botox
הספריה המשפטית
המצאת כתבי בי-דין

הפרקים שבספר:

המצאה לתאגיד (תקנה 484)

תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

" 484. המצאה לתאגיד (תיקון: התשנ"א)
המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק – בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד; היה התאגיד שותפות שאין לה מען רשום – תהא ההמצאה בהנחת הכתב במקום עסקה הראשי של השותפות או במסירתו לאחד השותפים."
הלכה היא כי ניתן להמציא כתבי בי-דין למנהל החברה וההמצאה תיחשב כהמצאה כדין, אף אם לא הומצאה במשרדה הרשום של החברה.

ב- ר"ע 526/83[120] נדונה בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין שניתן נגדם במעמד צד אחד מתבססת על הוראותיהן של תקנות 281-282 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, לפיהן רשאי בית-המשפט לבטל פסק-דין שניתן בסדר דין מקוצר, אם נוכח לדעת, שהמצאת ההזמנה לא היתה בת פועל, או מטעם מספיק אחר שיירשם; אם עשה כן, יכול הוא ליתן רשות להתגונן. נפסק מפי כב' הנשיא מ' שמגר כי:

"2. הטענות שהועלו על-ידי המבקשים היו בעיקרן שתים:
(א) ההזמנות וכתבי-בי-דין לא הומצאו למבקשים כדין.
(ב) תצהיר המבקש מגלה הגנה טובה לכאורה, ויש לו סיכויי הצלחה לזכות בהתדינות, אם יבוטל פסק-הדין.
3. עניין ההזמנות: לו הצביע המבקש על פגם בהליכי ההזמנה, אשר בעטיו חייב היה בית-המשפט להימנע ממתן החלטה מעיקרא, זכותו היא, שההחלטה תבוטל מתוך חובת הצדק, שהרי מקובל עלינו מאז ומתמיד, כי פגם בהליך האמור משמש כשלעצמו עילה מספקת לביטול ההחלטה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי – פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 568). הוא שנאמר לעניין זה ב- ע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן, פ"ד ל(3) 449, בעמ' 453:
'הלכה פסוקה היא מימים ימימה שפסק-דין שניתן שלא בפני הנתבע, כשלא הוכח שהנתבע אמנם הוזמן כדין, חייב בית-המשפט לבטלו מתוך חובת הצדק, ואין לו בכגון דא כל שיקול-דעת.'
אשר להמצאה למבקש הראשון, הרי הכלל הוא, כי ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אבל אם יש לו מורשה לקבלת כתבי-בי-דין, די בהמצאה למורשה (תקנה 439 לתקנות הנ"ל). באין אפשרות למצוא את הנמען, מותר בהתאם לתקנה 445 להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו, ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה-עשרה שנה. במקרה שלפנינו הומצאה ההזמנה לדין עבור המבקש 1 לאשתו בדירת המגורים שלהם.
המבקש טוען, כי לא הוכח שהוא גר עם אשתו בעת ההמצאה. לטענתו אמנם גר עמה עד ליום 16.11.79 בכתובת אליה הומצאו כתבי-בי-דין, אך אחר-כך החליט לעזוב את מקום מגוריו. יש לציין, שההמצאה בוצעה ביום 3.12.79, היינו פרק זמן קצר ביותר לאחר שהמבקש החליט לעזוב את מקום מגוריו, כטענתו. המבקש אינו מציין בתצהירו את סיבת העזיבה, אינו טוען שנטש את אשתו ומשפחתו, אינו מציין את התאריך המדוייק של העזיבה, והיכן היה בעת ההמצאה.
טענות אלו אין בהן כדי להניח את הדעת. ב- ע"א 362/66 הופמן נ' Fordham fuel oil xo Inc., פ"ד כ(4) 222, הוחלט בסוגיה דומה לזו שלפנינו, כי היעדרות זמנית של אדם מביתו, שהוא המקום בו הוא חי בעבר עם משפחתו וכנראה ימשיך לחיות בו בעתיד, אינה מפסיקה לצורך התקנות הנ"ל את מגוריו שלו ואת מגורי בני משפחתו עמו באותו מקום. במקרה האחר האמור הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר נגד מי שנמצא בעת הגשת התביעה בחו"ל, וכתב התביעה נמסר לאשתו בביתו בירושלים. לפי עדותו של מוסר הכתב אמרה האישה באותו מעמד, כי תודיע לבעלה בחו"ל את דבר קיום התביעה. במקרה שלפנינו – לפי עדותה של מוסרת הכתב (עורך-דין בליצר) – טענה אשתו של המבקש 1, כי הוא חולה ונמצא בפנים הבית, והיא תמסור לו את המסמכים (עמ' 2 לפרוטוקול הישיבה ב- המ' 7003/83). הגב' בליצר נחקרה בחקירה נגדית, דבריה לא נסתרו, ושופט בית-משפט קמא האמין להם. זאת ועוד, לו גם היה המבקש בעת המסירה בחו"ל – דבר שכאמור לא הסתבר – לא היה בכך בנסיבות מקרה זה כדי לשנות את התוצאה: כך נפסק ב- ע"א 403/64 ש' לוינסון ואח' נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1) 108 כי כאשר יש לנתבע השוהה זמנית בחו"ל (שם היה מדובר על שהיה בחו"ל במשך קרוב לשלוש שנים) מורשה בארץ המוסמך לפי הדין לקבל בשבילו את הכתב, אין התובע חייב להמתין לו עד שישוב ארצה כדי שיוכל לבצע המצאה אישית. המצאה למורשה כזה בארץ היא המצאה חוקית, ואין צורך במקרה כזה להיזקק להמצאת הכתב מחוץ לתחום המדינה, ואף אין להוכיח חוסר אפשרות להמציא לנתבע את הכתב בחוץ לארץ.
אוסיף, כי טענתו של המבקש 1, כי הוא הפך בתקופה זו לנווד וכי לא היה לו מקום קבע אחר, מלמדת אף היא, מדוע אי-אפשר היה לבצע המצאה לנמען, כדרישת תקנת 445, וממילא מותר היה להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו.
4. אשר להמצאה למבקשות השניה והשלישית, הרי המדובר בחברות זרות הרשומות באנגליה. המצאה כזו צריכה להיעשות בדרך-כלל על-פי סימן ד' לפרק כ"ז לתקנות (תקנה 467), כלומר, יש לבקש מבית-המשפט היתר להמצאת כתבי-בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, ונתבע, שהוזמן בלא שניתן היתר המצאה כאמור, אינו נעשה בדרך-כלל כפוף לשיפוטו של בית-משפט בישראל. כאשר מדובר בנתבע שנמצא בחו"ל, אך אין יודעים היכן, יש צורך בשנים: בקשה מבית-המשפט להיתר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט וכן בקשה לתחליף המצאה. נסיבות מקרה זה מיוחדות מאוד: כתבי-בי-דין הומצאו לביתו של המבקש 1, שהוא מנהלן (כנראה היחיד) ובעל מניותיהן של המבקשות 2 ו- 3 (החברות). וכבר נפסק, כי המסמכים יכול שיומצאו למנהל, וההמצאה תהא כדין, אף אם לא הומצאו למשרדה הרשום של החברה כאמור בתקנה 449 (הנוקטת לשון 'מותר') (ראה: ע"א 482/68, 483 מפעלי אספלט בדרום בע"מ נ' אורנשטיין, פ"ד כג(3) 11, בעמ' 13, וכן ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל בעמ' 179 הערה 31, לפיו המצאה למנהל החברה אף מחוץ למשרדה הרשום. מספקת, כי הרי זו כאילו המצאה אישית לחברה).
