אישור קבלה (תקנה 488)

תקנה 488 קובעת כי:

"488. אישור קבלה
מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב."
קיים אינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) ב- ע"א 121/60[140] שם נקבע כי 'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר ב- ע"פ 82/50[141], יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין'. ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו[142], כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי-דין, חייב 'לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית-משפט או שליח בי-דין אחר'. דברים אלה חלים, מטבע הדברים, גם על מסירה הנעשית בידי בעל דין.

תקנה 490 וכן תקנה 488 חלות על כל סוגי ההמצאה, לרבות המצאה לפי תקנה 485 (או 477). מכאן, כי גם בהמצאה לפי תקנות אלה, חייב השליח המוסר את המסמך לתעד את דרך המסירה, ובכלל זה, את זהות מקבלו. הגיונה של הוראה זו ברור מאליו, שכן היא מאפשרת, במקרה הצורך, לקיים בירור של ממש בנוגע לאופן ביצוע ההמצאה, ומונעת אי-בהירויות. העדר צורך בהמצאה אישית לבא-הכוח אינו פוטר מן הצורך להצביע על זהות מקבל המסמך, העובד במשרדו.

אף כי אין מקום להטיל על מוסר המסמך את החובה לקיים בירור ביחס לנהלים הפנימיים של מקבלו בדבר הסמכות לקבלתו, דומה כי לא טמונה הכבדה יתרה על מוסר המסמך בכך שיתעד את זהות מקבלו.

דרישה כי בעל הדין יחתום על אישור קבלה נמנית על הדרישות הפורמליות החשובות לעניין ההמצאה. כלומר, על המוסר לדרוש כי מי שהומצא לו כתב בי-דין יידרש לאשר את הקבלה בכתב. שכן אם לא הומצא כל אישור חתום כזה נמצא כי דרישה מדרישות ההמצאה לא קויימה.

הנה כי כן, עולה כי קיימת חשיבות מרובה לעובדת חתימת בעל הדין או מי מטעמו על המסמך המתעד את מסירת כתב בית-הדין.[143]

ב- בש"ם 5417/01[144] נדונו הדרישות הפורמליות לעניין ההמצאה ובכלל זה הדרישה לכך שבעל הדין יידרש לאשר קבלת כתב בי-הדין. נקבע כי משלא קויימה דרישה כזו הרי ימצא כי ההמצאה פגומה. במקרה זה נדונה בקשה להארכת מועד בערעור על פסק-דין מינהלי.

נפסק מפי כב' הרשם ע' שחם:

"בפניי בקשות להארכת מועד לצורך הגשת ערעור אשר הוגשה, על-פי האמור בה, "מטעמי זהירות". כן בפניי בקשה למחיקת ערעור מן הרישום בשל איחור בהגשתו.
1. עניינה של הבקשה בערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' הנשיא א' גורן) שניתן בשתי עתירות מינהליות אשר הדיון בהן אוחד (עת"מ 1040/00 ועת"מ 1059/00). פסק-הדין ניתן ביום 28.2.01, בהעדר הצדדים. המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין האמור ביום 5.4.01 (עע"מ 2775/01). ביום 2.7.01 פנתה המשיבה, היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה שרונים, בבקשה למחיקת הערעור האמור על-הסף, בשל איחור בהגשתו. על רקע זה, הוגשה ביום 8.7.01 הבקשה שבפניי למתן ארכה, העומדת במרכז ההתדיינות.
2. הצדדים להתדיינות חלוקים בשתי שאלות. האחת, האם הוגשה הודעת הערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא באיחור. אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כי אז אין מקום למחיקת הערעור מן הרישום, ואף אין צורך בהארכת מועד לצורך הגשת הערעור. בהנחה כי התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, השאלה השניה היא האם יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור. אדון תחילה בשאלה הראשונה.
האם הוגש הערעור במועד: המצאה כדין לידי המבקשים
3. המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-משפט מחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים הוא תוך 30 ימים (תקנה 33(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). במרכז המחלוקת בין הצדדים לעניין מועד הגשת הערעור שבכותרת עומדת השאלה מתי החל מירוץ המועדים להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא.
4. טענת המבקשים היא, כי פסק-הדין הומצא לידיהם ביום 8.3.01, באמצעות הדואר. בהנחה כי מירוץ המועדים להגשת הערעור החל באותו יום, הוגש כתב הערעור תוך תקופת המועדים הקבועה לכך בדין. ברם, לטענת המשיבה, מתכתובת של באת-כוח המבקשים עולה, כי פסק-הדין היה בידה כבר ביום 1.3.01. לטענת המשיבה, החל מירוץ המועדים באותו יום. על-פי חישוב זה, הודעת הערעור הוגשה באיחור.
5. לעניין זה, מפנה המשיבה לשני מכתבים מאת באת-כוח המבקשים. מכתב אחד הוא מיום 5.3.01. מכתב זה מופנה לבא-כוח המשיבה. במכתב האמור צויין, כי באת-כוח המבקשים קיבלה את פסק-דינו של בית-משפט קמא ביום 1.3.01. המדובר במכתב דרישה, בו נדרשת המשיבה לשלם לאלתר סך של 80,000$ לעותרים ב- עת"מ 1040/00 שבבית-משפט קמא. מדובר בסכום שפסק בית-משפט קמא בפסק-דינו לטובת אותם עותרים, הם בני-הזוג דשבסקי. עתירתם של המבקשים בפניי, עת"מ 1059/00, התבררה בבית-משפט קמא במאוחד עם עתירתם זו של בני-הזוג דשבסקי.
