסר תום-לב. אולם מלכתחילה אין להמציא לבעל דין העתק בלתי-מאושר של פסק-דין ולהטיל עליו לבדוק את אמיתותו. אם אכן מתקבלת העמדה כי ניתן להכיר בהמצאה כתקפה רק אם אושר פסק-הדין, כי אז על בעל דין המבקש להחיש את הליכי המסירה לדאוג לאשר את פסק-הדין קודם מסירתו לצד שכנגד. במקרה זה אין בפני נתונים באשר למועד המצאת העתק מאושר של פסק-הדין למערערת, אולם בהעדר טענות בעניין זה ניתן להניח כי המערערת לא אחרה את המועד להגשת ערעור על-פי אותו מועד.
למעלה מן הצורך אוסיף כי אף אם יימנה המועד החל מיום המצאת פסק-הדין הבלתי-מאושר, הרי בנסיבות העניין יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור, ולו מן הטעם שהודעת בא-כוח המערער למשיבה כי בכוונתו להגיש ערעור מנעה גיבושן של ציפיות והסתמכות בדבר סופיות ההליכים.
נוכח כל האמור החלטתי לדחות את הבקשה לסילוק על-הסף. עם זאת איני מוצאת לנכון לחייב את המשיבה בהוצאות הבקשה."
ב- בר"ע (י-ם) 864/03[19] נדונה בקשת רשות ערעור, שהוגשה על החלטת כב' שופט בית-משפט השלום בירושלים, לדחות בקשה לבטל פסק-דין שניתן כנגד המבקש בהעדר הגנה. הבקשה נדונה כערעור. נפסק מפי כב' השופטת מרים מזרחי כי:

"2. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה על-הסף בשל איחור בהגשתה. לטענתם, בא-כוח המבקש קיבל את ההחלטה ביום 8.9.03, ובקשת רשות הערעור הוגשה רק ביום 25.12.03, אף שלפי תקנות 399, 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, היה על המבקש להגישה עד יום 8.10.03. המשיבים מוסיפים שאף כי היו עיצומים בבית-המשפט במועד בו היה צריך להגיש את הבקשה, עמדה למבקש אפשרות להגיש את בקשת הביטול, שהרי לבסוף הגישה אף שהעיצומים נמשכו. דין טענה זו להידחות. תקנה 5 לתקנות בתי-המשפט, בתי-הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי הדין בתקופת שביתה ההשבתה של עובדים), התשמ"א-1981 (להלן: תקנות השביתה) קובעת כי תקופה של שביתה בבית-המשפט לא תובא במניין הימים לגבי חישוב המועד להגשת בקשה לבית-המשפט. וזו לשון התקנה:
'5. הארכת מועדים
תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במניין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית-המשפט, בהחלטת הרשם או בהחלטת ראש ההוצאה לפועל.'
לאור האמור, אין איחור בהגשת הבקשה.
3. שופט בית-המשפט קמא ביסס החלטתו לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין על שני נימוקים. הנימוק הראשון הינו כי הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה באיחור. על-פי הנמקתו, פסק-הדין הגיע לידי בא-כוח המבקש ביום 2.2.03 והבקשה הוגשה רק ביום 5.3.03, אף שהיתה צריכה להיות מוגשת 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, על-פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי, עד ליום 4.3.03. בנוסף קבע שופט בית-המשפט קמא כי המבקש ידע על פסק-הדין עוד ביום 27.1.03 וכי יש לראות ביום זה את מועד המסירה, ומיום זה למנות את המועד האחרון להגשת הבקשה.
4. לטענת המבקש, יש להוסיף למניין הימים שעמדו לרשותו להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין שני ימי שביתה בבתי-המשפט. אין מחלוקת כי בימים 25.2.03- 26.2.03 היתה שביתה בבתי-המשפט, וכך פורסם ברשומות. לפי תקנה 5 לתקנות השביתה כמובא לעיל, אין להביא בחשבון הימים הנספרים למועד האחרון להגשת הבקשה את ימי השביתה. לפיכך, אם מניין הימים למועד האחרון להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין החל ביום מסירת פסק-הדין לבא-כוח המבקש, קרי, ביום 2.2.03 – וביום 5.3.03, הוא יום הגשת הבקשה, טרם חלף המועד האחרון להגשת הבקשה.
5. נותר לבחון האם יש לראות את מועד המסירה של פסק-הדין לידי המבקש עוד ביום בו ידע על פסק-הדין ולמנות מיום זה את המועד האחרון להגשת הבקשה. בית-המשפט קמא התייחס, כאמור, לתאריך 27.1.03, אך המשיבים טוענים כי כבר ביום 28.2.02 שלחו למבקש בדואר רשום מכתב בצירוף עותק מפסק-הדין. המשיבים צרפו העתק מאישור המשלוח של המכתב האמור בדואר רשום. המבקש טוען כי נודע לו לראשונה על פסק-הדין ביום 27.1.03, אך אינו מספק הסבר לטענת אי-ידיעתו על פסק-הדין מכוח המכתב שנשלח אליו בצירוף פסק-הדין ביום 28.2.02. בסעיף 9 לתשובת המבקש לתשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי לא קיבל את פסק-הדין ומפנה לתצהיר שהוגש על ידו בבקשה לביטול פסק-דין, בו העיד כי בתקופה בה בוצעה ההדבקה הוא לא שהה באופן זמני בדירה. אולם, הסבר זה המופיע בתצהירו של המבקש מתייחס להדבקת כתב התביעה על דלתו, ולא להדבקת פסק-הדין. למרות שהמבקש לא סיפק הסבר לאי-הגעת פסק-הדין לידיו, לא ניתן להניח כי פסק-הדין אכן הגיע לידי המבקש רק משום שיש אישור על משלוח המכתב בדואר רשום, זאת מאחר שהמשיבים לא הציגו אישור מסירה של המכתב. עולה מהאמור כי לא ניתן לקבוע שהמבקש ידע על פסק-הדין עוד ביום 28.2.02.
6. מכאן אעבור ואבחן האם ניתן לראות ביום 27.1.03 את מועד מסירת פסק-הדין, כפי שקבע בית-המשפט קמא, מאחר שהמבקש ידע על פסק-הדין ביום זה. בית-המשפט קמא קבע כי ביום 27.1.03 הגיע לידי בא-כוח המבקש מכתב מידי בא-כוח המשיבים, בו מצויין כאמור:
'ידוע למרשך כי ניתן פסק-דין כנגדו, לרבות צו פינוי ביום 01.07.01 ב- ת"א 3405/01 בבית-משפט השלום בירושלים, וכן כי נפתח נגדו תיק הוצל"פ... בלשכת ההוצל"פ בירושלים למימוש פסק-הדין.'
לאור האמור במכתב, בית-המשפט קמא קבע כי המבקש מוחזק כמי שידע על קיומו של פסק-הדין ביום 27.1.03. יש להדגיש כי למכתב הנ"ל לא צורף העתק של פסק-הדין.
7. "פסק-דין" הינו "כתב בי-דין" לפי תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל המצאתו חלות הוראות פרק לב' לתקנות הקובעות את דרכי ההמצאה. קיימת מחלוקת בפסיקה, בשאלה האם עצם הידיעה של בעל דין על פסק-דין או החלטה שניתנו בעניינו, להבדיל מקבלתם על-פי אחת מדרכי ההמצאה הקבועות בדין, די בה כדי להתחיל את מירוץ המועדים להגשת הליך כנגד פסק-הדין או ההחלטה. לפי גישה אחת, די בכך שפסק-הדין הגיע לידיו של בעל הדין, אף אם זה לא נעשה באחת מדרכי ההמצאה הקבועות בתקנות, כדי שיחל מניין הימים להגשת ההליך המתאים. כלומר, הדגש מושם לפי גישה זו על כך שבעל הדין יודע על קיומו של פסק-הדין ותוכנו ועל-כן יכול לפעול לפתיחת ההליך הערעורי. גישה זו מעדיפה את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה" (ראו למשל: רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2) 59; ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333-334; ע"א 27/99 אברהם מרקוביץ ו- 2 אח' נ' אהובה פילו, פ"ד נג(5) 741). לפי גישה שניה, מירוץ המועדים להגשת הליך מתחיל במועד ההמצאה כדין. עם זאת, גם לפי גישה זו עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא היתה כדין (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2) 840, 843-844).
