המצאה לעורך דין (תקנה 497א)

תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי:

"497א. המצאה לעורך-דין (תיקונים: התשנ"ז, התשס"ה(2))
(א) בית-משפט או עורך-דין (להלן: השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסמילה לעורך-דין המייצג בעל דין (להלן: הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה:
(1) כתב בי-הדין נשלח עד השעה 16:00 בימים א' עד ה' בשבוע, שאינם ימי מנוחה כמשמעותם בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, או ימי מנוחה שנקבעו בחיקוק; כתב בי-דין שנשלח ביום ו', ביום מנוחה או לאחר השעה 16:00, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו;
*(1) כתב בי-דין נשלח בין השעות 08:30 ו- 13:30 בימים א' עד ה' בשבוע, שאינם ימי מנוחה כמשמעותם בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, או ימי מנוחה שנקבעו בחיקוק; כתב בי-דין שנשלח ביום ו,' ביום מנוחה או לאחר השעה 13:30, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו;*
(2) מספר הפקסמילה של הנמען מופיע בכתב בי-הדין שהוגש לבית-המשפט באותה תובענה או בנייר המכתבים המשרדי של עורך-הדין;
(3) מספר העמודים של כתב בי-הדין אינו עולה על עשרה, ובסיום הכתוב בכל עמוד מופיעה חתימת השולח;
(4) לכתב בי-הדין צורף "דף משלוח בפקסמילה", שבו צויינו פרטי התיק, פרטי השולח כולל כתובתו, מספר הטלפון ומספר הפקסמילה שלו, ומספר העמודים שנשלחו.
(ב) השולח יודיע לנמען בטלפון, בתוך 24 שעות משעת המשלוח, כי שלח לו בפקסמילה את כתב בי-דין וכי העתק ממנו מצוי במזכירות בית-המשפט, ויערוך תרשומת על ההודעה הטלפונית, שתכלול את פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שלו נמסרה ההודעה.
(ג) הוראות תקנה זו לא יחולו על כתב בי-הדין הראשון בתיק בין אותם בעלי דין, לרבות על בקשה בכתב שהוגשה לפני הגשת כתב תביעה או ערעור."
ב- ע"א 5982/04[172] דן בית-המשפט בעניין ההקפדה על דרישות התקנה לעניין משלוח כתב בי-דין בפקסימיליה. נפסק מפי כב' הרשם יגאל מרזל:

"המועד להגשת הערעור
השאלה הראשונה שבפני, היא מאיזה מועד יש למנות את מירוץ הימים בנסיבות המקרה. האפשרויות הן שתיים – מן ההחלטה בפסיקתא או מן ההחלטה בבקשת הביטול. לדידי, המועד הרלוונטי בנסיבות המקרה הוא מההחלטה בבקשת הביטול. אכן, תקנה 398א לתקנות מאפשרת למעשה הארכת מועד סטטוטורית במקרה של בקשה לביטול החלטה. האינטרס של הצד שכנגד במצב כזה, על-פיו לא יוגש ערעור על ההחלטה, אינו חזק שעה שהוא יודע כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה שנתקבלה, אמת, לטענת המבקשות כלל לא דובר בבקשה שהוחלטה במעמד צד אחד, אולם עניין זה הוא חלק מן הטענות בערעור ולא אכריע בו. לצורך ההליך שבפני, די בקביעה כי עמדת המשיבה לפיה אין דין עמדה בכתב כהזמנה לדיון בעל-פה, מספיקה היא לעניין המועד הקבוע בתקנה 398א וההליך שבפני. אשר-על-כן, יש למנות את המועד מיום המצאת ההחלטה בבקשת הביטול. השאלה השניה שבפני, היא מהו מועד זה? לטענת המבקשות יום 9.5.04, בו נשלחה ההחלטה בפקסימיליה. לטענת המשיבה, יום 11.5.04 בו נתקבלה ההחלטה עם אישור המצאה. אכן, עולה מהמסמך עליו מסתמכות המבקשות כי ההחלטה שוגרה על-ידי מזכירות בית-המשפט קמא למשיבה ביום 9.5.04 אולם במשלוח זה לא הומצאה לכאורה כדין ההחלטה, שכן לא נמצא דף לוואי שהיה אמור להיות מצורף להחלטה בהישלחה בפקס. המצאה כדין של ההחלטה נעשתה יומיים אחר-כך
(11.5.04), במסירת עותק של פסק-הדין לידי המשיבה. המשיבה מצרפת לתגובתה את אישור ההמצאה הנמצא בתיק בית-המשפט והנושא את התאריך 11.5.04. בנסיבות אלו, מהו המועד הנכון להמצאה למשיבה? ההוראה הרלבנטית לענייננו מצויה בתקנה 497א הקובעת כי בית-המשפט רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך-דין המייצג בעל דין, ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח בהתקיים שורה של תנאים ובהם כי השולח צירף דף לוואי – "דף משלוח בפקסימיליה" – עליו יצויינו, בין היתר, פרטי התיק. חסרונם של התנאים האמורים בהמצאה מיום 9.5.04 פוגע בתוקפה של ההמצאה למשיבה. זאת ועוד, המבקשות ידעו כי המשיבה אינה משלימה עם הפסיקתא שניתנה, שהרי המשיבה ביקשה תחילה את ביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולאחר שנדחתה בקשתה הגישה ביום 10.6.04 בקשת רשות ערעור על החלטה זו אשר נמחקה לשם הגשת הערעור שבכותרת לפי תקנה 398א לתקנות. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי נתגבשה למבקשות "חסינות", וממילא גם אם היה איחור בהגשת הערעור – ואיני סבור כך – הרי שיש מקום להאריך המועד. נחה דעתי, על-כן, כי הערעור הוגש במועד."
ב- בש"א (י-ם) 9347/04[173] נפסק כי על-פי תקנה 477 בתקנות, אם יש לנמען עורך-דין, די בהמצאה 'לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת'. בהתאם לתקנה 497א בתקנות, רשאי עורך-דין להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך-דין המייצג בעל דין.

