המצאה בדואר על-ידי בית-המשפט (תקנה 495)

תקנה 495 קובעת כי:

"495. המצאה בדואר על-ידי בית-משפט (תיקון: התשנ"ז)
(א) המצאת כתבי בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה.
(ב) פקיד בית-המשפט ישלח את הכתב חתום בחותם בית-המשפט וירשום בתיק התובענה, או בתעודה שתצורף לתיק, מהו כתב בי-הדין, אופן המשלוח ותאריכו.
(ג) אישור המסירה יצורף לתיק התובענה."
תקנה 475 לתקנות סד"א קובעת ארבע דרכי המצאת כתב בי-דין: מסירה אישית, על-ידי מוסד, בדואר או בפקסמיליה. בענייננו, ההמצאה היתה באמצעות הדואר. תקנה 495 קובעת כי ההמצאה בדואר "תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה". האחרונה הנה תנאי להמצאה כדין. כאשר הזמנה לא נשלחה בדואר רשום עם אישורי מסירה (ובהעדר קיומן של דרכי המצאה אחרות) הרי חובה מן הצדק לבטל פסק-דין או החלטות בהעדר שניתנו על סמך המצאה לקויה כזו.

תקנה זו יש לקרוא ביחד עם הוראה משלימה הקבועה בפקודת הראיות בסעיף 57ג. לפיה:

"57ג. המצאה על-ידי הדואר
מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על-ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה – אם אין הוראה אחרת משתמעת – כמבוצעת."
ב- בר"ע (ב"ש) 512/01[164] נדון ערעור על החלטת בית-המשפט שנעתר לביטולו של פסק-דין. המבקש הצהיר בבקשתו לביטול פסק-הדין כי נשלחה הזמנה לתיבת הדואר שלו, "אך אין אישור מסירה" וכי לא קיבל כל הזמנה לדין או כל הודעה להתקיימות הדיון. על כך השיב בית-משפט "שאין נפקות לטענה שגם בתיבת דואר קיימים אישורי מסירה, מהטעם שהמבקש יכול לבחור אם לגשת לתא הדואר אם לאו. גם התנהגותו של המבקש בעבר מעידה על זלזול בהליכים". על-אף קביעה זו נעתר בית-המשפט קמא לבקשת המבקש – לפנים משורת הדין. נפסק מפי כב' השופט ניל הנדל כי:

"3. כידוע, ניתן לסווג לשניים את המצבים בהם בית-משפט מורה על ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד: מחובת הצדק או בתוקף שיקול-דעתו של בית-המשפט.
ראשית יש לשאול – החובה על בית-המשפט לבטל את פסק-הדין? ברם, במקרה זה הגם ותשובתי לשאלה זו הינה בחיוב ולכן מתייתר הצורך להיכנס למצב השני של ביטול מתוך שיקול-דעת, אתייחס לאפשרות זו בשל חשיבותה העקרונית.
המבקש לא נחקר על תצהירו במהלך הדיון בבית-משפט קמא ולכן יש לקבל את התשתית העובדתית המופיעה בו. על-פי המוצהר, המבקש לא קיבל את ההזמנה כדין. עצם אי-קבלת ההזמנה אינה גורמת לכך שעל בית-משפט לבטל את פסק-הדין מחובת הצדק. ביסוד המונח "חובת הצדק" עומד קיומו של פגם במתן פסק-הדין.