יש לציין כי, במקרים בהם הועדפה הידיעה בפועל על פני ההמצאה כדין, דובר במצבים בהם פסק-הדין היה מצוי בידי בעל הדין בשלמותו, כך שבפועל לא היה אותו בעל דין שונה מבעל דין שפסק-הדין הומצא לו כדין, אלא בעניין הפורמלי של אופן העברת פסק-הדין בלבד; זאת להבדיל ממצבים של ידיעה קלושה וחלקית באשר לפסק-הדין ותוכנו. כלומר, אליבא דפסיקה זו, "ידיעה" משמעה קבלה בפועל של פסק-הדין או ההחלטה (ראו ע"א 8430/99 אנליסט אי. אמ. סי. ניהול נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, 264-265).
8. בעניינו, אף אם אלך בדרכה של הגישה המסתפקת "בידיעה", המסקנה תהיה כי לא ניתן לראות ביום 27.1.03 את מועד תחילת המירוץ להגשת הבקשה לביטול פסק-דין. זאת מאחר שביום 27.1.03 פסק-הדין עצמו לא הגיע לידי בא-כוח המבקש, אלא רק נודע לו על קיומו של פסק-הדין. אציין כי, ניתן להעלות הטענה שלא הועלתה על-ידי המשיבים, מאחר שמדובר בפסק-דין שניתן בהעדר הגנה, שכל תוכנו קבלת התביעה בשל אי-הגשת כתב הגנה במועד, אין צורך בקבלת פסק-הדין עצמו כדי שיחל מירוץ המועדים, ודי בידיעה על קיומו. טענה כזו יש לדחות. קבלתה של הטענה תערער עוד יותר את הוודאות והבהירות הנדרשות, שעה שאנו מבקשים לקבוע מועדים ולהגדיר, למשל, מתי פוקעת זכות הערעור או הזכות להגשת בקשה ואימתי הופך פסק-דין לחלוט. קבלת טענה מעין זו תרחיב את הכלל המקובל לגבי "ידיעה" כתחליף להמצאה, בעוד ישנה חשיבות רבה לקביעת מסגרת דיון ברורה המייתרת מחלוקות ופלוגתות. (ראו ע"א 8430/99 אנליסט אי. אמ. סי. ניהול נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, 264-265).
9. אי-לכך, אני קובעת כי המועד בו החל מניין הימים למועד האחרון להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין הוא המועד בו נמסר לבא-כוח המשיב פסק-הדין עצמו, היינו ה- 2.2.03. פועל יוצא מכך הוא, שהבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה במועד ונימוקו של בית-המשפט קמא לדחיית הבקשה לביטול פסק-הדין בשל הגשתה באיחור, אינו עומד. אוסיף ואציין כי אין בידי לקבל את טענת המשיבים כי מאז יום 27.1.03, היום בו נודע לבא-כוח המשיב על פסק-הדין, ועד ליום 2.2.03, היום בו הגיע פסק-הדין לידיו, עברו שישה ימים וזהו פרק זמן שהינו יותר מהנחוץ לקבלת פסק-הדין. אני סבורה כי שישה ימים מהווים פרק זמן סביר להשגת פסק-הדין.
10. נימוק נוסף של שופט בית-המשפט קמא לדחיית הבקשה לביטול פסק-הדין הינו כי אין תכלית בביטול פסק-הדין מאחר שהמבקש לא ביקש להאריך את המועד להגשת כתב ההגנה. על-כן, גם אם יבוטל פסק-הדין, יהיה חייב בית-המשפט לתת את פסק-הדין מחדש, מייד לאחר ביטולו. אין בידי להסכים לקביעה זו. הבקשה לביטול פסק-דין בהעדר הגנה נועדה לאפשר לנתבע להגיש את כתב הגנתו ועל בסיס זה לנהל המשפט מחדש. באם הבקשה נדחית אין טעם להגשת כתב הגנה, ובאם הבקשה מתקבלת, ברי שהנתבע רשאי להגיש כתב הגנה. אין צורך בבקשה נפרדת להארכת מועד להגשת כתב הגנה, שכן אפשרות הגשת כתב ההגנה נגזרת מעצם קבלת הבקשה לביטול פסק-הדין.
11. לאור האמור, נימוקיו של בית-המשפט קמא לדחיית הבקשה לביטול פסק-דין אינם עומדים, ויש צורך לבחון לגופם של דברים האם יש לקבל את הבקשה לביטול פסק-דין בהעדר הגנה.
12. כדי שבקשת ביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה תתקבל, אין המבקש חייב להראות כי הגנתו בטוחה ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית. לשון אחר, די בכך שהמבקש יראה שיש לו סיכוי לזכות במשפט אם יבוטל פסק-הדין. אין דורשים מהמבקש בשלב זה יותר מאשר ראיה לכאורה לכך (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 738). פסק-הדין הנדון בענייננו עוסק בפינויו של המבקש מחדר מגורים השייך למשיבים. בבקשת ביטול פסק-הדין, הנתבע הצהיר כי שילם דמי שכירות וכי הוא דייר מוגן בנכס. די בכך כדי לקיים את דרישת סיכויי ההגנה. בנוסף, אי-ההגשה במועד של כתב ההגנה על-ידי המבקש, לא נבעה מזלזול בהליך המשפטי. לאור האמור, אני מקבלת את הבקשה, דנה בבקשה כבערעור, ומבטלת את פסק-הדין שניתן כנגד המבקש."
ב- בש"מ 8870/04[20] נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הטענה היתה כי המירוץ מתחיל מיום ההמצאה ולא מיום ה"ידיעה". נפסק מפי כב' הרשם יגאל מרזל כי:

"2. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. חוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) בסעיף 24(א) קובע כי הערעור צריך להיות מוגש לבית-המשפט העליון 'לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק-הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא בפניו'. סעיף 24(ו) קובע כי לעניין הערעור, הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק-הדין.
3. נקודת המוצא הינה כי נוכח הדמיון שבין הליכים פליליים והליכים משמעתיים, מתעורר הצורך ליתן משקל ראוי לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט שהורשע והנזק הטמון בהרשעתו (השוו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 355) הבא לידי ביטוי, בין היתר, בהקלה עם נאשם שהורשע המבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על הרשעתו (השוו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1) ולהחמיר עם הצד שכנגד (ראו ב"ש 384/81 מדינת ישראל נ' מאיר בן ציון, פ"ד לה(4) 727). פועל יוצא אפשרי של גישה פרשנית מעין זו הוא כי שעה שמדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על בית-הדין המשמעתי, ניתן יהיה להסתפק בטעם שהוא פחות מן הטעם המיוחד הנוהג בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פליליים ממש בהם כלל אין צורך ב"טעם מיוחד" (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982). אולם, גם בשים-לב לנקודת מוצא זו, יש לבסס קיומו של טעם מספיק להארכת המועד.
4. טענתו העיקרית של בא-כוח המבקש הינה כי ידיעה אינה מהווה המצאה, אלא רק המצאה בפועל ומשכך מירוץ הזמן מתחיל במועד ההמצאה בפועל. לחילופין טען כי טעות בידו הנוגעת למועד ההמצאה. לא מצאתי ממש בטענות אלו בנסיבות העניין. כאשר הוכח כי בעל דין ידע על ההחלטה של בית-המשפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה או טענת טעות בדבר יום ההמצאה (וראה: בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית ואח', תק-על 2002(2) 1728; רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2) 59; רע"א 7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(4) 248). מועד 30 הימים בו היה על המבקש להגיש את ערעורו החל ביום 15.8.2004, הוא המועד בו הוקרא למבקש ובא-כוחו גזר הדין. במועד זה ידע המבקש על פסק-דינו של בית-הדין, ואף נמסר לו עותק שלו בכתב יד. מכאן, שמניין הימים להגשת ערעור התחיל כבר במועד "הידיעה". את הערעור היה צריך להגיש עד ליום 15.9.2004. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 29.9.04. מכאן, שהלכה למעשה המדובר באיחור של 14 ימים ויש לתת את המשקל הראוי, בנסיבות העניין, לעיקרון סופיות הדיון ולזכותו של בעל דין כי בחלוף הזמן להגשת הערעור לא יוטרד עוד. אשר לטענתו החלופית של בא-כוח המבקש בדבר טעותו, הרי שלא מצאתי בה די בנסיבות המקרה. טעות שיש בה כדי להאריך את המועד צריך שתהא טעות סבירה. הסתמכות על טעות סופר בפסק-דין – כמו על הפרש שבין פסק-דין בכתב יד (שנמסר לו) ופסק-דין מודפס (שנשלח אליו) – כמשנה את מועד ההמצאה של פסק-הדין עצמו, נראית בעיני כבלתי-סבירה, ומכל מקום כלא מצדיקה את הארכת המועד, בייחוד נוכח הזמן שחלף ממועד זה שרשאי היה המשיב להניח בגינו כי לא יוגש ערעור.
5. שילוב שיקולים אלו הוביל אותי למסקנה כי בנסיבות המקרה, אין להיעתר, לבקשה להארכת המועד. התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."