כמבואר לעיל, המבקש 1 בתצהירו, ואגב, אפילו לא בא-כוחו בטיעוניו (יהיה המשקל הראייתי של טיעון כאמור אשר יהיה), אינם מצינים כתובת אחרת כלשהי, אליה היה צריך להמציא את ההזמנות. טענתם היא, כי יש ללמוד מתקנה 449 על דרך ההיקש כיצד להמציא כתבי-בי-דין לחברות זרות.
התקנה קובעת, כי ההמצאה תיעשה על דרך הנחה במשרדה הרשום של החברה. דא עקא, שהמבקשים לא הצביעו על קיום משרד רשום של החברות. מאידך גיסא, הצהיר המצהיר א' זוסמן בתצהירו, כי המבקש הראשון ניהל את עסקי החברות במשרד שבביתו ברחוב עזרת תורה, וכי כל המסמכים שנמסרו לחברות נשלחו ונמסרו ברחוב עזרת תורה בירושלים במשך כל מהלך העסקים בין המבקשות השניה והשלישית והמבקש הראשון לבין שירסון, וכי זוהי הכתובת שמסר המבקש הראשון לשם קבלת מסמכים עבורו ועבור החברה. יוצא שאף אחת מהדרכים להמצאה שנקבעו בתקנות לא היתה מועילה יותר כדי להביא את התובענה לידיעת המבקשות, ודרך ההמצאה הנ"ל לא נעשתה כדי להכשיל את המבקשות, אלא דווקא כדי להביא את דבר ההזמנות לידיעתן.
תכלית ההמצאה היא מסירתם של מסמכים לנמען במישרין או בדרך אחרת כדי לוודא ככל האפשר הגעתם לידיו, ואם יש מקום מסירה הידוע ככתובת עסקי החברה, רשאי היה בית-המשפט שלא להשתכנע מן הצורך לחפש תחליפי מסירה. הסתבר כי בנסיבות המיוחדות שנדונו כאן היתה רק אפשרות מעשית אחת והיא להמציא את ההזמנה בתוך המדינה, לחברות ולמנהלן, וכל דרך אחרת לא היתה אלא בגדר ברכה לבטלה. בבוא מערכת נסיבות כגון זו לעיונה של ערכאת ערעור, בין בעת בקשת רשות ערעור ובין בערעור עצמו, רשאית ערכאת הערעור לבחון, בין היתר, גם אם סטיה מן הקיום הדווקני של התקנות גרמה לעיוות-דין או לאו, ולגבי המסירה לאשת המבקש בנסיבותיו של מקרה זה אין להגיע למסקנה זו כלל ועיקר.
5. החלופה השניה המובאת בתקנה 281 עניינה "טעם מספיק אחר שיירשם". כדברי ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 524, "טעם מספיק אחר" כאמור בתקנה 281 הוא טעם המבאר, על שום מה לא הגיש הנתבע את בקשתו לרשות להתגונן במועדה, כגון מפאת מחלה פתאומית.
בדונו בבקשה על-פי תקנה 281 נוהג בית-המשפט בדומה לאותם העקרונות, שנקבעו לצורך השימוש בשיקול-דעתו על-פי תקנה 227, ולעניין זו האחרונה נאמר על-ידי ד"ר זוסמן, שם, בעמ' 569:
'לא היה פגם בהחלטה אשר מבקשים לבטלה, תלוי המבקש בחסדו של בית-המשפט. במקרה כזה לעולם אין זכות קנויה בידו לדרוש את הביטול, אלא בית-המשפט יציג לעצמו שתי שאלות אלה:
ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט?
שנית: מה הם סיכוי ההצלחה של הנתבע-המבקש, אם יבוטל פסק-הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט?
השאלה השניה היא עיקר, ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית...'
ובהערת שולים 47 באותו עמוד:
'אך אין זאת אומרת שמותר להתעלם לגמרי מן השאלה הראשונה. מקום שאין בפי בעל-הדין הסבר למחדלו, ידחה בית-המשפט את בקשתו.'
בתצהירו לא הראה המבקש טעם כאמור וכן לא טען, כי לא ידע על התובענה שהוגשה נגדו, להבדיל מטענתו שכתבי-בי-דין לא הומצאו לו כדין.
אף-על – פי-כן בדק בית-משפט קמא, ככל הנראה, לפנים משורת הדין, אם תצהירו של המבקש הראשון מגלה הגנה טובה לכאורה. הנתבע חייב לפרט בתצהירו, מהי ההגנה, אותה יביא לפני בית-המשפט. מילים סתמיות כגון 'לפי מיטב ידיעתי אין כל יסוד לתביעה' אין בהן כדי לבסס ביטולו של פסק-דין. בית-המשפט זכאי לדעת מה היא הגנתו של המבקש, והוא אשר חייב לקבוע, אם יש יסוד לתביעה אם לאו. הטענה היחידה, שהיתה מפורטת בצורה כלשהי (טענת האילוץ), לא שכנעה את הערכאה שדנה בה.
בנסיבות אלה החלטתי לדחות את הבקשה."
ב- ע"א (חי') 205/04[121] נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת שבה החליטה לבטל פסק-דין כנגד המשיבה, שנתנה קודם לכן במעמד צד אחד. מרישומי כב' הרשמת עולה כי הובהר לה שעל אישור מסירה שצורף מופיעה החותמת של נתבעת 1, זאת לאחר שהתרשמותה האישית היתה כי על גבי אישור המסירה לא הופיעה החותמת של נתבעת 1 ואין חתימה.

נפסק כי:

"... 3.1 בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר, ישקול בית-המשפט מחד את סיבת אי-ההתייצבות, ומאידך את סיכויי הגנה. ככל שמשקל האחד מהם רב יותר, כך נדרש משקל מופחת יותר מהמרכיב השני.
3.2 אישור מסירה – צורף אישור מסירה של כתב התביעה למשיבה מיום 13.1.02. המסירה היתה למוקד שירות ללקוחות של המשיבה בחיפה, ולא לסניף בו מנהלת המשיבה עסקיה בחיפה או לסניף הראשי בתל-אביב. תקנה 484 לתקסד"א קובעת כי המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד. המערער לא הראה כי המסירה בוצעה למשרד הרשום של התאגיד או לסניף ראשי.
יחד עם זאת, ניתן היה להניח כי מסירה של כתב תביעה למוקד שירות לקוחות של המשיבה, תגיע לידיעתה שכן הקשר בין שירות לקוחות למשיבה, מטבע הדברים, הינו בדרגת אינטנסיביות כזו ודרגת קרבה כזו שניתן היה להניח שדבר ההליכים כנגד המשיבה יועברו לידיעתה."