מכאן השאלה איננה האם הומצאו למבקש מסמכי בית-הדין בפועל, אלא האם אלה הומצאו לו. גם במצב בו הומצאו לנתבע כתבי בית-דין, אי-קבלתם בפועל תטה את הכף לביטול פסק-הדין, לא מחובת הצדק אלא מכוח שיקול-דעתו של בית-המשפט (ראה ספרו של ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 739). לו ההמצאה היתה כדין גם אז מסופקני אם היה מקום לחייב את המבקש בהפקדת מזומן כתנאי לביטול פסק-הדין. אין לגלגל לפתחו את "הרשעותיו הקודמות" בדבר הקשיים לאתרו, אלא יש לבחון את ההזמנה הקונקרטית. אם צד לא קיבל לידיו את ההזמנה, אפילו אם אין חובה מן הצדק לביטול פסק-הדין, וודאי הצדק אינו הופך אילם ואינו עומד אדיש למצב בו יעמוד בתוקף פסק-דין נגד אדם אשר בפועל לא קיבל הזדמנות להתגונן מפניו. שיקול הצדק, להבדיל מחובת הצדק, הינו שיקול חשוב. כמובן יש הבדל בין מצב בו נתבע אינו אחראי לאי-קבלת מסמכי בית-הדין, לבין מצב בו הוא תרם למצב. במקרה הראשון, נטייתו הברורה של בית-המשפט חייבת להיות לקראת ביטול פסק-הדין. אך גם במקרה השני התוצאה עשוייה להיות דומה, ובהתאם לנסיבות (וראה שוב עמ' 739 בספרו האמור של ד"ר זוסמן).
4. ואולם, טענה חזקה יותר עומדת לצידו של המבקש המחייבת ביטול פסק-הדין של בית-משפט קמא. במקרה דנן, ההמצאה לא היתה כדין. יצויין כי אין בפני מקרה בו הוכח כי המבקש סירב לקבל את ההמצאה.
תקנה 475 לתקנות סד"א קובעת ארבע דרכי המצאת כתב בי-דין: מסירה אישית, על-ידי מוסד, בדואר או בפקסמיליה. בענייננו, ההמצאה היתה באמצעות הדואר. תקנה 495 קובעת כי ההמצאה בדואר 'תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה'. האחרונה הנה תנאי להמצאה כדין. ההזמנה לא נשלחה בדואר רשום עם אישורי מסירה. בהעדר המצאה כדין על מלוא דרישותיה, חובה מן הצדק לבטל את פסק-הדין.
המסקנה המשפטית היא כי ההמצאה לא היתה כדין ואילו המסקנה העובדתית היא כי המבקש לא קיבל לידיו את מסמכי בי-דין. שילוב המסקנות מביא בבירור לתוצאה כי יש להורות על ביטול פסק-הדין מחובת הצדק. ביטול שכזה וודאי אינו מותיר מקום להתניתו בהפקדת מזומן.
5. הערעור מתקבל. החלטת בית-משפט קמא בדבר תשלום הוצאות כתנאי לביטול מבוטל בזה. פסק-הדין שהוצא נגד המבקש שלא במעמדו בטל."
בדונו ביחסי הגומלין שבין תקנה 495 וסעיף 57ג לפקודת הראיות קבע כב' השופט ג' בך ב- ע"א 203/84[165] כדלקמן:

"בתאריך 22.4.83 פנה המשיב, על-פי סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אל בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ב- ת"א 933/83) בבקשה לאשר פסק בוררות בינו לבין המערער.
מהחותמת, שהוטבעה על גבי טופס ה"הודעה בדבר אישור פסק בוררות" המצוי בתיק בית-המשפט, עולה, שהודעה בדבר הגשת הבקשה האמורה נשלחה אל המערער ביום 27.4.83. בתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968, נקבע, כי המשיב בבקשה מסוג זה רשאי להגיש התנגדות לאישור פסק הבוררות תוך שבעה ימים מהיום שבו הומצאה לו ההודעה האמורה (בינתיים, בתקנות סדרי הדין בענייני בוררות (תיקון), התשמ"ה-1985, הוארכה התקופה שבה ניתן להגיש את ההתנגדות לחמישה-עשר יום ממסירת ההודעה). המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי התנגדות לאישור פסק הבוררות ביום 31.5.83 (ב- ת"א 1205/83), ובדיון שהתקיים בעניין זה לפני בית-המשפט ביום 21.12.83 טען, כי קיבל את ההודעה "רק מספר ימים" לפני שהגיש את כתב ההתנגדות.
אין לפנינו הוכחה בדבר אופן משלוח ההודעה. היא כנראה לא נשלחה בדואר רשום; מכל מקום, לא צורף לתיק אישור מסירה.