המכתב השני של באת-כוח המבקשים הוא מיום 4.3.01. גם מכתב זה נעשה בשם בני-הזוג דשבסקי, ובמסגרת הטיפול בעניינם. מכתב זה מופנה לשמאית המקרקעין נחמה בוגין. המדובר בשמאית, אשר מונתה על-ידי ועדת ערר על-מנת להכריע בשאלת ירידת ערך לגבי מקרקעין של המבקשים. במכתב, מבקשת באת-כוח המבקשים מאת השמאית לתקן את חוות-דעתה בהתאם לתוצאות שבפסק-הדין האמור של בית-משפט קמא, תוך ציון כי העתק של פסק-הדין מצורף למכתב.
6. המבקשים אינם כופרים בקבלת פסק-הדין על-ידי באת-כוחם ביום 1.3.01. הם מסבירים כי באותו יום, הודע לבאת-כוחם ממזכירות בית-המשפט כי פסק-הדין ניתן, וכי יישלח אליה בדואר. על-פי הנטען, נוכח סקרנותה של באת-כוח המבקשים, ביקשה זו כי מכר יצלם העתק מפסק-הדין, וכך נתקבל אצלה עותק צילומי של פסק-הדין עוד ביום 1.3.01. לטענת המבקשים, אין לעובדה זו משמעות לצורך העניין שבפניי. לטענתם, על-פי תקנה 39 לתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים, המועד הקובע לצורך תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור הוא עם המצאת פסק-הדין כדין. מועד זה, כך גורסים המבקשים, חל ביום 8.3.01 בו נתקבל פסק-הדין אצל באת-כוחם באמצעות הדואר.
7. נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים. הפרקים הרלוונטיים לעניין שבפניי הם פרק ו', שעניינו ערעור לבית-המשפט העליון, ופרק ז', אשר עניינו הוראות כלליות.
תקנה 34, שבפרק ו' לתקנות, קובעת כי הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, וזאת 'אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה.'
אשר לפרק ז', שעניינו הוראות כלליות. תקנה 35, אשר עניינה המצאת כתבי בי-דין, קובעת מועדי המצאה לבעלי דין, וכן דרכי המצאה לרשות. מעבר לכך, קובעת תקנה זו כי הוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 יחולו על המצאת כתבי בי-דין, בכפוף לאמור בתקנה 35 עצמה ובשינויים המחוייבים. תקנה 39 לתקנות קובעת, כי מניין הימים שנקבעו בתקנות יימנה מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני בעל הדין. מקום בו לא התייצב בעל דין אף שזומן כדין, נקבע כי המועד יימנה מיום מתן ההחלטה כאילו ניתנה בפניו.
מקום בו ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד מיום המצאתה לו כדין.
8. על רקע זה, השאלה המתעוררת היא מתי הומצא לראשונה פסק-דינו של בית-משפט קמא כדין לידי המבקשים. אין חולק, כי ההמצאה לידי באת-כוחם של המבקשים ביום 8.3.01 באמצעות הדואר היתה כדין. האם ניתן לומר כי קודם למועד זה – היינו, ביום 1.3.01 – הומצא פסק-הדין כדין לידי המערערים?
9. לעניין זה יש לפנות להוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, אליהן מפנות תקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים. דרך ההמצאה הרלוונטית לעניין שבפניי מפורטת בתקנה 475(1), הקובעת כי ניתן להמציא כתב בי-דין במסירה אישית על-ידי שליח בי-דין. התקנה מפרטת שורה של בעלי תפקידים אשר יכול ויהיו שליח בי-דין, ובהם פקיד בית-משפט, אדם אחר שבית-המשפט או מנהל בתי-המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על-ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור. המצאה כדין יכול ותהיה לעורך-דינו של בעל דין, למתמחה שלו או בהנחה במשרדו של עורך-הדין (תקנה 477 לתקנות).
על-פי תקנה 476, המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק של פסק-הדין, חתומים כדין. תקנה 488, אשר עניינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב.
10. במקרה שבפניי, לא קויימו במלואן הדרישות האמורות.
ראשית, פסק-הדין נמסר למכר של עורכת-דינם של המערערים. הוא לא נמסר לעורכת-הדין או למתמחה, ואף לא הונח במשרדה של עורכת-הדין.
ייתכן לגרוס, כי יש לראות את המכר האמור כידה הארוכה של עורכת-הדין, בבחינת "שלוחו של אדם כמותו". על-פי סברה אפשרית זו, יש לומר כי נעשתה מסירה לעורכת-הדין. ברם, איני משוכנע כי אפשרות זו מתיישבת עם נוסח התקנה, המפרטת ברחל בתך הקטנה, כי על המסירה להעשות לעורך-הדין או למתמחה שלו. אין חולק כי אף המתמחה הוא בבחינת ידו הארוכה של עורך-הדין לעניין זה. מאיזכורו המפורש של המתמחה משתמע, כי לכאורה מסירה למי שאינו עורך-הדין או המתמחה אינה מסירה לעניין זה.