ב- בש"ם 5417/01[21] נדונה בקשה להארכת מועד בערעור על פסק-דין מינהלי. גם כאן נבחנה שאלת ה"ידיעה" לעומת ה"המצאה". נפסק מפי כב' הרשם ע' שחם:

"בפניי בקשות להארכת מועד לצורך הגשת ערעור אשר הוגשה, על-פי האמור בה, "מטעמי זהירות". כן בפניי בקשה למחיקת ערעור מן הרישום בשל איחור בהגשתו.
1. עניינה של הבקשה בערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב ' הנשיא א' גורן) שניתן בשתי עתירות מינהליות אשר הדיון בהן אוחד (עת"מ 1040/00 ו- עת"מ 1059/00). פסק-הדין ניתן ביום 28.2.01, בהעדר הצדדים. המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין האמור ביום 5.4.01 (עע"מ 2775/01). ביום 2.7.01 פנתה המשיבה, היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שרונים, בבקשה למחיקת הערעור האמור על-הסף, בשל איחור בהגשתו. על רקע זה, הוגשה ביום 8.7.01 הבקשה שבפניי למתן ארכה, העומדת במרכז ההתדיינות...
7. נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים. הפרקים הרלוונטיים לעניין שבפניי הם פרק ו', שעניינו ערעור לבית-המשפט העליון, ופרק ז', אשר עניינו הוראות כלליות.
תקנה 34, שבפרק ו' לתקנות, קובעת כי הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, וזאת 'אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה.'
אשר לפרק ז', שעניינו הוראות כלליות. תקנה 35, אשר עניינה המצאת כתבי בי-דין, קובעת מועדי המצאה לבעלי דין, וכן דרכי המצאה לרשות. מעבר לכך, קובעת תקנה זו כי הוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 יחולו על המצאת כתבי בי-דין, בכפוף לאמור בתקנה 35 עצמה ובשינויים המחוייבים. תקנה 39 לתקנות קובעת, כי מניין הימים שנקבעו בתקנות יימנה מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני בעל הדין. מקום בו לא התייצב בעל דין אף שזומן כדין, נקבע כי המועד יימנה מיום מתן ההחלטה כאילו ניתנה בפניו.
מקום בו ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד מיום המצאתה לו כדין.
8. על רקע זה, השאלה המתעוררת היא מתי הומצא לראשונה פסק-דינו של בית-משפט קמא כדין לידי המבקשים. אין חולק, כי ההמצאה לידי באת-כוחם של המבקשים ביום 8.3.01 באמצעות הדואר היתה כדין. האם ניתן לומר כי קודם למועד זה – היינו, ביום 1.3.01 – הומצא פסק-הדין כדין לידי המערערים?
9. לעניין זה יש לפנות להוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, אליהן מפנות תקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים. דרך ההמצאה הרלוונטית לעניין שבפניי מפורטת בתקנה 475(1), הקובעת כי ניתן להמציא כתב בי-דין במסירה אישית על-ידי שליח בי-דין. התקנה מפרטת שורה של בעלי תפקידים אשר יכול ויהיו שליח בי-דין, ובהם פקיד בית-משפט, אדם אחר שבית-המשפט או מנהל בתי-המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על-ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור. המצאה כדין יכול ותהיה לעורך-דינו של בעל דין, למתמחה שלו או בהנחה במשרדו של עורך-הדין (תקנה 477 לתקנות).
על-פי תקנה 476, המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק של פסק-הדין, חתומים כדין. תקנה 488, אשר עניינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב.
10. במקרה שבפניי, לא קויימו במלואן הדרישות האמורות.
ראשית, פסק-הדין נמסר למכר של עורכת-דינם של המערערים. הוא לא נמסר לעורכת-הדין או למתמחה, ואף לא הונח במשרדה של עורכת-הדין.
ייתכן לגרוס, כי יש לראות את המכר האמור כידה הארוכה של עורכת-הדין, בבחינת "שלוחו של אדם כמותו". על-פי סברה אפשרית זו, יש לומר כי נעשתה מסירה לעורכת-הדין. ברם, איני משוכנע כי אפשרות זו מתיישבת עם נוסח התקנה, המפרטת ברחל בתך הקטנה, כי על המסירה להעשות לעורך-הדין או למתמחה שלו. אין חולק כי אף המתמחה הוא בבחינת ידו הארוכה של עורך-הדין לעניין זה. מאיזכורו המפורש של המתמחה משתמע, כי לכאורה מסירה למי שאינו עורך-הדין או המתמחה אינה מסירה לעניין זה.
שנית, אין כל מידע על מסירת עותק חתום כדין של פסק-הדין לידי המכר האמור.
שלישית, לא קויימה הדרישה, כי מי שהומצא לו כתב בי-דין יידרש לאשר את הקבלה בכתב. לא הומצא כל אישור חתום מיום 1.3.01 על קבלת פסק-הדין, בין בידי באת-כוחם של המבקשים, ובין בידי מאן דהוא אחר מטעמה.
11. במצב דברים זה, איני סבור כי ניתן לקבוע שביום 1.3.00 בוצעה המצאה כדין, כדרישת תקנה 39 הנ"ל. במיוחד רלוונטי לעניין זה בעיני העדרו של אישור כתוב בדבר קבלת כתב בי-הדין. תכליתה של הדרישה לאישור כתוב היא בקביעת נקודת ייחוס ברורה, ובלתי-שנויה במחלוקת, בדבר מועד ההמצאה.
העדרו של אישור כאמור פותח פתח רחב לאי-ודאות בשאלה מתי בדיוק בוצעה המצאה. אי-ודאות כזו אינה רצויה, נוכח חשיבותם של מועדים בסדרי הדין השונים. הדברים אמורים במיוחד כאשר יש לקבוע את מועד תחילתה של התקופה לצורך הגשת ערעור. מטבע ברייתה, התרתה של אי-ודאות כזו אף כרוכה לרוב בהתדיינות בלתי-נחוצה. לעניין זה, די להפנות לדברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, על כך שסטיה מן הכלל הקובע את תחילת מירוץ המועדים עם ההמצאה, עלולה '... כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה' (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 8402).
האם הוגש הערעור במועד: השתק נגד המבקשים
12. הדיון אינו מתמצה במסקנתי כי לא היתה המצאה כדין של פסק-הדין למבקשים טרם יום 8.3.01. בכל הנוגע לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי, נקבע בפסיקה כי עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא היתה כדין (עניין מנורה איזו אהרון הנ"ל; ראו גם רע"א 5007/92 לוין נ' ארנס, פ"ד מח(1) 653, בפסקה 7 לפסק-דינו של כב' השופט ש' לוין). על-פי הלכה זו, אין די בעצם הידיעה או הקבלה של כתב בי-דין שלא בדרך הקבועה בדין כדי ליצור השתק. עם זאת, בנסיבות מסויימות, אשר יידונו בהמשך, עשויה לקום טענת השתק לטובת בעל הדין שכנגד. טענה זו מאפשרת, בפועל, להתייחס אל מועד הידיעה או קבלת כתב בי-הדין כאל מועד בו הומצא פסק-הדין. המשיבה נאחזת בהלכה זו, וטוענת כי אמנם קם לה השתק כאמור כלפי המבקשים, המונע מהם לטעון כי פסק-הדין לא הומצא לידיהם עוד ביום 1.3.01.
13. הדיון בטענת ההשתק מעלה כמה שאלות משנה בהן אדון בסדר הבא. תחילה, אדון בעצם תחולתה של טענה זו במקרה שבפניי, הנדון לפי תקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים. על רקע מסקנתי, כי טענה זו עשויה לחול במקרה הנדון לפי תקנות אלה, אדון בשלושה בסיסים אפשריים לטענה זו בנסיבות העניין: (א) שינוי מצב לרעה של המשיבה, המעוגן בציפיה שנוצרה לה כי ערעורם של המבקשים יוגש בחלוף 30 ימים מיום 1.3.01. (ב) שינוי מצב לרעה של המשיבה, המעוגן באי-נקיטת הליכים שונים על ידה מתוך הסתמכות על אי-הגשת ערעור תוך המועד האמור. (ג) השתק כנגד המבקשים, המעוגן בשימוש שעשו בפסק-הדין בטרם הומצא להם כדין.
14. טענת ההשתק ותקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים. חריג ההשתק אומץ בפסיקה אשר דנה בתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת את נקודת ההתחלה של מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי. הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, בו נמצאת גם תקנה 402, הוחלו במסגרת תקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים. חרף זאת, אין תקנה 402 חולשת על המקרה שבפניי. זאת מהטעם, שהחלתה בבתי-המשפט המינהליים אינה פועלת מקום בו נקבע הסדר ספציפי לעניין שבדיון בתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים (ראו תקנה 34 לתקנות אלה). הסדר ספציפי כזה נקבע בתקנה 39 הנ"ל לתקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים.