בית-המשפט המחוזי החליט לאשר את פסק הבוררות בלי לשמוע את טענות המערער לגופו של עניין. זאת מהטעם, שהמערער איחר את המועד להגשת ההתנגדות. בית-המשפט סבר, כי לאור העובדה, שההודעה שוגרה ביום 27.4.83, ובהתחשב בחזקה הכלולה בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) בדבר משך הזמן שבו מגיע דבר דואר לתעודתו, יש להסיק, כי ההודעה היתה ברשותו של המערער יותר משבעה ימים, עד שהגיש את כתב ההתנגדות ביום 31.5.83.
על החלטה זו הגיש המערער את ערעורו לאחר קבלת רשות. הרשות לערער הוגבלה לשתי נקודות והן: ראשית, על מי נטל הראיה באשר למועד בו קיבל המערער את הבקשה לאישור פסק הבוררים, ושנית, האם במקרה דנן הורם הנטל הלכה למעשה.
2. אשר לשאלה הראשונה, הרי ללא ספק נטל ההוכחה בדבר מועד מסירת ההודעה היה מונח על המשיב. המשיב הוא שביקש מבית-המשפט לדחות את התנגדותו של המערער לאישור פסק הבוררות על-הסף, מהטעם שכתב ההתנגדות הוגש באיחור, קרי, יותר משבעה ימים לאחר המצאת ההודעה האמורה, ועל-כן עליו היה להראות, כי אכן הומצאה ההודעה לפחות שבעה ימים לפני הגשת בקשתו של המערער שלא לאשר את הפסק.
החלטה ברוח זו ניתנה בבית-המשפט המחוזי בחיפה על-ידי השופט י' גוברניק ב- המ' (חי') 49/77, מנדלמן נ' הלווה וחיסכון אגודה הדדית בע"מ ואח', פ"מ תשל"ז(2) 514, 517.
גם פסק-דין זה התייחס לעתירה לדחות על-הסף בקשה לביטול פסק בורר, וגם שם התעוררה השאלה, אם הוכחה המצאת פסק הבורר כדבעי, לרבות מועד המסירה. באותו משפט הוגש תצהיר של בורר, שבו נאמר, כי שלח את פסק הבורר למבקש את ביטול הפסק בדואר רשום, וכן הוגשה תעודת אישור המסירה, שבה צויין תאריך המסירה. על-פי קביעת השופט גוברניק, רק 'בשלב זה (היינו אחרי הגשת הראיות הנ"ל – ג' ב') עברה חובת ההוכחה על המשיב ואם הוא רצה להוכיח שהמכתב לא נמסר לו, היה עליו להגיש תצהיר נגדי או לבקש לאפשר להעיד...'
אגב, זו היתה כנראה גם דעתו של בא-כוח המשיב בערעור דנן, שכן מעיד הוא בסיכומיו בכתב, כי לו מילא המערער פיו מים ולא הודה בקבלת ההודעה, כי אז היה בכך, בהעדר אישור מסירה, כדי להכשיל את המשיב. הערה זו הינה נכונה, רק אם נצא מההנחה, כי אכן נטל הראיה בנקודה זו רובץ לפתחו של המשיב.
3. בכך מגיעים אנו לשאלה העיקרית בערעור זה והיא, האם אכן הרים המשיב את נטל ההוכחה המוטל עליו?
כאמור, הסתמך שופט בית-המשפט קמא על החזקה המצויה בפקודת הפרשנות (נוסח חדש), ומן הסתם התכוון לסעיף 36 לאותה פקודה. בכך לא דייק השופט המלומד, שכן הסעיף 36 האמור לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) בוטל בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (חוק שנתקבל בתאריך 1.10.81), ועל-פי סעיף 27(2) לאותו חוק הוסף, במקום הסעיף הנ"ל, סעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), אשר זו לשונו:
'מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על-ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או כל לשון אחרת, רואים את ההמצאה – אם אין הוראה אחרת משתמעת – כמבוצעת.
(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;
(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר.'
4. עינינו הרואות, כי לשם הפעלת החזקה האמורה צריך, קודם כול, להראות, שקיים "חיקוק" ה"מתיר או מחייב להמציא מסמך על-ידי הדואר". מהו החיקוק המתיר זאת לעניין הנדון?
(1) תקנה 2 לתקנות סדר הדין בענייני בוררות קובעת, כי 'תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית-המשפט בענייני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות'.