שנית, אין כל מידע על מסירת עותק חתום כדין של פסק-הדין לידי המכר האמור.
שלישית, לא קויימה הדרישה, כי מי שהומצא לו כתב בי-דין יידרש לאשר את הקבלה בכתב. לא הומצא כל אישור חתום מיום 1.3.01 על קבלת פסק-הדין, בין בידי באת-כוחם של המבקשים, ובין בידי מאן דהוא אחר מטעמה.
11. במצב דברים זה, איני סבור כי ניתן לקבוע שביום 1.3.00 בוצעה המצאה כדין, כדרישת תקנה 39 הנ"ל. במיוחד רלוונטי לעניין זה בעיני העדרו של אישור כתוב בדבר קבלת כתב בי-הדין. תכליתה של הדרישה לאישור כתוב היא בקביעת נקודת ייחוס ברורה, ובלתי-שנויה במחלוקת, בדבר מועד ההמצאה.
העדרו של אישור כאמור פותח פתח רחב לאי-ודאות בשאלה מתי בדיוק בוצעה המצאה. אי-ודאות כזו אינה רצויה, נוכח חשיבותם של מועדים בסדרי הדין השונים. הדברים אמורים במיוחד כאשר יש לקבוע את מועד תחילתה של התקופה לצורך הגשת ערעור. מטבע ברייתה, התרתה של אי-ודאות כזו אף כרוכה לרוב בהתדיינות בלתי-נחוצה. לעניין זה, די להפנות לדברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, על כך שסטיה מן הכלל הקובע את תחילת מירוץ המועדים עם ההמצאה, עלולה '... כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה' (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840).
האם הוגש הערעור במועד: השתק נגד המבקשים
12. הדיון אינו מתמצה במסקנתי כי לא היתה המצאה כדין של פסק-הדין למבקשים טרם יום 8.3.01. בכל הנוגע לתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי, נקבע בפסיקה כי עשויים להיות מקרים בהם בעל דין יהא מושתק לטעון כנגד המצאה, אף אם זו לא היתה כדין
(עניין מנורה איזו אהרון הנ"ל; ראו גם רע"א 5007/92 לוין נ' ארנס, פ"ד מח(1) 653, בפסקה 7 לפסק-דינו של כב' השופט ש' לוין). על-פי הלכה זו, אין די בעצם הידיעה או הקבלה של כתב בי-דין שלא בדרך הקבועה בדין כדי ליצור השתק. עם זאת, בנסיבות מסויימות, אשר יידונו בהמשך, עשויה לקום טענת השתק לטובת בעל הדין שכנגד. טענה זו מאפשרת, בפועל, להתייחס אל מועד הידיעה או קבלת כתב בי-הדין כאל מועד בו הומצא פסק-הדין. המשיבה נאחזת בהלכה זו, וטוענת כי אמנם קם לה השתק כאמור כלפי המבקשים, המונע מהם לטעון כי פסק-הדין לא הומצא לידיהם עוד ביום 1.3.01.
13. הדיון בטענת ההשתק מעלה כמה שאלות משנה בהן אדון בסדר הבא. תחילה, אדון בעצם תחולתה של טענה זו במקרה שבפניי, הנדון לפי תקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים. על רקע מסקנתי, כי טענה זו עשויה לחול במקרה הנדון לפי תקנות אלה, אדון בשלושה בסיסים אפשריים לטענה זו בנסיבות העניין: (א) שינוי מצב לרעה של המשיבה, המעוגן בציפיה שנוצרה לה כי ערעורם של המבקשים יוגש בחלוף 30 ימים מיום 1.3.01. (ב) שינוי מצב לרעה של המשיבה, המעוגן באי-נקיטת הליכים שונים על ידה מתוך הסתמכות על אי-הגשת ערעור תוך המועד האמור. (ג) השתק כנגד המבקשים, המעוגן בשימוש שעשו בפסק-הדין בטרם הומצא להם כדין.
14. טענת ההשתק ותקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים. חריג ההשתק אומץ בפסיקה אשר דנה בתקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת את נקודת ההתחלה של מירוץ המועדים להגשת ערעור אזרחי. הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, בו נמצאת גם תקנה 402, הוחלו במסגרת תקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים. חרף זאת, אין תקנה 402 חולשת על המקרה שבפניי. זאת מהטעם, שהחלתה בבתי-המשפט המינהליים אינה פועלת מקום בו נקבע הסדר ספציפי לעניין שבדיון בתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים (ראו תקנה 34 לתקנות אלה). הסדר ספציפי כזה נקבע בתקנה 39 הנ"ל לתקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים.
קיים הבדל נוסח מסויים בין תקנה 39 לתקנות סדרי הדין בבתי-משפט מינהליים לבין תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 39 קובעת מפורשות כי נקודת המוצא למניין המועדים הוא עם המצאה "כדין". בתקנה 402 אין קביעה מפורשת כזו. תקנה 402 קובעת כי מירוץ המועדים להגשת ערעור יחל כאשר "הומצא" לבעל הדין העתק ממנה. על יסוד הבדל זה, טוענים המבקשים כי תקנה 39 אינה מכירה באפשרות, המעוגנת בטענת השתק, כי מירוץ המועדים לנקיטת הליך יהא מוקדם לזה בו הומצא כתב בי-הדין הרלוונטי "כדין".
