מקום שניתן מען (תקנה 480)

תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"480. מקום שניתן מען
בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 748747/03[58] נקבע כי:

"ביום 16.2.04, נתקיים דיון בבית-המשפט, בנוכחות בא-כוח התובעת ובהעדר הנתבע. בא-כוח התובעת מסר כי אם יתברר והנתבע קיבל הזמנה לדיון, הוא שומר לעצמו את הזכות להגיש בקשות בהתאם.
התיק נקבע לדיון מקדמי נוסף ל 29.3.04.
ביום 10.3.04, לאחר שנתברר לבא-כוח התובעת כי הזמנה לדיון נשלחה לכתובתו של הנתבע, כפי שהופיעה בכתב ההגנה וחזרה מסיבה "לא נדרש" ובהתאם לתקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, הגישה התובעת בקשה למתן פסק-דין בהעדר התייצבות. כמו-כן, הגישה התובעת בקשה לדחיית התביעה שכנגד ופסיקת הוצאות בשל אי-התייצבות הנתבע למועד הדיון האמור.
על-פי אישור המסירה, נמסרה ההזמנה לכתובת: ישעיהו 14 דירה 2, נתניה 42331, היא הכתובת הרשומה בכתב ההגנה ועל-כן, נתקבלו בקשותיה של התובעת.
ביום 23.3.04, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק-הדין שניתן נגדו והשהיית ההליכים מהסיבה שלא קיבל הזמנה לדיון. לאחר קבלת תגובת התובעת לבקשה ועל-אף תמיהת בית-המשפט כיצד לא קיבל הנתבע הזמנה לדיון על-אף שנשלחה לכתובתו, אשר אושרה על ידו, בוטל פסק-הדין לפנים משורת הדין ולשם מימוש זכותו של הנתבע ליתן לו יומו בבית-המשפט, בכפוף להפקדה של 1,500 ש"ח.
בסופו של יום, עומדים בפני בית-המשפט, תביעת התובעת אל מול הגנת הנתבע ללא התביעה שכנגד, שבוטלה כאמור ובהם אדון.
בשלב ההוכחות, טען בא-כוח התובעת כי כתב ההגנה של הנתבע אינו נתמך בתצהיר. לאחר ששמעתי את תגובת הנתבע לטענה זו לפיה, בזמן הגשת כתב ההגנה לא היה מיוצג וקיים בתיק תצהיר אשר צורף לבקשה לביטול פסק-דין, הוחלט כי על-אף תקנה 214ג' לתקנות סדר הדין האזרחי המחייבות אימות כתבי טענות בתצהיר, בית-המשפט לא ייעשה עצמו עבד לפרוצדורה ובית-המשפט הסתפק בהצהרת הנתבע כי הוא מאשר את האמור בכתב ההגנה. משכך, נדחתה בקשת התובעת ולא נמצאה כל מניעה להעיד את הנתבע.
דיון
בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם ביקש הנתבע חידוש לפוליסת ביטוח מקיף לרכבו אם לאו.
בפני שתי גרסאות הסותרות זו את זו. על האחת, העידה סוכנת הביטוח, הגב' רבה מלי, מטעם התובעת אשר טיפלה באופן אישי בביטוחיו של הנתבע. על האחרת, העיד הנתבע בעצמו.
על-פי עדותה של הגב' מלי, אין לה חוזה חתום על-ידי הנתבע לגבי הארכת הפוליסה כאמור שכן לא היה צורך בכך כי היתה כבר פוליסה מוכנה וכן, שלקוחות מחדשים אצלה פוליסה ללא חתימה. כשנשאלה על-ידי בא-כוח הנתבע מדוע רצתה להאריך את חוזה הביטוח עם אדם אשר נטען על ידה בתצהירה כי הינו "בעייתי" ענתה כי היא חושבת שיש לנתבע זכות לבטח את רכבו.
על-פי עדותו של הנתבע, הוא אינו נהג לבטח את רכבו באופן קבוע אצל סוכנת הביטוח, הוא לא ביטח את רכבו בביטוח מקיף מדי שנה אלא רק כשהיה לו תקציב לכך ולמעט ביטוח המקיף מהשנה הקודמת, ביטח הנתבע את רכבו רק בביטוח חובה. כמו-כן, העיד הנתבע כי בכל פעם שביטח את רכבו אצל סוכנת הביטוח הגב' מלי, חתם על הצעות הביטוח ובפעם האחרונה שהיה אצלה, הבין כי היא אינה רוצה לבטחו. יתר-על-כן, על-פי העדויות, היה הנתבע במשרדה של סוכנת הביטוח והיתה לה הזדמנות להחתימו על בקשה לחידוש הביטוח, דבר שלא נעשה. ועל כך אין לתובעת להלין אלא על עצמה.
ככלל, חובת ההוכחה מוטלת על התובעת. חובה זו מורכבת מנטל השכנוע ומנטל הבאת הראיות. על התובעת להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכיביה העובדתיים.
נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיה של התובעת. כך חיווה-דעתו כב' הנשיא אגרנט ב- ד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, 290:
'אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו... '
נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביאה התובעת. ככל שההוכחה היתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע:
'התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע.' (שם, עניין נוימן בעמ' 291)
בפני שתי גרסאות בעל-פה הסותרות אחת את רעותה. בנסיבות העניין, לא ראיתי כל סיבה וטעם להעדיף גרסה אחת על פני האחרת ועל-כן, משלא הצליחה התובעת להוכיח גרסתה אם במסמך בכתב המוכיח טענתה ואם בכל דרך אחרת, ו/או לחילופין לסתור את גרסת ההגנה של הנתבע אינני מקבל את תביעתה.
אשר-על-כן, התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בשיעור ריאלי, ללא קשר לסכום הנתבע ובהתייחס לעובדה שהנתבע שכר את שירותיו של עורך-דין, בסך של 3,500 ש"ח + מע"מ.
אני מורה למזכירות להשיב לנתבע את הסכום של 1,500 ש"ח שהופקד בקופת בית-המשפט כתנאי לביטול פסק-הדין."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 170508/04[59] נפסק מפי כב' הרשמת ד' ורד:

"בפני בקשה לביטול החלטה שניתנה על-ידי כב' הרשמת עפרון ביום 23.5.04 בה נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסק-הדין.
יצויין כי לפי אישור המסירה הוחזרה ההזמנה לדיון שנשלחה בדואר רשום לכתובתו של המבקש ברח' יוספטל 6 בירושלים, בציון "לא נדרש", וכך גם נאמר במפורש בהחלטה מיום 23.5.04...
משנדחתה הבקשה לביטול פסק-דין, פגה גם ההחלטה בדבר עיכוב הליכים עד למתן החלטה באותה בקשה. בכך צודקת כמובן בא-כוח המשיבה, בפרט כשביחס לבקשה העדכנית לעיכוב ביצוע, סירבה כב' השופטת ברקוביץ בהחלטתה מיום 7.7.04 לעכב את ההליכים.
זאת ועוד, משפונה המבקש בפועל מהנכס, הרי לא ניתן לעכב בדיעבד את ההליכים ולהחזיר את הגלגל אחורה, כפי שעשה המבקש.
המבקש העיד בפני במפורש כי הציג בפני המשטרה את החלטת כב' השופטת אלמגור. המבקש בחר להתעלם מכל ההחלטות האחרות בתיק ומהעובדה שגם החלטה זו דנה בעיכוב ביצוע, ואילו בפועל הפינוי כבר בוצע, כאשר עד למועד ביצועו לא הופקד סכום כלשהו.
אני סבורה כי התנהגותו של המבקש בעניין זה מעידה על מהימנותו. מדובר בשימוש ציני בהחלטות של בית-המשפט על-מנת לחזור ולהחזיק בנכס ממנו פונה, בפרט כשתקופת השכירות תמה.
סיכויי ההצלחה של המבקש:
אין מחלוקת כי מעבר לסכום של 18,000 דולר ששולמו עבור מחצית שנת שכירות הראשונה, לא שילם המבקש דבר.
מר בן שושן שילם לבא-כוח המשיבה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2003 סכום כולל של 30,000 ש"ח.
בקבלות שהוציא בא-כוח המשיבה בגין התשלום הנ"ל נכתב כי התשלום הינו עבור תיק ההוצל"פ שנפתח בגין פסק-הדין בתיק זה.
המבקש עושה שימוש מניפולטיבי לצרכיו גם בתשלום זה, הגם שתשלום זה בוצע לאחר מתן פסק-הדין (ולפיכך אינו יכול לשמש עילה לביטולו) וגם לאחר שנדחתה הבקשה לביטול פסק-דין ביום 23.5.03.
מחד, טען המבקש כי יש לבטל את פסק-הדין נוכח התשלום כאמור, מאידך, כאשר נשאל מדוע שילם סכום זה אם לטענתו אינו חייב בדמי השכירות, טען שבן שושן והמשיבה עקפו אותו ועשו עסקה מאחורי גבו.
הגם שהמבקש אינו מכחיש כי הפר את חוזה השכירות ולא שילם את המקדמה בסך של 18,000 דולר אותה היה עליו לשלם לפי סעיף 5.3.1 להסכם השכירות, ואף לא שילם את דמי השכירות השוטפים, הרי טענתו המרכזית הינה כי ביצע שיפוצים בנכס, וכי הוסכם כי השקעותיו יקוזזו כנגד דמי השכירות.
בגרסא זו התגלו סתירות רבות:
בבקשה המקורית לביטול פסק-דין טען המבקש כי השקיע למעלה מ-100,000 ש"ח על-מנת לשקם את הנכס, וכי המשיבה אפשרה לו לשהות בנכס 6 חודשים ללא תשלום, כנגד השקעותיו.
בדיון בפני טען כי השקיע סכום של 400,000 ש"ח, וכי המשיבה אפשרה לו לשהות שנה נוספת בנכס ללא תשלום.
די בסתירות אלה כדי לדחות את הטענה.
יש גם לקחת בחשבון כי נושא שיפוץ המושכר נלקח בחשבון במפורש בעת עריכת הסכם השכירות ולפיכך הופטר המבקש מתשלום דמי שכירות לשלושת חודשי השכירות הראשונים.
המבקש לא יכל להציג מסמך כלשהו המעיד כי הגיע להסכמה נוספת עם המשיבה, מה גם שנוכח הסתירות בגרסת המבקש לא ברור כלל מהו תוכן אותה ההסכמה.
זאת ועוד, מלבד נקיבת סכום סתמי (שגם הוא השתנה ככל שהתקדמו ההליכים בתיק), אין בבקשה כל פירוט של הסכום הנ"ל, תוך חלוקתו לסעיפים בגין כל עבודה ועבודה, ואף לא הומצאה ולו ראשית ראיה לעניין זה. שוכנעתי כי אין למבקש סיכוי להצליח בהגנתו כנגד התביעה.
חוזה השכירות תם. המבקש לא שילם דמי שכירות במשך שנה וחצי.
ההזמנה לדיון שנקבע ליום 23.5.04 הוחזרה בציון "לא נדרש", דבר המהווה מסירה כדין לפי תקנה 480 לתקנות סדר דין האזרחי.
אני סבורה כי נוכח אי-המהימנות שהתגלתה בגרסת המבקש – ניתן גם לדחות את טענת המבקש כי לא קיבל את כתב התביעה.
אני דוחה את הבקשה לביטול ההחלטה מיום 23.5.04.
משנדחתה הבקשה, עיכוב הביצוע מבוטל, והמשיבה רשאית להמשיך בהליכי הוצל"פ.
אני מחייבת את המבקש בהוצאות בקשה זו בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
המזכירות תעביר את הפקדון שהפקיד המבקש לצורך עיכוב הליכים לבא-כוח המשיבה על-חשבון החוב בתיק ההוצל"פ."
ב- ת"א (ב"ש) 1144/01[60] הוגשה תביעה על סך 1,000,000$ על-ידי התובעים בגין לשון הרע וכן צו עשה לפרסום התנצלות. נפסק מפי כב' השופטת שרה דברת:

"אף אני סבורה שהמשך ההליכים בתיק הינם בזבוז זמן של בית-המשפט, לאור הסגרתו של התובע 2 לארה"ב ולאחר שהתברר ששמו אינו אד גרין, כפי שהציג עצמו ואם רוצים להמשיך בהליכים נגדו, יהא גם צורך לתקן את כתב התביעה על כל המשתמע מכך. לגבי הנתבע 2, משעסקי החברה חוסלו, מה הטעם בהמשך ההליכים.
מכל מקום משעומד בא-כוח הנתבעים על המשך הדיונים, אין מנוס מלהכריע בבקשת בא-כוח התובעים לשחררו מייצוג התובעים. בא-כוח הנתבעים מסכים לשחרור מייצוג ובתנאי שיקבע כי הכתובת למסירת מסמכי בית-דין היא כתובת בא-כוח התובעים, משהתובעים לא טרחו להודיע לבית-המשפט כנדרש על-פי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי על שינוי מען ולאור החלטת בית-המשפט ב- ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס ואח', פ"ד נו(6) 742.
בא-כוח התובעים טוען שאין כל טעם שמשרדו ישמש ככתובת למסירת מסמכי בי-דין לתובע 2 משאין לו כל קשר עימו מאז הסגרתו.
3. תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:
'בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי.'
אין מחלוקת שהתובע 2 אינו אד גרין, כפי שהציג עצמו אלא אדם אחר, אותו לא ייצג עורך-דין מישייקר. לא רק זאת, התובע 2 הוסגר לארה"ב על-פי החלטת בית-המשפט וקרוב לוודאי שהינו במאסר גם שם. הקשר עימו נותק מסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בבא-כוחו. בנסיבות אלה, אין מקום שמשרדו ישמש ככתובת למסירת מסמכי בית-דין שכן אין כל קשר ביניהם. לא רק זאת מאחר וממילא יהא צורך לתקן את התביעה שכנגד, כך שתכוון כנגד האדם הנכון, ולא זה האדם שאותו ייצג עורך-דין מישייקר, אין מקום להפוך את משרדו של עורך-דין מישייקר ככתובת למסירת מסמכי בית-דין אליו.
שונה המצב לגבי החברה, זו לא פורקה למרות שחיסלה עסקיה, לא מסרה מען אחר לבית-המשפט ומנהלה האחר מצוי בארץ, גם אם לא הוא זה שיזם הקשר עם עורך-הדין ונתן התצהיר, ומשלא מסרה החברה מען אחר, ישמש המען של משרד עורך-הדין ככתובת למסירת מסמכי בית-דין עבורם.
בהסכמת הצדדים משחררת את עורך-דין מישייקר מלייצג את התובעים."
ב- ע"א 2229/04[61] נדונה בקשה לסילוק ההליך על-הסף. לטענת המשיב, ההליך שבכותרת הוגש באיחור, ועל-כן יש לסלקו על-הסף. הטענה מבוססת על כך, שפסק-הדין הומצא עוד ביום 21.12.03 לכתובת שנמסרה על-ידי המערערת ככתובת להמצאת כתבי בי-דין, וחזר בציון כי הנמען עזב. לטענת המשיב, במצב זה יש לראות את המועד האמור כמועד בו החל מירוץ המועדים להגשת ההליך, נוכח הוראת תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי כל עוד לא הודע על שינוי במען, המצאה למען שנמסר לצורך מסירת כתבי בי-דין הינה המצאה כדין. בבקשתו מתייחס המשיב למסמך שצורף להודעת הערעור, וממנו עולה כי ביום 1.2.04 נשלח פסק-הדין בשנית למערערת. לטענת המשיב, באין פירוט מתי הודע לבית-המשפט המחוזי על שינוי כתובת, יש לראות את ההמצאה הראשונה כהמצאה כדין, כל עוד לא הוכח כי הוגשה הודעה כדין בדבר שינוי בכתובת עובר להמצאה מיום 21.12.03.

בתגובה שהגישה, טוענת המערערת כי אין לראות במצב בו נרשם באישור המסירה "הלה עזב" כמסירה כדין. עוד מתברר, כי לטענת המערערת, בא-כוחה מסר עובר למעברו לכתובת חדשה, בספטמבר 2003, הודעה לכל הגורמים האפשריים, לרבות מערכת בתי-המשפט, וראיה לכך הוא מוצא בדברים שנרשמו בכתב יד על-ידי מזכירת השופטת בבית-משפט קמא בדבר שליחת פסק-הדין לכתובתו של בא-כוח המערערת, המעודכנת במחשב בית-המשפט. נפסק כי:

"תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי מקום בו ניתן על-ידי בעל דין מען לצורך המצאת כתבי בי-דין, יראו כל כתב שהומצא למען האמור כאילו הומצא כראוי, כל עוד לא הודיע בעל הדין על שינוי המען. בשל כך, אלמלא הטענה בדבר הודעה על שינוי הכתובת, ניתן היה לראות בהמצאה לכתובת שנמסרה, תוך ציון כי הנמען עזב את המען, משום המצאה מספקת. ברם, בנסיבות העניין עולה טענה ברורה בדבר שינוי מען. בירור שנעשה על-ידי המזכירות מול בית-המשפט המחוזי העלה כי אין בבית-המשפט המחוזי אינדיקציה חד-משמעית להודעה נפרדת בדבר שינוי כתובת, אך לא הובהר הרקע לרישום בדבר כתובת מעודכנת של בא-כוח המערערת, והתברר כי בכתב הסיכומים מטעם המערערת, אשר הוגש בטרם ניתן פסק-הדין, צוינה הכתובת המעודכנת של בא-כוח המערערת. במצב זה, אין בידי לדחות את טענת המערערת לעניין זה, ועל-כן לא אוכל לקבוע כי ההמצאה מיום 22.12.03 היתה המצאה כדין.
לפיכך, לא נגועה הגשת ההליך באיחור, והבקשה לדחייתו על-הסף נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות."[62]
ב- רע"א 10646/02[63] נדונה בקשה מיום 30.10.03 להאריך את המועד להפקדת ערבון בהליך זה. הבקשה באה בעקבות החלטה מיום 18.9.03, בה הוחלט לדחות את בקשת הרשות לערער שבכותרת. ההחלטה מיום 18.9.03 באה לאחר שהמבקש לא הפקיד ערבון במועד שנקבע בהחלטה מיום 1.5.03. ההחלטה מיום 1.5.03 דחתה בקשה של המבקש לפטור מהפקדת ערבון.

