המצאה לבן משפחה או למזכיר יישוב (תקנה 481)

תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"481. המצאה לבן משפחה או למזכיר ישוב
באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנים, ואם היה הנמען תושב קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים או מושב שיתופי (להלן בפרק זה – ישוב), די בהמצאת הכתב לידי חבר הוועד או המזכיר של הישוב."
על-פי התקנה כתב המצאה יומצא לבן משפחה או לאחרים המפורטים בתקנה, רק אם לא היתה אפשרות למצוא את הנמען. כאמור, מהתקנה עולה כי החובה הראשונית היא המצאה לנמען עצמו, ורק אם המצאה זו בלתי-אפשרית, ניתן להמציא לבן משפחתו הגר עימו.

ב- בש"א (אשד') 1135/04[71] נדונה בקשה לביטול פסק-דין. בהתייחסו לשאלת המצאת כתבי בי-הדין קובע בית-המשפט כי:

"ברקע, כתב תביעה שהוגש על-ידי המשיבה כנגד המבקש, לתשלום סכום של 658,400 ש"ח בגין נזקים שגרם לה עת "רכש" אותה, לטענתה, לצורך עיסוק בזנות. כנגד כתב התביעה לא הוגש כתב הגנה, ועל-כן מקץ מניין הימים הדרוש, עתרה המשיבה וקיבלה פסק-דין כנגד המבקש בהעדר הגנה.
1. האם יש מקום לביטול פסק-הדין מחובת הצדק? זוהי השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים בתיק זה.
ההלכה הפסוקה כפי שהובאה בספרו של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 736, היא כדלקמן:
'הצביע המבקש על פגם בהליך, אשר בעטיו חייב היה בית-המשפט להימנע ממתן ההחלטה, זכותו של המבקש היא שההחלטה תבוטל "מתוך חובת הצדק". עצם הפגם בהליך משמש עילה לביטול ההחלטה, ובית-המשפט אינו רשאי לשקול אם היתה ההחלטה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו.'
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובתיק העיקרי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הטעמים הבאים:
א. באישור המסירה שצורף לבקשה למתן פסק-הדין (עותק צילומי ולא מקורי), סומנה המשבצת בצידה צויין כדלקמן: 'בהעדר הנמען נמסר למי שגר עימו בבית ונראה שמלאו לו 14 שנה'. בכתב יד נרשם: "רעיה גפון אחות".
ב. המבקש הצהיר על כך שלא קיבל את כתב התביעה, כיוון שבתקופה האמורה לא שהה בביתו, אלא ריצה תקופת מעצר בבית הכלא "שקמה". עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.
ג. המשיבה לא הגישה תצהיר נגדי, ואף לא ביקשה לחקור את המבקש על תצהירו. הנימוק עליו מתבססת המשיבה הינו משפטי בעיקרו, ולפיו מעצם העובדה שמדובר במסירה כדין – יש לדחות את הבקשה לביטול מחובת הצדק.
נימוק זה הוא רלוונטי רק לצורך דיון בשאלה אם היה מיקום מלכתחילה ליתן פסק-דין על סמך אישור המסירה.
גם אם התשובה לכך היתה בחיוב, הרי מרגע שהתברר כי המבקש לא קיבל את כתב התביעה לידיו, נפל פגם מהותי במסירה, המחייב ביטול פסק-הדין מחובת הצדק.
ד. יתר-על-כן, על-פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ביצוע מסירה לבן משפחה היא אפשרי רק כאשר מדובר בבן משפחה המתגורר עם בעל הדין. בענייננו, כאשר היה המבקש כלוא מיום 19.11.03 ועד למועד המסירה ביום 6.2.04 – ברור שאין הוא מתגורר עם בני משפחתו.
ה. טענתה של המשיבה בעניין היעדרות אירעית מן הבית, יכולה להיות רלוונטית לנסיבות אחרות, אך לא לנסיבות בכן מדובר באדם המרצה תקופת מעצר. זאת, לאור העובדה שמתקין התקנות מצא לנכון לייחד תקנה המתייחסת לביצוע מסירה "לנמען הכלוא בבית הסוהר". לפי תקנה 492(6) מסירה לנמען זה צריכה להיות לידיו של נציב שירות בתי הסוהר. בעצם קיומה של הוראה זו גילה המחוקק את דעתו כי לא ניתן להסתפק בביצוע מסירה לבן משפחה, כאשר בעל הדין כלוא בבית הסוהר.
מכל הטעמים הללו, המסקנה היא כי נפל פגם מהותי בביצוע המסירה, ועל-כן יש לבטל את פסק-הדין מחובת הצדק."
אכן, השאיפה היא למסור את כתבי בי-הדין לנמען באופן אישי, אולם מלשון תקנה 481 עולה כי די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו של הנמען הגרים עמו. על-כן כאשר הומצאו כתבי תביעה לבת זוגו של נתבע בדירתם המשותפת זוהי ההמצאה כדין. מאחר ולפי תקנה 482 ניתן להמציא למורשה, שהוא לענייננו ה"נמען" ולפי תקנה 481 משאין אפשרות למצוא את "הנמען" ניתן להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו, הרי שהמצאה כזו עונה על דרישת התקנות. כך נפסק ב- ת"א (ת"א-יפו) 2397/00[72], כאן נדונה בקשה לקבוע כי המצאת כתבי בי-דין למשיבים נעשתה כדין ולחילופין בקשה להתיר את המצאתם ישירות למשיבים אל מחוץ לתחום השיפוט. נפסק כי:

"המבקשים עותרים בבקשה לקבוע כי עורך-דין סלונים מורשה לקבל כתבי בי-דין עבור המשיבים וכי ההמצאה למשרדו נעשתה כדין. לחילופין, הם עותרים לקבלת היתר המצאה לחו"ל למשיבים, לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
המשיבים מתנגדים לבקשה בטענה כי כתב התביעה לא הומצא להם כדין. לטענתם, לכל היותר מדובר בניסיונות לביצוע המצאה, שכן המסירות בוצעו למי שאינם מורשים או מוסמכים לקבלם. בנוסף הם שוללים את טענת המבקשים בדבר אפקטיביות ההמצאה. כמו-כן, לשיטתם אין מקום להתיר את ביצוע ההמצאה אל מחוץ לתחום, בשל העדר ידיעה אישית של המצהיר מטעם המבקשים על העובדות המקימות עילת תביעה כלפיהם.
2. ההמצאות בישראל
בא-כוח הצדדים העלו מספר טיעונים בנוגע להמצאת כתבי-הדין בישראל. נדון בהם אחד לאחד.
א. ההמצאה בישראל למשיבים מקבוצת מוסקוביץ באמצעות מסירה בישראל לברקת -
לטענת המבקשים ההמצאה לברקת כמורשה נעשתה כדין לאחר שכתבי בית-הדין נמסרו לאשתו, שהעבירה אותם-לבעלה, אשר מסרם למדווד (הנתבע מס' 2, שאיננו צד לבקשה). לטענתם, ברקת שמש כ"מורשה" של קבוצת מוסקוביץ, עמה נמנים משיבים 1, 3 ו- 4, בהתאם לתקנה 482. הטעמים להיותו מורשה הם: הוא קיבל "מינוי פרוקסי" מקבוצת מוסקוביץ באסיפות הכלליות של בעלי המניות, קיבל הוראות מהקבוצה, שימש דירקטור חליף של מוסקוביץ, היה שותף בשותפות ROM ומונה על ידה כנציגה בישראל.
מנגד טוענים המשיבים כי ההמצאה לאשתו של ברקת מהווה מעין "המצאה בשרשור", בהיותה המצאה לבן משפחה של מורשה של הנתבע. עוד הם טוענים כי עצם ההמצאה לאולגה ברקת אינה מהווה המצאה ליובל ברקת בהתאם לתקנה 481 לתקנות, שכן תנאי מקדמי לביצוע המצאה לבן משפחה הוא שאין אפשרות למצוא את הנמען.
ראשית יש לבדוק האם ההמצאה לאולגה ברקת מהווה המצאה ליובל ברקת.
אכן, השאיפה היא למסור את כתבי בי-הדין לנמען באופן אישי, אולם מלשון תקנה 481 עולה כי די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו של הנמען הגרים עמו. במקרה הנדון הומצאו כתבי התביעה לבת זוגו של ברקת בדירתם המשותפת. על-כן ההמצאה לברקת על-ידי מסירה לאשתו בדירתם הינה המצאה כדין.
לעניין טענת ההמצאה בשרשור, מאחר ולפי תקנה 482 ניתן להמציא למורשה, שהוא לענייננו ה"נמען" ולפי תקנה 481 משאין אפשרות למצוא את "הנמען" ניתן להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו, הרי שהמצאה כפי שנעשתה עונה על דרישת התקנות.
מחלוקת נוספת היא האם ברקת היה במועד המסירה מורשה של קבוצת מוסקוביץ מתוקף היותו דירקטור חליף של מוסקוביץ ושלוח מטעמו בישיבות הדירקטוריון.
המשיבים טוענים כי לא מתקיימות דרישות התקנה, שכן ברקת לא ניהל את העסק בשעת הגשת התביעה...
במקרה דנן כתב התביעה הוגש רק לאחר שהושלמה עסקת MRV, שבה נמכרו מניות המשיבים לנתבעת מס' 25. בתקופה זו כבר לא כיהן ברקת כדירקטור בחברה, לא ניתן להוכיח כי ניהל עסק בעת הגשת התביעה, או כי המשיך להיות מעורב בעסקי מוסקוביץ. מכאן שדרישת הסעיף איננה מתקיימת.
ב. ההמצאה למוסקוביץ ואשתו –
לטענת המבקשים ההמצאה היא כדין לפי תקנה 483, מאחר וכתבי בית-הדין הומצאו לדירתם הקבועה בישראל באמצעות הדבקה (תקנה 489), הגם שהינם תושבי חוץ.
מנגד טוענים המשיבים כי מלשון התקנה עולה כי ההמצאה צריכה להיות "בבית שבו רגיל האדם לגור". מאחר והמשיבים 1 ו- 2 אינם תושבי ישראל ואינם רגילים לגור בארץ, כל המצאה בהדבקה לדירה ששימשה אותם בעת ביקוריהם בארץ, אינה המצאה לבית בו הם רגילים לגור.
בסיכומיהם הפנו המבקשים ל- ע"א 362/66 הופמן נ' Fordham כדוגמה למקרה בו הוכרה מסירה כדין לאישה בירושלים כאשר שהה הבעל תקופה ארוכה בחו"ל. אולם, במקרה המאוזכר נעדר הבעל באופן זמני מביתו, הדירה בישראל היתה ביתם הקבוע של בני-הזוג וחשוב מכל מדובר היה בתושבי ישראל. לפיכך, אין לללמוד גזירה שווה בין שני המקרים. מאחר ובענייננו אין ספק כי הדירה אליה הומצאו כתבי בית-הדין אינה מהווה המצאה לבית אשר הנמענים רגילים לגור בו, לא ניתן לקבוע כי מדובר בהמצאה כדין.
לעניין מבחן אפקטיביות ההמצאה, טענו המבקשים כי עצם הגשת כתב ההגנה מטעם המשיבים מעידה על ידיעתם את תוכן התובענה, וכפועל יוצא מכך על בצועה של המצאה כדין. ואולם, ב- רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, דינים עליון לו 316 (להלן: "פרשת טנדלר") קבע בית-המשפט כי על-מנת להחליט אם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית, אין להסתמך בדיעבד על העובדה שבפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית. כאמור, מההיבט הנורמטיבי לא בוצעה מסירה כדין.
ג. ההמצאה בישראל ללוג'יקום באמצעות מסירה בישראל למדווד כמורשה –
כתב התביעה עבור המשיבה 5 (להלן: "לוג'יקום") הומצא בישראל למדווד. לטענת המבקשים מדווד היה מי שקבל פרוקסים ספייציפים מלוג'יקום להצבעה בשמה באסיפות הכלליות של בעלי המניות בחברה ולכן היה מורשה לקבלת כתבי התביעה.
לטענת המשיבים מועד ההמצאה היה לאחר מכירת העסק, עת לא היו פעולות "ניהול" כלשהן, ולא כפי שנדרש בתקנה 482. מאחר ובמועד ההמצאה המשיבה 5 כבר לא היתה בעלת מניות בחברה, הרי שממילא לא היה מדווד מורשה באותה העת להצביע בשם המשיבה 5 באסיפות החברה, ולכן אין לראות בו מורשה.
מעבר לכך, טוענים המשיבים כי ההסמכה היחידה שקבל מדווד מהמשיבה 5 היתה להצבעה באסיפות ספייציפיות של בעלי המניות שנערכו לעיתים רחוקות ועל-כן אינה יכולה להחשב כ"קשר אינטנסיבי" הדרוש לצורך התקיימות מעמד של מורשה על-פי תקנה 482.
בפרשת טנדלר קבע בית-המשפט כי אין לפרש את הדיבור "מורשה" במשמעות הטכנית של שלוח, אלא המבחן הקובע לעניין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לבין הנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. במקרה הנדון נראה כי מבחן האינטנסיביות איננו מתקיים במועד המסירה מאחר והופסקו פעולות הניהול בעסק. על-כן ההמצאה לא נעשתה כדין.
ד. המצאה בישראל למשיבים באמצעות מסירה לעורך-הדין סלונים –
לטענת המבקשים התביעה הומצאה לעורך-הדין סלונים עבור מדווד ובעלי המניות בחברה, מכוח הודעתו בכתב כי הוא מייצג את בעלי המניות בחברה בעניין סכסוך זה. לפיכך, ההמצאה אליו נעשתה כדין מתוקף תקנה 477 המאפשרת להמציא כתבי בי-דין לעורך-דין שמונה על-ידי הנמען. יחד עם זאת, תקנה 477 איננה דורשת, שהנמען יסמיך את עורך-דינו לקבל כתבי בי-דין ומסתפקת בכך שהוא פועל במועד ההמצאה כעורך-דין של הנמען בנושא ההתדיינות (ראו: ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, 314).
מנגד, בנקודה זו טוענים המשיבים כי לא היתה למבקשים כל ידיעה אם עורך-דין סלונים ייצג מי מהמשיבים דנן, מה גם שעורך-דין סלונים השיב את כתבי התביעה שהומצאו לו עבור כלל המשיבים, בטענה שאינם מיוצגים על ידו.
בסיכומיהם טענו המבקשים כי במכתב מיום 14.03.00 כתב עורך-דין סלונים אל בא-כוח וולדן: 'נתבקשתי על-ידי שולחי ד"ר דוד מדווד (להלן: "מדווד") ובעלי המניות בג'ולט (להלן: "ג'ולט") להשיב על מכתבך...' (ההדגשה שלי). לטענתם, יש במכתב זה כדי להראות שעורך-דין סלונים ייצג את כל בעלי המניות, לרבות המשיבים.
מקריאת הנוסח אליו הפנו המבקשים עולה תמונה המשנה את המצב. הנוסח הוא: 'נתבקשתי על-ידי שולחי ד"ר דוד מדווד (להלן: "מדווד") ובעלי מניות בג'ולט (להלן: "ג'ולט") להשיב על מכתבך...' (ההדגשות שלי).
חסרונה של ה' הידיעה במסמך עצמו הוא גורלי לעניין. בהעדר ה' הידיעה המבקשים לא הצליחו להוכיח את טענתם. שכן, לא ניתן לקבוע בוודאות כי עורך-דין סלונים יצג את כל בעלי המניות בחברה. מכאן שלא ניתן לקבוע כי הוא ייצג כל אחד מהמשיבים הספציפיים. לכאורה, אכן פנה במכתבו בשם בעלי מניות, אך ללא פירוט שמי. אופן הניסוח אכן מתוחכם ועשוי ליצור מצג כי עורך-דין סלונים מוסמך לייצג שורה של בעלי מניות. אם אני נוקטת בזהירות, הרי זה משום שזהות המיוצגים קריטית לנוכח ניגוד העניינים שנראה לכאורה בין מדווד לבין בעלי מניות אחרים, כבר מתוך התכתובות בין הצדדים (נספחים כ', כ"א, כ"ב לכתב התביעה). לפיכך, מחמת הספק שמעורר ניסוח המכתב, ואי-הבהירות ביחס לזהות הלקוחות, אכן יש קושי בהמצאה זו. מכאן שההמצאה באמצעות עורך-דין סלונים אינה המצאה כדין.
משהשיב עורך-דין סלונים את כתבי התביעה שהומצאו אליו עבור כלל המשיבים בטענה שאינם מיוצגים על ידו, היו צריכים המבקשים להמציא את כתבי התביעה לנמענים ישירות, או למורשים מטעמם.
לסיכום, ממכלול הטענות עולה כי למשיבים לא בוצעה המצאה כדין בארץ. אשר-על-כן, יש מקום לדון בסוגיית הסמכות הבינלאומית."
ב- ת"א (י-ם) 6080/04[73] נדונה בקשה למתן פסק-דין כנגד הנתבע 2 בהעדר כתב הגנה. בתאריך 22.2.04 הומצא, לטענת המבקש, כתב התביעה לנתבע 2, (להלן: הנתבע). בתאריך 7.4.04 הוגשה בקשה למתן פסק-דין נגד הנתבע בהעדר הגנה. לטענת המבקש כתב התביעה הוגש על-ידי המבקש לבית-המשפט והומצא לכתובתו של המבקש, לידי כלתו המתגוררת עמו ביום 22.2.04. העתק מאישור המסירה ותצהיר צורף לבקשה. על-אף שחלף המועד הקבוע בתקנות להגשת כתב הגנה, לא הוגש כתב הגנה. לפיכך, לטענת התובע, הוא זכאי לסעדים שפורטו בכתב התביעה. בתיק אין כל תגובה מצד הנתבע. בדונו בהגדרת "בן משפחה" מיהו? קובע בית-המשפט כי לא היתה המצאה וכדבריו:

"דיון
3. תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:
'בהזמנה לדין יידרש הנתבע להגיש כתב הגנה תוך שלושים ימים לאחר המצאת ההזמנה, או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע בית-המשפט או הרשם.'
עומדת בפני השאלה האם ההמצאה, כמפורט לעיל, נעשתה כדין, זאת לאור תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984...
על-פי תקנה הנ"ל, כתב המצאה יומצא לבן משפחה רק אם לא היתה אפשרות למצוא את הנמען. במקרה זה מאחר וזו כתובתו הקבועה של הנמען, היה מקום לאתר אותו אישית.
ב- בר"ע (ת"א) 1758/01 בנק אוצר החייל בע"מ נ' יעקובזדה שבן מרגלית (טרם פורסם) נדון מקרה בו לא נעשתה ההמצאה ישירות למשיבה. שם נפסק על-ידי כב' השופטת ה' גרסטל:
'העובדה שלא נעשה כל ניסיון לבצע המסירה ישירות למשיבה, בניגוד לתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין בכך די כדי לקבוע שהיתה מסירה כדין של כתב התביעה, שהרי כאמור, אין מחלוקת, אף לגישתו של בא-כוח המבקש, שקיימות תהיות רבות באשר לחתימה המתנוססת על אישור המסירה של כתב התביעה. די לי בכך כדי לתמוך בהחלטת בית-משפט קמא נשוא הבר"ע... '
בית-המשפט מתבסס על דברי המחבר א' גורן המציין:
'כאשר פסק-הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום – ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש – יבוטל פסק-הדין מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל-דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק-הדין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק".' (ראה גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית – 1995) עמ' 736)
המצאת כתב התביעה לכלתו של הנתבע אינה בגדר המצאה ל"בן משפחה" כנדרש בתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי. בהעדר הגדרת בן משפחה בתקנה 481 הנ"ל נפנה להגדרה של "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995:
'בן משפחתו –
(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני-זוג;
(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני-זוגם;
(ד) נכדו;
(ה) הורי הוריו;
(ו) א חיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו; '
עולה, איפוא, שכלה אינה נמנית על "בן משפחתו" על-פי ההגדרה הנ"ל. ב- בש"א 1003/03 (ב"ש) לא פורסם, נדון מקרה דומה כאשר ההמצאה נמסרה לבן משפחה שאינו גר יחד עם המבקש. שם נפסק על-ידי כב' הרשם ע' עידו:
'יש לקבוע, כממצא עובדתי, כי המבקשת איננה גרה בכתובת מקום מגוריו של אביה. משמעות הדבר כי לא היתה במקרה דנן המצאה כהוראתה של תקנה 481, מתקנות סדר הדין האזרחי, שנזכרה לעיל לכן – קמה למבקשת עילת לביטול פסק-הדין מתוך חובת הצדק.'
בנוסף, בתצהיר שצורף לבקשה נאמר על-ידי המוסר מר אשר חובב כי המבקש נמצא בחו"ל. אין ברשותי מידע אם חזר מחו"ל או לא, מה גם שאין התייחסות של המבקש לכך, ומאידך, אין כל תגובה מצד המשיב. יוצא, איפוא, כי ההמצאה נעשתה שלא על-פי התנאים הנדרשים בתקנה 481.
התוצאה
לאור כל האמור לעיל הבקשה למחיקת כתב ההגנה נדחית בזאת. יש לבצע המצאה כדין."
ב- בש"א (י-ם) 4871/04[74] נדונה בקשה למחיקת כתב הגנה של המשיבה 3, עקב הגשתו באיחור, ללא נטילת רשות וללא בקשה להארכת מועד. נפסק כי:

"בהעדר הגדרת בן משפחה בתקנה 481 הנ"ל נפנה להגדרה של "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995...
עולה, איפוא, שאחיין אינו נמנה על בני משפחתו כנדרש. ב- בש"א 1003/03(ב"ש) לא פורסם, נדון מקרה דומה כאשר ההמצאה נמסרה לבן משפחה שאינו גר יחד עם המבקש. שם נפסק על-ידי כב' הרשם ע' עידו:
'יש לקבוע, כממצא עובדתי, כי המבקשת איננה גרה בכתובת מקום מגוריו של אביה. משמעות הדבר כי לא היתה במקרה דנן המצאה כהוראתה של תקנה 481, מתקנות סדר הדין האזרחי, שנזכרה לעיל לכן – קמה למבקשת עילת לביטול פסק-הדין מתוך חובת הצדק.'
יוצא, איפוא, כי ההמצאה נעשתה שלא על-פי שני התנאים הנדרשים בתקנה 481, שכן ניתן היה למצוא את הנמען עצמו, בהיותו מתגורר במקום דרך קבע, וההמצאה לא בוצעה לבן משפחה הגר עימו."
הגדרת "בן המשפחה", לצורכי תקנה 481, איננה יכולה שלא לכלול "ידועה בציבור", שהרי לעניין המסירה היסוד, הרלוונטי הוא המגורים המשותפים, ומעמד ה"ידועה בציבור" מבחינת דיני המשפחה בישראל, אינם רלוונטים לנושא זה כלל ועיקר.

יסוד המגורים המשותפים, הוא כאמור, היסוד הרלוונטי לעניין המסירה, וכאשר יסוד כזה מתקיים על-פי עדויות השליח והחוקר הפרטי הרי בוצעה מסירת כתבי בי-הדין כדין.

ב- ע"א (ת"א-יפו) 3166/01[75] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת ר' בת ערקובי) מיום 31.10.01 אשר דחתה את בקשת המבקש לקבוע כי אזהרה שנשלחה למבקש לא הומצאה למבקש כדין. נפסק מפי כב' השופטת יהודית שטופמן כי:

"ה. אין בידי לקבל את הערעור וסבורה אני כי דין הערעור להידחות.
גרסת המערער בפני ראש ההוצל"פ, הצטמצמה במילים, כמפורט בסעיף 9 לתצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדות 'הבקשה לביצוע השטר לא הומצאה לי מעולם ובוודאי לא הומצאה כדין'. מן הראוי לשים-לב לגרסת המערער, שאיננה מתייחסת כלל לאזהרה אלא לבקשה לביצוע השטר.
ראש ההוצל"פ קבעה בהחלטתה:
'לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות ואני קובעת כי האזהרה נמסרה כדין ובמועד שנמסרה.
נתתי אמון מלא במצהירים מטעם הזוכה, החוקר והשליח, אשר למרות החקירה המאומצת של בא-כוח החייב, לא חזרו בהם מטענותיהם.
במיוחד נתתי אמון בשליח אשר התרשמתי ממנו כאדם אמין, אשר אכן היה במקום וביצע את המסירה.' (עמ' 2 להחלטה)
ראש ההוצל"פ קבלה לחלוטין את גרסת המשיבה, נתנה אמון בעדיה, וקבעה קביעות עובדתיות ברורות, המבוססת על קביעות מהימנות, לפיהן אכן בוצעה האזהרה.
הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בקביעות מהימנות ובקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראה לעניין זה א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 524).
אמת נכון הדבר, כי רשאית אומנם ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן בהם יש להסיק מהעובדות כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, מסקנות שונות משהוסקו על-ידי בית-המשפט קמא. אין זה המקרה בענייננו.
כב' ראש ההוצל"פ דנה באריכות בטענות המערער והמשיבה, קיימה בירור עובדתי וענייני במהלכו נחקרו השליח והחוקר הפרטי, הוגשו סיכומים על-ידי בא-כוח הצדדים, ולאחר דיון מקיף ועיון בכל החומר, קבעה ראש ההוצל"פ קביעות מהימנות, ועל יסודן קביעות עובדתיות, ואינני רואה כלל ועיקר להתערב בקביעות אלה.
לא מצאתי כל ממש, בסתירות, לכאורה, שמצא המערער בעדות השליח.
לא נראה לי כלל ועיקר, כי השליח סתר את עצמו בדבריו, ואף אם היו בין עדויותיו השונות אי-דיוקים קלים, אין אי-דיוקים אלה עולים כדי סתירה ומכל מקום לא כזאת אשר יש בה כדי לכרסם בעדותו.
כב' ראש ההוצל"פ האמינה לדבריו של השליח, לאחר שהתרשמה ממהימנותו. ראש ההוצל"פ האמינה לשליח כי היה במקום וביצע את המסירה. לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה זו, ואני סבורה כי כדין קבעה ראש ההוצל"פ כי אכן בוצעה מסירת האזהרה.
ו. עוד קבעה ראש ההוצל"פ:
'... מתוך הסיכומים וטענות בא-כוח החייב עולה כי אכן הגב' חנית גל היא בת זוגו של החייב אשר נשוי לאחרת ולבני-הזוג שני ילדים. ניסיונו של החייב לטעון כי בדיוק באותה תקופה עזב את הבית ועבר לגור באילת לא נתמך בשום מסמך. החייב שינה את כתובתו לכתובת באילת לאחר המועד המצויין באישור המסירה.
זאת ועוד, בא-כוח הזוכה הגישה מסמך שהוגש על-ידי החייב ביום 8.11.00 בה הצהיר החייב כי הגב' גל הינה חברתו לחיים. יתר-על-כן, הבקשה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי ב- ה"פ 1542/00 הוגשה מטעם שניהם החייב ובת זוגו הגב' גל" (עמ' 2 להחלטה).
מקובלת עלי קביעה זו של ראש ההוצל"פ.
האזהרה נמסרה לידי הגב' חנית גל ביום 11.1.01, לאחר שהחייב טען, כאמור, בהליך אחר, ביום 8.11.00 כי הגב' חנית גל היא חברתו לחיים.
לא סביר בעיני, כי המערער, אשר לא מסר כל גרסה בפני ראש ההוצל"פ, תוקף את כשרותו של אישור המסירה, בטענה שלא התגורר בבית הגב' גל שהיא על-פי הצהרתו חברתו לחיים.
נראה לי כי המערער נהג רשלנות יתרה, לא הגיש לראש ההוצל"פ כל תצהיר המפרט את גרסתו, לאחר שכבר היתה ידועה לו גרסת המשיבה, הנתמכת בגרסה החוקר והשליח.
בנסיבות אלה, משלא הומצאה לראש ההוצל"פ כל גרסה מטעם המערער, ומנגד התקבלה גרסת המשיבה, לרבות הצהרת המערער, בהליך אחר, כי הגב' גל היא חברתו לחיים, נראה לי כי אין לערער כלל ועיקר על תקפות אישור המסירה וביצוע האזהרה.
אין בידי לקבל גם את גרסתו של המערער לפיה "ידועה בציבור" איננה "בן משפחה" לצורכי תקנה 481 לתקסד"א. טענה זו היא בלתי-סבירה.
סבורה אני כי הגדרת "בן המשפחה", לצורכי תקנה 481, איננה יכולה שלא לכלול "ידועה בציבור", שהרי לעניין המסירה היסוד הרלוונטי הוא המגורים המשותפים, ומעמד ה"ידועה בציבור" מבחינת דיני המשפחה בישראל, אינם רלוונטים לנושא זה כלל ועיקר.
יסוד המגורים המשותפים, הוא כאמור, היסוד הרלוונטי לעניין המסירה, ויסוד זה על-פי עדויות השליח והחוקר הפרטי, שהתקבלו על דעת ראש ההוצל"פ, התקיים בענייננו משהוכח כי המערער אכן התגורר יחד עם הגב' חנית גל, ברחוב אלכסנדרוני, בבית בו בוצעה מסירת האזהרה.
בסיכום סבורה אני כי אין כל ממש בטענות המערער ודין ערעורו להידחות מכל וכל.
ז. לפני סיום מן הראוי לציין כי המערער, כמו גם המשיבה, העמיסו על ערעור זה, שעניינו בסוגיה פשוטה למדי, עשרות עמודי טיעונים. בקשת רשות הערעור עמוסה לעייפה, מחזיקה לא פחות מ- 16 עמודים, על בקשה זו הוגשה תשובת המשיבה בהיקף של לא פחות מ- 15 עמודים, כתובים בכתב צפוף, ומצורפים להם עשרות מסמכים. על תגובה זו הוגשה בקשה נוספת של המערער, להגשת תגובה, שהיקפה 26 עמודים.
יצויין, כי בקשתי לצדדים, בתום הדיון שהתקיים, להגיש סיכומים בהיקף שלא יעלה על 5 עמודים, לא צלחה, לפחות בכך שהמשיבה אומנם הגישה סיכומים בהיקף של 5 עמודים כתובים בצפיפות אולם הפנתה לכל טענותיה בכתב התשובה, ומה הועילו, איפוא, חכמים בתקנתם?
מכל מקום, גם בתשובה זו לא הקיץ הקץ על התדיינות שבין הצדדים, המבקש הגיש ביום 25.12.02 בקשה נוספת לצירוף אסמכתא ותגובה קצרה לטיעוני המשיבה, על כך השיבה המשיבה תגובה מפורטת בהיקף של 4 עמודים צפופים. נראה לי, כי התנהלותם של בעלי הדין יש בה יותר מאשר שימוש לרעה בהליכי בית-משפט. ח. סוף דבר, הערעור נדחה."
ב- ה"פ (י-ם) 598/01[76] נדונה בקשה של המבקש לבטל פסק בוררות. מנגד בקשתם של המשיבים לאשר אותו פסק בוררות (ה"פ 540/00), שניתן בידי שלושה רבנים בבית-דין צדק – בית-דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין בהיעדרו של המבקש. בפסק הבוררות חוייב המבקש לשלם למשיבים (התובעים בבוררות) סכום של 315,000 $ (שלוש מאות וחמישה-עשר אלף דולר).

המבקש הינו חבר מושב ועלתה שאלת ההמצאה לו כחבר מושב ותחולת התקנה הנוגעת לעניין המצאה לחבר מושב. נפסק מפי כב' השופט דוד חשין כי:

"4. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי הדין עם המבקש וכי יש לבטל את פסק הבוררות עקב אי-המצאה כדין (למבקש) של ההזמנה לדיון בבוררות. אנמק.
5. ראשית, בסעיפים 5 ו- 6 לפסק הבוררות כתבו הבוררים הנכבדים כלהלן:
'5. מזכירות בית-הדין שלחה לנתבע בדואר הזמנה לדיון, ליום ט"ז בתמוז התשנ"ט, אך הנתבע לא הופיע לדיון. החלטנו לדחות את הדיון ליום כ"ט בתמוז התשנ"ט, וקבענו שדיון יתקיים גם אם אחד הצדדים לא יופיע. בא-כוח התובעים קיבל מהמזכירות את כתבי בית-הדין להמצאה אישית, אך לאחר מספר ימים הודיע לנו, כי ביתו של מר שפירא נעול, וכי אנשים שפגש בסמוך טענו שהם אינם יודעים להיכן נסעה משפחת שפירא. לבקשת בא-כוח התובעים, ולמעלה מן הצורך, החלטנו לקבוע את הדיון למועד אחר: י"ב באלול התשנ"ט, וכן שהדיון במועד שנקבע יתקיים בנוכחות הצדדים או בהעדרם, ובנוסף ניתנה רשות לבא-כוח התובעים לבצע "מסירה" ו/או "תחליף מסירה" ו/או "מסירה לחו"ל" של כתבי בית-הדין, כפי שימצא לנכון. בא-כוח התובעים הציג בפנינו אישור מסירה של מסמכי בית-הדין למזכיר המושב מתתיהו, וכן אישור מרשם האגודות השיתופיות, המאשר ש"מתתיהו" הינו "מושב שיתופי" ואישור משרד הפנים כי מר שפירא אכן גר במתתיהו. לפי טענתו של בא-כוח התובעים, על-פי סעיף 481 לתקנות סדר הדין האזרחי ומן ההגיון ומן הדין – יש לראות בכך כ"מסירה" לנתבע, וכי גם בעתיד הוא מבקש לבצע "מסירה" בדרך זאת, וכך אנחנו מחליטים:
6. על-פי חוק הבוררות מתוך רצון למנוע עינוי דין נוסף לתובעים, ולנוכח העובדה שלדיון ביום י"ב באלול התשנ"ט לא הופיע הנתבע או מי מטעמו, למרות שהוא הוזמן כדין ואף הוזהר שאם לא תהיה התיצבות מצידו יתקיים הדיון בהעדרו, קיימנו את הדיון בהעדרו החלטנו כי על התובעים לסכם את טענותיהם בכתב וכן לצרף אסמכתאות.'
העולה מהדברים האמורים שבפסק הבוררות, כי הבוררים קיבלו את טענת בא-כוח המשיבים (מר ישראל גור, מנהל העסקים של המשיבים) בדבר תחולתה של תקנה 481 לתקנות על הליכי הבוררות. דא עקא, שתקנה 481 אינה חלה כלל על המצאת הזמנות לדיון ומסמכים אחרים בהליך הבוררות בפני הבורר, להבדיל מההליכים בפני בית-המשפט בענייני בוררות (וראו לעניין זה תקנה 2 לתקנות הנ"ל וכן תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968). ומן המותר להזכיר כי הבורר, להבדיל מבית-המשפט, איננו בגדר גוף שיפוטי הפועל על-פי דין, כי אם מכוח הסכמת הצדדים. מטעם זה, אין מקום להנחה – בהעדר הוראה מפורשת אחרת – כי תקנה 481 נועדה לחול גם בהליך הבוררות. חיזוק למסקנתי זו מוצא אני בחזקה שנקבעה בסעיף כ' שבתוספת לחוק הבוררות המורה בזו הלשון: 'מסמך בעניין הבוררות שנשלח לבורר או לבעל דין בדואר רשום עם אישור מסירה, יראו כנמסר לנמען בתאריך הרשום באישור המסירה או באישור הסירוב לקבל את המסמך'. לאור כל האמור, סבורני שהבוררים במקרה דידן חרגו מסמכותם כאשר התירו לבא-כוח התובעים "לבצע 'מסירה' ו/או 'תחליף מסירה' ו/או 'מסירה לחו"ל' של כתבי בית-הדין, כפי שימצא לנכון' (ההדגשה בקו שלי – ד' ח'); מה עוד, שסעיף 16 לחוק הבוררות הנושא את הכותרת 'סמכויות עזר של בית-המשפט', קובע מפורשות כי לבית-המשפט נתונה הסמכות – לגבי בוררות – להורות על "תחליף המצאה של הודעות או מסמכים לבעלי הדין" (סעיפים-קטנים (א)(4) לסעיף 16).
6. שנית, אפילו תמצא לומר כי תקנה 481 לתקנות חלה גם על הליך הבוררות גופו (להבדיל מהליך בפני בית-המשפט בענייני בוררות), הרי שיש לקבוע כי בנסיבות המקרה, המצאת ההזמנה לדיון למזכיר המושב מתתיהו אינה יכולה להיחשב כהמצאה כדין למבקש, וזאת מחמת כל אחד משני טעמים אלה. האחד, תקנה 481 מורה בזו הלשון: 'באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עימו ..., ואם היה הנמען תושב קיבוץ ... או מושב שיתופי (להלן בפרק זה – ישוב), די בהמצאת הכתב לידי חבר הוועד או המזכיר של הישוב'. דא עקא, שבעניינינו המשיבים לא הוכיחו כלל את התנאי של העדר אפשרות למצוא את הנמען. מפסק הבוררות עולה כי בא-כוח המשיבים הודיע לבית-הדין (לאחר שקיבל מהמזכירות את כתבי בית-הדין להמצאה אישית), כי ביתו של המבקש נעול 'וכי אנשים שפגש בסמוך טענו שהם אינם יודעים לאן נסעה משפחת שפירא'. לא די בדברים אלה להוכחת התנאי של העדר אפשרות לבצע את ההמצאה למבקש עצמו. הטעם השני הוא, שבעת המצאת ההזמנה למזכיר המושב, המבקש ובני משפחתו כבר לא גרו במושב מזה למעלה משנה. עובדה זו עולה לא רק מ"סרגל הזמנים" שצורף כנספח ד' לטיעונים בכתב מטעם המשיבים, אלא גם ממכתבו של מזכיר המושב, מר דניאל ג'קובס, מיום טו' חשון התשס"א (13.11.00) לבית-משפט זה (נספח ב' לטיעונים בכתב מטעם המשיבים), בו כתב כלהלן:
'ההודעה המצ"ב התקבלה במשרדי, ולהלן תגובתי:
1. הנתבע אכן תושב מושב מתתיהו, אך כבר יותר משנה שוהה בחו"ל.
2. אין לאגודה כל קשר לתביעה זו, או לכל פעילות אחרת של הנתבע.
3. משרדי האגודה מחלקים דואר לתושבים, אך במקרה זה מכיון שהנ"ל בחו"ל כפי שציינתי, מוחזרת לכם בזאת ההודעה הנ"ל, שאינה מיועדת לאגודה" בנסיבות אלו, אין עוד לומר כי המבקש הינו תושב המושב, במובן זה שביתו במושב משמש לו כמקום מגורים קבוע ומרכז חיים. העובדה כי בביקוריו הספורים בארץ התגורר המבקש במושב, אינה גורעת ממסקנה זו. על-כן, אין לראות בהמצאה למזכיר המושב המצאה כדין למבקש.
בשולי הדברים יוער, כי דומה שגם הבוררים הנכבדים לא היו שלמים עם קביעתם בדבר הזמנתו כדין של המבקש לדיון בפניהם. שכן, לאחר שחייבו את המבקש לשלם למשיבים סכום של 315,000 דולר, הם חתמו את פסק הבורר באמירה כי הם נותנים 'אפשרות תגובה לנתבע בתוך 30 יום על התביעה והטענות. חוסר תגובה כנ"ל תחשב כהודאה.' (סעיף 7ב' לפסק הבורר; ההדגשה שלי – ד' ח').
7. ואחרון, לא מצאתי כל ממש בניסיונם של המשיבים להיתלות בסעיף 10 להסכם שבין הצדדים כדי להפוך את ההמצאה למזכיר המושב כהמצאה כדין למבקש: לא זו בלבד שכתובתו של המבקש לא צוינה בהסכם (וגם שמו לא צויין בין השמות שפורטו שם), אלא שהמשיבים גם לא ביצעו את ההמצאה בדרך שנקבעה בסעיף 10 להסכם (דיוור למשיב בדואר רשום). נוסף לכך, בפסק הבוררות לא הסתמכו הבוררים על סעיף 10 להסכם, כי אם על תקנה 481 לתקנות.
8. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי המבקש לא הוזמן כדין לדיון בבוררות, וכי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו בפני הבוררים.
לפיכך, קמה לו עילת לביטול פסק הבוררות, מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות.
התוצאה היא כי מקבל אני את הבקשה ב- ה"פ 598/01 ומבטל את פסק הבוררות הנ"ל.
במקביל אני דוחה את הבקשה לאישור פסק הבוררות הנ"ל (ה"פ 540/00). כפועל יוצא מכך, אני גם דוחה את בקשת המשיבים לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ, בקשה שהוגשה בראשית השבוע שעבר (ביום 30.12.01), במעמד צד אחד (בש"א 9335/01).
כמו-כן, אני מחייב את המשיבים לשלם למבקש את הוצאות המשפט בתוספת שכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל."
ב- ת"א (י-ם) 444/95[77] נפסק מפי כב' השופט ע' חבש:

"1. מונחת בפני בקשה שלישית למתן פסק-דין בהעדר כתב הגנה, לאחר שניתן ביום 19.7.95 התר המצאה לחו"ל וניסה המבקש להמציא כתב התביעה למשיבים המתגוררים בארה"ב.
שתי הבקשות הקודמות נדחו על-ידי השופטת וכסלר בהחלטותיה מיום 25.10.95 ומיום 19.5.96 בהתאמה. בהחלטתה האחרונה קבעה השופטת וכסלר כי לא הוכח בפניה שבוצעה המצאה כדין. השופטת המליצה לתובע לנסות לבצע ההמצאה דרך הצינורות הקונסולריים או הדפלומטיים.
2. ביום 5.6.96 נודע למבקש כי אשתו של אחד המשיבים הגיעה לארץ. בא-כוח המבקש שלח שניים ממתמחיו לביתה של אשת המשיב על-מנת שיבצעו מסירה אישית של כתבי בי-דין. המתמחים הגישו תצהירים המגוללים את הסיפור הבא:
בתאריך 6.6.96 הגיעו שני המתמחים לבית האישה. בבית היו שני גברים הנראים כבני 24-26, שלוש בנות ואשת המשיב. האישה אישרה כי אכן היא אשתו של המשיב, אך משהבינה כי המדובר באישורי מסירה, פרצה בצעקות, וסירבה בתוקף לחתום על אישור המסירה. זאת ועוד, אחד הצעירים שהיה אותה שעה בבית האישה תקף את שני המתמחים ונעל אותם בתוך הבית, עד שהצעיר השני הצליח לחלצם משם. צעיר זה אף ניסה לדבר על לב האישה שתחתום אך היא עמדה על סירובה באומרה כי בעלה ביקש ממנה לא לחתום על שום דבר ולא לקחת מסמכים. שני המתמחים יצאו במהירות מהמקום כשכל המסמכים שהביאו עמם נותרו בתוך הבית...
3. טוען בא-כוח המבקש בבקשתו כי 'המבקש לא רק הודיע לנמען בכתבי בי-דין אלא הודיע לו גם בעל-פה כמופיע בתצהיר'. לאור זאת הוא מבקש פסק-דין בהעדר כתב הגנה.
4. כוח השיפוט של בית-המשפט נובע מהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע, אם בפנים הארץ ואם מחוצה לה.
'אך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להקנות את הסמכות לדון אותו. כך כאשר הוא מזדמן לישראל וניתן להזמין אותו באופן אישי וכך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בכל דרך אחרת שהתקנות מתירות, כגון מסירה למורשה או לעורך-דין.' (ע"א 25/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, 316).
5. האם המצאה בישראל לאשתו של נתבע שמקום מושבו בחו"ל הינה המצאה כדין לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984?...
מהתקנה עולה כי החובה הראשונית היא המצאה לנמען עצמו, ורק אם המצאה זו בלתי-אפשרית, ניתן להמציא לבן משפחתו הגר עימו.
כבר מסיבה זו יש לדחות את הבקשה, שהרי בהחלטתה המליצה השופטת וכסלר לתובע להמציא לנתבעים כתבי בי-דין דרך הצנורות הקונסולוריים או הדפלומטיים. דרך זאת התובע לא נקט, ועל-כן אין תחולה לתקנה 481 על ההמצאה דנן.
אך אין זה הנימוק היחיד בגינו יש לדחות את הבקשה.
מהתצהירים שהוגשו על-ידי המבקש לא ברור האם אשתו של הנתבע שוהה בארץ שהות של קבע או שמא נמצאת כאן לצורך ביקור זמני. שהרי, התקנה מכוונת לסיטואציה שבה נעשה ניסיון לבצע המצאה לנתבע במענו (לכן גם מכונה בעל הדין בלשון התקנה "נמען") ומשלא הצליחה להתבצע מסירה אישית, כגון שאינו נמצא בבית או שמסרב לקבל את המסמכים, ניתן למוסרם למישהו אחר מבני ביתו שנוכח במקום (ראה בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית) 231).
ב- המ' (ת"א) 6071/90 ניסים שהרבני נ' תואם מפעלים, תק-מח, 92(1) 1276, 1278, נדונה סיטואציה דומה למקרה שלפנינו, ושם נאמרו הדברים הבאים, שאין לי אלא לאמצם כמות שהם:
'במילים אחרות, גם לגבי נתבע שמתגורר בישראל, המצאה לאחד מבני משפחתו המתגורר עמו, צריכה להתבצע במענו, ולא במקום אקראי. (כך, למשל, לא ניתן יהיה לפגוש את אשת הנתבע ברחוב ולהמציא לה המצאה כדין).
אם כך הוא לגבי תושב מקומי שמענו בישראל, הרי שמקל וחומר הוא לתושב זר, שאין לו כל מען בישראל, ואשר ההמצאה לבת משפחתו המתגוררת עמו (בחו"ל) בוצעה במקום פלוני אקראי.'
יוצא, אם כן, כי אין תחולה לתקנה 481.
6. טוען המבקש בהסתמכו על המ' 1000/94 (שהעתק ממנה לא צורף לבקשה)
כי המטרה של ההמצאה היא להודיע לנמען כי נפתח נגדו הליך משפטי בישראל. אכן, זו מטרת ההמצאה ועל כך אין חולק, אך איני רואה כיצד מטרה זו הושגה במקרה דנן על-פי הדין. זוהי המטרה הסופית אך יש להשיגה דרך התקנות, והתקנות ברורות ביותר לעניין זה, כאמור לעיל, וכאמור בהחלטתה של השופטת וכסלר. לפי התקנות על המבקש להתאמץ להמציא למשיבים עצמם. ורק משהוכח כי אין הדבר אפשרי, רשאי הוא לנקוט אחת הדרכים האחרות. נראה כי ראוי שהמבקש יאמץ את המלצתה של השופטת וכסלר ואם אף דרך זו לא תצלח בידיו, ייאלץ לבקש תחליף המצאה שאף היא צריכה לעמוד בתנאים הנדרשים על-פי התקנות לתחליף המצאה במקרה כזה – ראה זוסמן בעמ' 252.
לאור זאת נדחית הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה. ניתנה היום 8.8.96."
משלא נטען והוכח כי בעל הדין נמצא בסכסוך עם אשתו, דבר המסביר את העובדה שמסמכי בי-הדין לא נמסרו, הרי המצאה לאישה הינה המצאה כדין.[78]

כמו-כן נקבע כי:[79]

"כפי שציין נכונה כב' הרשם, מסירה לבן זוג היא מסירה כדין (תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי). המערער אינו טוען, כי יחסיו עם זוגתו היו באותה עת בלתי-תקינים באופן שהיתה סיבה כלשהי מדוע תרצה האישה למנוע מהמערער מידע על דבר המסמכים שנתקבלו."
ב- בר"ע (ב"ש) 34/92[80] נדונה בקשה לביטול פסק-דין, כאשר מן ההזמנה לדין עולה כי המסמכים נמסרו לבתו של המבקש. הקביעה כי נערה בת 15 אינה נראית כנערה בת 18 איננה בגדר ידיעתו השיפוטית של בית-המשפט וכי הדבר טעון הוכחה, קובע בית-המשפט מפי כב' השופט טירקל כי:

"בית-המשפט קמא סמך החלטתו על תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה די בהמצאת כתב בי-דין לבן משפחה 'שלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנים'. כפי שקבע 'נערה בת 15 אינה נראית כנערה בת 18, ואי-אפשר לראות המצאה של כתבי בי-דין שנמסרה לה מסירה כחוק'. עוד קבע כי די בצירוף תעודת הזהות כדי לפסול את ההמצאה ולהורות על ביטול פסק-הדין מתוך חובת הצדק.
3. אין דעתי כדעתו.
הקביעה כי נערה בת 15 אינה נראית כנערה בת 18 איננה בגדר ידיעתו השיפוטית של בית-המשפט. לפיכך אי-אפשר היה להכריע בשאלה אם לפי מראית עין מלאו לבתו של המשיב מס' 18 1 שנים ללא בדיקה של העובדות. לצורך זה היה על המשיב מס' 1 לצרף תצהיר. יתר-על-כן, היה צורך בתצהיר גם לתמיכת הטענה כי הצילום של תעודת הזהות שצורף לבקשה הוא צילום תעודת האם לרבות יחוס הרישום שבתעודה לבתו של המשיב מס' 1. במצב דברים זה נשארת בעינה ההנחה, המבוססת על הכתוב בטופס המסירה, שהבת נראתה לדוור כבת 18 שנים.
לכך יש להוסיף כי הבקשה לבטל את פסק-הדין הוגשה באיחור של חודשים מספר בלי שנתבקשה לגביה הארכת המועד ובלי שהמשיבים הראו טעם מיוחד להארכה. בית-המשפט קמא לא נתן דעתו על כך ולפיכך היה דינה של הבקשה להידחות גם מטעם זה.
4. לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית-המשפט קמא."
ב- המ' (ת"א) 6071/90[81] נדונה בקשת התנגדות להתראת פשיטת רגל, אשר הוצאה כנגד המבקש ואשר הומצאה לאשתו, שעניינה שאלת תקפותה של ההמצאה בעת שהותה בארץ.