15. דין טענה זו להידחות. איני סבור כי הבדל זה בניסוחן של שתי התקנות משקף הבדל מהותי ביניהן. הנחת העבודה של תקנות סדר הדין האזרחי היא, כי כאשר נעשה דבר מה הנזכר בתקנות, הוא נעשה כדין (ראו ע"א 1861/99 ה' ספקיוריטי המוקד המרכזי בע"מ נ' חברת הכשרת היישוב לישראל בע"מ (לא פורסם)). לכן, מכך שהמילה "כדין" לא נרשמה מפורשות בתקנה 402 לא עולה המסקנה, כי מתקין התקנות התכוון ליתן תוקף לפעולה דיונית, אשר לא נעשתה כדין. אכן, תקנות סדר הדין האזרחי מקדישות פרק שלם לנושא המצאת כתבי בי-דין, בו קבוע מנגנון מפורט וברור לעניין טיבה, מהותה ודרכיה של המצאה.
על רקע זה, יש להניח ככלל, כי כוונת תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי היא להמצאה כדין של כתב בי-הדין, וזאת אף שהדבר לא נאמר בה מפורשות.
גם מבחינת תכליתן של שתי ההוראות לא מצאתי בתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים או בחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 שיקולים אשר יצדיקו הבחנה בין תחילתו של מירוץ המועדים לפי סדר הדין האזרחי, לעומת סדר הדין בבתי-המשפט המינהליים. אמנם, לגבי סדרי הדין בעתירה מינהלית נקבע כי אלה 'יהיו במתכונת דומה לסדרי הדין הנהוגים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים שיקבע שר המשפטים, באופן שיבטיחו סעד מהיר ויעיל תוך אפשרות לקיום בירור עובדתי ככל שהדבר דרוש' (סעיף 13(2) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים). בכך נמתחה הבחנה, בערכאה הדיונית, בין הליכים אזרחיים לבין הליכים מינהליים.
ברם, נראה לי כי הבחנה זו אינה רלוונטית לעניין שבפניי. ראשית, עניינה הוא, בעיקרו של דבר, בערכאה הדיונית הדנה בעניינים מינהליים, ולא בערכאת הערעור. שנית, אף לו חלה הבחנה זו בעניין שבפניי, הרי שהתכלית של החשת הדיון, העולה מסעיף 13(2) לחוק בתי-המשפט המינהליים, מתיישבת עם החלת הלכת ההשתק בהליכים לפי חוק בית-המשפט לעניינים מינהליים. שלישית, "שאיבתם" של פרקים שלמים מתוך תקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בערעור ובהמצאת כתבי בי-דין אל תוך סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים, ולו בסייגים הנזכרים לעיל, מעלה כי לפחות בעניינים אלה לא מצא מחוקק המשנה טעם טוב ליצור הבחנות מהותיות בין סדרי הדין בכל אחד מסוגי הליכים אלה.
רביעית, מבחינה מהותית מוסד ההשתק מעוגן בשיקולים של תום-לב והגנה על אינטרס ההסתמכות של בעל הדין שכנגד. למיצער ניתן לומר, כי שיקולים אלה יפים לסדרי הדין בבתי-המשפט לעניינים מינהליים, לא פחות משהם יפים להתדיינות על-פי סדר הדין האזרחי. גם על-פי שיקול זה, אין מקום לומר כי הלכת ההשתק אינה חלה במסגרת תקנה 39 האמורה.
יוצא כי טענת ההשתק חלה במקרה שבפניי. מכך עולה הצורך לבחון, האם אמנם עומדת למשיבה טענת השתק נגד המבקשים בנסיבות העניין. לכך אפנה עתה.
16. השתק ושינוי מצב לרעה – כללי. שינוי מצב לרעה של הטוען להשתק, על יסוד מצגיו או פעולותיו של הצד שכנגד, הוא יסוד מרכזי במוסד ההשתק (ראו דברי כב' השופטת דורנר ב- רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית, פ"ד מז(5) 94; ראו גם ע"א 6117/97 עמותת נווה שושנים נ' מדינת ישראל, דינים עליון נח 290; ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, דינים עליון נז 231). בסיס אפשרי להשתיק את המבקשים עשוי להיות, על-כן, שינוי מצב לרעה של המשיבה על יסוד קיומו של מצג כי פסק-דינו של בית-משפט קמא הומצא לידי המבקשים עוד ביום 1.3.01. במקרה שבפניי הועלו שתי טענות עיקריות של המשיבה בדבר שינוי מצב לרעה שלה. האחת, כי המשיבה פיתחה בפועל ציפיה, על יסוד מכתביה של באת-כוח המבקשים, כי ערעור מטעמם לא יוגש לאחר יום 31.3.01. השניה, כי המשיבה נמנעה, על יסוד הבנתה זו, מנקיטת מהלכים דיוניים שונים. אתייחס עתה לטענות אלה.
