הנמען לא נמצא או מסרב לקבל המצאה (תקנה 489)

תקנה 489 לתקנות קובעת כי:

"489. הנמען לא נמצא או מסרב לקבל המצאה
שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף-על-פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק."
תקנה 489 קובעת שמסירה בהדבקה ניתן לבצע רק ביחס ל- "אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב".

"לגבי מסמך שנמסר על-ידי הדבקתו על הדלת ואשר לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם על-ידי מאן-דהוא ולא הגיע לידי הנמען או בני ביתו, בן-חורין בית-המשפט להורות כי הדבקתו לא תיחשב כמסירה אלא שהמסמך יימסר מחדש"[146]
מסירה צריכה להיות בת-פעל ואין די במסירה פורמלית. בתקנות מיוחד פרק ל"ב להמצאת כתבי בי-דין ובענייננו נראה כי רלוונטיות תקנה 481 "המצאה לבן משפחה... באין אפשרות למצוא את הנמען די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו...", ותקנה 489 "הדבקה על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק".

יודגש כי כל אחת מהתקנות מתייחסת לחלופות לעדיפות הראשונה והיא כנקוב בתקנה 477 "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו..."[147]

ב- רע"א 3521/04[148] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטה של בית-המשפט המחוזי, אשר בה נדחתה עתירת המבקש לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה. נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין כי:

"4. המבקש טוען, כאמור, כי הוא אזרח אוסטרי ומתגורר דרך-קבע באוסטריה. אין הוא חולק על כך שבוצעה המצאה – על דרך ההדבקה – לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, אך דא עקא, שלטענתו, דירה זו, שהיתה שייכת בעבר להוריו המנוחים, אינה משמשת אותו, וגם בהגיעו לארץ, מדי פעם בפעם, אין הוא מבקר בה, והיא איננה מאוכלסת. אין מחלוקת על כך שהמערער אכן מסר, במסגרת יחסיו עם המשיב, כתובת אחרת, וכי לא בוצעה המצאה למבקש לכתובת זו. אמנם, בוצעה המצאה לנתבעים אחרים, אולם בכך אין כדי ללמד כי ההמצאה לאחרים היה בה ולוּ כדי להביא לידיעתו את דבר ההליך כנגדו.
המבקש חוייב, במסגרת פסק-הדין, בסכום של מיליוני ש"ח. עובר לחיובו, לא היה לו יומו בבית-המשפט. הזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד, בנסיבות מוצדקות, מעוגנת במישור החוקתי, בהיותה חלק מזכות הגישה לבית-המשפט ומרכיב חשוב בהגשמת העיקרון הכללי של הזדמנות שווה לכל בעלי הדין ביישום זכות זו (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 204-203). בענייננו, נראה כי ראוי לבטל את פסק-הדין ולהתיר למבקש להגיש בקשת רשות להתגונן. יודגש, כי אינני מביע עמדה באשר לסיכוייה של בקשה כזו.
הערעור מתקבל, איפוא. התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיכריע בשאלת הזכות העומדת למבקש להתגונן בפני התביעה. עם זאת, בנסיבות המקרה לא ראיתי לעשות צו להוצאות."
ב- בש"א (חי') 15995/03[149] המבקש לא הוכיח כלל כי אחת המסירות שבוצעו מהווה מסירה כדין לנתבע, שבגינה יש ליתן נגדו פסק-דין. נפסק מפי כב' הרשמת ברנע כי:

