botox
הספריה המשפטית
המצאת כתבי בי-דין

הפרקים שבספר:

המצאה בדואר על-ידי עורך-דין אחד למשנהו (תקנות 496 ו- 497)

תקנות 496, 497 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי:

"496. המצאה בדואר בידי עורך-דין למשנהו (תיקון: התשנ"ז)
(א) עורך-דין הממציא כתב בי-דין לעורך-דין אחר יכול להמציאו בדואר רשום עם אישור מסירה; הכתב יישלח במעטפה סגורה, חתום בחותם עורך-הדין.
(ב) עורך-הדין יאשר על גבי עותק הכתב שימציא לבית-המשפט, או בהודעה שיצרף לו, את מסירת הכתב לדואר ואת תאריך המסירה, ויגישו לבית-המשפט כאמור בתקנה 475(א)(ב).
(ג) בית-המשפט רשאי לדרוש מעורך-הדין לאשר בתצהיר את משלוח הכתב בדואר.
497. תקנות שלא יחולו
הוראות תקנות 490 ו- 491 לא יחולו על כתב בי-דין שהומצא בדואר רשום עם אישור מסירה, ורשאי בית-המשפט לראות את הכתב כאילו הומצא כדין ואת התאריך המסומן באישור המסירה כתאריך ההמצאה."
"פסק-דין" הינו "כתב בי-דין" ועל המצאתו חלות הוראות פרק ל"ב לתקנות. לפי סימן ג' לאותו פרק ניתן להמציא כתב בי-דין בדואר עם אישור מסירה. שאלה היא מה דינו של כתב בי-דין שנמסר תוך סטיה מהוראות התקנות? הכלל הבסיסי קובע כי, בעניין המצאת מסמכי בי-דין, יש להקפיד על הוראות התקנות כלשונן ואם נפל פגם בהמצאה – אין ההמצאה תקפה, אפילו ידע בעל הדין על תוכנו של פסק-הדין.[166]

אולם הלכה נוקשה זו רוככה במקצת ובית-המשפט מוכן כיום לבחון – על-פי הוכחות ישירות או נסיבתיות – אם כתב בי-דין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות.[167] אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל-דין כי הכתב התקבל בידו.[168] במקרה כזה – אם אין מחלוקת של עובדה לגבי תאריך הקבלה – לא תישמע טענת בעל דין שחל פגם טכני בהמצאת כתב בי-דין לידיו.

ב- בש"א 340/89[169] נדונה בקשה למחיקת ערעור וכן בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. נפסק מפי כב' הרשם ש' צור:

"אין חולק כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן שלא בנוכחות בא-כוח המבקש. אין גם חולק כי בא-כוח המבקש לא הוזמן לשימוע פסק-הדין ולא ידע על דבר שימועו. רק ביום ו', 3.3.89, הגיע לידי בא-כוח המבקש עותק מפסק-הדין, כפי שעולה ממכתבו לבא-כוח המשיב מאותו יום (נספח ב' לבקשה בתיק בש"א 340/89). ביום א' 5.3.89 הגיש בא-כוח המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין הערעור בתיק העקרי הוגש ביום 18.4.89. על רקע זה טוען בא-כוח המשיבים כי – בהתחשב ביום קבלת פסק-הדין בידי בא-כוח המבקש
(3.3.89) – התאריך האחרון להגשת הערעור חל ביום 17.4.89 וכי הערעור הוגש באיחור של יום ודינו להמחק מן הרישום. לעומתו, טוען בא-כוח המבקש כי יש לראות את תאריך ה- 5.3.89 כתאריך הקובע לצורך מניין הימים להגשת ערעור ולחילופין מבקש הוא להאריך לו את המועד ביום אחד.
ערעור יש להגיש בתוך המועד הקבוע לכך. ערעור המוגש באיחור אין לקבלו לרישום ואם קובל – ניתן להורות על מחיקתו (ב"ש 130/87 שנסי נ' גלעדי, פ"ד מא(4) 707, 711-712 (והאסמכתאות שם).
לצורך בחינת השאלה אם ערעור הוגש במועד יש לבחון ולקבוע מתי מתחיל מניין הימים להגשת הערעור. הכלל הוא שמניין הימים הקבוע הוא מיום מתן החלטה עליה מערערים (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך כלל זה מותנה בכך שבעל הדין הוזמן כדין לשמוע את ההחלטה ואם לא הוזמן כדין – "יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה" (תקנה 402; ע"א 579/83 זוננשטיין נ' גבסו, פ"ד מב(2) 278). בנסיבות – כמו כאן – שבעל הדין לא הוזמן לשימוע פסק-הדין, יש לבחון איפוא – לצורך מניין הימים – מהו התאריך בו הומצא לו עותק מפסק-הדין.
"פסק-דין" הינו "כתב בי-דין" (תקנה 1) ועל המצאתו חלות הוראות פרק לב' לתקנות. לפי סימן ג' לאותו פרק ניתן להמציא כתב בי-דין בדואר עם אישור מסירה (תקנות 495-496). בענייננו הגיע פסק-הדין לידי בא-כוח המבקש במכתב בדואר רשום שנשלח על-ידי בא-כוח המשיבים, אך בלא אישור מסירה (סעיף 32 לתצהיר בתיק בש"א 361/89). שאלה היא מה דינו של כתב בי-דין שנמסר תוך סטיה מהוראות התקנות? הכלל הבסיסי קובע כי, בעניין המצאת מסמכי בי-דין, יש להקפיד על הוראות התקנות כלשונן ואם נפל פגם בהמצאה – אין ההמצאה תקפה, אפילו ידע בעל הדין על תוכנו של פסק-הדין (דר' י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה 5) 209-212; ע"א 244/73 פיורקו נ' פרץ, פ"ד כז(2) 832, 835 וכן ראה המ' 235/77, ע"א 518/77 ורד נ' קנופלר, פ"ד לא(3) 553). אולם הלכה נוקשה זו רוככה במקצת ובית-המשפט מוכן כיום לבחון – על-פי הוכחות ישירות או נסיבתיות – אם כתב בי-דין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות (ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333, 335 ד'-ה'). אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל-נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל-דין כי הכתב התקבל בידו (שם בעמ' 334; ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף, נ' חברת ראובן פליציה בע"מ, פ"ד מב(3) 744, 748). במקרה כזה – אם אין מחלוקת של עובדה לגבי תאריך הקבלה – לא תישמע טענת בעל דין שחל פגם טכני בהמצאת כתב בי-דין לידיו.
הוא הדין בענייננו. פסק-הדין נשלח לבא-כוח המבקש בדואר רשום והגיע לידיו – על-פי הודאתו – ביום 3.3.89. עובדה זו עולה ממכתבו של בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבים מאותו יום בו נאמר 'זה עתה קיבלתי את פסק-הדין שניתן...' בדברים אלה יש לראות משום הודאת בעל-דין כי פסק-הדין הומצא לו בו ביום, אף אם הגיע לידיו בלא אישור מסירה.
לפי זה הוגש הערעור בתיק העיקרי יום אחד לאחר המועד. על רקע זה יש לבחון את בקשת המבקש להאריך לו את המועד בדיעבד. אני סבור כי, בנסיבות העניין, ניתן להענות לבקשה. הטעם הוא שבא-כוח המבקש הסתמך על ההלכה הכללית הגורסת כי יש להקפיד על כללי ההמצאה, על דקדוקם. לפי התצהיר התומך בבקשה – שלא נסתר -'לא ראה בא-כוח המבקש בקבלת פסק-הדין במשרדו בדואר רשום ללא אישור מסירה ביום 3.3.89 המצאה כדין לצורך תקנה 402...' עם זאת הוא הגיש, ביום 5.3.89, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין וראה בתאריך זה כמועד קובע, כפי שאכן ניתן (דר' י' זוסמן, שם, בעמ' 211 הערה 9; ע"א 580/71 בולדו נ' ג'באלי, פ"ד כו(1) 763, 766ב'). בא-כוח המבקש אף ציין תאריך זה על גבי הודעת הערעור כתאריך הקובע. בא-כוח המשיבים לא דאג לבצע המצאה לפי הוראות התקנות, כלשונן, לעומתו ניתן לראות את בא-כוח המבקש כמי שפעל בהתאם לכללים. בנסיבות אלה, אם אחר בא-כוח המבקש את המועד בשל כך בלבד שלא פעל לפי גישה מקלה שבפסיקה- אין למנוע ממנו הארכת המועד. זאת ועוד – פעולת בא-כוח המבקש אינה נגועה בהתרשלות או בהשתהות יתירה.
לפיכך אני מחליט לראות את הערעור שהוגש בתיק העקרי כאילו הוגש במועד ודוחה את בקשת המשיבים בתיק בש"א 340/89. אין צו להוצאות."
ב- בר"ע (ת"א-יפו) 2476/02[170] נפסק מפי כב' השופטת יהודית שטופמן:

"א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו מיום 21.7.02 של בית-המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת א' דודקביץ) אשר חייבה את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה, בסך 6,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ובתוספת הוצאות, וזאת במעמד צד אחד, בשל אי-התייצבות הנתבע.
אני מחליטה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
ב. המשיב הגיש כנגד המערער תביעה לתשלום סך של 8,000 ש"ח, בגין עסקה לרכישת רהיטים שנכרתה בין המערער והמשיב, בגינה שילם המערער סך של 8,000 ש"ח אולם לא קיבל את הרהיטים שהזמין.
במועד שנקבע לדיון, התייצב המשיב אולם המערער לא התייצב. בית-המשפט קמא מצא כי המערער זומן כדין ובתיק בית-המשפט נמצא אישור המסירה ומשכך חייב את המערער, בהעדרו, בתשלום הסכומים כמפורט.
המערער הגיש בקשה לביטול פסק-דין, אולם משנמצאו בתיק בית-המשפט אישורים כי כתבי בי-דין נשלחו למערער, אך לא נדרשו על ידו, דחה בית-המשפט קמא את בקשת המערער לביטול פסק-הדין שניתן בהעדר. על כך הערעור שבפני...
לגופו של עניין טוען המערער, כי פרטי הריהוט שהוזמנו על-ידי המשיב, סופקו למשיב, והמערער זכאי לתשלום בגינם.
ד. לטענת המשיב, המערער זומן כדין, על-פי כתובתו, ודבר הדואר שנשלח אליו חזר בציון "לא נדרש". המשיב מפנה להוראת תקנה 497 לתקסד"א לעניין המצאת כתב בי-דין בדואר רשום.
לפיכך, לטענת המשיב, יש לראות את המערער כמי שזומן כדין ובוצעה לו הזמנה כדין, של כתב התביעה וההזמנה לדין.
לגופו של עניין, טוען המשיב, כי אין ממש בטענות המערער, אשר ניצל את מצבו של המשיב שהיה בעת ביצוע העסקה עולה חדש. המערער, לטענת המשיב, איננו זכאי, לכספי התביעה באשר קיבל את מלוא התמורה בגין הריהוט שסיפק למשיב.
ה. לא שנוי במחלוקת כי אישור המסירה שנמצא בתיק בית-המשפט, אכן מלמד על כך כי מסמכי בית-משפט נשלחו למערער, אולם חזרו בציון "לא נדרש".
לאור טענת המערער, לפיה לא קיבל כל הודעה על דואר רשום המצוי בעבורו בסניף הדואר, ולפנים משורת הדין, נראה לי כי מן הראוי לבטל את פסק-הדין שניתן בהעדר המערער, על-מנת שבית-המשפט יקיים דיון כדין בתביעת המשיב.
אני מבטלת, איפוא, את פסק-דינו של בית-המשפט קמא מיום 21.7.02.
הדיון יוחזר לבית-המשפט לתביעות קטנות."
ב- תב"ע (י-ם) נב/371-12[171] נפסק מפי כב' הרשמת רונית רוזנפלד:

"1. ביום 18.3.92 ניתן על-ידי בית-הדין פסק-דין כנגד המבקשת, לאחר שלא התיצבה לדיון להוכחות שנקבע בעניינה. פסק-הדין ניתן על יסוד כתבי התביעה שהגישו המשיבים (בתיקים מס' נב 1-26, נב 1-27) ועל סמך תצהירי עדות ראשית שהגישו בשעתו על-פי החלטת בית-הדין.
המבקשת מבקשת ביטול פסק-הדין שניתן נגדה במאוחד בשתי התביעות, בהעדר התיצבות מטעמה. בנוסף, מתבקש בית-הדין להאריך המועד להגשת הבקשה לביטול פסקי-הדין.
אדון ראשית בבקשה להארכת המועד.
2. בתצהיר שהגישה המבקשת לתמיכה בבקשתה היא מצהירה על כך שנודע לה על פסק-הדין שניתן נגדה ביום 9.4.92. הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה ביום 5.5.92. הארכת המועד מתבקשת מן הטעם שלא הספיק הזמן למבקשת להגיש הבקשה לביטול בעוד מועד מפאת פגרת בתי-הדין, שחלה בחג הפסח (!?).
3. על-פי תקנה 50 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות הינו 30 ימים מיום שפסק-הדין הומצא לידי הצד המבקש לבטלו.
במקרה דנן, לאור הצהרת המבקשת בדבר המועד בו קיבלה את פסק-הדין, (9.4.92), לכאורה לפחות טרם עברו 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין ועד למועד הגשת הבקשה (5.5.92). וכך, לכאורה לפחות, מיותרת הבקשה להארכת מועד. במהלך הדיון נתברר כי המשיבים טוענים כי פסק-הדין שביטולו מתבקש הומצא אל המבקשת עוד ביום 20.3.92. בהתחשב בפגרת בתי-המשפט בחג הפסח, היה על המבקשת להגיש בקשתה עד ולא יאוחר מיום 26.4.92, וזו הוגשה אך ב- 5.5. לטענת המשיבים, על בית-הדין לדחות הבקשה להארכת המועד באשר לא ניתן כל טעם מיוחד לביסוסה.
4. עיון בתיקי בית-הדין העלה כי אין בנמצא בתיקים אישור מסירה של פסק-הדין למבקשת. בירור שערכה מזכירות בית-הדין על-פי בקשתי, שמא אישור המסירה תוייק בטעות במקום אחר וכו' לא העלה דבר.
בא-כוח המשיבים הגישה לבית-הדין העתק שהיה בידיה מאישור המסירה המתייחס לפסק-הדין. על-פי אותו העתק, פסק-הדין הומצא לידי המבקשת ביום 20.3.92.
כל אחד מן הצדדים טען טיעוניו כאשר למידת התוקף שיש ליחס להעתק אישור המסירה. כשמצד אחד טוענת בא-כוח המבקשת כי אין ליחס לו משקל בהיותו העתק, ומסיבות נוספות (חתימות שונות ועוד). ומנגד, בא-כוח המשיבים טענה כי המבקשת לא הציגה כל מסמך שהוא המבסס מועד ההמצאה. בהעדר מסמך לביסוס עמדת המבקשת, הרי שיש בהעתק אישור המסירה שבידי המשיבים, כדי לבסס טענתם בדבר מועד ביצוע המסירה.
5. כידוע, בית-הדין לעבודה איננו קשור בדיני הראיות. כך על-פי הוראת סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. ואולם כבר נקבע, ובהתייחס להוראת הסעיף הנ"ל כי עדיין קשור בית-הדין בעקרונות שבדיני הראיות (ראה דיון מז/3-121 אבידור בעמ' נ' כספי פד"ע טו 212).
בבוא בית-הדין לשקול טענות הצדדים במחלוקת שביניהם יש לקחת בחשבון כי בפני בית-הדין מונח מצד אחד תצהירה של המבקשת כי קיבלה את פסק-הדין אך ביום 9.4.92, ומנגד, מטעם המשיבים מונח העתק של מסמך הנחזה להיות אישור מסירה של פסק-הדין אל המבקשת, במועד מוקדם יותר והוא 20.3.92. על בית-הדין לתת המשקל הראוי לכל אחת מן הראיות, ולהכריע על-פי אותה הראיה שיתן לה המשקל המשכנע.
6. כרגיל, ועל-פי הוראת תקנה 497 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 רשאי בית-משפט לראות כתבי בי-דין כאילו הומצאו במועד המסומן באישור המסירה כתאריך ההמצאה. רשאי, ולא חייב. והנה, במקרה דנן בפני בית-הדין יש אך מסמך המתימר להיות העתק מאישור מסירה ואין הוא אישור המסירה המקורי. בהתחשב בכך שהמשיבים מסתמכים על מסמך שאיננו מסמך מקורי, לא אוכל ליחס לו משקל רב יותר מן הבחינה הראייתית, מזה של טענת המבקשת בתצהירה, ועד כדי סתירת האמור בתצהיר. לא אוכל לקבוע כי פסק-הדין הומצא אל המבקשת, במועד הנקוב בהעתק המסמך הנ"ל. בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה באיחור וממילא הבקשה להארכת מועד מתיתרת. יצויין כי לא נתברר לי מדוע בכלל הוגשה בקשה זו. ייתכן שזו הוגשה עקב טעות שבחוק, שכן על-פי תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969 המועד להגשת בקשה מן הסוג דנן היה 10 ימים מיום שפסק-הדין הומצא לידי מי שמבקש לבטלו (הוראה זו תוקנה בתקנות סדרי הדין של בית-הדין לעבודה שהותקנו לאחרונה, ובהן הוארך המועד ל- 30 ימים).
במאמר מוסגר אזכיר עוד כי גם אם אחרה המבקשת את המועד בהגשת הבקשה, כטענת המשיבים הרי שהאיחור איננו גדול. אם לקבל גרסת המשיבים היה על המבקשת להגיש בקשתה עד ליום 26.4, והיא הגישה אותה אך ביום 5.5.92. כבר נקבע כי בית-המשפט מיחס משקל למידת האיחור, שככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש ההארכה קשה יותר (ראה אצל זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שישית) 845)..."


[166] דר' י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 229, 232; ע"א 244/73 פיורקו נ' פרץ, פ"ד כז(2) 832, 835, וכן ראה המ' 235/77, ע"א 518/77 ורד נ' קנופלר, פ"ד לא(3) 553.
[167] ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333, 335 (ד'-ה').
[168] ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף, נ' חברת ראובן פליציה בע"מ, פ"ד מב(3) 744, 748.
[169] בש"א 340/89 בנק עצמאות למשכנתאות נ' יהודית שפוך ואח', תק-על 89(4) 84.
[170] בר"ע (ת"א-יפו) 2476/02 אגנן ניסים נ' יושבייב גדיאל, תק-מח 2003(2) 27428.
[171] תב"ע (י-ם) נב/371-12 אלכסנדרה אודסקי נ' ד"ר ינקו, תק-עב 92(2) 699.