המצאה למורשה בעסקים (תקנה 482)

תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"482. המצאה למורשה בהנהלת עסקים
(א) היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט.
(ב) לעניין תקנה זו, רואים קברניט של אניה כמורשהו של בעל האניה או של שוכרה."
הפסיקה התייחסה רבות לפרשנות המונח "מורשה" לעניין תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

ב- רע"א 39/89[83] נקבע כי:

"השופט המלומד, כמו הרשם המלומד, קבע, שתקנה 482(א) חלה גם על המצאה של תובענה נגד חברה זרה שמושבה מחוץ לתחום השיפוט, וכי נתקיימו התנאים, לפיהם ניתן לראות את ג'נרל מהנדסים "מורשה" של ג'נרל במשמעות דיבור זה בתקנה 482; בבקשה שלפניי כופרת המבקשת בהנחת היסוד הנזכרת, משיגה על העובדות שנקבעו ועל המסקנות שהוסקו על יסודן וטוענת, שמרכיביה של התקנה האמורה, במשמעותם הנכונה, לא הוכחו...
6. טענתה הראשונה של ג'נרל היתה, כזכור, שאין תקנה 482 חלה על חברה או על יחיד תושבי חוץ, שלעניינם שומה היה על המשיבות לעתור למתן צו המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500; והא ראיה, שאין להבין את הדיבור "באיזור השיפוט של בית-המשפט" בתקנה 482 אלא כאיזור השיפוט המקומי; לעניין זה נחלקו הפרקליטים והביאו אסמכתאות ממקומות רחוקים וממקומות קרובים, זה כדי להראות ש"איזור השיפוט" או "תחום השיפוט" משמעותו איזור השיפוט המקומי, וזה כדי להראות ש"איזור השיפוט" או "תחום השיפוט" עשוי לכלול בחובו את שטח המדינה כולה; לדידי, הדין בעניין זה, לעניין הראיה, הוא דווקא עם המבקשת; עם זאת, הטענה כולה אינה מבוססת.
סימן א' של פרק ל"ב לתקנות דן בהמצאה בארץ למי שנמצא בה, בין בעצמו ובין באמצעות ידו הארוכה; כך, למשל, אפשר לבצע המצאה של כתבי-בי-דין למי שמונה מורשה לקבלתם, כאמור בתקנה 478, אף אם אין כל זיקה בין העניין נושא התביעה לבין מדינת ישראל; והוא הדין בהמצאה לעורך-דין לפי תקנה 477 – בר"ע 156/73 Uniroial Inc. נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(1) 229 – אפילו לא הוסמך להופיע בבית-המשפט: ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309 בהמצאה לאשת הנתבע, המתגוררת כרגיל עמו: ע"א 362/66 הופמן נ' Fordhan Fuel Oil Co. Inc., פ"ד כ(4) 222 ו- ר"ע 526/83 פרושינובסקי ואח' נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485), לפי תקנה 481; ובהמצאה ל"מורשה" הממונה על המקרקעין, לפי תקנה 483(א): ע"א 403/64 ש' לוינסון ואח' נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1) 108; והוא הדין בקברניט של אנייה לפי תקנה 482(ב). בכל המקרים הללו עשוי הנתבע, הוא עצמו, שלא להימצא בארץ, ואף-על-פי-כן, אם בוצעה ההמצאה למי שבעיני התקנות נחשב לידו הארוכה, היא תיחשב בת-פועל ללא צורך בהגשת בקשה לפי תקנה 500, ממש כפי שהמצאה לתייר שהגיע באקראי ארצה היא המצאה כשרה, אפילו אין בינו או בין התובענה לבין מדינת ישראל כל קשר ואף אם לא ניתן היה לקבל נגדו צו להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. אכן, שאלה אחרת היא, אם מן הראוי שהתובענה תתברר בישראל אם לאו, אך שאלה זו אין בינה לבין תוקפה של ההמצאה ולא כלום: גם אם בוצעה לנתבע המצאה חוקית, אפשר שיהיה בכוחו לשכנע את בית-המשפט להעמיד את הדיון בתובענה על יסוד טענת "פורום לא נאות" או טענות אחרות.
כמו שציינו, צודקת ג'נרל בטענתה, שאיזור השיפוט הנזכר בתקנה 482 הוא תחום השיפוט המקומי, אך טענה זו לא תוכל להועיל לה; היא אינה חולקת על תחולתה של התקנה הנזכרת על תאגידים, ואם כך הדבר, נתמלאו התנאים הכלולים בה: ג'נרל אינה "גרה" באיזור השיפוט המקומי של בית-המשפט, ולפיכך, אם אך אפשר לראות את ג'נרל מהנדסים כ"מורשה" של ג'נרל בגדר התקנה, ניתן היה להמציא לה את כתבי בי-הדין בהרצליה ב', המצויה באותו תחום שיפוט.
7. יש לציין, שתקנה 482, כמו תקנות אחרות הכלולות בסימן א' של פרק ל"ב, אינה קובעת כללים לסמכות הבינלאומית של בית-המשפט, אלא היא דנה רק בכללי ההמצאה. בוצעה בארץ המצאה כדין לפי כללים אלה, קנה בית-המשפט סמכות פרסונאלית על הנתבע. הסמכות הבינלאומית לדון בתובענה נגד נתבע כזה שאובה לא מן התקנה עצמה אלא מעיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי שמחוצה לה, הקובע שיש לבתי-משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל, והתקנה רק מבטאת יישום טכני של אותו עיקרון; התקנות בסימן א' גם אינן קובעות כללים לסמכות המקומית של בית-המשפט, שהרי כללים אלה מצויים בחלק ב', פרק ב' לתקנות. עם זאת, עשויה להיות קיימת זיקת גומלין בין כללי הסמכות המקומית לבין כללי ההמצאה; כך, למשל, מי שמנהל עסקים בעצמו או באמצעות אחרים, בתחומי איזור השיפוט המקומי של בית-המשפט, עשוי להיתפס לשיפוטו של אותו בית-משפט לפי תקנה 3(א)(1), וההמצאה ל"מורשה" העוסק בהנהלת אותו העסק מטעם הנתבע באותו איזור תהיה בת-פועל לפי תקנה 482.
לסיכום סוגיה זו מבקש אני להוסיף עוד שתי הערות אלה: ראשית, גם לדיבור "מקום עסקו" בגדר תקנה 3(א)(1) ניתנה פרשנות מרחיבה. כך, למשל, נפסק, שאפשר להגיש תובענה כנגד חברת ביטוח בבית-המשפט של המקום בו פועל סוכן ביטוח עצמאי כסוכנה: ר"ע 501/84 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רוטמן, פ"ד לט(1) 26; שנית, אין אני נדרש לשאלה, מה היה הדין בענייננו, לו נמצא מקום עסקיה של ג'נרל מהנדסים מחוץ לתחומי השיפוט המקומיים של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
8. שאלה אחרת היא, מיהו ה"מורשה" לפי תקנה 482. לעניין תקנה 483(א) כבר למדנו, שאין מדובר ב"שלוח" כמשמעותו הטכנית של דיבור זה אלא במי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו; כמו שכתב השופט ברנזון ב- ע"א 403/64 הנ"ל, בעמ' 111:
'... מורשה במובן תקנה 444 (כיום 483(א) – ש' ל') אינו חייב להיות מוסמך גם לייצג את מרשהו בדין. התקנה אינה מטפלת אלא בהמצאת כתבי בי-דין לבעל דין באמצעות מורשה ובהמצאה בלבד, ואין היא דנה כלל בייצוגו של בעל הדין או בהתדיינות בשמו. העיקר הוא שהמורשה יהיה כזה אשר יתן מקום ליצירת הנחה שהוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עמו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו. איש לא יעלה על הדעת כי בן משפחה אשר לפי תקנה 445 (כיום תקנה 481 – ש' ל') מותר להמציא לו את הכתב יוכל לפעול כמיופה-כוח של הנמען ולייצגו בפני בית-המשפט, אף-על-פי-כן המצאה לבן משפחה כזה נחשבת כהמצאה חוקית לנמען.'
להלן מאזכר בית-המשפט דברים שנאמרו בעניין Hope v. Hope (1854) 43 E.R.534 Ch. לעניין תכליתה "היחידה" של ההמצאה כאמצעי להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; ואני מוכן להסכים עם ג'נרל, שלהמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית-המשפט; ועוד מוכן אני להסכים, ששאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיביים, העושים את ההמצאה בת-פועל לפי התקנות.
9. השאלה, מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת-פועל, היא שאלה שבדרגה, ובכגון דא – אם הערכאות שקדמו לי לא שגו באופן בולט, וכך נראה לי – אין צידוק למתן רשות ערעור; בעניין זה לא הייתי מחמיר עם התובע. מחד גיסא, לא הייתי רואה "סוכן מכירות", הקונה טובין מחברה זרה ומוכרם בארץ על חשבונו הוא, הא ותו לא, כ'מורשה, העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק'; אך מאידך גיסא, ככל שניתן יהיה לדלות מן העובדות יותר סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין מנהל "עסקיו" כן תגבר הנטייה לראות ב"סוכן המכירות" "מורשה".
במקרה שלפנינו – כך נראה לי – לא שגו הערכאות שקדמו לי באופן בולט בקובען, שג'נרל מהנדסים הוא "מורשה" של ג'נרל לעניין תקנה 482; לא זו בלבד שג'נרל מהנדסים לא הסתפקה בקניית טובין ומכירתם על חשבונה, אלא היא גם ניהלה עם המשיבה 2 משא-ומתן, שהניב עסקה מסחרית. מכוח ההסכם עם ג'נרל שומה היה עליה לקיים קשרים פעילים עם לקוחות בישראל, לדווח לג'נ'רל על מצב השוק ולציית להוראות שונות של ג'נרל. עובדה היא, שחרף ההגדרה הפורמאלית לסתור הכלולה בהסכם הוצגה ג'נרל מהנדסים בפועל, כלפי חוץ, כמי שמייצגת את ג'נרל, וכך גם הובנה מערכת היחסים על-ידי עובדי ג'נרל מהנדסים ועל-ידי מתבונן מן הצד, והיא נראית משקפת את המציאות.
הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, שהעובדות שהוכחו על רקע הדין החל בענייננו אינן מצדיקות מתן רשות לערער. לפיכך אני דוחה את הבקשה. ג'נרל רשאית להגיש כתב-הגנה תוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו ותשלם למשיבות שכר-טרחת עורך-דין 7,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום."
ב- רע"א 2652/94[84] נפסק כדלקמן:

"מן הראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו עניין: האחת, שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטינסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית... השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו."
"... השאלה, מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת פועל, היא שאלה שבדרגה ..."[85]
מהאמור לעיל עולה כי המבחן הקובע בשאלת "המורשה" היא אינטסיביות הקשר.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 2397/00[86] נדונו טענות ביחס לביצוע המצאות של מסמכי בית-דין בישראל.

ההמצאה בישראל למשיבים מקבוצת מוסקוביץ באמצעות מסירה בישראל לברקת – לטענת המבקשים ההמצאה לברקת כמורשה נעשתה כדין לאחר שכתבי בי-הדין נמסרו לאשתו, שהעבירה אותם לבעלה, אשר מסרם למדווד (הנתבע מס' 2, שאיננו צד לבקשה). לטענתם, ברקת שימש כ"מורשה" של קבוצת מוסקוביץ, עמה נמנים משיבים 1, 3 ו- 4, בהתאם לתקנה 482. הטעמים להיותו מורשה הם: הוא קיבל "מינוי פרוקסי" מקבוצת מוסקוביץ באסיפות הכלליות של בעלי המניות, קיבל הוראות מהקבוצה, שימש דירקטור חליף של מוסקוביץ, היה שותף בשותפות ROM ומונה על ידה כנציגה בישראל.

מנגד טוענים המשיבים כי ההמצאה לאשתו של ברקת מהווה מעין "המצאה בשרשור", בהיותה המצאה לבן משפחה של מורשה של הנתבע. עוד הם טוענים כי עצם ההמצאה לאולגה ברקת אינה מהווה המצאה ליובל ברקת בהתאם לתקנה 481 לתקנות, שכן תנאי מקדמי לביצוע המצאה לבן משפחה הוא שאין אפשרות למצוא את הנמען.

ב- רע"א 765/04[87] נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס כי:

"1. המבקשת היא הנתבעת בתובענה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על-ידי המשיבים 2 ו- 3. כנתבעת, שלחה המבקשת הודעת צד ג' למשיבה 1, חברה זרה (להלן: המשיבה), באמצעות פלס טק ושות' (להלן: פלס טק), העוסקת במכירת ציוד של חברות זרות בישראל. לטענת המבקשת, פלס טק היא נציגת המשיבה בארץ, המוסמכת לקבל עבור המשיבה כתבי בי-דין. המשיבה לא הגישה כתב הגנה להודעת צד ג'. פלס טק הודיעה לבית-המשפט המחוזי כי היא איננה סוכנת של המשיבה. עוד ציינה בהודעתה, כי היתה בעבר סוכנת של חברה ששמה דומה לשם המשיבה, אך פסקה מכך החל ביום 1.1.1997. כיוון שכך, טענה פלס טק, היא איננה כתובת להמצאת כתבי בי-דין עבור המשיבה, ועל-כן ביקשה כי ייקבע שהיא איננה צד לתובענה. המבקשת הגישה תגובה להודעת פלס טק, וטענה כי למעשה מודה פלס טק בהיותה סוכנת המשיבה עד לשנת 1997. על-כן, לטענת המבקשת, עובר אל פלס טק הנטל להוכיח כי הסתיימה ההתקשרות בינה לבין המשיבה. המבקשת תמכה תגובתה בתצהיר מאת אחד מעובדיה המוכיח, לטענתה, כי פלס טק משמשת גם כיום נציגתה בארץ של המשיבה. ביום 23.10.03 קיבל בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז) את טענות פלס טק, וקבע כי נוכח הצהרתה היא אינה מייצגת את המשיבה, ועל-כן אין להמציא לה כתבי בי-דין, אלא להמציאם ישירות אל המשיבה. מכאן בקשת המבקשת לרשות ערעור.
2. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. החומר שהוצג לפני בית-המשפט המחוזי מבסס לכאורה את טענת המבקשת לפיה פלס טק באה בגדר מורשית של המשיבה בהנהלת עסקים, לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקשת גיבתה את טענותיה בתצהיר שהוגש לבית-המשפט המחוזי, ובו נאמר כי 'פלס טק ושות' בהנהלת איציק סופר, הם הנציגים של החברה בישראל והם שמתווכים בין החברה ובין הנתבעת'. גם התכתובות שצורפו לתצהיר מעידות לכאורה על קשר בין פלס טק לבין המשיבה. לעומת המבקשת, לא תמכה פלס טק את טענותיה בתצהיר או בראיה כלשהי. כיוון שכך, עומדות לנגד עיניי אך טענות המבקשת וראיותיה אשר לא נסתרו. הקשר שהוכח מאפשר לקבוע כי נתקיימה לכאורה הדרישה שבתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי (על-פי המבחן בדבר מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע (או צד ג' במקרה דנא) לבין המורשית: למשל, רע"א 39/89 General Electric Corp נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762).
3. נוכח המחלוקת לגבי היות פלס טק מורשית בהנהלת עסקים מטעם המשיבה, התחבטתי בשאלה אם הבקשה לרשות ערעור עצמה הומצאה כדין למשיבה. תקנה 406א לתקנות סדר הדין האזרחי עוסקת בסיטואציה דומה בה מוגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה שניתנה בערכאה דלמטה במעמד צד אחד בלבד. על-פי התקנה, בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני, שניתנה על-פי צד אחד ושלא נדחתה לפי תקנה 406(א), תידון במעמד צד אחד, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט על הזמנת בעל הדין האחר. אף במקרה דנא, ניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי למעשה במעמד צד אחד. אף שאיננו עוסקים בסעד זמני, דומני, בהסתמך על היגיונה של התקנה האמורה, כי גם כאן ניתן וראוי לקיים את הדיון בבקשה לרשות ערעור ללא שיידרש זימון של המשיבה על דרך היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. אם יידרש זימון כאמור לצורכי הדיון בערכאת הערעור יהא בכך כדי לסכל את מטרתה של תקנה 482 ונימצא במעגל שוטה.
4. מקבל אני, איפוא, את הערעור, החלטת בית-המשפט המחוזי מבוטלת, והנני קובע על סמך החומר הקיים, כי פלס טק היא מורשית המשיבה בהנהלת עסקים לצורך המצאת כתבי בי-דין למשיבה. אין צו להוצאות."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 2497/04[88] נדונה בקשת המבקשת לדחות התביעה נגדה על-הסף בשל חוסר סמכות ולחילופין, בקשה למחיקתה כנתבעת מאחר שצורפה שלא כדין לתביעה. נפסק כי:

"2. לטענת המבקשת, היא פועלת כחברה אמריקאית, שהעסיקה את המשיב, שהוא תושב ארה"ב, בארה"ב, ופיטרה אותו שם. בנסיבות שכאלה טוענת המבקשת, כי לא בוצעה אליה המצאת כתב התביעה מחוץ לתחום כדין. לפיכך, לטענתה, דין התביעה כנגדה להידחות בשל חוסר סמכות.
לטענת המבקשת, בכותרת כתב התביעה צויין, כי כתובתה היא: "באמצעות" המשיבה הפורמלית. לטענתה, כאמור בסעיף 27 לבקשה: 'המשיבה הפורמלית לא קיבלה כל מינוי מהמבקשת לשמש כ'מורשה לקבלת כתבי בי-דין''.
בנוסף לכך טענה המבקשת, כי יש למחוק את התביעה כנגדה על-הסף שכן היא צורפה לכתב התביעה כנגד המשיבה הפורמלית שלא כדין בניסיון "לעקוף" בדרך זו את שאלת הסמכות לדון בתביעה כנגדה.
לדידה, אין שום הצדקה עניינית לכרוך את תביעת המשיב כנגד המשיבה הפורמלית יחד עם התביעה כנגד המבקשת וכי הפורום הטבעי לדון בתביעת כנגד המבקשת הוא בית-המשפט בארה"ב ולא בית-הדין לעבודה בארץ.
3. יצויין, כי המבקשת לא צרפה תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה ולעומתה צרף המשיב תצהיר לתגובתו.
4. לאחר שעיינו בבקשה, בתגובת המשיב, לרבות בתצהירו, מצאנו, כי יש לדחות את הבקשה.
על-פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר לנתבעת שהיא "חברת חוץ" יש מורשה בישראל, ניתן לבצע המצאה לידי המורשה ובמקרה כזה אין צורך לבצע הליך ספציפי של המצאה מחוץ לתחום המדינה, כאמור בתקנות.
כבר נפסק, כי "מורשה" לעניין זה נבחן לא בהיבט הטכני בלבד כ"שלוח", אלא המבחן הקובע הוא קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח שהמורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו, (רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316).
עוד נפסק באותו עניין כי מצבור הראיות העובדתיות לגבי מידת הקשר יוביל למסקנה האם התקיימו תנאי תקנה 482(א) לתקנות.
מקובלות עלינו בשלב זה טענות המשיב שגובו בתצהיר מטעמו, כי המבקשת הוקמה ופועלת במטרה לשמש "זרוע שיווקית" של המשיבה הפורמלית בארה"ב וכי עסקי המבקשת נוהלו ונשלטו על-ידי המשיבה הפורמלית ומנהליה בישראל וכי המבקשת אינה חברה אמריקנית עצמאית שפועלת בארה"ב במנותק מהמשיבה הפורמלית.
המשיב פרט בסעיף 20 לתצהירו, על כל סעיפי המשנה שם, את כל התשתית העובדתית בנדון.
בהקשר זה הדגיש המשיב לדוגמה, כי המשיבה הפורמלית היא בעלת המניות הבלעדית של המבקשת, שם שתי המשיבות זהה וכן גם הלוגו שלהן. באתר האינטרנט של המבקשת והמשיבה הפורמלית אין הפרדה ממשית, אם בכלל, ביניהן, וכי למשיבה הפורמלית היתה שליטה מלאה בכל הנושאים הכספיים של המבקשת.
יש לזכור בהקשר זה, כי טענות המבקשת בבקשה לא גובו בתצהיר. בנסיבות אלה, כמפורט בתצהיר המשיב, מקובלת עלינו טענת המשיב, כי דרגת אינטנסיביות הקשר שבין המבקשת למשיבה הפורמלית היא כזו שיש לראות את המצאת כתב התביעה למבקשת באמצעות המשיבה הפורמלית, כהמצאה כדין.
לפיכך, הבקשה לדחיה על-הסף מחוסר סמכות, נדחית.
5. גם באשר לפורום הנאות מקובלת עלינו עמדת המשיב שגובתה בתצהיר, כי החל מחודש 1/04 המשיב ובני משפחתו, (למעט בנו), מתגוררים בארץ וכי העדים העיקריים הרלבנטיים לתביעה מתגוררים בישראל ולא בארה"ב (סעיף 29 לתצהיר המשיב).
עולה, כי במקרה דנן קיימות זיקות רבות ומהותיות יותר לטובת קיום הדיון בישראל.
6. שוכנענו מטענות המשיב בתגובה לבקשה ומהאמור בתצהירו, כי מאחר והמבקשת היא "זרוע שיווקית" של המשיבה הפורמלית, מנוהלת ונשלטת על ידה באופן מוחלט, הרי שהפרדה ביניהן הינה פורמלית בלבד.
לפיכך, השאלות המתעוררות סביב נסיבות סיום העסקתו של המשיב במבקשת כרוכות בשאלת מעמדו וזכויותיו במשיבה הפורמלית.
לפיכך, כדין צורפה התביעה כנגד המבקשת לתביעה כנגד המשיבה הפורמלית והבקשה למחיקת התביעה כנגד המבקשת עקב צירוף זה, נדחית."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 3381/02[89] נדון ערעור על החלטת רשמת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב אשר בהחלטתה דחתה את בקשת המערערות לקבוע כי כתב התביעה לא הומצא להן כדין וכי בית-המשפט לא קנה סמכות בינלאומית לדון בתביעה שהוגשה נגדן. נפסק מפי כב' השופטת שרה גדות כי:

"דיון
8. במסגרת נימוקי הערעור טענו המערערות כי החלטתה של כב' הרשמת אשר קבעה כי: 'מסלאמני הינו מורשה כמשמעות תקנה 482 לתקנות, והתוצאה היא כי ההמצאה לחברות הזרות היתה כדין' הינה טעות משפטית.
לטענתן אין די בכך שיש לחברה זרה בארץ מפיץ בלעדי ו/או סוכן מכירות כדי שאלו האחרונים יעמדו בתנאים המותווים בהוראת תקנה 482 המתייחסת ל'מנהל או מורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט'.
לטענתן לא מתקיימים יסודות תקנה 482 בענייננו.
9. דין הערעור להידחות.
הפסיקה התייחסה בהרחבה למשמעות המונח "מורשה" לעניין תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. ראה רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316, שם נפסק, בעמ' 411, כדלקמן:
'מן הראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו עניין: האחת, שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטינסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית... השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו.'
ראה גם בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762:
'השאלה, מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת פועל, היא שאלה שבדרגה ...'
מהאמור לעיל עולה כי המבחן הקובע בשאלת "המורשה" היא אינטסיביות הקשר.
לענייננו – אין מחלוקת כי מסלמאני היה סוכן מכירות ו/או מפיץ בלעדי, וכך גם הצהיר בא-כוח המערערות בעמ' 4 לפרוטוקול מול שורות 23-25. בנוסף על כך, על נייר המכתבים של מסלמאני, שנשלח למשרד בא-כוח המשיבה, מופיעים שמותיהן של המערערות (ראה נספח ג' לתצהיר הראשון של המשיבה – מכתב מיום 2.1.02).
זאת ועוד, ולא פחות חשוב.
מר ספקטור, מנהל המשיבה, צירף לתצהירו הראשון מכתב שנשלח אליו על-ידי Seb ביום 25.1.01, שם כתבה Seb כדלקמן:
'I keep on getting complains from our Palestinian partner that you continue to sell Tefal non stick...'..." (ההדגשה אינה במקור – ש.ג.). המכתב צורף כנספח א' לתצהיר.
הפירוש הסביר והשגור של המונח "our partner" הוא "השותף שלנו".
ניתן לקבוע כי עובדה זו, לפיה מסלמאני מכונה על-ידי Seb כשותף, מחזקת ואף מבססת את טענת המשיבות בדבר מבחן הקשר האינטנסיבי שבין המערערות למסלמאני.
בא-כוח המערערות התייחס למכתבה של Seb מיום 25.1.01 ולמונח "partner" (עמ' 5 לפרוטוקול, מול שורות 13-15) וטען:
'המונח "פרטנר" המופיע באותו מכתב הכוונה לקולגה שלנו.'
עוד הוסיף בא-כוח המערערים וטען כי בסעיף 10 לתצהיר מתייחס מר ספקטור למסלמאני כסוכן ולכן אין לפרש את המילה "פרטנר" כשותף אלא כקולגה.
לא מצאתי לקבל טיעון זה.
הפירוש הרגיל של המילה partner הוא שותף ואם סברו המערערות כי המונח partner פירושו "קולגה" כי אז היה עליהן להגיב על תצהירו של מר ספקטור ועל המסמכים שצורפו ולהגיש תצהיר מטעמן.
בהיעדר כל תצהיר מטעם המערערות, ומשלא נסתר תצהירו של מר ספקטור והעובדות המופיעות במסמכים שצורפו לתצהיר, יש לפרש את המונח partner כפשוטו, היינו, כשותף וככזה – ניתן לקבוע כי מדובר על קשר אינטנסיבי בין הצדדים.
גם אם בתצהירו לא ציין מר ספקטור כי מסלמאני הוא שותף ובסעיף 10 לתצהיר התייחס למסלמאני כ"סוכן בלעדי", עדיין המכתב מיום 22.1.01 צורף לתצהירו ומשבחרו המערערות שלא להגיש תצהיר מטעמן ולא סתרו את תצהירו של מר ספקטור ואת המסמכים שצורפו לו, דין טענות המערערות להידחות.
10. אשר-על-כן ולסיכום ניתן לקבוע כי העובדות שפורטו בסעיף 9 לעיל בצירוף העובדה לפיה לא הגישו המערערות תצהיר מטעמן, המפרט את היחסים בין המערערות למסלמאני, מבססות את המסקנה אליה הגיעה כב' השופטת ש' ברוש לפיה 'עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מסלמאני הינו מורשה כמשמעות תקנה 482 לתקנות, והתוצאה היא, כי ההמצאה לחברות הזרות היתה כדין.'
11. המערערות מלינות על כך כי הרשמת התעלמה בהחלטתה מפסיקה הקובעת כי יש לנהוג בזהירות רבה בהרחבת סמכותו הבינלאומית של בית-המשפט הישראלי כאשר מחילים את תקנה 482 וכן התעלמה מפסיקה מפורשת הקובעת כי אל לו לבית-משפט לאפשר לתובע לעקוף דרישותיה של תקנה 500 לתקנות על-ידי הרחבה מלאכותית של תקנה 482 לתקנות.
12. אף דין טענה זו להידחות.
ראה ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 39:
'כאשר מדובר במורשה "עיסקי" תחול הוראת תקנה 482 הדנה ב"המצאה למורשה בהנהלת עסקים.'
כאשר לנתבע שהוא תושב חוץ או חברת חוץ יש מורשה בישראל, ניתן לבצע המצאה לידי המורשה ללא צורך בצו המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. השאלה שתיבדק היא, אם הנמען הוא הוא אכן "מורשה". בעניין הבא, הכיר בית-המשפט בחברה הישראלית "גנרל מהנדסים" כמורשה או כסוכנת של החברה האמריקאית "גנרל אלקטריק". מכאן שההמצאה לחברה הישראלית של כתבי בי-דין המיועדים לחברה זרה, היתה המצאה כדין..."
וראה גם בעניין טנדלר, בעמ' 410, שם נפסק על-ידי כב' השופט ש' לוין:
'אינני מסכים לפרשנות המצמצמת של תקנה 482(א) בה דגל בית-המשפט המחוזי, פרשנות שאינה תואמת את המציאות דהיום של 'עולם קטן' בו קיימים קשרים הדוקים בין המדינות השונות ובו מאפשרת התקשורת המודרנית העברת מידע בו זמנית... אכן, נאמר לא אחת כי על בית-המשפט המחיל סמכותו על נתבע זר לנקוט משנה זהירות, אלא שבתקנות נקבעו תנאים שבהתקיימם קונה בית-המשפט סמכות על הנתבע הזר הנחשב כנמצא בארץ באמצעות המורשה. לא נראה לי כי תקנה 482(א) מרחיבה יתר על המידה את סמכותו הבינלאומית של הית המשפט הישראלי, תוך עקיפת תנאי תקנה 500, שהרי מטרת התקנה היא בעיקר להבטיח הבאת דבר ההליכים לידיעת הנתבע באמצעות מי שעומד עימו בקשרי מסחר באופן שוטף ובמהלך הדהרים הרגיל, וכל עוד מתקיימים תנאים אלו 'במורשה' אין בכך כל פגם.'
משום כך אין לפרש את תקנה 482(א) בפירוש מצמצם אלא בפרשנות ראויה המתאימה ל"מציאות החדשה". אין כל פגם בהמצאת כתבי-בי-הדין לידי מסלמאני מכוח תקנה 482(א) ואין באמור משום עקיפת תנאי תקנה 500, או הרחבת סמכותו הבינלאומית של בית-המשפט, כפי שטענו המערערות.
13. עוד טוענות המערערות כי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב אינו מוסמך לדון בתיק העיקרי (ת"א 2708/01) מן הטעם שבית-משפט לא קנה סמכות מקומית בתיק זה.
המערערות מבססות טיעונן זה על תקנה 482(א) אשר קובעת כי נדרש שההמצאה "מורשה" תהא "באיזור שיפוט של בית-המשפט", לאמור איזור השיפוט המקומי של בית-משפט אליו הוגשה התובענה.
לטענת המערערות כתבי בי-הדין הומצאו למסלאמני, אשר מקום מושבו מצוי בירושלים, ולכן מטעם זה אין סמכות לבית-משפט בתל-אביב לדון בתובענה כנגד המערערות, אלא לבית-משפט בירושלים.
מנגד טוענת המשיבה כי תקנה 482(א) מתייחסת לדרך בה ניתן להמציא כתבי בי-דין למורשה המצוי בתחומי השיפוט של בית-משפט ישראלי ואין בתקנה הוראה לעניין סמכותו המקומית של בית-המשפט אשר נקבעת בהתאם להוראות הרגילות של סדר הדין האזרחי.
14. הדין עם המשיבה.
תקנה 482(א) איננה עוסקת בסמכות המקומית (או הבילאומית) של בית-המשפט דנה בכללי ההמצאה.
לעניין זה ראה דבריו של השופט לוין רע"א 38/89 General Electric Corp נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 764, 767:
'תקנה 482 כמו תקנות אחרות הכלולות בסימן א' של פרק ל"ב, אינה קובעת כללים לסמכות הבינלאומית של בית-משפט, אלא היא דנה רק בכללי המצאה.
בוצעה בארץ המצאה כדין לפי הכללים, קנה בית-המשפט סמכות פרסונלית על הנתבע. הסמכות הבינלאומית לדון בתובענה נגד נתבע כזה שאובה לא מן התקנה אלא מעיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי שמחוצה לה, הקובע שיש לבתי-משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע "הנמצא" בישראל והתקנה רק מבטאת יישום טכני של אותו עיקרון: התקנות בסימן א' גם אינן קובעות כללים לסמכות המקומית של בית-המשפט שהרי כללים אלו מצויים בחלק ב', פרק ב' לתקנות. עם זאת עשוייה להיות קיימת זיקת גומלין בין כללי הסמכות המקומית לבין כללי ההמצאה ...'
לאור האמור לעיל סמכותו המקומית של בית-המשפט אינה נקבעת בהתאם לתקנה 482(א), כפי שטוענות המערערות, ואף דינה של טענה זו של המערערות להידחות.
15. אשר כל כן ולסיכום הערעור נדחה."
ב- בג"צ 8356/03[90] נדון העניין הבא:

המשיב 2 (המשיב) תבע את העותרת ואת חברת Antonyo Carrarao Padova (המשיבה הפורמלית) – חברה זרה שמקום מושבה באיטליה – לפיצוי בגין נזקים והוצאות שנגרמו לו בשל פגמים בטרקטור מתוצרת המשיבה הפורמלית שרכש מן העותרת. הליך התובענה נגד העותרת התנהל במסגרת של בוררות – בהתאם לתניית בוררות בהסכם המכר בין הצדדים – ועל-כן נותרה תביעתו אך כנגד המשיבה הפורמלית בלבד. בהתאם להחלטת בית-משפט השלום, הסתפק המשיב בהמצאת התובענה לעותרת, שנקבעה כ"מנהל" או כ"מורשה" כהוראת תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1994. ערעורה של העותרת – בו דרשה כי תומצא התובענה למשיבה הפורמלית במישרין – נדחה. בהמשך פנתה העותרת בשנית לבית-משפט השלום בדרישה לנהל דיון בסוגיית הפורום הנאות, בטוענה כי בית-משפט השלום בבאר-שבע משולל סמכות מקומית לדון בתובענה כנגד המשיבה הפורמלית. בית-משפט השלום דחה טענה זו, ועל החלטת ביניים זו ערערה העותרת לפני בית-המשפט המחוזי בבאר שבע. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על-הסף הואיל ולא הוגשה בקשת רשות ערעור.

אחר כל אלה, ובהיעדר הגנה מטעם המשיבה הפורמלית, חייב אותה בית-משפט השלום לשלם לתובע סכום של 50,000 ש"ח בהצמדה ובריבית ועליהם שכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח ומע"מ. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה על בטלות פסק-הדין שנתן בית-משפט השלום בעניינה, הואיל וניתן, לטענתה, בהיעדר סמכות.

נפסק כי:

"דין העתירה להידחות. בית-המשפט העליון אינו נדרש לעתירות שעניינן ביטול החלטות של בתי-משפט בעניינים אזרחיים, והמקרה שלפנינו אינו מצדיק כי נסטה מכלל זה. העותרים לא מיצו את ההליך האזרחי שהיה פתוח בפניהם – בקשת רשות ערעור לפני בית-המשפט המחוזי – וכן נמנעו מבקש רשות ערעור שני לפני בית-המשפט העליון. משכשלו כך בניהול ההליכים האזרחיים, אין לעותרים להלין אלא על עצמם בלבד. גם לגופו של עניין לא מצאנו כי עניינה של העותרת מצדיק התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטתו של בית-המשפט האזרחי."
תקנה 478 לתקנות מבהירה בסעיף-קטן (א), כי הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה למורשה לקבלת כתבי בי-דין. משמע שאין צורך שהמורשה ישמש כשלוח, במשמעות הטכנית של המונח, אלא די בכך שהקשר בין המורשה לבעל הדין יהיה בדרגת אינטנסיביות המגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של בעל הדין הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו[91]. כך, יש לבחון את מידת האינטנסיביות הקיימת בין בעל הדין, למי שמוחזק כמורשה לקבלת כתבי בי-דין. חזקה כזו, קיימת, לדעתי, במקום שהתושב הזר, מינה אחר, לצורך ניהול אותו "עסק" של מכירת המקרקעין, על כל הקשור בעסקה כזו, ואם מבקש אותו "מורשה" לטעון אחרת, עליו הנטל.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במיופה-כוח, שהוא שלוחו של בעל הזכות, וכאשר מדובר בסכסוך לגבי אותה עסקה שבגינה ניתן ייפוי-הכוח.[92]

בר"ע 1324/02[93] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האיזורי בה נדחתה בקשתו המחודשת של המבקש 1 לקבוע, כי המשיבה מס' 1 היא בבחינת מורשה בהנהלת עסקי המשיבה 2 בארץ כמשמעותו של מונח זה בתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך, להורות על המצאת כתב התביעה למשיבה מס' 2 באמצעות המשיבה מס' 1.

נפסק מפי כב' הנשיא ס' אדלר כי:

"2. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, בהחלטה שביסוד הבקשה ובתגובת המשיבה 1, הריני מחליט שלא ליתן רשות ערעור.
3. בהחלטתו מיום 12.5.2002, דחה בית-הדין האיזורי דחה את בקשתו הראשונה של המבקש להתיר המצאת כתב התביעה לידיה של חברה אלמונית באמצעות חברה פלמונית, כמורשה, מכוח תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, בין היתר, באשר המבקש לא הביא ראיות לתמוך את היסודות הנדרשים בתקנה, ובאשר לא צורף לבקשה תצהיר לאימות העובדות הכלולות בה. בקשתו המחודשת של המבקש באותו עניין, נדחתה אף היא על-ידי בית-הדין האיזורי בהחלטה מיום 23.6.2002.
4. לאחר שנתתי את דעתי לכלל טענות הצדדים ולאיזון האינטרסים הנדרש בנדון זה לא מצאתי מקום, בשלב זה, לשמוע ערעור על החלטתו של בית-הדין האיזורי המעוגנת בקביעות עובדתיות לכאוריות הנוגעות, בין השאר, לאינטנסיביות הקשרים שבין חברה אלמונית לבין חברה פלמונית.
5. עם זאת, המבקש יוכל לחדש את בקשתו, מושא דיוננו, בפני בית-הדין האיזורי בשלב הגשת תצהירי העדות הראשית, בכפוף להגשת ראיות התומכות בה. בית-הדין האיזורי יידרש להכרעה בשאלה זו בהסתמך על כלל החומר שיובא בפניו.
6. סוף דבר – הבקשה נדחית בכפוף לאמור בסעיף 4 דלעיל."
ב- רע"א 9009/01[94] נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"הבקשה שבפניי אינה מעלה שאלה כללית החורגת מגדרי עניינו המיוחד של המבקש, ואינה מצביעה על עיוות-דין שנגרם למבקש, המצדיקים קיום דיון בעניינו בגלגול שלישי.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים אין מקום למתן רשות ערעור. שכן, ההחלטה להכיר בתוקפה של ההמצאה שביצע המשיב יסודה בממצא שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית בעניין הקשר העסקי שנקשר בין האירגון לבין המבקש, אשר איפשר למשיב להמציא לאירגון את כתבי בי-הדין עבור המבקש. כידוע, ככלל, אין ערכאת הערעור, לא-כל-שכן בערעור שני, מתערבת בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.
אף בטענת המבקש בעניין המצאת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית אין ממש, שהלוא כתב הבקשה נמסר מטעם המשיב עצמו, ועבור תובעים שעניינם זהה לשלו.
ואילו דרישה כי תוכח ביחס לכל יחיד מתוך הציבור שבשמו תוגש תביעה ייצוגית, זיקה בין האירגון לבין המבקש, אך על-מנת לאפשר את המצאת כתב הבקשה לאישור התביעה כייצוגית למבקש – למצער אינה סבירה. אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 1019/00[95] נפסק לעניין תקנה 482 כי:

"4. מן החומר העובדתי שהוצג בבית-משפט קמא התברר, כי המשיבה איננה מקיימת טיסות לישראל וממנה. חברה בשם טל תעופה בע"מ, שגברת טהלר הינה מנהלת בה, פועלת כנציגות בלעדית בישראל (להלן: "הסוכנת בארץ") למכירת כרטיסים לטיסותיה של המשיבה ברחבי העולם. המשיבה עצמה התאגדה לפי חוקיה של מדינת דלאוור בארה"ב ומשרדה הרשום נמצא ב- DALLAS FORT-WORTH, שבמדינת טקסס. בתצהיר מטעם המשיבה אף נטען, כי העדים שאמורים להעיד מטעם המשיבה במשפט נמצאים בארה"ב ובג'מייקה. מדובר בעובדים של המשיבה וכן באנשים הפועלים ברשויות שדות התעופה בג'מייקה ובארה"ב. מתצהירו של המערער 2 ומחקירתו התברר, כי הוא שילם בארץ ל"אורן טורס" עבור כרטיסי הטיסה של המשיבה, אך קיבלם בניו-יורק. ברור שהכרטיסים לא נרכשו מהסוכנת בארץ. עוד התברר, כי המשיבה פרסמה מודעות רבות ושונות בארץ מתוך כוונה למכור כרטיסי טיסה לטיסותיה ברחבי תבל. כתב התביעה הומצא לסוכנת בארץ.
5. בפסק-דינו דן בית-משפט קמא בנפרד בשתי הטענות לסילוקה של התובענה על-הסף, הטענה בדבר היעדר המצאה והטענה כי בית-המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדיון בתביעתם של המערערים. בית-המשפט דחה את הטענה הראשונה, אך קיבל את הטענה השניה. לגבי הטענה הראשונה כי לא היתה המצאה כדין נקבע על-ידי בית-המשפט דלמטה, כי הסוכנת בארץ באה בגדר "מורשה", לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועל-כן היתה המצאה כדין.
כמתחייב מן הפסיקה (למשל, בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762; רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316), נבחנה השאלה האם רמת האינטנסיביות של הקשר בין המשיבה לבין הסוכנת בארץ הגיעה לדרגה כזו שניתן להניח, כעניין שבדין, כי דבר הגשתה של התובענה על-ידי המערערים הובא לידיעתה של המשיבה, אפילו הסוכנת בארץ אינה שלוחה של המשיבה ואינה רשאית לייצגה בהליכים משפטיים (רע"א 39/89 הנ"ל, עמ' 768-767). לדעת בית-משפט קמא, לה אנו מסכימים, הוכח שמידת האינטנסיביות של הקשר בין המשיבה לסוכנת בארץ מצדיקה החלתה של תקנה 482 הנ"ל. מכאן דחייתה של הטענה הראשונה שהעלתה המשיבה בבית-משפט קמא.
6. לעניין הטענה כי בית-המשפט בישראל אינו בבחינת פורום נאות לדיון בטענותיהם של המערערים, בחנה הערכאה הראשונה את העובדות ומצאה כי –
א. הקשר החוזי בין המערערים למשיבה נעשה בחו"ל.
ב. האירועים נשוא כתב התביעה התרחשו בג'מייקה ובארה"ב.
ג. הציפייה הסבירה של המשיבה היתה, כי תיתבע במקום מושבה, היינו בארה"ב.
ד. הסוכנת בארץ לא היתה צד להתקשרות שבין המערערים למשיבה.
ה. העדים שאמורים להעיד מטעם המשיבה נמצאים בחו"ל. ההוצאה להבאתם של העדים ארצה, כולל שהות בארץ, הינה גבוהה (אף אם לגבי המשיבה ההוצאה לא תהיה כה גבוהה, שהרי מדובר בחברת תעופה).
על סמך כל אלה מצא בית-משפט קמא, כי מירב הזיקות קושרות את העניין לחו"ל.
בית-המשפט אף הוסיף, כי משיקולים שהגדירם כ "שיקולים ציבוריים", הנוגעים לריבוי התדיינויות ועומס תביעות, הרי 'מתחייבת מדיניות משפטית של מניעת קיומו של דיון בעילת תביעה שדרכי הוכחתה רובם ככולם, מקומם אינו בארץ' (עמ' 14 לפסק-הדין). על-כן הוחלט שהפורום המקומי איננו הפורום הנאות.
7. בערעור שבפנינו חזרו הצדדים והעלו את הטענות שהביאו בפני בית-משפט קמא בסוגיה של "הפורום הנאות". המערערים תוקפים את פסיקתה של הערכאה דלמטה, בעוד שהמשיבה מבקשת להצדיקה. נעיר, כי המשיבה לא העלתה טענות כלשהן באשר לקביעתו של בית-משפט קמא, כי כתב התביעה הומצא כדין. כבר הערנו, כי לדעתנו צדקה הערכאה הדיונית משקבעה כי כתבי בי-דין הומצאו כדין באמצעות מסירה לסוכנת בארץ. לעומת זאת, בית-משפט קמא שגה כאשר קיבל את טענתה של המשיבה כי הוא פורום בלתי-נאות."
קיימים שני היבטים בפרשנות תחולתה של תקנה 482(א): האחד מתייחס לשאלה מהי מידת ההקפדה שבה יש לעמוד על הוכחתו של כל יסוד ויסוד עובדתי הנזכר בתקנה, והשני, איזה תוכן יש לייחס לכל יסוד ויסוד הטעון הוכחה:

האם יש לפרשו בדווקנות, על-פי יחסים משפטיים פורמליים, או שמא יש לנהוג פרשנות מרחיבה, ליברלית, המקלה על הזדקקות לאמצעי ההמצאה החלופית הזו.

על רקע מטרות תקנה 482(א), ובשים-לב ליחס בינה לבין תקנה 500 בדבר היתר המצאה לחו"ל, ונוכח העובדה כי החלתה מביאה למצב שבו מוטרח נתבע זר לבית-משפט ישראלי, על בית-המשפט הבוחן אם נתקיימו תנאי ההמצאה, להקפיד שכל אחד מיסודות התקנה הנ"ל יוכח כדבעי. יפים לענייננו הדברים שאומר בית-המשפט בפרשת General Electric נ' מגדל חברה לביטוח[96] בהקשר להמצאה למורשה בהנהלת עסקים:

"שאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיבים העושים את ההמצאה בת-פועל על-פי התקנות."
מן הצד השני, מסתמנת נטיה בפסיקה לפרש בהרחבה ובאורח בלתי-פורמלי, את היסודות השונים הנדרשים בהוכחה על-פי תקנה 482(א), וזאת על רקע המציאות הכלכלית-עסקית הארצית והבינלאומית המצויה בתהליך גובר של גלובליזציה.

ואכן, בעניין רע"א 2652/94[97] הדגיש בית-המשפט את הצורך בפרשנות רחבה של יסודות התקנה. כך, למשל, נפסק כי את המונח "מורשה" אין לפרש, בהכרח, במשמעות "שלוח" על-פי דיני השליחות, אלא המבחן הוא "קיומה של דרגה כזו של "אינטנסיביות הקשר" בין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו". עוד נפסק, כי על-מנת להחליט אם ההמצאה הינה אפקטיבית, אין להסתמך על כך שבפועל הגיעה הידיעה על דבר ההליכים המשפטיים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הדבר מנקודת מבט נורמטיבית. דהיינו: המבחן הוא האם סוג הקשר בין המורשה לנתבע הוא כזה המאפשר להניח, במובן הנורמטיבי, כי המצאה לידי המורשה היא בבחינת המצאה לנתבע גופו.