נפסק מפי כב' הרשם ע' שחם כי:

"ההלכה לעניין ביטול החלטה בדבר דחיית הליך באין הפקדת ערבון הותוותה בהחלטת כב' הרשם אוקון ב- ע"א 2237/01 טיראן עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים, פ"ד נו(1) 865. באותה פרשה נקבע, כי התכלית העיקרית של המכשיר הדיוני של דחיית ערעור בשל אי-הפקדת ערבון, היא
'לגרוע מן הרישום הליכים שנזנחו על-ידי הצדדים. הזנחת ההליך יכולה להתבטא בנטישתו המודעת או באי-מילוי חובות באופן עקבי ושיטתי, המפריע באופן ממשי לעבודת בית-המשפט.
המקרה של דחיית ההליך עקב אי-הפקדה מקפל בתוכו הנחה שבעל הדין מגלה בהתנהגות זו כוונה לנטוש את ההליך או מפגין חוסר אכפתיות לגבי ניהולו.
אי-ההפקדה מהווה גם התעלמות מהאינטרס של יתר בעלי הדין.'
עוד נקבע, כי 'סמכות הדחיה אינה יכולה לעמוד, כאשר מתחוור שלמחדליו של בעל הדין יש הסבר מניח את הדעת. לא ניתן להשקיף על אי-ההפקדה ועל הדחיה שבעקבותיה כעל מחדל חמור הגורר עונש מרפא. דחיית ההליך אינה ענישה. היא נועדה לשרת את קידום ענייניהם של כלל המתדיינים, ואין להפעילה אלא בצורה מידתית.' כן נקבע, כי יש לאזן בין האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, ולבחון, במסגרת זו, האם מצביעים המשיבים על שינוי מצב לרעה בהסתמך על כך שהערעור נדחה, והאם הונעה ההחלטה בדבר דחיית ההליך על-ידי המשיבים.
על-פי אמת-מידה זו, דין הבקשה שבפניי להידחות. גם אם אצא מהנחה, המקלה עם המבקש, כי כל האמור בבקשה כאילו נכתב בתצהיר מטעמו, מעוררת הבקשה שבפניי קשיים ניכרים שלא ניתן להם פיתרון. התמונה הכוללת בתיק זה היא של מחדלים, אשר לא ניתן להם הסבר מניח את הדעת. ההליך הוגש ביום 15.12.02, היינו – לפני כאחד-עשר חודשים. המבקש לא שילם את הערבון בו חוייב. לאחר שנמסרה לו ביום 12.2.03 הודעה על רישום ההליך לדחיה באין הפקדת ערבון, פנה ביום 10.3.03 – כחודש אחרי כן – בבקשה לביטול החובה להפקיד ערבון.
הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 1.5.03. החלטה זו הומצאה לכתובת – תיבת דואר – אשר היא הכתובת שמסר המבקש (ראו, למשל, התצהיר מיום 10.3.03 שצורף לבקשת הפטור שהגיש המבקש; כתובת זו מופיעה גם על קבלת תשלום האגרה שצירף המבקש ביום 15.12.02, עם הגשת ההליך. יצויין, כי על חלק מכתבי בי-הדין מטעמו כלל לא טרח המבקש לכתוב כתובת). אין המבקש חולק כי תיבת הדואר האמורה היא כתובתו. חרף זאת, חזר אישור המסירה בציון "לא נדרש". בנסיבות העניין, נוכח העובדה שכתובת זו היא הכתובת שנמסרה על-ידי המבקש לבית-המשפט, אין בכך שהמבקש לא דרש את כתב בי-הדין ולא כלום, שכן חלה על העניין תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984...
יוצא כי ההליך הומצא כדין למבקש. אגב, אפילו היה המבקש פוקד את תיבת הדואר, כטענתו, אחת לשבוע – שבועיים, טובים הסיכויים שכתב בי-הדין היה מגיע לידיו. כאמור, כתב הדואר לא נדרש.
זאת ועוד. למחדלים אלה, שלא ניתן להם הסבר מספק, חוברת השאלה כיצד קרה שנודע למבקש על ההחלטה מיום 1.5.03 רק בסמוך להגשת הבקשה שבפניי, קרי, כחצי שנה לאחר מתן ההחלטה האמורה. טענתו של המבקש, כי ניסה פעמים רבות לברר מה הוחלט בעניינו ודרכו לא צלח, אינה מתקבלת על הדעת. בבית-המשפט פועל מרכז מידע, אשר ההחלטה בעניינו של המבקש היתה ידועה לו. קיומו של מרכז המידע מצויין, בין היתר, על גבי ההודעה בדבר קביעת ערבון שנשלחה למבקש. אילו פנה המבקש למרכז המידע, ומקל וחומר אילו פנה פעמים רבות, כטענתו, היה מתברר לו על נקלה מה הוחלט בבקשתו. אילו ניגש המבקש לבית-המשפט ולו פעם אחת במהלך מחצית השנה שבין ההחלטה מיום 1.5.03 ועד ליום בו פנה בבקשה שבפניי, היה מתברר לו על נקלה מה הוחלט בעניינו. גם אם אניח שיש יסוד מסויים לטענות המבקש בדבר קשיי ניידות שיש לו מסיבות אלה או אחרות, אין בכל זאת כדי להסביר כיצד לא ידע, משך חצי שנה תמימה, על ההחלטה שניתנה בעניינו. אין זאת אלא, כי המבקש לא נקט, בנסיבות העניין, בצעדים המתאימים על-מנת לברר מה קורה בהליך שיזם. בנסיבות אלה, בהן בשל מחדלי המבקש לא הגיע ההליך לבירור משך פרק זמן של קרוב לאחד-עשר חודשים, צודק לדעתי בא-כוח המשיב עת הוא מפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, לפיהם 'שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד' (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730). במצב זה, איני סבור כי המבקש מצביע על סיבה מתקבלת על הדעת לכך שפנה לבית-המשפט רק עתה, בניסיון להניע את גלגלי ההליך. אוסיף, כי ההחלטה על דחיית ההליך נמסרה לבאי-כוח המשיב ביום 1.10.03. אלה היו רשאים להניח, בנסיבות העניין, ונוכח החלטה זו, כי המשיב לא יוטרד עוד בהליך ערעורי מול המבקש, וכי פרשת ההתדיינות בין הצדדים הסתיימה. נוכח מחדליו של המבקש, איני סבור כי יש בידו להצביע על טעם סביר העומד כנגד החסינות הדיונית שרכש המשיב מפני המשך ההליכים בעניינו. אוסיף, בשולי הדברים, כי גם למקרא פסק-דינה של הערכאה הקודמת עולה ספק רב, האם ההליך מגלה עילה לקיומו של ערעור בגלגול שלישי, ואף עובדה זו חותרת כנגד היעתרות לבקשה שבפניי אשר פירושה הוא פתיחתם מחדש של ההליכים בעניין שבכותרת.
התוצאה היא, כי דין הבקשה שבפניי להידחות. בנסיבות העניין, ולא בלי היסוס ניכר, איני פוסק הוצאות לחובת המבקש בבקשה זו."
ב- בש"א 437/03[64] נדונה בקשה להארכת מועד, "למען הזהירות בלבד", להגשת ערעור על החלטתה של כב' הרשמת איש שלום מיום 9.6.2003, בה נדחתה בקשת המבקשת להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה בנצרת מיום 23.2.2003. נפסק כי:

"2. על-פי המידע במחשב בית-הדין, החלטת כב' הרשמת איש שלום נמסרה לבא-כוח המבקשת ביום 1.7.2003. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 6.8.2003.
3. נימוקי הבקשה הם כי החלטת כב' הרשמת איש שלום לא נתקבלה במשרד בא-כוח המבקשת, ונודע לבא-כוח המבקשת אודותיה מבא-כוח המשיבה. עוד הוסבר בבקשה כי בעת הגשת הבקשה עבד בא-כוח המבקשת עם שותפו עורך-דין פטום גמאל, אולם מתחילת חודש יוני בא-כוח המבקשת נפרד משותפו ועבר לכתובת אחרת. לפיכך, החלטת כב' הרשמת נשלחה לכתובתו הישנה של בא-כוח המבקשת, ולא הגיעה אליו עד ליום 22.7.203, עת נשלחה אליו בפקס על-ידי בית-הדין.
4. בא-כוח המשיבה התנגד להארכת המועד.
5. תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כי 'בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת כתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי".
6. לפיכך, משהומצאה ההחלטה למען שנמסר על-ידי בא-כוח המבקשת, החלטת כב' הרשמת איש שלום הומצאה כראוי לבא-כוח המבקשת ביום 1.7.2003. לפיכך, המועד להגשת ערעור על ההחלטה היה יום 8.7.2003, והגשת ערעור לאחר מועד זה טעונה מתן הארכת מועד.
7. על-מנת שיוארך המועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשמת, על בא-כוח המבקשת להצביע על טעם מיוחד. אין בנימוקי בא-כוח המבקשת כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. ככל שחל שינוי בכתובתו של בא-כוח המבקשת, היה עליו לדאוג להודיע בכתב לבית-הדין על שינוי במען, או לחלופין – לדאוג להסדרים מתאימים בדואר (כגון- שירות "עקוב אחרי" הניתן על-ידי הדואר) להעברת דואר שנשלח אליו לכתובתו הקודמת לכתובתו החדשה.
8. לסיום, יש לציין שני אלה:
8.1. הבקשה להארכת מועד נשוא החלטה זו עניינה הגשת ערעור על החלטת כב' הרשמת איש שלום, בה נדחתה בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת. כלומר, זו הפעם השניה שהמבקשת עותרת להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור באיחור. מכאן עולה, כי לא מדובר בתקלה חד-פעמית שאירעה לבא-כוח המבקשת, אלא בדפוס פעולה שחוזר על עצמו.
8.2. גם מבחינת סיכויי הערעור, נראה כי סיכויי הערעור קלושים."
ב- עב"ל 1290/01[65] נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בחיפה (ב"ל 2253/99, בש"א 2498/01; השופט מיכאל שפיצר), אשר החליט לדחות את בקשת המערערת לבטל את פסק-הדין שניתן כנגדה ביום 2.7.01 מחמת אי-התייצבות לדיון שנקבע לאותו היום. נפסק כי:

"2. המערערת ערערה על פסק-הדין, ובדיון בקדם הערעור ביקשו הצדדים, להכתיב לפרוטוקול את טיעוניהם שירשמו ויחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק-הדין ינתן על-ידי המותב על סמך זאת וכל חומר התיק.
3. לאחר בחינת טענות הצדדים סבורני כי דין הערעור להתקבל.
אכן המערערת לא התייצבה פעמיים לדיון בבית-הדין האיזורי ולפיכך פעמיים ניתן פסק-דין המוחק את תביעתה ופעמיים היא בקשה את ביטולו של פסק-הדין.
אולם לגבי פסק-הדין שבעקבותיו הוגשה בקשת הביטול נשוא הערעור, הרי שבאישור המסירה למערערת נרשם "לא נדרש", ואך ורק מתוך חזקת המסירה הקונסטרוקטיבית, על-פי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שאומצה בבית-הדין לעבודה על-פי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, נקבע, כי היתה מסירה כדין המצדיקה מחיקת התביעה.
בנסיבות אלה, ומשמדובר במיצוי זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי, מן הראוי שלא לדקדק יתר על המידה עם התובעים בעניינים שבסדרי דין, ובדחיית תביעותיהם עקב כך מבלי לבררן לגופן.
לפיכך, אם תשמע דעתי, דין הערעור להתקבל, משהיה מקום לקבל את בקשת המערערת לבטל את פסק-הדין המוחק את תביעתה. בנסיבות המקרה, לאור ההתדיינות המיותרת שנגרמה בעטיה של המערערת, רשאי יהא בית-הדין האיזורי, ככל שתביעת המערערת תידחה על ידו, לחייבה בתשלום הוצאות משפט למשיב.
הנשיא סטיב אדלר