"מסירה צריכה להיות בת-פעל ואין די במסירה פורמלית. בתקנות מיוחד פרק ל"ב להמצאת כתבי בי-דין ובענייננו נראה כי רלוונטיות תקנה 481 'המצאה לבן משפחה... באין אפשרות למצוא את הנמען די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו...', ותקנה 489 'הדבקה על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק'.
יודגש כי כל אחת מהתקנות מתייחסת לחלופות לעדיפות הראשונה והיא כנקוב בתקנה 477 'ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו...'
ראה גם ת"א (מחוזי ת"א) 601/94, המ' 3473/97 הנאמן על נכסי החייב, עורך-דין משה פרדס נ' יצחק רום ואח', דינים מחוזי לב(2) 624, ו- ר"ע 526/83 פרושנובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט, פ"ד לז(4) 485.
במקרה דנן, אף התובע אינו חולק על כך שהנתבע מצוי רוב הזמן בחו"ל מאז 1998 ורעייתו לשעבר, המשיבה מתגוררת בארץ עם ילדיהם באותה כתובת. אף לא יכולה להיות מחלוקת כי בית-הדין הרבני התיר את המשיבה מעגינותה בהליכים, כמופיע במסמכים שהוצגו, בחו"ל ולאחר מאמצים רבים.
מכיוון שכך הנטל רובץ על התובע להוכיח כי המסירה למשיבה או למרפאת השיניים תהווה מסירה כדין הינו נטל כבד ביותר. המבקש לא עמד בנטל.
א. המסירה במרפאת השיניים
מסירה זו היתה בעייתית מלכתחילה. לתצהיר מר קקיאשווילי איני מייחסת כל חשיבות, הן מאחר ולא התייצב לחקירה והן לאור השגיאה בשם הרופאה. גם מתצהיר מר בן-דוד עולה כי אין מדובר בכתובת בה רגיל הנתבע לגור או לעסוק.
בתצהיר מר בן-דוד הוא אומר 'מסרה הגב' גולדשמיט כי היא והנתבע הינם שותפים, אך מאחר והנתבע נוהג לשהות בחו"ל, היא עובדת רוב הזמן לבדה. במקום מופיע שלט עם מספר הטלפון הנייד של הנתבע'. בחקירתו אמר כי נמסר לו שהנתבע השאיר חובות של אנשים שהוא ברח להם באמצע הטיפולים וכמה חזרו על כך שהוא ברח מהארץ וחזר בדרכון זר עמו הוא כנראה נכנס ויוצא. עוד הוסיף המצהיר כי השלט של ד"ר פוניה צבי שראה היה מוזנח. מכל האמור לעיל אני קובעת כי המסירה לרופאה במרפאה ברח' שפירא אינה מהווה מסירה כדין לנתבע, אשר איש אינו טוען כי זהו מקום עיסוקו הקבוע.
ב. המסירה למשיבה
הטענות לקבלת המסירה לגב' פוניה מתבססות על טענות לפיהן הנתבע חוזר לארץ לעיתים תכופות ושוהה בבית משפחת כאשר הוא מגיע ארצה. לטענות אלו לא נמצא כל תימוכין, איש מהשכנים ששמם נזכר לא נתנו תצהיר לתמיכה בטענות התובע, אחת המצהירות שתמכה בטענות המשיבה אף היא לא התייצבה. איני מייחסת לכך חשיבות ראייתית מכריעה שכן אין מדובר בעדים שבשליטת מי מהצדדים, ואף סביר ששכנים לבניין לא ירצו לקחת חלק בהליכים משפטיים כלשהם הקשורים לשכנים, אך כאמור לעיל, הנטל הוא על התובע.
זאת ועוד. התובע מחפש אחר הנתבע כבר שנים, תביעה שהוגשה עוד בשנת 1999 נמחקה ונדחתה בה בקשה למתן פסק-דין, על-כן ניתן היה לצפות מהבנק לאור סכום החוב, והמשאבים העומדים לרשותו, כי יציג ראיות כלשהן: צילומים של השלט של הנתבע במרפאה, הקלטות סמויות של דברי השכנים ואף מעקב ממושך אחר בית הנתבעת, אם נטען כי הוא מגיע לארץ לעיתים תכופות.
אם לא ניתן היה לעשות זאת, כנראה שהטענה כי הנתבע מגיע לארץ תכופות אינה נכונה.
אני נותנת גם משקל לדברי הרבנים בהליכים השונים, ידוע הוא כי התרת עגונה הינה מטרה שהרבנים נותנים לה עדיפות גבוהה ומשקיעים בה משאבים ומאמץ. לא יעלה על הדעת כי הדיינים לא מצאו את הנתבע מקום שהתובע טוען כי ניתן למצוא אותו. אני מפנה למכתב בית-הדין האיזורי מיום 25.4.02, נספח ג' לתגובת המשיבה מיום 4.2.04 ופסק-הדין מיום 25.8.04 בו נקבע: 'הבעל נטש את אשתו וילדיו בתחילת שנת 1999, ככל הנראה לגרמניה או לרומניה. על-פי החומר שהובא לפנינו הבעל נטש את הארץ עקב חובות... כראי בעל הנעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ללא עקבות...'
לסיכום, המבקש לא הרים את הנטל כי מסירה למשיבה מהווה מסירה בת-פעל למי שמתגוררת עם הנתבע, אף לא לעיתים.
הראיות שהביא התובע קלושות, לא נתמכות במסמכים, הקלטות או צילומים, ואף המצהיר לא חיזק דבריו בחקירה הנגדית, אלא טענותיו נשארו סתמיות ולא מבוססות.
לעומת זאת, הנתבעת נכנסה לפרטי פרטים, עדותה לא נתערערה בחקירה נגדית, ולתמיכה בגרסתה הציגה צילומים, אישור משרד הפנים, מסמכים ופסקי-דין של בית-הדין הרבני.
אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה למתן פסק-דין נגד הנתבע על סמך אישורי המסירה שבוצעו עד כה.
המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך -.3,000 ש"ח בצירוף מע"מ, לאור התוצאה, ואין כל סיבה לפטור אותו מהוצאות לאחר שגרר את הנתבעת להליך שלא היה מבוסס מלכתחילה, לא הביא עדים שביצעו מסירות וגרם לה הוצאות ניכרות ושכר-טרחת עורך-דין."
ב- בש"א (אשד') 1167/04[150] נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. נקבע מפי כב' הרשמת ענת אלפסי כי:

"2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לבטל את פסק-הדין מחובת הצדק, וזאת מן הטעמים הבאים:
א. כתב התביעה הודבק על דלת ביתה של ארוסתו של המבקש, ברח' המעפילים 24/5 בבאר-שבע, למרות שהמבקש מתגורר ברח' ראובן הכט 65 בבאר-שבע.
ב. תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת מסירה לבן משפחה המתגורר עם הנתבע. בענייננו – מדובר בגברת שאינה מוגדרת בת משפחה, ואשר בכל מקרה אינה מתגוררת עם הנתבעת.
ג. במצב דברים זה, תקנה 489 (לאותן תקנות) שעניינה מסירה בהדבקה – כלל אינה חלה, שכן מסירה בהדבקה ניתן לבצע רק ביחס ל- 'אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב'. הואיל ומקבלת המסירה אינה עונה על דרישה זו, כפי שהובהר לעיל, הרי שלא ניתן לבצע אצלה מסירה בהדבקה.
ד. בנוסף לכך, הצהיר המבקש על כך שבפועל – לא קיבל לידיו את כתב התביעה, ודבר קיומו של פסק-הדין לא נודע לו אלא לאחר קבלת מכתבו של בא-כוח התובע.
ה. במצב דברים זה, בו כתב התביעה מעולם לא הגיע לידיו של המבקש – מחוייב בית-המשפט בביטול מחובת הצדק, ואין לו כל שיקול-דעת בעניין זה.
ו. כיוון שכך, אין כל צורך לדון בשאלת טיבן של טענות ההגנה. למעלה מן הצורך יצויין כי גם לו היה מקום לבחון עניין זה, על פני הדברים – מדובר בטענות הגנה שלכל הפחות הראויות להישמע.
3. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:
'ניתנה החלטה על-פי צד אחד או שניתנה באין כתב טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שכנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית-המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה...'
בענייננו, מצאתי לנכון להתנות את ביטול פסק-הדין בתשלום הוצאות בגובה של 500 ש"ח בצירוף מע"מ, בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו.
4. התוצאה
א. בתוך 30 יום ישלם המבקש לידי בא-כוח המשיב את סכום ההוצאות הנקוב לעיל וימציא אסמכתא חתומה על-ידי המשיב לקבלת הסכום האמור.
ב. בכפוף להמצאת קבלה כאמור – יבוטל פסק-הדין, ובאותו מועד (תוך 30 יום מהיום) ניתן יהיה להגיש כתב הגנה."
ב- בש"א (חי') 10053/04[151] המבקשת טוענת בתצהירה כי הזמנתה לבית-המשפט היתה לקויה וכי היא נמסרה למר איתמר שקד שהיה בזמנו חברה לחיים, הוא לא הודיע לה שקיבל את ההזמנה והיא לא ידעה כי מתנהל כנגדה משפט ועל-כן לא הוגשה בקשת רשות להגן. נקבע כי:

"המבקשת לא הצליחה לבסס את טענתה לפיה כתב התביעה לא נמסר לה כדין, כתב התביעה נמסר למר שקד שכפי הנראה ולפחות במאזן הנדרש היה שותפה לחיים דאז וגר עימה, היא גם לא הצליחה להסביר ולבסס את טענותיה באשר למסירת אזהרת ההוצל"פ, תצהיריה דלים ובלתי-מפורטים ועדותה רק החלישה את מה שנטען בהם.
משכך, אין מקום לביטול מחובת הצדק.
נותר איפה לדון בסיכויי ההגנה.
כאן הדיון קצר ביותר, למבקשת אין כל הגנה בפני התביעה.
המבקשת חתמה על כתב הערבות, היא היתה (וכנראה) גם עודנה בעלת מניות בנתבעת 1.
טענתה כי חשבה שהחברה "רדומה" אינה מהווה הגנה כשלעצמה.
המבקשת מצהירה שמאז שנת 1994 ולחילופין מאז חלוף שנתיים שלוש ממועד פתיחת החשבון לא היתה החברה פעילה אך גם זו אינה הגנה, המבקשת גרה והיתה בקשר הדוק מאוד עם מר שקד מיום פתיחת החשבון ועד לאחר מתן פסק-דין בתיק זה מעדותה שלה עולה כי לכל אורך הזמן נתנה למר שקד "לטפל" בענייני החברה, זוהי זכותה ועל-מנת להקים חבות כלפי המשיב, אין צורך שתהיה היא הרוח החיה מאחורי הנתבעת 1 או כי תגיע יום-יום אל סניף הבנק.
אין כל טענה כי מר שקד לא קיבל דפי חשבון/מידע או כי לא היה מעורה בחשבון, על כך אין מחלוקת.
אין גם מחלוקת שברישומי הבנק המבקשת ומר שקד רשומים כגרים באותה הכתובת.
אין כל ראיה וראשית ראיה כי המבקשת הודיעה למשיב על שינוי כתובת ודרשה כי ישלח אליה מידע בנפרד ממר שקד. אין כל טענה כלפי סכום החוב.
במהלך הדיון הוצג מכתבו של עורך-דין יעקב חיון, ברם בחרתי שלא להתייחס אליו, שכן לא ברור אם ההתחייבות למכירת הדירה וכיסוי החוב נוגעת לחשבון נשוא התביעה שלפני או לחשבון אחר המתנהל על-שם המבקשת.
סיכומו של דבר, המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי בהליך נפל פגם, מהחומר שבפני עולה כי דווקא בהתנהגותה נפל פגם וכי המסירות שבוצעו, בוצעו למי שהיה בזמנים הרלוונטיים חברה לחיים ושותפה לחברה, מי שגר עימה במשותף, מי שהוסמך על ידה לטפל בדברים הנוגעים לתביעות ולתיקי הוצל"פ.
לחילופין, יש לראות במבקשת כמי שסירבה לקבל את המסירות, לפחות לגבי המסירה של אזהרת ההוצל"פ. משכך, אין חובת ביטול מן הצדק.
אשר לביטול מתוקף שיקול-דעת בית-המשפט, גם כאן אין כל סיבה לבטל את פסק-הדין, סיבת המחדל אינה עניין של מה בכך ומדובר במקרה הטוב בעצימת עיניים ובאי-אכפתיות לגבי מעטפות, הליכים ומסירות.
על-כן, יש להוסיף את העדרן של טענות הגנה טובות ועל-כן, נדחית הבקשה.
פסק-הדין שניתן כנגד המבקשת יעמוד על כנו, הליכי ביצועו ימשכו ובתוספת סך 2,000 ש"ח ומע"מ הוצאות הליך זה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל."
ב- בש"א (י-ם) 5689/04[152] נקבע לעניין מסירת כתבי בי-דין כי כדי להביא לביטול פסק-הדין בשל העדר מסירה כדין, מחמת הספק, שהרי בכל מקרה אין דעתו של בית-המשפט נוחה ממצב דברים שבו מוכרע עניינו של בעל דין ללא שהיה לו יומו המלא בבית-המשפט ובלא שנשמעו טענותיו.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 2397/00[153] נדונה, בין היתר, בקשה לקבוע כי המצאת כתבי בי-דין נעשתה כדין. נפסק בכל הקשור לעניין "הדבקה" כהמצאה, הגם שהמשיבים הינם תושבי חוץ, לא בוצעה כדין בארץ.

תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 קובעת, בין היתר, כי אם סירב אדם לקבל כתב בי-דין, ידביק שליח בי-דין את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק. משלא הדביק השליח את הכתב על הדלת החיצונית או בכל מקום אחר הנראה לעין כפי שנדרש בתקנות, אלא שהוא זרק את ההזמנה לתוך הגינה בביתו של בעל הדין, לא קויימה מצוות התקנה. כך נפסק ב- בש"א (ת"א-יפו) 3673/03[154]. בית-המשפט קבע בדונו בבקשה לביטול פסק-דין כי:

"השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא האם קמה במקרה חובה לביטול פסק-הדין מן הצדק, מחמת פגם שנפל בו – העדר מסירה כדין:
13. המבקשים טענו כי המבקש 2 לא קיבל את ההזמנה לדיון שנקבע והתנהל בהעדרו וזאת משום שהמשיב, שהיה אמור למסור לו באופן אישי את ההזמנה, אמנם הגיע לביתו, אך לא ביצע את המסירה בפועל ואף לא אמר כי מתנהל נגד המבקשים הליך בבית-הדין בעניין זה.
המשיב טען במעמד הדיון מיום 30.06.03 כי משהגיע לביתו של מר שטרית, סירב מר שטרית לקבל את ההזמנה ואף בעט במעטפה לאחר שהמשיב זרק אותה לתוך הגינה של מר שטרית דרך הסורגים שבגדר.
14. תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 קובעת, בין היתר, כי אם סירב אדם לקבל כתב בי-דין, ידביק שליח בי-דין את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק.
לגרסת המשיב כאמור, הוא לא הדביק את הכתב על הדלת החיצונית או בכל מקום אחר הנראה לעין בביתו של מר שטרית כפי שנדרש בתקנות, אלא שהוא זרק את ההזמנה לתוך הגינה בביתו של מר שטרית ומר שטרית מצידו בעט במעטפה זו.
עולה, איפוא, כי הוראת תקנה 489 לתסד"א, כלשונה, לא קויימה.
בנוסף, גם על גרסתו העובדתית של התובע בדבר זריקת המעטפה לתוך חצר הבית חלק מר שטרית בעדותו...
'ש. הוא לו אמר לך שיש עניינים משפטיים והוא לא מסר לך הזמנה?
ת. לא...
ש. אתה לא ראית שהמשיב ניסה למסור לך מעטפה?
ת. לא ראיתי. ברגע ששמעתי שמדובר על ענייני כספים של שדר, הפנתי את התובע לגיל פרידמן.
ש. אני אומר לך שהמשיב היה אצלך, מסר לך מעטפה, אמרת לו להסתלק, סגרת את הדלת והוא זרק את המעטפה מבעד השער ואתה אפילו בעטת במעטפה?
ת. אני לא משתמש בסגנון הזה ולא מצאתי אף מעטפה.
ש. היו מקרים שהגשת בקשות אחרות לביטול פסקי-דין בבית-המשפט?
ת. לא.' (עמ' 6, 7 לפרוטוקול הדיון מיום 15.12.03)
15. נוכח עדות חולקת זו, שלא היתה כמובן בפני בית-הדין במעמד הדיון אליו לא התייצבו המבקשים, לא ניתן לקבוע באופן ודאי כי הורם הנטל על-ידי המשיב-התובע להוכיח כי אכן היתה מסירה כדין למבקשים.
משכך, קמה חובת ביטול מן הצדק, נוכח הפגם שנפל בהעדר מסירה כדין.
חובת הצדק כאמור מחייבת ביטול פסק-הדין מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
הטעם להלכה זו נובע מההשקפה, לפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המיקדמיים, עובר למתן פסק-הדין (ספרו של השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שלישית מעודכנת, התשנ"ה-1995)).
16. אלא, שאף אם נבחן את הבקשה בהנחה שבוצעה מסירה כדין ובפסק-הדין לא נפל פגם, נגיע לתוצאה דומה, כפי שיובהר להלן.
17. כאשר פסק-הדין אינו פגום, הרי שסמכותו של בית-הדין לבטל את פסק-הדין אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות המסורה לשיקול-דעתו.
בבואו לפסוק בבקשה לביטול פסק-דין שלא נפל בו פגם חייב בית-המשפט לברר שתי שאלות:
ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט?
שנית: מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע – המבקש אם יבוטל פסק-הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט?
(י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית) 698; ע"א 64/53 יששכר כהן נ'שלום יצחקי, פ"ד ח 395; ע"א 84/81, בר"ע 25/81 צבי גולדפרב נ' אילן גולדפרב קטין ואח', פ"ד לו(3) 253; ע"א 32/83, בר"ע 301/81 יולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז (3) 431; ר"ע 526/83 יוסף פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485)
השאלה השניה היא העיקר ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבותה משנית..."
ב- דב"ע נז/25-3[155] נדון ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטתו של בית-הדין האיזורי, בו נדחתה בקשה למתן פסק-דין כנגד המשיבות 4, 5 ו- 6, אשר לא התייצבו לדיון בו ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה שלפנינו. נפסק מפי כב' הנשיא גולדברג:

"(ז) המצאת כתב תביעה כחוק היא המקנה לבית-הדין את הכוח להשתמש בסמכותו ולדון בתביעה. לא הוכחה ההמצאה והנתבע לא התייצב לדיון, לא קנה בית-דין סמכות לגביו.
לעניין המצאה על-ידי "הדבקה" נפסק:
'לגבי מסמך שנמסר על-ידי הדבקתו על הדלת ואשר לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם על-ידי מאן-דהוא ולא הגיע לידי הנמען או בני ביתו, בן-חורין בית-המשפט להורות כי הדבקתו לא תיחשב כמסירה אלא שהמסמך יימסר מחדש.' (ב"ש 84/278 צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) 755, 756 בעקבות ע"א 61/427 דליהו נ' הדייקן מפעלי מתכת לחלקי חלוף בע"מ ואח', פ"ד טז 624, 627)
זאת ועוד, לאור האמור בתקנה 491 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית-דין לקבוע כי הכתב לא הומצא כראוי.
(ח) תקנה 43(א) לתקנות בית-הדין לעבודה, עניינה מתן פסק-דין על יסוד כתב תביעה,...
אולם, מאחר שלא שוכנענו כי כתב התביעה אכן הומצא למשיבה 4, אין מקום להחיל את האמור בתקנה 43(א) הנ"ל."
ב- ת"א (ת"א) 546/92[156] נקבע מפי כב' השופטת שטרנברג אליעז:

"התובעת מס' 1 והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 5.2.72. מנישואין אלה, נולדו שני ילדיהם, נורית, ילידת 17.9.73, ואייל, יליד 28.8.76 שהינו התובע מס' 2. ביום 2.2.92 הוגשה על-ידי התובעים תביעה שעניינה מזונות (לתובע מס' 2 בלבד), מדור ומתן צו מניעה. עד היום טרם הוגש כתב הגנה. ב-4.5.92 הוגשה על-ידי התובעים בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה, המפרטת את דרכי המצאת כתבי בי-דין לנתבע. ביום 17.2.92 פנו הגב' שמחה-חוחית יצחק-הלוי ועורך-דין משה יצחק-הלוי כדי לבצע מסירה אישית לנתבע. משנוכחו לדעת כי מכוניתו של הנתבע חונה בחניית הבית, וכי הנתבע סרב לפתוח את הדלת, למרות שנשמעו מתוכה קולות, הדביקו את מסמכי התביעה על דלת הדירה (תצהירה של הגב' שמחה-חוחית יצחק הלוי צורף לבקשה וסומן א1). המעטפה שמכילה את כתבי בי-הדין הוחזרה לידי התובעת מס' 1, כשעליה מצויין בכתב ידו של הנתבע (לטענת המשיבים):
'עבור תמר הררי, אינני יודע מה בפנים. כל פניה הינה דרך תמר בלבד, היא הינה בעלת הרכוש.'
ב-20.2.92 נשלחו מסמכי התביעה בדואר רשום, אך לא נדרשו על-ידי הנתבע.
ב-25.3.92 הודבקו, פעם נוספת, מסמכי בי-דין על דלת הדירה, על-ידי שליח בית-משפט. שוב הוחזרה המעטפה לתובעת עליה נכתב:
'עבור הררי חנה! (לא נפתח!).'
תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:
'שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף-על-פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית, או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק.'
לפי תקנה 491 לתקנות, הנני קובעת "שהכתב הומצא כראוי", וכי המועד להגשת כתב הגנה עבר.
על-פי תקנה 97(א) רישא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יטלו התובעים פסק-דין על-פי התובענה, המאושרת בשבועה..."
ב- ת"א (ת"א) 1042/92[157] נקבע כי:

"בני-הזוג אביבה ויואב קנימח נישאו זל"ז כדמו"י ב-12.11.87.
מנשואין אלה נולדו להם 3 ילדים, התובעים 2, 3 ו- 4: בת חן (11.1.88), ליאור
(25.5.89), קרן (1.12.90).
בתאריך 27.2.92 הוגשה תביעה למזונות על-ידי התובעת מס' 1 ועל-ידי שלושת הקטינים באמצעותה.
התובעים מתגוררים במחסן בן חדר השייך להורי התובעת מס' 1. לפי כתב התביעה הבעל שעזב את הבית, אינו עובד ואינו משלם מזונות.
ב-1.4.92 הוגשה בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה לפי תקנה 97(א) רישא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
באישור המסירה המצורף לבקשה לא מופיעה חתימתו של הנתבע או של אדם אחר אלא מצויין "הודבק על הדלת מאחר וסרבו לפתוח". לפי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: 'שליח שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את הכתב, אף-על-פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק.'
לפי תקנה 491 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 רשאי בית-המשפט להורות שלא היתה המצאה כדין ושעל המסמך להמסר מחדש (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (עורך ש' לוין, מהדורה 5) 214; ב"ש 278/84 צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) 755).
בנסיבות אלה, הנני קובעת כי ימסר כתב התביעה בשנית."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 192442/04[158] נדונה בקשה לביטול פסק-דין מחמת "חובת הצדק". נפסק כי:

"המבקשת טוענת בבקשתה כי יש להורות על ביטול פסק-הדין, אשר ניתן ביום 19.6.03 מחובת הצדק.
מעיון בתיק עולה כי המשיב הגיש בקשה לביצוע תחליף המצאה של כתב התביעה, ועל-פי החלטת בית-המשפט מיום 4.9.02, ניתן אישור לביצוע תחליף המצאה על-ידי פרסום בעיתון יומי בשפה הרוסית והדבקה בכתובת האחרונה הידועה.
על-פי החלטת בית-המשפט מיום 1.12.02, נקבע כי טרם חלף המועד להגשת כתב הגנה, כמו-כן הורה בית-המשפט לבצע הדבקה בכתובת האחרונה הידועה.
לטענת המבקשת במועד ביצוע הפרסום (25.9.02) וכן במועד ביצוע ההדבקה של ההזמנה לדיון, נמצאה המבקשת מחוץ לישראל כך שהמסירה של כתב התביעה אינו כדין, אלא היה על המשיב להגיש בקשה להיתר תחליף המצאה מחוץ לתחום על-פי תקנה 500 לתקסד"א.
מעיון בסיכומי בא-כוח המשיב עולה כי המשיב טוען כי ההדבקה שבוצעה ברחוב ישעיהו 22, נתניה, בוצעה כפי המפורט באישור המסירה המצויי בתיק, ביום 29.1.03, ולא כפי שצויין בסעיף 2 לתצהיר המוסר בו נפלה טעות קולמוס ונרשמה בטעות ביום 29.1.02.
המשיב מפנה בעניין זה לסעיף 7 לבקשה למתן פסק-דין לה צורף תצהיר המוסר ואישור המסירה לפיו צויין במפורש כי ההדבקה בוצעה כאמור ביום 29.1.03.
מעיון בתדפיס משרד הפנים בדבר כניסות ויציאות המבקשת מן הארץ עולה כי במועד ביצוע ההדבקה מיום 29.1.03, נמצאה המבקשת בישראל.
מעיון באישור המסירה שבוצעה בהדבקה עולה כי זו בוצעה בכתובת הרשומה של המבקשת על-פי תדפיס פרטי המבקשת במשרד הפנים, רח' ישעיהו 22, נתניה.
בנסיבות העניין, מקובלת עלי טענתו של בא-כוח המשיב לפיה ההדבקה בוצעה ביום 29.1.03, כאמור באישור המסירה המצוי בתיק, וכי נפלה טעות קולמוס בסעיף 2 בתצהיר המוסר.
בבקשה לביטול פסק-דין לא נטען על-ידי המבקשת כי במועד בו בוצעה המסירה בדרך של הדבקה (21.1.03) לא התגוררה בכתובתה הרשומה במשרד הפנים ברחוב ישעיהו 22, נתניה, ואף לא הגישה בקשה לזימונו של המוסר לצורך חקירתו על תצהירו, ולפיכך, יש לראות במסירה שבוצעה בהדבקה ביום 29.1.03, כמסירה כדין.
אין בעובדה, כי פסק-הדין ניתן על סמך החלטה בדבר תחליף המצאה כדי לשלול את תוקפה של המסירה בהדבקה שבוצעה אצל המבקשת בכתובתה הרשומה במשרד הפנים וזאת במועד שבו נמצאה המבקשת בישראל.
לפיכך, טענת המבקשת לביטול פסק-הדין מטעמי צדק להידחות.
בנסיבות העניין, יש לבדוק האם יש מקום לביטול פסק-הדין מטעמים של שיקול-דעת של בית-המשפט..."