(2) התקנה, הדנה בדרכי המצאת כתבי-בי-דין, היא תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות תשמ"ד), המקבילה לתקנה 436 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 (להלן: תקנות תשכ"ג), שהיתה בתוקף בתקופה הנדונה. החלק הרלוואנטי לענייננו בתקנה 475 קובע:
'כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה:
1) על-ידי פקיד בית-המשפט, עורך-דין או פקידו...
3) בדואר כאמור בסימן ג'.'
(3) בסימן ג' האמור נקבע בתקנה 495 לתקנות התשמ"ד, הזהה עם תקנה 463 לתקנות התשכ"ג, לאמור:
'(א) המצאת כתבי בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה.
(ב) פקיד בית-המשפט ישלח את הכתב חתום בחותם בית המשפס וירשום בתיק התובענה, או בתעודה שתצורף לתיק, מהו כתב בי-הדין, אופן המשלוח ותאריכו.
(ג) אישור המסירה יצורף לתיק התובענה.'
5. דרישות התקנות הנ"ל לא מולאו במקרה שלפנינו. אופן המשלוח לא צויין, ולא הוכח, שהמכתב נשלח בדואר רשום או בדואר בכלל. אחרי הכול ראינו, בתקנה 475 לתקנות התשמ"ד, שניתן לשלוח כתב בי-דין גם על-ידי פקיד בית-משפט. מכל מקום, לא צורף לתיק אישור מסירה כנדרש (כל זאת להבדיל מהראיות שהוגשו ב- המ' (חי') 49/77, כמפורט לעיל).
זאת ועוד: בסעיף 57ג הנ"ל לפקודת הראיות נקבע גם כתנאי ליישום החזקה, ש"המען על המכתב היה כשורה". אף אלמנט זה לא הוכח כדבעי. על גבי העתק טופס ההודעה, המצוי בתיק בית-המשפט, צויין, כי המערער הינו "שלום יעיש מטירת שלום" ותו לא. על גבי מסמכי בי-דין המאוחרים יותר מופיעה כתובתו של המערער בצורה מפורטת, היינו, מצויין, כי "טירת שלום" היא ליד נס-ציונה ורשום מספר המיקוד. ואכן, טוען בא- כוח המערער בסיכום טענותיו, כי יש להניח, כי בשל העדר הכתובת המדוייקת והמפורטת נגרם השיהוי באיתורו של הנמען ובמסירת ההודעה.
מכל הסיבות הנ"ל לא ניתן ליישם במקרה דנן את החזקה, המוזכרת בסעיף 57ג הנ"ל. בעל דין יוכל להיזקק לחזקה, הכלולה בסעיף 57ג לפקודת הראיות, רק כאשר כל התנאים המפורטים בסעיף מקוימים, ואין הסעיף בא לעזור לו להתעלם מתקנות סדרי הדין או לפעול בניגוד להן. מבחינה מעשית, יוכל המתדיין להיעזר בחזקה האמורה בעיקר במקרים, שבהם על-פי הדין ניתן לשלוח את המסמך שבו המדובר בדואר רגיל, וכן כאשר המסמך נשלח בדואר רשום, אלא שאין בתעודת המסירה כדי להוכיח באופן קונקלוסיבי את מועד ההמצאה.
6. חיקוק רלוואנטי נוסף, שבו ניתן לראות משום היתר למשלוח מסמך בדואר, ואשר גם דרישותיו לא מולאו, כלול בהוראות סעיף כ' לתוספת לחוק הבוררות שבו נאמר:
'מסמך בעניין הבוררות שנשלח לבורר או לבעל-דין בדואר רשום עם אישור מסירה, יראוהו כנמסר לנמען בתאריך הרשום באישור המסירה או באישור הסירוב לקבל את המסמך.'
הדגש מושם, איפוא, שוב בהמצאת המסמך בדואר רשום ובצירוף אישור המסירה לתיק, שתי דרישות, שמילוין לא הוכח במקרה דנן.
7. על חשיבות ההקפדה על כל התנאים הטכניים, הקשורים בהמצאת מסמכי בי-דין, עמד השופט זוסמן (כתוארו אז) ב- ע"א 127/60 "שרונה" מושב עובדים בע"מ נ' ש' שיינברג ואח', פ"ד יד 2187, 2189:
'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הראוי לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר ב- ע"פ 82/50 קיפניס נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד ה(1) 151 יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין.'