קיים הבדל נוסח מסויים בין תקנה 39 לתקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים לבין תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 39 קובעת מפורשות כי נקודת המוצא למניין המועדים הוא עם המצאה "כדין". בתקנה 402 אין קביעה מפורשת כזו. תקנה 402 קובעת כי מירוץ המועדים להגשת ערעור יחל כאשר "הומצא" לבעל הדין העתק ממנה. על יסוד הבדל זה, טוענים המבקשים כי תקנה 39 אינה מכירה באפשרות, המעוגנת בטענת השתק, כי מירוץ המועדים לנקיטת הליך יהא מוקדם לזה בו הומצא כתב בי-הדין הרלוונטי "כדין".
15. דין טענה זו להידחות. איני סבור כי הבדל זה בניסוחן של שתי התקנות משקף הבדל מהותי ביניהן. הנחת העבודה של תקנות סדר הדין האזרחי היא, כי כאשר נעשה דבר מה הנזכר בתקנות, הוא נעשה כדין (ראו ע"א 1861/99 ה' ספקיוריטי המוקד המרכזי בע"מ נ' חברת הכשרת היישוב לישראל בע"מ (לא פורסם)). לכן, מכך שהמילה "כדין" לא נרשמה מפורשות בתקנה 402 לא עולה המסקנה, כי מתקין התקנות התכוון ליתן תוקף לפעולה דיונית, אשר לא נעשתה כדין. אכן, תקנות סדר הדין האזרחי מקדישות פרק שלם לנושא המצאת כתבי בי-דין, בו קבוע מנגנון מפורט וברור לעניין טיבה, מהותה ודרכיה של המצאה.
על רקע זה, יש להניח ככלל, כי כוונת תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי היא להמצאה כדין של כתב בי-הדין, וזאת אף שהדבר לא נאמר בה מפורשות.
גם מבחינת תכליתן של שתי ההוראות לא מצאתי בתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים או בחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 שיקולים אשר יצדיקו הבחנה בין תחילתו של מירוץ המועדים לפי סדר הדין האזרחי, לעומת סדר הדין בבתי-המשפט המינהליים. אמנם, לגבי סדרי הדין בעתירה מינהלית נקבע כי אלה 'יהיו במתכונת דומה לסדרי הדין הנהוגים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים שיקבע שר המשפטים, באופן שיבטיחו סעד מהיר ויעיל תוך אפשרות לקיום בירור עובדתי ככל שהדבר דרוש' (סעיף 13(2) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים). בכך נמתחה הבחנה, בערכאה הדיונית, בין הליכים אזרחיים לבין הליכים מינהליים.
ברם, נראה לי כי הבחנה זו אינה רלוונטית לעניין שבפניי. ראשית, עניינה הוא, בעיקרו של דבר, בערכאה הדיונית הדנה בעניינים מינהליים, ולא בערכאת הערעור. שנית, אף לו חלה הבחנה זו בעניין שבפניי, הרי שהתכלית של החשת הדיון, העולה מסעיף 13(2) לחוק בתי-המשפט המינהליים, מתיישבת עם החלת הלכת ההשתק בהליכים לפי חוק בית-המשפט לעניינים מינהליים. שלישית, "שאיבתם" של פרקים שלמים מתוך תקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בערעור ובהמצאת כתבי בי-דין אל תוך סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים, ולו בסייגים הנזכרים לעיל, מעלה כי לפחות בעניינים אלה לא מצא מחוקק המשנה טעם טוב ליצור הבחנות מהותיות בין סדרי הדין בכל אחד מסוגי הליכים אלה.
רביעית, מבחינה מהותית מוסד ההשתק מעוגן בשיקולים של תום-לב והגנה על אינטרס ההסתמכות של בעל הדין שכנגד. למיצער ניתן לומר, כי שיקולים אלה יפים לסדרי הדין בבתי-המשפט לעניינים מינהליים, לא פחות משהם יפים להתדיינות על-פי סדר הדין האזרחי. גם על-פי שיקול זה, אין מקום לומר כי הלכת ההשתק אינה חלה במסגרת תקנה 39 האמורה.
יוצא כי טענת ההשתק חלה במקרה שבפניי. מכך עולה הצורך לבחון, האם אמנם עומדת למשיבה טענת השתק נגד המבקשים בנסיבות העניין. לכך אפנה עתה.
16. השתק ושינוי מצב לרעה – כללי
שינוי מצב לרעה של הטוען להשתק, על יסוד מצגיו או פעולותיו של הצד שכנגד, הוא יסוד מרכזי במוסד ההשתק (ראו דברי כב' השופטת דורנר ב- רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית, פ"ד מז(5) 94; ראו גם ע"א 6117/97 עמותת נווה שושנים נ' מדינת ישראל, דינים עליון נח 290; ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, דינים עליון נז 231). בסיס אפשרי להשתיק את המבקשים עשוי להיות, על-כן, שינוי מצב לרעה של המשיבה על יסוד קיומו של מצג כי פסק-דינו של בית-משפט קמא הומצא לידי המבקשים עוד ביום 1.3.01. במקרה שבפניי הועלו שתי טענות עיקריות של המשיבה בדבר שינוי מצב לרעה שלה. האחת, כי המשיבה פיתחה בפועל ציפיה, על יסוד מכתביה של באת-כוח המבקשים, כי ערעור מטעמם לא יוגש לאחר יום 31.3.01. השניה, כי המשיבה נמנעה, על יסוד הבנתה זו, מנקיטת מהלכים דיוניים שונים. אתייחס עתה לטענות אלה.
17. שינוי מצב לרעה וציפית המשיבה
לכאורה, עצם גיבושה של ציפיה אינו מהווה כשלעצמו שינוי מצב לרעה במסגרת דיני ההשתק. הנזק הרעיוני הנובע מאי-מימושה של ציפיה אינו מוכר, במסגרת דינים אלה, כמספיק לצורך גיבושו של השתק. בהתאם לכך, במסגרת השתק מכוח הבטחה, אין די בציפיה שיוצרת הבטחה אצל הנבטח, ונדרש בנוסף לכך, כי הנבטח ישנה מצבו לרעה (ראו למשל ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, דינים עליון מ 412). ברם, גם אם אניח כי יש בציפיה כאמור כדי ליצור בסיס מספיק לטענת השתק, איני סבור כי ציפיה ממשית כזו הוכחה במקרה שבפניי.
18. אין חולק, כי בתחילת חודש מרץ 2001 המשיבה ידעה כי פסק-דינו של בית-משפט קמא נמצא בידי באת-כוח המבקשים. ממכתבה של באת-כוח המבקשים באותה תקופה לבא-כוח המשיבה אף עולה, כי פסק-הדין היה בידה עוד ביום 1.3.01.
עם זאת, פעולותיה ומחדליה של המשיבה עד להגשת בקשתה למחיקת הערעור אינן מתיישבות עם טענתה כי גיבשה ציפיה בפועל לכך שערעור מטעם המבקשים יוגש לכל המאוחר עד ליום 31.3.01.
לכל המאוחר, נודע למשיבה על מועד הגשתו של ערעור המבקשים ב- עע"מ 2775/01 ביום 1.5.01. באותו יום הומצא לידי המשיבה כתב הערעור. העתק מן העמוד הראשון של כתב הערעור שהומצא למשיבה צורף לחומר שבפניי. הוא נושא חותמת של בית-המשפט העליון מיום 5.4.01. בכך הוברר למשיבה כי כתב הערעור הוגש אחרי יום 31.3.01. חרף זאת, חלפו לא פחות מחודשיים בין קבלת העתק מכתב הערעור על-ידי המשיבה, ועד שזו פנתה בבקשה למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו.
זאת ועוד. בתקופה האמורה של חודשיים, ניהלה המשיבה התדיינות פעילה בנושא הערבון בערעור. אף במסגרת התדיינות זו לא הועלתה, ולו ברמז, טענה בדבר איחור בהגשת הערעור של המבקשים. זו אף זו, בתגובה שהוגשה על-ידי המשיבה ביום 7.6.01, אף דרשה המשיבה כי אם יוחלט על הפקדת ערבון בתשלומים, לא ייקבע מועד לדיון בערעור, עד להשלמת הפקדתו של הערבון. דרישה זו מצביעה על ציפיה בפועל להתמשכות הליכי הערעור ולקיום דיון ענייני בו. היא אינה עולה בקנה אחד עם סברה, כי הערעור הוגש באיחור, ועם כוונה להביא למחיקתו מן הרישום בשל כך.