17. שינוי מצב לרעה וציפית המשיבה. לכאורה, עצם גיבושה של ציפיה אינו מהווה כשלעצמו שינוי מצב לרעה במסגרת דיני ההשתק. הנזק הרעיוני הנובע מאי-מימושה של ציפיה אינו מוכר, במסגרת דינים אלה, כמספיק לצורך גיבושו של השתק. בהתאם לכך, במסגרת השתק מכוח הבטחה, אין די בציפיה שיוצרת הבטחה אצל הנבטח, ונדרש בנוסף לכך, כי הנבטח ישנה מצבו לרעה (ראו למשל ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, דינים עליון מ 412). ברם, גם אם אניח כי יש בציפיה כאמור כדי ליצור בסיס מספיק לטענת השתק, איני סבור כי ציפיה ממשית כזו הוכחה במקרה שבפניי.
18. אין חולק, כי בתחילת חודש מרץ 2001 המשיבה ידעה כי פסק-דינו של בית-משפט קמא נמצא בידי באת-כוח המבקשים. ממכתבה של באת-כוח המבקשים באותה תקופה לבא-כוח המשיבה אף עולה, כי פסק-הדין היה בידה עוד ביום 1.3.01.
עם זאת, פעולותיה ומחדליה של המשיבה עד להגשת בקשתה למחיקת הערעור אינן מתיישבות עם טענתה כי גיבשה ציפיה בפועל לכך שערעור מטעם המבקשים יוגש לכל המאוחר עד ליום 31.3.01.
לכל המאוחר, נודע למשיבה על מועד הגשתו של ערעור המבקשים ב- עע"מ 2775/01 ביום 1.5.01. באותו יום הומצא לידי המשיבה כתב הערעור. העתק מן העמוד הראשון של כתב הערעור שהומצא למשיבה צורף לחומר שבפניי. הוא נושא חותמת של בית-המשפט העליון מיום 5.4.01. בכך הוברר למשיבה כי כתב הערעור הוגש אחרי יום 31.3.01. חרף זאת, חלפו לא פחות מחודשיים בין קבלת העתק מכתב הערעור על-ידי המשיבה, ועד שזו פנתה בבקשה למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו.
זאת ועוד. בתקופה האמורה של חודשיים, ניהלה המשיבה התדיינות פעילה בנושא הערבון בערעור. אף במסגרת התדיינות זו לא הועלתה, ולו ברמז, טענה בדבר איחור בהגשת הערעור של המבקשים. זו אף זו, בתגובה שהוגשה על-ידי המשיבה ביום 7.6.01, אף דרשה המשיבה כי אם יוחלט על הפקדת ערבון בתשלומים, לא ייקבע מועד לדיון בערעור, עד להשלמת הפקדתו של הערבון. דרישה זו מצביעה על ציפיה בפועל להתמשכות הליכי הערעור ולקיום דיון ענייני בו. היא אינה עולה בקנה אחד עם סברה, כי הערעור הוגש באיחור, ועם כוונה להביא למחיקתו מן הרישום בשל כך.
19. השתהות זו של המשיבה בהעלאת הטענה בדבר איחור בהגשת הערעור אינה מחייבת בהכרח קביעה כי לא נוצרה למשיבה, בפועל, ציפיה ראויה להגנה כי הערעור יוגש עד ליום 31.3.01. אין לשלול על-הסף קיומו של הסבר מניח את הדעת להשתהות האמורה, המתיישב עם גיבוש ציפיה ראויה להגנה כאמור. ברם, בכתבי בי הדי הרבים שהוגשו בתיק זה, לא ניתן כל הסבר להשתהות זו. לא נעשה כל ניסיון ליישב השתהות זו עם הטענה לגיבוש ציפיה כי עד ליום 31.3.01 יוגש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. במצב זה, עולה מסקנה מסתברת כי רק בדיעבד סברה המשיבה כי עומדת לה טענה בעניין מועד הגשתו של הערעור, וכי היא לא גיבשה, בזמן אמת, ציפיה כי הערעור אמנם יוגש עד ליום 31.3.01. על-כן, לא ניתן לעגן בציפיה כזו טענת השתק מצד המשיבה כלפי המבקשים.
20. שינוי מצב לרעה והימנעות מנקיטת הליכים על-ידי המשיבה. המשיבה מנסה לעגן טענה של השתק בשינוי מצב לרעה שלה בעניין אחר. על-פי הטענה, המופיעה בתצהיר שהוגש לבית-המשפט ביום 29.11.01, הסתמכה המשיבה על כך שלא הוגש ערעור במועד על החלטת בית-המשפט המחוזי, ולא הגישה בקשה לדיון לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אשר עניינו בפטור מתשלום פיצויים בשל תוכנית פוגעת, מחמת שיקולים של צדק. כן נטען, כי על יסוד הסתמכות דומה, לא הוגש ערר על-ידי המשיבה על הכרעה של השמאית המכריעה, במסגרת ההליך נשוא הבקשה לארכה שבפניי.
21. דין טענה זו להידחות. ראשית, טענת זו של המשיבה בדבר הסתמכות נעדרת פירוט מינימלי. היא אינה מפרטת באיזה עניין (זה של המבקשים, או שמא של צדדים אחרים בבית-משפט קמא) היתה אמורה המשיבה לנקוט את ההליכים האמורים. הטענה אף אינה מבהירה מה הקשר בין סברתה של המשיבה כי באת-כוח המבקשים קיבלה את פסק-דין בית-משפט קמא ביום 1.3.01, לבין אי-נקיטת ההליכים האמורים. אף לא נאמר בה מהו אותו מועד, אשר היה אמור להיות מוגש בו הערעור על-פי סברת המשיבה.