ב- רע"א 449/04[174] נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית-משפט השלום, בעקבות החלטתו מאותו יום שלא ליתן להם רשות להתגונן בתביעת המשיב נגדם. נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"ב. הערעור נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי, בפסק-דין קצר, בנימוק שהוגש ביום 10.3.03, כחמישה ימים לאחר תום 45 הימים הקצובים להגשת ערעור בזכות מיום פסק-הדין של בית-משפט השלום (19.1.03).
ג. פסק-הדין של בית-משפט השלום, ובצמוד לו ההחלטה שלא לתת למבקשים רשות להתגונן, נחתמו בהעדר הצדדים, ותוך שהונחתה המזכירות לשלוח להם את פסק-הדין וההחלטה בדואר. ההמצאה על-ידי המזכירות – בצירוף פסיקתא – נעשתה רק ביום 20.2.03, וממועד זה לא חלפו 45 יום עד להגשת הערעור. עם זאת, כיוון שביום מתן פסק-הדין העביר בא-כוח המשיב עותק ממנו למבקשים בפקס, סבר בית-המשפט המחוזי כי יש למנות את המועד להגשת הערעור מיום חתימת פסק-הדין, ולפיכך דחה את הערעור, "עקב הגשתו באיחור ללא הצדקה".
ד. המבקשים אינם מכחישים את קבלת הפקס מן המשיב, אלא שהם טוענים שנשלח להם רק פסק-הדין, ולא נשלחה ההחלטה שניתנה באותו יום בעניין בקשת הרשות להתגונן, וכי הם המתינו בשל כך עד לקבלת ההחלטה המלאה. כן נטען כי מבחינה פרוצדורלית לא היתה המצאה כדין בשל ליקויים (ראו להלן).
ה. בתגובה טוען המשיב, כי המבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד, לא הראו כל טעם להגשת הערעור באיחור, ובדין הורה בית-המשפט המחוזי על דחיית הערעור. עוד טוען המשיב, כי מהתנהגות המבקשים (הגשת הערעור לאחר חלוף כעשרים ימים ממועד קבלת פסיקתא) יש ללמוד, כי המבקשים סברו כי ביום 19.1.03 החל מירוץ המועדים לצורך הגשת ערעור, וטענתם כי המתינו לפסיקתא באה על-מנת לנסות ולהצדיק את האיחור בהגשת הערעור. כן מציין המשיב, כי פסק-הדין ניתן לאור ההחלטה הדוחה את הבקשה למתן רשות להתגונן, ולפיכך לטענתו ברור הוא כי הדיון אכן תם עם מתן פסק-הדין. עוד נטען, כי אף אם המסירה היתה שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות סדרי הדין, עדיין נחשבת היא כמסירה כהלכה, וכי די בידיעת המבקשים על פסק-הדין ואין צורך בהמצאה פורמלית.
ו. (1) החלטתי לדון בבקשה כערעור, ולקבל את הערעור. למען הסדר הטוב. עלי לציין כי המשיב לא התייחס בתשובתו לאפשרות שבית-המשפט יבקש לפעול בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי. בהחלטה מיום ב' בחשוון תשס"ה (17.10.2004) נתבקשה התייחסות לכך, ונאמר כי 'העדר התייחסות כמוה כהסכמה'; מכל מקום, תקנה 410 אף אינה מחייבת הסכמה. עוד אוסיף, כי ראיתי מקום להידרש לנושא הבקשה בגלגול שלישי, כיוון שהמדובר בשאלה פרוצדורלית העשויה לעלות לעיתים בערכאות השונות (וראו גם לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד סעיף 185 בעמ' 179).
(2) אלה נימוקי:
(א) אציין, כי ככלל דעתי נוטה, כפי שגם נאמר ב- רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט, תק-על 2004(4) 836 והאסמכתאות המצוטטות שם לרבות בר"ע 1294/02 תוכנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769; בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, תק-על 2004(4) 1152, לכך שכאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי-ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית, משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות. אוסיף, כי נתתי אל לבי את החלטת הרשמת בבית-משפט זה השופטת מאק-קלמנוביץ ב- ע"א 6092/03א' בזק בינלאומי נ' א.י.ק.ס תקשורת, פ"ד נח(1) 673, וההלכות המצוטטות שם, ולא אשוב כאן למחלוקות הניטשות בנושאי "ידיעה" מול "המצאה פורמלית" (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840, 849 (המשנה לנשיא ש' לוין)), ואין בכך גם צורך בתיק זה, נוכח אשר ייאמר להלן. ראו גם גורן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7) 501, 534.
(ב) בענייננו ישנם סימני שאלה אחדים באשר למהות הידיעה בהקשר הספציפי של הגשת הודעת הערעור, בנוסף לסימנים בעייתיים באשר להמצאה הפורמלית. אומר כבר כאן, כי אני ער לכך שלא כולם הועלו בתשובת המבקשים לבקשת המשיבים למחיקה על-הסף של הערעור בבית-המשפט המחוזי, דבר שעליו קובל המשיב.
(1) ראשית, וזו עיקר, מה שהומצא למבקשים – ועל כך אין חולק – הוא פסק-הדין מיום ט"ז בשבט תשס"ג (19.1.2003), שכלל אך את "השורה התחתונה" של קבלת התביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. ואולם, אם במהות עסקינן, מן המסמכים עולה כי ההמצאה לא כללה – וראו להלן: את ההחלטה המפורטת מאותו יום עצמו הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, שהשגות עליה הן מטבע הדברים החלק המרכזי בערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר מועד הגשתו הנכון הוא נשוא המחלוקת. ממילא ההמצאה, גם אילו סברנו שהיתה כדין, היתה חלקית בלבד ולא נתקיימו כל תנאיה, ואף לא הולידה ידיעה ברורה כנדרש, למצער.
(2) אמנם, אציין כי מצאתי בעניין זה העדר התאמה לכאורה בגרסות המבקשים: בבקשת רשות הערעור, נאמר כי ביום 19.1.03 הומצא להם בפקס פסק-הדין בלבד, ללא החלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן. לעומת זאת, בתגובתם בבית-המשפט המחוזי לבקשה למחיקת הערעור על-הסף, טוענים הם (סעיף 3) כי ביום 19.1.03 הומצאה להם בפקס' ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, ולהלן מתמקדים הם (סעיף 6) בפסיקתא שהומצאה ביום 18.2.03 וטוענים כי היא, ולא החלטת הדחיה, היא פסק-הדין הסופי, דבר שמתוכו עולה כביכול 'אי-בהירות לגבי מועד ההמצאה של בקשת הרשות להתגונן. ואולם, מתשובת המשיב – בהגינותו – בבית-משפט זה עולה, כי מה שנשלח ב-19.1.03 הוא פסק-הדין שגם צורף לתשובת המשיב בפנינו, ותו לא. אני יוצא, איפוא, מן ההנחה, כי ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן לא נשלחה ב-19.1.03.
(3) והנה, מבחינה מהותית, ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן היתה חלק אינטגרלי ממכלול פסק-הדין (היא גם נזכרת בו) והיה מקום להמציאה. מבחינה זו יש לדעתי לייחס במקרה זה פחות חשיבות לפסיקתא ובה הסכום לתשלום (שאותה לא צירפו הצדדים לכתבי-דין בבית-משפט זה). די בחסר זה לדידי, כדי שלא להכיר בהמצאה כהלכתה ולקבל את הערעור בנסיבות.
(4) בית-משפט השלום הורה הן בהחלטה הן בפסק-הדין להעביר את העתקם לבאי-כוח הצדדים בדואר (לגבי ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן נאמר אף "בדואר רשום"). שאלה היא מה מעמדו של דבר זה מול ההמצאה ה"לא פורמלית" של פסק-הדין שנעשתה על-ידי המשיב, שעליה אין חולק, אך היתה כאמור חלקית בלבד. ואולם, נוכח האמור לעיל לא אאריך בעניין זה, שלא נטען על-ידי המבקשים בבית-המשפט המחוזי, אך הוא עולה מפורשות מתוך החלטתו ופסק-דינו של בית-משפט השלום, ומצוי לנגד עיני מכוח זה.
(ג) היו פגמים פורמליים נוספים: המצאה בפקסימיליה, לפי תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, צריכה לכלול חתימת השולח בכל עמוד (תקנה (א)(3) ודף משלוח (תקנה (א)(4)). דבר זה לא נעשה, ועל כך אין חולק. כאן המקום לציין, כי גם לשיטתו של הסבור שיהיו מקרים בהם המצאה מהותית ברורה תגבר על כלל הידיעה, אין מדובר בגדרות פרוצות לרווחה, שהרי הכלל הוא קיום הדרישות הפורמליות במלואן, תוך שטענת ידיעה מול פורמליות תיבדק לגופה בהתאם לאמור. במקרה דנן, אי-המצאתה של ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, דבר הפוגם גם מהותית מבחינת היכולת להכין כתב ערעור, מצטרף לליקויים האחרים שנפלו בהמצאה, אכן, משנודע למבקשים על פסק-הדין היה מקום שייכבדו וישיגו את ההחלטה, וכך יעמדו במועדים לכולי עלמא; אך האמור מטה לדעתי מכל מקום את הכף לחובת המשיב, ואין זה המקרה בו ראוי שייהנה מטענת מחדל פרוצדורלי.
(ה) לכך מצטרפת, בנדון דידן, העובדה שהמדובר במקרה גבולי מבחינות אחדות, ובכזה יש מקום להעדיף יישומה של זכות הערעור על שלילתה (ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עורך-דין רוזנבלום, תק-על 2002(1) 757, הרשם – כתארו אז – שחם, והאסמכתאות המצוטטות בפסקה 9 שם).
(ו) בהקשר זה אציין, כי במקרה דנן ייתכן שאי-הגשת הערעור במועד שיש בו כדי לצאת ידי הכל באה מתוך ההנחה כי מסגרת הזמנים הסטטוטורית נשמרת, וראיה לדבר, כי עם הגשת הערעור לא נתבקשה הארכת מועד. שונה הדבר מפרשת רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט הנ"ל שאליה הפנו המשיבים, שבה הופנתה המבקשת על-ידי בתי-המשפט לבקש הארכת מועד מספר פעמים; בענייננו בא הדבר לפני המבקשים-המערערים בעקבות בקשה למחיקת הערעור על-הסף שהגיש המשיב. ציינתי כבר, כי המשיב קובל על כך שחלק מן הנושאים הנזכרים והטענות הקשורות אליהם לא באו בבקשה למחיקת הערעור, ובצדק הוא קובל, אך באותה בקשה למחיקת הערעור נתבקשה – לחילופין – הארכת מועד.
(ז) אינני מתעלם כל עיקר מהעובדה שהמבקשים טענו בבית-המשפט המחוזי בדבר עיצומים בבתי-המשפט במועדים רלבנטיים, ללא כל בסיס עובדתי. לדעתי היה לכך שטענה זו נטענה חלק משמעותי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לקבל את בקשת המחיקה על-הסף, ולכך יש מקום להידרש להלן בהקשר ההוצאות.
(ח) אף אני – כמותי כמשיב וכעולה בחצי פה מן הבקשה – סבור כי ייתכן שלאמיתו של דבר נבע המועד שבו הוגשה הבקשה מטעות אנוש מסויימת, קרי, מסברה והנחה כי המועד הנכון היה 45 יום מיום המצאת הפסיקתא. ואולם, אף כך היתה כאן, למצער, בנסיבות שתוארו לעיל, גבוליות – שכן המצאה שלמה לא נעשתה. בכל מקרה יכלה טעות האנוש להצטרף כנסיבה מקבילה לטעם המרכזי שהוא אי-העברתה למבקשים של ההחלטה בדבר דחייתה של בקשת הרשות להתגונן (ראו בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209).
(ט) בנסיבות מתקבל, איפוא, הערעור. ערעור המבקשים יישמע לגופו בבית-המשפט המחוזי. השופט המנוח קבע הוצאות בסך 5,000 ש"ח לחובת המבקשת. איני מבטל צו זה, נוכח העלאת הטעם שלא נבדק באשר לעיצומים בבתי-המשפט, והוא יישאר בעינו. אין צו להוצאות בערכאה זו, גם מחמת אי-הבהירות במסמכי המבקשים, כמפורט לעיל."

ב- בש"א 6171/04[175] נפסק:

"מועד הגשת ההליך
1. לטענת המבקשת, ההחלטה השניה לא הומצאה לידיה כדין. מן הבקשה עולה, כי בעקבות בירור טלפוני שערך בא-כוחה של המבקשת, שוגר למשרדו העתק של ההחלטה השניה, באמצעות הפקסימיליה. הדבר נעשה ביום 16.7.03, או בסמוך לכך. לטענת המבקשת, המצאה זו לא היתה כדין, שכן בניגוד לתקנה 497א(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא הופיעה חתימת השולח בסיום הכתוב בכל עמוד, ונוכח העובדה שבניגוד לתקנה 497א(4) לא צורף דף משלוח בפקסימיליה, שבו צויינו פרטי התיק, פרטי השולח כולל כתובתו, מספר הטלפון ומספר הפקסימיליה שלו, ומספר העמודים שנשלחו.
2. טענה זו נוגעת אך ורק להחלטה השניה. משכך, אין בפניי טענה כי המועד להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה הראשונה טרם חלף. בשים-לב למועד הגשת הבקשה שבפניי – 30.6.04 – ברור כי המועד האמור חלף לפני זמן רב, ועל-כן הגשת בקשה כאמור ביחס להחלטה הנ"ל טעונה מתן ארכה.
3. האם בנסיבות המתוארות אמנם טרם חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה השניה? כאמור, מונה המבקשת שני פגמים בהליך ההמצאה לבאי-כוחה. אשר לפגם הראשון, בדבר העדר חתימה בשולי הדף שהועבר למשרד באי-כוחה של המבקשת, הרי שפגם זה אינו יורד בהכרח לשורש ההמצאה.
4. אשר לפגם השני, אשר עניינו אי-צירופו של דף משלוח בפקסימיליה, הרי שעל תכליתה של הדרישה האמורה נאמרו הדברים הבאים:
'התקנות מחייבות את השולח לצרף דף לוואי, "דף משלוח בפקסימיליה", עליו יצויינו, בין היתר, פרטי התיק. דף לוואי כזה לא נשלח אל המערער על-ידי המזכירות. גם פגם זה פוגם בעצם האפקטיביות של ההמצאה. אמת, אין מחלוקת כי פסק-הדין הגיע לידי המערער. לעניין זה, אין בדף הלוואי כדי להעלות או להוריד... דף הלוואי נועד לייחד את דבר המשלוח של הפקסימיליה. בידוע הוא שמשלוח באמצעות מכשיר זה, בעיקר אם מדובר במשלוח למכשיר עמוס, עלול ליצור תקלות שונות. תקלות אלה יכולות לנבוע משלוח חלקי, אך גם מעירוב בין מסמכים שונים, המגיעים לאותו מכשיר בפרקי זמן קצרים. דף הלוואי הוא בבחינת "פורמו", נאמר סימן קריאה. הוא נועד לזהות את השולח ואת נושא המשלוח. משלוח של פסק-דין ללא דף לוואי של המזכירות יכול לטעת בלב הנמען מסקנות שונות. האם מדובר במשלוח פנימי בין יחידה ליחידה? האם מדובר בהמצאה, או בבקשה לשלוח עותק של פסק-דין לצרכים אחרים?' (דברי הרשם ב' אוקון ב- בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ, דינים עליון נט 245)
5. מה נפקותם של פגמים אלה? קיימות שתי גישות מרכזיות בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך המצאה. גישה אחת מתמקדת בשאלת חוקיותה של ההמצאה שנעשתה. גישה זו אומצה, למשל, על-ידי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, אשר פסק כי:
'... בהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.' (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840)
ניתן אף להצדיק הלכה זו באינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) ב- ע"א 121/60 שרונה נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187, 2189, שם נקבע כי 'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר ב- ע"פ 82/50 קיפניס נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד ה(1) 151, יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין'. ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו, כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי-דין, חייב 'לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית-משפט או שליח בי-דין אחר' (בעמוד 228).
6. כנגד גישה זו, קיימת פסיקה המצדדת בקבלתו של כלל גמיש יותר, אשר מתמקד בידיעתו של בעל דין על ההחלטה שהומצאה. גישה זו מעוגנת בכך שתכלית ההמצאה היא הבאתו של עניין לידיעתו של בעל דין. אם תכלית זו התקיימה, אין מקום, לפי גישה זו, לכך שפגם טכני במהותו בהליך ההמצאה יגרור מסקנה זו היתה כלא היתה. גישה זו נתקבלה בכמה מקרים (ראו ע"א 203/84, פ"ד מ(1) 328; רע"א 1113/97).
7. נראה לי, כי במקרה זה לא מתעורר הצורך לנקוט עמדה חד-משמעית בשאלה זו. הטעם לכך הוא, שמעיון בפסיקה עולה כי ניתן משקל לפגמים בהמצאה בדרך-כלל כאשר אלה גרמו לאי-ודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין, או למועד האחרון להגשת הליך (ראו, למשל, רע"א 5985/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (לא פורסם); ראו גם בש"א 3452/01 הנ"ל; ראו גם בש"מ 5417/01 ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים", דינים עליון ס 994). לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה (ראו, להבחנה דומה, ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, דינים עליון נט 283).
8. גישה זו תואמת את הוראת תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984. בתקנה זו נקבע, כי 'אי-קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא-אם-כן הורה כך בית-המשפט' (להפעלתה של תקנה זו, ראו ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345). הוראה זו מחילה, למעשה, את עיקרון הבטלות היחסית על תקנות סדר הדין האזרחי. פירושה הוא, כי עצם קיומו של פגם בהליך אינו גורר, מניה וביה, את בטלותו. הוראה זו מסמיכה את בית-המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, את כלל נסיבות העניין, ובהן חומרת הפגם בו מדובר, האם גרם הפגם לתקלה כלשהי, האם גרם לפגיעה כלשהי בציפיות או בזכויות הדיוניות של מי מבעלי הדין, האם יצר הפגם אי-וודאות העלולה להשליך על תקינות ההליך, האם מנע הפגם את מימוש תכליתו של ההליך בו מדובר או פגע פגיעה של ממש בתכלית זו, וכפועל יוצא מכל אלה, האם יש הצדקה למסקנה כי בשל הפגם שנפל, ההליך הנוגע לעניין היה חסר תוקף. דומה, כי הוראה זו מאפשרת, בעיקר באותם מקרים בהם פגם בהמצאה לא הטיל צל על ידיעתו של בעל דין על החלטה ולא עורר אי-ודאות של ממש בדבר המועד להגשת הליך, לקבוע כי חרף הפגם, אין לומר כי לא בוצעה המצאה כדין.
9. נראה לי, כי מגמה זו אף עולה בקנה אחד עם ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בסוגיית הסמכות העניינית. בעבר, העדר סמכות עניינית נתפס כפגם היורד לשורש הליך, ואשר גורר מניה וביה בטלות מוחלטת שלו. על רקע זה, אף נקבע כי ניתן להעלות עניין זה לראשונה בכל שלב בהליך, ואף בשלב הערעור, וכי בית-המשפט רשאי להעלותו מיזמתו. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של ריכוך חומרתם של הכללים המסורתיים בדבר העדר סמכות עניינית, והכפפתם לעקרונות כלליים, דוגמת עיקרון תום-הלב ועיקרון הבטלות היחסית (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295; ראו גם רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3)
49). שיקולים של הרמוניה נורמטיבית תומכים, על רקע זה, באימוץ גישה מאוזנת יותר גם ביחס לפגמים בהמצאה, בהתאם להבחנה המוצעת לעיל.
10. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? בבקשה שבפניי לא עולה כל אי-ודאות ביחס לידיעת המערערת, או באי-כוחה, על ההחלטה שהומצאה להם ועל תוכנה. במקרה זה, אין בפגמים הנטענים כדי לגרום לסימן שאלה כלשהו ביחס למועד הגשתו של הליך. אין מדובר במקרה שבו אי-היכולת לקבוע את יום ההמצאה המדוייק משליכה על הקביעה האם מדובר בהליך שהוגש באיחור, שכן העיכוב שחל בהגשת ההליך הוא של חודשים ארוכים, ולא של ימים ספורים. בהתאם לכך, ונוכח הוראת תקנה 526 לעיל, אני קובע כי חרף הפגמים בהמצאה יש לראות את ההמצאה שבוצעה כהמצאה כדין. משכך, נפל איחור בהגשת ההליך..."
להוראה בעניין כתב בי-דין ראשון בתיק, שלא ניתן להגישו באמצעות פקסימיליה, יש הגיון תפקודי-ארגוני. בעת פתיחתו של תיק במזכירות נקבע לו מספר. כל התייחסות מאוחרת נעשית על-פי אותו מספר שנקבע בעת הפתיחה. בשעת הגשה באמצעות הפקסימיליה לא ניתן מספר לתיק ועל-כן עלולים להיגרם קשיים מינהלתיים בהמשך. יתרה מזאת, הגשתו של הליך מחייבת תשלום אגרה. אם האגרה אינה משולמת, אין לקבל את ההליך לרישום. במקרה זה היום בו שולמה האגרה נחשב כיום ההגשה.[176]

ב- עא"ח 1011/02[177] נדון ערעור על החלטת הרשמת, בה נדחתה בקשתו של המערער להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה. נפסק מפי כב' הנשיא ס' אדלר:

"3. טענות הצדדים בפנינו:
טוען המערער כי בקשה להארכת מועד אינה נמנית עם אותם כתבי בי-דין, אשר נקבעו בתקנות ככאלה אשר תקנה 497א(ג) חלה עליהם, וכי מתקין התקנות כיוון דבריו לכתבי בי-דין הראשונים בגינם נפתח במזכירות בית-הדין תיק עיקרי להבדיל מבקשה בכתב. לחילופין, טוען המערער כי תקנה 497א(ג) מסדירה את מערכת היחסים שבין עורכי-הדין לבין עצמם, ואינה עוסקת בהמצאת כתבי בי-דין לבית-המשפט. המערער אף מצביע על סיכוייו הטובים, לטענתו, בערעור ועל זכותו של כל אדם לשטוח טענותיו בפני ערכאת הערעור.
המשיבה תומכת בהחלטת הרשמת מטעמיה, ומוסיפה כי הבקשה להארכת מועד לא נתמכה בתצהיר כנדרש בבקשות הנתמכות בבסיס עובדתי. המשיבה מדגישה אף את העדרו של טעם מיוחד אשר יצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות הערעור.
הכרעה
4. הגשת מסמך בפקסימיליה
תקנה 497א עוסקת אמנם בהסדרת היחסים שבין עורכי-הדין לבין עצמם בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-דין, אולם תקנה 497ב מחילה את הוראותיה אף על המצאה לבית-המשפט. על-פי תקנה 497א(ג), על כתבי בי-דין הראשונים בתיק נמנית אף 'בקשה בכתב שהוגשה לפני הגשת כתב תביעה או ערעור'. משכך ברי, כי אף המצאה של בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, באמצעות הפקסימיליה, אינה המצאה כדין על-פי התקנות.
הטעם העומד בבסיס תקנות 497א ו- 497ב הוסבר לאחרונה על-ידי בית-המשפט העליון כדלקמן:
'להוראה בעניין כתב בי-דין ראשון בתיק, שלא ניתן להגישו באמצעות פקסימיליה, יש הגיון תפקודי ארגוני. בעת פתיחתו של תיק במזכירות נקבע לו מספר. כל התייחסות מאוחרת נעשית על-פי אותו מספר שנקבע בעת הפתיחה. בשעת הגשה באמצעות הפקסימיליה לא ניתן מספר לתיק ועל-כן עלולים להיגרם קשיים מינהלתיים בהמשך. יתרה מזאת, הגשתו של הליך מחייבת תשלום אגרה. אם האגרה אינה משולמת, אין לקבל את ההליך לרישום... במקרה זה היום בו שולמה האגרה נחשב כיום ההגשה.' (רע"א 4086/01 אלדר צוראל חברה להשקעות ולבניין בע"מ נ' אבישי אפרתי, תק-על 2002(3) 570)
5. בפסק-הדין שיצא מלפני בית-דין זה בעניין פריד-למפיטר (בש"א 1253/01 פריד-למפיטר – המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(4) 114) חל היום האחרון להגשת ערעור ביום 4.3.2001. המערער הגיש לבית-הדין את כתב הערעור באמצעות הפקסימיליה במועד זה, ולמחרת היום הגיע שליח מטעמו והגיש את הערעור במזכירות בית-הדין. נפסק, כי אמנם הערעור הוגש באיחור בן יום אחד, שכן המצאה באמצעות הפקסימיליה אינה המצאה כדין, אך בית-הדין החליט ש'לא לעמוד על קוצו של יום' ודחה את הבקשה לסילוק הערעור על-הסף.
בהחלטתה של הרשמת איש שלום בעניין הרב אליהו דיין (בש"א 1432/02 הרב אליהו דיין – מדינת ישראל, תק-אר 2002(3) 854) נקבע, כי אמנם המצאת כתב בי-דין הראשון באמצעות הפקסימיליה אינה המצאה כדין על-פי התקנות, אולם מאחר ועובר למתן פסק-דין פריד-למפיטר נהגה מזכירות בית-דין זה לקבל אף את כתבי בי-דין הראשונים בתיק באמצעות הפקסימיליה, אין למחוק את הערעור.
כפי שעולה מקביעות אלה, מגמתו של בית-דין זה היא אכן לברר את העניינים הבאים בפניו לגופם, ואין הוא ממהר לסלקם על-הסף בשל איחור קל בהגשתם.
6. במקרה דנן, הוגשה הבקשה הראשונה להארכת מועד על-ידי המערער באמצעות הפקסימיליה ביום האחרון הנתון להגשת בקשת רשות הערעור (23.9.2001). לאור הנוהג שהיה קיים בבית-דין זה עד ליום 4.12.2001, יום בו ניתן פסק-דין פריד-למפיטר, אנו סבורים שהיה מקום לדון בבקשתו של המערער, אף שהומצאה באמצעות הפקסימיליה, או להודיעו כי הוגשה שלא כדין וליתן לו הזדמנות להגישה כדין. לפיכך, נתייחס אנו אל הבקשה הראשונה ככזו שהוגשה כדין ונבחן האם יש בה משום טעם מיוחד המצדיק מתן הארכת מועד (ראה: דב"ע נג 95/-9 אליעזר גת – הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 555-556).
טעם מיוחד
7. לאחר עיון בתיק בית-הדין ובטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כפי שקבעה אף הרשמת, כי המערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק מתן הארכת מועד בעניינו. טענתו של בא-כוח המערער, כי במסגרת הזמן הקבוע להגשת בקשת רשות הערעור לא יעלה בידיו להכין טענותיו, אינה מהווה טעם מיוחד. כמוה, טענה כי נפלו בפסק-הדין של בית-הדין האיזורי טעויות, אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת מועד (ב"ש 208/68 דוד עבוד לוי נ' אריה לייב פריצקי, פ"ד כג(1) 55, 57).
אשר לסיכוייהם של בקשת רשות הערעור ושל הערעור
8. פסק-דינו של בית-הדין האיזורי הושתת ברובו על קביעות שבמהימנות ובעובדה, בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. משכך, נחה דעתנו כי נמוכים סיכוייהם של בקשת רשות הערעור ושל הערעור.
9. אנו מוצאים מקום לציין, כי במהלך ארבעת החודשים שחלפו מיום הגשת הבקשה הראשונה, קפא בא-כוח המערער על שמריו ולא עשה דבר על-מנת להגיש את בקשת רשות הערעור לגופה. עצם הגשת בקשה להארכת מועד טרם חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, אינה מעניקה זכות אוטומטית להארכת המועד להגשת הערעור, ועל המגיש אותה לעשות למען הגשת בקשת רשות הערעור סמוך לכך, ככל הניתן.
10. סוף דבר
מאחר שהמערער לא הצביע על טעם מיוחד שיצדיק מתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור ומשנמוכים סיכויי בקשת רשות הערעור, אנו דוחים את הערעור."
ב- רע"א 4086/01[178] נקבע כי הגשת ערעור באמצעות הפקסימיליה אינו נחשב כהגשה ראויה ובמועד. נקבע מפי כב' השופט א' גרוניס:

"1. בבקשת רשות ערעור זו עלתה השאלה, האם ניתן להגיש ערעור – במקרה המסויים ערעור לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 – באמצעות הפקסימיליה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) השיב בשלילה לשאלה זו ואנו מסכימים עימו.
2. המבקשת שלחה באמצעות פקסימיליה לבית-המשפט המחוזי כתב ערעור על החלטה של ראש ההוצאה לפועל, שניתנה בטענת "פרעתי". הדבר נעשה ביום האחרון המותר על-פי הדין, הוא היום החמישה-עשר מיום ההמצאה (תקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל)). כתב הערעור הוגש במזכירות בית-המשפט למחרת היום, ובאותה העת אף שולמה האגרה. דעתנו היא, כי במצב הדברים האמור אין להתחשב בעובדה שההודעה נשלחה בפקסימיליה תוך המועד הקצוב להגשת ערעור. המסקנה האמורה מתבקשת מהוראות הדין העוסקות בעניין. יצויין, כי אומנם עסקינן בערעור לפי חוק ההוצאה לפועל, אלא שמכוח תקנה 24(א) לתקנות ההוצאה לפועל כללי ההמצאה הם אלה הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
3. התקנות העוסקות בהמצאה באמצעות פקסימיליה הן תקנות 497א ו- 497ב לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנה השניה מבין השתיים קובעת ברישא, כי בעל דין רשאי להמציא לבית-המשפט באמצעות הפקסימיליה כתב בי-דין שהיקפו אינו עולה על חמישה עמודים, ולמעט כתבי בי-דין מסויימים. ההחרגה אינה מונה כתב ערעור. ברם, הסיפא של תקנה 497ב מורה, כי על ההמצאה יחולו הוראות תקנה 497א, בשינויים המחוייבים. והנה בגדרה של תקנה 497א מוצאים אנו, בפסקת משנה (ג), שנאמר כי הוראותיה של תקנה 497א לא יחולו על כתב בי-דין הראשון בתיק. מאחר שכתב הערעור הינו כתב בי-דין הראשון בתיק, הרי אין אפשרות להגישו באמצעות הפקסימיליה.
להוראה זו בעניין כתב בי-דין ראשון בתיק, שלא ניתן להגישו באמצעות פקסימיליה, יש הגיון תפקודי-ארגוני. בעת פתיחתו של תיק במזכירות נקבע לו מספר. כל התייחסות מאוחרת נעשית על-פי אותו מספר שנקבע בעת הפתיחה. בשעת הגשה באמצעות הפקסימיליה לא ניתן מספר לתיק, ועל-כן עלולים להיגרם קשיים מינהלתיים בהמשך. יתרה מזאת, הגשתו של הליך מחייבת תשלום אגרה. אם האגרה אינה משולמת, אין לקבל את ההליך לרישום (תקנה 2 לתקנות בית-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987). אין מחלוקת על כך שהאגרה במקרה המסויים שולמה רק למחרת יום המשלוח בפקסימיליה, שעה שהחומר הוגש במזכירות בית-המשפט. אי-לכך, במקרה זה היום בו שולמה האגרה נחשב כיום ההגשה.
4. נוסיף על כך, כי הסדר מיוחד נקבע לעניין הגשתו של הליך על דרך תקשורת בין מחשבים. הכוונה היא למקרה של תובענה ממוכנת, שעניינה הוסדר בפרק ט"ז 2 לתקנות סדר הדין האזרחי. הואיל ומדובר בהגשה בדרך חריגה, ולא ישירות במזכירות בית-המשפט, היה צורך לקבוע הסדר מיוחד. לעת הזאת עדיין אין בנמצא הסדר דומה לגבי הגשה באמצעות פקסימיליה של כתב בי-דין ראשון בתיק, ולכן חל ההסדר הרגיל. אף כאשר בעל דין מעוניין לפנות לבית-המשפט לשם קבלת סעד דחוף מחוץ לשעות העבודה הרגילות חל הסדר מיוחד, לרבות לעניין תשלום האגרה (תקנות סדרי דין (סעד מידי בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי-המשפט), התשל"א-1971, ובמיוחד תקנה 5). לכן, במקרה כזה אפשרית פניה באמצעות פקסימיליה, הגם שהעניין לא הוסדר במפורש.
5. לפיכך, הבקשה נדחית."