המסקנה הינה כי:

(א) קיום כל יסודותיה של תקנה 482(א) טעון הוכחה, ועל בית-המשפט להשתכנע כי כל מרכיבי התקנה נתקיימו במלואם.
(ב) נטל הוכחת היסודות הוא, כברגיל, על התובע הבא להוציא מחברו. מטבע הדברים, וכיאה להליך ביניים, הנטל הוא מופחת בהשוואה לנטל המקובל לצורך הוכחת העילה בהליך העיקרי.
(ג) בהינתן הצורך בהוכחת כל יסודות התקנה, התוכן אשר יוצקים לאותם יסודות הנדרשים בהוכחה, הוא גמיש במידה רבה ומותאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
(ד) המבחן הקובע לשם הכרה באדם כמורשה בהנהלת עסקי הנתבע הוא מבחן "אינטנסיביות הקשר", דהיינו, קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה ובין הנתבע, שבגדרה יש להניח שהמורשה העביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. מידת האינטנסיביות תיחתך לפי כל מקרה ונסיבותיו.
ב- ע"א (י-ם) 1295/00[98] נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת, בה נדחתה בקשת המערערת להכיר בהמצאת כתב התביעה שהוגש בתיק העיקרי, כהמצאה כדין למשרדיהן של המשיבות בארץ, ולחילופין – כהמצאה למורשה מטעמן לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נפסק מפי כב' השופט עוני חבש כי:

"10. דיון
שקלתי את טיעוניהם ונימוקיהם של באי-כוח הצדדים לאור סיכומיהם המפורטים וההלכות הנוגעות בדבר, ובאתי לידי החלטה כי בנסיבות העניין אין יסוד להתערב בהחלטת כב' הרשמת. החלטתה עומדת על יסודות עובדתיים ומשפטיים איתנים ואין לשנותה.
אנמק את דברי:
א. ההמצאה לחברת אוגין
ראשית, לא הוכח שהדירה ברחוב אוסישקין 37, קומה 2 דירה 5 ברמת השרון מהווה את משרדן של המשיבות בישראל. המערערת הצביעה על אינדיקציות שונות ורבות מהן יש להסיק מסקנה שמשרד חב' אוגין הוא משרדן של המשיבות.
אינדיקציות אלה כללו, בין היתר: השימוש בשם "ריינולדס"; ממשרד זה מתבצעת פעולת פרסום ושיווק של מוצרי המשיבות; ירון גזית, הנחזה להיות בעל המשרד, הורה למזכירה לחתום על אישור המסירה לאחר שבירר למי מיועד דבר הדואר; בחומר הפרסום הרלבנטי מופיע מוצאן האמריקני של הסיגריות בבירור, ואין בו כל אזכור לשם של חברה אחרת; למשיבות ולחברה השוויצרית סמל מסחרי משותף RJR גזית הציג עצמו בתכתובת עסקית כמנכ"ל "ריינולדס ישראל" (אם כי הודה בחקירתו כי חברה כזו אינה קיימת כלל) ואף הגן על סמלן המסחרי של המשיבות בארץ.
ואולם, אין לאינדיקציות אלה כל ערך שעה שהתברר בפני כב' הרשמת מתצהירו של גזית וחקירתו, כי גזית למעשה משמש כיועץ שיווק ופרסום לחברה שוויצרית בעלת שם דומה לזה של המשיבות:
R.J. REYNOLDS TOBACCO INTERNATIONAL S.A. חברה זו, כך הוכח, עוסקת בשיווק ופרסום של מוצרי המשיבות, היא רשומה באירופה ופעילותה מתבצעת שם. גזית משמש לה יועץ לפי חוזה עבודה ספציפי ומוגבל שנחתם עמו כקבלן עצמאי (נספח ד' לתצהירו). מהסכם זה לא עולה כל קשר בין גזית לבין המשיבות ולמקום מושבן. גזית אומנם הגן על סמלן המסחרי של המשיבות במכתב עליו הוא חתום מיום 21.1.98 (נספח י"ז לבקשה). אולם, הגנה זו נעשתה במסגרת תפקידו כיועץ פרסום ומקדם מכירות. הרשמת קיבלה את הסברו של גזית, כעניין שבעובדה עליו אין לערער. באשר למכתב מתברר שהוא הוצא לשם הצגת סמכותיות נגד צד ג' אשר התיימר לעשות שימוש, בשילוט חוצות, באלמנטים פרסומיים של סיגריות, וזאת לכאורה בניגוד לחוק. המכתב עצמו מוכתר בכותרת הנושאת את שמה המלא של החברה השוויצרית. בנוסף, הוכח כי לא גזית ולא משרדו מוסמכים להנפיק חשבונות או קבלות של מי מהחברות המנויות לעיל, בין אם מטעם המשיבות ובין אם מטעם החברה השוויצרית. חשוב מכל, לא הובאה שמץ של ראיה באשר לקשר ישיר כלשהו בין המשיבות לחברה השוויצרית.
בדין, איפוא, קבעה הרשמת, כי אין ודאות לאיזו מן החברות הכוללות את השם "ריינולדס" בשמן, מתייחס המצג שהוצג כלפי הציבור, ואין כל סיבה להניח שהכוונה איננה לחברה השוויצרית. (ההדגשות אינן במקור)
התמונה מתבהרת עוד יותר, נוכח טענת גזית, טענה שלא הופרכה, כי החברה השוויצרית נמכרה עוד בטרם ביצוע המסירה, והיא כעת בבעלותה של חברת טבק יפנית שאין כל קשר בינה לבין המשיבות.
ער אני לאפשרות שהמשיבות יכלו לנקוט במהלך מתוחכם, הבא לנצל לרעה ושלא בתום-לב, את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. ואולם, לא השתכנעתי כי ניצול כאמור הוכח במקרה דנן. לעניין זה אין למערערת אלא להלין על עצמה.
מושכלות ראשונים הם כי בית-המשפט פוסק בהתאם לדין, ולפי הראיות והעובדות שהובאו והוכחו בפניו. כלל מושרש נוסף הוא, כי הבא להוציא מחברו עליו נטל הראיה. במקרה דנן, נטל הראיה מוטל, כל כולו, על המערערת, ובכך היא נכשלה.
אין מנוס, איפוא, מלדחות את הטענה לפיה משרד חברת אוגין משמש גם משרד המשיבות.
ב. גזית כמורשה
השאלה היא, האם הוכח כי גזית היה מוסמך לקבל כתבי בי-דין עבור המשיבות באשר הינו "מנהל או מורשה" מטעמן, העוסק בעצמו בהנהלת עסקיהן?
תקנה 482 אשר מצויה בפרק "ההוראות הכלליות" שבפרק ל"ב לתקנות העוסק ב "המצאת כתבי בי-דין"...
11. מדובר במצב שבו נחזה ה"מורשה" כידו הארוכה של הנמען, וכאשר המסירה לידיו מוחזקת כמסירה לנמען גופו. הוראות התקנה הורחבו בפסיקה על-מנת שתחול גם על נתבע המתגורר מחוץ לישראל, במצב שבו הוא מנהל עסק בישראל ופועל מטעמו מנהל או מורשה. אם מוכחים היסודות העובדתיים הנ"ל, לרבות היסוד כי התובענה דנה בעניינו של העסק, נוצרת הזיקה הנדרשת בין הנתבע הזר לבין סמכות השיפוט הישראלית, ורואים את הנתבע כאילו הוא עצמו קיבל לידיו את כתבי בי-הדין. במצב מעין זה משיגה ההמצאה למורשה לניהול העסק שתי מטרות בעת ובעונה אחת: האחת, מוקנית לבית-המשפט סמכות בינלאומית לגביו, ושנית, המסירה הטכנית מאפשרת הפעלה בפועל של סמכות בית-המשפט לדון ולהכריע בסכסוך (עיין: ע"א 4125/97 אדמונד ספרא ואח' נ'AMANOS CONSOLIDATED INC. ואח', תק-מח 92(2) 3047).
לא למותר לציין, כי המצאה כדין למורשה מייתרת את הצורך בבקשת היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על-פי תקנה 500, שהיה צורך להגישה אלמלא חלופת ההמצאה האמורה. (על קשר הגומלין בין המצאה למורשה של נתבע זר על-פי תקנה 482 לבין היתר המצאה לחו"ל על-פי תקנה 500, עמדה בפירוט כב' השופטת פרוקצ'ה בפרשת ספרא הנ"ל). המצאה למורשה לפי תקנה 482 מאפשרת לתובע להשיג את אותה התוצאה מבלי לעבור את משוכות תקנה 500. נראה כי הרציונל לכך הוא שכל מי שמנהל עסק בישראל, ומוגשת נגדו תביעה בעניין העסק בישראל, צריך לצפות ככל ישראלי, שהוא עלול להידרש להתדיינות בנושא העסק בערכאות מקומיות, ומבחינה זו מתקיימת זיקה ישירה בין עניינו לבין סמכות השיפוט הישראלית. קיים קשר הדוק בין שני המסלולים מבחינת התוצאה. בשניהם התוצאה היא הטלת מרות השיפוט הישראלית על נתבע זר. ואולם, נראה כי דרישות תקנה 482, והדרך בה פורשו בפסיקה, מחמירות פחות מדרישות תקנה 500. עובדה זו ראוי שתעמוד כנר לרגלי בית-המשפט הדן בהמצאה למורשה, שכן נפתח בכך פתח למעקף בלתי-תמים של משוכת תקנה 500. העובדה כי נתבע זר המנהל עסק בישראל מוטרד ממקום מושבו מעבר לים לבית-משפט ישראלי מחייבת בחינה מדוקדקת של השאלה האם באמת הוא מנהל עסק בישראל, והאם אמנם האדם שלידו מבקשים למסור את כתבי בי-הדין הוא אכן מורשה העוסק 'אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק באותו איזור שיפוט', כלשון התקנה.
12. אכן, קיימים שני היבטים בפרשנות תחולתה של תקנה 482(א): האחד מתייחס לשאלה מהי מידת ההקפדה שבה יש לעמוד על הוכחתו של כל יסוד ויסוד עובדתי הנזכר בתקנה, והשני, איזה תוכן יש לייחס לכל יסוד ויסוד הטעון הוכחה:
האם יש לפרשו בדווקנות, על-פי יחסים משפטיים פורמליים, או שמא יש לנהוג פרשנות מרחיבה, ליברלית, המקלה על הזדקקות לאמצעי ההמצאה החלופית הזו.
על רקע מטרות תקנה 482(א), ובשים-לב ליחס בינה לבין תקנה 500 בדבר היתר המצאה לחו"ל, ונוכח העובדה כי החלתה מביאה למצב שבו מוטרח נתבע זר לבית-משפט ישראלי, סבורני כי על בית-המשפט הבוחן אם נתקיימו תנאי ההמצאה, להקפיד על כך שכל אחד מיסודות התקנה יוכח כדבעי. יפים לענייננו הדברים שאומר בית-המשפט בפרשת GE נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762, 768, בהקשר להמצאה למורשה בהנהלת עסקים:
'שאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיבים העושים את ההמצאה בת-פועל על-פי התקנות.'
מן הצד השני, מסתמנת נטייה בפסיקה לפרש בהרחבה ובאורח בלתי-פורמלי, את היסודות השונים הנדרשים בהוכחה על-פי תקנה 482(א), וזאת על רקע המציאות הכלכלית-עסקית הארצית והבינלאומית המצויה בתהליך גובר של גלובליזציה.
ואכן, בעניין רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316), הדגיש בית-המשפט את הצורך בפרשנות רחבה של יסודות התקנה. כך, למשל, נפסק כי את המונח "מורשה" אין לפרש, בהכרח, במשמעות "שלוח" על-פי דיני השליחות, אלא המבחן הוא 'קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו'. עוד נפסק, כי על-מנת להחליט אם ההמצאה הנה אפקטיבית, אין להסתמך על כך שבפועל הגיעה הידיעה על דבר ההליכים המשפטיים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הדבר מנקודת מבט נורמטיבית. דהיינו: המבחן הוא האם סוג הקשר בין המורשה לנתבע הוא כזה המאפשר להניח, במובן הנורמטיבי, כי המצאה לידי המורשה היא בבחינת המצאה לנתבע גופו.
13. מן המקובץ עולות, איפוא, המסקנות הבאות:
(א) קיום כל יסודותיה של תקנה 482(א) טעון הוכחה, ועל בית-המשפט להשתכנע כי כל מרכיבי התקנה נתקיימו במלואם.
(ב) נטל הוכחת היסודות הוא, כברגיל, על התובע הבא להוציא מחברו. מטבע הדברים, וכיאה להליך ביניים, הנטל הוא מופחת בהשוואה לנטל המקובל לצורך הוכחת העילה בהליך העיקרי.
(ג) בהינתן הצורך בהוכחת כל יסודות התקנה, התוכן אשר יוצקים לאותם יסודות הנדרשים בהוכחה, הוא גמיש במידה רבה ומותאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
(ד) המבחן הקובע לשם הכרה באדם כמורשה בהנהלת עסקי הנתבע הוא מבחן "אינטנסיביות הקשר", דהיינו, קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה ובין הנתבע, שבגדרה יש להניח שהמורשה העביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. מידת האינטנסיביות תיחתך לפי כל מקרה ונסיבותיו.
עד כאן, המסגרת העיונית והנורמטיבית המונחת ביסוד תקנה 482.
14. ומכאן למקרה שבפנינו. האם עמדה המערערת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את התקיימותם של יסודות התקנה 482(א), בנוגע למר גזית הנחזה להיות מורשה של המשיבות?
דומני כי גם כאן יש להשיב בשלילה.
בהנחה כי מתקיימים יתר יסודות התקנה, הרי שבמקרה דנן, שניים הם היסודות הבעייתיים: האם גזית הוא מורשה, והאם הוא עוסק בהנהלת עסקי המשיבות. טוענת המערערת שהיא הוכיחה את רמת אינטנסיביות הקשר הנדרש בינו לבין למשיבות לפי תקנה 482, ובמיוחד הממצאים לפיהם גזית הגן על סמלן המסחרי של המשיבות, וכי למשיבות ולחברה השוויצרית סמל מסחרי משותף. (RJR) דין טענה זו להידחות. הנימוק לכך מושתת על אותם טעמים אותם פרטתי לעיל לעניין ההמצאה למשרד. לא הוכח קשר כלשהו, ובוודאי לא קשר אינטנסיבי מסוג ערבוב וזיהוי בין המשיבות לחברה השוויצרית. ארחיק לכת ואומר, כי אף אם היה מוכח קשר כאמור, ספק רב בעיני אם נוכח תנאי ההתקשרות הספציפיים, שבין גזית לחברה השוויצרית, וכן נוכח אופיו המוגבל של תחום פעילותו, ניתן כלל היה להכיר בו כמורשה של החברה השוויצרית. ומכל מקום רמת אינטנסיביות הקשר לא הגיעה לרמת התקדימים אליהם הפנה בא-כוח המערערת.
בפרשת טנדלר הנ"ל הוכחו קשרים עסקיים הדוקים בין המורשה לנתבעת. המורשה בישראל היה למעשה סניף של הנתבעת, אשר ניהל בארץ עסקים במתכונת זהה לסניפים שונים של הנתבעת בעולם. אינטנסיביות הקשר באה לידי ביטוי בשליטה מלאה כמעט של הנתבעת במורשה, בהיותה בעלת מניות בלעדית כמעט; בתנועת מנהלים בין הסניפים השונים בעולם; ובצוות ההנהלה שחלקו משותף למורשה ולנתבעת בו זמנית. זאת ועוד: תפקיד המורשה לא התמצה בשיווק בארץ מטעם הנתבעת, אלא כלל גם ניהול עסקי זהה לזה שניהלה הנתבעת בחו"ל. השימוש בלוגו הזהה והדמיון הרב בשמות בין המורשה לנתבעת היוו רק אינדיקציות משלימות, שלא עמדו לבדן. גם במקרה שנדון ב- בר"ע (חי') 359/95 טלקאר בע"מ נ' חנן דשבסקי ואח' (טרם פורסם), היה המורשה יבואן ומשווק בלעדי מטעם הנתבעת וכן הוכחו קשרים עסקיים אינטנסיביים בין השניים, לרבות העברת פניות מצרכנים ישראליים לטיפולה של הנתבעת. מיותר לציין, שלא כך היו פני הדברים במקרה דנן.
15. אף את טענת המערערת כי עצם תשובת המשיבות על תוכנה המפורט מראה כי כתבי בית-הדין אכן הגיעו לידיעתה – אין לקבל.
כבר נפסק בפרשת ספרא הנ"ל, כי אין להסתמך על כך שבפועל הגיעו ההליכים המשפטיים לידיעת הנתבע, וכי המבחן הוא נורמטיבי במהותו. המסקנה, איפוא, הנה כי לא נתמלא בפנינו התנאי הקרדינלי הדרוש לפי תקנה 482 – היות המורשה "מורשה בהנהלת עסקי המשיבה".
משכך הם פני הדברים, מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים. נפנה עתה, לטענה החלופית שהעלתה המערערת לפיה בוצעה המצאה כדין לחברת דובק (או ח.י.ס).
16. ההמצאה לחברת דובק או ח.י.ס טענת המערערת שההמצאה שבוצעה למשרדי חברת דובק (או ח.י.ס) היוותה המצאה כדין למשרדי המשיבות – דינה להידחות. בהחלטתה הראשונה של כב' הרשמת נקבע כי ההמצאה הנ"ל אינה תקפה. התיק, הוחזר לכב' הרשמת בהסכמה, על-מנת שיתאפשר למערערת לחקור את גזית על תצהירו. גזית בעדותו לא נשאל, ולפיכך לא התייחס, כלל לחברות דובק או ח.י.ס. דא עקא, בסיכומים שהוגשו לאחר החקירה האמורה (צרופה ז' לתיק המוצגים מטעם המערערת), זנחה המערערת את עניין ההמצאה לדובק או ח.י.ס, ועתרה רק בנוגע להמצאה לחברת אוגין בע"מ.
בנסיבות חד-משמעיות אלה, בדין קבעה כב' הרשמת כי יש לראות בטענה זו – טענה שנזנחה. (ראה זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 512). מובן, כי אין בהגשת ערעור כדי להחיות טענה שנזנחה, אלא במקרים בהם הערעור מופנה כלפי עצם ההחלטה בדבר זניחת הטענה. מכל מקום, תמוהה מאוד בעיני טענת המערערת לפיה – נוכח העובדה שחברת דובק לא המציאה תצהיר תשובה מטעמה, ומסיבה זה בלבד, היה על הרשמת לקבל את הבקשה. להזכיר: חברת דובק או ח.י.ס אינן צד להליך ההמצאה. מיותר לציין, כי היות וכך, מלכתחילה לא חלה עליהן חובה להמציא תצהיר, לא כל שכן, תצהיר תשובה. לבטח שלא ניתן לגזור מכך מסקנות לחובתן.
לגופם של דברים, הרי שצירופן של דובק או ח.י.ס להליך העיקרי כנגד המשיבות, נכפה עליהן, בפעולה חד-צדדית מצד המערערת, אשר ציינה בכתב התביעה כי המשיבות מיוצגות באמצעות חברות דובק או ח.י.ס.
דומה, כי עובדתית, ייצוג כזה לא הוכח בפני הרשמת. כל שהוכח הוא כי חברת דובק מייבאת ומשווקת את סחורת המשיבות בישראל. אך לא הוכח כי משרדי דובק הנם משרדי המשיבות או כי דובק היא היבואן הבלעדי של סחורתן, הסוכנת או המורשה בהנהלת עסקיהן. נהפוך הוא, ניסיונות ההמצאה העוקבים לדובק ולחברת אוגין שנערכו בהפרש של תשעה חודשים, בהצטרפם לכך שלא הוכח כי למשיבות יש נציגות רשמית בישראל, מעידים כי המשיבות מקיימות קשרים עסקיים חלקיים עם חברות שונות בארץ, בעניינים שונים. כך למשל, קיימת אפשרות, לא בלתי-סבירה, כי יבואנים נוספים עוסקים בייבוא סיגריות מתוצרת המשיבות, האם נאמר שמשרדיהם של אלה מהווים את משרד המשיבות בישראל? האם זה הופכם למורשים מטעמן? נראה כי אין זה כך, וכי אין זה ראוי ויעיל שכך יהא. יוצא, איפוא, כי בקשת המערערת להכרה בהמצאה שבוצעה לחברת דובק או ח.י.ס, אין לה בסיס בראיות ולפיכך דינה להידחות.
17. אשר-על-כן, דין הערעור להידחות. לא למיותר לציין, כי עומדת למערערת האופציה להגיש בקשה להיתר המצאה לחו"ל לפי תקנה 500 לתקנות. אכן, לעיתים קיצורי דרך רק מאריכים אותה.
המערערת תישא בהוצאות ערעור זה ובשכר-טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק."[99]
ב- רע"א 2736/98[100] נפסק לעניין ההמצאה מפי כב' השופט י' טירקל כי:

"7. כאמור, טוענים היבואנים כי כתבי בי-הדין שהגישו חברות פילה לבית-המשפט לא הומצאו להם כדין ולפיכך לא קמה לבית-המשפט סמכות לדון בתביעה ובבקשה לצווים זמניים שהגישו. טענה זאת דינה להידחות. אין מחלוקת כי חברות פילה המציאו את כתבי בי-הדין למבקש מס' 2 באופן אישי בעת שהתייצב לדיון בעניין בקשת חברת נייק לסעדים זמנים. המצאה אישית למבקש מס' 2, המכהן כמנהל המבקשת מס' 1, מהווה המצאה כדין (ראו בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762; וכן תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין")). לפיכך אין צורך להכריע בשאלה האם ההמצאה לעמיל המכס של המבקשת מס' 1 היתה המצאה כדין לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין. מטעם זה גם אין צורך לקבוע אם פעולות שונות שנקטו היבואנים, עולות כדי ויתור על מצוות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר המצאה כדין.
משנמצא שהיתה המצאה כדין ליבואנים, הרי שבית-המשפט קנה לו סמכות בינלאומית לדון בתביעות ובבקשות לצווים זמניים של חברות פילה ונייק, מכוח העיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי לפיו יש לבתי-משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל (ראו רע"א 39/89 לעיל, י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 35-37 (להלן: "סדרי הדין האזרחי"); וכן ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 94-95."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 202617/99[101] נדונה בקשת המבקשת, להצהיר, כי כתב התביעה בתיק נשוא החלטה זו, לא הומצא לה בהתאם לתקנות בית-הדין לעבודה, (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ועל-כן לא הומצא לה כלל. נפסק כי:

"המשיבה 1, (להלן: "המשיבה"), הגישה את כתב התביעה כנגד המבקשת, חברה זרה הרשומה בקליפורניה, בעילה של גרם הפרת חוזה. לטענת המשיבה, המבקשת, יחד עם המשיבה 3, (להלן: "ניו טכנולוג'י"), גרמו להפרת ההסכם שבין המשיבה לבין המשיבים 2 ו- 4.
יצויין, כי המשיבה שימשה כנציגה של המבקשת לצורך מכירת מוצריה בארץ.
קשריהם העסקיים נותקו והסכם ההתקשרות ביניהן הסתיים ביום 20.5.99.
לאחר סיום ההתקשרות בין המבקשת למשיבה, מינתה המבקשת את ניו טכנולוגי לסוכנת של מוצריה בארץ.
המשיבה המציאה את כתב התביעה למבקשת במסירה לבא-כוח ניו טכנולוג'י.
ניו טכנולוג'י החזירה את כתב התביעה לבית-הדין בנימוק שהיא אינה סוכן או מורשה של המבקשת לקבלת המסמכים המשפטיים.
2. לגבי המצאת-מסירת כתבי בי-דין, הכלל הוא, כי ככל שהדבר ניתן מבחינה מעשית, יש למסור את כתב בי-דין לנמען באופן אישי. עם זאת, נקבעו דרכים חלופיות שנועדו לאפשר המצאה או להקל על ההמצאה מקום שההמצאה האישית קשה או בלתי-אפשרית.
במסגרת הדרכים להמצאה בדרכים חלופיות, קובעת תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנה"), שהוחלה על ההליך שבפנינו מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה, כדלקמן:
'היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב מנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט.'.
3. השאלה בעניינינו היא, האם ניתן לראות בניו טכנולוג'י "מורשה" של המבקשת, כאמור בתקנה? אם כן, המצאת כתבי בי-דין לניו טכנולוג'י, עבור המבקשת, בוצעה כדין.
כבר נפסק, כי אין לפרש את הדיבור "מורשה" כאמור בתקנה, במשמעות הטכנית של "שלוח" בלבד. המבחן הקובע לעניין זה הוא מבחן מידת אינטנסביות הקשר בין מי שנטען שהוא מורשה לבין הנתבע הזר, (להלן: "הנתבע"). נדרשת קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, כך שניתן יהיה להניח, כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו.
בהקשר זה נקבע, כי סוכן מכירות גרידא, שאין בינו לבין הנתבע שיתוף פעולה עיסקי של ממש, לא ייחשב בגדר "מורשה".
כך נפסק לעניין המבחן בנדון:
'מחד גיסא, לא הייתי רואה 'סוכן מכירות', הקונה טובין מחברה זרה ומוכרם בארץ על חשבונו הוא, הא ותו לא, כ'מורשה, העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק', אך מאידך גיסא, ככל שניתן יהיה לדלות מן העובדות יותר סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין מנהל 'עסקיו', כן תגבר הנטיה לראות ב'סוכן מכירות', "מורשה".' (בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762).
בקביעת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון כל עניין על-פי נסיבותיו הספציפיות. כבר נקבע, כי אפילו במקרה בו נראה, כי קיים הקף יחסים נרחב בין המורשה לנתבע, עדיין גם מסירה למורשה שכזה לא הוכרה כמסירה כדין על-פי התקנה:
'אמנם הקף העסקים בין המשיבה ופליין קרגו הוא משמעותי, אולם כל חברה פועלת בפני עצמה, מקבלת החלטותיה בתחום ביתה היא, ואין כל ראיה כאילו יש לאחת החברות שליטה על אופן הניהול או הביצוע בתאגיד השני.' (רע"א 6579/93 ברינקס (ישראל) בע"מ נ' FEDERAL EXPRESS BELGIUN N.N, תק-על 94(1) 98)
עוד נפסק, כי אין בעצם הידיעה שקיבל הנתבע מסוכן כאמור, בפועל ובדיעבד על ההליכים שהוגשו נגדו, כדי להצביע על האינטנסיביות של הקשר בין שניהם.
'שאלת בירור תוקפה של ההמצאה איננה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיביים, העושים את המצאה בת פועל לפי התקנות.' (בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762)
כן נאמר גם ב- רע"א 572/90 AEG AKTIENGESELLSCHAFT ואח' נ' אלתועש אלקרווויסטה תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מד(1) 758:
'ואין נפקא מינה לדינא אם בפועל מתקיימת המסירה ונודע למרשה על ההליך שהוגש נגדו, שהרי המבחן לחוקיותה של המצאה, הוא נורמטיבי. אם לא תאמר כן, יצא שדי בהמצאה ישירה בחו"ל לנתבע זר אף ללא נטילת רשות מבית-המשפט להמצאה מחוץ לתחום השיפוט.'
4. מקובלת עלינו טענת המבקשת, כי אין בכל הסממנים שציינה המשיבה בתגובתה לבקשה, כדי להצביע על שיתוף פעולה הדוק – על אינטנסיביות הקשר העסקי, בין המבקשת לניו טכנולוג'י. שוכנענו, כי ניו טכנולוג'י אינה יכולה להחשב "מורשה" של המבקשת כאמור בתקנה ולפיכך, המצאת כתב התביעה למבקשת באמצעות ניו טכנולוג'י, אינה המצאה כדין לאור התקנה.
הראיות עליהן מסתמכת המשיבה בתגובתה לבקשה, בקשר לידיעת המבקשת על ההליך נשוא החלטה זו, אינן מצביעות על כך שבין המבקשת לניו טכנולוג'י מתקיים שיתוף פעולה עסקי אינטנסיבי. המשיבה צרפה לתגובתה לבקשה העתקי התכתבויות בין המבקשת לניו טכנולוג'י, לגבי ההליכים המתנהלים כנגדן בתיק נשוא החלטה זו. (ראה מסמכים נט/17 – סומנו כנספח ג' לתשובת המשיבה). כן התייחסה המשיבה, בין היתר, לעדות המשיב 2 בדיון בהליך לסעד זמני, ביום 21.7.99, בקשר להתכתבויות עם המבקשת לגבי ההליך.
אין די בכך כדי להצביע על אינטנסיביות הקשר בין המבקשת לניו טכנולוג'י.
כאמור לעיל, גם אם ניו טכנולוג'י הביאה לידיעת המבקשת את דבר ההליך העומד נגדה, והמבקשת איננה מכחישה זאת, (שהרי עקב כך הגישה את הבקשה), אין בכך משום תשתית מספקת להוכחת קיומו של קשר אינטנסיבי – עסקי הדוק, כנדרש בתקנה ובפסיקה.
המשיבה גם התייחסה בתשובתה לבקשה לפרסום של המבקשת באינטרנט, לפיו היא מפרסמת את עצמה ומציגה את כתובתה בישראל באמצעות ניו טכנולוג'י. גם סממן זה כשלעצמו, אין בו כדי להעיד על שיתוף פעולה עסקי – אינטנסיבי בין המבקשת לניו טכנולוג'י. הפרסום המשותף כאמור, אינו מלמד יותר מאשר על אינטרס עסקי משותף לשתי החברות, ואין בו כשלעצמו, כדי להצביע על זיקה משפטית אינטנסיבית לגבי הקשר העסקי בינהן.
5. לאור האמור, בהעדר תשתית ראייתית מספקת להוכחת דרגת האינטנסיביות של הקשר שבין המבקשת לבין ניו טכנולוג'י, הננו קובעים, כי אין לראות את המצאת כתב התביעה למבקשת באמצעות ניו טכנולוג'י כהמצאה כדין על-פי התקנה.
אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת."
ב- ע"א (י-ם) 6471/99[102] נדון ערעור על החלטת הרשמת, לפיה נדחתה בקשת המערערות למתן פסק-דין כנגד המשיבות בהעדר הגנה. נפסק כי:

"2. ואלה העובדות הדרושות לעניין:
(א) ביום 29.4.99 נעשה ניסיון מצד המערערות להמציא את התביעה ואת הזימון לדין, במסירתם לעורך-דין מטלון במשרד עורך-דין גורניצקי ושות' (להלן: המסירה הראשונה).
ביום 12.5.99 הוחזרו לבית-המשפט כתבי בידין בצירוף הודעה, לפיה עורך-דין מטלון אינו מייצג ואינו כתובת לקבלת כתבי בי-דין עבור קריסטל או עבור המשיבות.
(ב) ניסיון שני להמצאה נעשה ביום 1.6.99, במסירת מסמכי בי-דין למר אוליבייה סטיגלר, שלפי הנטען הוא מנהל האיזור וממונה על עסקי המשיבה 2 שרכשה את מניות המשיבה 1, עת הגיע לישראל (להלן: המסירה השניה).
הפעם הוחזרו כתבי בי-דין לבית-המשפט (30.6.99) באמצעות עורך-דין צור ממשרדו של עורך-דין מטלון, בצירוף הודעה מגובה בתצהירו של סטיגלר, בה נטען:
(1) סטיגלר הוא רק שכיר בחברת TEM SAS 2 כיוון שאינו קורא עברית, מהות המסמכים נתבררה לו רק לאחר שובו לצרפת.
(3) הוא אינו מועסק על-ידי אף אחת מן החברות ששמן מפורט כנתבעות בכתב התביעה, וכיוון שכך אין מדובר בהמצאה כדין.
(4) TEM SAS – International Operations, ששמה הוזכר כחלק משם הנתבעת 2 (המערערת 2), הינה רק מחלקה בחברת TEM SAS, ואינה אישיות משפטית בפני עצמה.
(5) על הזימון לדין צויין שמו של עורך-דין מטלון, ולא שם הנתבעות.
בנוסף הצהיר סטיגלר כי ייפוי-הכוח שניתן לעורך-דין צור מוגבל לצורך הודעה זו בלבד.
3. ביום 8.11.99 הוגשה לרשמת בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה, בטענה שכל אחת מהמסירות בוצעה כדין: המסירה הראשונה בוצעה לפי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי – המצאה למורשה, והמסירה השניה בוצעה לפי תקנה 482(א) לתקנות – המצאה למורשה בהנהלת עסקים, על סמך העובדות דלהלן:
(א) משרדו של עורך-דין מטלון מייצג את הנתבעות זה זמן רב וגם בתקופה הרלבנטית; בעת שהמשא-ומתן עלה על שרטון מסר סטיגלר כי בארץ מייצגם עורך-דין מטלון; וגם כיום מייצג משרדו את הנתבעות מעצם טיפולו בהחזרת כתבי בי-דין.
(ב) סטיגלר אינו סתם עובד שכיר, אלא המנהל האחראי על מערכת היחסים שבין המערערות למשיבות, כעולה מן התכתובת שביניהן (אשר צורפה לבקשה), ובמובן זה הוא "מורשה לניהול עסקים" כהגדרת תקנה 482.
(ג) חוסר הבהירות לגבי הזהות המשפטית של הנתבעת 2 נובע ממכתבה של הנתבעת עצמה, והנושא אינו יכול, בשל כך, להכשיל את ההמצאה.
4. הבקשה נדחתה על-ידי הרשמת בזו הלשון:
'1) עורך-דין מטלון הודיע שאינו מייצג את הנתבעת.
2) ההזמנה למר סטיגלר מוענה לעורך-דין מטלון, ולכן אינה כדין. לגבי הנתבעות הודיע שאינו מורשה לקבל כתבי בי-דין.'
5. מכאן הערעור שבו חוזרות המערערות על טענותיהן שבבקשה למתן פסק-דין, ומוסיפות:
(א) לעניין המסירה הראשונה טוענות הן, כי אין צורך שעורך-דין מטלון יהיה בא-כוח קריסטל או בא-כוח המשיבות לצורכי תביעה זו דווקא, על-מנת שמשרדו ישמש כתובת למסירת כתבי בי-דין.
(ב) לעניין המסירה השניה טוענות הן, כי גם אם ההזמנה לדין פגומה, הרי שכתב התביעה עצמו אינו פגום, והומצא כדין.
6. הודעת הערעור שנשלחה על-ידי המערערות למשרד עורך-דין צור, הוחזרה בנימוק שאין הוא משמש מען להמצאת כתבי בי-דין למשיבות.
7. לגופו של עניין:
(א) המסירה הראשונה:
אכן, על-פי לשון תקנה 477 לתקנות, משיש לנמען עורך-דין, 'די בהמצאה לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו'. אין צורך שלעורך-הדין תהיה הסמכה מפורשת לקבלת כתבי בי-דין, משנכלל תפקיד זה מכללא במסגרת הייצוג, ובלבד שאין הגבלה מפורשת של סמכות זו (בר"ע 156/73Uniroial Inc. נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(1) 229; ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, 315; ולעומת זאת ע"א 694/86 אוסטפלד נ' בהירי פ"ד מא(1) 780). מלשון התקנה גם לא עולה צורך שעורך-הדין המסויים ייצג את הנמען דווקא בעניין נשוא הסכסוך.
ברם, המערערות לא הציגו תשתית ראייתית לכך שאכן מטפל משרד עורך-דין מטלון בענייניהן העסקיים של המשיבות. לכאורה, כעולה מן ההתכתבויות שצורפו לכתב התביעה, נוהל קשר ישיר בין הצדדים, ללא תיווך עורכי-דין. אמנם, פנה סטיגלר לאותו משרד לצורך הטיפול ב'הודעה על החזרת כתבי בי-דין' מטעמו, אולם אין בכך כדי לספק את התשתית הראייתית הנדרשת כאמור.
(ב) המסירה השניה:
על-פי תקנה 482(א) לתקנות, יכול שההמצאה תיעשה 'למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט'.
הגם שלכאורה סטיגלר קשור למשיבות – משנמסרו לידיו כתבי בי-דין כשהם ממוענים לעורך-דין מטלון – ההמצאה נפסלה.
לאור תקנה 19 לתקנות, הקובעת כי 'בהזמנה לדין יידרש הנתבע להגיש...' – צריך הזימון לדין להיות מופנה אל הנתבע. חובת ציון השם על גבי הזימון לדין נועדה להבטיח כי אכן יימסר הזימון לבעל הדין הנכון, ולא לאדם אחר שאינו נוגע לעניין.
בנסיבות הנ"ל, אין למערערות אלא להלין על עצמן במחדל לבצע מסירה כדין. הערעור נדחה."
ב- בר"ע 309/99[103] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האיזורי בתל-אביב, אשר ביטל את פסק-הדין שניתן בהעדר המבקשת לזכותו של המשיב, תוך שהתנה זאת בכך שהמבקשת תשלם למשיב סך של 3,500 ש"ח. נפסק מפי כב' הנשיא ס' אדלר כי:

"2. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת, חברה בע"מ שמשרדה הרשום הוא ברחוב הרצל 70 בחיפה. בהעדר המבקשת ניתן כנגדה פסק-דין לטובת המשיב.
המבקשת הגישה לבית-הדין קמא בקשה לביטול פסק-הדין משני טעמים: לא בוצעה מסירה כדין של כתבי בי-דין, שכן האחרונים הומצאו לסניף תל-אביב ואילו משרדה הראשי הוא בחיפה ו- סיכויי ההגנה שיש למבקשת היה ויבוטל פסק-הדין.
3. בית-הדין קמא דחה, בין היתר, את טענת המבקשת שפסק-הדין שניתן כנגדה ניתן שלא כדין, וכך נקבע:
'א. אכן תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הנוגעת להמצאת כתבי בית-דין באשר הוחלו גם על הליכים הנדונים בפני בית-הדין לעבודה, קובעת שיש לבצע המצאת כתבי בית-דין לתאגיד, בהנחת הכתב במשרד או המען הרשום של התאגיד.
ב. אולם, תקנה 482 לתקנות קובעת 'א. היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט'. יש להחיל לטעמי הוראת סעיף זה גם כאשר מדובר בתאגיד. שכן, רבים הם המעבידים, שהינם תאגידים, אשר עבודה מתבצעת בסניפיהם וכל הקשר של העובד הוא לאותו סניף שבו הוא עובד. נראה הדבר סותר את המהות של פישוט ההליכים בבתי-הדין לעבודה המאפשר לעובד עצמו, אף ללא יצוג משפטי, לנהל את ענייניו בבית-הדין, כאשר ידרש הוא לתור אחר מקום משרדו הרשום ברשם החברות של המעביד שעה שכל הכרותו את אותו מעביד מתחילה ומסתיימת באותו סניף אשר בו הוא מתקבל לעבודה, דרכו מתנהלים ענייני עבודתו, והוא אשר מודיעו גם על סיום עבודתו באותם מקרים שהעבודה מסתיימת.
ג. זאת ועוד זאת. הוכח בפנינו שעל מכתביה של המבקשת... מופיעה כתובת סניף תל-אביב שלה ולמטה מופיעה כתובת המשרד הראשי שלה. די בכך לטעמי כדי לקבוע שמסירה כדין לסניף החברה, במקרה דנן סניף תל-אביב, מהווה מסירה כדין של כתבי בית-הדין הנוגעים למשיב במקרה הזה...
משנטיית בתי-המשפט בכלל ובתי-הדין לעבודה בפרט, הוא לתת לכל צד את יומו בערכאה המשפטית, אולם זאת תוך העמדת הצד שכנגד בפיצוי כספי אשר יאיין את הנזק הכספי שנגרם לו כתוצאה ממתן פסק-הדין, שניתן כדין, החלטתי:
א. פסק-הדין יבוטל...
ב. דיון בתביעה יתקיים ביום 13.7.99.
ג. על המבקשת לשלם למשיב סך 3,500 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק, כתנאי לביטולו של פסק-הדין..."
על החלטה זו בקשת רשות הערעור שלפני.
4. עיקר טענת המבקשת הוא, כי כתב התביעה מעולם לא הומצא לה כדין למשרדה הרשום. משלא הומצא לה כתב התביעה כדין, לא היה מקום מלכתחילה ליתן נגדה פסק-דין בהיעדר הגנה ובוודאי שלא היתה הצדקה לחייבה בתשלום הוצאות כתנאי לביטול פסק-הדין.
5. לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובהחלטה נושא הבקשה, אני מחליט כדלקמן:
א. אין בשלב זה של הדיון בהליך ומשקבוע מועד לדיון ליום 13.7.1999, לשמוע ערעור על החלטת ביניים.
ב. המבקשת תהא רשאית לחזור על טענותיה, הן לעניין המצאת כתבי בי-דין לתאגיד והן לעניין סכום ההוצאות שנפסקו כנגדה, בהליך ערעור, במידה ויוגש ערעור."
ב- ע"א (י-ם) 4125/97[104] נדון ערעורם של שלושת המערערים על החלטת כב' הרשמת בה נקבע כי המשיבות הוכיחו כנדרש כי כתב התביעה שהוגש בתיק העיקרי הומצא כדין לשלושת המערערים בכך שנמסר לידיו של עורך-דין יגאל ארנון בתורת "מורשה בהנהלת עסקים" כמובנו של מושג זה בתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת בהנחה, שאינה שנויה במחלוקת, כי שלושת המערערים הינם תושבי חוץ, המתגוררים דרך קבע מחוץ לישראל. נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקציה כי:

"אלה עיקרי נימוקי
מהות ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים על-פי תקנה 482(א) מצויה בפרק "ההוראות הכלליות" שבפרק לב' לתקנות העוסק ב "המצאת כתבי בי-דין"...
מושכלות ראשונים הם כי להמצאת כתבי בי-דין היבט כפול: לגבי נתבע שאינו מצוי בארץ, סמכות השיפוט מותנית בהמצאת כתבי בי-דין כדין, לאחר מתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על-פי תקנה 500, ובכך קונה בית-המשפט סמכות בינלאומית לגביו. באשר לנתבע המצוי בתחום הטריטוריאלי של סמכות השיפוט, נדרשת המצאת כתבי בי-דין במובן הטכני כדי לבסס סמכות פרסונלית של בית-המשפט לגבי אותו הנתבע שבלעדיה הוא נעדר כח להפעיל את סמכותו ולדון בתביעה.
באשר להיבט האחרון, הכלל הוא כי ככל שהדבר ניתן מבחינה מעשית, יש למסור את כתב בי-הדין לנמען באופן אישי. עם זאת, נקבעו אי-אלו דרכים חלופיות שנועדו לאפשר המצאה או להקל על המצאה מקום שההמצאה האישית קשה או בלתי-אפשרית. במסגרת ההוראות הכלליות הנוגעות להמצאה בדרכים חלופיות, קובעת תקנה 482(א) את האפשרות להמציא כתבי בי-דין למורשה בהנהלת עסק של הנתבע, המתנהל בתחום איזור השיפוט של בית-המשפט, וזאת כאשר הנמען עצמו אינו גר באותו איזור שיפוט. המדובר הוא במצב שבו נחזה ה"מורשה" כידו הארוכה של הנמען, וכאשר המסירה לידיו מוחזקת כמסירה לנמען גופו.
התחולה הטבעית של אמצעי מסירה חלופי זה מתייחסת למצב בו הנמען אינו מתגורר באיזור השיפוט המקומי בו הוגשה התובענה, אלא באיזור שיפוט אחר במדינה, ואילו עסקו מנוהל במקום הימצא בית-המשפט הדן בתביעה. במצב זה, ניתן לבצע את ההמצאה למורשה להנהלת העסק ואין הכרח, בבחינת צורכי היעילות, לטרוח בהמצאה לנמען גופו במקום מגוריו, העשוי להיות מרוחק.
היבט זה של התקנה 482(א) עניינו בהקלה ובייעול של סדרי המצאת כתבי בי-דין (השווה בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762).
עם זאת, הוראות התקנה הורחבו על-מנת שתחול גם על נתבע המתגורר מחוץ לישראל, במצב שבו הוא מנהל עסק בישראל ופועל מטעמו מנהל או מורשה. אם מוכחים יסודות עובדתיים אלה, לרבות היסוד כי התובענה דנה בעניינו של העסק, נוצרת הזיקה הנדרשת בין הנתבע הזר לבין סמכות השיפוט הישראלית, ובאמצעות המורשה המנהל את עיסקו של הנתבע בישראל רואים את הנתבע כאילו הוא עצמו קיבל לידיו את כתבי בי-הדין. במצב מעין זה משיגה ההמצאה למורשה לניהול העסק שתי מטרות בעת ובעונה אחת: מאחר שרואים את המסירה כאילו בוצעה לידי הנתבע ממש, מוקנית לבית-המשפט סמכות בינלאומית לגביו, ואילו המסירה הטכנית מאפשרת הפעלה בפועל של סמכות בית-המשפט לדון ולהכריע.
המצאה כדין למורשה מייתרת את הצורך בבקשת היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על-פי תקנה 500, שהיה צורך להגישה אלמלא חלופת ההמצאה האמורה.
לכאורה, וממבט ראשון בלבד, נראה כי אין קשר גומלין בין המצאה למורשה של נתבע זר על-פי תקנה 482 לבין היתר המצאה לחו"ל על-פי תקנה 500. מחשבה נוספת עשויה להוביל למסקנה בדבר קיום קשר והשלכה בין שני מסלולי המצאה אלה אשר נועדו לפרוש על נתבע זר את מרות השיפוט של בית-משפט ישראלי הן במובן הבינלאומי והן במובן הפרסונלי. כיצד?
הטלת מרות השיפוט הישראלית על נתבע זר באמצעות הזמנתו בחו"ל מלווית בזהירות וברגישות מיוחדת. עניינה בהפעלת ריבונות של ישראל בתוך תחומי מדינה אחרת, ומטבע הדברים אקט מעין זה צריך להיעשות בדרך מבוקרת, בהיבט הקשור ביחסים הבינמדינתיים. יתר-על-כן, הזמנתו של נתבע זר להתדיין בישראל מחייבת זהירות גם כדי למנוע הטרחתו להליכי סרק שאין בהם ממש.
מכאן, ששיקולים בינמדינתיים ופרסונליים לבעל הדין משמשים כאן בערבוביה.
ואכן בדונו בבקשה להיתר המצאה לחו"ל על-פי תקנה 500 על בית-המשפט להשתכנע בקיומם של שני אלה:
(1) כי הוא מאמין שיש לתובע עילת תביעה טובה כנגד הנתבע (תקנה 501(א) לתקנות סדר הדין).
(2) עניינה של התביעה נכנס לגדר אחת החלופות המפורטות בתקנה 500, המצביעות על זיקה מיוחדת לסמכות השיפוט הישראלית.
התנאי הראשון מחייב אישור בתצהיר בדבר נכונות עיקרי העובדות המהוות את עילת התביעה, ועל התובע לשכנע את בית-המשפט בקיום שאלה רצינית שיש לדון בה. אמנם, בית-המשפט לא יכנס לעומקו של עניין אך 'אם לא ישוכנע כי יש לתובע עילת תביעה הראויה להתברר, לא ישתמש בשיקול-דעתו לטובת התובע ולא יטריד את הנתבע להתדיין בארץ' (זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה 7) 248).
יתר-על-כן, המצאת כתב תביעה לנתבע בחו"ל הינה ביטוי להטלת מרות השיפוט הישראלי על נתבע מחוץ לתחום השיפוט, ולכן ברור כי המקרים בהם ניתן להטריח תושב חוץ להתדיין בישראל הם מוגדרים ומפורטים בדווקנות. לעולם אין זכות מוקנית לקבלת היתר המצאה לחו"ל והדבר נתון לשיקול-דעת בית-המשפט, ובמקרה של ספק לא יותר הדבר מאחר 'שבאמצעות התקנה מוארכת זרועו של השיפוט הישראלי מעבר לגבולותיו הטבעיים' (זוסמן, שם, עמ' 241).
נכון הוא כי כאשר נתבע מתגורר מחוץ לישראל אך מנהל עסק בישראל, ניתן להמציא לו כתבי בי-דין באמצעות מורשה להנהלת עסקים באופן המייתר את הצורך במתן היתר המצאה לחו"ל. רואים אז מהבחינה המושגית את ההמצאה למורשה כאילו היתה המצאה לנתבע גופו, מכוח העובדה כי הוא מנהל עסק בישראל. אולם כל זאת לעניין עצם אקט ההמצאה. התוצאה מאקט כזה היא כי הנתבע הזר ממילא מכפיף עצמו שלא מרצונו לסמכות בית-המשפט בישראל, על כל ההשלכות הנובעות מכך מבחינתו – הדרישה להיערכות מתאימה למשפט, לעמידה בעלויות מיוחדות הנובעות מהיותו מרוחק פיסית מתחום השיפוט, נשיאה בטרדה פיסית משמעותית של נסיעות לתחום השיפוט וכל כיוצא באלה. תוצאות אלה נגרמות, מאליהן מבלי שהתובע, המבקש לכרוך את הנתבע בסמכות השיפוט, עבר את המשוכות שהוא חייב לעוברן כשהוא נזקק להיתר המצאה לחו"ל. הרציונל לכך הוא כי מי שמנהל עסק בישראל, ומוגשת נגדו תביעה בעניין העסק בישראל, צריך לצפות ככל ישראלי, שהוא עלול להידרש להתדיינות בנושא העסק בערכאות מקומיות, ומבחינה זו מתקיימת זיקה ישירה בין עניינו לבין סמכות השיפוט הישראלית.
על כלל זה אין עוררין. יחד עם זאת, בנסיבות כאלה, העובדה כי נתבע זר המנהל עסק בישראל מוטרד ממקום מושבו מעבר לים לבית-משפט ישראלי מצדיקה ומחייבת בחינה מדוקדקת של השאלה האם באמת הוא מנהל עסק בישראל והאם אמנם האדם שלידו מבקשים למסור את כתבי בי-הדין הוא אכן מורשה העוסק 'אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק... באותו איזור שיפוט', כלשון התקנה. רק אם מתמלאים כל תנאי התקנה קמה הזכות להמצאה חלופית למורשה. זאת יש לבחון בקפדנות מאחר שמדובר בנתבע זר המוטרח למשפט ממגוריו מעבר לים.
כאן ראוי להבחין בין שני היבטים בפרשנות תחולתה של תקנה 482(א):
האחד: מתייחס לשאלה מהי מידת ההקפדה שבה יש לעמוד על הוכחתו של כל יסוד ויסוד עובדתי הנזכר בתקנה, קרי:
(1) קיום תובענה בעניין עסק
(2) המצאה למורשה
(3) העוסק אותה שעה
(4) בעצמו
(5) מטעם האדם
(6) בהנהלת העסק
(7) באותו איזור שיפוט
(8) מגורי הנתבע מחוץ לתחום השיפוט השני: איזה תוכן יש לייחס לכל יסוד ויסוד הטעון הוכחה: האם יש לפרשו בדווקנות, על-פי תוויות משפטיות פורמליות מוכרות, או שמא יש לנהוג פרשנות מרחיבה, ליברלית, המקלה על הזדקקות לאמצעי ההמצאה החילופית הזו.
על רקע המטרות שהתקנה 482(א) נועדה להשיג, ובשים-לב ליחס בינה לבין תקנה 500 בדבר היתר המצאה לחו"ל, ונוכח העובדה כי החלתה מביאה למצב שבו מוטרח נתבע זר לבית-משפט ישראלי, נראה לי כי חובה על בית-המשפט הבוחן אם נתקיימו תנאי ההמצאה לשים-לבו לכך שכל אחד מיסודות התקנה יוכחו כדבעי – בין אם בדרך השגת הסכמת הצדדים לכך ובין באמצעות בחינת ראיות לכאורה שיש בהן כדי לסבר את האוזן לגבי תנאים שלא הוסכם עליהם. שאם לא כן, עלול להיגרם מצב שבו תישמט ההצדקה לייחס המצאה ל"מורשה" כאילו היתה המצאה לנתבע גופו, כאשר מנגד התובע פטור ממעבר על משוכות תקנה 500, המאזנת באיזון עדין את עניינו של התובע המקומי כנגד עניינו של הנתבע הזר. שאם לא כן, עניינו של הנתבע הזר עלול להיפגע, ויחד עמו, עלולה להיפגע גם יוקרתה של מערכת השיפוט הישראלית המחוייבת בזהירות ובאיפוק בפורשה את מרותה על תושבים מעבר לים. ואכן, אומר בית-המשפט בפרשת GE נ' מגדל חברה לביטוח, שם, בעמ' 768, בהקשר להמצאה למורשה בהנהלת עסקים:
'שאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיבים העושים את ההמצאה בת -פועל על-פי התקנות.'
גישה זו איננה עומדת בסתירה לנטיית ההלכה הפסוקה לפרש בהרחבה ובאורח בלתי-פורמלי, את היסודות השונים הנדרשים בהוכחה על-פי תקנה 482(א), על רקע המציאות הכלכלית-עסקית הארצית והבינלאומית.
ואכן, בעניין רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלאב מדיטרנה (ישראל) בע"מ, תק-על 94(3) 409, הדגיש בית-המשפט את הצורך בפרשנות רחבה של יסודות התקנה. כך, למשל, נפסק כי את המונח "מורשה" אין לפרש, בהכרח, במשמעות "שלוח" על-פי דיני השליחות, אלא המבחן הוא 'קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו'. בשאלת דרגת האינטנסיביות של הקשר יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו.
שנית, על-מנת להחליט אם ההמצאה הינה אפקטיבית, אין להסתמך על כך שבפועל הגיעה הידיעה על דבר ההליכים המשפטיים לידיעת הנתבע אלא יש לבחון את הדבר מנקודת מבט נורמטיבית. דהיינו: המבחן הוא האם סוג הקשר בין המורשה לנתבע הוא כזה המאפשר להניח במובן הנורמטיבי כי המצאה לידי המורשה היא בבחינת המצאה לנתבע גופו.
ולבסוף, המונח "תובענה בעניין עסק" גם הוא נתון לפרשנות רחבה, למשל – התקשרות מסחרית לרכישת שירותי נופש שבעקבותיה ניזוק רוכש השירותים נמצאה כעונה על הגדרה זו (ראה גם GE נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, שם).
יוצא איפוא:
(א) קיום כל יסודותיה של התקנה 482(א) טעון הוכחה, ועל בית-המשפט להשתכנע כי כל מרכיבי התקנה נתקיימו.
(ב) כיאה להליך ביניים, כמות ההוכחה הנדרשת להוכחת היסודות הללו ומשקלה, צריכים להיות תואמים למטרה אותה נועד ההליך להשיג, ומטבע הדברים, הנטל הוא מופחת בהשוואה לנטל המקובל לצורך הוכחת העילה בהליך העיקרי.
(ג) בהינתן הצורך בהוכחת כל יסודות התקנה, התוכן הניצק לאותם יסודות הנדרשים בהוכחה הוא גמיש במידה רבה ומותאם לנסיבות.
עד כאן, למהותה המשפטית של חלופת ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים.
ומכאן לשאלה האם עמדו המשיבות בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את התקיימותם של יסודות התקנה 482(א) בהקשר לשלושת המערערים בעניין זה.
הראיות
כדי להיכנס למסגרת תקנה 482(א) היה על המשיבות להביא, ולו הוכחה לכאורה, ברמה הנדרשת בהליך ביניים, להתקיימותם של תנאי התקנה ביחס לשלושת המערערים; היה עליהן לבסס לכאורה את קיומם של האלמנטים הבאים:
(1) תובענה בעניין עסק.
(2) כנגד אדם שאינו מתגורר בתחום השיפוט של בית-המשפט.
(3) הכתב הומצא למורשה של הנמען.
(4) העוסק אותה שעה בעצמו מטעם הנמען בהנהלת העסק באותו איזור שיפוט.
בחינת שני היסודות הראשונים ניתנת להיעשות ביחס לשלושת המערערים יחדיו.
בחינת היסודות (3) ו- (4) מחייבת פיצול הדיון בין מערער 1 למערערים 2 ו- 3 ודיון באשר אליהם במובחן זה מזה.
אשר ליסודות (1) ו- (2), אני נכונה להניח כי שניהם מתקיימים לגבי שלושת המערערים.
יסוד (2) אינו שנוי במחלוקת, שכן שלושת המערערים אינם מתגוררים בישראל. אשר ליסוד (1), ניתן לומר, שוב לגבי שלושת המערערים, כי תובענה שעניינה לברר את מהות השליטה של המערערים בעסקי הבנק ובעסקי חב' פי.בי. נכנסת בגדר "תובענה בעניין עסק", הקשורה לעסקי הבנק והחברה.
הפרשנות המרחיבה של יסודות התקנה בהלכה הפסוקה, מאפשרת לומר כי תביעה המבקשת לקבוע מיהו בעל השליטה האמיתי בבנק ובפי.בי. הינה תביעה בעניין "עסק", ובמובן זה, היסוד האמור מתקיים בענייננו.
הקושי ההוכחתי שהמשיבות נתקלות בו מתייחס להוכחת יסודות (3) ו- (4). כאן עולות מספר שאלות מרכזיות:
(א) האם "העסק" – קרי: הבנק וחב' פי.בי. הוא "עסקם" של המערערים או מי מהם; (ב) אם כן, האם המערערים או מי מהם מנהלים אותו.
(ג) האם עורך-דין ארנון הוא מורשה של המערערים או מי מהם 'העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם, בהנהלת העסק'.
רק תשובה חיובית לשלושת השאלות האמורות במצטבר תמלא אחר הנדרש לצורך החלת תקנה 482(א).
התייחסות לשאלות מחייבת אבחנה בין מערער 1 למערערים 2 ו- 3.
לפני שאכנס לגופם של דברים אעיר את ההערות הכלליות הבאות:
(א) המשיבות מבקשות להוכיח כי ה"עסק" של הבנק ופי.בי. הוא עיסקם של שלושת המערערים; כי המערער 1 הוא למעשה השולט בהם, בעוד המערערים 2 ו- 3 הם השולטים רק בבחינת מצג חיצוני; וכי עורך-דין ארנון הינו מורשה מטעם שלושתם להנהלת העסק בתאגידים הללו.
המערערים כפרו בטענות המשיבות כי הם מנהלים את עסקי הבנק והחברה, וכי עורך-דין ארנון מורשה מטעמם ב"הנהלת העסק".
והנה, המשיבות נמנעו מלעשות את הדבר המובן מאליו שהיה מצופה מהם לעשות, קרי: להזמין את עורך-דין ארנון, המוחזק על ידן כ"מורשה" ב"הנהלת העסק" ליתן עדות ולהיחקר בכל השאלות הטעונות הוכחה. זאת, אף שניתנה לבא-כוח המשיבות מלוא ההזדמנות לכך (ראה דיון מיום 16.10.96 בפני הרשמת).
כן לא הזמינו המשיבות עדים אחרים כלשהם אשר עשויים היו להאיר בדרך ישירה את השאלות העובדתיות השונות השנויות במחלוקת. במקום זאת, ניסו המשיבות להסתמך על קטעי דברים פזורים שנלקחו מאמירות כאלה ואחרות של עורך-דין ארנון ובא-כוח מערער 1 בהליכים אחרים, ולבנות על יסודם תילי תילים של מסקנות וממצאים.
שיטה זו – קשייה בצידה, וכאן עקב אכילס במערך ההוכחה של המשיבות.
בסופו של דבר, לא השכילו לבסס את התקיימות היסודות של התקנה 482(א) לגבי שלושת המערערים, וזאת גם בהינתן הפרשנות המרחיבה והגמישה הנוהגת בעניין תוכנם של היסודות השונים.
(ב) מבין חומר הראיות שהוגש על-ידי המשיבות מצויים קטעי פרוטוקולים ובהם דברים שאמר עורך-הדין ארנון בחקירתו על תצהיר שהוגש על ידו בהליך אחר. כן הוגש התצהיר עצמו. עלתה, ובצדק, טענה מפי המערערים כי גם אם חומר זה קביל לגבי עצם האמירות שנאמרו במהלך דיון משפטי, אין הן בבחינת ראיה לאמיתות הדברים, בלא שנותן האמירות הוזמן להיחקר בהליך הנוכחי. על נכונות גישה זו קשה לחלוק, ונראה כי גם בא-כוח המשיבות אינו חולק על כך.
מכל מקום, אפילו היו דברים שהובאו ראיה לאמיתותם, גם אז הייתי מייחסת להם משקל אפסי, בהינתן נסיבות בהן ניתן וראוי להזמין את נותן האמירות להיחקר ישירות ולהגיב באשר לשאלות שבמחלוקת. אי-לכך, מצטמצם עוד יותר היקפו וטיבו של חומר הראיות שהוגש לצורך הוכחת תנאי התקנה.
(ג) אפילו אילו ניתן היה להתייחס לקטעי הפרוטוקולים כראיות לגופם של דברים, גם אז קשה היה למצוא בהם בסיס מספיק להוכחת תנאי התקנה.
ומכאן לפרטי העניין:
מערער 1 נראה לי כי חומר הראיות שהוגש אין בכוחו לבסס את דרישת התקנה 482(א) לפיה, לכאורה, מערער 1 הינו בבחינת מי שמנהל עסק בישראל, וכי עורך-דין ארנון מורשה מטעמו כיום להנהלתו של אותו עסק.
השאלה אם למערער 1 מעורבות בעסקי הבנק ופי.בי. היא השאלה שהתביעה מעמידה להכרעה עיקרית. מצויות "ראיות" אשר לכאורה שוללות הנחה כזו: בכתב ההגנה שהוגש בתביעה העיקרית מטעם פי.בי נאמר בסעיף 13 כי בעלי השליטה בפי.בי מסוף שנת 90' ועד היום הם מערערים 2 ו- 3, ואילו מערער 1 מעולם לא שלט בפי.בי. ולא היתה לו היכולת לכוון את פעילותה. ראה גם סעיף 9 לאותו כתב טענות.
בכתב ההגנה מטעם הבנק נטען כי המערער 1 איננו ומעולם לא היה בעל שליטה או בעל עניין בבנק.
בתצהירו של עורך-הדין ארנון מיום 12.3.96 שהוגש בהליך אחר הוא אומר במפורש כי 'מר אדמונד ספרא אינו מנהל עסקים בישראל; הוא אינו נושא משרה ואינו מכהן בכהונה כלשהי בעסקים או בתאגידים בישראל' (סעיף 3 לתצהיר). מאחר ועורך-הדין ארנון לא נקרא להעיד על-ידי המשיבות בהקשר לדברים אלה, ואילו התצהיר הוצג כך כראיה על ידם, עומד נתון זה, לכאורה, בלתי-מעורער.
עיינתי בדברי עורך-הדין ארנון בחקירה הנגדית על תצהירו מיום 31.3.96 במסגרת ההליך האחר ולא מצאתי בהם ההתייחסות למידת מעורבותו של מערער 1 בעסקי פי.בי. והבנק. נכון הוא כי הוא אומר שהוא משוחח עם המערער טלפונית בנושאים שונים, אך דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו (ראה עמ' 125 לפרוטוקול, נספח ה' לתגובת המשיבות בפני כב' הרשמת).
לא ברורים גם פרטי הפרשה והתקופה הרלבנטית אליהם מתייחסים הדברים בתצהיר.
גם בסיכומי עורך-הדין גולדנברג באותו הליך מיום 13.5.96 (נספח ב' לתגובת המשיבות) אין דבר ועניין לגבי מעורבות מערער 1 בהנהלת התאגידים.
יוצא, איפוא, כי אין נקודת אחיזה, אף לכאורית, כי מדובר ב"עסק" שהמערער 1 מנהלו או שותף בהנהלתו.
יתר-על-כן: נכון הוא כי מהחומר שהוצג, חרף חלקיותו, מתקבל הרושם כי עורך-הדין ארנון מצוי בקשר קרוב עם מערער 1, ככל הנראה בענייני עסקים. הדבר משתמע מעדותו על תצהירו בהליך האחר, לפיה הוא מקיים שיחות טלפון שכיחות עמו, ואולי אף מעצם הגשת התצהיר על ידו מטעמם של שלושת האחים. לכך ניתן להוסיף גם את הפרטים העולים מתצהירו של עורך-הדין שרף לפיהם כאשר בוצעה מסירת כתבי בי-דין בהליך האחר לידיו של מערער 1 אמר 'מדוע אינכם מוסרים לנציג שלי בישראל, יגאל ארנון?'. יתר-על-כן, במכתבו של עורך-הדין ארנון לבית-המשפט המחוזי ב- תל-אביב מיום 27.12.95 (נספח ו' לתגובת המשיבות) הוא כותב, בין היתר, כי עמד בקשר טלפוני עם המערער 1 בהקשר לעניין קבלת כתבי בי-דין וזה האחרון מסר שהוא אינו מייפה את כוחו של עורך-הדין ארנון לקבל כתבי בי-דין.
אולם בכל אלה אין אף ראיה ראשונית בדבר מעורבותו העיסקית של המערער בשני התאגידים; גם אם נסיק כי קיים "קשר אינטנסיבי" בין עורך-הדין ארנון למערער – השאלה הנשאלת היא, "קשר אינטנסיבי" באיזה הקשר? בהעדר הוכחה ישירה, ולו חלקית וראשונית, אין מנוס אלא לומר כי לא הוכח לכאורה שהמערער שותף כיום בהנהלת עסקי הבנק וחב' פי.בי, ולא הוכח כי קשריו עם עורך-הדין ארנון – ויהיו אמיצים ככל שיהיו – מתייחסים, נוגעים ונובעים ממעורבות עיסקית זו.
ממילא, חלק מהתנאים הנדרשים לתחולת תקנה 482(א) לא נתקיימו בהקשר למערער 1, ולכן לא ניתן להפעיל לגביו את אמצעי ההמצאה לידי מורשה בהנהלת העסק.
מערערים 2 ו- 3 אמת הדבר כי החלטת הרשמת אינה כוללת ממצאים עובדתיים ברורים בעניינם של מערערים אלה. אולם הוסכם על הצדדים במסגרת פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט ד' חשין כי ההחלטה תחול גם עליהם, ותעמוד לערעור לצורך בחינת תוקפה.
גם אם החלטת הרשמת לא קבעה ממצאים ישירים בעניינם של המערערים הללו, הרי מאחר שלא נחקרו עדים והממצאים נקבעים על יסוד חומר בכתב בלבד, יכולה ערכאת ערעור לבחון חומר זה ולהסיק מסקנות ממנו.
האם הוכחו, לכאורה, היסודות הנותרים של התקנה 482(א) בהתייחס למערערים 2 ו- 3?
(א) האם מדובר ב"עסק" שהמערערים 2 ו- 3 שותפים לו?
התשובה המתבקשת לכך היא חיובית. נראה כי אין חולק כי מערערים 2 ו- 3 הם בעלי השליטה בפי.בי, גם אם אינם נושאי משרה בה (ראה כתב הגנה של פי.בי. סעיפים 9ו-13). בכתב ההגנה מטעם הבנק נאמר כי מערערים 2 ו- 3 הינם בעלי השליטה בבנק מסוף שנת 1990 אף כי אינם נושאי משרה בו (סעיפים ג' ו- ד' בעמ' 3 לכתב ההגנה).
בתצהיר עורך-הדין ארנון ניתן חיזוק לכך (סעיף 5). כן הוגש היתר בנק ישראל שניתן לשני המערערים לצורך רכישת שליטה בפי.בי. ובבנק הבינלאומי מיום 8.11.90 וכן אישור המפקח על הבנקים להחזקת אמצעים אלה מיום 6.11.91.
מנתונים אלה ניתן להסיק כי המערערים 2 ו- 3 שותפים בעסקי הבנק וחב' פי.בי.
(ב) האם הוכח כי עורך-הדין ארנון "מורשה" מטעם מערערים אלה בהנהלת עסקי הבנק וחב' פי.בי?
שאלה ראשונה בהקשר זה היא – האם אחזקת אמצעי השליטה כמוה כשותפות בהנהלת העסק במובן התקנה 482(א).
בהתאם לקו הנקוט בפסיקה בנושא זה, אין להיזקק בהקשר זה לתכנים הפורמליים הלקוחים מתחום דיני התאגידים או מסגרות משפטיות אחרות. בפרשנות רחבה וליברלית שהוצעה על-ידי ההלכה הפסוקה ניתן לומר כי בעל השליטה בתאגיד בנקאי גם כאשר אינו נושא משרה בו, הוא שותף בהנהלתו במידה שהוא מפעיל את יכולתו לכוון את פעילות התאגיד בנושאים הנתונים לו כבעל מניות שליטה. הוא לא ייחשב ככזה אם חרף מניות השליטה שבידו, הוא פאסיבי ובלתי-פעיל בענייני התאגיד. מדובר, על-כן, במבחן של יכולת אקטיבית לכוון את פעילות התאגיד או להשפיע עליה השפעה משמעותית ובמימוש היכולת הזו הלכה למעשה, בשונה מבעל אחזקה פאסיבי, אשר מעורבותו מסתכמת בהשקעה גרידא. מעורבות כזו, אף אם היא מגעת מהבחינה הכמותית כדי שיעור ניכר אינה שקולה כ"ניהול עסקים" בישראל (השווה ע"א 92/51 מוסד לעליה נ' קוואן, פ"ד ח(1) 71).
באשר למערערים 2 ו- 3 – טומנות המשיבות פח לטענתן כי הם מנהלים את עסקי הבנק והחברה בישראל. שהרי עיקרה של התביעה העיקרית בטענה כי מערער 1 הוא למעשה מכוון את פעולות התאגידים, ואילו מערערים 2 ו- 3 מוצגים רק כלפי חוץ כבעלי שליטה (סעיף 2 לתביעה). בהינתן מבחן "השליטה הממשית והאפקטיבית" כתנאי לעמידה בדרישה של ניהול עסק לגבי מי שאינו נושא משרה בתאגידים, לא יכולות המשיבות לטעון תרתי דסתרי: שהמערערים 2 ו- 3 מנהלים את העסק לצורך ההמצאה, ומנגד – כי למעשה מערער 1 מנהל את העסק לצורך התביעה העיקרית.
שאלות אלה היו טעונות בירור, ולו לכאורי, לצורך הנחת תשתית הוכחתית כלשהי.
ואשר לתנאי בדבר קיום "מורשה" מטעם המערערים לניהול העסק: אין חולק כי עורך-הדין ארנון הינו יו"ר הדירקטוריון של הבנק ודירקטור בפי.בי. נשיאה בתפקידים אלה אינה יוצרת, מאליה, מעמד של "מורשה" כלפי בעל מניות בתאגיד. קשה להניח כי כוונת התקנה 482(א) היתה להחיל מעמד "מורשה" על כל דירקטור כלפי כל בעל מניות בתאגיד, ואפילו בעל מניות שליטה, אלא יש צורך בכל מקרה בקיום מערכת יחסים מיוחדת, בבחינת "קשר אינטנסיבי" רצוף בין בעל המניות לנושא המשרה מן הסוג העשוי להעמיד הנחה נורמטיבית כי המידע בדבר הגשת התביעה ומסמכיה יועברו לנתבע הזר.
הוכחה עצמאית בדבר קיומו של קשר כזה וטיבו בהתייחס למערערים 2 ו- 3 לא הוגשה, אף שלא היה פשוט מלהזמין את עורך-הדין ארנון למתן עדות בהקשר לכך.
ההסתמכות על סיכומיו של עורך-הדין גולדנברג אינה מסייעת, מאחר ולכאורה היא מתייחסת לפרשה מסויימת שלא מימים אלה שאינה חשופה כולה בפנינו, ואין אפשרות להסיק ממנה מסקנות לגבי המצב דהיום.
בתצהיר עורך-הדין ארנון שהוגש אין דבר וחצי דבר ביחס למהות הקשר – באם קיים – בין המערערים 2 ו- 3 לבינו בהתייחס לעניינים הקשורים בניהול השוטף של הבנק כיום, וגם מקטעי עדותו שנשלפו מפה ומשם, לא ניתן לדלות דבר בעניין זה, פרט להתייחסות מסויימת שאיננה ממין ענייננו. אמירתו בעדות זו' (עמ' 131) כי 'זה לא כמו אדמונד, המערכת שלי של היחסים איתם מהיום שאני מייצג אותם היא מערכת מאוד צמודה' – גם היא אינה מספקת להבהיר האם מדובר במערכת ייצוג שוטפת של עורך-הדין ארנון את ענייניהם של המערערים 2 ו- 3 לגבי עסקי הבנק. מאחר שלא העיד ולא נתבקש לפרש את הדברים, הם נותרים לאקוניים ובלתי-מוגדרים דיים.
לכל השאלות האלה היה סיכוי לקבל מענה אילו נתבקש עורך-הדין ארנון לעדות.
סיכומו של דבר: חלק מתנאי התקנה 482(א) לא הוכחו גם בהקשר למערערים 2 ו- 3.
נוכח האמור, דינם של ערעורי שלושת המערערים להתקבל. אין בכך כדי לחסום את דרכן של המשיבות להגיש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.
לסיכום הדברים כל הערעורים מתקבלים ובעקבותיהם החלטת כב' הרשמת מתבטלת.
אין לראות את המצאת כתבי בי-דין לעורך-הדין ארנון ביחס לשלושת המערערים כהמצאה בת תוקף על-פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי."
ב- ע"א (ת"א-יפו) 1004/97[105] נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת, בה החליטה לדחות את בקשת המערערת לקבוע, כי מסירת כתבי בי-דין המיועדים לשתים מהנתבעות בתיק לידי אחד המשיבים 1-3 תיחשב כהמצאה כדין לנתבעות אלה. נפסק מפי כב' השופט גורן כי:

"ד. מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, המדובר בחברות זרות העוסקות, בין היתר, במתן הלוואות לתושבי ישראל שהם לקוחותיהן, שהחליטו להצטרף לתוכנית הפנסיה האמורה בגרמניה. העסק של החברות אינו בהעברת כספי ההלוואות מן הבנק המלווה אל חשבונות הלקוחות בחו"ל בלבד אלא מתן הלוואות ללקוחות.
הלקוחות מצויים בישראל, עסקת ההלוואה נעשית בישראל, כולל ההתקשרות בעסקה על כל הכרוך בה. אכן, ההלוואה עצמה ניתנת בגרמניה, אך כל עסקת ההלוואה נעשית בישראל. יתרה מכך, המידע לגבי הלקוחות מצוי בישראל, הנהלת החשבונות של הלקוחות נעשית בישראל, כל ההוראות עליהם חותמים הלקוחות בעניין ההלוואות נחתמות בישראל, ועוד כהנה וכהנה עניינים הכרוכים בביצוע עסקת ההלוואה, בניירת הכרוכה בה ובמתן שירותים ללקוחות בעניין ההלוואה.
לפיכך, אין ספק, כי במקרה דנן החברות האמורות מנהלות עסק בישראל.
השאלה שנותר לענות עליה היא האם המשיבים או מי מהם יכולים להוות מורשה לעניין תקנה 482(א) לתקנות.
4. האם המשיבים הם מורשים בישראל של הנתבעות הזרות לשם המצאת כתבי בי-דין?
א. ב- רע"א 39/89 GE נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762, 768 נקבע המבחן הבא לעניין השאלה מיהו מורשה להמצאת כתבי בי-דין לגוף הנמצא מחוץ לתחום השיפוט:
'שאלה אחרת היא, מיהו ה"מורשה" לפי תקנה 482. לעניין תקנה 483(א) כבר למדנו, שאין מדובר ב"שלוח" כמשמעותו הטכנית של דיבור זה אלא במי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו.'
יש לזכור, כי תכליתה העיקרי של ההמצאה הוא להביא לידיעתו של הנתבע כתבי בי-דין שהוגשו נגדו. תכלית נוספת היא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית-המשפט (רע"א 39/89, בעמ' 768). המורשה מסייע בהגשמת תכלית זו, ותקנה 482(א) מבוססת על ההנחה שיסודה בשכל הישר, כי מי שמעורב דיו בניהול עסקי גוף פלוני או מבצע עבודה בעבור אותו גוף, נמצא בקשר די הדוק עימו, כך שכתבי בי-דין שיומצאו למורשה, קרוב לוודאי שיגיעו לגוף המצוי מחוץ לתחום השיפוט. כך, נקבע ב- ע"א 403/64 שרה וחנן לוינסון, ואח' נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1) 108, 111:
'... וברי לנו כי מורשה במובן תקנה 444 (כיום תקנה 483(א) – א.ג.) אינו חייב להיות מוסמך גם לייצג את מרשהו בדין. התקנה אינה מטפלת אלא בהמצאת כתבי בי-דין באמצעות מורשה ובהמצאה בלבד, ואין היא דנה כלל בייצוגו של בעל הדין או בהתדיינות בשמו. העיקר הוא שהמורשה יהיה כזה אשר יתן מקום ליצירת הנחה שהוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עמו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו. זוהי השליחות היחידה שהמחוקק מצפה מהם וזאת מכוח ההנחה כי דבר ההמצאה של כתב בי-דין יכול להגיע באמצעותם לידיעת הנמען. המורשה לפי תקנה 444 צריך להיות כזה הנותן יסוד להניח שהוא ודאי או קרוב לוודאי יעביר לנמען את המסמכים שהומצאו לו בשבילו.'
ב. עולה מהמקובץ, כי המבחן להיותו של פלוני מורשה לעניין תקנה 482(א) הוא מבחן רחב. היינו, כל מקום שפלוני הוא מנהל או מורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם או הגוף בהנהלת העסק או העבודה באיזור השיפוט – ומידת האינטנסיביות של הקשר מובילה למסקנה שבמידה מספקת של ודאות המצאה למורשה תוביל לכך שכתבי בי-דין יגיעו לאדם או לגוף – הרי שהדין מאפשר להמציא כתבי בי-דין למורשה.
גישה מרחיבה לפרשנות המונח "מורשה" עולה גם מפסק-דינו של כב' השופט ש' לוין (כתוארו אז) ב- ר רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316:
'אינני מסכים לפרשנות המצמצמת של תקנה 482(א) בה דגל בית-המשפט המחוזי, פרשנות שאינה תואמת את המציאות דהיום של "עולם קטן", בו קיימים קשרים הדוקים בין המדינות השונות ובו מאפשרת התקשורת המודרנית העברת מידע בו-זמנית... וזולה באמצעות הטלפון, הפקסימיליה ואמצעים אלקטרוניים אחרים כמעט מכל מקום ולכל מקום על פני כדור הארץ. אכן, נאמר לא אחת כי על בית-המשפט המחיל סמכותו על נתבע זר לנקוט משנה זהירות, אלא שבתקנות נקבעו תנאים, שבהתקיימם קונה בית-המשפט סמכות על הנתבע הזר, הנחשב כנמצא בארץ באמצעות המורשה. לא נראה לי כי תקנה 482(א), מרחיבה יתר על המידה את סמכותו הבינלאומית של בית-המשפט הישראלי, תוך עקיפת תנאי תקנה 500, שהרי מטרת התקנה היא בעיקר להבטיח הבאת דבר ההליכים לידיעת הנתבע באמצעות מי שעומד עמו בקשרי מסחר באופן שוטף ובמהלך הדברים הרגיל, וכל עוד מתקיימים תנאים אלה ב"מורשה" אין בכך כל פגם. נראה לי כי מבחן כמו זה שהוצע ב- ת"א (ת"א) 1587/91, המר' 12708/91 (לא פורסם), לפיו דרוש שיתוףפעולה ברמה של קבלת החלטות עסקיות וכושר לחייב את הנתבע, להבדיל מרמה של תקשורת עסקית שוטפת, הינו צר מדי ומחטיא את מטרת התקנה כאמור לעיל. מכל מקום, אין לשכוח כי גם לאחר שקנה בית-המשפט סמכות בינלאומית ביחס לנתבע, עדיין עומדת לזה האחרון טענה של פורום לא נאות, שבעזרתה הוא יכול להביא לשינוי הפורום במקרה המתאים.'
ג. מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן המשיב 2 (להלן: הארגון) מבצע את רובן ככולן של הפעולות העסקיות של החברות בישראל, כולל פעולות נלוות. הארגון מקיים את כל המגעים עם הלווים בעניין ההלוואות, מחתים את הלקוחות בישראל על בקשות הלוואה ומעביר הבקשות לחברות לצורך קבלת אישור, רואה חשבון הארגון קובע את שיעור הסכום אותו יהא זכאי הלקוח לקבל לידיו מתוך תשלומי הפנסיה בניכוי החזרי ההלוואות לחברות, הוא מעביר לחברות רשימות שונות של אינפורמציה הנוגעות לניהול חשבונות הלקוחות. החברות גם מעבירות לארגון כספים מידי חודש, הארגון מקיים פיקוח על חשבון BGA כדי להבטיח שמשיכות מהחשבון יעשו על-פי ההסכם בינו לבין החברה, במקרה של מות לקוח של FGB הארגון מטפל בנושאים הקשורים בהוצאת תעודת פטירה, בקיום הקשר עם חברת הביטוח ועוד. הוראות שונות המועברות לבנק בגרמניה בקשר עם ההלוואות מועברות אליו ישירות על-ידי הארגון (ולא דרך החברות), הארגון חייב לספק מידע לכל לווה בקשר עם הלוואתו, הארגון משלם לעורך-דין המגישים תביעות נגד הלקוחות בישראל את שכר-טרחה וגובה הכספים חזרה מהחברות. הארגון אף נוטל חלק בתביעות אלה במתן תצהירים ועוד. הארגון, ובתוך כך המשיב 1 העומד בראשו ועובדיו נמצאים בקשר שוטף עם החברות, כעולה אף מעדותו של המשיב 1 בפני הערכאה קמא. הקשר הוא פנים אל פנים, בטלפון, בפקס, במשלוח מסמכים וכיו"ב. המשיב 1 אף העיד שהוא מצוי בקשר של עדכון הדדי עם מנהלי החברות לגבי מיני "דברים שקורים", דהיינו, קשר של עדכונים שוטפים.
ד. פעולותיו של הארגון המקיפות את רובה ככולה של הפעילות העסקית של החברות בישראל, כמו גם יחסיו עם החברות המתבטאים בקשר שוטף, רציף ואינטנסיבי, הופכים אותו למורשה לצורך המצאת כתבי בי-דין לעניין תקנה 482(א) לתקנות. אין זה משנה לעניין זה אם אקבל את טענת הארגון שפעילותו נכנסת בגדר "מתן שרותים" לחברות, או שתכונה בשם "ניהול עסק". המבחן לעניין תקנה 482(א) הוא מבחן מהותי של סוג והיקף הפעילות שמבצע הגוף בשטח השיפוט ומידת הקשר בינו לבין הגוף אליו מעוניינים להמציא את כתבי בית-הדין.
לעניין מידת הקשר הנדרש בין המורשה לבין הגוף שמחוץ לתחום השיפוט קבע כב' השופט ש' לוין (כתוארו אז) ב- רע"א 2652/94 הנ"ל כדלקמן:
'כאמור משתנה מבחן האינטנסיביות מעניין לעניין, בהתאם לנסיבות הספציפיות. בענייננו, ייתכן כי, כטענת המשיבה 1, אין בכל סממן שהוזכר כשלעצמו כדי להצביע על שתוף פעולה הדוק בין המשיבות שדי בו כדי להביא את העניין בגדר התקנה, אולם, מצבור של סממנים, שאין בכל אחד מהם כדי להכריע, יכול ויוביל למסקנה כי התקיימו תנאיה.'
במקרה דנן מצבור הנסיבות מראה, כי הקשר בין הארגון לבין החברות הוא כזה שניתן להניח בודאות, כי מסמך שיומצא לארגון יגיע לחברות.
ה. אין בידי לקבל את טענת המשיבים, כי אין לראות בארגון מורשה כאמור, משום שהיום הוא כבר אינו עוסק בהחתמת לקוחות לווים חדשים בישראל ואינו מבצע את שרותי האקטואריה אותם ביצע כל השנים, ואותם הוא מחוייב לבצע על-פי ההסכמים בינו לבין החברות שהונחו לפניי. נחה דעתי, כי בנסיבות העניין אין באמירתם זו של המשיבים כאילו כיום הם לא מבצעים חלק מהשרותים האמורים, אמירה הסותרת את ההסכמים בין הארגון לבין החברות, ושאינה מגובה בכל מסמך שמוכיח את ניתוק הקשר העסקי ההדוק בין הצדדים, להפחית את מידת האינטנסיביות של הקשר ביניהם או להוריד מן הוודאות שמסמך שיומצא לארגון יגיע לחברות.
ו. שונה המצב עם המשיבים 1 ו- 3, לגביהם אני מסכים עם הרשמת הנכבדה, כי אין לאמר שהם מורשים לעניין תקנה 482(א) המשיב 1 הוא ממקימי הארגון ומשמש כיום כיו"ר מועצת המנהלים של הארגון. אין ספק שהוא האיש המוביל בארגון ומעורה בכל ענייני הארגון הניהוליים. אך הדבר אינו הופך אותו אישית למורשה של החברות לעניין תקנה 482(א), שכן הוא אישית אינו מבצע את הפעולות האמורות לעיל אלא הארגון שבשליטתו.
המשיב 3 הוא עורך-דין המייצג את החברות ונותן להם שרותים משפטיים על-פי יפוי-כוח מוגבל, אך אינו נוטל חלק בביצוע עסקי החברות בישראל. עובדת היותו עורך-הדין של החברות בישראל לעניינים מסויימים אינה הופכת אותו למורשה של החברות, ואינה יוצרת את הקשר העסקי האינטנסיבי הנדרש לפי תקנה 482(א). יש לציין, כי אין לאפשר לעקוף את הגבולות שנקבעו להמצאה לעורך-דין בשביל לקוחו לעניין תקנה 477 על-ידי שנאמר שעורך-דינו הינו מורשה לעניין תקנה 482(א), בלא שהוא מקיים את מבחן אינטנסיביות הקשר העסקי האמור לעיל.
אשר-על-כן, הערעור מתקבל לגבי הארגון – המשיב 2."
ב- דב"ע נז/25-3[106] נדון ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטתו של בית-הדין האיזורי, בו נדחתה בקשה למתן פסק-דין כנגד המשיבות 4, 5 ו- 6, אשר לא התייצבו לדיון בו ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה שלפנינו. נפסק מפי כב' הנשיא דאז השופט גולדברג כי:

"2. הדיון בערעור נערך על-פי טיעוני הצדדים בבקשת רשות הערעור, ובהשלמת טיעוני המשיבים; המערערת לא השלימה טיעוניה, אף כי ניתנה לה האפשרות לעשות כן.
3. אשר למשיבה 4 –
(א) לטענת בא-כוח המערערת המשיבה 4 הינה 'חברה הרשומה בישראל העוסקת, בין היתר, בשיווק ובהפצת מוצרי אודיו ואשר התקשרה עם הנתבעת (המשיבה) מס' 1 לצורך סיוע בהפצת סידרת קלטות אודיו ותקליטורים לתינוקות בשם הפי-בייבי'.
(ב) כתב התביעה בצירוף הדרישה להגשת כתב-הגנה שהומצאו למשיבה 4 ב"מסירה אישית", "הודבק לת.ד.".
דרך המצאה זו קבועה בתקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). נציין כי תקנה 129(3) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית-הדין לעבודה) אימצה את הוראות תקנות 475 עד 503 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינן המצאת כתבי בי-דין.
(ג) משיבה 4 לא הגישה כתב הגנה.
(ד) מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית-הדין קמא ביום 24.6.1996 (להלן: הדיון) עולה, כי בא-כוח המערערת ביקש שינתן פסק-דין נגד המשיבה 4 מאחר שבוצעה מסירה כדין, לא הוגש כתב הגנה וכן המשיבה לא התייצבה לדיון.
(ה) בית-הדין קמא החליט כי 'מאחר ומדובר בדיון מקדמי ואין מסירה כדין לגבי המועד לנתבעת 4 ולאור העובדה שמדובר כעת בסעד של צו מניעה קבוע בלבד, לא מצאתי מקום ליתן פסק-דין כנגד הנתבעת 4'.
(ו) בבקשת רשות הערעור טען בא-כוח המערערת כי:
'לאור העובדה שכב' השופטת מחד גיסא קיבלה את טענת המבקשת שכתבי בי-דין לרבות כתב התביעה הומצאו כדין והמשיבה לא המציאה כתב הגנה ו/או כל הודעה ו/או בקשה ומאידך גיסא לא דרשה מהמבקשת להוכיח את תביעתה, הרי שצריכה היתה כבודה להיעתר לבקשה וליתן פסק-דין. לחילופין, היתה צריכה כבודה לציין מפורשות כי לא השתכנעה מחוזק התובענה ובכך למעשה היתה מצדיקה את אי-בחירתה ברישא לתקנה 43(א), לתקנות בית-הדין (סדרי דין), התשנ"ב-1991.
לעומת זאת, חרגה כבודה בהחלטתה משתי האלטרנטיבות הקבועות בעניין זה בתקנות.'
(ז) המצאת כתב תביעה כחוק היא המקנה לבית-הדין את הכוח להשתמש בסמכותו ולדון בתביעה. לא הוכחה ההמצאה והנתבע לא התייצב לדיון, לא קנה בית-דין סמכות לגביו.
לעניין המצאה על-ידי "הדבקה" נפסק:
'לגבי מסמך שנמסר על-ידי הדבקתו על הדלת ואשר לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם על-ידי מאן-דהוא ולא הגיע לידי הנמען או בני ביתו, בן-חורין בית-המשפט להורות כי הדבקתו לא תיחשב כמסירה אלא שהמסמך יימסר מחדש.' (ב"ש 84/278 צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) 755, 756 בעקבות ע"א 61/427 דליהו נ' הדייקן מפעלי מתכת לחלקי חלוף בע"מ ואח', פ"ד טז(1) 624, 627)
זאת ועוד, לאור האמור בתקנה 491 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית-דין לקבוע כי הכתב לא הומצא כראוי.
(ח) תקנה 43(א) לתקנות בית-הדין לעבודה, עניינה מתן פסק-דין על יסוד כתב תביעה, וזה לשונה:
'נתבע שנדרש להגיש כתב הגנה ולא הגישו תוך המועד שנקבע לכך, או נתבע שנדרש, מכוח סעיף 18(ד) לחוק, לבצע פעולה בקשר לכתב הגנה שהגיש ולא ביצע אותה במועד או במועד שהאריך השופט או הרשם, רשאי בית-הדין או הרשם לתת פסק-דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד, זולת אם היה בית-הדין או הרשם סבור כי מן הצדק לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק-הדין.'
אולם, מאחר שלא שוכנענו כי כתב התביעה אכן הומצא למשיבה 4, אין מקום להחיל את האמור בתקנה 43(א) הנ"ל.
(ט) ביום 14.7.1996 הורה נשיא בית-הדין למשיבים להגיש כתב תשובה. ההחלטה הנ"ל שנשלחה למשיבה 4 הוחזרה בציון "עזב".
בהחלטה מיום 18.8.1996 הורה נשיא בית-הדין למערערת לבצע "מסירה אישית" של ההחלטה על נספחיה.
ביום 26.8.1996 הוגש לבית-דין זה תצהיר מטעם המערערת, אשר מאשר כי ההחלטה הנ"ל על נספחיה אכן נמסרה למשיבה 4 ב"מסירה אישית".
לא מצאנו בתיק בית-הדין האיזורי כתב הגנה ומאחר שלא הוגשה כל תגובה מטעם משיבה 4 לבית-דין זה ניתן להניח כי לא הוגש כתב הגנה אף לבית-הדין האיזורי.
(י) החלטת השופטת קמא הינה החלטה דיונית המסורה לשיקול-דעתה. בית-דין זה לא ימהר להתערב בהחלטת בית-דין אזורי בכגון דא ולא בנקל יחליף את שיקול-דעתו של שופט קמא בשיקול-דעתו הוא. אין מקרה זה, על פניו, מצדיק סטיה מהכלל.
(יא) לאור האמור, אנו מחליטים להחזיר את הדיון לבית-הדין האיזורי, על-מנת שההליכים בתיק זה ימשכו כנדרש.
4. אשר למשיבה 5 –
(א) משיבה 5 הינה חברה אשר מקום מושבה הוא בגרמניה.
לטענת בא-כוח המערערת, המשיבה הנ"ל, המייצרת את סדרת "הפי בייבי", 'התקשרה עם הנתבעת מספר 1 בהסכם הפצה ו/או סוכנות ו/או רישוי זכיינות בעניין מכירת סידרת הפי בייבי בישראל ואשר כתובתה לצרכי המצאת כתבי בית-דין הינה אצל הנתבעת מספר 3, המנהלת את עסקיה בישראל ו/או משמשת כמורשה ו/או סוכן ו/או מפיץ ו/או מתווך שלה בישראל.'
(ב) משיבה 5 לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון.
(ג) מפרוטוקול הדיון בבית-הדין קמא עולה, כי בפתח הדיון ביקש בא-כוח המערערת 'להתיר לי המצאה מחוץ לתחום לגבי הנתבעת 5.'
(ד) בית-הדין קמא הורה למערערת להגיש בקשה מנומקת ונתמכת בתצהיר בעניין זה.
(ה) בבקשת רשות הערעור טוען בא-כוח המערערת כי:
'לאור העובדה שכתבי בי-הדין הומצאו כדין, לפי הליך המעוגן בתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כמפורט להלן, הרי שכב' השופטת, עם כל הכבוד הראוי, טעתה בכך שלא קיבלה את בקשת המבקשת במהלך הדיון להכיר במסירה כאמצאה כדין ובהעדר הגשת כתב הגנה ובהעדר התייצבות לדיון ליתן פסק-דין נגד המשיבה מס' 5.'
(ו) הערעור בעניין זה תמוה הוא. לא מצאנו כי המערערת ביקשה בבית-הדין קמא מתן פסק-דין כנגד המשיבה 5, ההיפך הוא הנכון; בקשתה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום מלמדת על הכרה בכך שלא בוצעה המצאה כדין למשיבה זו. משלא הוגשה בקשה למתן פסק-דין כנגד המשיבה 5, ובית-הדין קמא לא דן בכך, מובן שאין אנו כערכאת ערעור נדרשים לעשות כן.
(ז) נוסיף, כי בתשובה שהוגשה מטעם המשיבים 1, 2, 3 ו- 5 נאמר, כי-
'ביום 24.7.96 נתנה המשיבה מס' 5 לח"מ יפוי-כוח לייצגה בהליכים אלה. העתק יפוי-הכוח מצ"ב. נראה לח"מ, איפוא, כי הואיל ובינתיים ניתן כבר יפוי-כוח ליצוג המשיבה מס' 5 – מתייתרת בקשת רשות ערעור זו. אם המבקשת תמציא לח"מ כתבי בי-דין עבור המשיבה מס' 5 – תהא מסירה זו המצאה כדין והמבקשת תהא פטורה מהגשת בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום.'
(ח) לאור ההצהרה הנ"ל, ועל-מנת לזרז את הדיון, נראה לנו כי ניתן לראות במשיבה 5 כמי שקיבלה את כתבי בי-הדין, שהרי אין חולק כי הם מצויים בידי בא-כוחה, אשר קיבל אותם במסירה כדין.
(ט) לאור האמור לעיל, דינו של הערעור בעניין המשיבה 5 להידחות; עם זאת, המשיבה 5 תיחשב כמי שקיבלה את כתבי בי-הדין ביום קבלת החלטה זו.
ההליך מוחזר לבית-הדין קמא ועל המשיבה 5 להגיש כתב הגנה תוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק-דין זה.
5. אשר למשיבה 6 –
(א) לטענת בא-כוח המערערת המשיבה הנ"ל 'הינה חברה הרשומה בישראל העוסקת בהפצת ובייצור מוצרי אודיו אשר התקשרה בשלב מסויים עם הנתבעים מס' 1 ו- 2 באמצעות הנתבעת מס' 3 לצורך הרחבת היקף הפצת סידרת הפי בייבי.'
(ב) משיבה 6 הגישה כתב הגנה, אולם לא התייצבה לדיון.
(ג) בדיון ביקש בא-כוח המערערת שינתן פסק-דין כנגד משיבה 6, מאחר שלא התייצבה לדיון.
(ד) בית-הדין קמא החליט כי 'יש בתיק כתב הגנה ועל-כן על-פי התקנות כל שניתן לעשות הינו לקיים את הדיון כאילו התייצבה הנתבעת ועל כך אין מקום ליתן פסק-דין כנגדה'.
(ה) בבקשת רשות הערעור טוען בא-כוח המערערת כי:
'מנוסח החלטתה נהיר שכב' השופטת טעתה בהבנתה את התקנות בכך שחשבה, כפי שכתבה, כי התקנות אינן מאפשרות לכבודה להיעתר לבקשה וליתן פסק-דין נגד המשיבה אשר המציאה כתב הגנה אך נעדרה, ללא כל הסבר, מהדיון, לכן, מן הראוי להיעתר כעת לבקשה וליתן פסק-דין, כאמור בתקנה 49(ב)(2), סייפא, לתקנות (בית-הדין לעבודה).'
(ו) בכתב התשובה שהגיש טען בא-כוח המשיבה 6, בין היתר, כי לא התייצב מאחר שלא קיבל כל הזמנה לדיון, וכמו-כן, מאחר שהמשיבה הוגדרה בכתב התביעה כ "נתבעת פורמאלית" וכתב התביעה אינו מגלה כלפיה עילה, לא היה מקום ליתן פסק-דין כנגדה.
(ז) מאחר שלא שוכנענו כי משיבה 6 אכן הוזמנה כדין לדיון, חלה תקנה 49(א) לתקנות בית-הדין לעבודה ואין אנו מוצאים מקום להתערב בהחלטתה הדיונית של בית-הדין קמא.
יתר-על-כן, בא-כוח המבקשת ציין בכתב התביעה כי משיבה 6 הינה "נתבעת פורמלית".
אם אכן היא כזו, הרי שאין טעם במתן פסק-דין נגדה, שעה שלא ניתן פסק-דין נגד המשיבים שאינם "פורמלים".
6. סוף דבר
הערעור נדחה.
המשיבה 5 תגיש כתב הגנה כאמור בפסקה 4 (ט) לעיל.
המערערת תשלם הוצאות הערעור בסך כולל של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ למשיבים 1, 2, 3, 5 ביחד ובסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ למשיבה 6."
ב- רע"א 2652/94[107] נדונה שאלת המצאת כתב בי-דין למורשה כאשר בעל הדין בחוץ לארץ ופרשנותה של תקנה 482(א) לתקנות. נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"רשם בית-המשפט המחוזי החליט שההמצאה היתה כדין, אך בערעור שהוגש על-ידי המשיבה הראשונה נהפכה הקערה על-פיה ובית-המשפט המחוזי פסל את ההמצאה. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני. ראייתי את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
3. הרשם המלומד השתית את החלטתו על הקביעות העובדתיות הבאות: המשיבה 2 הינה בעלת המניות הכמעט בלעדית של המשיבה 1; שמן של החברות (פרט לתוספת "ישראל" בחברה הישראלית) כמול גם הסמל המסחרי שלהן – קלשון כחול בעל שלוש שיניים, המופיע על הקבלה שמקבל המזין – זהה; המשיבה 1 מפרסמת ומשווקת בארץ את מועדוני המשיבה 2 ברחבי העולם; המשיבה 1 משווקת תכניות נופש בחו"ל לתושבי הארץ אך ורק למועדוני המשיבה 2; המנהל הנוכחי של המשיבה 1 ניהל בעבר מועדונים של המשיבה 2 ברחבי העולם. מכל אלה עולה – כך קבע הרשם – כי המשיבות פועלות למעשה כגוף עסקי אחד, כשמטרת המשיבה 1 הינה לקדם את עסקי המשיבה 2. לפיכך, הוכחה מידת האינטנסיביות הדרושה בקשר בין שתי המשיבות לצורך תקנה 482(א).
לעומתו קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בסממנים אותם מנה הרשם כדי ללמד על קיום זיקה של ממש בין המשיבות. אין די בניוד המנהלים בין החברות שכן מקובלת החלפת עובדים בין חברות השייכות לאותו ענף; הסמל והפרסום המשותפים אינם מלמדים יותר מאשר על אינטרס עסקי משותף לשתי החברות, שאין בו כדי ליצור זיקה מ שפטית ביניהן; גם לא די בהנפקת קבלות של המשיבה 2 על-ידי המשיבה 1 שכן יש בכך כדי ללמד אך על הפרדת הכספים בין החברות; קבלת ההזמנות על-ידי המשיבה 1 עבור המשיבה 2 משולה להנפקת כרטיסי טיסה על-ידי סוכני נסיעות עבור חברת תעופה; העובדה שמדובר בחברת אם וחברת בת אינה מעלה או מורידה שכן מדובר בתאגידים עצמאיים ואין הוכחה על קיום שליטה של האחד על ניהול עסקי משנהו. בגוף החלטתו הוסיף בית-המשפט המחוזי וכתב אף את הדברים הבאים:
'10 א. בבוא בית-משפט לבדוק ולשקול אם ניתן לאכוף סמכותו על תושב זר יש לנהוג בזהירות מירבית.
ב. כעניין שבשגרה הולך התובע אחר הנתבע ולא הנתבע אחרי התובע. תובע אינו יכול להחיל סמכות בית-המשפט כאן, מקום משובו של התובע, על נתבע תושב זר ואין תובע רשאי לשם מימוש זכויותיו לגרור את הנתבע בכל עניין ובכל מקום בתבל למקולם משובו של התובע, אלא רק בנסיבות מיוחדות ובתנאים המוגדרים בדין.
ג. לפיכך אין לפרש את התקנה 482(א) על דרך ההרחבה, אלא ביד קמוצה ותוך הקפדה שלא להתפרש מעבר לגבולות המוצבים על-פי דין.'
4. אינני מסכים לפרשנות המצמצמת של תקנה 482(א) בה דגל בית-המשפט המחוזי, פרשנות שאינה תואמת את המציאות דהיום של "עולם קטן", בו קיימים קשרים הדוקים בין המדינות השונות ובו מאפשרת התקשורת המודרנית העברת מידע בו-זמנית... וזולה באמצעות הטלפון, הפקסימיליה ואמצעים אלקטרוניים אחרים כמעט מכל מקום ולכל מקום על פני כדור הארץ. אמת נכון הדבר ששומה על בית-המשפט שלא לחרוג מהמסגרת הדיונית המחייבת, כפי שנתחמה בתקנות, אך בגדרם של כלליה עדיין נותר כר נרחב לפני בתי-המשפט להתאים אותם, על דרך של פרשנות ראוייה, למציאות החדשה.
5. אכן, נאמר לא אחת כי על בית-המשפט המחיל סמכותו על נתבע זר לנקוט מזנה זהירות, אלא שבתקנות נקבעו תנאים, שבהתקיימם קונה בית-המשפט סמכות על הנתבע הזר, הנחשב כנמצא בארץ באמצעות המורשה. לא נראה לי כי תקנה 482(א), מרחיבה יתר על המידה את סמכותו הבינלאומית של בית-המשפט הישראלי, תוך עקיפת תנאי תקנה 500, שהרי מטרת התקנה היא בעיקר להבטיח הבאת דבר ההליכים לידיעת הנתבע באמצעות מי שעומד עמו בקשרי מסחר באופן שוטף ובמהלך הדברים הרגיל, וכל עוד מתקיימים תנאים אלה ב"מורשה" אין בכך כל פגם. נראה לי כי מבחן כמו זה שהוצע ב- ת"א (ת"א) 1587/91, המר' 12708/91 (לא פורסם), לפיו דרוש שיתוף פעולה ברמה של קבלת החלטות עסקיות וכושר להחיב את הנתבע, להבדיל מרמה של תקשורת עסקית שוטפת, הינו צר מדי ומחטיא את מטרת התקנה כאמור לעיל. מכל מקום, אין לשכוח כי גם לאחר שקנה בית-המשפט סמכות בינלאומית ביחס לנתבע, עדיין עומ דת לזה האחרון טענה של פורום לא נאות, שבעזרתה הוא יכול להביא לשינוי הפורום במקרה המתאים.
6. ברוחה דברים שצויינו לעיל יש להבין גם את הדברים שנאמרו בסוגיה שלפנינו ב- בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762 שהערכאות שקדמו לי וגם בעלי הדין נדרשו לעניין פרשנותם. ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו עניין:
האחת – שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית (וראה גם רע"א 572/90 AEG AKTIENGESELLSCHAFT ואח' נ' אלתועש אלקרווויסטה תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מד(1) 758, 760. השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו. יחד עם זאת, נקבע באותו עניין כי סוכן מכירות גרידא, שאין בינו לבין הנתבע שיתוף פעולה עסקי של ממש, אינו בגדר "מורשה". עלינו לבדוק, איפוא, האם נתקיימו במשיבה 1 הקריטריונים שיש בהם כדי להפכה מורשה של המשיבה 2.
7. כאמור משתנה מבחן האינטנסיביות מעניין לעניין, בהתאם לנסיבות הספציפיות. בענייננו, ייתכן כי, כטענת המשיבה 1, אין בכל סממן שהוזכר כשלעצמו כדי להצביע על שיתוף פעולה הדוק בין המשיבות שדי בו כדי להביא את העניין בגדר התקנה, אולם, מצבור של סממנים, שאין בכל אחד מהם כדי להכריע, יכול ויוביל למסקנה כי התקיימו תנאיה. לנוכח העובדות המפורטות להלן, נראה לי כי זהו המצב בענייננו.
השם הכמעט זהה של שתי החברות, כמו גם סמלן המשותף, מלמד לא רק על אינטרס משותף של קידום מכירות, שיכול להיות נחלתם של עוסקים שונים במסגרת אותו ענף, אלא על השתייכות לגוף אחד, שלו סניפים רבים. הדבר בא לביטוי במודעות הפרסומת, שהוצגו במהלך הדיון, שבהם לא מצויה כל הפרדה בין המשיבה 1 למשיבה 2, ואך מוצג הקלשון הכחול בעל שלוש השניים והשם "קלאב מד" "CLUB MED", בספר הטלפונים ולדברי המבקש בתצהירו, גם בשלטים ובפרוספקטים המצויים במשרדי המשיבה 1. יצויין גם כי הסמל האמור מופיע על הקבלות שמוציאה המשיבה 1 למזמיני הנופש, ולא בכולן נשמרת ההבחנה בין המשיבות. כעולה מדו"ח רשם החברות המעודכן לאפריל 1993, מחזיקה המשיבה 2 בכל מניות המשיבה, פרט למניה אחת ושניים מתוך שלושת מנהליה של המשיבה 1 הינם תושבי צרפת, כשאחד מהם הוא מנהלה של המשיבה 2. עובדות אלו, כמו גם העובדה שמנהל המשיבה 1 ניהל בעברמועדונים של המשיבה 2 והעובדה שישיבות ההנלה של המשיבה 1 מתקיימות (לפחות מדי פעם) בצרפת, מלמדות אף הן על קשר הדוק בין המשיבות. העובדה שהמשיבה 1 מקבלת הזמנות לנופש בחו"ל עבור המשיבה 2, ואך ורק עבורה, בצירוף העובדה שהמשיבה 1 מוסמכת להוציא קבלות בשם המשיבה 2, מראות בביצרור כי מטרת קיומה של המשיבה 1 הינה כפולה: שיווק כפרי הנופש של המשיבה 2 בחו"ל לתושבי הארץ וכן תפעול לכפרי הנופש של להמשיבה 1 בארץ ושיווקם ומדובר בכפרים שהוקמו ככל הנראה במתכונת דומה לכפרי הנופש של הרשת בעולם כולו.
סקירת מכלול הראיות מציירת, איפוא, תמונה, לפיה מתפקדת המשיבה 1 כסניף ברשת הסניפים שמפעילה המשיבה 2 ברחבי העולם. בניגוד לטענת המשיבה 1, נראה לי כי קיימת חשיבות להרשמותו הסובייקטיבית של המתבונן מן הצד (וראה רע"א 39/89, בעמ' 769) ואין ספק כי הקורא את מודעות הפרסומת בעיתונים והמזמין חופשה אצל המשיבה 1 ומקבל קבלה אצל המשיבה 1 עליה מתנוסס שמה של המשיבה 2 (כפי שקיבל המבקש בענייננו), אינו מבחין בין המשיבות ורואה בהן ישות אחת. ראינו כי מסקנה זו מבוססת גם אובייקטיבית וטענתה של המשיבה 1 שאין היא אלא בגדר מתווך או סוכן נסיעות של המשיבה 2 מופרכת על פניה. בנסיבות אלו, אפשר לקבוע כי דרגת האינטנסיביות של הקשר שבין המשיבות היא כזו, שניתן להניח כי מסמכי בית-המשפט יגיעו לידיעת המשיבה 2 באמצעות המשיבה 1.
8. בסיום פסק-דין זה אני מבקש להתייחס בקצרה לשני עניינים נוספים:
א. המשיבה מס' 1 טענה לפני, טענה שלא נדונה בערכאות שקדמו לי, שאין מדובר במקרה דנן בתביעה "בעניין עסק". לדעתי מחייבת רפשנות מרחיבה של תקנה 482(א) גם מתן פרשנות מרחיבה לדיבור זה, הכוללת גם התקשרות מסחרית לרכישת שירותי נופש שבעטייה או בעקבותיה ניזק רוכש השירותים;
ב. המבקשת טענה לפני גם שהמשיבה מס' 1 לא נפגעה מההחלטה בדבר ההמצאה ולפיכך לא יכלה לערער על החלטת הרשם לפני בית-המשפט המחוזי; יצויין שבכל ההליכים התייצבה המשיבה מס' 1 לפני כל הערכאות וטענה כבעלת עניין ולא רק כ- AMICUS CURIAE, ופרקליטה אף הגדיל עשות והצהיר לפני בית-המשפט המחוזי בשם שתי המשיבות כי אלה לא תטענה טענת התיישנות. ברם, לאור התוצאה אליה הגעתי אין לי צורך להכריע בטענת המבקשת.
הערעור מתקבל, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל והחלטת הרשם מושבת על כנה. המשיבה מס' 1 תשלם למערערת שכר-טרחת עורך-דין -.15,000 ש"ח."
ב- ע"א (ת"א) 1506/92[108] נפסק לעניין המצאת כתבי בי-דין מפי כב' השופטת מ' פורת:

"ט) עלי להחליט בשאלות הבאות:
1. המצאה על-פי תקנה 482(א);
2. המצאה על-פי תקנה 500(10);
3. פורום נאות.
י) המצאה על-פי תקנה 482(א)
כב' השופטת שטיין קבעה לאחר דיון מפורט וחקירת המצהירים כי המשיבות הינן תאגידים נפרדים שאינן מנהלות אותו עסק אלא התאגיד הצרפתי מנהל עסקיו מחוץ לישראל ואילו המשיבה מפעילה שני כפרי נופש בארץ.
התנאי הדרוש על-פי תקנה 482(א) לא נתקיים על-כן בעניין הנדון כאשר בית-המשפט קבע שאין בפניו ראיה בדבר ניהול עסקי התאגיד הצרפתי כאן על-ידי המשיבה.
לפיכך, אין לתקנה 482(א) כל נפקות לעניין.
יא) המצאה על-פי תקנה 500(10)
אין בתובענה כל פירוט בדבר רשלנות שניתן ליחס למשיבה במעשה או במחדל בטפול במנוח.
בית-המשפט לא קבע כל ממצא בדבר זיקות הדדיות של עסקי המשיבות פרט לעובדה שהמשיבה רשאית לקבל הזמנות נופש עבור התאגיד הצרפתי.
כב' השופטת שטיין הישוותה פעילות זו לסוכן נסיעות המנפיק כרטיסי תעופה; ואכן אין להרחיב חבות ואחריות המשיבה כאשר אין הוראה בדין בה נתפסים מעשיה.
ייחוס אחריות בצורה נרחבת היתה מהווה קביעה שנפגע במקום כלשהו בעולם זכאי לתבוע את הפוגע בכל מקום אחר בעולם בו קיימת זיקה עסקית כלשהי בין עוסקים.
אין להעלות על הדעת שפרעון שיק מזוייף של סניף בנק בהונג קונג יזכה את הנפגע לתבע את מרכז הבנק במנהטן בבית-משפט בתל-אביב על-ידי ביצוע מסירה כאן, מכוח הסכם סילוקין בין בנקים.
לו זו אף זו, כאשר מכתב התביעה לא עולה עילת תביעה כנגד המשיבה אין גם תחולה לרישא של תקנה 500.
יג) פורום נאות אפילו כל יתר טענות המערערים היו מביאים התובענה בתחום סמכות בית-משפט בישראל, נראה שלא יהא זה מן הדין לנהל דיון כאן בארץ לגבי האירוע ביוון, כאשר האירועים ארעו והנתונים מצויים ביוון.
אין כמובן במצוקתם של המבקשים כדי לפרוש את סמכות בית-המשפט כאן על העניין הנדון.
על סמך כל האמור לעיל הערעור נדחה."
ב- ת"א (ת"א) 1587/91[109] נדונה בקשה למחיקת התובענה ב- ת"א 1587/91 בשל חוסר סמכות ו/או להפעיל שיקול-דעת ולא להידרש לתביעה. נפסק מפי כב' השופטת ו' אלשיך כי:

"1. הרקע להגשתה של התובענה העיקרית, ושל בקשה זו בעטייה, הינו סיכסוך שפרץ בין התובעת – ברינקס (ישראל) בע"מ – (להלן: המשיבה או ברינקס) לבין הנתבעת - Federal Express Europe Inc & Co. – (להלן: המבקשת או פדרל).
המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד פדרל, שהיא חברה זרה שמושבה בבלגיה, על-ידי פליינג קרגו בע"מ, חברה רשומה בישראל (להלן: פליינג קרגו).
בכתב התביעה נטען כי עקב התנהגותה של פדרל, ניסיון התנערותה והפרת הסכם, שנחתם בין השתיים (המכונה בכתב התביעה – "הסכם בלגיה"), שעניינו הפצה דו-צדדית של חפצים וחבילות אשר ישלחו מחו"ל לארץ ומהארץ לחו"ל, נגרמו לברינקס נזקים בסכום של למעלה מ-1.5 מליון דולר. כתב התביעה הומצא לפליינג קרגו, וזו החזירה את ההזמנה למזכירות בית-המשפט יחד עם מכתב מיום 9.10.91 בו נאמר 'המסמכים נשלחו לנו עבור חברת פדרל אקספרס, אך אין אנו סוכנים או מורשים של החברה הנ"ל לעניין מסירת מסמכים משפטיים או לכל עניין אחר'.
2. סימן א' של פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דן בהמצאה בארץ למי שנמצא בה, בין בעצמו ובין באמצעות ידו הארוכה. ביצוע המצאה למי שבעיני התקנות נחשב לידו הארוכה של הנתבע תחשב בת פועל ללא צורך בהגשת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 אף אם הנתבע עצמו לא נמצא גופו בארץ...
השאלה המתעוררת במקרה הנדון הינה, איפוא, האם ניתן לראות בפליינג קרגו כ"מורשה" מטעם פדרל לקבלת מסמכי בי-דין לצורך תקנה 482(א) הנ"ל.
3. ב- בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762 התעוררה שאלה דומה.
בית-המשפט פסק שם, מפי כב' השופט ש' לוין, כי להמצאה תכלית נוספת, על זו של העברה לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. התכלית הנוספת הינה 'להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית-המשפט' (שם, בעמ' 768). לפיכך, לא ניתן להסתפק בראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא המבחן הוא מהותי; האם מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" מאפשרת לראות ב"מורשה" משום ידו הארוכה של הנתבע, אשר נוכחותו, שלו, בארץ היא המשמשת כנוכחות קונסטרוקטיבית של הנתבע לצורך המצאה פנים-טריטוריאלית:
'הסמכות הבינלאומית לדון בתובענה נגד נתבע כזה שאובה לא מן התקנה עצמה אלא מעיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי שמחוצה לה, הקובע שיש לבתי-משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל, והתקנה רק מבטאת יישום טכני של אותו עיקרון.' (שם, בעמ' 767. ההדגשה שלי – ו.א.)
4. על מערכת היחסים שבין פדרל לפליינג קרגו ניתן ללמוד הן מההסכם שבין הצדדים שנעשה ב-15.3.90 והן מתצהירי מר גרבר, מטעם המבקשת, ומר כהנוב, מטעם המשיבה, ומחקירותיהם הנגדיות. כמו-כן מחקירתו הראשית של מר רייך, מטעם פליינג קרגו.
כפי שציינתי לעיל, המבחן הוא מהותי לאמור עד כמה יכול ה"מורשה" לקבל החלטות עסקיות בשם הנתבע, לקשור הסכמים בשמו וכדומה.
כלומר, הקריטריון הוא של שיתוף פעולה עיסקי, הדוק ואינטראקטיבי בין השניים, ולא עצם קיומה של תקשורת, חד-צדדית או אף דו-צדדית, ביניהם. לפיכך, קיומה של תקשורת מחשבים בין פדרל לפליינג קרגו, המאפשרת קשר רצוף מיידי וזמין בכל רגע ורגע משעות היממה ("on line"), מעידה יותר על קשר מן הסוג השני מאשר מהסוג הראשון.
כך גם לגבי סממנים חיצוניים כלליים כמו שימושה של פליינג קרגו בלוגו דומה במיוחד לזה של פדרל בצבעיו ובצורתו, או בהצגתה של פליינג קרגו בשלטי פרסומת, מדבקות או נייר מכתבים, כנציגתה הבלעדית של פדרל בארץ, יש אולי משום יצירת מצגים כלפי חוץ, אך טעם לפגם אפשרי זה, לכשעצמו, אין בכוחו כדי ללמד על שיתוף פעולה עיסקי ברמה של קבלת החלטות, התקשרויות חוזיות וכו'. מה גם שמצגים אלה נעשו על דעתה של פליינג קרגו בלבד, לא מכוח החוזה ולא ברשותה של פדרל (ראה חקירתו הראשית של מר רייך, עמ' 7 לפרוטוקול).
מצג חיצוני או אף קשרי מידע שוטפים והדוקים הנובעים מאופיים ומטיבם של שירותי המשלוחים הניתנים אין בכוחם להפוך את הצד השני לעיסקי הנתבע לכדי אורגן או זרועו הארוכה של הנתבע, העוסק ב"הנהלת העסק" מטעמו של הנתבע (כלשונה של תקנה 482)...
באותו עניין היתה מעורבותו של ה"מורשה" בניהול עסקי הנתבעת רבה יותר, מבחינה מהותית, מאשר במקרה הנוכחי. החברה המקומית בעניין General עסקה בקניית טובין ומכירתם על חשבונה, ניהלה משא-ומתן עם לקוחות שהניב עסקה מסחרית, קיימה קשרים פעילים עם הלקוחות, היתה מחוייבת בדיווחים ובציות להוראות שונות מחו"ל ועוד. למרות שיתוף פעולה עיסקי זה לא קבע בית-המשפט העליון פוזיטיבית כי עניין לנו במורשה לקבלת מסמכי בי-דין לצורך תקנה 482. כל שאומר כב' השופט לוין הוא, שהערכאות הקודמות "לא שגו באופן בולט" עד כדי שיתערב בהחלטתם ויהפכה על-פיה. מהדברים אף ניתן להניח כי התוצאה היתה עשויה להיות אחרת לו דן כב' השופט במקרה כערכאה ראשונה. מכל מקום, כאמור, ספק בעיני אם אפילו התנאים שבאותו עניין התקיימו במקרה שלפנינו.
על אופי היחסים העסקיים בין פדרל לפליינג קרגו העיד מר רייך מבעלי מניותיה ומנהליה של פליינג קרגו כי:
'קרגו מקבלת משלוחים מפדרל ומשחררת אותם מהמכס ומוסרת לנמענים שונים בישראל. זה השירות העיקרי. השירות האחר הוא על-פי בקשה ספציפית... אנו קונים שירותים מפדרל על-ידי זה שאוספים מלקוחות שלנו חבילות, שולחים למרכזים של פדרל בעולם והיא מוסרת אותם במקומות האלה ליעדם.' (עמ' 5-6 לפרוטוקול).
על-פי ההסכם בין השתיים ישנה אמנם התחייבות הדדית ביניהן להעברת מידע על כל נקיטה בהליך משפטי שהוחל בו כנגד אחת מהן, ולאפשר לצד השני להשתתף בהגנה כנגד התביעה. אלא שהתחייבות זו מוגבלת לתביעות שעניינן נזק, איחור, גניבה וכו' שארעו למשלוח, זאת להבדיל מתביעה מהסוג אותו הגישה ברינקס נגד פדרל במקרה הנוכחי.
על-פי ההסכם על פליינג קרגו גם לספק לפדרל דוחות שוטפים בין היתר על פעולות המתחרים בשוק, כמו גם על פעילותה של פליינג קרגו עצמה. פדרל מצידה תייעץ בנוגע לאסטרטגיות ותדריך את אנשי פליינג קרגו.
אין ספק כי קשר הדוק ואינטנסיבי קיים בין פדרל לפליינג קרגו, קשר שהוא מחוייב המציאות לצורך מתן שירותי בלדרות ברמה גבוהה ובקני-מידה בינלאומיים. זהו קשר תפעולי במישור ובדרגה טכניים בלבד, אך לא קשר במובן המהותי הרחב של ניהול עיסקי פדרל בידי פליינג קרגו.
6. על הדגש של היות שיתוף הפעולה העסקי שבין הנתבע הזר לבין מנהל "עסקיו" ברמה של קבלת החלטות עיסקיות וכושר להחיב את הנתבע, להבדיל מרמה של תקשורת עסקית שוטפת ואפילו יומיומית, ניתן ללמוד גם מן המשפט המקובל.
המלומד Dicey מסכם את ההלכה האנגלית כך:
'The buisness must be that of the corporation, not that of the agent who acted for it in England. This condition is fulfilled if that agent has authority to make contracts in behalf of the corporation, even if he is paid only by a commission, pays the rent of his office and also acts as agent for another foreign corporation. But it is not fulfilled if the agent has no general authority to make contracts on behalf of the corporation but merely to obtain order and submit them to the foreign corporation for approval.' Dicey, The Conflict of Laws (11th ed.) p 216-217.
ראה גם פסק-הדין האנגלי בעניין Vogel v. Kohnstamm Ltd. Q.B. 133, p. 143 (1973).
בו מציין השופט Ashworth כי –
'... all that emerges from this case is that there was a man called... had no authority whatever to bind the defendants in any shape or form.'
7. מסקנתי היא, איפוא, כי לא ניתן לראות בפליינג קרגו משום "מורשה העוסק אותה שעה", מטעם פדרל, "בהנהלת העסק" במובנה של תקנה 482. התוצאה היא כי לא בוצעה המצאה בת-פועל לנתבעת הזרה, ואשר-על-כן לא רכש בית-משפט זה סמכות פרסונאלית עליה מבחינת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. לפיכך, דין התובענה ב- ת"א 1587/91 להימחק."
ב- רע"א 1947/91[110] נדונה שאלת המצאת כתבי בי-דין לאדם שמושבו בחו"ל באמצעות עורך-דינו בעניינים אחרים. נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"3. השופט המלומד תמך את יתידותיו בכמה מהוראות הסכם הרכישה. אין ספק שהסכם הרכישה נערך בחו"ל בין צדדים זרים, כשהקונה היא חברת המלונות. במבוא להסכם הרכישה צויין משרדו של עורך-דין אבי-יצחק כמי שמייצג את המוכרים (בהליך שלפני הוא יצג את חברת המלונות – הקונה בהסכם הרכישה); ואילו עורכי-דין אנגליים ייצגו את חברת המלונות. בסעיף 11(ד) להסכם הרכישה נאמר שהודעות וכתבי בי-דין שאפשר למסור לנציגי הקונה אפשר למסור גם למשרדי עורכי-הדין הרצוג, פוקס נאמן. בסעיף 12 להסכם הרכישה נאמר שכתובות הצדדים למטרת ההסכם הם, לעניין הקונה, משרדם של הרצוג, פוקס נאמן.
השופט המלומד סבר שיש לראות את ההמצאה למשרד הרצוג, פוקס נאמן כהמצאה חוקית לפי תקנה 477; לעניין זה הוא הסתמך בעיקר על ההלכה שנפסקה ב- ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309 אלא ששם פעלו עורכי-הדין כעורכי-דין של הנתבעת בנושא ההסכמים נשוא התביעה ההיא, אם כי הם לא הוסמכו לייצגה במשפט ובית-המשפט הרחיב את פעלה של הגדרת "עורך-דין" בתקנה 477 מעבר ל"עורך-דין" שמשרדו משמש כתובת לצרכי המצאה לעניין תקנה 10; בכך כבר הרחיב בית-המשפט את תחומה של תקנה 477 עד קצה הגבול ואין להרחיב את תחולתה נוספות גם למקרה שכתובתו של "עורך-דין" נמסרה ככתובתו לצרכי המצאה של הנתבע בחוזה שבינו לבין צד זר. המשיב סומך את טענותיו בעניין זה בפסק-דינו הקצר של שומר המגילות בפרשת COOPER V. WOOD (1841) 49 E.R.629; אלא ששם ייצג הפרקליט הנוגע בדבר את הנתבע לעניין המשכנתה נושא התובענה וגם לעניין משכנתה קודמת בין אותם בעלי דין ולגבי אותו נכס מקרקעין; לפיכך אין להסיק מהאמור באסמכתה האמורה דבר למקרה שלפנינו.
השופט המלומד נימק את השקפתו המרחיבה בגישה הקובעת שתכליתה "היחידה" של ההמצאה היא להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; אך כבר הוסבר ב- בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762 'שלהמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית-המשפט; ...' ולדידי הדיבור "עורך-דין" בתקנה 477 הוא עורך-דין של הנתבע בנושא ההתדיינות; אכן אילו הדין היה עם בית-המשפט המחוזי היה יוצא "שדי בהמצאה ישירה בחו"ל לנתבע זר אף ללא נטילת רשות מבית-המשפט להמצאה מחוץ לתחום השיפוט: רע"א 572/90 AEG AKTIENGESELLSCHAFT ואח' נ' אלתועש אלקרווויסטה תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מד(1) 758, 760, שהרי מטרת ה"ידיעה" היתה מושגת גם במקרה כזה. ולבסוף לא ניתן בשלב הנוכחי לקשור את מערכת היחסים בין בעלי הדין למערכת היחסים בין הצדדים להסכם הרכישה, כל עוד המבקשים כופרים בעובדות התביעה וזו טרם הוכחה ולו גם לכאורה.
4. לדעתי אין גם נימוקו השני של השופט המלומד לעניין חוקיות ההמצאה, המסתמך על תקנה 482, יכול לעמוד; בראש ובראשונה צודקים המבקשים בטענתם שבבית-המשפט המחוזי הסכים פרקליט המשיב שהרצוג, פוקס נאמן לא שימשו כנציגים של חברת המלונות אלא 'הם רק תיבת דואר ולא יותר מכך' (ראה עמ' 105 לפרוטוקול); שנית, לא הונחה לפני בית-המשפט המחוזי על-ידי המשיב כל תשתית כדי להראות שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבין חברת המלונות לבין משרד הרצוג פוקס נאמן הגיעה לרמה המצדיקה החלתה של תקנה 482 על נסיבות העניין: רע"א 39/89 הנ"ל בעמ' 768. השופט המלומד תמך את יתידותיו לעניין החלטתו גם בדברים שנאמרו ב- ע"א 83/87, פ"ד מד(2) 45, אלא ששם בוצעה המצאה מחוץ לתחום השיפוט והשאלה היתה – לעניין הסמכות המקומית – מהו המקום שנועד לקיום ההתחייבות ואין לאמור בפסק-הדין האמור כל קשר לנסיבות המקרה שלפנינו.
בית-המשפט המחוזי הסתמך בהחלטתו גם על העובדה שחברת המלונות פנתה לציבור בהצעת רכש של יתרת מניותיה תוך איזכור תובענת המשיב, תוך ציון שחברת המלונות כופרת בתביעה. כמו המבקשים גם אני סבור שאיזכור מספר הפקסימיליה של משרד עורכי-הדין הרצוג, פוקס, נאמן על גבי הצעת הרכש אינו מעלה או מוריד לעניין הערעור שלפנינו.
5. השופט המלומד לא החליט בשאלות האחרות שנתעוררו לפניו, כגון בשאלה אם יש מקום לבטל את ההמצאה לחברת המלונות בגדר ההסכם הדיוני ובעניין הסמכות המקומית וכן בשאלת ההמצאה למבקש מס' 1 (שככל הנראה חדלה להיות אקטואלית). הגעתי למסקנה שאין לי צורך לדון בשאלות אלה כערכאה ראשונה.
אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי ומחזיר אליו את העניין להשלמת הדיון כאמור לעיל. בית-המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו להתיר לבעלי הדין להביא לפניו חומר חדש ולשמוע טענות נוספות.
בנסיבות העניין, לאור הארכת היקף הסכומים שלא לצורך ובהתחשב בלשון הבוטה אותה נקט פרקליט המבקשים כלפי פרקליט המשיב, שלא היתה ראויה גם לו היתה ביקורתו על תוכן סכומיו של זה מוצדקת – לא יהיה צו להוצאות."
ב- ת"א (ת"א) 2075/90[111] נדונה בקשה להכריז על מסירת ההזמנה לדין וכתב תביעה ב- ת"א 2075/90 וכן מסירת הבקשה להטלת עיקול שבמסגרת אותו תיק (המרצה 12418/90) כבטלות וכחסרות נפקות, ולחילופין לבטל את אותן המסירות.

נפסק מפי כב' השופטת ו' אלשיך כי:

"9. מן העובדות שהוצגו בפני בית-המשפט בעת הדיון בבקשה זו, עלה כי סומרקס אמנם שימשה צינור קשר עיקרי בין החברות הרומניות לבין לקוחותיהם. צינור קשר ותו לא. לא השתכנעתי כי סומרקס היתה זו שניהלה בפועל את המשא-ומתן עם המשיבה; ותפקידה כפי שהוא מצטייר ממסכת העובדות היה יותר של מתווכת בין הצדדים והסתכם במילוי הזמנות, במעקב ופיקוח על מהלך ביצוע העסקאות. בהזמנות אף נרשם במפורש כי סומרקס אינה אלא מתווכת.
סומרקס לא הוסמכה לייצג את החברות הרומניות באופן שיאפשר לה לקבל החלטות ולו השוליות ביותר באשר לאופי העסקאות שנחתמו בעזרת תיווכה.
לא נראה גם כי היתה כוונה כלשהי מצד החברות הרומניות או נציגתן ליצור מצג לפיו סומרקס היא אכן הנציגה הבלעדית ומנהלת עיסקי החברות בארץ, וזאת בהתחשב באופן ניהול המשא-ומתן והעסקאות שנחתמו, כפי שפורט לעיל. ואכן, גם באיסכור לא טעו לחשוב כי סומרקס היא זו שמנהלת את עיסקי החברות הרומניות, ההתייחסות לסומרקס היתה כאל מתווכת בלבד (ראה דבריו של מר דגוביץ' – עמוד 13 בפרוטוקול).
סומרקס ניהלה את עסקי התיווך שלה ולא את עיסקי החברות הרומניות.
לאלה האחרונים רק סייעה כמתווכת המקבלת עמלה משני הצדדים לעסקה.
על-כן אין לדעתי מקום לומר כי סומרקס אכן שימשה כ"מורשה" לעניין תקנה 428. המצאת כתבי בי-דין לחברות הרומניות צריכה היתה להעשות תוך קבלת היתר לביצוע המצאה אל מחוץ לתחום ומשלא נעשתה כך היא בטלה ומבוטלת.
10. ניתן אולי לומר שסומרקס נראתה כצד פעיל מאוד עד כדי ראייתה כנציגה של החברות הרומניות, לצורך קבלת כתבי בי-דין. אך לדעתי אין הדבר כך, שכן סומרקס התנהגה התנהגות טבעית למתווך.
ולמה כוונת דברי?
מתווך, מעצם היותו מתווך, המצפה לדמי התיווך, מתנהג לעיתים כצד לעסקה. הוא עושה כל שביכלתו של מנת לדחוף ולקדם את העסקה כדי שתצא אל הפועל וזאת כדי ששכרו לא יקופח. אם נשתמש באנלוגיה להתנהגות מתווכים בעסקאות מקרקעין, הרי שלא אחת, ודומה שהדבר הוא מן המפורסמות, מחתימים מתווכים את הצדדים על זכרון-דברים במשרדם כאשר הם שממלאים את הפרטים באותו זכרון-דברים. היעלה על הדעת לומר שבכך הפך המתווך לכתובת למסירת מסמכי בי-דין?!
דומני שלא יכולה להיות מחלוקת לגבי העובדה שסומרקס לא היתה עצמאית כהוא זה במהלך העניינים. היה עליה, וכך גם נהגה, לפנות אל החברות הרומניות ולקבל מהן אישור והסכמה לגבי כל פעולה ופעולה.
הדברים גם עולים מעדותו של מר דגוביץ וכך גם התרשמתי מעדותו ומדבריו. עלי לציין בעניין זה שעדותו נמסרה בהגינות תוך שהוא אינו מעלים פרטים בין שהם לטובתו ובין שהם כנגדו.
11. לאור כל האמור לעיל דין בקשה זו להתקבל. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בבקשה זו בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד מהיום ועד ליום התשלום בפועל."
ב- רע"א 572/90[112] נדונה שאלת חוקיות המצאת כתבי בי-דין, לאור תקנה 482(א). נפסק מפי כב' השופט ש' לוין:

"מבחינת הלשון כיצד? שלמקרא תקנה 482(א) עולה שהתובע והמורשה אינם אותו אדם או גוף; ומבחינת ההגיון כיצד? שכל עיקרה של תקנה 482(א) הוא ליצור חזקה שעקב אינטנסיביות היחסים שבין המורשה והנתבע, בנסיבות שפורטו בתקנה, ימסרו כתבי בי-הדין שיומצאו למורשה לידי המרשה; בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762. חזקה כזו אינה קיימת מקום שהתובע המציא את כתבי בי-הדין לעצמו ואין נפקא מינה לדינא אם בפועל מתקיימת המסירה ונודע למרשה על ההליך שהוגש נגדו; שהרי המבחן לחוקיותה של המצאה הוא נורמטיבי. אם לא תאמר כן יצא שדי בהמצאה ישירה בחו"ל לנתבע זר אף ללא נטילת רשות מבית-המשפט להמצאה מחוץ לתחום השיפוט.
3. השאלה שלפנינו יכול ותתעורר גם לגבי תקנות אחרות; כך, למשל, אין זה מתקבל על הדעת שאישה המגישה תובענה למזונות נגד בעלה תוכל להמציא את כתבי בי-הדין לעצמה מכוח תקנה 481 כבת משפחתו של הנתבע המתגוררת עמו והוא הדין בתובענה של הממונה על מקרקעין כנגד בעליהם, לפי תקנה 483; כך הוא גם הדין (וזו דוגמה שהובאה על-ידי המבקשים) בעורך-דין התובע שכר-טרחה ממרשהו; היעלה על הדעת שהוא יבצע את ההמצאה לעצמו, על יסוד תקנה 477? אכן צודקים המשיבים שסעיף 8(3) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 אינו חל באופן טכני במקרה שלפנינו, אך הרעיון שאין שליח עוסק עם עצמו בנושא השליחות הוא רעיון אוניברסלי שניתן להחילו על דרך גזירה שווה גם במקרה שלפני. רעיון זה בא לכלל ביטוי גם בצו 10 תקנה 2 לתקנות האנגליות, חרף כל ההבדלים ולמרות שהתקנה האמורה אינה מחייבת בארץ.
4. נראה לי שדין הערעור להתקבל גם לעניין ההמצאה לאלקטרוויסטה; אמנם חברה זו הינה גוף משפטי נפרד מן המשיבה מס' 1 אך הגיון הדברים שסייג את תקנה 482(א) והוציא מתחולתה המצאה לתובעת עצמה מחייב דין דומה גם כשהמדובר כמו במקרה שלפנינו ב"חברה אחות".
על יסוד האמור, ובלי לדון בטענותיהם האחרות של בעלי הדין, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי וקובע שההמצאה שבוצעה למבקשות לא היתה חוקית. המשיבים 1-4 ישלמו למבקשות יציאות ונוסף לכך שכר-טרחת עורך-דין -.10,000 ש"ח."

[83] רע"א 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762.
[84] רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ ואח', תק-על 94(3) 409, 411.
[85] רע"א General Electric Corp 39/89 נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 768, 762.
[86] ראה ת"א (ת"א-יפו) 2397/00 WALDEN ISRAEL VENTURES II LP ואח' נ' הנרי מוסקוביץ' ואח', תק-מח 2004(3) 3393 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער זה, בפרק א', בה"ש 2 לעיל).
[87] רע"א 765/04 חברת אמגט-מארז בע"מ נ' Battenfeld Fischer) S.I.G) ואח', תק-על 2004(2) 1596.
[88] בש"א (ת"א-יפו) 2497/04 SintecMedia Inc נ' אלדד סיידה, תק-עב 2004(2) 905.
[89] ע"א (ת"א-יפו) 3381/02Groupe Seb נ' אליהו ספקטור, תק-מח 2003(3) 33.
[90] בג"צ 8356/03 טרקטורים תבור בע"מ נ' כב' השופטת רות בהט ואח', תק-על 2003(3) 1830.
[91] ראה רע"א 39/89 ג'נרל אלקטריק קורפ' נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 768, 762 .
[92] ראה לצורך השוואה רע"א 1947/91 סיריל שטיין ואח' נ' מרקוס כץ, פ"ד מה(4) 705.
[93] בר"ע 1324/02 פלוני ואח' נ' אלמונית ואח', תק-אר 2002(3) 150.
[94] רע"א 9009/01 ד"ר פרנק רפנהאגן נ' יוסף רוזנפלד ואח', תק-על 2002(2) 687.
[95] ע"א (ת"א-יפו) 1019/00 עירית גל נ' AMERICAN AIRLINES INC, תק-מח 2001(3) 1176.
[96] בר"ע 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מב(4) 762, 768.
[97] רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלאב מדיטרנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316.
[98] ע"א (י-ם) 1295/00 קופת חולים כללית נ' R.J.COMPANY, תק-מח 2001(2) 35639.
[99] לעניין זה ראה רע"א 1473/00 ס.ט.ס. אלקטרוניקה נ' BLOMBERG, תק-על 2000(3) 294 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער ב', בפרק ג', ה"ש 14 לעיל).
[100] רע"א 2736/98 Habboud Bros ואח' נ' Nike International, פ"ד נד(1) 614.
[101] בש"א (ת"א-יפו) 202617/99 SPECTRA PHYSICS נ' ישראמקס, תק-עב 2000(1) 4479.
[102] ע"א (י-ם) 6471/99 ס.ט.ס. אלקטרוניקה נ' BLOMBERG, תק-מח 2000(1) 57.
[103] בר"ע 309/99 א. ביטחון אזרחי בע"מ נ' יצחק קונקול, תק-אר 99(2) 10.
[104] ע"א (י-ם) 4125/97 אדמונד ספרא ו-2 אח' נ' Amanos Consolidated Inc., תק-מח 98(2) 3047.
[105] ע"א (ת"א-יפו) 1004/97 Sansounimaille נ' ישראל פרי, תק-מח 98(1) 16010.
[106] דב"ע נז/25-3 אמ.סי.אי. תקליטים בע"מ נ' מיכל אמיר, תק-אר 97(3) 87.
[107] רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל), תק-על 94(3) 409.
[108] ע"א (ת"א) 1506/92 לב רן מרים ואח' נ' Le Club Mediterranee (ISRAEL) LDT, תק-מח 93(2) 1085.
[109] ת"א (ת"א) 1587/91 EUROPE INC. & CO. נ' ברינקס, תק-מח 92(2) 851.
[110] רע"א 1947/91 סיריל שטיין ו-3 אח' נ' מרקוס דוד כץ, פ"ד מה(4) 705.
[111] ת"א (ת"א) 2075/90 חברת סומרקס בע"מ נ' איסכור, תק-מח 91(2) 551.
[112] רע"א 572/90 AEG AKTIENGESELLSCHAFT נ' אלותועשר אלקטרו, פ"ד מד(1) 758.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאה למורשה בעסקים (תקנה 482)