ב- בש"א (אשד') 1186/04[122] נקבע כי:

"עקרונית, די בקביעה עובדתית זו כדי לקבוע כי נפל פגם מהותית בביצוע המסירה, ועל-כן יש להורות על ביטול פסק-הדין מחובת הצדק.
משפטית, ולמעלה מן הצורך – יש לציין כי משנתברר שכתובתה הרשומה של המבקשת מס' 1 (חברת פטר ובניו בע"מ), הינה ברח' החרושת 13 בקרית מלאכי (על-פי דו"ח רשם החברות שצורף לתגובת המשיב), ולא ברח' נצח ישראל 8/2 שהינה כתובתו הפרטית של המבקש מס' 2, בה בוצעה המסירה בפועל, המסקנה היא כי עניין לנו במסירה הפגומה על פניה.
זאת, מן הטעם הפשוט שתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי מסירה לתאגיד תהיה בהנחת הכתב במשרדו או במען הרשום שלו. מסירה למנהל תאגיד אמנם הוכרה בפסיקה, אך זאת רק כאשר המסירה מתבצעת לידיו באופן אישי, ולא לידי בן משפחתו.
ביחס למבקש מס' 1, אמנם אישור המסירה הוא מספק לצורך מתן פסק-דין בהעדר הגנה, אך משהוכח כי כתב התביעה בפועל לא הגיע לידיו של המבקש – מדובר בפגם יסודי היורד לשרשו של עניין ועל-כן יש לבטל את פסק-הדין מחובת הצדק."
ב- ת"א (י-ם) 2287/00[123] נדונה בקשה ליתן פסק-דין, בהעדר הגנה, כנגד הארגון לשחרור פלסטין, מר יאסר ערפאת ואחרים, בתביעה שהגישו התובעות כנגד הנתבעים בגין נזקים שנגרמו להלן בעת חטיפת האניה "אקילה-לאורו" בלב ים בשנת 1985. נפסק כי:

"דיון
הארגון לשחרור פלסטין כאישיות משפטית
6. תקנה 484 לתקנות קובעת את דרך ההמצאה לתאגיד ומאפשרת הנחת כתב תביעה במשרדו של מנהל התאגיד או במקום עסקו הראשי של תאגיד שהוא שותפות שאין לה מען רשום. עורך-דין נ' דרשן-לייטנר מבקשת ללמד מסעיף ההגדרות שבחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 לפיו מוגדר "תאגיד" כגוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות, וממשילה את נתבע 2 לנציגות בית משותף (ע"א 98/80 נציבות הבית המשותף רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ, פ"ד לו(2) 21).
7. הואיל ואש"ף קיבל הכרה על-פי ההסכמים עם מדינת ישראל, ניתן לראות בו תאגיד הכשיר לחיובים ופעולות משפטיות.
כב' הנשיא א' ברק ניתח ב- ע"א 46/94 אילה זקס אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202, את נושא התופעה וההכרה באישיות משפטית:
'הדין מכיר בתופעה כאישיות משפטית במפורש או במשתמע. ההכרה היא מפורשת, כאשר הוראת חוק קובעת כי תופעה פלונית היא אישיות משפטית. כך, למשל, קובעת פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, כי מיום שצוין בתעודת ההאגד 'תהיה החברה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית' (סעיף 22). בדומה קובע חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977, כי 'הרשות היא תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית' (סעיף 3). ההכרה בתופעה כאישיות משפטית היא משתמעת שעה שפירושן של מכלול ההוראות החקוקות על-פי תכליתן מוביל למסקנה כי אותה תופעה הוכרה (מכללא, במשתמע) כאישיות משפטית. כך, למשל, מדינת ישראל היא אישיות משפטית במשפט הפרטי, וזאת חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה (ראה: בג"צ 311/60 י' מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה ואח', פ"ד טו(3) 1989; בג"צ 193/56 מירופ נ' מנהל אגף השיכון, פ"ד יא(1) 659).' (שם, 205)
הנשיא ברק מציין, כי ההכרה יכולה להתבטא בדרכים שונות:
'אכן, אין זה נדרש כי ההכרה באישיותה המשפטית של תופעה במשפט תיעשה בדרך מפורשת. ההכרה יכולה להיות משתמעת. עמד על כך הנשיא י' כהן בציינו:
'הכרתו של המחוקק, שגוף מסויים יכול להיות נושא לזכויות ולחובות, אינה חייבת להינתן במפורש, אלא היא יכולה להינתן גם במשתמע בדרכים שונות וביניהן הוראות בחיקוקים, שמהן נראה מכללא, שהכרה כזו ניתנה על-ידי המחוקק' (ע"א 272/81, בר"ע 97/81 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' עיריית רמלה, פ"ד לז(3) 670, 675).' (שם, 205)
לדברי הנשיא ברק, הואיל והאישיות המשפטית אינה אדם ואינה יציר הטבע, אלא יציר הדין, לכן ההכרה בה מחייבת קיומה של הוראת חוק, המכירה בתופעה בין במפורש ובין במשתמע.
הכרה שכזו, מוצאת בא-כוח התובעת בחוק יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של סמכויות לרשות הפלשתינית (תיקוני חקיקה והוראות שונות), התשנ"ה-1995, וכן בחקיקה בדבר יישום ההסכם לעניין הגדה המערבית, רצועת עזה, ואיזור יריחו, וכן התקנות מכוח חוקים אלה.
כמו-כן הפסיקה דנה בהוראות חיקוקים אלה, ובעניין סמכויותיהם של בתי-המשפט בארץ ובתחום הרשות, ובאיזורי A, B, C כהגדרתם בהסכמי הביניים.
(ראו בג"צ 6317/95 פדסקו (מוצרי נפט בע"מ) נ' שר הביטחון, פ"ד נב(4) 170; בג"צ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8; תפ"ח 1158/02 מדינת ישראל נ' מרואן ברגותי, תק-מח 2004(2) 3430; בג"צ 469/96 עזבון המנוחה סמוח נאהד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 577).
8. יתרה מכך, בא-כוח התובעת טוענת כי כבר בשנת 1948 ראתה מדינת ישראל באש"פ ארגון טירור באופן ישיר בהכרזה (י"פ תשמ"ו 1434) מכוח הפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948 הקובעת בסעיף 1:
' "ארגון טרוריסטי" פירושו חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה.'
על-פי סעיף 8 לפקודה, ההוכחה על קיום ארגון טרוריסטי, הינה, בין היתר -
'אם תכריז הממשלה בהודעה ברשומות שחבר אנשים מסויימים הינו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי, כי אותו חבר אנשים הוא ארגון טרוריסטי אלא אם יוכח ההפך.'
לדברי בא-כוח התובעים הוכרז אש"ף כנכלל כארגון טרור, וכך פורסם ברשומות, כאמור לעיל.
'(1) ארגון השחרור הפלסטיני – אש"פ (מנטומת א-תחריר אל-פלסטיניה); '
פועל יוצא מן האמור, כי המדינה הכירה באש"ף כארגון טרור וכיישות משפטית, ואף הפסיקה יישמה הכרה זו (ראו: ע"א 1751/93 מאיר ליפשיץ נ' אייבי נתן, פ"ד נה(3) 133).