19. השתהות זו של המשיבה בהעלאת הטענה בדבר איחור בהגשת הערעור אינה מחייבת בהכרח קביעה כי לא נוצרה למשיבה, בפועל, ציפיה ראויה להגנה כי הערעור יוגש עד ליום 31.3.01. אין לשלול על-הסף קיומו של הסבר מניח את הדעת להשתהות האמורה, המתיישב עם גיבוש ציפיה ראויה להגנה כאמור. ברם, בכתבי בי-הדין הרבים שהוגשו בתיק זה, לא ניתן כל הסבר להשתהות זו. לא נעשה כל ניסיון ליישב השתהות זו עם הטענה לגיבוש ציפיה כי עד ליום 31.3.01 יוגש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. במצב זה, עולה מסקנה מסתברת כי רק בדיעבד סברה המשיבה כי עומדת לה טענה בעניין מועד הגשתו של הערעור, וכי היא לא גיבשה, בזמן אמת, ציפיה כי הערעור אמנם יוגש עד ליום 31.3.01. על-כן, לא ניתן לעגן בציפיה כזו טענת השתק מצד המשיבה כלפי המבקשים.
20. שינוי מצב לרעה והימנעות מנקיטת הליכים על-ידי המשיבה. המשיבה מנסה לעגן טענה של השתק בשינוי מצב לרעה שלה בעניין אחר. על-פי הטענה, המופיעה בתצהיר שהוגש לבית-המשפט ביום 29.11.01, הסתמכה המשיבה על כך שלא הוגש ערעור במועד על החלטת בית-המשפט המחוזי, ולא הגישה בקשה לדיון לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אשר עניינו בפטור מתשלום פיצויים בשל תוכנית פוגעת, מחמת שיקולים של צדק. כן נטען, כי על יסוד הסתמכות דומה, לא הוגש ערר על-ידי המשיבה על הכרעה של השמאית המכריעה, במסגרת ההליך נשוא הבקשה לארכה שבפניי.
21. דין טענה זו להידחות. ראשית, טענת זו של המשיבה בדבר הסתמכות נעדרת פירוט מינימלי. היא אינה מפרטת באיזה עניין (זה של המבקשים, או שמא של צדדים אחרים בבית-משפט קמא) היתה אמורה המשיבה לנקוט את ההליכים האמורים. הטענה אף אינה מבהירה מה הקשר בין סברתה של המשיבה כי באת-כוח המבקשים קיבלה את פסק-דין בית-משפט קמא ביום 1.3.01, לבין אי-נקיטת ההליכים האמורים. אף לא נאמר בה מהו אותו מועד, אשר היה אמור להיות מוגש בו הערעור על-פי סברת המשיבה.
22. שנית, ככל שהצלחתי להבין את טענת ההסתמכות, הרי שאף לגופה אין בה ממש. בית-משפט קמא דחה את תביעת המבקשים, בקבעו כי לא קמה להם עילה לתביעת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. קביעה זו נומקה בטעם עקרוני, שעניינו אי-התקיימות הדרישה שבסעיף 197 כי מקרקעי המבקשים יהיו בתחום התוכנית הפוגעת או גובלים עימה. במצב זה, כלל אין מגיעים לדיון לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. סעיף 200 האמור קובע חריג לזכות לפיצוי לפי סעיף 197 (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בפסקה 6 לפסק-דינו של כב' השופט מלץ). מקום בו אין זכות לפיצוי, לא קם כל צורך ליזום הליך בקיומו של חריג או פטור. ממילא, אי-נקיטתו של הליך כזה אינה יכולה להחשב, בנסיבות העניין, כשינוי מצב לרעה מצד המשיבה.
באותה מידה, לא הוברר איזה צורך קם בנסיבות העניין בהגשת ערר על הכרעה של השמאית המכריעה. להליכים כאלה היה יכול להיות מקום אילו הוכרה זכותם העקרונית של המבקשים לפיצוי, והמחלוקת היתה בדבר סוגיה שמאית כזו או אחרת. ברם, עצם זכותם של המבקשים לפיצוי כלשהו לא הוכרה. כל עוד לא שונתה קביעה זו של בית-משפט קמא, אין ממילא מקום להליכים המתוארים. במצב זה, לא ברור מה היסוד לטענה, כי אי-הגשת ערעור על-ידי המבקשים עד ליום 31.3.01 יצרה שינוי מצב לרעה כלשהו לעניין זה.
23. יוצא, כי טענות המשיבה לשינוי מצב לרעה מצידה על יסוד מצג מטעם המבקשים בדבר מועד קבלת פסק-הדין בידם, אינן יכולות להתקבל. אדון עתה בבסיס אחר לטענת ההשתק שבפני המשיבה, הוא שימוש בפסק-הדין על-ידי המבקשים טרם מועד המצאתו כדין לידיהם.
24. השתק ועשיית שימוש בפסק-הדין טרם המצאתו כדין.עניינה של טענה זו של המבקשים אינו בשינוי מצב לרעה של המשיבה. טענה זו מבוססת על מניעות מטעון לאי-המצאה של פסק-הדין במועד פלוני, כאשר בעל הדין עשה בפועל שימוש בפסק-הדין שקיבל לידיו, עוד בטרם הומצא לידיו כדין (לדוגמה לכך, ראו פסק-הדין הנ"ל בעניין מנורה איזו אהרון הנ"ל). מבחינה זו, המדובר בהשתק הדומה להשתק השיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו פסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 513/89 InterIego A/S נ' SA Exin Iines Bros, פ"ד מח(4) 133, ואשר הועמד 'על בסיס כפול, שעניינו, מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, ומאידך, ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט.'
(רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה
(3) 769, בפסקה 42 לפסק-דינו של כב' השופט אור).
25. התשתית העובדתית לטענה זו מצויה בשני מכתבים ששיגרה באת-כוחם של המבקשים. האחד, ביום 5.3.01, יועד לבא-כוח המשיבה. השני, ביום 4.3.01, יועד לשמאית נחמה בוגין. פניות אלה נסמכו על קבלת פסק-הדין על-ידי באת-כוחם של המבקשים עוד ביום 1.3.01. אין חולק, כי עניינן של שתי פניות אלה בפסק-דינו של בית-משפט קמא.
ברם, פניות אלה לא נעשו בשם המבקשים, ואף לא נועדו לקידום עניינם. כמתואר לעיל, פסק-דינו של בית-משפט קמא הכריע בשתי עתירות מינהליות, אשר הדיון בהן אוחד. האחת היא עת"מ 1040/01, עתירתם של בני-הזוג דשבסקי. השניה היא עת"מ 1059/01, היא עתירתם של המבקשים. עורך-דין הר ניב, באת-כוחם של המבקשים, ייצגה את העותרים בשתי העתירות האמורות. עיון בפניות האמורות מן הימים 5.3.01 ו- 4.3.01 מעלה כי הן נעשו בשמם של העותרים ב- עע"מ 1040/00, הם בני-הזוג דשבסקי. הפניות לא היו בשמם של המבקשים. הן לא נועדו לקידום האינטרס של המבקשים.
26. במצב זה, לא יוצרים המכתבים האמורים השתק נגד המבקשים. על-פי דיני השליחות, 'אין שולח אחד חב בגין חובותיו של שולח אחר, ואין שולח זכאי בגין זכויותיו של שולח אחר... כל אחד מהשולחים הוא שולח נפרד, ויחסי שליחות חלים בינו לבין השלוח. השלוח חב כלפי כל שולח חובת נאמנות נפרדת ועצמאית' (ברק, חוק השליחות (חלק ב') בעמוד 1413). זאת ועוד, סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע, כי 'השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות'. פעולתה של באת-כוח המבקשים, בעת שפעלה בשם שולחים אחרים שלה, הם בני-הזוג דשבסקי, לא היתה בשם המבקשים. היא אף לא היתה דרושה באופן סביר לשם ביצוע נושא השליחות מטעם המבקשים. היא נועדה כל כולה לטובת שולחים אחרים של באת-כוח המבקשים, הם בני-הזוג דשבסקי. כך עולה מן המכתבים בבירור, ומקבליהם לא יכלו לסבור אחרת.
במצב זה, עצם העובדה כי פניות אלה נעשו בידי באת-כוחם של המבקשים אינה מעמידה טענת השתק נגדם. המבקשים – להבדיל מבאת-כוחם – לא עשו כל שימוש בפסק-הדין בטרם הומצא לבאת-כוחם ביום 8.3.01. במצב זה, אף אין למצוא כל חוסר תום-לב או שימוש לרעה בהליכי משפט מצד המבקשים, בכך שערעורם הוגש מתוך הנחה כי מירוץ המועדים להגשתו החל ביום 8.3.01. גם מבחינה זו אין יסוד לטענת השתק.