22. שנית, ככל שהצלחתי להבין את טענת ההסתמכות, הרי שאף לגופה אין בה ממש. בית-משפט קמא דחה את תביעת המבקשים, בקבעו כי לא קמה להם עילה לתביעת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. קביעה זו נומקה בטעם עקרוני, שעניינו אי-התקיימות הדרישה שבסעיף 197 כי מקרקעי המבקשים יהיו בתחום התוכנית הפוגעת או גובלים עימה. במצב זה, כלל אין מגיעים לדיון לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. סעיף 200 האמור קובע חריג לזכות לפיצוי לפי סעיף 197 (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בפסקה 6 לפסק-דינו של כב' השופט מלץ). מקום בו אין זכות לפיצוי, לא קם כל צורך ליזום הליך בקיומו של חריג או פטור. ממילא, אי-נקיטתו של הליך כזה אינה יכולה להחשב, בנסיבות העניין, כשינוי מצב לרעה מצד המשיבה.
באותה מידה, לא הוברר איזה צורך קם בנסיבות העניין בהגשת ערר על הכרעה של השמאית המכריעה. להליכים כאלה היה יכול להיות מקום אילו הוכרה זכותם העקרונית של המבקשים לפיצוי, והמחלוקת היתה בדבר סוגיה שמאית כזו או אחרת. ברם, עצם זכותם של המבקשים לפיצוי כלשהו לא הוכרה. כל עוד לא שונתה קביעה זו של בית-משפט קמא, אין ממילא מקום להליכים המתוארים. במצב זה, לא ברור מה היסוד לטענה, כי אי-הגשת ערעור על-ידי המבקשים עד ליום 31.3.01 יצרה שינוי מצב לרעה כלשהו לעניין זה.
23. יוצא, כי טענות המשיבה לשינוי מצב לרעה מצידה על יסוד מצג מטעם המבקשים בדבר מועד קבלת פסק-הדין בידם, אינן יכולות להתקבל. אדון עתה בבסיס אחר לטענת ההשתק שבפני המשיבה, הוא שימוש בפסק-הדין על-ידי המבקשים טרם מועד המצאתו כדין לידיהם.
24. השתק ועשיית שימוש בפסק-הדין טרם המצאתו כדין.עניינה של טענה זו של המבקשים אינו בשינוי מצב לרעה של המשיבה. טענה זו מבוססת על מניעות מטעון לאי-המצאה של פסק-הדין במועד פלוני, כאשר בעל הדין עשה בפועל שימוש בפסק-הדין שקיבל לידיו, עוד בטרם הומצא לידיו כדין (לדוגמה לכך, ראו פסק-הדין הנ"ל בעניין מנורה איזו אהרון הנ"ל). מבחינה זו, המדובר בהשתק הדומה להשתק השיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו פסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 513/89 InterIego A/S נ' SA Exin Iines Bros, פ"ד מח(4) 133, ואשר הועמד 'על בסיס כפול, שעניינו, מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, ומאידך, ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט.'
(רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, בפסקה 42 לפסק-דינו של כב' השופט אור).
25. התשתית העובדתית לטענה זו מצויה בשני מכתבים ששיגרה באת-כוחם של המבקשים. האחד, ביום 5.3.01, יועד לבא-כוח המשיבה. השני, ביום 4.3.01, יועד לשמאית נחמה בוגין. פניות אלה נסמכו על קבלת פסק-הדין על-ידי באת-כוחם של המבקשים עוד ביום 1.3.01. אין חולק, כי עניינן של שתי פניות אלה בפסק-דינו של בית-משפט קמא.
ברם, פניות אלה לא נעשו בשם המבקשים, ואף לא נועדו לקידום עניינם. כמתואר לעיל, פסק-דינו של בית-משפט קמא הכריע בשתי עתירות מינהליות, אשר הדיון בהן אוחד. האחת היא עת"מ 1040/01, עתירתם של בני-הזוג דשבסקי. השניה היא עת"מ 1059/01, היא עתירתם של המבקשים. עורך-דין הר ניב, באת-כוחם של המבקשים, ייצגה את העותרים בשתי העתירות האמורות. עיון בפניות האמורות מן הימים 5.3.01 ו- 4.3.01 מעלה כי הן נעשו בשמם של העותרים ב- עע"מ 1040/00, הם בני-הזוג דשבסקי. הפניות לא היו בשמם של המבקשים. הן לא נועדו לקידום האינטרס של המבקשים.
26. במצב זה, לא יוצרים המכתבים האמורים השתק נגד המבקשים. על-פי דיני השליחות, 'אין שולח אחד חב בגין חובותיו של שולח אחר, ואין שולח זכאי בגין זכויותיו של שולח אחר... כל אחד מהשולחים הוא שולח נפרד, ויחסי שליחות חלים בינו לבין השלוח. השלוח חב כלפי כל שולח חובת נאמנות נפרדת ועצמאית' (ברק, חוק השליחות (חלק ב') בעמוד 1413). זאת ועוד, סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע, כי 'השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות'. פעולתה של באת-כוח המבקשים, בעת שפעלה בשם שולחים אחרים שלה, הם בני-הזוג דשבסקי, לא היתה בשם המבקשים. היא אף לא היתה דרושה באופן סביר לשם ביצוע נושא השליחות מטעם המבקשים. היא נועדה כל כולה לטובת שולחים אחרים של באת-כוח המבקשים, הם בני-הזוג דשבסקי. כך עולה מן המכתבים בבירור, ומקבליהם לא יכלו לסבור אחרת.