9. אישור המצאה
כאמור, המומחה מר רוני שקד מסיק שבניין מד"ע שימש את אש"ף ככתובת לאור פעילותו בה.
הואיל ומן המפורסמות כי מר יאסר ערפאת עמד בראש הארגון, ולאור המיוחס לו בכתב התביעה בנוגע לקשר בינו לבין הארגון, ובהעדר הכחשה, הרי שאישורי המסירה גם כלפיו הינם אישורים כדין שנעשו לאחר שקידה סבירה, דהיינו 3 ביקורים בבניין, כאמור בתצהיר מר לייטנר.
10. המסקנה
אני רואה באישורי המסירה לנתבעים 2 ו- 3 אישורים כדין לצורך הבקשה למתן פסק-דין.
11. התוצאה
הואיל ומדובר בתביעת נזיקין, שעיקרה בגין כאב וסבל ונזק נפשי, אני מתנה קבלת פסק-דין כנגד הנתבעים 2 ו- 3 בתנאים הבאים:
(א) קבלת תצהיר מכל אחת מן התובעות כעדות ראשית על המאורעות נשוא התביעה.
(ב) תחשיב נזק מפורט.
(ג) חוות-דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה לעניין הנזק הנפשי שנגרם לתובעות.
(ד) הפעולות ה"ל תבוצענה בתוך 60 יום מהיום.
12. אני קובע את המשך הדיון לצורך מתן פסק-הדין בשאלת הנזק, ליום 29.4.04 שעה 08:30."
ב- בש"א (י-ם) 580/03[124] התביעה הוגשה ונוהלה, לכל דבר ועניין, כתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לרבות הליך מינוי המומחים והבקשה לתשלום תכוף. בסעיף 1 לכתב ההגנה צויין 'כתובת הנתבעים ויצוגם לעניין תביעה זו על-ידי בא-כוח הנ"ל', ובסופו חתם עורך-דין דאוד בתור "בא-כוח הנתבעים". יצויין כבר כאן, כי בכל ההליכים שלאחר מכן, לרבות קדמי משפט, גילוי מסמכים, שמיעת הראיות, בקשות ביניים שונות, כולל הבקשה לדחיית המועד להגשת הסיכומים (בקשה מיום 31.7.00) הציג עצמו עורך-דין דאוד כמייצגן ובא-כוחן של שתי הנתבעות. רק בכותרת הסיכומים שהגיש, ציין עורך-דין דאוד כי אלה "סיכומים מטעם הנתבעת" וחתם אותם בתור "בא-כוח הנתבעת". אך בכותרת מופיעים כסדרם שמות שתי הנתבעות, כשמתחת להם נכתב 'על-ידי בא-כוח עורך-דין כאסתרו דאוד', ומשמאלם – "הנתבעים". זאת ועוד, גם בכותרת התגובה ששלח עורך-דין דאוד לאחר הגשת הסיכומים, צויין 'תגובת בא-כוח הנתבעים לטענת בא-כוח התובע לעניין קבלת הסיכומים', ובתחתיתה חתם עורך-דין דאוד כ"בא-כוח הנתבעים" (ההדגשה שלי – ד' ח'). ניתן אם כן לסכם ולומר, שלכל אורך ההליכים – החל מהגשת כתב ההגנה ועד לאחר הגשת הסיכומים מטעם שני הצדדים – הציג עצמו עורך-דין דאוד כבא-כוחן של שתי הנתבעות. נקבע מפי כב' השופט דוד חשין:

"דיון והכרעת בית-המשפט
12. בסעיף 4 לסיכומיו ביקש המשיב להתעלם מכלל טענות חברת ההשכרה 'ולהכריע אך ורק בסוגיית הייצוג המשפטי שחברת ההשכרה קיבלה מעורך-דין כאסתרו דאוד'.
לטענתו, משהוכח כדבעי כי חברת ההשכרה היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין דאוד, וכי גם היתה מעורבת בהליך שהתקיים בפניי, ממילא אין להמשיך לדון באף אחת מטענותיה ויש לדחות את בקשתה ללא כל דיון בעניינים נוספים. עם זאת, המשיב לא הצטמצם בסיכומיו לסוגיה זו בלבד, אלא גלש גם לשאלות אחרות. כיוון שכך, אדרש גם אני בקצרה לשאלות נוספות אלו, ככל שיהא צורך בכך.
בטרם אעבור לדיון גופו, אקדים ואומר כי באתי למסקנה שבקשת הביטול בדין יסודה.
האם הומצאו לחברת ההשכרה כתב התביעה וההזמנה לדין?
13. בניגוד לנטען על-ידי המשיב, לא הוכח כי כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו לחברת ההשכרה. ביום 9.10.97 נשלחו אלה בדואר רשום הן לחברת הביטוח והן לחברת ההשכרה. דא עקא, אישורי המסירה לנתבעות (להבדיל מאישורי מסירתם-לבית הדואר – נספח 1 לתגובת המשיב) לא נמצאים בתיק בית-המשפט. אמנם, בסעיף ב3 לתגובתו טען בא-כוח המשיב, עורך-דין מ' טנוס, כי אישורי המסירה הוגשו לתיק בית-המשפט, אך טענה זו לא נתמכה בתצהיר, כך שלא הובאה כל ראיה להוכחתה (וממילא גם לא היה צורך לחקור את עורך-דין טנוס על טענתו זו).
משלא הוכח כי כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו לחברת ההשכרה, חייב בית-המשפט לבטל את פסק-הדין נגדה מתוך חובת הצדק, מחמת עצם הפגם שנפל בהליך, מבלי שיהיה רשאי לשקול כלל אם פסק-הדין לגופו של עניין (כנגדה) הינו נכון אם לאו. ראו ספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995), 736, פסקה 574.
אלא, שכזכור, המשיב טוען – וזו עיקר טענתו – כי חברת ההשכרה יוצגה על-ידי עורך-דין דאוד, שהגיש את כתב ההגנה גם בשמה וייצגה מתחילתו של המשפט ועד למתן פסק-הדין בו, כך שאין לומר שפסק-הדין ניתן על-פי צד אחד. אדון, איפוא, בטענת הייצוג.
האם ייפתה חברת ההשכרה את כוחו של עורך-דין דאוד לייצגה?
14. כאמור, המשיב טוען כי "הוכח כדבעי" שחברת ההשכרה ייפתה את כוחו של עורך-דין דאוד לייצגה בתיק זה, בהוסיפו, כי ייפוי-הכוח שהופקד בתיק בית-המשפט, הועלם על-ידי המבקשת.
אומר מייד, כי דוחה אני תוספת טענתו של המשיב בדבר העלמת יפויי-הכוח, שלא נתמכה בתצהיר ולא הוכחה; ואוסיף, כבא-כוח חברת ההשכרה, כי צר לי על השתלחותו של המשיב כלפי חברת ההשכרה בדרך של האשמה פלילית. ומכאן לגוף הטענה.