[146] ב"ש 278/84 צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) 756, 755 , בעקבות ע"א 427/61 דליהו נ' הדייקן מפעלי מתכת לחלקי חלוף בע"מ ואח', פ"ד טז(1) 624.
[147] ראה גם ת"א (מחוזי ת"א) 601/94, המ' 3473/97 הנאמן על נכסי החייב, עורך-דין משה פרדס נ' יצחק רום ואח', דינים מחוזי לב(2) 624, ו- ר"ע 526/83 פרושנובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט, פ"ד לז(4) 485.
[148] רע"א 3521/04 בנימין רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-על 2005(1) 1027.
[149] בש"א (חי') 15995/03 בנק הפועלים בע"מ סניף התשבי נ' פוניה צבי ואח', תק-של 2005(1) 8880.
[150] בש"א (אשד') 1167/04 איברגימוב סביר ואח' נ' לוין איגור, תק-של 2004(4) 5121.
[151] בש"א (חי') 10053/04 גרמן מרינה נ' בנק לאומי סניף הגליל, תק-של 2004(4) 4418.
[152] לעניין זה ראה בש"א (י-ם) 5689/04 ישיבת ישמח לב ותורה ואח' נ' חיים גולובנציץ ואח', תק-של 2004(4) 2466 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער ב', בפרק ג', בה"ש 6 לעיל).
[153] לעניין זה ראה ת"א (ת"א-יפו) 2397/00 WALDEN ISRAEL VENTURES II LP ואח' נ' הנרי מוסקוביץ' ואח', תק-מח 2004(3) 3393 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער ג', בפרק א', בה"ש 2 לעיל).
[154] בש"א (ת"א-יפו) 3673/03 עתיד הנדסה תוכנה בע"מ ואח' נ' אברמוב מרק, תק-עב 2004(2) 1934.
[155] דב"ע נז/25-3 אמ.סי.אי. תקליטים בע"מ נ' מיכל אמיר, תק-אר 97(3) 87.
[156] ת"א (ת"א) 546/92 הררי חנה נ' הררי דניאל, תק-מח 92(2) 363.
[157] ת"א (ת"א) 1042/92 אביבה קנימח נ' יואב קנימח, תק-מח 92(2) 1676.
[158] בש"א (ת"א-יפו) 192442/04 פונומרנקו אולגה נ' לפטב סרגיי, תק-של 2005(1) 7071.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הנמען לא נמצא או מסרב לקבל המצאה (תקנה 489)