גם בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה 4, הדפסה 2, תשל"ד) 173-175 מדגיש השופט זוסמן, כמה חיוני הוא לקיים את כל ההוראות הפורמאליות, הכלולות בתקנות בדבר המצאת מסמכים. השופט זוסמן מביע שם את דעתו, כי אין בהוכחה חלופית כדי לרפא פגם בביצוע הפורמאלי התקין של המצאת המסמך. וכך הוא אומר, בעמ' 175:
'... אך ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין בדרך אחרת, אין דינה דין המצאה, אפילו הגיעה לידו ממשרד בית-המשפט, ואפילו ביקש הוא מבית-המשפט וקיבל ממנו את המסמך, אלא שהמסמך לא ניתן בידו לשם המצאה.'
8. ייתכן, שקביעה אחרונה זו הינה מרחיקת לכת, וכשלעצמי הייתי מוכן לקבוע, כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות.
כך, למשל, במקרה שלפנינו, לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית-המשפט, שההודעה האמורה הגיעה לידיו מספר שבועות, או לפחות יותר משבעה ימים, לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודאה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף בהעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל. הייתי רואה הודאה כזו כמחייבת את המערער, בדיוק כפי שניתן להסתפק בהודאת המערער בדבר קבלת ההודעה מבית-המשפט לצורך הוכחת עצם המסירה.
אולם כאן לא הובאה לפני בית-המשפט ראיה בדבר מועד מסירת המסמך למערער. קיים אך תצהירו של המערער בעת הגשת התנגדותו, כי הוא 'קיבל את הבקשה לאישור פסק הבורר רק לפני מספר ימים', והוא לא הוזמן על-ידי המשיב להיחקר על תצהיר זה.
בנסיבות אלה, אין מצבו של המערער גרוע יותר ממה שהיה, לו מילא את פיו מים ולא אמר דבר בקשר למועד המסירה.
אין איפוא, לדעתי, מנוס מהמסקנה, שלא עלה בידי המשיב להוכיח את מועד המצאת המסמך למערער, וכי על-כן ניתנה החלטת השופט, בדבר דחיית התנגדותו של המערער על-הסף, ללא תשתית עובדתית מספקת.
9. אשר-על-כן הייתי ממליץ לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית-המשפט קמא ולהחזיר אליו את הדיון, על-מנת שידון בהתנגדותו של המערער לאישור פסק הבורר לגופה. כמו-כן הייתי מטיל על המשיב לשלם למערער שכר-טרחת עורך-דין בסך 800 שקלים חדשים, אשר יישא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל."
כב' השופט ד' לוין, מצטרף לקביעת כב' השופט ג' בך בקבעו כי:

"גם אני בדעה, כי במקרה דנן לא עלה בידי המשיב להוכיח במידה מספקת, מהו המועד שבו נמסר למערער כתב בי-הדין.
לדברי בא-כוח המערער, נעשתה המסירה ימים מספר לפני הגשת ההתנגדות. לעניין זה, זו הראיה היחידה היכולה להילקח בחשבון. לאור זאת מקובלת עלי התוצאה, שאליה הגיע חברי המלומד, השופט בך."
כב' הנשיא מ' שמגר, בדעת מיעוט, סבור היה כי:

"1. פסק הבוררים שעליו מדובר נחתם ביום 27.9.81.
ב- ת"א 933/83 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נתבקש אישור הפסק, וב- ת"א 1205/83 ביקש המערער ביטול הפסק; לחלופין נתבקשה הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול.
2. הבקשה לאישור שוגרה באמצעות הדואר ביום 27.4.83, אך טענת המערער היא, כי היתה חובה על המשיב לקיים הוראותיה של תקנה 495 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (והכוונה בוודאי לתקנה 463 מתקנות תשכ"ג), שלפיה המצאת כתבי- בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה, ואישור המסירה יצורף לתיק התובענה. כאן לא צורף אישור המסירה, ומכאן, לפי הטענה, שהמסירה לא הוכחה כדין.