15. את טענתו בדבר קיומו של ייפוי-כוח שנמסר לעורך-דין דאוד על-ידי חברת ההשכרה, סומך המשיב על ארבעה אלה:
א. עצם ייצוגה בפועל של המבקשת על-ידי עורך-דין דאוד בכל ההליכים שהתקיימו בתיק זה;
ב. תצהיר גילוי המסמכים מטעם חברת ההשכרה (מיום 2.6.98), שבו הצהיר מנהלה דאז, מר סעיד נאסיף, כי כתבי בי-הדין הם ברשותו;
ג. עדותו של מנהל חברת ההשכרה כעת, מר סאמי דאוד, לפיה התקיימו בין חברת ההשכרה לבין עורך-דין כאסתרו דאוד לפחות שתי פגישות בנוגע לתיק זה;
ד. סעיף 10 לפוליסת הביטוח, שהגיש עורך-דין דאוד בעקבות שאלת בית-המשפט בדיון שהתקיים ביום 27.2.03 (עמ' 7) והחלטה שנתתי בתום אותו דיון (עמ' 22).
עצם ייצוגה של חברת ההשכרה על-ידי עורך-דין דאוד
16. עיקרה של טענה זו – החוזרת על עצמה בסיכומי המשיב בסעיפים שונים הפותחים במילים "אין להעלות על הדעת" (סעיף 16.8) או "אין גם להעלות על הדעת" (סעיפים 18.8,17.8) – היא, כי אין להעלות על הדעת מצב שבו עורך-דין דאוד יגיש כתבי טענות בתיק זה וינהל משפט גם בשם חברת ההשכרה מבלי שיהא בידיו ייפוי-כוח מטעמה לעשות כן. טענה זו אינה מקובלת עלי. מטבע הדיבור "אין להעלות על הדעת ...", גם אם חוזרים עליו מספר פעמים, אינו תחליף להוכחת הטעון הוכחה.
עורך-דין דאוד השיב, פעם אחר פעם, כי אינו זוכר אם קיבל ייפוי-כוח מחברת ההשכרה ואם ייפוי-הכוח הוגש לתיק בית-המשפט. כך השיב בתגובתו האישית לבית-המשפט, וכך חזר והשיב בחקירתו כעד בפניי, לאחר שבא-כוח המשיב ביקש להעידו (בהיותו נוכח באולם בית-המשפט כבא-כוח חברת הביטוח) – ובקשתו נענתה על-ידי. הנה כך, כדוגמה, נשאל והשיב כלהלן:
'ש. אני אומר לך שחברת ההשכרה חתמה לך על ייפוי-כוח כדי שגם אתה תייצג אותם בתיק זה.
ת. תאמר מה שאתה רוצה. אני אשמח מאוד אם עורך-דין טאנוס יוציא אותי ממצוקה אם ימצא ייפוי-כוח כזה.
ש. היום אתה לא זוכר אם קיבלת ייפוי-כוח, אם לאו
ת. נכון.' (עמ' 10).
זאת ועוד: בניגוד מפורש לנטען על-ידי המשיב (בסעיף 9.8 לסיכומיו), עורך-דין דאוד לא אישר בעדותו כי עובר להגשת כתב ההגנה – בשם שתי הנתבעות – נפגש גם עם נציגי חברת ההשכרה (להבדיל מנציגי חברות הביטוח). הנה, כך נשאל: 'לקראת הגשת כתב ההגנה נפגשת גם עם נציגי חברת ההשכרה', וכך השיב: 'לא יכול להכחיש לא יכול לאשר' (עמ' 9). אין לי אלא לתמוה על טענתו זו של המשיב, שעליה חזר גם בסעיף 13.8 לסיכומיו, על-אף שאינה תואמת את האמור בפרוטוקול.
ועוד זאת: לאחר שעורך-דין דאוד הבהיר בעדותו (בעמ' 7-8) כי עובר להגשת כתב ההגנה נפגש עם נציגי חברת הביטוח (עמ' 7-9), נשאל מתי לאחר מכן נפגש עם נציגי חברת ההשכרה, והשיב: 'לא יכול להצביע על תקופה מסויימת. קשה לי' (עמ' 11-12).
יצויין בהקשר זה, כי בעדותו אישר מר סמי דאוד, מנהלה הנוכחי של חברת ההשכרה, כי הוא אינו יודע אם מאן דהוא מחברת ההשכרה חתם על ייפוי-כוח לעורך-דין דאוד אם לאו, בהוסיפו, כי אם מר נאסף סעיד, מנהלה הקודם של החברה, היה חותם על ייפוי-כוח – 'היה אומר לי ... לא אמר לי' (עמ' 20).
אציין כאן, במאמר מוסגר, כי אין כל קירבת משפחה בין עורך-דין דאוד לבין מר סמי דאוד (עמ' 21).
העולה מכל האמור, כי עצם הגשת כתב ההגנה על-ידי עורך-דין דאוד גם בשם חברת ההשכרה, אין בו משום ראיה לכך שחברת ההשכרה ייפתה את כוחו לכך, בין במפורש ובין מכללא.
אוסיף, כי העובדה שעורך-דין דאוד אישר, לשאלת בא-כוח המשיב, כי ייתכן שנפגש פעמיים עם נציגי חברת ההשכרה ('פעם אולי פעמיים' – עמ' 12), אף היא אין בה משום ראיה לכך שקיבל ממנה, בשלב כלשהו, ייפוי-כוח לייצגה בתיק זה. כן אוסיף, כי גם בסיכומיה של חברת הביטוח (המיוצגת כאמור על-ידי עורך-דין דאוד) אין כל טענה לפיה מסרה חברת ההשכרה ייפוי-כוח לעורך-דין דאוד (להבדיל מטענתה שסעיף 10 לפוליסת הביטוח מאפשר לה ליטול את ההגנה בשם חברת ההשכרה, טענה שתידון להלן).
תצהיר גילוי המסמכים מטעם חברת ההשכרה
17. ביום 2.6.98 (כחצי שנה לאחר הגשת כתב ההגנה) חתם מנהלה דאז של חברת ההשכרה, מר סעיד נאסיף, בפני עורך-דין דאוד, בירושלים, על תצהיר גילוי מסמכים. התצהיר, שנערך בשפה העברית, פותח במילים 'אני הח"מ סעיד נאסיף מחברת דלא אלברקא', ובהמשכו (לאחר נוסח האזהרה) מופיעה הצהרתו של המצהיר כלהלן:
'המסמכים שברשותי והנוגעים למשפט הם:
1. כתבי בית-הדין
2. התכתבות הצדדים
3. התכתבות עורך-דין לקוח (חסוי)
4. מכתב מחברת PIHL (מעבידתו הדנית של המשיב – ד' ח').'
מאחר שהמצהיר נמצא בארה"ב מזה כשנה (עמ' 21), לא ניתן היה להעידו בהליך הנוכחי.