1. לדידי יש לדחות את הערעור. המערערת הוזמנה לדיון פעמיים ולא התייצבה.
בנסיבות הללו יש שיקול-דעת לבית-הדין למחוק את התביעה. התביעה נמחקה ולא נדחתה, כך שהמערערת תהא רשאית להגיש אותה פעם נוספת. בבקשתה השניה לביטול פסק-הדין ניתנה למערערת הזדמנות לשכנע את בית-הדין כי לא התייצבה מסיבה סבירה, אך הדבר לא עלה בידה. בנסיבות האלה, אין מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית-הדין קמא.
2. זאת ועוד, אי-הופעה לדיון על-ידי בעל דין פוגעת הן בבעל הדין השני והן במתדיינים אחרים. בזמן שנקבע לדיון בעניינה של המערערת היה בית-הדין יכול לקבוע דיון בעניינם של בעלי דין אחרים. יתרה מזו, אי-הופעתה של המערערת פגע אף בעבודת בית-הדין וגרם לעבודה מיותרת של מזכירות בית-הדין.
3. אכן מדובר בתובענות בתחום הביטחון הסוציאלי, ועל-כן לא טעה בית-הדין קמא כאשר ביטל פעם אחת את פסק-דינו שניתן בהעדר התייצבות. אולם, לא טעה בית-הדין קמא כאשר סירב לבטל את פסק-דינו השני, שכן היה על המערערת ללמוד ממחדלה הראשון, שתביעתה תימחק אם לא תופיע. אי-מסירת כתובת נכונה הוא מחדל של המערערת שידעה כי תוזמן לדיון על-פי הכתובת הרשומה בתיק בית-הדין.
לפיכך, הנני מציע לדחות את הערעור ללא צו להוצאות."[66]
ב- ע"א (י-ם) 1119/00[67] נדחתה בקשה לביטול פסק-דין וכקביעת כב' השופט צבי סגל:

"לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, ולאחר ששמעתי טענות בא-כוח הצדדים בעל-פה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. להלן נימוקי:
1. בבוא בית-המשפט לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד עליו להבחין בין שני מקרים: האחד – החלטות הניתנות לביטול מתוך חובת הצדק, דהיינו, כאשר קיים פגם בהליך, שכן רק קיום של פגם כאמור יש בו כדי לשמש עילה לביטול ההחלטה; השני – עת ההחלטות ניתנות לביטול בתוקף שיקול-דעתו של בית-המשפט בלבד, דהיינו, שלא היה כל פגם בהליך והמבקש תלוי בחסדו של בית-המשפט. במקרה האחרון, על בית-המשפט לבחון שתי שאלות: הראשונה – מה הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא עמד במועדים שנקצבו לו, או לא התייצב לדיון; והשניה – מהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין והוא יורשה לנהל את משפטו (ראו: ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 736; בר"ע 1385/99 עוזי פנחסי ואח' נ' שמעון סוויסה, תק-מח 2000(1) 1136).
2. עיון במכלול נסיבות העניין דנן מלמד, כי לא נפל כל פגם בהליך וכי פסק-הדין שניתן ביום 11.03.01, ניתן כדין. תקנה 450(2) לתקסד"א, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת, כי מקום בו התייצב המערער לדיון והמשיב נעדר ממנו לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית-המשפט לברר את הערעור או לדחותו למועד אחר, הכל לפי החלטתו.
הנה-כי-כן, ההחלטה לדון בערעור ולקבל את עמדת המשיב (המערער בתיק העיקרי) בדין היתה, והיא נעדרת כל פגם דיוני.
3. בא-כוח המבקשת מייחסת את היעדרותה מהדיון לעובדה, שכתובתה השתנתה במהלך אותה תקופה, מה שהביא לכך שלא קיבלה לידה את ההזמנה לדיון. תקנה 480 לתקנות מטילה על בעל-דין את החובה להודיע לבית-המשפט על שינוי במען להמצאת כתבי-דין וקובעת, כי 'כל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-משפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור, כאילו הומצא כראוי'. משלא נשלחה לבית-המשפט הודעה כאמור, אין לה אלא להלין על עצמה על שלא מילאה אחר הוראות החוק.
4. בתשובתה לתגובה מיום 28.03.01 העלתה בא-כוח המבקשת טענה חדשה, לפיה ההודעה על הדיון הומצאה לה שלא כדין, לאחר שההודעה נשלחה אליה בדרך של "המצאה באמצעות פקס", מבלי שצורף לה הדף המקדים, כנדרש על-פי תקנה
497א(4) לתקנות.
ראוי להדגיש, כי מטרת המחוקק בהצבת דרישה זו הנה ברורה, ובבסיסה עומד הרצון להבטיח כי מקבל הפקס יהיה מודע למהות העניין בו מדובר ולפרטי השולח.
מעיון בדף הפקס, כפי שנשלח מבית-המשפט למשרדה של בא-כוח המבקשת, מתבקשת מאליה המסקנה כי מטרה זו נתמלאה. החלטת בית-המשפט נשלחה על גבי אותו דף פקס שנתקבל מאת בא-כוח המשיבה, ואשר כלל בחובו בקשה שהופנתה לבית-המשפט להזמין את הצדדים לדיון. על-כן ברור, כי בא-כוח המבקשת ציפתה להחלטת בית-המשפט בתגובה לבקשתה. ההזמנה לדיון היתה תחת הכותרת "החלטה", והיא כללה אזכור לכך שנשלחה מבית-המשפט המחוזי בחתימת בית-המשפט. לא-זו-אף-זו, לאחר שנשלחה ההזמנה לדיון, התקשרה גם מזכירת בית-המשפט כדי לוודא קבלת הפקס, וקיבלה לכך אישור מאת בחורה בשם איילת (ראו: תחתית דף הפקס). על -כן, מבחינתה של בא-כוח המבקשת, אשר לא חלקה על קיומה של מזכירה במשרדה העונה על-שם זה, לא היה ספק בדבר מהות העניין ופרטי השולח.
לסברתי, אין לראות בטענה זו אלא ניסיון מצד בא-כוח המבקשת להיאחז בלשון התקנה, כדי להצדיק את היעדרותה מהדיון, כאשר ברור לכל כי היעדרותה נבעה מכך שלא מילאה אחר חובתה על-פי דין, ולא יידעה את בית-המשפט בדבר מענה החדש. בא-כוח המבקשת מודה (בטענה 4ד' לתגובתה), כי אין זו הפעם הראשונה שבה היא מקבלת כתבי בית-דין בדרך האמורה, ללא הדף המקדים, ועל-כן, העובדה שזו הפעם הראשונה בה היא מלינה על דרך משלוח זו מעידה, היא עצמה, על הניסיון להצדיק את היעדרותה מהדיון.
5. בנסיבות אלו, משלא הוכח לפני כל פגם דיוני במתן פסק-הדין, לא נותר לי אלא לקבוע כי ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד נתקבלה כדין.
6. יחד-עם-זאת ולמעלה מן הנדרש אדגיש, כי גם לו הייתי מקבל את הסברי בא-כוח המבקשים להיעדרותה מן הדיון, הרי גם אז הייתי דוחה הבקשה, ולו מן הטעם כי לסברתי סיכויי הזכייה בערעור הינם קלושים."
ב- בר"ע (י-ם) 2402/00[68] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) ב- ת"א 6374/99 בש"א 5792/00, שדחה את בקשת המבקש לביטול פסק-דין שניתן בהעדרו. נפסק כי:

"בכתב תביעה שהגישו המשיבים לבית-משפט קמא נטען כי המבקש – בעל הזכויות והמחזיק בדירה 15 בקומה רביעית בבניין ברח' סולם יעקב 9 בשכונת רמות א' בירושלים (להלן: הדירה), ביצע בה, וברכוש המשותף גם למשיבים, עבודות בניה שונות, ללא היתר ובניגוד לחוק.
המבקש הגיש כתב הגנה שבו, מחד גיסא – הכחיש כי הוא הבעלים או המחזיק בדירה, ומאידך גיסא – אישר כי אכן ביצע עבודות בניה בדירה, לרבות אינסטלציה. הוא העלה טענות נוספות שנועדו להצדיק את מעשיו ברכוש המשותף, ובין היתר סיפוח שטח כמרפסת שתשרת את הדירה.
בקשתו לביטול פסק-דין נדחתה מהטעמים הבאים:
המבקש לא הודיע על שינוי כתובת; לא טען שיש בידו היתר כדין; בכתב ההגנה הודה למעשה כי תפס חלקים בגג המשותף והתכוון לספחם לדירה; קודם לכן ניתן נגדו צו מניעה זמני התואם את הסעדים העיקריים בתביעה, והוא לא ביקש את ביטול הצו; ובנוסף הוא גם לא גילה הגנה ראויה.
מכאן בקשת רשות הערעור בה טען המערער כי לא קיבל הזמנה כדין, וכי הוא כלל אינו בעל הדירה. הוא מבקש את ביטול פסק-הדין מטעמים של צדק, על-מנת שיינתן לו יומו בבית-המשפט.
לגופו של עניין:
א. חובה על בעל דין לציין מען להמצאת כתבי בי-דין, כנדרש בתקנה 480 לתקנות סד"א התשמ"ד-1984. תקלה בציון פרטי מען להמצאה, או בעדכונם, רובצת לפתחו של בעל הדין הנוגע לדבר (ע"א 27/50 פרלה כהן נ' קרית יוסף אגודה הדדית לשיכון בע"מ ואח', פ"ד ח 336).
בענייננו, המבקש ציין את מען הדירה ככתובת למסירת כתבי בי-דין, ולכתובת זו נשלחה ההזמנה. לכן, אל לו לבוא בטענה שההזמנה נשלחה לכתובת שציין.
ב. בכתב הגנתו לא העלה המבקש באופן מפורש טענת חוסר יריבות. אדרבא, העולה ממנו הוא שנהג בדירה מנהג בעלים.
ג. המבקש לא הראה הגנה של ממש למול הטענה, שביצע עבודות ברכוש המשותף ללא הסכמת בעלי הדירות וללא היתר. הבקשה נדחית."
ב- ע"ב (ת"א-יפו) 303759/98[69] נפסק כי:

"1. הנתבע לא הופיע לדיון למרות שהוזמן כדין.
אישור מסירה שבוצע במסירה אישית על-ידי התובעת הוגש לתוך התיק.
כמו-כן – נשלחה הזמנה על-ידי המזכירות לכתובת האחרונה הידועה של הנתבע.
על-פי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי אשר אומצה על-ידי תקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 רואים הזמנה שנמסרה לכתובתו האחרונה הידועה של בעל דין כאילו נמסרה כדין.
2. יתר-על-כן – הנתבע אף לא הגיש כתב הגנה כנגד התביעה העיקרית, למרות שחוייב לעשות כן בדיון בו נכח בא-כוחו.
3. אשר-על-כן, ניתן בזה צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, שלא להתחרות בעיסקי התובעת, ולפעול על-פי כתב ההתחייבות הבלתי-חוזרת (נספח ב' לכתב התביעה), ובעיקר על-פי סעיפים 2, 3 ו- 4 שבו, למשך תקופה של 24 חודשים מיום הפסקת עבודתו אצל התובעת, כלומר – עד ליום 15.7.2000.
4. הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות ההליך בסך 1,500 ש"ח + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין."
ב- ר"ע 6/86[70] נפסק מפי כב' המשנה לנשיא מ' בן-פורת כי:

"זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הנשיא של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ח' אבנור) שזו לשונה: 'תיק זה צריך לחכות לתורו ואין נימוק להקדים אחד לעומת השני'.
2. המדובר בתביעה אשר הוגשה על-ידי המבקשים כנגד המשיב, וזאת על סך השווה ל-75,000 דולר.
במסגרת התיק ולצורך הבטחת התביעה, ניתנו בבית-משפט קמא צו עיקול וצו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב, אך גם נקבעו תנאים להמרת צו העיכוב. העיקול המרכזי רבץ על יאכטה שעגנה בעכו, אולם חרף הצו האמור היא הוברחה אל מחוץ למימי החופים של ישראל.
3. לאור העובדה שהתנאים להמרת צו העיכוב לא קויימו, עתרו המבקשים ב-30.10.85 (המר' 10321/85) לבטל את אפשרות ההמרה של צו העיכוב. במסגרת הדיון בבקשה התברר כי המשיב ברח מן הארץ, ואז ביקש בא-כוחו, עורך-הדין י' מינטוס, להשתחרר מתפקידו.אשר למקום הימצאו של המשיב אמר מר מינטוס שאפילו ידע היכן נמצא שולחו, הרי הוא מנוע מטעמי חובת הסודיות כלפי לקוחו מלגלות זאת. על סמך כל אלה החליט כב' הרשם של בית-המשפט המחוזי לשחרר את עורך-הדין מינטוס מיצוגו של המשיב.
4. בכך נתפס הרשם המלומד לטעות. דווקא לאור הברירה כמתואר צריך היה להימנע משחרור עורך-דינו, לפחות כל עוד לא מונה אחר במקומו, כדי שהמבקש לא ימצא עצמו בפני שוקת שבורה.
5. לאור המצב אליו נקלעו המבקשים עקב הפרה חמורה של צווי בית-המשפט על-ידי המשיב, הגישו בקשה להורות על קביעת התיק לשמיעה בהקדם (המ' 11348/85) היא מושא בקשת רשות הערעור.
6. על הבקשה נתבקשה תגובה בה ציינתי:
'6. הואיל ובא-כוחו של המשיב שוחרר מיצוגו (מטעמים שלצערי אינם נראים לי), הכתובת למסירה תמשיך להיות אצל עורך-דין י' מינטוס מכוח תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ושומה על עורך-הדין, חרף שחרורו, להודיע ללקוחו לשעבר באשר הוא את ההחלטה הניתנת בזה. הימנעות מלעשות כן תהווה לפי הערכתי התנהגות שאינה הולמת עורך-דין. למען הזהירות תומצא ההחלטה גם למען האחרון בישראל של המשיב בעצמו.'
7. התגובה שהגיעה מפיו של עורך-דין מינטוס היא כדלקמן:
'1. הח"מ מתכבד להודיע לכב' המשנה לנשיא כי ביום 21.1.86 עלה בידו להודיע למשיב דבר על החלטת כב' המשנה לנשיא מיום 12.1.86.
2. הח"מ מבקש להוסיף ולציין כי אפשרותו להודיע הודעות למשיב (לקוחו לשעבר) אינה תלויה ברצונו של הח"מ בלבד, שכן הקשר עם הלקוח לשעבר ניתק ואין בידי הח"מ כל אמצעי קשר למעט מספר הטלפון בכתובת המשיב.'
8. במצב דברים זה, כאשר הקשר בין עורך-דין מינטוס לבין המשיב ספק קיים ספק אינו קיים והסתום מרובה מהקבוע ועומד, נראה לי שכב' הנשיא של בית-משפט קמא תיטיב לעשות אם תחזור ותשקול הקדמת הדיון מחוץ לתור הרגיל."

[58] ת"א (ת"א-יפו) 748747/03 הדר בע"מ נ' ברמלי יוסף, תק-של 2004(4) 6685.
[59] בש"א (ת"א-יפו) 170508/04 כהן דוד נ' שרשרת בע"מ, תק-של 2004(4) 1283.
[60] ת"א (ב"ש) 1144/01 חב' אילת דייברס סופליי בע"מ ואח' נ' רד סי ספורטס קלאב אר.אס.סי בע"מ ואח', תק-מח 2004(3) 4498.
[61] ע"א 2229/04 אסתר מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2004(2) 1271.
[62] כמו-כן ראה ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים נ' קליניקה אריאל בע"מ, תק-על 2003(3) 581 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער א', בפרק ג', ה"ש 9 לעיל).
[63] רע"א 10646/02 יוסף עדן נ' בית זית - אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, תק-על 2003(3) 716.
[64] בש"א 437/03 תבל אבטחה בע"מ נ' סנדקה איילה, תק-אר 2003(3) 430.
[65] עב"ל 1290/01 אביבה דרעי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(2) 1959.
[66] לעניין זה ראה ע"א 4588/96 ישראל חרמץ נ' זלמן מרגוליס ו-10 אח', תק-על 2002(3) 2550 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער זה, בפרק ג', ה"ש 11 לעיל).
[67] ע"א (י-ם) 1119/00 האחים י.ד כהן חברה נ' אוהבי יעקב, תק-מח 2001(2) 16177.
[68] בר"ע (י-ם) 2402/00 ברוך וייס נ' יהושע ראובני ואח', תק-מח 2001(2) 13845.
[69] ע"ב (ת"א-יפו) 303759/98 לולי ניהול נ' יצחק אוחיון, תק-עב 99(2) 929.
[70] ר"ע 6/86 איתן ירון ואח' נ' אלן גילבי, פ"ד מ(1) 303.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקום שניתן מען (תקנה 480)