במצב זה, עצם העובדה כי פניות אלה נעשו בידי באת-כוחם של המבקשים אינה מעמידה טענת השתק נגדם. המבקשים – להבדיל מבאת-כוחם – לא עשו כל שימוש בפסק-הדין בטרם הומצא לבאת-כוחם ביום 8.3.01. במצב זה, אף אין למצוא כל חוסר תום-לב או שימוש לרעה בהליכי משפט מצד המבקשים, בכך שערעורם הוגש מתוך הנחה כי מירוץ המועדים להגשתו החל ביום 8.3.01. גם מבחינה זו אין יסוד לטענת השתק.
27. התוצאה, על-פי הניתוח עד עתה, היא כי פסק-הדין של בית-משפט קמא לא הומצא כדין לבאת-כוחם של המבקשים קודם ליום 8.3.01, ואף לא עומדת טענת השתק נגד המבקשים המשתיקה אותם מטעון כי פסק-הדין לא הומצא טרם המועד האמור. על-פי ניתוח זה, החל מירוץ המועדים להגשת הערעור ביום 8.3.01, והגשתו של עע"מ 2775/01 לא היתה נגועה באיחור כלשהו.
האם הוגש הערעור במועד – קבלת פסק-הדין כשקולה להמצאה
28. גם בכך לא תם הדיון. הניתוח עד עתה היה מבוסס על פסיקה, ובה החלטתו של כב' המשנה לנשיא בעניין מנורה איזו אהרון, לפיה תחילתו של מירוץ המועדים להגשת ערעור מותנית בהמצאה כדין או בקיומו של השתק, ואין די בידיעה על פסק-הדין או תוכנו לשם כך. קיימת גישה נוספת, אשר יש להתייחס אף אליה. על-פי גישה זו, ניתן להכיר בידיעה על תוכנו של פסק-דין אזרחי כשקולה להמצאה, אף כאשר הידיעה אינה פרי המצאה כדין, על-פי אחת הדרכים המנויות בתקנות סדר הדין האזרחי. כך נפסק, אגב אורחא, ב- ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, על-ידי כב' השופט בך.
כפי שצויין בעניין מנורה איזו אהרון הנ"ל, גישה זו הוחלה במספר החלטות של רשמים גם לעניין תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי (היא מקבילתה של תקנה 39 לתקנות סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים, החלה על העניין שבפניי).
בעיקרו של דבר, יישומה של תקנה 402 בנסיבות אלה נסמכה על השיקול לפיו תכלית ההמצאה היא הבאת כתב בי-הדין לידיעתו של בעל הדין. על-פי גישה זו, מקום בו הוכחו במידה מספקת ידיעה זו, והמועד בו התגבשה, יש לומר כי התקיימה תכלית ההמצאה במובנה המהותי, ואין סיבה שלא ליתן למצב דברים זה את מלוא התוקף המשפטי של המצאה.
קו המחשבה שהובע בעניין יעיש הנ"ל, לעניין נפקותה של ידיעה על פסק-הדין, אומץ על-ידי כב' הנשיא ב- רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן, דינים עליון נא 534). קו זה תומך בעמדתה של המשיבה, לפיה יש למנות את המועדים להגשת הערעור שבכותרת מיום קבלת פסק-הדין בפועל אצל באת-כוח המבקשים, היינו – יום 1.3.01. על-פי עמדה זו, הוגש הערעור שבכותרת באיחור.
29. אין בהכרח אי-התאמה בין ההחלטה הנ"ל בעניין מנורה איזו אהרון לבין ההחלטה הנ"ל בעניין אסמאעיל. בפרשת מנורה איזו אהרון הסביר כב' המשנה לנשיא כי בפרשת אסמאעיל נעשה שימוש בפסק-הדין טרם מועד המצאתו על-פי התקנות, ומכיוון שכך, עמדה טענת השתק נגד המבקש באותה פרשה. בדרך זו, ניתן ליישב בין הגישות השונות העולות לכאורה משתי החלטות אלה. לצורך העניין שבפניי, פירושו המעשי של הסבר זה לצורך העניין שבפניי הוא, כי גם על-פי ההחלטה בעניין אסמאעיל אין לראות בקבלת פסק-הדין על-ידי באת-כוחם של המבקשים ביום 1.3.01 משום המצאה, ומירוץ המועדים להגשת ערעור בעניין שבפניי החל אך ביום 8.3.01. על-פי הסבר זה, על-כן, הוגש הערעור ב- עע"מ 2775/01 על-ידי המבקשים במועדו.