נפסק מפי כב' השופטת ו' אלשיך כי:

"2. באשר לשאלת סמכותו של בית-משפט זה –
אין חולק בין הצדדים, ואף באת-כוח המשיב מודה בסיכומיה, כי בהעדר חקירת המבקש על תצהירו הוכח לכאורה ולצורך הליך זה, כי המבקש ורעייתו מתגוררים בחו"ל כמקום מושבם הרגיל, מזה כשש שנים.
השאלה היחידה העומדת לפנינו היא, איפוא, האם המצאת התראת פשיטת הרגל לאשתו של החייב, בעת שהיתה בביקור בישראל, הינה המצאה כדין אשר מכוחה רוכש לו בית-המשפט בישראל סמכות בינלאומית פרסונלית.
'כוח השיפוט של בית-המשפט נובע מהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע, אם בפנים הארץ ואם מחוצה לה. כל אימת שכתב התביעה הומצא בארץ, כח השיפוט נתון בידי בית-המשפט, יהא אשר יהא מקום מושבו של הנתבע, והשאלה אם עולה השיפוט הישראלי בקנה אחד עם הלכות ברירת הדין אינה עולה כלל על שולחן הדיונים.' (בר"ע 156/73 Uniroial Inc. נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(1) 229, 230)
סעיף 3 לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע את זכותו של נושה (בתנאים מסויימים אשר כאמור, אינם מענייננו לצורך בקשה זו), להמצאת התראת פשיטת רגל לחייב:
'3. נושה... זכאי לבקש להמציא לחייב בישראל, או ברשות בית-המשפט בחוץ לארץ, התראת פש"ר...'
3. כיצד תבוצע המצאת התראת פשיטת הרגל?
על כך משיבה תקנה 2 לתקנות פשיטת רגל, התשמ"ה-1985 כי יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בשינויים המחוייבים לפי העניין.
לא מקובלת עלי עמדתו של בא-כוח המבקש לפיה בשל היותו של סעיף 3 לפקודת פשיטת רגל בגדר הוראת חוק ספציפית הקובעת דרך ברורה ומוגדרת בעניין המצאת ההתראה, הרי שהיא גוברת על הוראת תקנה אזרחית כללית בדבר המצאת כתבי בי-דין, ושוללת את חלותה לחלוטין.
פקודת פשיטת הרגל מפנה, באמצעות תקנות פשיטת רגל, ומחילה את תקנות סדר הדין האזרחי בשינויים המחוייבים על המצאת התראת פשיטת רגל, וכך אכן יש לנהוג.
'אך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להקנות את הסמכות לדון אותו. כך כאשר הוא מזדמן לישראל וניתן להזמין אותו באופן אישי, וכך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בכל דרך אחרת שהתקנות מתירות, כגון מסירה למורשה או לעורך-דין.' (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309).
4. האם המצאה בישראל לאשתו של נתבע ("חייב" בשינויים המחוייבים)
שמקום מושבו בחו"ל הינה המצאה כדין לפי תקנות סדר הדין?
הרישא של תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת לאמור:
'באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנים...'
מלשון התקנה עולה כי ההמצאה לאשת הנתבע לא היתה כדין.
התנאי הראשוני להמצאה לאחד מבני משפחתו של הנתבע הינו 'באין אפשרות למצוא את הנמען'. הווה אומר – אם יש אפשרות למצוא את הנמען עצמו – יש לבצע את ההמצאה אישית לו. ראה גם תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת –
'ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו'. במקרה שלפנינו קיימת אפשרות מעשית להמציא לנמען גופו, והיא על-ידי הנקיטה בפרוצדורה המקובלת של בקשה למתן היתר להמצאה מחוץ לתחום על-פי תקנה 500.'
דרך זו לא ננקטה כלל ולפיכך אין תחולה לתקנה 481 על ההמצאה דנן.
5. עלי להעיר כאימרת אגב כי גם אם היה ניסיון לבצע המצאה תחילה למבקש עצמו והניסיון היה נכשל, עדיין אין אני משוכנעת כי ההמצאה לאשתו, השוהה בביקור זמני בארץ, הינה המצאה כדין. ניתן לשער כי בנוקטו במילים 'אחד מבני משפחתו הגרים עמו' (ההדגשה שלי – ו.א.) התכוון מתקין התקנות לסיטואציה שבה נעשה ניסיון לבצע המצאה לנתבע במענו (ולא בכדי מכונה בעל הדין בלשון התקנה "נמען") ומשלא הצליחה להתבצע מסירה אישית כגון שאינו נמצא בבית או שמסרב לקבל את המסמכים, ניתן למוסרם למישהו אחר מבני ביתו שנוכח במקום.
במילים אחרות, גם לגבי נתבע שמתגורר בישראל, המצאה לאחד מבני משפחתו המתגורר עמו, צריכה להתבצע במענו, ולא במקום פלוני אקראי. (כך, למשל, לא ניתן יהיה לפגוש את אשת הנתבע ברחוב ולהמציא לה המצאה כדין).
אם כך הוא לגבי תושב מקומי שמענו בישראל, הרי שמקל וחומר הוא לתושב זר, שאין לו כל מען בישראל, ואשר ההמצאה לבת משפחתו המתגוררת עמו (בחו"ל) בוצעה במקום פלוני אקראי.
אין מניעה, כמובן, שאם היתה מבוצעת המצאה מחוץ לתחום על-פי תקנה 500, למענו של הנתבע בחו"ל, הרי ששם ההמצאה לאשתו של הנתבע היתה המצאה כדין, אך לא כאשר ההמצאה לאשת הנתבע נעשתה במקום מקרי כלשהו, שאינו מענו, ואף אינו ארץ מקום מושבו, של הנתבע.
מכיוון שבמקרה הנוכחי לא נעשה אף לא תחילתו של ניסיון להמציא קודם כל למבקש גופו, הרי שאוכל להשאיר בצריך עיון את טענת בא-כוח המשיב כי תקנה 481 אינה קובעת את מקום ההמצאה אלא את זהות הנמען בלבד. אמנם 'כל תכליתה של הזמנה היא להביא לידיעת הצד את קיומה. אין תכליתה שהכתב עצמו דווקא יימסר לידי הנמען' (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, 315), אלא שמקום בו מדובר בפעולה שנפקותה הנוספת הינה רכישת סמכות פרסונאלית אקס-טריטוריאלית, שומה על בית-המשפט להקפיד ולדקדק יותר עם אופן ביצועה של אותה פעולה.
6. באת-כוח המשיב מנסה לסמוך יתדותיה בפסק-הדין בעניין הופמן, שם ניתן תוקף להמצאה לרעיה, חרף שהות הנתבע מחוץ לישראל במועד ההמצאה. אלא שאסמכתא זו פועלת דווקא לרעת המשיב, שכן מחזקת היא את קביעתי כי לא בוצעה המצאה כדין במקרה הנוכחי.
במקרה הופמן היה המדובר בתושב ישראל, אשר זמנית שהה בחו"ל.
לפיכך לא היה צורך ברכישת סמכות בינלאומית פרסונאלית כדי לדון בעניינו של הנתבע, ולכן נדחתה הטענה שעל התובע היה בראש וראשונה לנסות ולהמציא לנתבע גופו בחו"ל (על דרך של היתר המצאה לחו"ל). מכיוון שכך, הרי שהמצאה למענו (לבית מגוריו) בארץ "המצאה" היא, באשר בוצעה היא במקום מגוריו הקבוע של הנתבע, ולידי בן משפחה המתגורר עמו באותו מען (אשתו).
וכדברי כב' השופט ברנזון:
'הדירה שבה בוצעה ההמצאה לאשת המערער, היא בית חיי הנישואין שלהם, וגם לא נטען שלמי מהם יש דירה אחרת, נפרדת, בארץ, שבה הוא מתגורר לחוד. מטבע הדברים שיכול אחד מבני-הזוג להיעדר זמנית מביתם המשותף...
אבל משום כך הוא אינו חדל באותו זמן לגור בדירת הקבע שלו ובני משפחתו החיים בה יחד עמו אינם חדלים גם הם באותו זמן לגור עמו: העדרות זמנית של אדם מביתו, המקום בו הוא חי בעבר עם משפחתו וכנראה ימשיך לחיו בו בעתיד, אינה מפסיקה את מגוריו הוא ואת מגורי בני משפחתו עמו באותו מקום.' (ע"א 362/66 הופמן נ' FORDHAM FUEL, פ"ד כ(4) 222, 224)
מכלל ההן שומע אתה על הלאו: מקום בו ההמצאה לא בוצעה לדירת הקבע של הנתבע ולא לידי בן משפחתו החי בה עמו באותו מקום, לאו "המצאה" היא. הדבר היה נכון גם אם היה מדובר בתושב מקומי, אשר מתגורר בדירת מגורים אחרת דרך קבע (להבדיל מבאופן זמני). מקל וחומר שכך הוא הדבר מקום בו הנתבע הוא תושב זר המתגורר מחוץ למדינה, וההמצאה בוצעה אף שלא לדירת מגוריה הקבועה של אשתו.
7. אשר-על-כן אני מקבלת את בקשת ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל וקובעת בזאת כי דין ההתראה, בנסיבותיה הנוכחיות, להתבטל."
כאשר בוצעה מסירה לבן משפחה שהוא בנו של בעל הדין ונטען, ובית-המשפט לא התייחס לכך, כי הבן כלל לא גר עם בעל הדין, הרי ההמצאה לא היתה כדין. ב- רע"א 324/87[82] נפסק מפי כב' השופט א' גולדברג כי:

"3. לאחר שנחקר המערער על תצהירו דחה בית-המשפט קמא את בקשת הביטול.
בפתח החלטתו ציין השופט המלומד כי טענת המערער לביטול פסק-הדין היא 'כי אישור ההמצאה אינו חתום על ידו, אלא על-ידי בנו. ובנו לא הודיע לו על קיומם של כתבי בי-דין בנוגע לתובענה זו. מכאן שיש לבטל את פסק-הדין בהעדר המצאה חוקית'. בכך לא דק פורתא השופט המלומד. שהרי הוסיף המערער טענה נוספת והיא כי בנו, אשר קיבל את כתבי בי-דין, גר 'בכתובת אחרת לחלוטין'. בטענה זו נתכוון המערער כנגד תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי 'באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנים' (ההדגשה שלי – א.ג.).
4. עוד הוסיף בית-המשפט קמא בהחלטתו כי על-פי ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה ב- ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328:
'ניתן להוכיח המצאה לדין גם בהעדר אישור המצאה בכלל, וזאת באמצעות נתונים אחרים המוכיחים כי כתבי בי-דין נמסרו למערער', וכי בנסיבותיו של המקרה הנדון אכן 'הצליחה התובעת להוכיח את נטל ההמצאה מעדותו של הנתבע ומהמסמכים שהוגשו במהלך החקירה'. שכן בהסכם שנעשה בין הצדדים ביום 14.3.84, אשר הוגש לבית-המשפט תוך חקירתו הנגדית של המערער (מוצג ת/1), מצויין במפורש 'מספרו של תיק בית-המשפט שבו אנו דנים', ובו נעשה הסדר 'לחסול תביעותיה של דלתא נגד צרצור'. על-פי ההסדר שבת/1 מסר המערער שני שיקים (מוצגים ת/2, ת/3), והמערער אישר בחקירתו כי שיקים אלה קשורים להסכם זה, בו גם נאמר כי המשיבה 'מסכימה להאריך את התקופה להגשת בקשה להתגונן עד 15.6.1984.'
המסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא היא כי:
'תגובתו של הנתבע לגבי ההסכם ת/1 והשיקים ת/2 (כך!) ודרך התנהגותו של הנתבע על דוכן העדים בנושא זה משכנעים אותי שכנוע מלא, כי הנתבע ידע עוד בשנת 84 על קיומה של התביעה. הוא לא נקט בשום הליכים להתגוננות בתביעה זו למעט החתימה על ההסכם ת/1 שמבחינת הנתבע הוא הישג, משום שהוא מפחית מסכום החיוב.
אינני מאמין לנתבע כי היה באותה תקופה בריב עם בנו וזו הסיבה שבנו לא העביר לו את המסמכים. משיכת תצהיר הבן בנושא זה אומר דרשני.
אשר-על-כן הנני קובע כי נמסרה לנתבע הודעה (כך!) כדין עוד ב-84 והנתבע אינו זכאי מכוח הדין לדרוש את ביטול פסק-הדין.'
5. לא נשים עצמנו במקומו של בית-המשפט קמא, אשר לא ראה להאמין למערער כי היה בריב עם בנו, כשם שלא נחלוק על מסקנתו, שעלתה מהתרשמותו מן המערער בעת חקירתו ומן המסמכים שהוצגו לפניו, כי המערער 'ידע עוד בשנת 84 על קיומה של התביעה'. השאלה האחת והיחידה היא אם הוכחה המצאתם של כתבי בי-דין למערער, אף לדעת המקילים, הסוברים כי 'מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות' (ע"א 203/84 הנ"ל בעמ' 333), וכי יש בידי תובע להוכיח מסירת מסמך משפטי לא רק על-ידי צירוף אישור המסירה, אלא גם 'באמצעות נתונים אחרים'. (שם, בעמ' 335).
6. כאמור, הצהיר המערער כי בנו, אשר קיבל את כתבי בי-דין, לא גר עמו. כשנחקר על כך חזר ואמר כי בנו 'גר מזרחה יותר. בכל הכפר יש הרבה בתים' (עמ' 2 לפרוטוקול). ומשלא נדחתה עובדה זו על-ידי בית-המשפט כבלתי-נכונה, יש לראותה כמוכחת. משמעות הדבר כי לא היתה במקרה דנא המצאה כהוראתה של תקנה 481 מתקנות סדר הדין האזרחי, שכבר נזכרה לעיל.
ואפילו תאמר כי יש בהוכחה חלופית להמצאה כדי לרפא פגם בביצוע הפורמאלי של המצאת המסמך, הרי שגם בהסכם ת/1, עליו סמך השופט המלומד, אין כדי ללמד כי כתבי בי-דין שנמסרו לבנו של המערער הגיעו לידיו של המערער. זאת מן הטעם הפשוט כי הסכם זה נעשה ביום 14.3.84, בעוד שכתבי בי-דין נמסרו לבן ב-18.4.84, דהיינו, ארבע ימים אחרי כן (ככתוב באישור המסירה ובחותמת הדאר שעליה). ביטול העיקולים הזמניים ביום 15.3.84, לבקשת בא-כוח המשיבה, אשר נעשה בעקבות ההסכם ת/1, גם הוא קדם להמצאה לבן. רק ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, לפי בקשתם המשותפת של המערער ובא-כוח המשיבה, היה ביום 22.3.84, כלומר, ארבעה ימים לאחר שנמסרו כתבי בי-דין לבנו של המערער. אולם בנסיבות שתוארו לעיל, ונוכח סמיכות הזמנים, אין בעובדה זו בלבד כדי ללמד כי קדמה לבקשה זו מסירת המסמכים לידיו של המערער, אלא על המשך ביטולם של צווי הביניים לאור ההסכם ת/1 (כפי שבוטלו העיקולים הזמניים טרם המסירה).
7. העולה מן המקובץ כי צדק אמנם בית-המשפט קמא במסקנתו כי המערער ידע על קיומה של התביעה, אולם בכך לא סגי כדי שתדחה בקשתו של המערער לביטול פסק-הדין, משלא הוכח כדבעי כי כתבי בי-דין הומצאו לו. שכן 'ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין בדרך אחרת, אין דינה דין המצאה' (זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה רביעית) סימן 184 בעמ' 175).
לפיכך הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-הדין שניתן ב- ת"א 668/84, ומחייב את המשיבה בשכר-טרחת עורך-דין בסך -.3000 שקלים חדשים, בצירוף ריבית והצמדה מיום שימוע פסק-דין זה ועד לתשלום."

[71] בש"א (אשד') 1135/04 גארי בן יוסף יאנובר נ' איברגימובה אומיטדה, תק-של 2004(4) 968.
[72] ת"א (ת"א-יפו) 2397/00 WALDEN ISRAEL VENTURES II LP ואח' נ' הנרי וסקוביץ' ואח', תק-מח 2004(3) 3393.
[73] ת"א (י-ם) 6080/04 בן ציון כהן נ' יששכר שלמה יונה ואח', תק-מח 2004(2) 1359.
[74] בש"א (י-ם) 4871/04 אחזקה וניהול של האידרא בע"מ נ' ווקף אלשיח' יחייה שרפאלדין אלאמאם אלחוסיני ואח', תק-מח 2004(2) 1396.
[75] ע"א (ת"א-יפו) 3166/01 אשר ליסטר נ' אקרשטיין תעשיות, תק-מח 2003(2) 2094.
[76] ה"פ (י-ם) 598/01 סטנלי שפירא נ' יעקב רוזנטלר ואח', תק-מח 2002(1) 90.
[77] ת"א (י-ם) 444/95 קיס עומר עבד אלרחמאן נ' עומר עבד, תק-מח 96(3) 468.
[78] ת"א (חי') 1707/58 זאב לנדאו נ' בנק אגוד לישראל, תק-מח 96(1) 1056.
[79] ת"א (חי') 1707/58 זאב לנדאו נ' בנק אגוד לישראל, תק-מח 96(1) 1056.
[80] בר"ע (ב"ש) 34/92 בנק הפועלים בע"מ נ' בן ישי מאיר, תק-מח 92(2) 756.
[81] המ' (ת"א) 6071/90 ניסים שהרבני נ' תואם מפעלים, תק-מח 92(1) 1276.
[82] רע"א 324/87 מחמוד דאוד צרצור נ' דלתה להשקעות ומסחר, תק-על 88(2) 1170.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאה לבן משפחה או למזכיר יישוב (תקנה 481)