מכל מקום, בניגוד למשתמע מטענת המשיב (בסעיף 6 לסיכומיו), המצהיר לא ציין כי "הוא מגלה את מסמכיו כבעל דין". מתוך לשון התצהיר עצמו לא ניתן כלל לדעת שחברת ההשכרה הינה בעל דין בתיק, או כי המצהיר מודע לעובדת היותה בעל דין. בנסיבות המקרה, בו ייצג עורך-דין של חברת הביטוח גם את המבוטחת (ייצוג בפועל, להבדיל מייצוג כדין) ובו התייחסו חברת הביטוח ועורך-הדין מטעמה למבוטחת (חברת ההשכרה) כאל נתבעת פורמלית גרידא (כפי שציינו בתגובותיהם), אין להסיק מעצם החתימה של מנהל חברת ההשכרה על תצהיר גילוי מסמכים כי היה מודע לכך שגם היא (ולא רק חברת הביטוח) נתבעת בתיק זה.
לא נעלם ממני כמובן כי בתצהיר ציין המצהיר כי מצויים ברשותו מסמכים שונים הנוגעים למשפט, וביניהם גם כתבי בי-דין, בהם מצויין שעורך-הדין דאוד מייצג את שתי הנתבעות. ואולם, לאור עדותו דלהלן של עורך-דין דאוד, ספק הוא בעיני אם המצהיר מטעם חברת ההשכרה ראה את המסמכים שציין בתצהיר. הנה כך נשאל והשיב עורך-דין דאוד בעניין זה:
'ש. בתצהיר זה הוא מפרט את המסמכים שברשות חברת ההשכרה, כתבי בי-דין. מזה אפשר להבין כי בחברת ההשכרה יש את המסמכים האלה.
ת. זו מסקנה שאתה מסיק. אני לא יכול לומר מה הוא הבין.
ש. זה היה ניסוח שלך ת. כן. זה המסמכים שהיו, בין היתר, בתיקי, שהרי אלה מסמכים של בית-המשפט.
ש. הוא כותב 'מסמכים שברשותי והנוגעים למשפט' הם 1. כתבי בי-דין.
ת. כשהחתמתי אותו על גילוי מסמכים זה, אני חושב שבין היתר, אם אני הולך להחתים מישהו על גילוי מסמכים ואצלי יש גם מסמכים, אני חייב גם אותם לכלול בתצהיר זה. זה תיק שגם נוהל בשמם.' (עמ' 10)
נמצא, מפי עורך-דין דאוד, אשר ניסח את תצהיר גילוי המסמכים והחתים עליו את המצהיר, כי הוא החתימו על מסמכים שהיו בתיקו (של עורך-דין דאוד). כך שהמסקנה המסתברת יותר היא, כי המצהיר כלל לא ראה את כתבי בי-הדין שהוגשו בתיק (ויוער כי המצהיר גם אינו שולט בשפה העברית: סעיף 9 לתצהירו של מר סמי דאוד). רק אציין, במאמר מוסגר, כי בתצהיר לא נזכר ייפוי-כוח לעורך-דין דאוד.
לאור כל האמור, גם תצהיר גילוי המסמכים שנחתם על-ידי מנהלה דאז של חברת ההשכרה, אין בו משום ראיה לכך כי ייפתה את כוחו של עורך-דין דאוד לייצגה, אף לא לכך שהיתה מודעת כי היא עצמה גם כן נתבעת בתביעה זו. אוסיף כאן, כי בחקירתו הנגדית של מר סמי דאוד, לא נסתר האמור בסעיף 8ד לתצהירו, לפיו חברת ההשכרה 'כלל לא ידעה, כי הינה נתבעת בתיק הנדון או כי מבוקש נגדה סעד כלשהו במסגרת התביעה' (ראו גם סעיפים 9 ו- 10 לתצהירו, שצורף לבקשת הביטול).
עדותו של מר סמי דאוד
18. בסעיף 9 לתצהירו ציין מר סמי דאוד, מנהלה הנוכחי של חברת ההשכרה, כי הוא וכמעט כל עובדי המבקשת ידעו על התאונה, ולא עוד, אלא שחברת ההשכרה היא זו שהודיעה לחברת הביטוח על קרות התאונה ועל כך שהמשיב נפגע בה. כן ציין שם, כי באמצע שנת 98' התקשר אליו עורך-דין דאוד, שכלל לא הכירו קודם לכן, ומסר לו כי הוא מייצג את חברת הביטוח וכי נדרש מחברת ההשכרה, בתור הבעלים של הרכב, לחתום לו על מסמך כלשהו. עוד ציין שם, כי כעבור מספר ימים הודיע לו מר נאסיף (מנהלה הקודם של חברת ההשכרה) כי עורך-דין דאוד החתים אותו על מסמך 'שתואר על ידו כמסמך טכני הנדרש מכל בעל רכב בתביעת פיצויים'. ואחרון, ציין שם, כי עתה, משהחל בא-כוח חברת ההשכרה לברר את העניין, התברר כי מר נאסיף הוחתם בשעתו על תצהיר גילוי המסמכים.
בסיכומיו הצביע המשיב על אי-ההתאמה בין האמור בתצהיר גילוי המסמכים, לפיו חתם עליו מר נאסיף בירושלים, לבין עדותו של מר סמי דאוד, לפיו נחתם התצהיר ברמאללה. ברם, אי-התאמה זו, אף היא איננה ראיה לכך שמר נאסיף חתם (ברמאללה) על ייפוי-כוח לייצוגה של חברת ההשכרה על-ידי עורך-דין דאוד. שני טעמים לכך. ראשית, לאור הזמן שחלף מאז החתימה על תצהיר גילוי המסמכים (יוני 98') ועד למועד עדותו של מר סמי דאוד (פברואר 03'), כ-5 שנים, בהחלט ייתכן כי זכרונו לא עמד לו בעניין מקום החתימה על תצהיר גילוי המסמכים. שנית, כתב ההגנה הוגש בדצמבר 97', ואילו המועד שאליו התייחס העד הוא יוני 98', כך שאין זה סביר להניח כי דווקא באותו מועד – לאחר הגשת כתב ההגנה – חתם לפתע מר נאסיף ברמאללה על ייפוי-כוח לעורך-דין דאוד לייצג את חברת ההשכרה בתיק זה.
סעיף 10 לפוליסת הביטוח
19. בעקבות הדיון שהתקיים בבקשה ביום 27.2.03, המציא עורך-דין דאוד לבית-המשפט את פוליסת הביטוח שכיסתה את השימוש ברכב ביום התאונה, בצירוף תרגום של סעיף 10 לפוליסה (לפרטי הדברים ראו הודעתו של עורך-דין דאוד מיום 6.3.03 ותצהירו של עורך-דין ר' עצפור שצורף אליה).
בסעיף 10 לפוליסה, כפי שתורגם על-ידי עורך-דין דאוד (תרגום שאינו שנוי במחלוקת) נאמר בזו הלשון:
'המבוטח או מי שבא במקומו אינו רשאי להודות באחריות או להציע פשרה או להבטיח פשרה או להתפשר עם צד שלישי הגורם להפסד או לנזק אשר נגרמו לרכב המבוטח בלי הסכמת החברה בכתב והחברה רשאית אם תמצא לנכון ליטול את ההגנה בשם המבוטח ולהסדיר כל דרישה. כן זכאית לדרוש בשם המבוטח לזכותה היא בקשר לכל הפיצויים והחבויות וכו' ותהיה לה מלוא הזכות להגשת כל תביעה בשם המבוטח בעניין כל דרישה אשר תופנה לחברה בהתאם למסמך זה.'
