ההמצאה היא לנמען גופו או למורשהו (תקנה 477)

תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"477. ההמצאה היא לנמען גופו או למורשהו
ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך-דין, דיה ההמצאה לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת."
סמכותם של בתי-המשפט בישראל נקנית, ככלל, בהמצאת הזמנה לדין.[34] דרך המלך להמצאת ההזמנה לדין היא המצאתה לנתבע המצוי בישראל. כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל דרך קבע, כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל באקראי, וכך הוא גם כאשר הנתבע עצמו אינו מצוי בישראל, אך מצויים בה מורשהו או עורך-דינו בנושא ההתדיינות. בכל המקרים הללו,[35] קונה בית-המשפט בישראל את הסמכות לדון בתביעה מכוח ההמצאה שבוצעה בתוך תחום השיפוט הישראלי.[36]

ב- בש"א (ת"א-יפו) 5349/03[37] נדונה בקשה שהוגשה על-ידי המבקשים ובה עותרים הם שייקבע שהמשיבה 3, שותפות עורכי-הדין, הוסמכה כדין לייצג את משיבים 1, 2 ולכן, מסירה לה, מהווה מסירה כדין. נפסק מפי כב' השופטת הילה גרסטל כי:

"2. הרקע
א. המבקשים, המחזיקים ב49% ממניות המשיבה הפורמלית (להלן: "החברה") ודירקטורים שלה, הגישו תביעה נגזרת נגד המשיבים 1-2 שאף הם דירקטורים בחברה, מטעם בעלת המניות המחזיקה 51% בחברה, Asc Telecom AG (להלן: "ASC") יחד עם התביעה הוגשה בקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת ובקשה למתן הוראות.
כתבי בי-דין נשלחו ונמסרו במשרדי המשיב 3, אלא שהמסמכים הוחזרו בטענה שהמשיבה 3 אינה מייצגת את המשיבים 1,2 (להלן: "המשיבים").
ב. המשיבה 3 שלחה אף לבית-המשפט הודעה (נספח "א" לבקשה) לפיה אינה מוסמכת לייצג את המשיבים, בשלב זה, ואין לראות במשרדה כתובת לכך.
ג. בשל המחלוקת, הוגשה ב- בש"א ובה התבססו המבקשים על מכתב ששלח ביום 4.3.02 המשיב 1 בשמו ובשם משיב 2, אל החברה, בהתייחס לפרוטוקול של ישיבת דירקטוריון מיום 25.2.02, ובמסגרתו הופנתה החברה ונציגיה אל משיבה 3, שהיא המשרד הישראלי, האמור לטפל בכל ההליכים העתידיים. במכתב זה צויין:
'Do not contact us with any further unnecessary correspondence.'
ד. המשיבה 3 גורסת שהיא מייצגת את ASC בתביעה שהגישה נגד המבקשים (ת"א 1288/02) וכן, בתביעה נגזרת שהגישו המבקשים בשם החברה נגד) ASC ת"א 1708/02 ובבקשת פירוק שהוגשה ונדחתה ומצויה בהליך ערעור.
ה. בניגוד לכל ההליכים האחרים, בהם מייצגת משיבה 3 את ASC ולא את המשיבים אישית, הפעם מדובר בתביעה אישית נגד דירקטורים בחברה, והדירקטורים אינם מיוצגים על-ידי משיבה 3.
3. עיון במכתב עליו מתבססים המבקשים בבקשתם זו מעלה שמדובר במכתב הכתוב על נייר מכתבים של ASC בעניין ישיבת דירקטוריון של החברה ובעניין טענות שיש ל- ASC כלפי המבקשים בשל מעשיהם. משיב 1 חתום על המכתב כ- "Executive Vice President". אין במכתב כל רמז ליצוג אישי של מי מהמשיבים, על-ידי המשיבה 3, וברור לעין כל שמדובר אך ורק בהתייחסות של ASC כבעלת מניות בחברה, לפעולות שונות הנעשות על-ידי בעלי מניות אחרים בחברה.
אין לקרוא לתוך מכתב זה את שאין בו; והדרך בה בחרו המבקשים לצטט בבקשתם ובתצהירו של מבקש 1 רק ציטוט חלקי מהמכתב – אינה הדרך הראויה.
המבקשים מתבססים, כאמור, אך ורק על מכתב זה, ומשנקבע שאין בו כדי לתמוך בטענותיהם, די בכך כדי להביא לדחיית בקשתם...
המבקשים טוענים, כאמור, שהם עומדים בדרישת התקנות מאחר שמשיב 1 הורה להם, בכתב, במפורש, לפנות למשיבה 3 המייצגת אותו, אלא שכאמור, טענה זו נדחית על-ידי מכל וכל. הוראת משיב 1 ניתנה בשם ASC ולא בשמו ובשם משיב 2 אישית, ומשיבה 3 מעולם לא הוסמכה לייצג את המשיבים אישית.
המבקשים מתבססים גם על ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס ואח', תק-על 2000(3) 2550) שם צויין שההלכה עליה מתבססות הוראות תקנה 477 היא שההליך יובא לידיעת בעל-הדין, אלא שהנחה זו נסתרה מיניה וביה עת נחקר עורך-דין חכמון בפני והצהיר שלא היה למשיבה 3 כל קשר למשיבים אלא אך ורק ל- ASC 5. לא שוכנעתי שהמשיבה 3 הוסמכה במפורש או מכללא לייצג את המשיבים (להבדיל מ- ASC) ולכן, דין הבקשה להידחות.
אני דוחה את הבקשה.
אם תוגש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום – תועלה היא לרשם ולאחר השלמת הטיפול בה ומתן החלטה, תועבר לשופט שידון בה על-פי הסדר.
המבקשים ישאו בהוצאות משיבה 3 בבקשה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל."
ב- רע"א 8514/02[38] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לדחות בקשת המבקש לבטל פסק-דין נגדו. נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"המשיבה – חברת דניה סיבוס אחזקות (1965) בע"מ – הגישה לבית-המשפט קמא תובענה כנגד המבקש למתן פסק-דין הצהרתי לביטול חוזה מכר דירה שנכרת בין השניים. המבקש הוא תושב זר, המתגורר מזה שנים רבות בחוץ לארץ. לשם המצאת כתב התביעה לידיו, ומשכשלו הניסיונות לאתר את מענו, הורתה רשמת בית-המשפט, לבקשת המשיבה, על ביצוע תחליף המצאה למשיב בדרך של פרסום בעיתון ערב יומי היוצא לאור בישראל. לא ניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה.
ימים מספר לפני מועד הדיון בתובענה, שלח המבקש פקס מאנגליה בו טען כי משלא ניתן היתר המצאה לחוץ לארץ, הרי שאין לבית-המשפט סמכות שיפוט בעניינו. אף-על-פי-כן, ניתן כנגד המבקש פסק-דין בהיעדר הגנה, בו הורה בית-המשפט על ביטול חוזה המכר. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין מן הטעם שלא ניתן צו להיתר המצאה אל מחוץ למדינה. בית-המשפט דחה את הבקשה ועל כך משיג המבקש לפני.
2. לאחר שבחנתי את טענות המבקש ואת תגובת המשיבה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל במובן שיובהר להלן. על-מנת שתחליף המצאה יוכל לשמש להרחבת גבולות השיפוט הישראלי, אל מעבר למדינה, נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים. ראשית, שמענו של הנתבע בחוץ לארץ אינו ידוע, ושנית, שהעניין נשוא התובענה יבוא בגדרה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מקום שמתקיימים תנאים אלה, דרושה רשות כפולה – הן להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, בהתאם לתקנה 500, והן למתן תחליף המצאה בהתאם לתקנה 498 לתקנות. תחליף ההמצאה צריך להתפרסם באופן שיאפשר לנתבע ללמוד על דבר קיומה של תובענה נגדו. לפיכך, מקום בו אין לתובע כל ידיעה באיזו ארץ נמצא הנתבע, לא יוכל בית-המשפט לקבוע תחליף המצאה העשוי למלא את מקום המסירה הרגילה ולהודיע לנתבע כי עליו להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו.
מאותה סיבה לא יכול פרסום בעיתון ישראלי לשמש תחליף המצאה נאות בכל הנוגע לנתבע זר (ראו ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (בעריכת ד"ר שלמה לוין, מהדורה שביעית, 1995) 252-253). בפרשה שלפני לקה הליך ההמצאה בשניים. לא נתבקשה – וממילא לא ניתנה – רשות להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בהתאם לתקנה 500. בנוסף לכך, לא היה מקום לאשר תחליף המצאה מבלי לדעת באיזו ארץ נמצא הנתבע, וממילא, לא ניתן היה לקבוע תחליף בדרך של פרסום בעיתון המתפרסם בישראל. תחליף ההמצאה הנזכר אינו עונה, איפוא, על הנדרש, ולפיכך, לא קמה לבית-המשפט סמכות שיפוט מכוחו.
עם זאת, המשיבה טוענת כי תחליף ההמצאה נתבקש לשם מידת הזהירות בלבד, וכי כתב התביעה הומצא כדין בהתאם לתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי למי שמשמש, לטענתה, עורך-דינו של המבקש. טענה זו לא נדונה על-ידי בית-המשפט קמא, ומן הראוי שתבחן.
אני מקבל, איפוא, את ערעורו של המבקש על החלטת בית-המשפט קמא, ומורה להחזיר את התיק לערכאה דלמטה על-מנת לבחון האם הומצא כתב התביעה כדין בהתאם להוראות תקנה 477 לתקנות. אין צו להוצאות."
ב- בש"א (י-ם) 5689/04[39] נדונה בקשה לביטול פסק-דין. נפסק כי:

"7. (א) כמקובל וידוע שנים הם המבחנים העומדים לנגד עיני בית-המשפט בדונו בבקשה מסוג זה: הסיבה להימנעות מהגשת כתב הגנה וסיכויי ההצלחה היה ויבוטל פסק-הדין.
(ב) אף שמקובל לייחס פחות חשיבות למבחן הראשון ניטשה בין הצדדים, בעת הדיון בפני, מחלוקת מרה ונרגשת (במהלך חקירת גב' וידר) בנושא מסירת כתב התביעה לוידר; גב' וידר נחקרה ארוכות אך לא זזה מעמדתה שמעולם לא קיבלו, היא או בעלה, את כתב התביעה.
(ג) מר גולובנציץ לא נחקר על תצהירו כאמור ובכל זאת הגעתי למסקנה שטענת וידר לא נסתרה, הן בשל שעדותה מהימנה עלי והן בשל סימני שאלה ותמיהות בגרסת גולובנציץ, ואפרט:
(1) כפי שכבר ציינתי כלל לא נטען בבקשה למתן פסק-דין שכתב התביעה נמסר לוידר; הוגשו אישורים המעידים על מסירה לששון ולחברת מירון והוגש תצהירו של עורך-דין אריה יעקב המעיד על עצמו כי ביצע מסירה לישיבה. אין בבקשה כל טענה ואין כל סימוכין לכך שמסמכי התביעה נמסרו לוידר.
(2) בתצהירו של גולובנציץ נטען כי ב-12.02.04 בא ביחד עם עורך-דין אריה יעקב שבידיו היו שתי מעטפות ובהן כתבי התביעה ונספחיהם מעטפה אחת הודבקה על-ידי עורך-דין אריה יעקב על גבי הדלת של דירת הישיבה והאחרת על דלת הכניסה של וידר. אם כך היו פני הדברים מדוע הצהיר עורך-דין אריה יעקב בתצהירו התומך בבקשה למתן פסק-דין רק על המצאת כתבי בי-דין לישיבה? ומאין יודע המצהיר גולובנציץ מה תוכן אותן מעטפות?
(3) בין כך ובין אחרת, גם אם כל מה שנטען הוא נכון אין הדברים מעידים על המצאה כדין שכן כידוע ניתן להדביק כתב בי-דין על דלת בית הנמען רק משנכשלו ניסיונות קודמים שנעשו ב"שקידה ראויה וסבירה" לבצע מסירה לידי בעל הדין ואין כל עדות כי כך נעשה ביחס לוידר (תקנות 477 ו- 489 של תקנות סדר הדין האזרחי).
(4) בהמשך תצהירו מציין מר גולובנציץ 'היה ברור כי משפ' וידר קיבלו את כתב התביעה ונספחיו ' וכי 'כתב התביעה היה בידי וידר' בעת ניהול המשא-ומתן על נוסח ההסכמה ההדדית. אינני סבור כי יש באמירות כלליות מסוג זה כדי לבסס קביעה של מסירת כתב בי-דין כדת וכדין.
(5) תמיהה נוספת הנוגעת לעניינם של מגנישבר היא בביצוע המסירה לחברת מירון: חברת מירון מכרה את דירתה לפני שנים הרבה למגנישבר. קשה להאמין שעובדה זו איננה ידועה לגולובנציץ אשר מתגוררים באותו בית.
(6) כפי שעולה מאישור המסירה נמסרו כתבי בי-הדין המיועדים לחברת מירון לאחד בשם א. ששון. לא ברור כלל ועיקר מיהו אותו א. ששון ומה הקשר שלו לחברת מירון ומכח מה חתם הוא על אישור קבלת המסמך, ואם קשור אותו מר ששון למשיב 3 אשר, ככל העולה מן החומר שבפני הינו הבעלים של חברת מירון – כיצד זה לא היפנה את התובעים למגנישבר בידעו שהדירה נמכרה לאלו לפני 20 שנה.
8. די בנאמר עד הנה כדי להביא לביטול פסק-הדין בשל העדר מסירה כדין, ולו מחמת הספק שהרי בכל מקרה אין דעתו של בית-המשפט נוחה ממצב דברים שבו מוכרע עניינו של בעל דין ללא שהיה לו יומו המלא בבית-המשפט ובלא שנשמעו טענותיו.
9. אולם גם אם ניתן היה לקבוע חרף כל הספקות כי בוצעה מסירה כדין עדיין נשארת השאלה העיקרית והקובעת והיא שאלת סיכויי ההגנה ובנדון זה יש בפי המבקשים טענות המחייבות דיון וליבון (בלא שאביע כמובן דעה לעיצומן): טענת גולובנציץ היא כאמור שבטעות לא נרשמה צמידות הגג לדירתם בעת רישום הבית המשותף;
הטענה שאין בכוחה של "טעות" כזו, אפילו תוכח, כדי להשפיע על זכויות וידר שרכשו את דירתם שנים לאחר הרישום כבית משותף בהסתמך על הרישום – קרי: בהעדר כל צמידות של הגג – היא בוודאי טענה שראויה לדיון.
לכתב התביעה צורפו מסמכים בהם מאשרים אפשטיין ומירון את טענת גולובנציץ לפיה רק בשל טעות לא נרשמה הצמדת הגג לדירת גולובנציץ; מסמכים אלו הנושאים תאריך אפריל 1998, שוב מעוררים שאלות המחייבות בדיקה וליבון: המסמכים הללו ניתנו לאחר שהן אפשטיין והן מירון מכרו את דירותיהן בבניין ולמעשה לא היתה להם עוד כל זכות בבית. האם לא היה עליהם לציין באישורים שנתנו כי אין להם עוד זכויות בבניין או למצער כי מכרו דירות לדיירים אחרים?
בא-כוח המבקשים מצביע על ההלכה הפסוקה לפיה שומה על קבלן המבקש להוציא חלק מהרכוש המשותף, לציין בחוזה המכר שלו עם רוכשי הדירות, "ברחל בתך הקטנה" דבר הוצאת אותו חלק מהרכוש המשותף (עיין, למשל, ע"א 3902/98 מיאב נ' סטולר, פ"ד נה(1) 849), מגנישבר רכשו דירתם ישירות מהקבלן ובחוזה המכר אין רמז להוצאת הגג מן הרכוש המשותף. אין צריך לומר שגם בחוזה הרכישה של וידר אין כל התייחסות לנושא זה.
ועוד ביחס למסמכים אשר צורפו לכתב התביעה: ה"ה אפשטיין וששון מאשרים באלו כי הסכימו בשעתו להצמדת הגג לדירת אפשטיין – אך אינם מציינים שאותה הסכמה כללה זכות לבניה על הגג.
גולובנציץ סומכים עיקר טענתם כנגד וידר על מסמך ההסכמה אשר צורף לבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה; וידר אינם מכחישים חתימתם על המסמך אך לטענתם הוטעו; הגב' וידר העידה כי המסמך נחתם בחטף, גב' גולובנציץ התדפקה על דלתם של וידר וביקשה לחתום על מסמך שהוכן ווידר סברה כי מדובר בעניין טכני ולא הבינה כי היא מוותרת על זכויותיה בגג, חתמה בעצמה ואף החתימה את בעלה, תוך כדי הסבה לארוחת צהריים.
גולובנציץ מצביעים על-פיסקת התוספת לאותו מסמך ובו התחייבות של גולובנציץ 'אנו נעשה הכל כדי למנוע כל מפגע או נזק בדירתכם ואנו מתחייבים לתקן כל מפגע, אם יהיה, כתוצאה מהבניה', כראיה למשא-ומתן ודיונים שהתנהלו בין הצדדים קודם חתימת המסמך. ספק בעיני אם ניתן ללמוד דבר מתוספת זו שאין בה דבר מעבר לחבות מובנת מאליה שהבונה מחוייב למנוע נזקים מבעלי דירות שבבניין.
מכל מקום – כל אלו בוודאי שאלות שלא ניתן להכריע בהן בלא ראיות ודיון יסודי.
10. מכאן למעמדם של מגנישבר, לטענת גולובנציץ לא צורפו כצד לתביעה מן הטעם שאין הם רשומים כבעלי זכויות בדירה בבניין; ציינתי כבר כי הדעת נותנת שגולובנציץ המתגוררים בדירה אחרת שבאותו בניין יודעים שדירת מירון נרכשה על-ידי מגנישבר לפני למעלה מ-20 שנים והם בעלי הזכויות בדירה, גם אם מטעמים טכניים שונים טרם נרשמו הזכויות על שמם.
בין כך ובין אחרת, מהשתברר היום שמגנישבר הם בעלי זכויות בדירה בבניין, וככאלו בוודאי מושפעים מפסק-הדין אשר ניתן (או יינתן) בתביעה, יש בוודאי חשיבות לצירופם כצד ובית-המשפט מוסמך לעשות זאת מכוח סמכותו לפי תקנה 24 של תקנות סדר הדין האזרחי.
11. לסגירת המעגל בכל זאת כמה "הרהורים" בסוגיית הסמכות שנזכרה בראשית החלטה זו: ככל שמדובר במסגרת המצומצמת של תיקון התקנון נראה כי סמכות זו נתונה למפקח על רישום המקרקעין על-פי הוראת סעיף 72 של חוק המקרקעין; עם זאת איני משוכנע שהמדובר בתביעה זו, בתיקון מצומצם שכן לשינוי משמעות מרחיקת לכת. אף אינני בטוח שאכן מדובר בשימוש במקרקעין גרידא, כטענת בא-כוח המלומד של גולובנציץ. מטרת גולובנציץ בסופו של דבר היא בניית תוספת דירה שמשמעה שינוי מהותי בזכויות הקנייניות ובסוגיית זכויות הבניה הנחשבות כקניינם של בעלי הדירות בבית המשותף ופגיעה בהן גם היא פגיעה בזכות קניינית.
עם כל זאת, בשים-לב לרוח ולמגמה השוררים כיום בפסיקה, שלא להתעכב ולדקדק יתר על המידה בנושאי סמכות, לרבות סמכות עניינית, ספק הוא בעיני אם יש מקום להעביר את הדיון לערכאה אחרת. אך כאמור, זמנה של הכרעה בסוגיה זו עוד יבוא.
12. (א)אני מקבל, איפוא, את הבקשה ומבטל את פסק-הדין אשר ניתן על-ידי כב' הרשם ב-09.06.04. הוצאות בקשה זו בסך -.7,000 ש"ח לפי תוצאות ההליך העיקרי.
(ב) אני מצרף את ה"ה מגנישבר כנתבעים נוספים בתביעה.
(ג) הנתבעים המעוניינים בכך יגישו כתב הגנה בתוך 30 ימים."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 2397/00[40] נפסק בסוגיית ההמצאה בישראל באמצעות מסירה לעורך-דין כי: –