ב- בש"א 1253/01[179] נקבע מפי כב' השופט ע' רבינוביץ:

"1. המשיב (להלן: המוסד) הגיש ערעור (עבל 1071/01) ביום 4.3.2001 באמצעות מכשיר הפקסימיליה (למשמעות הדבר ולמשקלו נתייחס בהמשך), על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בחיפה (בל 3367/99; השופטת וימן ונ"צ סעדה ודהן), שניתן במעמד הצדדים ביום 31.1.2001. למחרת היום, הוגש כתב הערעור לבית-הדין באמצעות שליח...
9. לאחר עיון בטענות הצדדים, אנו סבורים, כי דין הבקשה להארכת מועדים שהגיש המוסד להתקבל (להבדיל מהבקשה להארכת מועדים להגשת הערעור, שלא הוגשה במקרה זה על-ידי המוסד).
10. תקנה 125 לתקנות בית-הדין לעבודה, קובעת את הדברים הבאים:
'מועד או זמן שקבע בית-הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא לפי שיקול-דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה.'
במקרה דנן, תגובת המוסד לבקשת המחיקה נתבקשה על-ידי בית-הדין, אך המוסד, כאמור, השהה את תגובתו זמן ממושך למדי, ורק כעבור כשלושה חודשים מהמועד שהוקצב למוסד למתן תגובתו, הוגשה הבקשה להארכת המועדים.
11. בנסיבות המקרה, למרות שהטעם לאיחור בהגשת תגובת המוסד לבקשת המחיקה לא משכנע דיו, יש מקום לאפשר הגשת התגובה לבקשת המחיקה, משום שמדובר בתגובה להליך, שעלול להביא למחיקת הערעור ולסיום ההליך בעקבותיו – תוצאה שמן הראוי שתינתן לאחר שמיעת הצד שעלול להיפגע ממנה (דב"ע
מז/53-9 שלום לינקולן רוזנברג – כונס הנכסים הרשמי, פד"ע יח 363).
הבקשה להארכת המועדים מתקבלת.
12. לאחר עיון בטענות המבקשת בבקשת המחיקה ובתגובה לבקשה להארכת מועדים מחד ובטענות המוסד ב"תגובה מטעם המשיב" מאידך, סבורים אנו, כי אין למחוק את הערעור, מהטעמים שיפורטו להלן.
13. פסק-הדין מושא הערעור, ניתן במעמד הצדדים ביום 31.1.2001, משכך המועד האחרון להגשתו היה ביום 2.3.2001. דא עקא, בתאריך 2.3.2001 חל יום ו'.
תקנה 3 לתקנות בית-הדין לעבודה (פגרות), התשמ"ד-1984 קובעת כי, יום ו' ייחשב כיום פגרה, אם הוא היום האחרון לפתיחת הליך, על-כן המועד האחרון להגשת הערעור היה, לכאורה, ביום 4.3.2001.
14. תקנה 497ב לתקנות סדר הדין האזרחי, שאומצה בתקנה 129(3) לתקנות בית-הדין לעבודה קובעת כי:
'עורך-דין המייצג בעל דין רשאי להמציא לבית-המשפט באמצעות פקסימיליה, כתב בי-דין שהיקפו אינו עולה על חמישה עמודים...; על המצאת כתבי בית-דין כאמור יחולו הוראות תקנה 497א בשינויים המחוייבים.'
תקנה 497א(ג) קובעת כי:
'הוראות תקנה זו לא יחולו על כתב בי-דין הראשון בתיק בין אותם בעלי דין...'
אין חולק, כי כתב הערעור הוא כתב בי-דין הראשון בתיק, ועל-כן לא ניתן היה להמציאו באמצעות מכשיר הפקסימיליה.
15. זאת ועוד, 'על השולח כתב בי-דין באמצעות הפקסימיליה להודיע טלפונית על משלוח כתב בי-דין ולערוך תרשומת של השיחה הטלפונית' (ע"א 7411/98 אבנר בורוכוב – אליהו טל, תק-על 2000(1) 843). המוסד לא טען, כי ביצע פעולות אלו ואין כל ראיה, כי מזכירות בית-הדין אישרה את קבלת כתב הערעור (ראה לעניין זה גם דב"ע נז/9-402 מופיק שקור – מוסלח טמראווי, עבודה ארצי לא(3) 48).
משכך, יש לראות את הערעור כאילו הוגש ביום 5.3.2001 – הוא היום בו נשלח על-ידי שליח לבית-הדין והתקבל.
16. כיוון שהמועד הקבוע להגשת הערעור היה ביום 4.3.2001, יש לראות את הערעור כאילו הוגש באיחור בן יום אחד.
17. המוסד בתגובתו לא הצביע על כל טעם לאיחור בהגשת הערעור, ולא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, כיוון שסבר שהגיש את הערעור במועד.
לחלופין טען המוסד את הדברים הבאים:
'הרי שמכל מקום מדובר באיחור של 3 ימים בלבד (ששניים מתוכם הם ימי סוף השבוע) וללא שנגרם כל נזק למבקשת כתוצאה מהאיחור האמור.
המשיב יוסיף ויטען כי בכגון דא נוהג בית-הדין הנכבד להתיר למבוטחים להגיש הודעות ערעור גם במקרים בהם האיחור בהגשתן עולה על חודש ימים ויותר, וזאת בשל העובדה שמדובר בזכאות (או העדר זכאות) לגמלאות מתחום הביטחון הסוציאלי, ולאור החשיבות המיוחדת שיש לביצוע תשלומי גמלאות למי שזכאי להן – מחד, ושלילת הזכאות ממי שאינו זכאי לגימלה – מאידך.
המשיב יטען, לפיכך, כי הרציונל האמור חל גם כאשר המוסד הוא זה המגיש את הערעור, ובפרט כאשר מדובר באיחור בן ימים ספורים בלבד.'
18. אכן, בית-דין זה נוהג גמישות בהליכים שבפרוצדורה, הכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
המוסד נהג בהליך זה ברשלנות לא מעטה, אך חרף זאת החלטנו בנסיבות הקיימות לא לעמוד על קוצו של יום, בין השאר, בהתחשב בכך שמדובר במקרה דנן בשאלה הדורשת בירור, שראוי לדון בה, ושאין לומר מראש שהסיכויים לזכות בערעור לא קיימים כלל (ראה עא"ח 9/99 אברהם הרמן – המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001
(1) 1022).
19. בנסיבות המקרה, מן הראוי להטיל על המוסד הוצאות ממשיות."
ב- בש"א 4119/01[180] בדחותו ערעור על החלטת כב' הרשם ע' שחם קובע כב' השופט א' ריבלין:

"1. זהו ערעור על החלטת כב' הרשם ב' אוקון ב- בש"א 3452/01, בה נתנה למשיב ארכה להגשת ערעורו ב- ע"א 3237/01.
ביום 24.4.01 הגיש המשיב את ערעורו (להלן: "ע"א 3237/01") על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן ביום 28.2.2001. לטענת המערער דכאן, ע"א 3237/01 הוגש לאחר המועד הקבוע בחוק. המשיב הגיש לכב' הרשם בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, ולפי דבריו בקשה זאת הוגשה 'למען הזהירות בלבד'. בהחלטתו, קבע כב' הרשם, כי המשיב לא איחר את המועד להגשת ערעור הקבוע בחוק, ואף בהנחה שהמשיב איחר את המועד האמור, ניתנת לו ארכה. מכאן הערעור שלפנינו.
המערערת טוענת (בהודעת הערעור ובתגובתו לתשובת המשיב), בעיקרו של דבר, כי המשיב ידע על כך שפסק-הדין נשוא ע"א 3237/01 התקבל אצלו באמצעות מכשיר הפקסימיליה ביום 3.1.01. לפיכך, טוענת המערערת, המועד הרלוונטי לתחילת מירוץ הזמן להגשת הערעור הוא ה- 3.1.01. עוד טוענת המערערת, כי טעה כב' הרשם כאשר נענה לבקשת הארכה של המשיב, שכן במקרה דנן לא התקיים כל טעם מיוחד למתן ארכה. המשיב בתגובתו, סומך ידו על החלטת כב' הרשם.
2. דין הערעור להידחות. בהחלטתו קובע כב' הרשם, כי משלוחו של פסק-הדין נשוא ע"א 3237/01 לפרקליטות המחוז באמצעות מכשיר הפקסימיליה לא היווה המצאה כדין, שכן מחמת הפגמים שונים שנפלו במשלוח לא התקיימו תנאי תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד קובע כב' הרשם, כי גם בהנחה שמועד ההמצאה הוא מועד הידיעה של בעל הדין אודות פסק-הדין, חייבת הידיעה להיות ממשית ורלוונטית, היינו כזו היכולה לגבש טענת השתק. אין עילה להתערבות בקביעתו של כב' הרשם, כי במקרה דנן לא התקיימה ידיעה כאמור, ובוודאי שלא התקיימה הסתמכות מצד המערערת. ודוק: העובדה שהמשיב מודה בכך שהתברר לו בדיעבד שפסק-הדין התקבל במכשיר הפקסימליה שלו כאמור, אינה מעלה ומורידה לעניין הקביעות האמורות. ומכל מקום מקובלת עלי קביעתו של כב' הרשם, לפיה הפגמים שנפלו במשלוח פסק-הדין מהווים טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה. ובהקשר זה, אי-יכולתו של המשיב להצביע על הטעות הספציפית שארעה במשרדיו נובעת מאותם פגמים פרוצדורליים. אשר-על-כן, דין הערעור להידחות."
על-פי תקנה 497א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129(3) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 על השולח כתב בי-דין באמצעות מכשיר הפקסימיליה להודיע לנמען בטלפון תוך 24 שעות משעת המשלוח, כי שלח לו בפקסימיליה את כתב בי-הדין וכי העתק ממנו מצוי במזכירות בית-המשפט, ולערוך תרשומת של ההודעה הטלפונית, שתכלול את פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שנמסרה לו ההודעה. בא-כוח קלדרון הסתפק, ככל הנראה, וכעולה מהנספחים שצירף לטיעוניו בערעור, ב"דף משלוח בפקסימיליה", ולא יסף. ב- ע"ע 1225/01[181] נפסק מפי כב' הנשיא ס' אדלר:

"6. טיעוני הצדדים בפנינו
תמצית טענת בא-כוח מור בפנינו היא, בקליפת אגוז, כי כל השתלשלות העניינים, כפי שארעה היתה נמנעת, אלמלא נהג קדלרון בדרך שנהג: דבק בניסיונותיו לקבל פסק-דין בהעדר הגנה; נמנע מלהודיע לבא-כוח מור, כי לא יגיש תצהיר נוסף; עמד על הוצאות בערעור דנן.
בא-כוח קלדרון מצידו, חזר באריכות על השתלשלות האירועים 'המדוייקת' בהליך, במטרה להוכיח טענותיו בדבר רשלנות מצטברת מטעם מור או בא-כוחו אשר גרמו לו נזק של שיהוי הדין המצדיק, לשיטתו, הטלת הוצאות על מור.
עד כאן מסכת האירועים וטיעוני הצדדים בערעור.
7. הכרעה
לאחר ששקלנו את כלל הטענות, אנו סבורים כי אין מקום לפסוק הוצאות למערער בשלב זה וכי עדיף שהליך זה יובא בחשבון בעת קביעת שיעור ההוצאות בעת מתן פסק-הדין בהליך העיקרי ובהתחשב בתוצאתו.
אכן, מרישומי בית-הדין קמא עולה, כי החלטת הרשמת שטיין הומצאה כדין למשרדו של בא-כוח מור ועל-כן היה עליו להגיש תצהיריו במועד. אולם, לעניין זה יפים, בהיקש, דברים שנאמרו על-ידי בית-המשפט העליון בסוגיית הארכת מועד להגשת ערעור, ולפיהם טעות של עורך-דין או של בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה (ראה: ע"א 6824/00 משה ידידה נ' סול קוט ואח' (טרם פורסם – ניתן ביום 15.3.01). כך נהג בא-כוח מור, משהגיש לבית-הדין קמא תצהיר מטעמו בו הבהיר, כי החלטת הרשמת לא הגיע לידיו או לידי מי מעובדי משרדו.
יתרה מכך, על-פי תקנה 497א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129(3) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 על השולח כתב בי-דין באמצעות מכשיר הפקסימיליה להודיע לנמען בטלפון תוך 24 שעות משעת המשלוח, כי שלח לו בפקסימיליה את כתב בי-הדין וכי העתק ממנו מצוי במזכירות בית-המשפט, ולערוך תרשומת של ההודעה הטלפונית, שתכלול את פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שנמסרה לו ההודעה. בא-כוח קלדרון הסתפק, ככל הנראה, וכעולה מהנספחים שצירף לטיעוניו בערעור, ב"דף משלוח בפקסימיליה", ולא יסף.
מעבר לנדרש נדגיש, כי ההליך המתנהל בין הצדדים בבית-הדין קמא מגיע, כאמור, זו הפעם השניה לפתחו של בית-דין זה. מעיון בטיעוני הצדדים והחלטות בית-הדין קמא, מושא הערעור הזה, כמו גם הקודם, עולה שהמדובר במסכת התדיינות שהסתעפה שלא לצורך. נכון וראוי הוא, כי הסכסוך יבוא לסיומו לאחר שהצדדים ימצו את טענותיהם עד תום, בהליך העיקרי לגופו. תחת זאת, מנהלים הצדדים מאבקים של לא כלום, ונמצאים גוררים ונגררים שלא לצורך.
8. סוף דבר
הערעור מתקבל. החלטת בית-הדין קמא, מיום 24.5.01, בטלה. המערער רשאי להגיש תצהירי עדות ראשית, ככל שאלה טרם הוגשו, בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק-דין זה. ההליך מוחזר לבית-הדין קמא על-מנת שידון בו לגופו. כאמור בסעיף 7 לעיל, הוצאות הליך זה יובאו בכלל חשבון בעת קביעת שיעור ההוצאות בפסק-הדין הסופי בהליך העיקרי."
ב- ע"א (י-ם) 1119/00[182] נקבע מפי כב' השופט צבי סגל:

"4. בתשובתה לתגובה מיום ... העלתה בא-כוח המבקשת טענה חדשה, לפיה ההודעה על הדיון הומצאה לה שלא כדין, לאחר שההודעה נשלחה אליה בדרך של "המצאה באמצעות פקס", מבלי שצורף לה הדף המקדים, כנדרש על-פי תקנה 497א(4) לתקנות.
ראוי להדגיש, כי מטרת המחוקק בהצבת דרישה זו הנה ברורה, ובבסיסה עומד הרצון להבטיח כי מקבל הפקס יהיה מודע למהות העניין בו מדובר ולפרטי השולח.
מעיון בדף הפקס, כפי שנשלח מבית-המשפט למשרדה של בא-כוח המבקשת, מתבקשת מאליה המסקנה כי מטרה זו נתמלאה. החלטת בית-המשפט נשלחה על גבי אותו דף פקס שנתקבל מאת בא-כוח המשיבה, ואשר כלל בחובו בקשה שהופנתה לבית-המשפט להזמין את הצדדים לדיון. על-כן ברור, כי בא-כוח המבקשת ציפתה להחלטת בית-המשפט בתגובה לבקשתה. ההזמנה לדיון היתה תחת הכותרת "החלטה", והיא כללה אזכור לכך שנשלחה מבית-המשפט המחוזי בחתימת בית-המשפט. לא-זו-אף-זו, לאחר שנשלחה ההזמנה לדיון, התקשרה גם מזכירת בית-המשפט כדי לוודא קבלת הפקס, וקיבלה לכך אישור מאת בחורה בשם איילת (ראו: תחתית דף הפקס). על -כן, מבחינתה של בא-כוח המבקשת, אשר לא חלקה על קיומה של מזכירה במשרדה העונה על-שם זה, לא היה ספק בדבר מהות העניין ופרטי השולח.
לסברתי, אין לראות בטענה זו אלא ניסיון מצד בא-כוח המבקשת להיאחז בלשון התקנה, כדי להצדיק את היעדרותה מהדיון, כאשר ברור לכל כי היעדרותה נבעה מכך שלא מילאה אחר חובתה על-פי דין, ולא יידעה את בית-המשפט בדבר מענה החדש. בא-כוח המבקשת מודה (בטענה 4ד' לתגובתה), כי אין זו הפעם הראשונה שבה היא מקבלת כתבי בית-דין בדרך האמורה, ללא הדף המקדים, ועל-כן, העובדה שזו הפעם הראשונה בה היא מלינה על דרך משלוח זו מעידה, היא עצמה, על הניסיון להצדיק את היעדרותה מהדיון.
5. בנסיבות אלו, משלא הוכח לפני כל פגם דיוני במתן פסק-הדין, לא נותר לי אלא לקבוע כי ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד נתקבלה כדין."
ב- בש"א 3452/01[183] נדונה השאלה מה דין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר פסק-הדין הועבר למערער בפקסימיליה ולא נתמלאו התנאים הנדרשים בתקנות להעברה בפקסימיליה.

נפסק מפי כב' הרשם ב' אוקון:

"מהו מצב הדברים כאן?
למערער נשלח פסק-הדין באמצעות פקסימיליה ביום 1.3.01. הוא התקבל פיסית באותו מועד. עם זאת, קשה לומר כי פסק-הדין אכן הומצא למערער. הטעם לכך הוא שמזכירות בית-המשפט לא עמדה בכל הדרישות הנוגעות להמצאה באמצעות הפקסימיליה.
על-פי תקנה 497א שומה על השולח להודיע לנמען בטלפון בתוך 24 שעות מעת המשלוח, על דבר המשלוח. הודעה זו חייבת למצוא ביטוי בתרשומת. מזכירות בית-המשפט לא ערכה כל תרשומת מסוג זה. אמת, המערער אינו מבקש להיאחז בפגם זה. הוא מציין כי 'הניסיון מלמד כי בירור טלפוני שכזה אכן נעשה, שכן כך נוהגת מזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים'. ואולם, להעדרו של רישום מסוג זה, יש השלכה על צפיותיו של בעל הדין האחר בנוגע לתחילת מירוץ הזמן להגשתו של הערעור. בהעדר רישום במזכירות בית-המשפט, אין בידו לוודא, אפילו טרח לעשות כן במזכירות בית-המשפט, כי אכן נעשתה המצאה כדין. ממילא טענתו כי נצמחה לו "מעין חסינות" היא טענה פגיעה ורופפת, שכן אין אישוש לטענה שההמצאה אכן הושלמה.
אך העדר תרשומת אינו פוגע רק בחסינות לה יכולים לטעון יתר בעלי הדין. הוא פוגע גם במערער עצמו. לו נערכה תרשומת ניתן היה לשחזר את עיקרי השיחה וללמוד מי השיב לשיחה הטלפונית שניזומה על-ידי מזכירות בית-המשפט (בהנחה שהתנהלה שיחה כזו). שחזור כזה היה יכול לחשוף את פשר הטעות ומקורותיה.
אכן כיצד יכולה המשיבה להפחית בחשיבות התרשומת ("טענות סרק"), ובאותה נשימה לבוא בטרוניה אל המערער על כי 'על-פי הבקשה והתצהיר התומך בה אין לדעת מי טעה (אם טעה) ומתי טעה ועל-כן וכך קובעת ההלכה הפסוקה דין הבקשה להידחות על-הסף'. אילו נערכה תרשומת, ניתן היה לדעת מי טעה וכיצד. כיוון שחובת עריכת התרשומת מוטלת על מזכירות בית-המשפט, לא ניתן לגלגל את הסיכונים הנובעים מחוסר עריכתה על המערער. למערער נגרם "נזק ראייתי" עקב העדר תרשומת, המונע ממנו לפרט מי טעה וכיצד, פירוט אשר יכול להצדיק, גם לדעת המשיבה, מתן ארכה עקב טעות משרדית.
ועוד פגם: התקנות מחייבות את השולח לצרף דף לוואי, "דף משלוח בפקסימיליה", עליו יצויינו, בין היתר, פרטי התיק. דף לוואי כזה לא נשלח אל המערער על-ידי המזכירות. גם פגם זה פוגם בעצם האפקטיביות של ההמצאה. אמת, אין מחלוקת כי פסק-הדין הגיע לידי המערער. לעניין זה, אין בדף הלוואי כדי להעלות או להוריד. על-כן, כנראה, לא נחה דעתה של המשיבה עד שהציגה טיעון זה כ'ניסיון פתלתל להשיג אורכה מקום שאין לתיתה תוך ניסיון של היתלות מעושה בתקנות'. מילים כדורבנות, אך לא ניתן להסכים עמן.
דף הלוואי נועד לייחד את דבר המשלוח של הפקסימיליה. בידוע הוא שמשלוח באמצעות מכשיר זה, בעיקר אם מדובר במשלוח למכשיר עמוס, עלול ליצור תקלות שונות. תקלות אלה יכולות לנבוע משלוח חלקי, אך גם מעירוב בין מסמכים שונים, המגיעים לאותו מכשיר בפרקי זמן קצרים. דף הלוואי הוא בבחינת "פורמו", נאמר סימן קריאה. הוא נועד לזהות את השולח ואת נושא המשלוח.
משלוח של פסק-דין ללא דף לוואי של המזכירות יכול לטעת בלב הנמען מסקנות שונות. האם מדובר במשלוח פנימי בין יחידה ליחידה? האם מדובר בהמצאה, או בבקשה לשלוח עותק של פסק-דין לצרכים אחרים?
אכן, גם אם נניח כי מועד ההמצאה הוא מועד הידיעה של בעל הדין אודות פסק-הדין, ולאו דווקא מועד השלמתה של המצאה כדין, ובעיני תוצאה זו היא מסופקת, חייבת הידיעה להיות ממשית ורלוונטית. בכל מצב אחר יחול הגיונם של הדברים שנקבעו ב- בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840, על-ידי כב' המשנה לנשיא:
סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל "הידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשלב את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרות לגבי תאריך הידיעה.
זהו גם המצב כאן. לא ניתן לסמוך על הידיעה של המערער, כאשר ידיעה זו אינה מסויימת ואינה ברורה. לא ניתן לסמוך על עצם קבלת פסק-הדין ככלי לבלימת טענה של טעם מיוחד, כאשר בהמצאה נפלו פגמים מהסוג שפורט. בדרך-כלל יש להקפיד על ההוראות הנוגעות לדרכי ההמצאה. התקנות מעדיפות את דרך השימוע. גישה זו תורמת לוודאות המשפטית. אין מקום לרכך אותה יתר על המידה על-ידי הכרה ב"מעין המצאה" או "המצאה בערך" או "ידיעה כהמצאה", אלא במקרים מיוחדים. ההתעלמות מפגמים בהמצאה עלולה לעודד העלאת טענות-סף טקטיות, שעיקר כוחן בהתשה. אף אם נניח כי לא ניטל הכוח הפועל של ההמצאה, חרף התקלות שהתלוו לה, ברור כי תקלות אלה מהוות טעם מיוחד למתן ארכה. אכן, קבלתו הפיסית של פסק-דין אינה נדמית להמצאה. אמנם ייתכן לסבור, וזהו לכאורה המצב כאן, שהמצאה הושלמה, והפגמים אינם יורדים לשורש השתכללותה.
אך ככל שגדלים הפגמים בדרכי ההמצאה מתחזק הבסיס לקיומו של טעם מיוחד.
ולבסוף, גם טענת ההסתמכות של המשיבה אינה מבוססת. טענה זו שהובאה ללא תמיכה ראייתית בתגובה בכתב של המשיבה, מקופלת במשפט לפיו 'הח"מ לא ידע על כוונה להגיש ערעור אלא ההפך משחלף המועד הניח הח"מ כי המבקש (המערער) החליט שלא לערער'. אין צורך לעמוד על כך שהטעם של מעין חסינות הוא בעיקרו של דבר חסינות בעל הדין ולא בא-כוחו. אך אפילו ניתן להתייחס לשני אלה בכפיפה אחת, הרי לא יכולה להיווצר הסתמכות על בסיס עצם ציון דבר בשורה מודפסת על פני פסק-הדין. שורה זו יכולה ללמד על ניסיון המשלוח של השולח ועל קבלה על-ידי הנמען. אין היא מלמדת כי בוצעה המצאה, זהו הטעם שבשלו קבעו התקנות "חגורת ביטחון" של שיחת טלפון ומכתב לוואי. העובדה שהמשיבה הסתפקה בציון זה ולא טרחה לוודא את דבר ההמצאה (למשל במזכירות בית-המשפט), מלמדת כי היתה כאן "הנחה" אך לא הסתמכות. ככל שניתן ללמוד מהתצהיר שנספח לבקשת המערער, אפילו היה נערך בירור כזה, לא יכולה היתה המזכירות של בית-המשפט לדווח על המצאת פסק-הדין (להבדיל ממשלוחו), וממילא היתה ההנחה מתאיינת. התוצאה היא שניתנת למערער ארכה כמבוקש."[184]
ב- בג"צ 3459/99[185] נקבע מפי כב' השופט מ' חשין:

"המשיבים מתבקשים להגיב, תוך 20 יום, על תגובת בא-כוח העותרים שמיום 5.6.2000.
בהחלטתי מיום 5.3.2000 ביקשתי את בא-כוח העותר כי יואיל להגיב תוך שבעה ימים על הודעת המדינה שמיום 2.3.2000. בא-כוח העותרים לא הגיב כפי שהתבקש ועל-כן כתבתי את החלטתי מיום 30.5.2000.
עתה מודיעני בא-כוח העותרים כי שלח הודעה לבית-המשפט ביום 20.3.2000, ולהוכחה מצרף הוא להודעתו אישור פקסימיליה כי ההודעה נתקבלה במזכירות בג"צ.
תשובתו זו של בא-כוח העותרים אינה מקובלת עליי, ומשני טעמים: ראשית לכל, בא-כוח העותרים לא הגיב על הודעת המדינה תוך שבעה ימים כפי שנתבקש (ההחלטה נמסרה לעורך-דין לקר ביום 6.3.2000). שנית, אבקש להסב את תשומת ליבו של עורך-דין לקר להוראת תקנות 497ב ו- 497א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לא שמענו מעורך-דין לקר כי קיים את החובה שהתקנות הטילו עליו."
ב- ע"א 7411/98[186] נקבע לעניין החובה לברר גורל משלוח בפקסימיליה מפי כב' הרשמת מ' אגמון:

"ראשית אציין, כי בקשת המערער להארכת מועד להפקדת ערבון לא היתה מונחת בפני בעת שנתתי את פסק-דיני, והיא אף אינה נמצאת בתיק בית-המשפט. בא-כוח המערער טוען כי בקשה זו נשלחה לבית-המשפט באמצעות הפקסימיליה, אך לא צירף לבקשתו אישור משלוח בפקסימיליה.
כמו-כן, בהתאם לאמור בתקנות 497ב ו- 497א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על השולח כתב בי-דין באמצעות הפקסימיליה להודיע טלפונית על משלוח כתב בי-הדין ולערוך תרשומת של השיחה הטלפונית. בא-כוח המערער לא טען כי ביצע פעולות אלו.
לפיכך, משלא וידא בא-כוח המערער כי בקשתו להארכת מועד להפקדת הערבון הגיעה לתעודתה ונתקבלה על-ידי מזכירות בית-המשפט, הרי שיש לראותה כאילו לא הוגשה, ולכן אין מקום להורות על ביטול פסק-הדין.
למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי אף לו היתה מונחת בפני בקשת המערער להארכת מועד להפקדת הערבון, לא היה מקום לקבלה..."
ב- ע"א 27/99[187] נדונה בקשה למחיקת הערעור על-הסף, מהטעם שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו. נפסק מפי כב' הרשמת מ' אגמון:

"אכן, כפי שטוענים המערערים, בעבר נפסק כי קבלת העתק של פסק-דין על-ידי פלוני, כאשר פסק-הדין לא נמסר באופן הדרוש על-פי התקנות, לא תיחשב כמסירה הגוררת אחריה את תחילת ספירת הימים לצורך קביעת מועד הערעור (ע"א 127/60 "שרונה" נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187).
אולם עיון בפסקי-הדין מאוחרים יותר מלמד כי בעת האחרונה חל שינוי בהלכה זו.
כך למשל, ב- ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרן, פ"ד מ(1) 328, אמר כב' השופט בך כי:
'כשלעצמי הייתי מוכן לקבוע כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבוע בתקנות. כך, למשל, במקרה שלפנינו, לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית-המשפט, שההודעה האמורה הגיעה לידיו מספר שבועות... לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודעה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף בהעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל.'
גישה זו אומצה בהחלטותיהם של הרשם צור ושל הרשמת אפעל-גבאי. כך, למשל, ב- בש"א 340/99 בנק עצמאות למשכנתאות נ' שפוך, תק-על 89(4) 84, אמר כב' הרשם צור, בהתייחס להלכה שהיתה קיימת בעבר, כי:
'הלכה נוקשה זו רוככה במקצת ובית-המשפט מוכן כיום לבחון – על-פי הוכחות ישירות או נסיבתיות – אם כתב בי-הדין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות... אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל דין כי הכתב התקבל בידו.'
כב' הרשמת א' אפעל-גבאי גם הצטרפה לעמדה המעדיפה את יסוד ה"ידיעה" על פני "ההמצאה", בקובעה כי דרכי ההמצאה הקבועות נועדו להשיג תכלית מסויימת והיא ידיעתו של בעל הדין על מתן החלטה בעניינו. לכן אם תכלית זו מושגת בדרך אחרת מלבד באמצעים הקבועים בתקנות, אין כל הצדקה להתעלם מכך (ראה: בש"א 548/94 ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין, תק-על 94(2) 1779).
ולאחרונה, קבע כב' הנשיא ברק, כי:
'הדין הוא שיש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". על-פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק-הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד ה"ידיעה".' (רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן, תק-על 97(2) 59).
מן האמור לעיל עולה, כי על-פי ההלכה כיום, אם הגיע פסק-הדין לידיו של בעל דין שלא באחת מדרכי ההמצאה הקבועות בתקנות, הרי מניין הימים להגשת ערעור יחל מיום זה, וזאת למרות שפסק-הדין טרם הומצא לו כדין.
במקרה דנן, מודים המערערים כי פסק-הדין הועבר בפקסימיליה לבא-כוחם הקודם, אך לטענתם, ההמצאה לא היתה כדין בשל אי-צירוף דף המשלוח והעדר חתימת השולח על כל עמוד.
דא עקא, שפגמים אלה לא שללו את ידיעתם של המערערים בדבר קיומו של פסק-הדין ותוכנו, ואף מתגובתם-לבקשה עולה כי פנו לעורך-דין אחר על-מנת להתייעץ אותו בעניין הגשת ערעור על יסוד האמור בפסק-הדין, עוד בטרם הומצא להם.
יתר-על-כן, המערערים אף טוענים כי הסתמכו על הוראות פסק-הדין בדבר אופן ההמצאה, ועל-כן המתינו כי יישלח אליהם בדואר רשום.
בנסיבות אלה, אין חולק על כך, שדבר קיומו ותוכנו של פסק-הדין הובא לידיעת המערערים עוד לפני המצאת פסק-הדין על-פי התקנות.
אין באפשרותי לקבוע את המועד המדוייק בו קיבלו המערערים את פסק-הדין, מהטעם שהם לא ציינו מתי הועבר אליהם פסק-הדין באמצעות הפקסימיליה, אלא שניתן להניח כי המערערים קיבלו את פסק-הדין ימים ספורים לאחר שניתן. מכל מקום, לאור האמור בתגובת המערערים, המדובר במועד המוקדם מיום 19.11.98, לפחות במספר שבועות.
הערעור הוגש ביום 3.1.99, ומשקבעתי כי פסק-הדין הובא לידיעת המערערים לפני יום 19.11.98, הרי המסקנה העולה מכאן היא כי הוגש באיחור.
מוסיפים המערערים וטוענים, כי העובדה שביצועו של פסק-הדין עוכב הן על-ידי בית-המשפט המחוזי והן על-ידי בית-משפט זה, למרות שהובא לידיעתם כי הבקשה הוגשה באיחור, מובילה למסקנה כי אין מקום למחוק את הערעור, וכי עמדתם בעניין זה התקבלה.
אין בידי לקבל טענה זו.
בית-המשפט המחוזי, אשר עיכב את ביצועו של פסק-הדין, לא נדרש לדון בשאלת מועד הגשת הערעור לבית-משפט זה, ואילו כב' השופט זמיר, אשר דן בבקשת להארכת עיכוב הביצוע, העניק אך צו עיכוב ארעי, וקבע כי החלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע תינתן לאחר מתן ההחלטה בבקשה שבפני.
מכאן, שבית-המשפט המחוזי וכב' השופט זמיר לא נקטו עמדה כלשהי בעניין מועד הגשת הערעור, ועל-כן אין בעובדה שביצועו של פסק-הדין עוכב זמנית, כדי לשנות את מסקנתי כי הערעור הוגש באיחור.
אשר-על-כן, אני מורה על מחיקת הערעור מחמת שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו.
כמו-כן, אני מחייבת את המערערים לשלם למשיבים הוצאות בסכום כולל של 1,500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד יום התשלום בפועל."
ב- דב"ע 47/98-13[188] נדונה בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית-הדין האיזורי בחיפה מיום 26.2.98, שניתנה במסגרת הליך בסכסוך קיבוצי. נפסק מפי כב' הרשם מ' מירון כי:

"על ההחלטה האמורה ניתן לבקש רשות ערעור תוך שבעה ימים מיום מסירתה.
2. ההחלטה נשלחה אל הצדדים בפקסימיליה ביום ו' 27.2.98. בא-כוח המבקש טוען שהיא נתקבלה ביום א', 1.3.98. במקביל, נשלחה ההחלטה בדרך הרגילה, באמצעות אישור מסירה אשר לפיו היא נמסרה ביום ה', 5.3.98.
3. לפי האמור בבקשה, ניסה נציגו של בא-כוח המבקש להגיש בקשה לרשות ערעור ביום ה' 12.3.98, אך המזכירות סרבה לקבלה משום שהעתק ממנה לא נמסר אותה עת לבא-כוח המשיבה וממילא לא ציין בא-כוח המבקש על-גבי הבקשה כמתחייב, כי העתק נמסר.
מזכירות בית-הדין ניסתה ליצור קשר טלפוני עם בא-כוח המבקש אך הדבר לא עלה בידה מן הטעם שנבצר מבא-כוח המבקש להגיע למשרדו באותו יום עקב אירועי פורים 'שמנעו כל תנועה במרכז העיר'.
4. בא-כוח המשיבה הביע התנגדות לבקשה מטעמים אלה:
א. החלטת בית-הדין האיזורי נמסרה לבא-כוח המבקש לכל המאוחר ביום 3.3.98 שכן באותו יום הוגש לבית-הדין הזה ערעור הנוגע לפסלות אב בית-הדין האיזורי ובו צויין דבר מתן ההחלטה מיום 26.2.98;
ב. תקנה 475(4) מתירה מסירת כתבי בי-דין בפקסימיליה;
ג. אין שחר לטענת המבקש ש'הבעיה הנה, כביכול, רק בכך שהבקשה לא הוחתמה בחותמת 'נתקבל'', ואפילו נתקבלה הבקשה ביום 12.3.98, גם אז היא הוגשה באיחור;
ד. המבקש לא הראה טעם מיוחד להארכת המועד ואין מקום לנקוט גישה סלחנית.
5. בתגובת המבקש להתנגדות המשיבה נטען כי לא נתקיימו ההוראות המאפשרות מסירה בפקסימיליה ויש לראות במסירה שבוצעה ביום 5.3.98 באמצעות אישור המסירה המצאה כדין ומאותו מועד למנות את הימים.
6. תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עניינה המצאה בפקסימיליה. בא-כוח המבקש לא פרט על שום מה לא נתקיימו הוראות תקנה זו ומדוע יש למצוא דופי בהמצאת ההחלטה באמצעות הפקסימיליה.
הואיל וההחלטה נשלחה ביום ו' בשבוע, 27.2.88, יש לראות כאילו נשלחה 'ביום החול שלאחריו', דהיינו ביום א', 1.3.98 (תקנת-משנה(1) לתקנה 497א).
לרשות המבקשת עמדו שבעה ימים החל מיום 2.3.98, כלומר המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור היה 8.3.98.
7. אשר לטענה כי יש להכיר אך במסירה שבוצעה באמצעות אישור המסירה, עלי לומר שבעצם, מזמין בא-כוח המבקש את בית-הדין להתעלם מן העובדה שההחלטה נמסרה לו ביום 1.3.98. דומני שאין בידו לעשות כן.
מטרת ההמצאה היא להביא מסמך או מידע לידיעת הנמען (בענייננו – בא-כוח המבקש) וכל דרך שהיא אחרת מזו של המצאה אישית, מותרת, ובלבד שההנחה היא שהדבר יובא לידיעת הצד עצמו (תקנות סדרי הדין, וינוגרד הוצאת הלכות, כרך שני, עמוד 852א והאיזכורים שם).
בעניין מסויים קבע בית-המשפט בהוראה ברורה שיש לשלוח פסק-דין לבא-כוח הצדדים אך מזכירות בית-המשפט מסרה אותו לידיהם שלא בדרך משלוח. אחד הצדדים טען כי המסירה לא היתה כדין משום שלא בוצעה בדרך שהותוותה. בית-המשפט העליון, בדונו בערעור, קבע כי טענה זו אין בה ממש ואין לשלול המצאת פסק-הדין בכל דרך אחרת הקבועה בתקנות. הדגש לעניות דעתי, הושם על התפיסה שפסק-הדין נמסר (בש"א 89/35 א. זילברדיק ואח' נ' לדר חסון מהנדסים בע"מ, פ"ד מב(4) 678, 680). ובכלל, מסירה לעורך-דין, היא מסירה מספקת (ע"א 83/23 סוזן ריטה יוחימק ואח' נ' תרז קדם ואח', פ"ד לח(4) 309, 314)..."

* ייכנס לתוקף ביום 1.6.05.
[172] ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' רחל טכורש ואח', תק-על 2005(1) 2132.
[173] בש"א (י-ם) 9347/04 יושפה מערכות ואח' נ' חיים מן, עורך-דין, תק-של 2005(1) 10364 (לפירוט נוסף בעניין זה ראה את פסק-הדין במלואו בשער א', בפרק ג', בה"ש 15 לעיל).
[174] רע"א 449/04 דני בן אליעזר ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף עפולה, תק-על 2004(4).
[175] בש"א 6171/04 גב' רינה מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף חולון (838), תק-על 2004(3) 405.
[176] רע"א 4086/01 אלדר צוראל חברה להשקעות ולבניין בע"מ נ ' אבישי אפרתי, תק-על 2002(3) 570.
[177] עא"ח 1011/02 ג'בארין וליד שריידי נ' עותאמה נארימאן רימאן, תק-אר 2003(3) 228.
[178] רע"א 4086/01 אלדר צוראל חברה להשקעות נ' אבישי אפרתי, תק-על 2002(3) 570.
[179] בש"א 1253/01 פריד-למפיטר ציפי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(4) 114.
[180] בש"א 4119/01 סלע חברה לשיכון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2001(3) 1809.
[181] ע"ע 1225/01 אייל מור נ' שלמה קלדרון, תק-אר 2001(3) 451.
[182] ע"א (י-ם) 1119/00 האחים י.ד כהן חברה נ' אוהבי יעקב, תק-מח 2001(2) 16177.
[183] בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון, תק-על 2001(2) 855.
[184] כמו-כן ראה בש"א 3484/00 בן ציון ג'רסי ואח' נ' רבקה גהסי ואח', תק-על 2000(3) 458.
[185] בג"צ 3459/99 ד"ר סופיאן סולטאן נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, תק-על 2000(2) 1557.
[186] ע"א 7411/98 אבנר בורוכוב נ' אליהו טל ואח', תק-על 2000(1) 843.
[187] ע"א 27/99 אברהם מרקוביץ ו-2 אח' נ' אהובה פילו, תק-על 99(3) 15.
[188] דב"ע 47/98-13 ארגון המורים בבתי הספר נ' בית הספר, תק-אר 98(1) 275.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאה לעורך דין (תקנה 497א)