סעיף זה שבפוליסה, כך טוענים שני המשיבים גם יחד, מסמיך את חברת הביטוח ליטול את ההגנה המשפטית של המבוטח, וכך חברת הביטוח רשאית היתה לייפות את כוחו של עורך-דין דאוד לייצג גם את חברת ההשכרה בתיק זה. גם טענה זו אין בידי לקבל.
עיקרי הטעמים לכך הובאו בסיכומיו של בא-כוח חברת ההשכרה, עורך-דין נ' ארשיד, והם מקובלים עלי: ראשית, הסעיף עוסק בנזקי רכוש לרכב המבוטח ולצדדים שלישיים, להבדיל מנזקי גוף. שנית, בסעיף אין כל הרשאה מפורשת לייצוגו של המבוטח בהליכים בפני בית-המשפט. שלישית, סעיף 10 אינו עונה על דרישת סעיף 91 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, לפיה נדרש עורך-הדין לאשר בכתב את חתימת הלקוח על ייפוי-הכוח. ממילא גם אינו עונה על דרישת תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין או התקנות).
רביעית, סעיף 10 לפוליסה לא הסמיך את חברת הביטוח למנות עורך-דין למבוטח, לצורך ייצוגו בהליכים משפטיים, ולפיכך גם אינו עומד בדרישת סעיף 15 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, לפיו: 'אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו אלא אם הורשה לכך במפורש או במכללא ...' בסעיף, שנוסח על-ידי חברת הביטוח, אין כל הסמכה מפורשת לכך; ולאור נוסחו הכללי של הסעיף, גם אין לקרוא לתוכו הסמכה מכללא, למצער ככל שמדובר בנזקי גוף (ובסעיף אין כל זכר לנזקי גוף).
20. כללו של דבר: משלא הוכח כי כתב התביעה הומצא לחברת ההשכרה, ומשלא הוכח גם כי ייפתה את כוחו של עורך-הדין דאוד לייצגה, קמה לה עילה לביטול פסק-הדין נגדה (ונגדה בלבד). זאת, מתוך חובת הצדק, מבלי לשקול כלל את סיכויי הגנתה לגופה. אוסיף, כי מסקנה זו היתה עומדת בעינה, אפילו הייתי קובע כי נותר ספק בשאלת ההמצאה, כמו גם בשאלת ייפוי-הכוח (וראו והשוו בעניין זה לפסק-הדין בעניין ע"א 36/75 חסן ואח' נ' מוזדן, פ"ד לא(1) 757, שם בוטל פסק-הדין 27 שנים לאחר נתינתו, נוכח הספק שנותר אם נעשתה שם המצאה כדין).
ואולם, בטרם אחליט סופית בבקשת הביטול, עלי להקדים ולדון בשאלת המועד שבו הומצא פסק-הדין לחברת ההשכרה. זאת, לאור הוראותיה של תקנה 201 לתקנות, המורה כי המועד להגשת בקשה לביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד (או באין כתבי טענות מצד שני) הוא שלושים ימים מיום שהומצאה ההחלטה למבקש הביטול.
אעבור, איפוא, ואדון בשאלה, מתי לראשונה הומצא פסק-הדין לחברת ההשכרה.
מועד המצאת פסק-הדין לחברת ההשכרה
21. חברת ההשכרה טוענת כי פסק-הדין הומצא לה לראשונה רק ביום 21.1.03, במצורף לבקשת הפירוק שהוגשה נגדה. המשיב, לעומתה, טוען בסיכומיו כי פסק-הדין הומצא לה ישירות כבר ביום 18.8.02, לכתובתה: 'ת.ד. 21372 בית חנינא, ירושלים 97300' (כעולה מאישור המסירה שהעתקו צורף כנספח 10 לתגובת המשיב לבקשת הביטול). לכתובת זו הומצאה גם בקשת הפירוק (ופסק-הדין שצורף אליה), שבעקבותיה הגישה חברת ההשכרה בקשתה הנוכחית. משיבה על כך חברת ההשכרה, כי ת"ד 21372 (להלן: תיבת הדואר) איננה כתובתה הרשומה של החברה, אלא זו הינה: 'בית חנינא ירושלים, מיקוד 97300, אצל תחנת דלק דיב נסים' (ראו אישור רשם החברות, נכון לדצמבר 02', שצורף כנספח לתגובת המשיב). לפיכך, לטענתה, לא נעשתה לה המצאה כדין (וראו תקנה 484 לתקנות, המורה כי המצאה לתאגיד תיעשה במענו הרשום). במחלוקת זו שבין הצדדים מעדיף אני את טענת המשיב.
מר סמי דאוד, מנהלה הנוכחי של חברת ההשכרה, ציין בעדותו כי תיבת הדואר (שבה כאמור הומצא פסק-הדין ביום 18.8.02) שייכת לבן דודו, מר דאוד דאוד, ושימשה את חברת ההשכרה ככתובת זמנית עד שהשיגה לעצמה כתובת קבועה בתיבת דואר אחרת (עמ' -15 16). בתשובה לשאלת בית-המשפט אישר העד, כי חברת ההשכרה לא ציינה כי זו כתובת זמנית (עמ' 16). כן אישר כי עד היום מגיעים לתיבת דואר זו מכתבים שונים המיועדים לחברת ההשכרה (שם), והוסיף כי לעיתים הועברו המכתבים האלה באיחור לחברת ההשכרה, ולעיתים כלל לא הגיעו אליה (עמ' 19). העד ציין, כי בני משפחתו – לרבות אביו, בן דודו ואשתו – מוציאים לפעמים את המכתבים מתיבת הדואר ומעבירים אותם אליו לחברת ההשכרה (עמ' 19-20).
22. הלכה היא כי ניתן להמציא כתבי בי-דין למנהל החברה וההמצאה תיחשב כהמצאה כדין, אף אם לא הומצאה במשרדה הרשום של החברה (בר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485, 488 מול א; וראו גם ספרו של השופט א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003), בעמ' 541).
בנסיבות המתוארות לעיל, ניתן לראות בקרובי משפחתו של מנהל חברת ההשכרה כמורשיו לצורך קבלת המכתבים המיועדים לחברה והמגיעים לתיבת הדואר. לאור זאת, משלא הוכיחה חברת ההשכרה כי אישור המסירה נחתם בידי מי שאיננו מבני משפחתו הנ"ל של מנהלה, לא נותר לי אלא לקבוע כי פסק-הדין הומצא לה כדין, בתיבת הדואר, כבר ביום 18.8.02.