27. התוצאה, על-פי הניתוח עד עתה, היא כי פסק-הדין של בית-משפט קמא לא הומצא כדין לבאת-כוחם של המבקשים קודם ליום 8.3.01, ואף לא עומדת טענת השתק נגד המבקשים המשתיקה אותם מטעון כי פסק-הדין לא הומצא טרם המועד האמור. על-פי ניתוח זה, החל מירוץ המועדים להגשת הערעור ביום 8.3.01, והגשתו של עע"מ 2775/01 לא היתה נגועה באיחור כלשהו.
האם הוגש הערעור במועד – קבלת פסק-הדין כשקולה להמצאה
28. גם בכך לא תם הדיון. הניתוח עד עתה היה מבוסס על פסיקה, ובה החלטתו של כב' המשנה לנשיא בעניין מנורה איזו אהרון, לפיה תחילתו של מירוץ המועדים להגשת ערעור מותנית בהמצאה כדין או בקיומו של השתק, ואין די בידיעה על פסק-הדין או תוכנו לשם כך. קיימת גישה נוספת, אשר יש להתייחס אף אליה. על-פי גישה זו, ניתן להכיר בידיעה על תוכנו של פסק-דין אזרחי כשקולה להמצאה, אף כאשר הידיעה אינה פרי המצאה כדין, על-פי אחת הדרכים המנויות בתקנות סדר הדין האזרחי. כך נפסק, אגב אורחא, ב- ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, על-ידי כב' השופט בך.
כפי שצויין בעניין מנורה איזו אהרון הנ"ל, גישה זו הוחלה במספר החלטות של רשמים גם לעניין תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי (היא מקבילתה של תקנה 39 לתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים, החלה על העניין שבפניי).
בעיקרו של דבר, יישומה של תקנה 402 בנסיבות אלה נסמכה על השיקול לפיו תכלית ההמצאה היא הבאת כתב בי-הדין לידיעתו של בעל הדין. על-פי גישה זו, מקום בו הוכחו במידה מספקת ידיעה זו, והמועד בו התגבשה, יש לומר כי התקיימה תכלית ההמצאה במובנה המהותי, ואין סיבה שלא ליתן למצב דברים זה את מלוא התוקף המשפטי של המצאה.
קו המחשבה שהובע בעניין יעיש הנ"ל, לעניין נפקותה של ידיעה על פסק-הדין, אומץ על-ידי כב' הנשיא ב- רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן, דינים עליון נא 534). קו זה תומך בעמדתה של המשיבה, לפיה יש למנות את המועדים להגשת הערעור שבכותרת מיום קבלת פסק-הדין בפועל אצל באת-כוח המבקשים, היינו – יום 1.3.01. על-פי עמדה זו, הוגש הערעור שבכותרת באיחור.
29. אין בהכרח אי-התאמה בין ההחלטה הנ"ל בעניין מנורה איזו אהרון לבין ההחלטה הנ"ל בעניין אסמאעיל. בפרשת מנורה איזו אהרון הסביר כב' המשנה לנשיא כי בפרשת אסמאעיל נעשה שימוש בפסק-הדין טרם מועד המצאתו על-פי התקנות, ומכיוון שכך, עמדה טענת השתק נגד המבקש באותה פרשה. בדרך זו, ניתן ליישב בין הגישות השונות העולות לכאורה משתי החלטות אלה. לצורך העניין שבפניי, פירושו המעשי של הסבר זה לצורך העניין שבפניי הוא, כי גם על-פי ההחלטה בעניין אסמאעיל אין לראות בקבלת פסק-הדין על-ידי באת-כוחם של המבקשים ביום 1.3.01 משום המצאה, ומירוץ המועדים להגשת ערעור בעניין שבפניי החל אך ביום 8.3.01. על-פי הסבר זה, על-כן, הוגש הערעור ב- עע"מ 2775/01 על-ידי המבקשים במועדו.
טעמים מיוחדים – מתן ארכה
30. ברם, אף אם תאמר כי על-פי הגישה שבוטאה בפרשת יעיש האמורה הוגש הערעור ב- עע"מ 2775/01 באיחור, נוכח קבלת העתק שלם של פסק-הדין על-ידי באת-כוח המבקשים עוד ביום 1.3.01, נראה לי כי בנסיבות עניין זה יש מקום להארכת מועד לצורך הגשת ערעור. אמת-המידה שנקבעה בתקנות סדרי הדין בערעורים מינהליים למתן ארכה להגשת ערעור היא קיומם של טעמים מיוחדים למתן ארכה (תקנה 38). אמת-מידה זו מקבילה בניסוחה ובתפקידה לזו שנקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). על רקע הזהות בניסוח המבחנים והדמיון בתכליתם, הרי שההלכות שנקבעו לעניין זה בפסיקה שדנה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, יפות גם לעניינה של תקנה 38 האמורה. על רקע זה אני סבור, כי טעמים כאלה אמנם מתקיימים במקרה זה.
31. מן הניתוח לעיל עולה, כי במקרה הגרוע, מנקודת מבטם של המבקשים, הדין לעניין תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור, בנסיבות בהן להמצאה כדין קדמה ידיעה על פסק-הדין, אינו חד-משמעי. לצד פסק-הדין בפרשת יעיש והפסיקה אשר הלכה בעקבותיו והעניקה משקל לעצם הידיעה על פסק-הדין, נמצאת פסיקה אשר מבכרת את מועד ההמצאה כדין כנקודת המוצא למניין המועדים, וזאת בכפוף לטענת השתק (ראו עניין מנורה איזו אהרון הנ"ל).
מצב זה של אי-בהירות משפטית ביחס לנפקותה של קבלת פסק-הדין טרם המצאתו כדין מהווה טעם מיוחד למתן ארכה (ראו ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב(2) 936; ראו לאחרונה ברוח דומה ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904). אפילו אחמיר עם באת-כוח המבקשים ואומר, כי נוכח הגישה שבוטאה בפרשת יעיש הנ"ל טעתה באת-כוח המבקשים טעות בדין בסברתה כי בהגשת הערעור ביום 5.4.01 היא מגישה אותו במועד, הרי שנוכח קיומה של גישה אחרת בפסיקה, לפיה הוגש הערעור במועד, המדובר להבנתי בטעות סבירה בדין, אשר עולה כדי טעם מיוחד למתן ארכה (ראו בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702).
32. לכך מתווספים שני שיקולים נוספים, אשר פועלים בכיוון של היעתרות לבקשה שבפניי.
ראשית, האיחור בו מדובר גם לפי גישת המשיבים הוא קצר, של ימים אחדים בלבד. יוצא, כי טעותה הסבירה של באת-כוח המבקשים בדין (ככל שבטעות מדובר) לא גרמה בנסיבות העניין לפגיעה קשה בציפיות של המשיבה כי לא תוטרד עוד בערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. כפי שכבר הראייתי לעיל, אף מתעורר בנסיבות העניין ספק ממשי אם אמנם אירעה במקרה זה פגיעה בציפיה שגובשה, בפועל, על-ידי המשיבה. בכך יש כדי להטות את כפות המאזנים לטובת היעתרות לבקשה שבפניי.
שנית, הערעור שבכותרת מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדרי ההתדיינות בין הצדדים המסויימים. שאלה זו עניינה בתיחום תחולתו של סעיף 197 האמור לחוק התכנון והבניה, וכפועל יוצא מכך בתיחום המקרים בהם ישא הפרט בנזקיה של תוכנית, בלא שיהא זכאי לפיצוי מאת הרשות התכנונית. כפי שהראו המבקשים, שאלה דומה התעוררה במקרים נוספים, אשר נדונו בבתי-המשפט המחוזיים. אף המשיבה לא חלקה על עצם חשיבותה של שאלה זו. נתון זה לבדו לא היה בו כדי להצדיק מתן ארכה בנסיבות העניין. ברם, בהצטרפו לשיקולים עליהם עמדתי, יש בו כדי לחזק את קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת הערעור שבכותרת (ראו בש"א 4719/93 HER MAJESTY THE QUEEN IN RIGHT OF CANADA נ' ריינהולד' פ"ד מז(5) 646, 652).
סופם של דברים. דין הבקשה למתן ארכה, ככל שהיה בה צורך, להתקבל. באורח משלים, דין הבקשה למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו להידחות. עע"מ 2775/01 לא יימחק מן הרישום, וההליכים בו יימשכו כמקובל. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בבקשה זו, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 3,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין וכן הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל."