"לטענת המבקשים התביעה הומצאה לעורך-הדין סלונים עבור מדווד ובעלי המניות בחברה, מכוח הודעתו בכתב כי הוא מייצג את בעלי המניות בחברה בעניין סכסוך זה. לפיכך, ההמצאה אליו נעשתה כדין מתוקף תקנה 477 המאפשרת להמציא כתבי בי-דין לעורך-דין שמונה על-ידי הנמען. יחד עם זאת, תקנה 477 איננה דורשת, שהנמען יסמיך את עורך-דינו לקבל כתבי בי-דין ומסתפקת בכך שהוא פועל במועד ההמצאה כעורך-דין של הנמען בנושא ההתדיינות (ראו: ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, 314).
מנגד, בנקודה זו טוענים המשיבים כי לא היתה למבקשים כל ידיעה אם עורך-דין סלונים ייצג מי מהמשיבים דנן, מה גם שעורך-דין סלונים השיב את כתבי התביעה שהומצאו לו עבור כלל המשיבים, בטענה שאינם מיוצגים על ידו.
בסיכומיהם טענו המבקשים כי במכתב מיום 14.03.00 כתב עורך-דין סלונים אל בא-כוח וולדן: 'נתבקשתי על-ידי שולחי ד"ר דוד מדווד (להלן: "מדווד") ובעלי המניות בג'ולט (להלן: "ג'ולט") להשיב על מכתבך...' (ההדגשה שלי). לטענתם, יש במכתב זה כדי להראות שעורך-דין סלונים ייצג את כל בעלי המניות, לרבות המשיבים.
מקריאת הנוסח אליו הפנו המבקשים עולה תמונה המשנה את המצב. הנוסח הוא: 'נתבקשתי על-ידי שולחי ד"ר דוד מדווד (להלן: "מדווד") ובעלי מניות בג'ולט (להלן: "ג'ולט") להשיב על מכתבך...' (ההדגשות שלי).
חסרונה של ה' הידיעה במסמך עצמו הוא גורלי לעניין. בהעדר ה' הידיעה המבקשים לא הצליחו להוכיח את טענתם. שכן, לא ניתן לקבוע בוודאות כי עורך-דין סלונים יצג את כל בעלי המניות בחברה. מכאן שלא ניתן לקבוע כי הוא ייצג כל אחד מהמשיבים הספציפיים. לכאורה, אכן פנה במכתבו בשם בעלי מניות, אך ללא פירוט שמי. אופן הניסוח אכן מתוחכם ועשוי ליצור מצג כי עורך-דין סלונים מוסמך לייצג שורה של בעלי מניות. אם אני נוקטת בזהירות, הרי זה משום שזהות המיוצגים קריטית לנוכח ניגוד העניינים שנראה לכאורה בין מדווד לבין בעלי מניות אחרים, כבר מתוך התכתובות בין הצדדים (נספחים כ', כ"א, כ"ב לכתב התביעה). לפיכך, מחמת הספק שמעורר ניסוח המכתב, ואי-הבהירות ביחס לזהות הלקוחות, אכן יש קושי בהמצאה זו. מכאן שההמצאה באמצעות עורך-דין סלונים אינה המצאה כדין.
משהשיב עורך-דין סלונים את כתבי התביעה שהומצאו אליו עבור כלל המשיבים בטענה שאינם מיוצגים על ידו, היו צריכים המבקשים להמציא את כתבי התביעה לנמענים ישירות, או למורשים מטעמם.
לסיכום, ממכלול הטענות עולה כי למשיבים לא בוצעה המצאה כדין בארץ. אשר-על-כן, יש מקום לדון בסוגיית הסמכות הבינלאומית."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 15001/04[41] נפסק כי:

"התובעת עמליה ארקילביץ (1983) בע"מ הגישה תביעה כספית נגד ארבעה נתבעים. התביעה הוגשה ביום 1.10.98. לאחר הליכים כאלה ואחרים שהתפרשו על פני מספר שנים, ניתן ביום פסק-דין (חלקי) בהעדר הגנה נגד הנתבעים 1 ו- 4, ביחד ולחוד. בשלהי 2003 הגיע התיק לטיפולי. טרם שמיעת ראיות כלפי נתבעים 2 ו- 3 עתרה התובעת לתיקון סופר בפסק-הדין החלקי שניתן.
פסיקתא מתוקנת ניתנה ביום 20.1.04 נתגלו קשיים בביצוע מסירת פסק-הדין לנתבעים 1 ו- 4 ולאחר שבוצעה, עותרת התובעת לבית-המשפט שיצהיר כי הפסיקתא הומצאה כראוי בהתאם לתקנה 491.
תקנה 492 קובעת, כי מי שקיבל מידי שליח בי-דין את הכתב, חייב, על-פי תקנה 448, לאשר את קבלתו בכתב.אישור זה נכתב, בדרך-כלל, על פני הודעתו של שליח בי-דין אשר זה מגיש לבית-המשפט. אך גם אם סירב "הנמצא" (מלשון המצאה) לאשר, 'רשאי בית-המשפט להצהיר שהכתב הומצא כראוי...'
הפן המשפטי
דיני ההמצאה של כתבי בי-דין שבפרק ל"ב לתקנות החלים על המצאת כתב תביעה, חלים גם על המצאת כתבי בי-דין אחרים למינהם. ברם, פגמים בהמצאה פוגעים בתובע, ועל-כן יש לבחון אם בוצעה ההמצאה כיאות. על שליח בית-הדין לפעול בשקידה ראויה וסבירה; ושליח בי-דין לא יצא ידי חובתו אם הלך פעם אחת לבית הנתבע, ומצא את הבית סגור או נעדר זמנית מן הבית מסיבה אחרת. השליח חייב לשוב ולנסות למצוא את הנתבע בביתו בשעה שיש לצפות שיימצא בו, ומן הראוי שיחקור וידרוש אצל השכנים היכן נמצא הנתבע. בדומה יש להפקיד על ביצוע המצאה לתאגיד.
התקנות קובעות, כי המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק – בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד; היה התאגיד שותפות שאין לה מען רשום – תהא ההמצאה בהנחת הכתב במקום עסקה הראשי של השותפות או במסירתו לאחד השותפים.
עוד נקבע, כי אשר הנמצא (מלשון המצאה) לא נמצא או מסרב לקבל המצאה, דהיינו שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף-על-פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעיל בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק. שליח בי-דין שהמציא כתב לפי תקנות אלה ירשום על גבי עותק של הכתב או יצרף אליו, סמוך ככל האפשר לאחר ההמצאה, הודעה המציינת את זמן ההמצאה ודרכה, ואם היה שם מי שזיהה את האדם שהכתב הומצא לו או את הבית שבו הודבק הכתב, וראה שהכתב נמסר, הושם או הודבק – יציין גם שמו ומענו של המזהה ויבקשו לחתום.
מן הכלל אל הפרט
הבקשה נתמכת בתצהירו של שליח בי-דין מר יעקב ארבר (מנהל בתובעת), תצהיר המפרט כל ההתפתחויות, המעשים והאירועים שנטל בהם חלק לביצוע המסירה. התצהיר כולל תמונות שיש בהן כדי לאשש את המוצהר.
השליח ערך הודעה כאמור בתקנה 490. הוא ציין בה את זמן ההמצאה. את דרכה של ההמצאה, היינו למי מסר את הכתב, באר בהודאתו מדוע מסירה אישית, כדרוש לפי תקנה 477, לא היתה אפשרית, כי לא מצא בו את הנמען (נתבע 4) עצמו: למי מסר את המסמך, והגם שלא פרט את שמו/שמה, המציא פרטים המעידים על שקידתו הראויה והסבירה. וכך אף לגבי הנתבעת 1 שהינה כאמור תאגיד.
מעיון בתצהיר האמור ומנספחיו אני למדה, כי השליח עמד בכל הדרישות הקבועות בתקנות ואני קובעת שהתצהיר שהינו בבחינת הודעת השליח הינו ללא רבב.
מכל מקום איני רואה צורך כלשהו לעשות שימוש בהוראת תקנה 491 המאפשרת חקירתו על-ידי בית-המשפט ואני נעתרת לבקשה."
ב- בש"א (י-ם) 16839/03[42] נדונה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין. נפסק כי:

"משבית-הדין מעיין בחומר שבפניו לוקח בחשבון נקודות אלו:
א. מדובר במבקשים שעדיין לא ניתן להם יומם בבית-הדין. לא מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין בו נשמעו ראיותיהם וטענותיהם – אלא בבקשה להארכה למתן פסק-דין בהעדר הגנה.
ב. בית-הדין רשאי לקחת בחשבון גם את סיכויי התביעה, למידה ותינתן ההארכה ויבוטל פסק-הדין, ובמיוחד כשמדובר בפסק-דין שניתן ללא הגנה, הכולל פיצויי הלנת שכר מלאים משנת 2000. אי-העתרות לבקשה פרושו אי-מתן יכולת למבקשים לנסות ולבטל את פסק-הדין, ומשמעות הדבר סגירת הדלת בפניהם, מבלי שניתן להם יומם אפילו פעם אחת. התוצאה של אי-העתרות לבקשה הינה מרחיקת לכת וחסרת פרופורציות למחדלי הנתבעים.
ג. על פניו נראה כי קיים ספק לעניין ביצוע מסירת כתב התביעה לגבי מבקש מס' 1, אם כי שאלה זו אמורה להתברר במסגרת הבקשה לביטול פסק-הדין.
על-פי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות גם בבית-דין זה, מסירה לאדם פרטי צריכה להיות לנמען גופו או למרשו. בעניין תאגיד, המסירה תהיה במשרד או במען הרשום של התאגיד או בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד. לכן, ככל שמדובר במבקש מס' 1, סיכוייו לביטול פסק-הדין – גבוהים, לאור שאלת המסירה כדין. (ולא ברור בשלב זה מדוע לגרסת המשיבה מסירה לעובדת במשרד התאגיד מהווה מסירה לנתבע 1 באופן אישי).
ד. בית-הדין סבור כי יש להתחשב לעניין הטעם המיוחד בעובדה שמבקש מס' 1 (שהוא גם מנהל מבקשת מס' 2), אכן נסע לחו"ל באופן תכוף ובתקופות בהן היו שביתות בבית-הדין. יצויין כי שונה המקרה שלפנינו מהמקרה שהוצג ב- ע"א 23/83 סוזן ריטה יוחמיק ואח' נ' תרז קדם ואח', פ"ד לח(4) 309. במקרה זה דובר בהמצאת כתב ערעור (דהיינו לאחר שכבר היו הליכים בתיק וניתן למערערים יומם פעם אחת לפחות). כמו-כן, בנסיבות בהן עזבה המערערת את הארץ, נמסרו, ההזמנה לידי עורכי-הדין שייצגו אותה בהליך הקודם באותו עניין (נשוא הערעור), ואילו כאן דובר בשלב ראשוני ולא בעורך-דין שכבר ייצג בבית-הדין את המבקשים בהליכים קודמים. מה גם שעל-פי הפסיקה, גישת בית-הדין לעבודה, סלחנית יותר בעניינים פרוצדורליים, כפי שנאמר לעיל.
ה. יש לציין כי בית-הדין אינו מקבל את טענת המשיבים כי טרם חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין.
אין מחלוקת כי עורך-דין פוריס פעל בשליחות המבקשים, כאשר ביקש – וקיבל את פסק-הדין. גם אם פעל בשלב זה כידיד ולא כעורך-דין שקיבל עליו את הייצוג בתיק, פעל לבקשת המבקשים ובשליחותם. על-כן יש לראות את מועד מסירת פסק-הדין לידי המבקשים – במועד בו קיבלו עורך-דין פוריס, ולבקשתם.
אף-על-פי-כן, ומשבית-הדין לקח בחשבון את כל האמור לעיל, סבור בית-הדין כי לאור הנסיבות שתוארו לעיל במצטבר, יש מקום להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין, תוך פסיקת הוצאות.
סוף דבר
בית-הדין נעתר לבקשה להארכת מועד.
המבקשים ביחד ו/או לחוד ישלמו למשיבה סכום של 2,000 ש"ח + מע"מ הוצאות.
בית-הדין ממליץ לצדדים לבדוק האם יש נכונות לביטול פסק-הדין בהסכמה, ואולי אף להגיע להבנה בתיק כולו. במידה ולא תתקבל הודעה אחרת תוך 10 מים, יועבר תיק הבקשה לכב' השופט הדן בתיק להחלטתו לעניין ביטול פסק-הדין."
ב- ת"א (חי') 1081/02[43] נדונה שאלת תוקפו של צו מניעה. נקבע מפי כב' השופטת ש' וסרקרוג:

"המצאת כתבי בי-הדין – האמנם המצאה כדין
8. השאלה הנוספת היא, אם היה זימון כדין לאדיג'ס, בין בדרך של ביצוע ההמצאה לשגיא ובין מפני שהיה מקום לקבל את הבקשה, לפחות הבקשה השניה, להמצאה מחוץ לתחום, ובין מטעם אחר, למשל, מכוח תקנה 483 לתקנות – המצאה בעניין מקרקעין.
כאמור, התובעים חזרו והגישו בקשה נוספת לכב' הרשם לחזור ולדון בנושא ההמצאה בתיק בש"א 1508/03. המוכרים טענו, בתגובתם, כי יש לדחות את הבקשה הנוספת, וכי הדרך היחידה היתה על דרך של ערעור ברשות לבית-המשפט העליון.
טענה זו דינה להידחות, וזו משני טעמים: הסמכות לדון בערעור על החלטה אחרת של רשם, בהבדל מפסק-דין, היא בסמכותו של בית-משפט זה (סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט. החלטה בדבר המצאה, היא בגדר "החלטה אחרת", בהיותה מתייחסת לאופן ניהולו של הליך (ראה גם סעיף 90(7) לחוק בתי-המשפט, המדבר על סמכות רשם ליתן "החלטה" לעומת הסמכות ליתן "פסק-דין", בסעיף 86(2), לחוק בתי-המשפט).
זאת ועוד, החלטת כב' השופט גרשון, בשבתו כרשם בית-משפט זה, אשר דחתה את הבקשה להמצאה מחוץ לתחום – על-פי נוסחה של ההחלטה – אפשרה לתובעים לחזור ולהגיש בקשה מתוקנת נוספת באותו נושא. בסעיף 3 של ההחלטה מיום 20.1.03, הבהיר בית-המשפט כי הוא דוחה את הבקשה בנושא זה, מן הטעם שלא צוינה כתובתו של נתבע מס' 1 וגם התצהיר שהוגש אינו תומך בדרישות התקנות 500 ו- 501.
משמע, שלא היתה מניעה לחזור ולפנות לבית-המשפט, תוך פירוט כתובת הנתבע מס' 1 בחו"ל, וכן הגשת תצהיר מתקן.
מכל מקום, מאחר שהצדדים הסכימו לראות את הדיון בפני, גם כערעור על החלטת הרשם, לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט, יש לחזור ולבחון את שאלת ההמצאה.
9. כפי שפורט בבקשה בתיק בש"א 362/03 שגיא היה מיופה-כוחו של אדיג'ס, על-פי ייפוי-כוח קונסולרי מיום 20.11.01, והוא זה שניהל משא-ומתן עם התובעים, בקשר למכירת הנכס. הסמכות האמורה, כללה גם זכות לשכירת שירותי עורך-דין, ככל שיידרש לצורך הגנה על האינטרסים של הבעלים, והכל בקשר לעסקת מכר הנכס.
אין חולק, כי על-פי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, ההמצאה יכול שתהא גם למורשהו של בעל הדין. השאלה היא, אם יש לראות בייפוי-כוח כאמור, כממלא אחר הדרישות של תקנה 478(ב) הקובעת, כי מינוי מורשה לקבלת כתבי בי-דין 'יכול שיהיה מיוחד או כללי וצריך שיהא בכתב חתום ביד המרשה; ...', ככל שהדבר מתייחס לשגיא.
לדעתי, יש להשיב על כך בחיוב. פרטתי דעתי בהחלטה שניתנה על-ידי ב- ת"א 588/02, בש"א 16605/02 באלק פאינה ואח' נ' NEWAS INC (חברה זרה ארה"ב), החלטה מיום 31.12.02), והגם ששם מדובר היה בנתבע שהוא תאגיד, נראה כי דין דומה צריך לחול כלפי אדם פרטי.
הליך ההמצאה כדין, יש לזכור אינו אלא אמצעי שהשימוש בו מניח, כנקודת מוצא, מידת וודאות גבוהה, שאופן המצאת המסמכים יהיה בהם כדי להביא לידיעת בעל הדין הנוגע בדבר את דבר קיומם של ההליכים שננקטו נגדו, כך שתישמר לו זכות הטיעון.
ועוד, במקום, שניתן לבצע המצאה למורשה לקבלת כתבי בי-דין, אין מקום להורות על המצאה מחוץ לתחום. ככלל, יש להעדיף, במקום שניתן, המצאה כדין בתחום גבולות הארץ.
המבחן שיש ליישמו הוא מבחן ענייני ולא טכני. הדבר גם עולה מדרך ההשוואה לתקנה 482 לתקנות, בקשר להמצאה למורשה בהנהלת עסקים.
תקנה 478 לתקנות מבהירה בסעיף-קטן (א), כי הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה למורשה לקבלת כתבי בי-דין. משמע שאין צורך שהמורשה ישמש כשלוח, במשמעות הטכנית של המונח, אלא די בכך שהקשר בין המורשה לבעל הדין יהיה בדרגת אינטנסיביות המגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של בעל הדין הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו (ראה רע"א 39/89 ג'נרל אלקטריק קורפ' נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762, 768. כך, יש לבחון את מידת האינטנסיביות הקיימת בין בעל הדין, למי שמוחזק כמורשה לקבלת כתבי בי-דין. חזקה כזו, קיימת, לדעתי, במקום שהתושב הזר, מינה אחר, לצורך ניהול אותו "עסק" של מכירת המקרקעין, על כל הקשור בעסקה כזו, ואם מבקש אותו "מורשה" לטעון אחרת, עליו הנטל.
על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במיופה-כוח, שהוא שלוחו של בעל הזכות, וכאשר מדובר בסכסוך לגבי אותה עסקה שבגינה ניתן ייפוי-הכוח (ראה לצורך השוואה רע"א 1947/91 סיריל שטיין ואח' נ' מרקוס כץ, פ"ד מה(4) 705).
יתר-על-כן, אין להתעלם מן העובדה, כי שגיא, ניהל באופן פעיל, לאורך כל הדרך את המשא-ומתן שנוהל בין המוכרים לתובעים, ובמסגרת זו, אין מניעה לראותו כ"מורשה בהנהלת עסקים" על-פי תקנה 482 לתקנות. בטיוטת נוסחי החוזים שהוחלפו בין הצדדים, נרשמה ככתובתו של פרופ' אדיג'ס ההוראה הבאה:
'על-ידי מיופה-כוחו רואה-חשבון ישראל שגיא, על (פי – מלה חסרה – ש' ו') יפוי-כוח נוטריוני מיום 20.11.2000 מרח' בו גוריון 22 הרצליה.'
ואולם התקנה הרלוונטית לענייננו, בהיות הנכס, מושא העסקה מקרקעין, חלה התחולה של תקנה 483 הקובעת:
"המצאה בעניין מקרקעין
(א) היתה תובענה בעניין מקרקעין, כל כתב בי-דין שאי-אפשר להמציאו לנמען גופו, די בהמצאתו למורשהו הממונה על המקרקעין.'
בנסיבות העניין, וכאשר יש לבעל המקרקעין מיופה-כוח הממונה על המקרקעין בארץ, אין מניעה לבצע את ההמצאה אליו, ולהעדיפה על המצאה מחוץ לתחום.
10. אשר-על-כן, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובעת כי המצאה למר שגיא, המשמש כמיופה-כוחו של פרופ' אדיג'ס לצורך הנכס, שהוא מקרקעין היתה המצאה כדין. בקשת המוכרים להורות על ביטול צו המניעה, בשל העדר המצאה כדין, דינה להידחות.
במידת הצורך על בא-כוחו של פרופ' אדיג'ס, להגיש ייפוי-כוח תואם לצורך המשך ההליכים.
צו המניעה – המשך תוקפו
11. סעד של צו המניעה הוא אכן, מתחום דיני היושר, וככזה מיועד לסייע במימוש הזכויות של בעלי הדין. הזכויות להן טוענים התובעים הם זכויות אובליגטוריות במסגרת ניהול משא-ומתן והתחייבות לעריכת עסקה במקרקעין.
משסוכלו, לכאורה, זכויות אלה, ודווקא בשל אי-סיום המשא-ומתן בהסכם, הוצא הצו הזמני. העובדה שהמוכר הוא בעל זכות במקרקעין, כמו גם העובדה שהעסקה נוספת בינו לבין האדונים מאור כבר נחתמה ואף התמורה שולמה בעדה, אינן יכולות לכשעצמן, כדי להצדיק ביטולו של הצו.
הגם שהמשא-ומתן עם התובעים טרם מומש לכדי חוזה מכר, אין בכך בלבד להכריע בשאלה אם יש לראות בשלב אליו הגיעו הצדדים, התחייבות לביצוע עסקה, ואם התשובה היא בחיוב, אזי יהיה צורך להידרש לשאלה נוספת והיא, בהנחה שמדובר בעסקאות נוגדות, זכותו שלך מי מן הרוכשים עדיפה.
12. השאלה, בשלב הזה של הדיון היא, אם הסעד הזמני המבוקש, הכרחי באופן המצדיק התערבותו של בית-המשפט, כבר בשלב הזה של הדיון, או שמא יהיה בהוצאת הצו כדי לקפח את הנתבעים או מי מהם (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין) 615-616). ואם נזקי התובעים, שהם המבקשים ניתנים יהיו לפיצוי כספי, ואם יש בהוצאת הצו, או בהשארתו על כנו מתן יתרון דיוני, שאינו מוצדק, בידי התובעים, שהם המבקשים.
בשלב הזה של הדיון, אין על בית-המשפט להכריע בשאלה, לגבי סיכויי התביעה בהליך העיקרי גם ספק אם בית-המשפט יכול להכריע בשאלה האמורה, בטרם נשמעו ראיות.
ואולם, ברור הוא, שהזכויות להן טוענים התובעים – התחייבות לעריכת עסקה במקרקעין הספציפיים – הנכס – אינם ניתנים לפיצוי, שהרי כבר כיום מדובר בשניים המבקשים לאחוז באותו נכס", כאשר התובעים טוענים, כי מהם נשללה, שלא כדין, "האחיזה" הראשונית.
לעומת זאת, אם יתברר בסופו של ההליך, כי זכות מאור היא זכות של רוכש בלעדי או עדיף בנכס, אזי כל הנזקים שנגרמו עקב הוצאת הצו, יכול שיפוצו.
לשם כך ניתנה הוראה על הפקדת סכום, שהוא בשיעורו, כמעט זהה, לסכום הראשוני שהיה על התובעים לשלם, אילו נחתמה טיוטת ההסכם הסופית.
יתר-על-כן, במתן הצו, אין כדי ליתן יתרון כלשהו בידי התובעים. להיפך, ביטולו של הצו, עלול להביא ליתרון בידי האדונים מאור, ועלולים גם לסכל את הסעד העיקרי אותו מבקשים התובעים – חתימה על חוזה מכר ואכיפתו.
נכון הוא, שכדי שבית-המשפט ייתן צו על התובעים להצביע על קיומה של זכות, לכאורה. בענייננו, וככל שהדבר נדרש לצורך השלב הנוכחי של הדיון, התובעים עמדו בנטל זה, תוך הדגשה, שאין במסקנה האמורה, כדי להתעלם מן התמיהות והשאלות העולות בהתייחס לטענות השונות שהועלו על-ידי הצדדים.
כל שנאמר הוא, שיש להשאיר את הצו בתוקף, כדי לאפשר בירור הנושא לגופו."
ב- ע"א 4588/96[44] נדונה בקשה לשחרור מייצוג. נפסק מפי כב' הרשם ע' שחם:

"6. התמונה הנורמטיבית הנוגעת לעניין מורכבת מנדבכים אחדים. ככלל יש לומר, כי מטרת ההמצאה היא להביא את ההליכים שבפני בית-המשפט לידיעת בעלי הדין, שהם צד להתדיינות (ראו בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין, דינים עליון לו 108). במימוש תכלית זו, נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי כללים שונים, אשר מאפשרים להשיגה במכלול של דרכים ואמצעים. לעניין שבפניי יש רלוונטיות לתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984...
תקנה 477, כמו תקנות דומות המאפשרות המצאה למי שאינו בעל הדין, מבוססת על ההנחה, שהמצאה למי שאינו בעל דין, ובכלל זה מורשה של בעל הדין, תביא את ההליך, או את כתב בי-הדין הרלוונטי, לידיעתו של בעל הדין. בהתאם לכך, אף נקבע כי השאלה האם פלוני הינו מורשה לעניין תקנה 482(א) נחתכת לפי '... קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו' (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין ב- רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316).
בפסיקה נקבע כי מבחן זה הוא מבחן נורמטיבי, ואינו עוסק בבחינה בדיעבד האם נמסר לבעל הדין על-ידי המורשה על ההליכים המתנהלים נגדו. עם זאת, תכליתו של המבחן היא לקבוע האם המצאה למורשה היא אפקטיבית, במובן זה שיש בה הפוטנציאל הנדרש להביא את ההליכים לידיעתו של בעל הדין (ראו גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים, 1995) 235). לפיכך, מקום בו ברור, כי אין כל קשר בין המורשה, או מי שהיה מורשה, לבין בעל הדין, לא ניתן להתייחס להמצאה למורשה כאל המצאה כדין לבעל הדין מכוח תקנה 477 הנ"ל. לכאורה, אף אם מכך נובעת הכבדה לבעל הדין שכנגד, המתקשה בהמצאה לבעל דין אשר מקום מושבו מחוץ לגבולות המדינה, אין בכך כדי להצדיק ריקון של הליך ההמצאה מכל תוכן אמיתי. מסירה אינה טקס פורמלי הנעדר טעם ממשי. מסירה הינה הליך, אשר יש בסופו תכלית, היא להביא את ההליך לידיעת בעל הדין. אם תכלית זו אינה מתקיימת במסירה למורשה, מה תועלת יש באקט המסירה אליו?
7. ברוח זו ניתן להפנות גם להחלטה מן העת האחרונה, אשר ניתנה ב- רע"א 842/00 רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' צויקל, דינים עליון נח 87. באותה פרשה, ביקש בעל דין כי בית-המשפט יקבע שעורך-דין פלוני הוא בא-כוחם של משיבים בהליך שיזם. בית-המשפט דחה את הבקשה. כב' השופטת פרוקצ'יה ציינה בהחלטתה, כי:
'... הקושי הפרוצדורלי אליו נקלעה (המבקשת שם – ע.ש.) עקב היות המשיבים תושבי חוץ ונוכח העובדה כי אינם מיוצגים על-ידי עורך-דין בישראל אינו יכול להוות עילה לעיקום הדין ועיוות המציאות בדרך של הפיכת עורך-דין גולדברג לבא-כוח המשיבים כאשר הוא אינו מורשה לכך, וכל זאת לצורך פתרון בעיה שנוצרה לעניין מסירת כתבי-בי-דין.'
מדברים אלה עולה, כי הצורך של בעל דין במסירת כתב בי-דין אינו יכול ליצור, יש מאין, יחסי עורך-דין לקוח בין באי-כוחו של בעל הדין שכנגד לבין אותו בעל דין. אם המציאות היא, כי בפועל אין יחסי עורך-דין לקוח בין הצדדים, ואין כל קשר ביניהם, ולא ניתן ליצור קשר ביניהם, צרכיו הדיוניים של המערער לא יוכלו להפיח חיים ביחסים אלה.
המקרה שבפניי שונה מן המקרה שנדון בפרשת רסקו הנ"ל. אין חולק כי לכתחילה, ובמשך פרק זמן של שנים, היו יחסי עורך-דין – לקוח בין באי-כוח המשיבה 2, ובינה. עם זאת, עצם קיומם של יחסים כאלה בעבר אינו שולל מעיקרו את אפשרות ניתוקם. בעצם קיומם של יחסים כאלה בעבר גם אין כדי להצדיק כפיית ייצוג על עורכי-דין, במצב שבו בפועל אין ייצוג, ואין כל קשר אחר עם הלקוח. מבחינה זו, הדברים שנאמרו בפרשת רסקו הנ"ל עשויים להיות יפים גם למקרה שבפניי.
8. המערער תומך את עמדתו בהחלטת כב' המשנה לנשיא, השופטת מ' בן פורת בר"ע 6/86 ירון נ' גילבי, פ"ד מ(1) 303. באותה החלטה, הסתייג בית-המשפט מהחלטה לשחרר עורך-דין מייצוג, לאחר שמרשו ברח מן הארץ. בית-המשפט ציין שלא היה מקום להעמיד את המבקש שם בפני שוקת שבורה. לאחר בחינת החלטה זו, וטיעוני הצדדים לגביה, איני סבור כי החלטה זו עומדת למכשול מוחלט בפני הבקשה שבפניי.
א. ראשית, במקרה שנדון בעניין ירון הנ"ל היתה אי-בהירות האם קיים קשר בין הלקוח שברח, לבין עורך-הדין. ספק זה לא הותר, בשל עמידת עורך-הדין על חיסיון עורך-דין לקוח באותו מקרה. במצב זה, העדיף בית-המשפט את עניינו של בעל הדין שכנגד, ודחה את הבקשה לשחרור מן הייצוג. אין המקרה דומה כלל למקרה שבפניי, בו – כמפורט להלן: אין כל קשר, מזה פרק זמן ניכר, בין המשיבה 2 לבין באי-כוחה. אכן, גם המערער אינו חולק על תיאור זה, ואין הוא טוען לקנוניה, או לקשר כלשהו, בין עורכי-הדין לבין המשיבה 2.
ב. שנית, במקרה שבפניי המשיבה 2 אינה מי שברחה לחו"ל. אין כל טענה, כי הרקע לישיבת המשיבה 2 מחוץ למדינה דומה, ולו במקצת, לרקע שנדון בפרשת ירון הנ"ל. במצב זה, ספק בעיני אם ההגיון שעמד ביסוד ההחלטה בעניין ירון, יפה במלואו גם למקרה שבפניי.
ג. שלישית, נושא האפשרות לבצע המצאה לעורך-דין המצוי בישראל, המייצג בעל דין הנמצא מחוץ לישראל, כאשר אין בין עורך-הדין ובין מרשו כל קשר, לא עלה בעניין ירון כלל, וממילא לא נדון. ייתכן, כי הדבר נובע מכך שבאותה פרשה לא היתה בהירות מספקת בשאלת קיומו וטיבו של קשר כזה. בכל מקרה, בהעדר דיון בשאלה זו, ובהעדר קביעה כלשהי בנוגע אליה, איני סבור כי יש בפסק-הדין כדי להוות הלכה פסוקה בשאלת האפשרות לראות בהמצאה בנסיבות כאלה משום המצאה כדין מכוח תקנה 477. אין בפסק-הדין, איפוא, כדי להוות אסמכתא לטיעונו של המערער בנקודה זו.
ד. עם זאת יש להעיר כי, מן ההחלטה האמורה בעניין ירון משתמעת בבירור דחיה של העמדה העקרונית, בה מצדד המבקש, לפיה אין למערער כלל מעמד בבקשה לשחרור מן הייצוג (ראו, לעמדה זו, ש' מנהיים, "הפסקת ייצוג על-ידי עורך-דין בהליך אזרחי" הפרקליט לט 607, בעמ' 608-609). עולה מן ההחלטה האמורה, כי בנסיבות מתאימות, ניתן משקל לאינטרס של בעל הדין שכנגד בהחלטה על שיחרור מן הייצוג. יש לבחון, על-כן, גם אינטרס זה בהחלטה האם להיעתר למבוקש עתה.
אגב כך יוער, כי גם אלו המתנגדים נחרצות למעמד של בעל הדין שכנגד בבקשה לשחרור מייצוג, מסכימים לעובדה כי בהפעלת שיקול-הדעת בבקשה מסוג זה, יש חשיבות לתקינות ההליך השיפוטי ולהמשכו (מנהיים, שם). יש לזכור, כי גם לבעל הדין שכנגד יש אינטרס בתקינות ההליך השיפוטי. זאת ועוד, קיימת חפיפה לא מבוטלת בין האינטרס הישיר של בעל הדין שכנגד לבין האינטרס הכללי בתקינות ההליך. גם על רקע זה, ניתן לתת משקל הולם לעמדת בעל הדין שכנגד, ולו כחלק ממכלול השיקולים הנוגעים לתקינות ההליך שבפני בית-המשפט.
9. השיקולים שהעליתי עד עתה תומכים בבקשה שבפניי. עם זאת, אין הם ממצים את העניין. קיים יסוד מטריד בתיק זה. יסוד זה נובע מכך, שהמשיבה 2 ניתקה את הקשר עם באי-כוחה לאחר שנים ארוכות שבהם אלה ייצגו אותה, בלא שניתן לכך הסבר מצידה או מטעמה. כמבואר לעיל, אף אין מדובר בניסיון ראשון של באי-כוחה של משיבה 2 להשתחרר מן הייצוג, ובהזדמנות קודמת, לפני שנים אחדות, נדחה הניסיון בהקשר זה יש חשיבות גם לשלב הדיוני בו מצויה ההתדיינות. בשלב זה, כבר הוגשו סיכומים מלאים מטעם המשיבה 2. טרם ניתן פסק-דין, הואיל ולבקשת המערער נעשים הליכי המצאה שונים לבעלי דין נוספים שצורפו לבקשת המערער, בעקבות פטירתו של המשיב 1 המקורי בהליך. כלל לא ברור, אם יהיה צורך לקיים דיון בעל-פה בתיק זה, ויתכן כי לא יהא בכך צורך. זו, מכל מקום, עמדת המערער. יוצא, כי מנקודת המבט של באי-כוח המשיבה 2, אין, לפחות בשלב הנוכחי, כל נטל בעובדה שבכל הנוגע להליך, הם נחשבים למי שמייצגים את המשיבה 2.
10. זאת ועוד. כמוסבר לעיל, המשיבה 2 אינה מתגוררת בישראל. המען שהיא מסרה לבית-המשפט לצורך מסירת כתבי בי-דין לידיה הוא מענם של משרד המבקשים, ש' הורוביץ ושות'. תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת לעניין זה, כי:
'בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי.'
המשיבה 2 לא עמדה בחובה יסודית זו. היא לא מסרה כל הודעה לבית-המשפט על כתובת אחרת מכתובת משרד ש' הורוביץ, הוא המבקש. בנסיבות אלה, היעתרות למבוקש עתה פירושו לתמרץ התנהגות של בעלי דין, אשר מקום מושבם מחוץ לגבולות המדינה, ואשר יש בה כדי להכביד במידה ניכרת על ניהולו התקין של הליך, אם לא לסכלו לגמרי. אכן, לא יהא זה בלתי-מציאותי להניח כי ניתוק הקשר עם עורכי-הדין, על-ידי המשיבה 2, נועד, בין היתר כדי לשחרר את המשיבה 2 מכבליו של הליך אשר אין היא מעוניינת בו.
10. בהמשך לשיקולים אלה, שקלתי גם האם יש ממש בטענת המערער כי היעתרות לבקשת משרד ש' הורוביץ ושות' תסכל את אפשרות קיומו של ההליך. התשובה לעניין זה אינה חד-משמעית. מתברר כי מקום מושבה של המשיבה 2 אינו ידוע.
במצב זה, שיחרור משרד ש' הורוביץ מן הייצוג עלול להקשות במידה רבה על המצאת ההליך למשיבה זו, ובשל כך, להקשות על כך שתוצאות ההליך יחייבו אותה. נכון, כי אין בשיחרור כאמור כדי למנוע על-הסף אפשרות לעתור לבית-המשפט בבקשה לתחליף המצאה, מכוח שילובן של תקנות 498 ו- 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, בפנייה לאפיק זה טמונה הכבדה, ואף אי-ודאות ביחס לתוצאותיו, מנקודת מבטו של המערער, ועל-כן יש ממש בטענה, כי היעתרות למבוקש עתה חושפת את המערער לסיכון מסויים בכל הנוגע לאפשרות לממש את ההליך (אם זה יסתיים בתוצאה לטובת המערער) כלפי המשיבה 2.
11. לאן מוליכים שיקולים אלה? אני סבור, כי הפיתרון המאוזן בנסיבות העניין הוא להיעתר חלקית לבקשה, במובן זה שמשרד ש' הורוביץ ישוחרר מן הייצוג. לא מצאתי מקום לכפות על משרד ש' הורוביץ המשך ייצוג, במצב שתואר לעיל, ומה גם שההליך עומד בפניי סיומו.
עם זאת, נוכח העובדה שכתובת המשרד היא הכתובת שמסרה המשיבה ככתובת למסירת כתבי בי-דין, בהעדר כל הודעה על-ידיה או מטעמה על כתובת אחרת, ועל-מנת למנוע הכבדה בלתי-מוצדקת על ההליך על-ידי פעולה חד-צדדית ונטולת כל הסבר על-ידי המשיבה, הכתובת למסירת כתבי בי-דין למשיבה 2 תמשיך להיות כתובת משרד ש' הורוביץ ושות'. פיתרון זה אף אינו פוגע פגיעה בלתי-מוצדקת במשיבה 2. זו יודעת, אל נכון, מהי הכתובת שמסרה לצורך קבלת כתבי בי-דין, ועל-כן אין כל קושי מבחינתה לעשות לקבלת כתבי בי-הדין לידיה, אם וככל שיש לה עניין בכך. מעבר לכך, הואיל ולא טרחה להודיע לבית-המשפט על כל שינוי בכתובתה, אין כל סיבה לפעול אלא על יסוד ההנחה, כי גם המשיבה 2 ערה לכך שהכתובת האמורה היא כתובתה לצורך ההליך.
ויובהר: כמוסבר לעיל, אני ער לכך שמזה זמן ניכר, אין קשר בין המשיבה 2 לבין משרד באי-כוחה. חרף זאת, הותרת כתובתה של המשיבה 2 ללא שינוי, אינה מבוססת על-פיקציה, כי אם על מדיניות משפטית, המושתתת על כך שהמשיבה 2 יודעת כאמור מהי הכתובת שמסרה לצורך קבלת כתבי בית-דין, ועל העיקרון לפיו מן הראוי ש'... עוול לא יימצא נשכר בעוולתו...' (דברי כב' השופט חשין ב- בג"צ 3648/97 סטמקה ואח' נ' שר הפנים ואח', דינים עליון נה 997; ראו גם בג"צ 3987/99 מעוז נ' בית-הדין הרבני האזורי ואח', דינים עליון נז 406).
איני סבור כי יהיה זה ראוי להשלים עם מצב בו בעל דין המפר את חובותיו כלפי בית-המשפט, באופן העלול להכביד ואף לסכל הליך, ישיג בדרך זו את מטרתו.
אכן, בנסיבות אחרות, התקבל בפסיקה "השתק דיוני", אשר תכליתו היא למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. בפסיקה הוסבר, כי מטרתו של השתק זה היא כפולה:
'(א) במישור המשפט הציבורי, היא נועדה לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק;
(ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתה היא למנוע תוצאות בלתי-צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין.' (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A ואח', פ"ד מח(4) 133, 200; ראו גם רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור ואח', דינים עליון נס 412).
אני סבור, כי תכליות אלו יפות, בשינויים המחוייבים, גם למקרה שבפני. הן מנקודת המבט של תקינות ההליכים בפני בית-המשפט, והן מנקודת המבט של הצדק היחסי בין הצדדים, יש יסוד בעיני לקבוע, שמחדלה של המשיבה 2, אשר ניתקה קשר עם באי-כוחה ועם בית-המשפט, לא יהיה בעל אפקט משפטי של הכבדה בלתי-מוצדקת על ניהול ההליך. לא למותר לציין, כי פיתרון דומה, ומשיקולים דומים, הוחל גם בעניין ירון הנ"ל.
סוף דבר, הבקשה מתקבלת בחלקה. אני קובע, איפוא, כי משרד ש' הורוביץ ושות' משוחרר בזה מייצוגה של משיבה 2. כאמור, בנסיבות העניין כתובת המשיבה 2 תמשיך להיות במשרד ש' הורוביץ ושות', מכוח תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין צו להוצאות בהליך זה."
ב- רע"א 3211/01[45] נדחתה בקשה למחיקת ערעור עקב איחור בהגשתו. נקבע מפי כב' הרשם הרשם ב' אוקון:

"דין הבקשה למחיקת הערעור עקב איחור בהגשתו – להידחות.
וזה היה מהלך הדברים: המבקש, קצין התגמולים, הגיש בקשת רשות ערעור זו ביום 24.4.01. המשיבה טענה כי הבקשה הוגשה באיחור. היא הסבירה כי פסק-הדין הומצא למבקש, במסירה אישית, באמצעות תיבה של הפרקליטות המצויה במזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה כבר ביום 22.2.01. ומכאן – שהבקשה ליתן רשות ערעור הוגשה באיחור. המבקש דוחה דברים אלה. לדבריו, הוא יוצג בבית-המשפט המחוזי על-ידי עורך-דין מסויים, וכתובתו של עורך-דין זה, ולא תיבת הפרקליטות הם ששימשו מען להמצאת כתבי בי-דין. הואיל ופסק-הדין לא הומצא לאותה כתובת אלא ביום 5.3.01 לא חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.
ברגיל, המצאה לפרקליטות המחוז מהווה המצאה כדין למבקש, קצין התגמולים.
הקובע לעניין זה הוא תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדר הדין בערעור), התשמ"ז-1987. תקנה 2 של תקנות אלה, קובעת את סדרי הערעור בבית-המשפט המחוזי. וזה לשונה:
(3) מען להמצאת כתבי בי-דין; לעניין זה – מענו של קצין התגמולים הוא משרד פרקליט המחוז במחוז שבו מוגש הערעור;
תקנה זו מהווה הד לכלל הרגיל המצוי בתקנה 485 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות"), ולפיו המען להמצאת כתבי בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית-המשפט.
ואולם, ברי כי תקנות אלה ניתנות להתניה. אם קצין התגמולים או המדינה יוצגו על-ידי עורך-דין שאינו נמנה על שורות המדינה, ההמצאה צריך שתעשה לאותו מען. לעניין זה תופסת תקנה 480 הקובעת כי 'בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען'. גם תקנה 477 קובעת הסדר דומה מקום שלבעל הדין "יש עורך-דין". התקנות קובעות כי מדובר בהסדר חלופי; לשון תקנה 480 אומרת: "יכול שתהא ההמצאה" ולשון תקנה 477 "דיה ההמצאה". לכאורה, נותר ההסדר ההמצאה העיקרי "לנמען גופו" ובמקרה זה, למשרדי הפרקליטות בעינו. ואולם, כאשר נמסר מען להמצאת כתבי בי-דין, וזה משמש לזימון בעל הדין על דרך השגרה, ניתן לראות מכך הסדר מכללא בין כל בעלי הדין לפיו ההמצאה תעשה דווקא לאותו מען.
דוגמה לכך ניתן למצוא במקרה זה. כזכור, הומצא פסק-הדין לתיבת הדואר של הפרקליטות בבית-המשפט קמא. תיבת דואר זו משמשת מען להמצאה מכוח ההסדר הכללי. היא אינה עונה על הדרישה לפיה ההמצאה תעשה ל"משרד פרקליט המחוז במחוז שבו מוגש הערעור". עם זאת המען מחייב את המדינה הואיל ונוצר הסדר לפיו די בהמצאה לתיבה זו. מובן כי ההסדר חל כל עוד לא ניתן מען אחר.
במקרה זה, ניתן מען אחר והוא משרד עורכי-הדין שייצג את המבקש, ושאליו נשלחו גם הזימונים לדיון. מען זה, אשר הופיע על כתבי הטענות של המבקש, הוציא את ההסדר של תיבת הדואר מכלל תחולה, ועל-כן אין לראות במסירה לאותה תיבה משום המצאה."
ב- ת"א (חי') 1218/00[46] נקבע כי:

"המצאה למורשה לקבלת כתבי בי-דין
21. מעבר לאמור, וגם בהנחה שעורך-דין סולומונוב הפסיק לייצג את הגב' בן עמי, עם מתן החלטת הבורר, ואין זו דעתי, הרי לא היתה מניעה שגם לאחר שחדל עורך-הדין מלייצג את לקוחו, ימשיך לשמש מורשה לקבלת כתבי בידין. תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה דורשת שעורך-הדין יהא רשאי להגן על מרשו ולייצגו, ודי בכך שמונה לצורך קבלת כתבי בי-דין, כאשר החזקה היא שהמורשה יעביר את הכתב למרשו, והאחרון ידאג לייצוגו (שם, זוסמן, עמ' 234 סעיף 189(3)).
הנחה זו מתקיימת במקרה זה, גם לאור השתיקה בעת קבלת מסמכי כתב התביעה המתוקן, וכן לאור העובדה שעותק מהזמנתה של גב' בן עמי להופיע להעיד בבוררות, נמסרה גם לעורך-דין סולומונוב (ראה פרוטוקול ישיבת הבוררות מס' 14 מיום 5.11.95 בעמ' 3 באמצע העמוד)."
ב- רע"א 1473/00[47] נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת יפה הכט) ב- ע"א 6471/99 ב- ת"א 1183/99 מיום 30.1.00 בו החליט בית-משפט קמא לדחות את ערעור המבקשות על החלטת כב' הרשמת (ד' וכסלר) מיום 15.11.99 בה החליטה לדחות את בקשת המבקשות ליתן פסק-דין כנגד המשיבות בהעדר הגנה.
2. נתתי דעתי לעיקרי הבקשה וכן להודעת עורך-דין עופר צור מיום 30.5.00 ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הבקשה וזאת אף בלא נקיטת צעד נוסף על-מנת לקבל את תגובת המשיבות עצמן לבקשה.
3. אלה עיקרי הטעמים למסקנתי זו:
(א) המבקשות הגישו תביעה לבית-המשפט המחוזי כנגד המשיבות שהן חברות שמושבן בגרמניה ובצרפת.
ביום 29.4.99 בצעו המבקשות מסירה של כתבי בי-דין למשרדם של עורך-דין גורניצקי ועורך-דין מטלון.
ביום 9.5.99 החזיר עורך-דין מטלון את כתבי בי-הדין בנימוק שהוא אינו משמש כתובת למסירת כתבי-בי-דין מאחר שאינו מייצג ואינו מורשה של המשיבות.
ביום 1.6.99 בצעו המבקשות מסירה אישית לידיו של מר אוליבר סטיגלר אשר שהה אותה עת בארץ. לגרסת המבקשות שימש מר סטיגלר נציג המשיבות בקשריהן העיסקיים עם המבקשת 1.
ביום 30.6.99 החזיר מר סטיגלר את כתבי בי-דין לבית-המשפט וכן את ההזמנה לדין שהיתה ממוענת לעורך-דין מטלון בנימוק כי הוא אינו מוסמך לקבלם מאחר שאינו מועסק על-ידי המשיבות ואינו משמש מנהל או שלוח ואינו מוסמך בדרך אחרת לקבל כתבי בי-דין עבור המשיבות. מר סטיגלר צירף תצהיר לאימות טענתו זו.
חרף דברים אלה, פנו המבקשות ביום 8.11.99 בבקשה לבית-המשפט ליתן פסק-דין בהעדר הגנה על יסוד הטענה כי כתבי בי-דין נמסרו למשיבות פעמיים: פעם אחת למשרדו של עורך-דין מטלון ופעם אחת למר סטיגלר, ואילו הן לא הגישו כתבי הגנה במועד.
כב' הרשמת דחתה את הבקשה בקובעה:
'(1) עורך-דין מטלון הודיע שאינו מייצג את הנתבעת.
(2) ההזמנה למר סטיגלר מוענה לעורך-דין מטלון ולכן אינה כדין. לגבי הנתבעות הודיע שאינו מורשה לקבל כתבי בי-דין.'
המבקשות ערערו לבית-המשפט המחוזי על החלטה זו והערעור נדחה.
הטעמים שהובאו לכך הם:
1) לעניין המסירה הראשונה לא הונחה תשתית ראייתית לכך כי משרד עורך-דין מטלון אכן ייצג את המשיבות לעניין הליך זה.
2) לעניין המסירה השניה – ברי כי ההזמנה למר סטיגלר מוענה לעורך-דין מטלון וככזו לא מוענה לבעל הדין הנכון.
בשל אלה, נמצא כי לא בוצעה מסירה כדין ולפיכך הוחלט כי דין הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה להידחות.
(ב) המבקשות לא אמרו נואש, והגישו בקשת רשות ערעור זו כדי למצות את המוצא האחרון שנותר לקבלת הסעד המבוקש על ידם. גם בהליך זה בבית-המשפט העליון נמסרה ההחלטה בדבר הצורך בתשובת המשיבות לבקשת רשות הערעור לידי משרד עורך-דין גורניצקי, ושוב הפעם נענה בית-משפט זה בהודעה כי משרד זה אינו מייצג את המשיבות לצורך העניין.
ג) דין בקשה זו להידחות על-הסף ולו מן הטעם כי אין בית-משפט זה נזקק, דרך-כלל, לעניין המגיע לבירור ב"גלגול שלישי" לאחר ששתי ערכאות נתנו דעתן עליו, אלא-אם-כן הא מעלה שאלה בעלת חשיבות מיוחדת – ציבורית או אחרת – החורגת מגדר עניינם המוגדר של בעלי הדין, או כאשר הדבר נדרש כדי למנוע אי-צדק ועיוות דין.
בעניין זה מדובר בבירור עובדתי הנוגע לשאלה אם בוצעה מסירה כדין של כתבי -בי-דין לעורך-דין מורשה לקבלת כתבי בי-דין על-פי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי או המצאה כדין למורשה בהנהלת עסקים על-פי תקנה 482 לתקנות.
שתי הערכאות שדנו בעניין הגיעו למסקנה כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לראיה כי נתמלאו דרישות התקנות לצורך מסירה כדין של המסמכים, ואין מקום כי ערכאה נוספת תדון בעניין זה בפעם שלישית, משאין הדבר מעלה שאלה מיוחדת הראויה לעיון נוסף.
ד) יתירה מזו: גם לגופם של דברים צדקו ערכאות קמא בניתוחן ובמסקנותיהם.
ההליך השיפוטי מבוסס על העיקרון כי לשני הצדדים למחלוקת מובטח יומם בבית-המשפט להציג את עמדתם וכי זכותו של בעל דין להתגונן ולטעון כנגד תביעה שהוגשה כלפיו היא מעיקרי הצדק הטבעי.
מתן פסק-דין בהעדר הגנה הינו הליך דיוני יוצא דופן המביא עמו הכרעה שיפוטית לגופה של תביעה במעמד צד אחד, ובלא שנשמע הצד האחר. ההצדקה לנקיטה בהליך חריג כזה בנויה על ההנחה כי לבעל הדין שכנגד ניתנה מלוא ההזדמנות להתייחס לתביעה שהוגשה נגדו ולהתגונן בפניה, וכי אם לא ראה לנכון למצות את זכותו להתגונן, אין לתת בידו את הכח להכשיל את ההליך הדיוני והוא חשוף, על-כן, לקבלת פסק-דין נגדו על-פי התביעה ובהעדר הגנה.
אולם ברי, כי מצב דברים זה מתבסס על ההנחה כי לנתבע ניתנה הזמנה כדין ונמסרו לו כתבי בי-דין כדין וכי בכך ניתנה לו ההזדמנות המלאה להציג את עמדותיו במחלוקת. רק בתנאי זה קמה זכותו של התובע להמשיך את ההליך ואפילו בהעדר הגנה.
נוכח חריגותו של ההליך השיפוטי בהעדר הגנה, נדרשת הוכחה ברורה וודאית בדבר מסירת הזמנה ומסמכי בי-דין לנתבע, וכל ספק העולה באשר למסירה כאמור מן הראוי שיפעל כנגד תובע המבקש לקבל פסק-דין בהעדר הגנה.
בענייננו עלה יותר מספק באשר לקיום מסירה כדין של מסמכי בי-דין למשיבות.
עורכי-הדין להם נמסרו המסמכים הודיעו לבית-המשפט כי אינם מיופי כח של המשיבות לצורך הליך זה ויש להניח כי הודעתם משקפת את מצב הדברים לאמיתו.
לאור תצהירו של מר סטיגלר, עלה לפחות ספק באשר להיותו 'מנהל או מורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט' כלשונה של תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בנסיבות אלה, מתבקשת המסקנה כי המבקשות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח כי ההזמנה לדין ומסמכי בי-דין נמסרו כהלכה, ואין לזכותם בפסק-דין בהעדר הגנה בלא שהובטח למשיבות יומם בבית-המשפט להתגונן ולהציג את עמדתן לתביעה לאחר שיוזמנו כדין.
ה) אין צריך לומר כי פתוח בפני המבקשות מסלול חלופי לצורך המצאת כתבי בי-דין למשיבות מחוץ לתחום המדינה, באם יעמדו בתנאים הנדרשים לצורך כך.
לאור האמור, הבקשה נדחית."
ב- רע"א 842/00[48] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.1.00 (כב' השופטת בר-זיו) בה נדחתה בקשת המבקשת לקבוע כי משרד עורך-דין ישראל גולדברג בחיפה הינו כתובת למסירת מסמכים משפטיים וכתבי בי-דין עבור המשיבים בישראל.

נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"2. למקרא תוכנה של הבקשה ותגובתו של עורך-דין גולדברג באתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, ואלה הטעמים לכך:
3. המבקשת הגישה תובענה על דרך המרצת פתיחה לפסק-דין הצהרתי על בעלותה בחלקות מקרקעין שנקנו בשנות הששים מאנשים שהמשיבים הם יורשיהם, ולטענתה, בשל טעות רשם המקרקעין, לא נרשמה הבעלות על-שם המבקשת.
כיום, נמנע רישום הבעלות עקב צווי ירושה שנרשמו על החלקות לטובת המשיבים בהתעלם מהערות אזהרה שהיו רשומות לטובת המבקשת.
4. המשיבים מתגוררים מחוץ לישראל, והמבקשת הפנתה את כתבי בי-דין לכתובתו של עורך-דין גולדברג בחיפה מתוך הנחה שהוא בא-כוחם ומוסמך לייצגם. בתגובה לכך הגיש עורך-דין גולדברג הודעה לבית-המשפט כי אינו מוסמך לייצג את המשיבים שהם תושבי אוסטרליה.
בעקבות הודעה זו, ניתנה החלטת בית-משפט קמא הדוחה את עמדת המבקשת לפיה יש לראות את ההמצאה למשרד עורך-דין גולדברג כהמצאה כדין, משלא הוכח כי מי מן המשיבים מסר לידי עורך-דין גולדברג הרשאה כדין לייצגו.
5. בבקשתה, מנסה המבקשת להצביע על מסמכים שונים מהם היא מבקשת להסיק כי עורך-דין גולדברג אכן מייצג את המשיבים או לפחות את חלקם. מעיון במסמכים שהוצגו לא ניתן להסיק על דבר קיומו של יפוי-כוח לעורך-דין גולדברג לייצג את מי מן המשיבים. בתגובתו מיום 1.6.00, חזר עורך-דין גולדברג והסביר ואישר כי אף שהיה לו קשר של התכתבות עם אחד מהמשיבים, מעולם לא יופה כוחו ליצג את המשיבים או מי מהם לצורך הליך זה, וגם המגעים עם אותו משיב לא בשלו בסופו של דבר לכדי יחסי ייצוג פורמליים בעניין זה.
6. תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי המצאה תהא, ככל האפשר, לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה, די בהמצאה למורשה, ואם יש לו עורך-דין, די בהמצאה לעורך-הדין, למתמחה, או בהנחה במשרדו, אלא אם הורה בית-המשפט אחרת.
תקנה 472 לתקנות מבהירה כי כל פעולה הנדרשת מבעל דין או מותרת לו על-פי דין הוא רשאי לעשותה באמצעות עורך-דין שהגיש לבית-המשפט יפוי-כוח כדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין.
מושכלות ראשונים הם כי בלא הרשאה פורמלית אין עורך-דין מוסמך לייצג לקוח ולפעול בשמו ובמקומו לצורך כל עניין, לרבות לצורך הליך משפטי. שאלת קיומה של הרשאה כאמור הינה שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה. בענייננו טוען וחוזר וטוען עורך-דין גולדברג כי אין הוא מורשה לייצג מי מן המשיבים וחזקה עליו כי הדברים המצויים בידיעתו המיוחדת הינם מהימנים. המבקשת לא הצליחה לסתור מצג זה גם במסמכים שהגישה, והקושי הפרוצדורלי אליו נקלעה עקב היות המשיבים תושבי חוץ ונוכח העובדה כי אינם מיוצגים על-ידי עורך-דין בישראל אינו יכול להוות עילה לעיקום הדין ועיוות המציאות בדרך של הפיכת עורך-דין גולדברג לבא-כוח המשיבים כאשר הוא אינו מורשה לכך, וכל זאת לצורך פתרון בעיה שנוצרה לעניין מסירת כתבי-בי-דין.
7. לאור האמור, יש לאשר את עמדת בית-משפט קמא בקובעו כי עורך-דין גולדברג אינו בא-כוחם של המשיבים, ואי-לכך מסירת כתבי בי-דין למשרדו אינה מהווה מסירה כדין למשיבים לצורך ההליך השיפוטי המתנהל נגדם. נראה, אכן, כי המבקשת תצטרך לשקול נקיטה באמצעים פרוצדורליים אחרים על-מנת לבצע את מסירת המסמכים הנדרשת.
8. לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית."
ב- ע"א (י-ם) 6471/99[49] נדון ערעור על החלטת הרשמת, לפיה נדחתה בקשת המערערות למתן פסק-דין כנגד המשיבות ב- ת"א 1183/99 בהעדר הגנה. נפסק מפי כב' השופטת יפה הכט:

"7. לגופו של עניין:
(א) המסירה הראשונה:
אכן, על-פי לשון תקנה 477 לתקנות, משיש לנמען עורך-דין, 'די בהמצאה לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו'. אין צורך שלעורך-הדין תהיה הסמכה מפורשת לקבלת כתבי בי-דין, משנכלל תפקיד זה מכללא במסגרת הייצוג, ובלבד שאין הגבלה מפורשת של סמכות זו (בר"ע 156/73 Uniroial Inc. נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(1) 229; ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, 315; ולעומת זאת ע"א 694/86 אוסטפלד נ' בהירי, פ"ד מא(1) 780). מלשון התקנה גם לא עולה צורך שעורך-הדין המסויים ייצג את הנמען דווקא בעניין נשוא הסכסוך.
ברם, המערערות לא הציגו תשתית ראייתית לכך שאכן מטפל משרד עורך-דין מטלון בענייניהן העסקיים של המשיבות. לכאורה, כעולה מן ההתכתבויות שצורפו לכתב התביעה, נוהל קשר ישיר בין הצדדים, ללא תיווך עורכי-דין. אמנם, פנה סטיגלר לאותו משרד לצורך הטיפול ב"הודעה על החזרת כתבי בי-דין" מטעמו, אולם אין בכך כדי לספק את התשתית הראייתית הנדרשת כאמור.
(ב) המסירה השניה:
על-פי תקנה 482(א) לתקנות, יכול שההמצאה תיעשה 'למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט'.
הגם שלכאורה סטיגלר קשור למשיבות – משנמסרו לידיו כתבי בי-דין כשהם ממוענים לעורך-דין מטלון – ההמצאה נפסלה.
לאור תקנה 19 לתקנות, הקובעת כי 'בהזמנה לדין יידרש הנתבע להגיש...' – צריך הזימון לדין להיות מופנה אל הנתבע. חובת ציון השם על גבי הזימון לדין נועדה להבטיח כי אכן יימסר הזימון לבעל הדין הנכון, ולא לאדם אחר שאינו נוגע לעניין.
בנסיבות הנ"ל, אין למערערות אלא להלין על עצמן במחדל לבצע מסירה כדין. הערעור נדחה.אין צו להוצאות."
ב- תמ"ש (י-ם) 210/98[50] נתבקשה חוות-דעת בעניין המצאה לבא-כוח הנתבעת על-פי תקנה 477 לתסד"א. נפסק כי:

"דיון
11. בנסיבות המקרה שלפני לא הוכח בפני כי עורך-דין פרימר מייצג את אם המשיבה או שהוא מורשה לקבלת כתבי בי-דין עבורה. ראשית, לא הוגש לבית-המשפט תצהיר או אישור המלמד על כך שעורך-דין פרימר ייצג את האישה בבית-הדין הרבני ומתי היה הדבר, אך גם אם ייצג אותה בעבר בעניין מסויים, לא הוכח כי הוא ממשיך ליצגה. מעיון בתיק בית-המשפט המחוזי שצורף לתביעה שלפני, עולה כי עורך-דין פרימר ייצג את האם בתביעת המזונות בה חוייב המבקש כאמור לעיל, אולם עובדה זו אינה מלמדת כי הוא מייצג אותה היום בתביעה החדשה שלפני...
12. המצאה לפי תקנה 477 תקפה גם אם עורך-הדין אינו מוסמך לקבל כתבי בית-דין אלא רק לייצג וגם אם מורשה אינו מוסמך לייצג אלא רק לקבל כתבי בית-דין. "מורשה לקבלת כתבי בית-דין" אינו נדרש להיות רשאי גם לייצג את מרשהו ודי בכך שכמורשה לקבלת כתבי בית-דין חזקה עליו שיעביר את הידיעה למרשהו. לגבי עורך-דין אין התקנה דורשת שלקוחו יסמיך אותו לקבלת כתבי בית-דין. די שהוא פועל אותה עת כעורך-דינו של הנמען כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי בית-דין".
ראה: ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309.
13. לפי פסק-דין זה עורך-הדין צריך לפעול "אותה עת" כעורך-דינו של הנתבע. אמנם עורך-דין פרימר ייצג את האישה לפני כמעט שנתיים, אך עם סיומו של ההליך שבו ניתן פסק-דין הסתיים גם הייצוג בעניין המזונות, ואין כל הוכחה בפני כי הוא מייצגה היום.
14. עורך-דין המייצג נתבע הוא בבחינת "ידו הארוכה" של הנתבע, ובמקרה כזה אף אם הנתבע לא נמצא בארץ תחשב ההמצאה לכשרה אם בוצעה למי שבעיני התקנות נחשב לידו הארוכה של הנתבע וזאת אף ללא קבלת היתר המצאה לחו"ל. ואולם במקרה שלפני אין כל הוכחה כי עורך-דין פרימר מייצג את האישה או נמצא בקשר עמה, מה עוד שמהבקשה עולה שעקבות האישה נעלמו בחו"ל ועורך-דין פרימר ציין בתגובתו כי אין לו קשר עמה. אם כך, כיצד יכול הוא לייצגה בשלב זה בו הוגשה תביעה חדשה.
ראה: בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762.
15. "מורשה" הוא לאו דווקא עורך-דין של הנתבע, אלא הוא 'מי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיע לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו', והוא אינו חייב להיות מוסמך גם לייצגו בדין. והשאלה היא האם בפועל תהיה לנתבע ידיעה על הדין.
16. העובדה שעורך-דין פרימר ייצג את האישה בעבר אינה מוכיחה כי הוא מייצגה היום, ובודיא שאינה מוכיחה כי הוא מורשה להמצאת כתבי בי-דין עבורה, וכי יש לו קשר עמה. ת"א (י-ם) 863/95 SECURITIES LTD. נ' דוד מרטין, תק-מח 96(1) 1295: 'לא ייתכן לומר שבא-כוחו של לקוח מסויים נשאר לעולם כתובת להמצאת מסמכים לאותו הלקוח, אף אם אינו מייצג אותו מזה שנים', ולא מספיק להראות שבעבר ייצג עורך-הדין את הנתבעים, אלא יש להראות שבהווה מתמלאות באופן אוביקטיבי דרישת התקנה.
17. מאחר ועורך-דין פרימר סיים את יצוג האישה בעבר ואין לו קשר עמה, איני רואה בו כמורשה לקבלת כתבי בי-דין עבורה, וממילא לא תוכל האישה לדעת על קיום התביעה, ומסירת התביעה לעורך-דין פרימר לא תועיל מאומה.
18. תכלית ההמצאה היא:
'להחיל על הנתבע באמצעות האקט הפורמלי של ההמצאה את שיפוטו הפרסונאלי של בית-המשפט... שאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אוביקטיביים, העושים את ההמצאה בת פועל לפי התקנות.'
ראה: בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762.
19. לא ניתן לראות את עורך-הדין פרימר כמורשה לצורך תקנה 477:
ראשית, משום שעורך-דין פרימר אינו מייצג את הנתבעת.
שנית, לא מדובר כאן בהתדיינות באותו הנושא וזאת על-אף שהנושא הכללי- מזונות והחזקת ילדים- הוא אותו נושא, אך היה בהליכים אחרים בבית-הדין הרבני ובבית-המשפט המחוזי, וכעת מדובר בהליך חדש לביטול המזונות.
שלישית, עורך-דין פרימר אינו יודע את כתובת האישה ולא הוכח בפני אחרת.
יוצא שאם אין עורך-הדין מקיים קשר אינטנסיבי עם אם הקטינה כנדרש, והוא אינו יודע את כתובתה, לא יהיה באפשרותו להודיע להן על ההליך המתנהל כנגדן וההמצאה ממילא לא תמלא את הפונקציה של יידוע אם הקטינה על ההליכים.
20. לעומת זאת, מהחלטת בית-הדין הרבני מיום 1.7.97 עולה כי קיים קשר בין ההורים, שכן על האב לשלוח את הילדה לאם בחופשות וחגים ארוכים וכן בביקוריה בישראל, ובהחלטה מיום 15.7.97 בהליך שבו היתה האם התובעת, התיר לה בית-הדין הרבני לקחת את הבת עד 28.8.97, ואף ביטל את עיכוב היציאה נגד הבת, כך שנראה שהצדדים מקיימים דיונים בבית-הדין הרבני.
21. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה מהנימוקים שפורטו לעיל.
22. אם לא ימציא המבקש את כתובתה של אם המשיבה בתוך 10 ימים, תימחק התביעה.
23. בהחלטתי מיום 17.6.98 איפשרתי לתובע להגיש בקשת תחליף המצאה לחו"ל לנתבעת, והוא לא עשה זאת. לפיכך עדיין פתוחה בפניו הדרך להגשת בקשה זו בתוך 10 ימים, שאם לא כן תימחק התביעה.
24. כמו-כן, אני מחייבת את המבקש בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין פרימר בסך 750 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה עד למועד תשלומם המלא בפועל."
ב- תמ"ש (י-ם) 17020/98[51] נקבע כי המצאה לבא-כוח הנתבע – כמסירת מסמכי בי-דין לנתבע. נפסק כי:

"20. המצאה לפי תקנה 477 תקפה גם אם עורך-הדין אינו מוסמך לקבל כתבי בי-דין אלא רק לייצג וגם אם מורשה אינו מוסמך לייצג אלא רק לקבל כתבי בי-דין.
ראה: ע"א 23/83 סוזן ריטה יוחימק נ' תרז קדם, פ"ד לח(4) 309, שם נקבע כי:
' 'מורשה לקבלת כתבי בי-דין' אינו נדרש להיות רשאי גם לייצג את מרשהו ודי בכך שכמורשה לקבלת כתבי בי-דין חזקה עליו שיעביר את הידיעה למרשהו. לגבי עורך-דין אין התקנה דורשת שלקוחו יסמיך אותו לקבלת כתבי בי-דין. די שהוא פועל אותה עת כעורך-דינו של הנמען כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי בי-דין.'
דהיינו, עורך-הדין צריך לפעול "אותה עת" כעורך-דינו של הנתבע.
ובהמשך נאמר:
'אין כל טענה, ודאי לא ראיה, שהמרשה, המערערת, שללה מעורכי-הדין ... את הסמכות שחזקה עליהם שקימת להם כעורכי דינה, לקבל בשמה כתבי בי-דין.'
מכאן ניתן לכאורה ללמוד כי ברגע שעורך-דין מייצג לקוח, יש צורך בהוכחה כי נשללה ממנו הסמכות לקבל כתבי בי-דין, וכל עוד לא הובאה הוכחה כאמור, משרדו של עורך-הדין משמש כתובת להמצאת כתבי בי-דין לנתבע.
21. לצורך המקרה שלפנינו אבחן אם מתקיימים 2 התנאים:
א. אם עורך-דין בן דוד מייצג את הנתבע 1.
ב. אם בן דוד הוא מורשה לקבלת כתבי בי-דין עבור הנתבע 1 בעניין שלפני.
22. עורך-דין בן דוד ייצג את הנתבע 1 לכל אורך העסקה בעניין שלגביו קיימת ההתדיינות נשוא התביעה שלפני. יצוגו של עורך-דין בן דוד מתבטא במכלול פעולות שעשה בשם לקוחו הנתבע 1 כלהלן:
א. הוא חתם בשמו על ההסכם.
ב. הוא אישר מכתב מיום 18.11.97 כסיכום בינו ובין בא-כוח התובעת על אופן העברת הכספים מהתובעת לנתבע, ועל החזקתו של עורך-דין בן דוד בכספי התובעת כנאמן עבור שאר האחים, וכי יפקיד את הסכום בפק"מ ולא יעבירו לידי האחים, אלא-אם-כן יפקידו בידיו האחים יפויי-כוח בלתי-חוזרים ויהיו בידו אישור מס שבח בגין ההסכם.
ג. הוא אישר במכתב הנ"ל כי מוסכם עליו שאם בתוך 60 יום לא ימצאו יפויי-הכוח, יוחזר מלוא הסכום שהופקד בידו בצירוף הרווחים שנצברו בפק"מ.
ד. הוא קיבל עבור הנתבע 1 (על-פי המכתב מיום 7.11.98 וצילום והשיק שצורף לבקשה), את מלוא התמורה, בהתאם לתנאי ההסכם וזאת כמובן מתוקף ומכוח היותו בא-כוחו בעסקה.
ה. בנוסף לכל אלה הוא פנה במכתב מיום 22.6.98 ללקוחו בדרישה לסיים את העסקה ולחתום בפני קונסול על יפויי-הכוח, אחרת יפעל עורך-דין סירקיס לאכיפת ההסכם בהתאם למכתבו של עורך-דין סירקיס מיום 16.6.98.
ו. במכתבו מיום 23.8.98 לנתבע, מציין עורך-דין בן דוד כי כל פניותיו לנתבע לא נשאו תוצאה, ואף המליץ לנתבע כי יגיש מייד כתב הגנה לתביעה דידן, אותה צרף למכתבו.
23. בנוסף לכך מהחומר שהוגש עולה כי עורך-הדין נמצא בקשר רציף עם הנתבע 1 כפי שאפרט להלן:
א. כפי שצויין לעיל בין עורך-דין בן דוד והנתבע התקיים קשר ועורך-הדין פנה ללקוחו באשר לצורך לקיים את חלקו בהסכם.
ב. עורך-דין בן דוד אף שלח לנתבע 1 מכתב ביום 23.8.98 בו הודיע לו על קיום כתב התביעה שלפני ואף צרף לו את כתב התביעה. עולה מכאן שעורך-הדין עצמו מצא לנכון להפנות את התביעה לנתבע 1 כבא-כוחו, לאחר שקיבל את כתב התביעה דידן, דהיינו שמתקיימת גם הדרישה מהבחינה המהותית שעורך-הדין בן דוד מייצג את הנתבע 1 וגם משמש עבורו כתובת להמצאת כתבי בי-דין מחד, והנתבע 1 יודע כתוצאה מכך בפועל על ההליך המתנהל נגדו, ואף נשלח אליו כתב התביעה.
ג. בנוסף לכך, עולה ממכתבו זה כי גם הנתבע נמצא בקשר עם עורך-דין בן דוד, שכן הנתבע שלח לעורך-דין בן דוד מכתב ב – 24.7.98 בו הפנה לבא-כוח שאלות, ועורך-דין בן דוד ענה לו כי קיבל עבורו את הכסף מטעם התובעת.
ד. ממכתב עורך-דין בן דוד מ- 23.8.98 עולה שהנתבע 1 עצמו הפנה לעורך-דין בן דוד שאלות הבהרה ועורך-דין בן דוד ענה לו כי התובעת העבירה לידיו את הסך של 99,409 ש"ח ביום 8.1.98 וכי עורך-דין בן דוד אף חייב את הנתבע 1 בשכר-טרחה (והחשבון אושר על-ידי הנתבע 1).
הנה כי כן דרישות התקנה מתקיימות מכל הבחינות במקרה שלפני.
24. העובדה שהנתבע מתנער מחובתו אינה פוגמת בייצוגו של עורך-דין בן דוד אותו כבא-כוח לכל אורך העסקה וכמורשה לקבלת כתבי בי-דין עבורו בעסקה זו. דומה הדבר לבעל דין שדבר הדואר נמסר לידו אך הוא מסרב להגיב עליו על-אף שקבלו, בין אם בכתובת אישית שלו ובין אם בכתובת של בא-כוח שמייצגו בעניין.
25. כמובן שאין בכתובת של בא-כוח כדי לפגום או לפגוע בשרשרת המסירה לנתבע, ואני רואה במסירת כתב התביעה למזכירתו של עורך-דין בן דוד כמסירה כדין בין אם מתוקף יצוגו את הנתבע ובא-כוח ובין כמורשה לקבלת כתבי בי-דין מטעמה (אפילו אם אינו מייצג אותו).
26. הרי הוכח כי כתובתו של עורך-דין בן דוד היא כתובת תקפה פעילה לצורך התביעה שלפני, כי עורך-דין בן דוד עצמו פנה לנתבע 1 בעניין זה והתריע לפני על מחדליו ועל התביעה שבפני. העובדה שהנתבע לא ענה ולא הגיב אינה פוגמת בכך שעורך-דין בן דוד ממשיך להיות מורשה לקבלת כתבי בי-דין בעניין ובעסקה שלפני וכי הוא פעל כעורך-דין של הנתבע ובפועל העביר לנתבע את התביעה והורה לו להגיש כתב הגנה מייד.
27. מהחומר שלפני עולה כי הנתבע מתנער מחובתו לקיים את ההסכם שכן אפילו עורך-דין בן דוד מודה במכתבו מיום 23.8.98 כי הנתבע לא עונה לפניותיו וכתוצאה מכך מבקש עורך-דין בן דוד להפסיק את ייצוגו.
28. עורך-הדין משמש לצורך ה"המצאה" כ"ידו הארוכה" של הנתבע, ואף במקרים בהם הנתבע לא נמצא בארץ תחשב ההמצאה לכשרה אם בוצעה למי שבעיני התקנות נחשב לידו הארוכה של הנתבע, ואפילו אין צורך לבקש תחליף המצאה לחו"ל.
מורשה אינו חייב להיות מוסמך גם לייצג בדין, אלא לבסס את ההנחה כי המורשה עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עימו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו. השאלה היא האם בפועל תהיה לנתבע ידיעה על הדין.
משמעות המונח "מורשה" בתקנה מתייחס ל"מורשה" כלשהוא ולא דווקא לעורך-דין.
"מורשה" הוא 'מי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיע לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו', והדבר הוכח במקרה שלפני, מה עוד שהוכח שעורך-דין לפי תקנה 477 הוא עורך-דין של הנתבע בנושא ההתדיינות.
ראה: בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762; בר"ע 1947/91 סיריל שטיין ו- 3 אח' נ' מרקוס דוד כץ, פ"ד מה(4) 705.
29. בנסיבות אלה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי והפסיקה, עולה שעורך-דין בן דוד הוא מיופה הכח של הנתבע לצורך העסקה שנשענת על ההסכם נשוא התביעה שבין הצדדים שהוא נשוא התביעה שלפני והוא גם הנמען לכל כתבי בי-דין בהליכים שבין הצדדים.
30. משהוכח בפני כי היתה המצאה ומסירה כדין של כתב התביעה ומשלא הוגש כתב הגנה במועד מיום המסירה עד 1.10.98 אפסוק את הדין בהעדר הגנת הנתבע 1, על-פי החומר שהוגש בפני ומבסס את העסקה הניתנת לאכיפה.
31. אשר-על-כן, לשם אכיפת ההסכם וביצועו, אני ממנה את בא-כוח התובעת עורך-דין סירקיס ככונס נכסים, אשר יהיה רשאי לחתום בשם הנתבע על כל מסמך הדרוש לצורך העברת זכויותיו בדירה על-שם התובעת אצל הנתבעת 2.
32. כמו-כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,000 ש"ח, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה עד למועד תשלומם המלא בפועל."
ב- בש"א (י-ם) 1241/98[52] הוגשה בקשה לתחליף המצאה של כתבי בי-דין בתביעות מזונות ומשמורת של אם שתי קטינות (המבקשות 1-3) נגד אבי הקטינות (המשיב 1). נפסק מפי כב' השופטת זיסקינד כי:

"מסירה והמצאת כתבי בי-דין לעורך-דין
12. מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 477 לתקנות סד"א, וכן נקבע ב- ע"א 23/82 סוזן ריטה יוחימק ואח' נ' תרז קדם, פ"ד לח(4) 309:
'מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 439 מתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, שהיתה אז בתוקף (ראה כיום תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)...
לגבי מורשה, דורשת התקנה הנ"ל, שהוא יהא "מורשה לקבל כתבי בי-דין", אך אינה דורשת, שיהא רשאי גם לייצג את מרשהו בבית-המשפט. די בכך שכמורשה לקבלת כתבי-בי-דין חזקה עליו שיעביר את הידיעה למרשו (ע"א 403/64). לגבי עורך-דין, אין התקנה דורשת, שלקוחו יסמיך אותו לקבל כתבי-בי-דין. די שהוא פועל אותה עת כעורך-דין של הנמען, כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתביבי-דין בשמו...
הסמכות לייצג, אשר מהודעתו זו משתמע שלא ניתנה לו על-ידי המערערת, אינה מדרישת תקנה 439. לא זו בלבד אלא שמדברים אחרים, שהשמיע עורך-דין דה-שליט, גם בישיבה זו וגם בישיבה השניה והאחרונה מיום 8.12.82, עולה, כי הוא מופיע גם בשם המערערת...
מכל מקום, די בכל האמור כדי להצביע על כך, שעורכי-הדין דה-שליט וננטל פעלו בנושא ההסכמים כעורכי-הדין של המערערת, גם אם לא הוסמכו לייצג אותה במשפט. פעולתו של עורך-דין אינה מתמצה בייצוג לקוחו בבית-משפט. היא משתרעת גם על פעולות בעלות אופי משפטי אחר (ראה סעיף 20 של חוק לשכת עורכי-הדין). כפי שכבר צויין, די לצורך תקנה 439, שמקבל ההמצאה יהיה עורך-הדין של הנמען, ואין התקנה דורשת, שיהא מוסמך לייצג את מרשו בבית-המשפט דווקא. אין כל טענה, ובוודאי לא ראיה, שהמרשה, המערערת, שללה מעורכי-הדין דה-שליט וננטל את הסמכות, שחזקה עליהם שקיימת להם כעורכי-דינה, לקבל בשמה כתבי-בי-דין. כל שנאמר במכתב הנ"ל של עורך-דין דה-שליט הוא, שקיבל מן המערער הרשאה לקבל כתבי-בי-דין בשמו בלבד...
לא זו בלבד שההמצאה בוצעה, איפוא, כדין לפי הוראות תקנה 439, אלא שבהתחשב בכך, שבכתובת הנתונה בהסכם לא ניתן היה למצוא את המערערת, שעזבה את הארץ בלי להשאיר כתובת, ההמצאה לעורכי-הדין של המערערת, שטיפלו בשמה באותו נושא, היתה הדרך היחידה היעילה להביא את דבר ההזמנה לידיעתה".
כתובת המשיבה 4 כתחליף המצאה:
13. עורך-דין אלמונית הודיעה לבית-המשפט כי אכן היה בידה יפוי-כוח בעניין הדירה הנ"ל מאת המשיב אך כיום היא אינה מייצגת אותו בכל עניין שהוא.
בסעיף 12 לתצהירה טוענת האישה כי המשיבה 4 קיבלה יפוי-כוח כללי ממנה ומבעלה לטפל בכל ענייניהם, ובמסגרת זאת אף טיפלה בשנים האחרונות בהשכרת הדירה של בני-הזוג וגבתה את דמי השכירות, עד שבינואר 1998 לאחר החרפת הסכסוך בין בני-הזוג, הודיעה לה האישה שהיא מבטלת את יפוי-הכוח מטעמה.
14. נראה כי גם כתובתה של עורך-דין אלמונית מתאימה להיות יעד להמצאת כתבי בי-דין למשיב 1, משום שזו טיפלה בענייניו של המשיב 1 בדירה שלגביה נטען כי היא שייכת גם לאישה ובנוסף לכך המשיבה 4 בת משפחה שלו. כמו-כן גם היא, כמו הוריו, היתה עימו לאחרונה בקשר בפברואר 1998.
בנוסף לכך מתוקף טיפולה בהעברת חלקו של המשיב 1 למשיבה 3 וגם כבת משפחה, סביר להניח כי יש לה דרך לברר את כתובתו או להודיע לו על כתבי בי-דין המגיעים עבורו גם בעניין אחר, שכן מאחר והיא מייצגת אותו לפחות בעניין הדירה, בידיה האמצעים להשיגו ובשל כך גם להיות כתובת להמצאה עבורו.
15. בנסיבות שבפני השתכנעתי כי בהמצאה לידי עורך-דין אלמונית יש סיכוי שמסמכי בי-דין יגיעו לידי המשיב 1 ולפחות שהוא ידע על דבר קיומן של התביעות שהוגשו נגדו בבית-משפט זה, כהמצאה יעילה וסבירה, בשל הקשרים המשפחתיים הטובים שלה עם המשפחה והוריו ובשל היותה עורך-דין שטיפלה בעניין הדירה שלו. בעיני נראית המצאה זו אף טובה ועדיפה מזו של תחליף המצאה בדרך של פרסום בעיתון.
16. אשר-על-כן אני נעתרת לבקשה ומורה כי המצאת כתבי בי-דין למשיב 1 תהא גם בדרך של מסירתם לידי הוריו של המשיב 1 – המשיבים 2-3 ובמקביל גם למשרדה של עורך-דין אלמונית ברח' ... בירושלים – המשיבה 4."
ב- בר"ע (חי') 1636/96[53] נדונה בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצל"פ בחיפה אשר לפיה נדחתה בקשת המבקש להגשת ראיה חדשה לעניין מועד מסירת פסק-הדין שהוגש לביצוע בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל ולקיים דיון חוזר בשאלה זו. נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"דיון לאחר עיון בבקשה, בהחלטת ראש ההוצל"פ ולאחר עיון בסיכומי טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין בקשה זו להידחות.
בא-כוח המבקש מבקש מבית-משפט זה להרשות לו להביא ראיה חדשה לטענתו, לעניין מועד מסירת פסק-הדין של בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת ביום 17.5.95 ושהוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ.
לגבי מועד מסירת פסק-הדין הנ"ל נוצר מעשה בית-דין.
בא-כוח המבקש העלה טענתו לגבי מועד מסירת פסק-הדין בפעם הראשונה בפני כב' ראש ההוצל"פ באומרו כי מסירת פסק-הדין לגבי בוקאעי סוהילה היתה מסירה כדין וטענה זו נדחתה על-ידי ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 29.8.96 בקובעו:
'לעניין מסירת פסק-הדין למבקשת ובא-כוח, הצדדים הגישו את בקשותיהם ותגובותיהם השונות, כולל תצהירים אולם הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים כך שחזקה שכל האמור בתצהירים לא נסתר ובעיקר לא נסתרה טענתו של בא-כוח המשיבה כי מי שקיבלה את ההודעה על מתן פסק-הדין ביום 22.5.95 גב' בוקאעי סוהילה אינה פקידתו וכי היא לא היתה רשאית ו/או מוסמכת לקבל עבורו ובשמו דברי דואר, וכי מכל מקום לא הביאה לידיעתו את דבר קבלת דבר הדואר ולא הניחה אותו על שולחנו, לא היא ולא כל אדם אחר ולפי כך אין מנוס מקבלת עמדתו של בא-כוח המשיבה כי מרשתו והוא ידעו על מתן פסק-הדין רק ביום 16.7.95, כך שזכותה של המבקשת וחובתה היתה לקיים את פסק-הדין ולמלא אחר הוראותיו עד יום 15.8.95, כל זאת לאור התקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי.'
על החלטת ראש ההוצל"פ הנ"ל, הגיש בא-כוח המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה אשר נדחתה בפסק-דין מיום 17.6.97, וכך נקבע בפסק-הדין הנ"ל:
'באשר לשאלת מסירת פסק-הדין, גם כאן מקובלת עלי מסקנתו של ראש ההוצל"פ כי פסק-הדין לא נמסר לבא-כוח המשיבה ביום 22.5.97. בעניין זה הוגשו תצהירים בפני ראש ההוצל"פ מטעם המשיבה, לפיהם פסק-הדין לא נמסר לידה, אולם בא-כוח המבקש לא מצא לנכון לחקור חקירה נגדית את המצהירים הנ"ל, ומכאן חזקה היא שתוכן התצהירים שהוגשו מטעם המשיבה הינו נכון. לא הוכח בפני ראש ההוצל"פ כי אכן אותה פקידה בשם סוהילה בוקאעי, מסרה את דבר הדואר שהיא קיבלה לידיו של בא-כוח המשיבה, ומכאן מסקנתו של ראש ההוצל"פ כי המשיבה ידעה על קיומו של פסק-הדין של בית-הדין האיזורי לעבודה רק ביום 13.7.95, וכי עותק מפסק-הדין נמסר לה רק ביום 16.7.95, הינה מסקנה נכונה, הגיונית ומקובלת עלי, ומכאן היה למשיבה זמן עד 15.8.95 כדי לקיים את החיוב על-פי פסק-הדין, על-מנת שלא לשלם את פיצויי ההלנה.'
על פסק-הדין הנ"ל בא-כוח המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון ולאור זאת הפך להיות פסק-דין חלוט ואין מקום לחזור לדון בסוגיה זו מחדש.
בספרו של דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה רביעית) 478, נאמר: 'פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעורים יוצר מעשה בית-דין ומונע דיון חוזר באותה סוגיה.'
וכך נאמר ב- ע"א 464/78 מיכה בניסטי נ' צפורה בניסטי ואח', פ"ד לג(1) 151:
'סיכומו של דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי תוך כדי הבהרת הנוסח מהווה חלק מפסק-הדין ויש לראות בה על-כן, החלטה שיפוטית ולא החלטה מינהלית. הוא הדין באשר פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בשבתו לדין במסגרת הוראותיו של סעיף 80(ב) לחוק. מי שאינו שלם עם החלטתו של בית-המשפט המחוזי יכול היה לפנות בדרך הערעור לבית-משפט זה, אך איננו יכול להתעלם מקיומו של פסק-דין, המכריע בסוגיה שהיא נשוא המחלוקת ולפתוח מחדש בהליכים, כאילו מאומה לא אירע.
אשר-על-כן סבור הנני כי אכן צריך היה לראות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתיק 1733/78 משום מעשה בית-דין המונע דיון חוזר באותה סוגיה ממש והייתי מקבל את הערעור.'
ויתרה מזאת, בית-משפט לערעורים מתיר הגשת ראיה נוספת אם הוא סבור שיש בכך צורך כדי 'לאפשר לו מתן פסק-דין או מכל סיבה חשובה אחרת' (תקנת
457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
בענייננו, גם אם הייתי מורה על קבלת הראיה המתבקשת, לא הייתי מגיע למסקנה כי קבלת ראיה זו עשויה לשנות את ההחלטות שנתקבלו בעניין מועד מסירת פסק-הדין מאחר והוכח כי לא נמסר פסק-הדין במועד הטעון על-ידי בא-כוח המבקש ומכתב רשות הדואר מיום 7.7.97, אשר מאשר כי בחזקתם מכתב יפוי-כוח מעורך-דין דאוד את סנעאללה מיום 5.1.95 המייפה את כוחה של גב' בוקאעי סוהילה לקבל עבורו דברי דואר, אין בו כדי להועיל למבקש מאחר ואינו אומר דבר לגבי בא-כוח המשיבה ויפוי-הכוח הזה לא מוכיח כי הינו מחייב גם את בא-כוח המשיבה.
כך נאמר ב- ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689: 'אמנם ייתכן והייתי מגיע למסקנה שונה לעניין בקשה זו, לו שוכנעתי כי היה בקבלת הראיה האמורה כדי להשפיע בצורה מכרעת על תוצאת המשפט.'
ראש ההוצל"פ צדק בדחותו את בקשת המבקש בהחלטתו מיום 25.9.97.
אי-לזאת ולאור האמור לעיל, ולאור עיקרון סופיות הדיון, אני מחליט לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור"
ב- המ' (נצ') 829/98[54] נדונה בקשה של מנהל מס שבח מקרקעין בנצרת, שהוא הנתבע מס' 2 בהמרצת הפתיחה. הוא מבקש לבטל את החלטת בית-המשפט בהמרצה 6159/97 מיום 23.11.97, לפיה עוכבו הליכי הגביה שננקטים על ידיו נגד דירתו של התובע – המשיב ונגד נכס מקרקעין אחר השייך לו. בהמרצה 752/98 מבקש מנהל מס שבח ומקרקעין לסלק את התביעה על-הסף בטענה כי היא עוקפת את הוראות חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963. נפסק כי:

"התביעה העיקרית היא תביעה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו הסכם המכר בין המשיב ובין מר עבד אבו סעדה (המשיב מס' 1 בהמרצת הפתיחה) בטל ומבוטל בשל אי-תשלום מס השבח. בהמרצה 6159/97 ביקש המשיב לעכב את הליכי הגביה שהמבקש נוקט נגדו וזה מהטעם שהחוב התיישן והסכם המכר בוטל. כב' הרשמת דנון נעתרה לבקשה במעמד צד אחד לאחר שהמבקש או בא-כוחו לא התייצבו לדיון.
בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, בשם מנהל מס שבח, טוען בבקשה בהמרצה 829/98 כי המבקש לא זומן כחוק לדיון בפני הרשמת בהמרצה 6159/97 שנקבע ליום 23.11.97. לגוף העניין הוא טוען כי כל הליך הנוגע לבטול דרישת מס שבח צריך להתקיים בהתאם לחוק מס שבח מקרקעין התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מס שבח") ולא בדרך של תביעה אזרחית העוקפת את הוראות אותו חוק.
בא-כוח המשיב טוען כי המבקש החמיץ את המועד לבקש את ביטול ההחלטה שכן, הזימון לאותה ישיבה שנקבעה לשמיעת הבקשה נעשה ביום 19.11.97 לידי מנהל מס שבח נצרת. לגוף העניין הוא טוען כי אם לא יעוכבו הליכי הגבייה של החוב, עלול להיגרם לו נזק בלתי-הפיך, אם וכאשר יזכה בתביעתו ובית-המשפט יכריז כי ההסכם בטל ומבוטל.
ראשית, בכל הנוגע לזימון מן הראוי לומר דברים חד-משמעיים מאחר והטענות בעניין זה חוזרות מדי פעם. המבקש הוא מנהל מס שבח מקרקעין נצרת, שהוא משרד ממשלתי. הוא מיוצג תדיר בידי פרקליטות המחוז. לפי תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 'המען להמצאת כתבי בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית-המשפט הדן בתובענה; ... '
לפי פשוטה של תקנה זו ההמצאה של כתבי בי-דין עבור המדינה כשהיא בעלת דין, תהיה במשרד פרקליט המחוז. מנוסחה החד-משמעי של תקנה זו אני למד כי האפשרות להמציא כתב בי-דין עבור המדינה לידי המשרד הממשלתי או הגוף מגופי המדינה שהם בעלי הדין, אינה קיימת.
אומנם תקנה 477 לתקנות הנ"ל קובעת כי 'ההמצאה תהיה ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה המצאה למורשה..'
מתקנה זו יוצא שההמצאה למורשה היא רשות ולא חובה וכי ההמצאה העדיפה יותר היא המצאה לנמען גופו.
אולם, לדעתי תקנה זו אינה חלה על המצאה למדינה מהטעם הבא: תקנה 485 הנ"ל מדברת באופן מוחלט על מקום המצאת כתבי בי-דין למדינה, ואינה רואה את ההמצאה לידי פרקליט המחוז כאופציה המועדפת, אלא כאפשרות היחידה.
אם נשווה את נוסח התקנה הזו לתקנות אחרות בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בהמצאה שלא לידי הנמען גופו, נווכח לדעת כי באותן תקנות מדובר בכך ש"די בהמצאת הכתב" או "יכול שתהא" לידי המורשה, כדי לצאת ידי חובת ההמצאה (תקנות 477, 480, 481, 482, 483, 486). לעומת זה, לפי תקנה 485 בהליכים בהם המדינה היא בעלת דין – ההמצאה תהיה אך ורק לידי הפרקליטות.
ההמצאה של ההמרצה וההזמנה לדין בהמרצה 6159/97 נעשתה לידי מנהל מס שבח ולא לידי הפרקליטות ועל-כן אינה בת פועל. מכל מקום כתבי בי-דין בהמרצה הגיעו לידי משרד פרקליט המחוז לאחר יום הדיון. לכן, אין מניעה שהמבקש יעתור לביטול החלטה גם אם עברה חצי שנה למן מתן ההחלטה, מה גם שלא הוכח מתי ולמי הומצאה ההחלטה המעכבת את הליכי הגביה.
מכאן לגוף הטענות בשתי ההמרצות שעניינן אחד: האם מוסמך בית-המשפט, במסגרת הליך אזרחי, להתערב בהליכים המתנהלים בידי המבקש, בתוקף סמכותו כמנהל מס שבח מקרקעין, על-פי חוק מס שבח? להתערבות זו במקרה שבפני יש שתי פנים: התערבות בעצם השומה והתערבות בהליך הגביה.
נוהג רווח באחרונה הוא לכלול את מנהל מס שבח מקרקעין כצד בתובענות אזרחיות בין שני צדדים לעסקה. ההנמקה המקובלת היא שהצירוף נחוץ כדי שהמנהל יהיה מחוייב להליך האזרחי ומנוע מלהתכחש לתוצאותיו.
במקרה שבפני טוען המשיב כי עסקת המקרקעין בינו ובין המשיב מס' 1 בהמרצת הפתיחה נכשלה ועל-כן החוזה בוטל. הוא כלל את מנהל מס שבח מקרקעין כמשיב בהליך ותקוותו היא שבית-המשפט ייעתר לבקשה ויצהיר על ביטול העסקה ואז יהווה הדבר מעשה בי-דין גם כלפי המבקש, והלה יהיה מחוייב לא רק להפסיק את גביית המס אלא גם להחזיר את הכספים ששולמו לו על חשבון המס.
גישה זו מוטעית בעיני מכל בחינה שהיא.
הסכסוך האזרחי בין המשיב ובין בעל חוזהו, המשיב מס' 1 בהמרצת הפתיחה, פועל במישור שונה מזה שבו מתנהלים הליך השומה וגבית המס לפי חוק מס שבח. לא בהכרח קיימת התאמה בין המצב המשפטי השורר ביחסים האזרחיים ובין המצב המשפטי שבחללו פועל מנהל מס שבח. אתן לעניין זה שתי דוגמאות:
א. הצדדים ציינו בחוזה כי התמורה תהיה בשיעור א' אך בפועל שולמה תמורה כפולה עבור הנכס. מנהל מס שבח אינו מחוייב לקבל את הצהרת הצדדים ורשאי לשום את העסקה לפי מיטב השפיטה. ביחסים שבין בעלי החוזה – התמורה סולקה; ביחסים בין הצדדים ומנהל מס שבח – התמורה עומדת על-פי שתיים ובהתאם לכך יחוייבו במס רכישה ובמס שבח.
ב. לאחר חתימת החוזה מחליטים הצדדים לבצע מכר חוזר, קרי: למכור את הנכס בחזרה מהקונה למוכר. כדי להתחמק מתשלום מס – הם מסכימים ומצהירים כי הדרך תהיה ביטול העסקה הקודמת. מנהל מס שבח אינו סובר כמותם ומחייבם במס גם על העסקה השניה. גם הפעם – במישור היחסים האזרחיים אין מחלוקת בין בעלי הדין, אך במישור המיסוי – יש גם יש.
ברי לנו כי מנהל מס שבח אינו קשור כלל בהסכמות הללו, במיוחד אם יש חשש שהן מושתתות על קנוניה. נניח, כי בדוגמה השניה מוגשת תובענה אזרחית להצהרה על בטלות העסקה הראשונה, והצדדים לה הם אחד הצדדים כתובע, ומנהל מס שבח והצד השני לחוזה – כנתבעים. הנתבע שהוא בעל החוזה – אינו מתגונן, שהרי הוא מסכים להצהרה המבוקשת ועל-כן, יש להניח כי יינתן נגדו פסק-דין בדבר ביטול העסקה. מי שיוותר כנתבע הוא מנהל מס שבח. לא ניתן להעלות על הדעת כי מנהל מס שבח ינהל את עניינו כגובה מס עבור מדינת ישראל כנתבע במסגרת הליך אזרחי פיקטיבי או כי בשל עצם קיומו של הליך מסוג זה יידרש המנהל לנטוש את הכלים והסמכויות שחוק מס שבח וחוקים אחרים מעמידים לרשותו.
מקומו של המבקש, מנהל מס שבח, אינו בהליך זה כלל. מאחר שהוא מפעיל סמכויות וכלים משלו הוא אינו מחוייב על-פי פסק-הדין שיינתן בתביעה ועל-כן מלכתחילה אין טעם לעשותו בעל דין בה.
במיוחד, אין מקום להגביל את סמכותו ופעולותיו של המבקש על-ידי צו מניעה זמני בהליך אזרחי. המבקש פועל מכוח סמכות סטטוטורית הן לפי חוק מס שבח והן לפי פקודת המיסים (גביה). הסמכויות הנרחבות שיש לו מכוח חיקוקים אלה מושתתת על שתי הנחות יסוד אלה: ראשית, כי המנהל פועל כחוק ובתום-לב; שנית, כי עומדות לאזרח – הנישום דרכים להתנגד בעוד מועד לשומה, הן בדרך השגה, והן על-ידי הגשת ערעור לבית-המשפט. מתן צו מניעה אזרחי נגדו שם לאל, למעשה, עקרונות חשובים אלה.
הלכה ותיקה היא כי:
'אין מקום ליתן למערער סעד הצהרתי כאשר קובע הדין דרך דיונית אחרת לבירור השגותיו; כך נקבע בשורה ארוכה של פסקי-דין: ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון המנוח פנחס, פ"ד לג(1) 496; ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' קוטאי, פ"ד מא(3) 398 ו- ע"א 479/86 וולף נ' האפוטרופוס הכללי, תק-על 89(2) 995' (ע"א 512/87 בן דרור ישראל נ' פקיד שומה נתניה ואח', תק-על 89(3) 880).
מקורה של הלכה זו הוא בפסק-הדין ב- ע"א 306/78 פרומה קרוליק נ' עזבון המנוח פנחס ו- 3 אח', פ"ד לג(1) 496, שם נפסק כי 'זוהי, בקיצור, הפרצודורה הרגילה שנקבעה על-ידי החוק לצורך בירור השאלות הנוגעות לשומת מס העזבון, ופנייתה של המערערת במישרין אל בית-המשפט המחוזי בדרך של תובענה למתן הצהרה נוגדת את הפרוצדורה שנקבעה כאמור.'
וראו גם את ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372 וכן בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793.
בפני המשיב עומדות דרכים מדרכים שונות לחלוק על החלטותיו ופעולותיו של מנהל מס שבח: הוא רשאי להגיש השגה, ולאחריה לפנות לבית-המשפט הזה בערר. הוא רשאי לפנות למנהל גם לאחר המועדים שנקבעו בחוק מס שבח ולבקשו לעיין מחדש בשומה אם נתגלו עובדות חדשות (סעיף 85(1) לחוק מס שבח).
עובדה חדשה בענייננו, יכולה להיות, למשל, שניתן פסק-דין המצהיר כי העסקה מבוטלת. אם ישתכנע המנהל כי מדובר במחלוקת אמיתית ובפסק-דין שלא ניתן על יסוד קנוניה בין הצדדים, אני משוכנע כי ישקול בחיוב את האפשרות לשנות את דעתו.
סעיף 102 לחוק מס שבח מורה כי המנהל יחזיר מס אם הוכח לו כי נתבטלו מכירת הזכות במקרקעין או פעולה באיגוד מקרקעין ששולם עליהם מס.
כלים אלה צריכים להניח את דעתו של המשיב-התובע כי לשם שמירת זכויות כבעל חוזה שבוטל, לטענתו, אין צורך בנוכחותו של המנהל כצד בהליך המתנהל בין שני אזרחים בעלי החוזה.
לאור דברים אלה, ברור כי לא היה מקום ליתן צו עיכוב להליך הגביה.
אני מקבל את שתי הבקשות ומורה על ביטול צו העיכוב מיום 23.11.97 ועל דחיית התביעה על-הסף כנגד המבקש. המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 2,000 ש"ח נכון להיום."
ב- ת"א (נצ') 168/93[55] נדונה עתירה של אחות לבית-המשפט:

א. להצהיר כי היא הבעלים של 1000/24144 חלקים מהחלקה (7) מגוש 17510 מאדמות כפר ריינה, אשר נרשמו ביום 29.3.91 בספריו של רשם המקרקעין על-שם האח ולצוות על רשם המקרקעין למחוק הרישום הנ"ל ולרשום את החלקים הנ"ל על-שם האחות.
ב. להצהיר כי פסק-הדין אשר ניתן ב- ת"א 880/91 ביום 19.1.92 בבית-המשפט המחוזי בנצרת בטל ומבוטל ו/או אינו מחייב את האחות.
ג. להצהיר כי יפוי-הכוח הנוטריוני מיום 30.6.76 כרך 1976 עמ' 922 של הנוטריון הציבורי בנצרת הוא בטל ומבוטל ו/או אינו חתום על-ידי האחות ואינו מחייב אותה.
נפסק מפי כב' השופט גארח כי:

"3. למעשה עתירתה של האחות מבוססת על טענה אחת בסיסית והיא שלא היה כל הסכם בינה לבין האח, לפיו מכרה לו את חלקיה בחלקה וגם שהיא לא חתמה על יפוי-הכוח הנוטריוני ת/2.
4. החלקים הנ"ל נרשמו על שמו של האח בספריו של רשם המקרקעין בתאריך 21.1.92, בהתאם לפסק-דין הצהרתי שניתן ביום 19.1.92 ב- ת"א 880/91 בבית-משפט המחוזי בנצרת, אשר ניתן בהעדרה של האחות.
התביעה בתיק האזרחי הנ"ל הסתמכה על יפוי-כוח נוטריוני מיום 30.6.76 (ת/2) לפיו האחות מכרה לאח את חלקיה הנ"ל בחלקה ללא כל תמורה. התביעה הנ"ל הוגשה על-ידי "האח" נגד "האחות".
"האח" בתביעה הנ"ל לא היה מיוצג ואילו "האחות" היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין כאמל דאהר.
5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובעדויותיהם של העדים שהובאו על-ידי הצדדים ובסיכומים שהוגשו על-ידי בא-כוח הצדדים, מצטיירת התמונה הבאה:
א. בהתאם ליפוי-כוח הנוטריוני ת/2, האחות חתמה עליו בפני הנוטריון הציבורי בנצרת ביום 30.6.76, לפיו מכרה את חלקיה בחלקה ללא תמורה לאח, מסרה לו את הממכר ואישרה לו לנהוג בו מנהג בעלים.
בנוסף לנ"ל, היא מינתה את עורך-הדין כאמל דאהר מנצרת לפעול בשמה בכל מה שדרוש לצורך העברת חלקיה משמה לשמו של האח. מעיון ביפוי-הכוח הנ"ל, יוצא שהשם המופיע ברישא של יפוי-הכוח הוא "רוז שוקרי אלסאייג (ג'באלי)" נושאת ת"ז /48439.
ב. השם ומספר תעודת הזהות הנ"ל חזרו על עצמם בדף האישור של הנוטריון הציבורי בנצרת שצורף ליפוי-הכוח.
דא עקא שמספר תעודת הזהות של התובעת, ת/4, שהוצאה בנצרת ביום 28.2.75 הוא 2051079 שהוא שונה שינוי יסודי מהמספר המופיע על יפוי-הכוח ת/2.
בנוסף לנ"ל, בהתאם לאותה תעודת הזהות השם של התובעת הוא "רוז שוקרי בן חליל ג'באלי" ולא כפי שמופיע ביפוי-הכוח ת/2.
ג. האח הגיש את התביעה האזרחית 880/91 בעצמו ללא יצוג של עורך-דין. למרות שהוא ידע את כתובתה של האחות, הוא בחר לציין בתביעה את שמה בקיצור "רוז ג'באלי" בלבד ואת מספר ת"ז הנכון שלה. הוא גם ציין שהיא מיוצגת על-ידי בא-כוח עורך-דין כאמל דאהר.
עורך-דין כאמל דאהר הגיש כתב הגנה ביום 14.1.92 בשמה של האחות ובו הסכים לתביעה.
בית-המשפט המחוזי בנצרת נתן פסק-דין בהתאם לתביעה. פסק-הדין הנ"ל מעורר תהיה:
נאמר ברישא של פסק-הדין '... ולאחר שהנתבעים הוזמנו כדין, ולא הגישו כתב הגנה ... '. כשהנתבעת, האחות לא הוזמנה בכלל ושבא-כוחה, כאמל דאהר לא הופיע לדיון למרות שהגיש כתב הגנה ביום 14.1.92.
יוצא שבית-המשפט הסתמך אך ורק על כתב התביעה שהוגש על-ידי האח, למרות שהאח לא הסביר בכתב התביעה איך קרה שמספר תעודת הזהות של האחות ביפוי-הכוח ת/2 נרשם בטעות.
ד. האחות לא ידעה על הגשת התביעה הנ"ל נגדה.
מי שקיבל את ההזמנה בשמה הוא עורך-דין כאמל דאהר. עורך-דין דאהר היה צריך להודיע לאחות על הגשת התביעה נגדה ולא להזדרז ולהגיש כתב הגנה בשמה ולהסכים בשמה.
ה. האח ידע, בעת שהגיש את כתב התביעה הנ"ל כי האחות לא מסכימה לתיקון מספר תעודת הזיהוי ביפוי-הכוח ת/2 ולא מסכימה לחתום לטובתו על העברת חלקיה בחלקה ואף מתנגדת לכך. הוא גם לא ציין בכתב התביעה את מקום מגוריה של האחות, בניגוד לתקנה 9(3) מתקנות סדר הדין האזרחי.
בעמ' 51 הוא העיד: 'גם כאשר הגשתי את תביעתי הקודמת נגדה, ידעתי את הכתובת שלה. ידעתי גם אז שהיא לא מסכימה לחתום לי על מסמכי הטאבו.'
לכן, אני קובע שהאח פעל במרמה כאשר הסתיר מהאחות את עובדת הגשת התביעה נגדה. הוא אף הוליך שולל הן את עורך-דין כאמל דאהר והן את בית-המשפט.
ו. אומנם לפי תקנה 477 של תקנות סדר הדין האזרחי קיימת האפשרות לבצע המצאה למורשה לקבלת כתבי בית-הדין. האם ניתן לומר שעורך-דין כאמל דאהר במקרה זה היה מורשה של האחות? איזה יחסים היו קיימים בין עורך-דין כאמל דאהר והאחות, פרט ליפוי-הכוח ת/2, שבו רשום שהוא בא-כוחה של האחות. אין קשר אינטנסיבי בינו לבינה. להיפך, הקשר האינטנסיבי היה קיים בין האח והאחות.
עורך-דין כאמל דאהר קיבל את כתב התביעה, לא ניסה ליצור קשר עם האחות, לא דיבר איתה אף בטלפון והוא אף לא בדק אם האחות היתה בחיים או לא (עדותו בעמ' 16).
הוא גם היה מודע לטעות במספר ת"ז על היפוי-כוח ועל התנגדותה של האחות לחתום על המסמכים שנדרשו ממנו בטאבו (עמ' 47 לפרוטוקול).
יתרה מזו, האחות אף לא יפתה את כוחו של עורך-דין כאמל דאהר ליצגה בתיק 880/91 או להגיש בשמה כתב הגנה.
ז. עקב סירובה של האחות לתקן את מספר ת"ז ואת השם ביפוי-הכוח ת/2, האח פנה לעורך-דין דאהר כדי לקבל יעוץ משפטי לפתרון הבעיה. עורך-דין דאהר יעץ לאח, הפנה אותו למשרדו של ג'לאל ג'בור.
ג'לאל ג'בור הכין את כתב התביעה בתיק 880/91 ואת המסמכים ומסר אותם לאח. האח חזר לעורך-דין כאמל דאהר, הראה לו אותם אף לפני שהגיש אותם לבית-המשפט (עמ' 48 לפרו'). על-אף כל זאת, עורך-דין כאמל דאהר הסכים לקבל את כתה התביעה שנשלח לו מבית-המשפט ואף פעל בשם האחות והגיש כתב הגנה בשמה. מזאת יוצאת תמונה מקוממת: עורך-דין כאמל דאהר פעל גם בשם האח וגם בשם האחות כשכל קשריו עם האח בלבד, ובלי ליידע את האחות בדבר ומבלי להתייעץ איתה.
ח. למעשה, בהתאם ליפוי-הכוח ת/2, עורך-דין כאמל דאהר הוא בא-כוח של האחות ולא של האח. כאשר האח פנה אליו בקשר לבעיה, חובתו היתה להודיע לו כי הוא בא-כוחה של האחות ולנסות לפתור את הבעיה ביניהם בדרכי שלום.
ט. בנוסף לנ"ל, עורך-דין כאמל דאהר העיד שקרתה טעות בשם ובמספר ת"ז על היפוי-כוח ת/2. הוא הודה שהטעות יכלה להיות שלו או של הפקידה שלו כי נוסח היפוי-כוח הוכן במשרדו.
ייתכן שאכן נפלה טעות בהדפסת השם ומספר ת"ז אבל איך הנוטריון הציבורי לא עלה על הטעות ואישר את מה שאישר.
הנוטריון הציבורי צריך לדקדק ולעיין בתעודת הזהות או בדרכון של מי שעומד לחתום בפניו. מהמקרה הנוכחי יוצא שהוא לא עשה כן. קשה לשחזר היום, אחרי כעשרים שנה מה קרה באותו היום, מי הופיע בפני הנוטריון הציבורי ואיזה תעודה, אם בכלל הוצגה בפניו.
5. בתביעה הנוכחית, האח הגיש כתב הגנה בו הוא טען, בין היתר, בסעיף 5: 'כי הקרקע הנ"ל נרכשה על ידו מהתובעת בהתאם ליפוי-הכוח הנוטריוני מיום 30.6.76.'
בסעיף 6 של כתב ההגנה הוא טען שדיווח על עסקה זו בהסתמך על יפוי-הכוח הנוטריוני הנ"ל. הוא חזר על הנ"ל גם בסעיף 8 של כתב ההגנה.
לפי יפוי-הכוח ת/2, המכר בין האח והאחות היה ללא תמורה וכך הוצהר גם לשלטונות מס שבח.
בעדותו בבית-המשפט חזר בו האח מהעובדה הנ"ל והעיד כי הוא קנה את חלקיה של האחות בתמורה. הוא אף הגדיל לעשות והגזים כאשר העיד כי הוא שילם את מלוא המחיר של החלקים שלושה פעמים.
אינני מקבל את הסבריו של האח שהוא רשם ביפוי-הכוח ת/2 שהמכר היה ללא תמורה כי זה היה רצונה של האחות. איזה אינטרס יש לה לעשות זאת.
יתרה מזו, היא גם לא חתמה על ההצהרה על המכר למס שבח ובכלל היא לא נשאלה כל שאלה בנדון זה כאשר העידה בבית-המשפט.
6. בנוסף לכל הנ"ל, אני מאמין לאחות כי היא לא חתמה על יפוי-הכוח ת/2, לא הופיעה בפני הנוטריון הציבורי בנצרת בקשר לת/2 ולא חתמה עליו בנוכחותו. ההגיון הבריא אומר שאילו האחות הופיעה בפני הנוטריון הציבורי, מן הסתם היתה מציגה בפניו את תעודת הזהות שלה ואז הוא היה מגלה שמה שרשום ביפוי-הכוח ת/2, איננו זהה למה שרשום בתעודת הזהות של האחות.
לא היתה כל סיבה מדוע שמה ומספר תעודת הזהות הנכונים שלה לא יופיעו על יפוי-הכוח. עצם העובדה שמספר תעודת הזהות והשם המופיעים על יפוי-הכוח אינם זהים לשמה ולמספר תעודת הזהות שלה המופיעים בתעודת הזהות שלה מצביעים על דבר אחד והוא, שהנוטריון הציבורי לא היה זהיר. הוא אישר את החתימה על יפוי-הכוח מבלי לבדוק את מספר תעודת הזהות של החותמת בפניו, אם בכלל מי שהיא חתמה בפניו.
יתרה מזו, אני מאמין לאחות שבעלה הוא שקנה את הקרקע ושילם עבורה ורשם אותה על שמה. לאחות יש (6) ילדים. מדוע שהיא תוותר על הקרקע ללא תמורה לטובת האח ולא תשאיר אותה לטובת ילדיה?
7. לטענתו של האח, כאשר שילם לאחות את המחיר, בפעם השלישית,
הוא ידע על הטעות במספר הזהות וידע שהאחות מסרבת לחתום (עמ' 52). איך בכל זאת שילם לה את המחיר ולא התנה את התשלום הזה בכך שהאחות תחתום לו על תיקון הטעות במספר הזהות.
8. בא-כוח האח טען בסיכומיו כי נשוא התביעה נדון בפני בית-משפט זה וניתן בו פסק-דין סופי וזאת במסגרת ת"א 880/91, ושפסק-דין זה מהווה מעשה בית-דין ושלכן יש לדחות את התביעה על-הסף.
אני לא יכול לקבל את הטענה הזאת. מעשה בית-דין קיים בין שני מתדיינים שכבר התדינו וניתן פסק-דין. לא כן במקרה שלנו.
פסק-הדין ניתן בהעדר. בפסק-הדין לא היתה כל התייחסות לטעות במספר תעודת הזהות של האחות. האחות לא הוזמנה לדיון בתיק הנ"ל בכלל והתביעה הוגשה במרמה ולכן פסק-הדין שניתן, איננו מחייב אותה ואיננו מהווה מעשה בית-דין ביחסים בינה לבין האח.
10. לאור כל הנ"ל, אני קובע שהתובעת הוכיחה את תביעתה ועל-כן אני מחליט כדלקמן:
א. אני מצהיר כי התובעת הינה הבעלים של 1000/24144, חלקים מהחלקה 7 בגוש 17510 מאדמות כפר ריינה.
ב. אני מצווה על הנתבע (2) למחוק את הרישום הנ"ל על שמו של הנתבע (1) ולרשום אותו על שמה של התובעת.
ג. אני מצהיר כי פסק-הדין אשר ניתן ב- ת"א 880/91 ביום 19.1.92 בבית-המשפט המחוזי בנצרת איננו מחייב את התובעת.
ד. אני מצהיר כי יפוי-הכוח הנוטריוני מיום 30.6.76 כרך 1976 עמ' 922 של הנוטריון הציבורי בנצרת, איננו חתום על-ידי התובעת ואיננו מחייב אותה.

[34] י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 34.
[35] רע"א 5150/02 ד"ר משה וינברג, עורך-דין ואח' נ' קרון ביילס, עורך-דין ואח', פ"ד נח(2) 205, 208-209.
[36] רע"א 5985/03 מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד נח(1) 394 (לפירוט מלא של פסק-הדין ראה בשער זה, בפרק ב', ה"ש 4 לעיל).
[37] בש"א (ת"א-יפו) 5349/03 צבי באום נ' Gerhard Zang, תק-מח 2003(2) 3228.
[38] רע"א 8514/02 ד"ר יוסף דנון נ' דניה סיבוס אחזקות (1965), תק-על 2003(2) 653.
[39] בש"א (י-ם) 5689/04 ישיבת ישמח לב ותורה ואח' נ' חיים גולובנציץ ואח', תק-של 2004(4) 2466.
[40] ת"א (ת"א-יפו) 2397/00 WALDEN ISRAEL VENTURES II LP ואח' נ' הנרי מוסקוביץ' ואח', תק-מח 2004(3) 3393.
[41] בש"א (ת"א-יפו) 15001/04 עמליה ארקילביץ (1989) בע"מ נ' EGOKIS COOP לשעבר (TIEADORES EGOKI S.A.) ואח', תק-מח 2004(3) 3684.
[42] בש"א (י-ם) 16839/03 מימי צדוק נ' וינברג יואל, תק-עב 2004(1) 3647.
[43] ת"א (חי') 1081/02 שוורצברט איתן ואח' נ' אדיג'יס יצחק ואח', תק-מח 2003(1) 22099.
[44] ע"א 4588/96 ישראל חרמץ נ' זלמן מרגוליס ו-10 אח', פ"ד נו(6) 742.
[45] רע"א 3211/01 קצין התגמולים נ' יהודית גנץ, תק-על 2001(2) 223.
[46] ת"א (חי') 1218/00 זאב בר גוטסמן נ' אברהם בן עמי, תק-מח 2001(2) 8119, 8127.
[47] רע"א 1473/00 ס.ט.ס. אלקטרוניקה נ' BLOMBERG, תק-על 2000(3) 294.
[48] רע"א 842/00 "רסקו" חברה להתישבות חקלאית נ' מאיר צויקל, תק-על 2000(2) 2178.
[49] ע"א (י-ם) 6471/99 ס.ט.ס. אלקטרוניקה נ' BLOMBERG, תק-מח 2000(1) 57.
[50] תמ"ש (י-ם) 210/98 ר' א' נ' א' א', תק-מש 98(4) 1.
[51] תמ"ש (י-ם) 17020/98 רינה כהן נ' שלמה מושקוביץ ואח', תק-מש 98(4) 47.
[52] בש"א (י-ם) 1241/98 פלונית ואח' נ' אלמוני ואח', תק-מש 98(3) 136.
[53] בר"ע (חי') 1636/96 רפאל אדרי נ' טיולי נהר הירדן בע"מ, תק-מח 98(2) 1169.
[54] המ' (נצ') 829/98 מנהל מס שבח מקרקעין נ' הייב מוחמד, תק-מח 98(2) 663.
[55] ת"א (נצ') 168/93 רוז ג'באלי נ' ג'ורג' סאיג' נצרת, תק-מח 97(1) 340

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ההמצאה היא לנמען גופו או למורשהו (תקנה 477)