טעמים מיוחדים – מתן ארכה
30. ברם, אף אם תאמר כי על-פי הגישה שבוטאה בפרשת יעיש האמורה הוגש הערעור ב- עע"מ 2775/01 באיחור, נוכח קבלת העתק שלם של פסק-הדין על-ידי באת-כוח המבקשים עוד ביום 1.3.01, נראה לי כי בנסיבות עניין זה יש מקום להארכת מועד לצורך הגשת ערעור. אמת-המידה שנקבעה בתקנות סדרי הדין בערעורים מינהליים למתן ארכה להגשת ערעור היא קיומם של טעמים מיוחדים למתן ארכה (תקנה 38). אמת-מידה זו מקבילה בניסוחה ובתפקידה לזו שנקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). על רקע הזהות בניסוח המבחנים והדמיון בתכליתם, הרי שההלכות שנקבעו לעניין זה בפסיקה שדנה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, יפות גם לעניינה של תקנה 38 האמורה. על רקע זה אני סבור, כי טעמים כאלה אמנם מתקיימים במקרה זה.
31. מן הניתוח לעיל עולה, כי במקרה הגרוע, מנקודת מבטם של המבקשים, הדין לעניין תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור, בנסיבות בהן להמצאה כדין קדמה ידיעה על פסק-הדין, אינו חד-משמעי. לצד פסק-הדין בפרשת יעיש והפסיקה אשר הלכה בעקבותיו והעניקה משקל לעצם הידיעה על פסק-הדין, נמצאת פסיקה אשר מבכרת את מועד ההמצאה כדין כנקודת המוצא למניין המועדים, וזאת בכפוף לטענת השתק (ראו עניין מנורה איזו אהרון הנ"ל).
מצב זה של אי-בהירות משפטית ביחס לנפקותה של קבלת פסק-הדין טרם המצאתו כדין מהווה טעם מיוחד למתן ארכה (ראו ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב(2) 936; ראו לאחרונה ברוח דומה ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904). אפילו אחמיר עם באת-כוח המבקשים ואומר, כי נוכח הגישה שבוטאה בפרשת יעיש הנ"ל טעתה באת-כוח המבקשים טעות בדין בסברתה כי בהגשת הערעור ביום 5.4.01 היא מגישה אותו במועד, הרי שנוכח קיומה של גישה אחרת בפסיקה, לפיה הוגש הערעור במועד, המדובר להבנתי בטעות סבירה בדין, אשר עולה כדי טעם מיוחד למתן ארכה (ראו בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702).
32. לכך מתווספים שני שיקולים נוספים, אשר פועלים בכיוון של היעתרות לבקשה שבפניי.
ראשית, האיחור בו מדובר גם לפי גישת המשיבים הוא קצר, של ימים אחדים בלבד. יוצא, כי טעותה הסבירה של באת-כוח המבקשים בדין (ככל שבטעות מדובר) לא גרמה בנסיבות העניין לפגיעה קשה בציפיות של המשיבה כי לא תוטרד עוד בערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. כפי שכבר הראייתי לעיל, אף מתעורר בנסיבות העניין ספק ממשי אם אמנם אירעה במקרה זה פגיעה בציפיה שגובשה, בפועל, על-ידי המשיבה. בכך יש כדי להטות את כפות המאזנים לטובת היעתרות לבקשה שבפניי.
שנית, הערעור שבכותרת מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדרי ההתדיינות בין הצדדים המסויימים. שאלה זו עניינה בתיחום תחולתו של סעיף 197 האמור לחוק התכנון והבניה, וכפועל יוצא מכך בתיחום המקרים בהם ישא הפרט בנזקיה של תוכנית, בלא שיהא זכאי לפיצוי מאת הרשות התכנונית. כפי שהראו המבקשים, שאלה דומה התעוררה במקרים נוספים, אשר נדונו בבתי-המשפט המחוזיים. אף המשיבה לא חלקה על עצם חשיבותה של שאלה זו. נתון זה לבדו לא היה בו כדי להצדיק מתן ארכה בנסיבות העניין. ברם, בהצטרפו לשיקולים עליהם עמדתי, יש בו כדי לחזק את קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת הערעור שבכותרת (ראו בש"א 4719/93 HER MAJESTY THE QUEEN IN RIGHT OF CANADA נ' ריינהולד, פ"ד מז(5) 646, 652).
סופם של דברים. דין הבקשה למתן ארכה, ככל שהיה בה צורך, להתקבל. באורח משלים, דין הבקשה למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו להידחות. עע"מ 2775/01 לא יימחק מן הרישום, וההליכים בו
יימשכו כמקובל. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בבקשה זו, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 3,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין וכן הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל."[145]

[140] ע"א 121/60 שרונה נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187, 2189.
[141] ע"פ 82/50 קיפניס נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד ה(1) 151.
[142] י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 228.
[143] לעניין זה ראה רע"א 5985/03 מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נ' אפרופים שיכון וייזום
(1991) בע"מ, פ"ד נח(1) 394 (לפירוט נוסף של פסק-הדין ראה בשער ב', בפרק ב', בה"ש 4 לעיל).
[144] בש"ם 5417/01 שרגא ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2002(1) 881.
[145] ראה גם ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף נ' חברת ראובן פליצה בע"מ, פ"ד מב(3) 744. כאן קבע בית-המשפט כי התקיימה הדרישה בדבר אישור הקבלה ונדחתה בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אישור קבלה (תקנה 488)