המצאת כתבי בי-דין
הפרקים שבספר:
- כללי - הדין
- כללי ההמצאה חלים על "בעלי דין" בלבד
- האם "ידיעה על כתב בי-דין גוברת על כלל ה"המצאה"?
- דרכי ההמצאה - כללי
- המצאה, הכיצד? (תקנה 476)
- ההמצאה היא לנמען גופו או למורשהו (תקנה 477)
- מורשה לקבלת כתבי בי-דין (תקנה 478)
- המצאה לבעלי דין אחדים (תקנה 479)
- מקום שניתן מען (תקנה 480)
- המצאה לבן משפחה או למזכיר יישוב (תקנה 481)
- המצאה למורשה בעסקים (תקנה 482)
- המצאה בעניין מקרקעין (תקנה 483)
- המצאה לתאגיד (תקנה 484)
- המצאה למדינה (תקנה 485)
- המצאה לרשות מקומית (תקנה 486)
- המצאה לפסול-דין (תקנה 487)
- אישור קבלה (תקנה 488)
- הנמען לא נמצא או מסרב לקבל המצאה (תקנה 489)
- רישום זמן ההמצאה ודרכה (תקנה 490)
- חקירת שליח בית-הדין (תקנה 491)
- המצאה על-ידי מוסד (תקנות 429, 493 ו- 494)
- המצאה בדואר על-ידי בית-המשפט (תקנה 495)
- המצאה בדואר על-ידי עורך-דין אחד למשנהו (תקנות 496 ו- 497)
- המצאה לעורך דין (תקנה 497א)
- המצאה לבית-המשפט (תקנה 497ב)
- תחליף המצאה (תקנה 498)
- סדרי הדין בהגשת בקשה לתחליף המצאה (תקנה 499)
- המצאה מחוץ לתחום השיפוט (תקנה 500)
- סדרי הדין בבקשה להמצאה אל מתחום השיפוט (תקנות 501 ו- 502)
דרכי ההמצאה - כללי
תקנה 475א שהוספה לתקנות סדר הדין האזרחי בשנת תשנ"ז, מטילה חובה על בעל-דין המיוצג על-ידי עורך-דין להמציא כתבי בי-דין בעניינו באמצעות עורך-דינו – על-פי הוראת בית-המשפט בהמצאה אישית, ובהיעדר הוראה לכך, בדואר רשום עם אישור מסירה – לשמור את אישורי המסירה שברשותו ולהגיש את העתקיהם לבית-המשפט בעת הגשת בקשתו לסעד נגד בעל הדין האחר.לעניין אורכות מוסכמות בין עורכי-דין והשפעתן על ההליך שיפוטי בנדון זה נקבע ב- ע"א 3225/00[24] מפי כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ:
"המשיבה בערעור הגישה בקשה למחיקתו על-הסף, משני טעמים. ראשית, הערעור הוגש באיחור יומיים לאחר תום האורכה עליה הוסכם בין הצדדים. שנית, המערערת לא המציאה למשיבה את הערעור תוך חמישה ימים, בהתאם לתקנה 475א(א)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והמשיבה קיבלה את הערעור רק כשלושה חודשים לאחר שהוגש.
עיינתי בתגובת המערערת, ובתגובה לתגובה שהגישה המשיבה.
מן החומר שבפני עולה כי חילוקי הדעות באשר למועד הגשת הערעור נובעים מפרשנות שונה של הצדדים באשר לתוכן ההסכמה ביניהם: בא-כוח המשיבה טוען כי הסכים לאורכה של ארבעה-עשר יום, כך שהערעור יוגש ארבעה-עשר יום לאחר המועד הקבוע בחוק להגשתו. לעומתו טוען בא-כוח המערערת כי במהלך התקופה הרלוונטית חלה פגרת הפסח, וכי יש למנות את האורכה בנוסף לימי הפגרה, כך שלמעשה עמדו לרשותו עשרים ואחד יום לאחר המועד הקבוע בחוק להגשת הערעור.
החלטתי לאפשר את קבלת הערעור מטעמים אלו:
ראשית, מדובר במחלוקת עובדתית, לגבי תוכן ההסכמה, אשר לגביה הוגש תצהיר רק מטעם המערערת. המשיבה לא תמכה טענותיה בתצהיר, לא בבקשת המחיקה ואף לא בתגובה הנוספת שהגישה, כך שיש להעדיף את עמדת המערערת.
שנית, החלטה על הארכת המועד להגשת הערעור ניתנה זה מכבר, על-ידי הרשם א' זולטי, בהתייחס לבקשה שהוגשה בד-בבד עם הגשת הערעור. אמנם החלטה זו ניתנה בהנחה שמדובר באורכה מוסכמת, ויתכן שאילו עמדו חילוקי הדעות הנוכחיים בפני הרשם היתה ההחלטה שונה. ברור גם כי במקרים קיצונים, כאשר ניתנת החלטה בהסתמך על טענות מטעות ובלתי-נכונות, ניתן לבטל את ההחלטה.
אולם במקרה זה, נראה כי מדובר בחילוקי דעות שאין בהם חוסר תום-לב, ואינני סבורה שיש די בטענות המשיבה כדי להרים את הנטל הכבד המצדיק ביטול ההחלטה.
אשר לנימוק החלופי, כי יש למחוק את הערעור מאחר שלא הומצאה במועד למשיבה, אני מקבלת את טענת המערער כי חובת המצאת הערעור קמה, בהתאם לתקנה 420 לתקנות, רק עם קבלת ההודעה על הפקדת ערבון (ראו: התקנה האמורה וכן בש"א 3555/00 חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ ואח' נ' שור תעשיות תוכנה בינלאומיות בע"מ, תק-על 1074 (2) 2000).
אמנם המערערת לא עמדה גם במועד זה, ולא המציאה את הערעור מייד לאחר קבלת ההודעה על הפקדת הערבון, אולם אינני סבורה כי הדבר מצדיק סנקציה כה חמורה של סילוק הערעור על-הסף, במיוחד לאחר שהפגם תוקן.
הבקשה נדחית.
אשר להוצאות: מחד גיסא, דחיתי את הבקשה. מאידך גיסא, המערער אחרה בהמצאת הערעור. כך שמחדליהם של שני הצדדים "מקזזים" זה את זה. לפיכך אינני פוסקת הוצאות בבקשה זו."
[24] ע"א 3225/00 סאנסי אילת מפעלי תיירות נ' רד סי הייטס, תק-על 2000(3) 2505.