כפי שעולה מפסק-דינו של בית-המשפט קמא, הוא השתית את החלטתו על האמור בסעיף 36 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש). אולם טענת המערער היא, כי בכך שגה בית-המשפט קמא, מאחר שכאן נדרשת הגשתו של אישור מסירה, ועל-כן קיימת כאן "הוראה אחרת משתמעת", השוללת את ההנחה העולה מן הסיפא לסעיף 36 האמור (למעשה ולהלכה צריך היה לפנות להוראת החוק שבאה במקום סעיף 36 הנ"ל, שאליה אתייחס בהמשך).
3. כאמור, הוצגו לפנינו שתי שאלות, הראשונה משפטית-הלכתית והשניה, משפטית- עובדתית.
השאלה הראשונה מתייחסת לשאלה, על מי הנטל להוכיח מסירתו של המסמך. תקנה 463 (כיום – תקנה 495) קבעה הוראה דיונית, שיצרה הנחה ראייתית לכאורית. לצורך ענייננו ניתן ללמוד מכאן, כי הנטל רובץ על מי שמגיש את התביעה, אך הוא יוצא ידי חובתו, אם צירף את אישור המסירה לכתבי בי-הדין.
אולם, גם אם האישור לא צורף, לא היה בכך עדיין כדי לשלול מן המשיב את האפשרות להוכיח, באמצעות נתונים אחרים, שכתבי-בי-הדין נמסרו למערער.
במקרה שלפנינו עלו ראיות אלו מדברי המערער בבית-המשפט.
המערער טען, כי את ההודעה על הבקשה לאישור פסק הבוררים קיבל 'רק כמה ימים לפני הבקשה', קרי, מספר ימים לפני מועד הגשת ההתנגדות. המערער סתם ולא פירש, מה מספר הימים שבהם קדמה ההודעה למועד הנ"ל. הזמן שנקצב לו לתשובה היה 7 ימים. בנסיבות אלה, שבהן לא נקב במספר הימים, רשאי היה בית-המשפט קמא להשתית מסקנתו על כך, שעל פניה חלפה תקופה של למעלה מחודש ימים מעת המשלוח ועד לקבלת המסמך כביכול; לעניין זה משלים וקובע סעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש)...
(א) המכתב דוור – שהרי אין חולק שהגיע באמצעות הדואר.
(ב) המען היה תקין. לעניין זה איני מקבל את הטענה, כי יש לראות כתובתו של יישוב קטן המופיע ברשימת היישובים של דואר ישראל כחסרה, אם לא מציינים ליד איזה יישוב גדול יותר הוא נמצא. כן איני רואה מקום לקבוע, כי העדר ציון המיקוד יש בו כדי לפסול תקינותה של כתובת.
(ג) בית-המשפט רשאי היה להסיק, כי המכתב היה מגיע לתעודתו בדרך הרגילה בתקופה הפחותה מחודש חסר שבעה ימים. לעניין זה אין משמעות לאי-הזמנתו של המערער לחקירה על תצהירו, כי התצהיר הוא שכלל את האמירה הכללית והחמקנית, שלפיה קיבל את ההודעה "לפני מספר ימים"; בית-המשפט רשאי היה להסיק, כי המערער סתם ולא פירש ביודעין ובמכוון.
לאור מועד המשלוח, לאור האמור בסעיף 57ג ולאור הטענות הכלליות בדבר קבלת החומר לפני "מספר ימים" ללא פירוט, רשאי היה בית-המשפט להסיק, כי ביום 31.5.85 כבר חלפו לפחות שבעה הימים, שנקצבו בהודעה שנשלחה ביום 27.4.83.
סיכומו של דבר, הנטל רבץ אמנם על המשיב, אך בית-המשפט המחוזי היה רשאי להסיק, כי בנסיבות המקרה חלף המועד להגשתה של בקשת ביטול. הייתי דוחה את הערעור."

[164] בר"ע (ב"ש) 512/01 מאיר דנינו נ' איבון סבח, תק-מח 2001(3) 267.
[165] ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרון, פ"ד מ(1) 328.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאה בדואר על-ידי בית-המשפט (תקנה 495)