ב- בש"א (י-ם) 1715/04[22] נדונה בקשה לביטול פסק-דין הדוחה את תביעת המבקש בתיק העיקרי ניתן לבקשת בא-כוח המשיב בישיבת קדם משפט, שבה לא התייצב בא-כוח המבקש. בקבלו את בקשת הביטול קבע בית-המשפט כי:

"3. בדיון בבקשה לביטול פסק-דין יש לבחון שני תנאים: האחד – סיבת אי-התייצבותו של בעל הדין, כלומר ביטול מתוך חובת הצדק, והשני – סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין, כלומר ביטול על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט. לכל אחד מן התנאים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש לייחס להיבט האחר (ראה הרחבה ב- ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, 139). בענייננו יש לכאורה מקום לדחות את הבקשה, כיוון שהמבקש לא פירט מהם סיכויי הצלחתו בתביעה. אך, כפי שיבואר להלן, יש כאן משקל רב לשאלה הראשונה (סיבת אי-ההתייצבות).
4. ביטול מתוך חובת הצדק קיים כאשר ניתנה החלטה נגד המבקש משום שלא הוזמן או משום שהמסירה לא היתה כדין. כלומר, אם נפל פגם בהליך מסירת ההזמנה חייב בית-המשפט לבטל את ההחלטה, ואין לו שיקול-דעת בנושא.
א. בענייננו אין טענה שהמבקש לא ידע על מועד הדיון, אלא רק שהיתה לו תקלה ביומנו האלקטרוני.
ב. ההתייחסות להליך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נעשה על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. האמור משקף את ההכרה החוקתית בזכותו של הפרט לכך שיתקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית-המשפט בעניינו (ראה רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, דינים עליון נח 990). המצאת כתב התביעה כחוק (בענייננו – פסק-הדין) היא המקנה לבית-המשפט את הכוח להשתמש בסמכותו ולדון בתביעה (ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית- 1995) 228). על-כן, ראוי היה לבטל את פסק-הדין. עם זאת, חשוב לזכור כי אין מדובר בהליך אוטומטי, ועל בעל הדין להגיש בקשה לביטולו.
ג. הדרך לביטול פסק-דין קבועה בתקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי...
מן האמור לעיל עולה שהמועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד הינו 30 יום מיום המצאת פסק-הדין למבקש.
5. בעניינו השאלה היא מתי הומצא פסק-הדין למבקש?
א. המבקש טוען שקיבל עותק מפסק-הדין רק ביום 7.1.04, כשקיבל לידיו את האזהרה בתיק ההוצאה לפועל, ואת בקשתו הגיש כבר ביום 26.1.04. כאן שעמד במועדים הקבועים בתקנות ואין הוא מחוייב לבקש ארכה.
ב. המשיב טוען נגדו שהמבקש ידע על פסק-הדין כבר בסוף חודש נובמבר 2003, כאמור בתצהירו של בא-כוח המבקש, וזאת בעקבות שיחת הטלפון עמו, כשטלפן אליו כדי לברר למתי קבוע הדיון.
6. לאחר שקראתי את הבקשה, את התגובה ואת התשובה אין לי ספק שמדובר רק ב'ידיעה' ולא ב'המצאה'. אולם אני מבין שהצדדים עמדו להיפגש בניסיון לסיים את התיק, ומטעם זה לא הזדרז בא-כוח המבקש להגיש את הבקשה. אני מניח שבא-כוח המשיב השתהה גם הוא כי הניח לתומו שיצליח לסיים את הסכסוך בפשרה, ולכן לא המציא את פסק-הדין באופן פורמלי. אני מניח זאת לאור התנהלות הצדדים בעבר, ולכן סבורני שאין מקום ללכת בעקבות דבריו של כב' הנשיא ברק ב- רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח'. תק-על 97(2) 59. נראה לי שבענייננו יש להעדיף את מועד ה'ידיעה' על פני מועד 'ההמצאה' ולקבוע כי מניין הימים להגשת הבקשה החל כבר במועד הידיעה, ולפי זה הוא איחר את המועד.
7. אך מנסיבות המקרה עולה בבירור כי על-אף שהמבקש ידע על תוכנו של פסק-הדין חשבו הצדדים לסיימו בפשרה כלשהי. לפיכך אני סבור כי באיזון האינטרסים בין זכותו של המבקש להליך הוגן, שבו תוצגנה כל טענותיו, לבין זכותו של המשיב להביא לסיום את ההליכים המשפטיים – ידו של המבקש על העליונה.
8. אשר-על-כן אני מקבל את הבקשה ומבטל את פסק-הדין."
ב- בש"א (י-ם) 9347/04[23] נדונה בקשה לבטל את פסק-הדין שניתן נגד המבקשים לאחר שלא התייצבו הם או מי מטעמם, לקדם המשפט באותו מועד, לא הגישו תצהירי עדות ראשית, בהתאם להחלטה, ולא ביקשו לתת להם אורכה, או כל בקשה אחרת. נפסק מפי כב' השופטת ר' שלו-גרטל, בדחותה את הבקשה, כי:

"2. הבקשה מבוססת על הטענה, כי יש לבטל את פסק-הדין מחובת הצדק, משום שהמבקשים לא הוזמנו כדין לדיון ביום 3.11.04, בנוסף, טוענים המבקשים, כי יש להם סיבה טובה לאי-הגשת תצהירי העדות במועד. הם יצאו לחו"ל במהלך הקיץ, וחזרו לישראל רק "לפני ימים בודדים", כך שרק במהלך השבועות הקרובים, יעלה בידים פרקליטם להביא לידיעתם את תצהירי המשיבים, לעיין בהם, ולהכין תצהירי עדות מטעמם (סעיף 9 סיפא לתצהיר עורך-דין רינגל). הבקשה נתמכת רק בתצהירו של עורך-דין דן רינגל, בו פירט את טענותיו המשפטיות והאחרות, יחד עם עובדות שונות, חלקן לא רלוונטיות לנושא הבקשה. אין בתצהיר כל התייחסות למועד קבלת פסק-הדין לידי המבקשים.
3. המשיבים הגיבו בכתב לבקשה, הביעו התנגדות נמרצת לקבלתה, בין השאר, מן הטעם כי הוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק, ללא שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין, בצירוף הנימוקים הנוגעים לאיחור.
לתגובה צורף תצהירו של עורך-דין חיים מן, לפיו, בין השאר, הוא המציא את פסק-הדין לידי פרקליט המבקשים, ביום 4.11.04, בפקסימיליה, לאחר ששוחח טלפונית עם עורך-דין דן רינגל, והודיע לו על פסק-הדין (סעיף 4 בתצהירו של עורך-דין מן).
המשיבים לא ביקשו לחקור את עורך-דין רינגל על תצהירו.
4. המבקשים לא ניצלו את זכותם, לפי תקנה 241(ג1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולא השיבו לתגובת המשיבים. ממילא לא ביקשו לחקור את עורך-דין מן על תצהירו.
5. בהתאם לסמכותי לפי תקנה 241(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל, אני דנה בבקשה על יסוד כתבי הטענות.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני דוחה את הבקשה, הן מן הטעם הדיוני, והן מן הטעם המהותי, מהנימוקים כפי שיפורט להלן.
ראשית, הבקשה הוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק. על-פי תקנה 201 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בעל דין שנגדו ניתנה החלטה על-פי צד אחד, יגיש בקשת ביטול 'תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה'. הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה ביום 12.12.04, כפי שעולה מחותמת בית-המשפט, הגם שהתיק נפתח רק ביום 14.12.04. פסק-הדין הומצא לידי משרד בא-כוח המבקשים ביום 4.11.04, כפי שהצהיר עורך-דין מן, עובדה שלא נסתרה בהעדר חקירה נגדית, ולא בראיה אחרת, שהרי עורך-דין רינגל לא טרח להצהיר דבר על מועד המצאת פסק-הדין.
על-פי תקנה 477 בתקנות, אם יש לנמען עורך-דין, די בהמצאה 'לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת'. בהתאם לתקנה 497א בתקנות, רשאי עורך-דין להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך-דין המייצג בעל דין.
עורך-דין מן אף הצהיר, כי שוחח טלפונית עם עורך-דין רינגל, ולבקשתו שלח לו את פסק-הדין בפקסימילה, על-פי מספר הטלפון, אשר מופיע גם בכתבי הטענות, שהגישו המבקשים לתיק בית-המשפט. אישור משלוח הפקסימילה צורף לתצהירו של עורך-דין מן. כפי שציינתי לעיל, עורך-דין דן רינגל כלל לא התייחס בתצהיר עדותו, לכל העובדות הנוגעות להמצאת פסק-הדין למבקשים, לא באמצעות הפקסימילה, ולא באמצעות בית-משפט, מספר ימים לאחר מכן. הוא גם נמנע מלהצהיר, מתי נודע לו על פסק-הדין, ולא השיב לתגובת המשיבים, הנתמכת בתצהיר עורך-דין מן, לפיו, הודיע לעורך-דין רינגל על פסק-הדין בשיחה טלפונית, ולבקשתו של האחרון, העביר לו את פסק-הדין בפקסימילה. לאחרונה הובעה הדעה על-ידי בית-המשפט העליון, לפיה, יש להעדיף את מועד ה"ידיעה" בבחינת המצאה קונסטרוקטיבית, על פני מועד המצאה (ראו רע"א 1113/97 איסמעיל נ' סלימאן ואח', תק-על 97(2) 59, 60; וכן ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333; ע"א 23/83 יוחימק ואח' נ' קדם ואח', פ"ד לח(4), 309, 315; בש"א 548/94 לוי נ' עורך-דין גולדשטיין ואח', תק-על 94(2) 1779). במקרה דנן, הוכח בעדותו של עורך-דין מן, שבא-כוח המבקשים ידע בפועל על פסק-דין, ומועד ה"ידיעה" תואם את מועד ה"המצאה" בפקסימיליה. אני קובעת כמימצא עובדתי, כי פסק-הדין הומצא לידי המבקשים, בהמצאה כדין, ביום 4.11.04, והיה עליהם להגיש את בקשת הביטול לא יאוחר מיום 5.12.04. הם לא עשו כן. הבקשה לביטול פסק-דין הוגשה לבית-המשפט ביום 12.12.04, כפי שעולה מחותמת בית-המשפט. המבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד, בצירוף תצהיר בנוגע לעובדות הנוגעות לנסיבות האיחור בהגשת הבקשה, ולכן, דין הבקשה להידחות, מן הטעם הדיוני.
די באיחור של יום אחד, כדי לא להאריך מועד שנקבע בחיקוק, אם אין טעם מיוחד, כפי שקבע בית-המשפט העליון, לא אחת, בשורה של החלטות (ראו ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (אמינון מהד' שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) סעיף 688 עמ' 897; בש"א 3086/95 אנגל חב' לקבלנות כללית בע"מ נ' בוים מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; בש"א 902/98 Parag Holdings נ' כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה ואח', תק-על 98(2) 1049; בש"א 795/96 חברה לבניין מריו לזניק בע"מ נ' יצחק יצחקי, פ"ד מט(5), 291; בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהר, דינים עליון נו 803). הטענה שיש לבטל את פסק-דין מחובת הצדק, גם אם היתה נכונה, אינה רלוונטית למועד הגשת הבקשה (ראו רע"א 7034/00 ציון צדקה נ' זאב וייל ו- 4 אח', תק-על 2001(3) 370).
לא זו אף זו, גם אם היו המבקשים מגישים בקשה להארכת מועד, לא היה לה סיכוי, מכיוון שאין בבקשה כל נימוק וטעם מיוחד, להארכת המועד.
שנית, גם בהנחה שהבקשה הוגשה במועד, דינה להידחות. אין כל ממש בטענות וטרוניות פרקליט המבקשים, ביחס לביטול מחובת הצדק. ביום 3.11.04 היה מונח לפני בית-המשפט אישור מסירה על-פי רישומי המחשב, לפיו, ההזמנה לדיון נמסרה לעורך-דין רינגל ביום 20.9.04. לא זו אף זו, במועד הדיון המתינו המשיבים 50 דקות, כשבמהלך אותה המתנה, התקשרו למשרד עורך-דין רינגל, היה ברור שידוע על מועד הדיון, אך עורך-דין רינגל בדרך לבית-המשפט בנייד. המשיבים התקשרו לנייד, אך לא זכו למענה, למרות שהשאירו הודעות (ראו עמ' 1 בפרוטוקול שורות 4-7). עורך-דין רינגל לא התייחס כלל בתצהיר עדותו לדברים אלה בפרוטוקול. הוא גם נמנע מלהצהיר, מתי בדיוק נודע לו על מועד דיון, והסתפק בהצהרה כוללנית 'לאחרונה נודע לי' (סעיף 10 בתצהירו). יתר-על-כן, אף לגרסת עורך-דין רינגל, ההזמנה לדיון הודבקה בדלת משרדו ביום 20.9.04. על-פי תקנה 477 אותה הזכרתי לעיל, יש לראות באותה הדבקה, בגדר המצאה כדין למבקשים.
המחוקק קבע בתקנה 477, כי בנוסף להמצאה לעורך-דין או למתמחה, ניתן להניח כתבי בי-דין במשרד עורך-הדין. ה"הנחה" באה להוסיף אמצעי מסירה לדרכי ההמצאה הרגילות. אין כל טענה בפי עורך-דין רינגל, כי משרדו אינו בכתובת בה הודבקה ההזמנה לדין. לא הדביקו את ההזמנה על דלת ביתו אלא בדלת משרדו. אין לצפות לשקידה ראויה וסבירה מעבר להגעה למשרד עורך-הדין. אם לא ניתן להניח את ההזמנה במשרדו, מכיוון שהדלת נעולה, הרי שההדבקה ראויה ונכונה בנסיבות. בוודאי שעורכי-דין הם בני אדם, כפי שכותב עורך-דין רינגל בתצהירו, ויתכן והם חולים, או מופיעים בדיונים בבית-משפט, או, כלשונו, סתם בהפסקת צהרים. לכן, יש להם שירותי מזכירות, כמתחייב וכנהוג, ככל משרד עורך-דין סביר, ואם אין מזכירה, ניתן להסתפק בהדבקה.
יש להדגיש, כי המבקשים כולם, או לפחות אחד מהם, לא נתנו תצהיר התומך בבקשה, המפרט את הסיבות לכך, שלא הגישו תצהירי עדות, ומה סיכויי ההצלחה שלהם להתגונן מפני התביעה, אם יבוטל פסק-הדין. כידוע, שאלת סיכויי ההגנה היא העיקר, כאשר בית-משפט מבטל פסק-דין בתוקף שיקול-דעתו. כאמור, תצהירי העדות מטעם המבקשים, אפילו לא הוגשו בתמיכה לבקשה זו, כך שלא ניתן לבחון כראוי את סיכויי ההגנה. כתב ההגנה הכוללני אינו מספיק. אגב, יש להניח, כי מדובר בטעות קולמוס, כאשר בתצהיר עדותו כותב עורך-דין רינגל "המשיבים", במקום "המבקשים" (סעיף 9 סיפא, סעיף 20). מכל מקום, ההצהרה הסתמית של פרקליטם, כי הם יצאו לחו"ל, אינה מהווה נימוק ראוי לכך שהלא הוגשו תצהירי העדות במועד, או ליתן להם אורכה, כפי שמשתמע מבין השורות. העובדה שבעל דין נמצא בחו"ל, היא כשלעצמה אינה מצדיקה הארכת מועד (ראו בש"א 4719/93 HER MAJESTY THE QUEEN IN RIGHT OF CANADA נ' ריינהולד' פ"ד מז(5) 646, 651-652).

[9] רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, בפסקה 42 לפסק-דינו של כב' השופט אור, וכן פסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin Iines Bros Sa, פ"ד מח(4) 133.
[10] רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2) 59, 60.
[11] בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2) 840, 843-844.
[12] בש"א 548/94 ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין, עורך-דין ואח', תק-על 94(2) 1779, 1781.
[13] ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ו-4 אח', פ"ד נה(2) 904, 911-912.
[14] ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, תק-על 2001(2) 1137.
[15] בש"א 6171/04 גב' רינה מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף חולון (838), תק-על 2004(3) 405, 406.
[16] בש"א (י-ם) 4989/04 עולה נוסייבה ואח' נ' נעים גבר, תק-מח 2004(2) 3680, 3684.
[17] ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים נ' קליניקה אריאל בע"מ, תק-על 2003(3) 581.
[18] ע"א 6092/03 בזק בינלאומי בע"מ נ' א.י.ק.ס תקשורת בע"מ, פ"ד נח(1) 673.
[19] בר"ע (י-ם) 864/03 אברהם מרדכי גרפינקל נ' ולי מהדי אמינוף ואח', תק-מח 2004(2) 3251.
[20] בש"מ 8870/04 גרשון תירם נ' עיריית תל-אביב, תק-על 2004(4) 776.
[21] בש"ם 5417/01 שרגא ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2002(1) 881.
[22] בש"א (י-ם) 1715/04 פרץ חמו נ' ששון לוי, תק-של 2005(1) 8681.
[23] בש"א (י-ם) 9347/04 יושפה מערכות ואח' נ' חיים מן, עורך-דין, תק-של 2005(1) 10364.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם "ידיעה על כתב בי-דין גוברת על כלל ה"המצאה"?