23. הקביעה האמורה (בדבר תקפות ההמצאה לתיבת הדואר) בעינה עומדת, אף אם מי שחתם על אישור המסירה לא העביר את פסק-הדין למנהל חברת ההשכרה. עם זאת, העובדה כי ביום 21.1.03 קיבלה לידיה את בקשת הפירוק בצירוף פסק-הדין שהומצאו לה באותה תיבת דואר, יש בה לכאורה כדי להעיד כי גם העתק פסק-הדין, שהומצא לה ביום 18.8.02, הועבר אליה. ואולם, לאור עדותו האמורה של מנהל חברת ההשכרה, שלפעמים המכתבים לא הגיעו אליה, נזהר אני לקבוע ממצא בעניין זה, מה עוד, שהדבר אינו דרוש לצורך הקביעה כי פסק-הדין הומצא לה כאמור בתיבת הדואר ביום 18.8.02. רק אוסיף, כהערה מקדימה לדיון בבקשה להארכת המועד, כי אפילו אצא מן ההנחה שבן משפחתו של מנהל חברת ההשכרה העביר אליו ביום 18.8.02 (או בסמוך לכך) את פסק-הדין שהומצא לתיבת הדואר באותו מועד, אפילו כך – לא הייתי מסיק מכך יחס של זלזול לפסק-הדין מצד חברת ההשכרה. זאת, לאור תוכן מכתבו של בא-כוח המשיב שצורף אליו. ראשית, המכתב נכתב, כאמור בו, לחברת הביטוח, כאשר בתחתיתו צויין "העתק" לחברת ההשכרה. שנית, והיא העיקר, בכותרת פסק-הדין צויין 'רצ"ב העתק פסק-הדין אשר ניתן נגד חברת הביטוח בתיק הנדון' (ההדגשה שלי – ד' ח'). ואעיר כאן, במאמר מוסגר, כי הדבר מצביע על כך שלא רק עורך-דין דאוד אלא גם בא-כוח המשיב התייחס לחברת ההשכרה כאל "נתבעת פורמלית" גרידא. בנסיבות אלה, אין לומר כי חברת ההשכרה התעלמה מפסק-הדין או הפגינה כלפיו יחס של זלזול (בהנחה שהועבר אליה או הובא לידיעתה כבר אז).
לנוכח קביעתי כי פסק-הדין הומצא לחברת ההשכרה ביום 18.8.02, דהיינו כחמשה וחצי חודשים לפני הגשתה של בקשת הביטול, וכשישה חודשים לפני הגשת הבקשה להארכת המועד, אעבור עתה לדון בבקשה אחרונה זו.
הבקשה להארכת המועד
24. תקנה 528 לתקנות קובעת, כי מקום בו נקבע המועד בחיקוק, רשאי בית-המשפט להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, לרבות ובעיקר את משך האיחור בהגשת הבקשה, כחצי שנה, ולעומתו את סיכויי ההגנה המצוינים של חברת ההשכרה, באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה להארכת המועד. את הטעם המיוחד לכך מוצא אני בטענתה, כי אין למשיב כל עילת תביעה נגדה (להבדיל מחברת הביטוח). אבאר.
היעדר עילה
25. לטענת חברת הביטוח, תביעתו של המשיב כלפיה מסתמכת על סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים. דהיינו, המשיב טוען כלפיה, כי בהיותה הבעלים של הרכב שהתיר את השימוש בו היא חייבת בפיצויו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים בעת שהשתמש ברכב. אלא שלטענה זו, כך חברת ההשכרה, אין כל אחיזה בדין. שכן, לטענתה, עילת התביעה של הנוהג ברכב שנפגע בעצמו, איננה מכוח חוק הפיצויים, אלא אך ורק מכוח חוזה הביטוח, כלפי המבטח לבדו, ואין לו עילת תביעה נגד בעלי הרכב שהתיר את השימוש בו. ועוד לטענתה, האחריות המוטלת בסעיף 2(ב) לחוק היא אותה אחריות שבסעיף 2(א) לחוק, כלומר, האחריות כלפי נוסע והולך רגל המוטלת על הנוהג ועל הבעלים שהתיר שימוש, אך אין כל אחריות של הבעלים שהתיר את השימוש כלפי הנוהג בגין נזקו הוא.
חברת ההשכרה מוסיפה וטוענת, כי אפילו נרמז בתביעתו של המשיב, כי למבקשת חבות כלפיו מכוח חוזה השכירות, גובר במקרה זה עיקרון ייחוד העילה שבסעיף 8 לחוק, החל גם על מי שיש לו עילת תביעה מכוח סעיף 3 לפקודת הביטוח.
טוען המשיב, כי קיימת לו עילה מכוח סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים, המטיל אחריות מוחלטת על חברת ההשכרה לפצותו. המשיב מוסיף, כי במקרה הנדון, שבו לא ניתן לגבות את הפיצויים מן המבטח הפלסטיני, שיקולי מדיניות וצדק מחייבים לפרש את סעיף 2(ב) באופן שלא יותיר את המשיב ללא פיצוי. המשיב לא תמך טענותיו בפסיקה.
על-פי המצב המשפטי הקיים, נראה לכאורה, כי צודקת חברת ההשכרה בטענתה, שהמשיב יכול לתבוע את המבטחת לבדה, ולפיכך, יש לה, כטענתה, "הגנה מצוינת" מפני התביעה מחמת העדר עילת תביעה (וראו למשל, דברי השופטת מ' בן פורת ב-- ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר, פ"ד לח(4) 543, 548, ודברי השופטים ד' לוין וש' נתניהו, בעמ' 553).
בקביעה לכאורית זאת מצוי אותו טעם מיוחד הנדרש לשם היענות לבקשה להארכת מועד.
בספרו של ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), מחווה המחבר דעתו כי יש לראות בזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד כחלק מזכות הגישה למערכת המשפטית, שהיתה לזכות חוקתית, כלהלן:
'213. לדעתנו יש לכלול את ה'זכות' לביטולו של פסק-דין שניתן על-פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית-המשפט, שהפכה לזכות חוקתית.
מכאן שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית-המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים, המצדיקים את ביטול הפסק.'
הדברים הללו מקרינים גם על סוגיית הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין. כך, בדונו בטעמים המיוחדים שהעלו בפניו מבקשי ההארכה, ייתן בית-המשפט משקל לזכות החוקתית לגשת לבית-המשפט.
לאור כל אלה, מאריך אני את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק-דין עד למועד הגשתה בפועל."
ב- ד"מ (נצ') 1196/02[125] נקבע כי:

"1. בהחלטה מיום 12.9.02, שניתנה לאחר שהתבררו קשיי המצאת כתבי בי-דין לנתבעת, התבקש בא-כוח התובעת לבצע מסירה אישית לנתבעת. הנתבעת חוייבה להגיש כתב הגנה תוך 15 ימים מיום שכתב התביעה וההחלטה האמורה יומצאו לה.
2. על-פי אישור המסירה, במסירה אישית, שהוגש לתיק בית-הדין ביום 30.1.03, מתברר שכתב התביעה וההחלטה מיום 12.9.02, הומצאו במסירה אישית ביום 16.10.02. מהודעת בא-כוח התובעת שהוגשה ביום 11.2.03, מתברר שאותה המצאה נעשתה ברח' מקלף 12 בחיפה, שזו כתובתה הרשומה של הנתבעת אצל רשם החברות. לפיכך, בהתאם לתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לקבוע כי המסירה האישית שנעשתה ביום 16.10.02, היתה המצאה כדין לנתבעת.
3. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה. לפיכך, בהתאם לתקנה 43(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ניתן בזה פסק-דין, על יסוד האמור בכתב התביעה בלבד."
ב- ע"ב (נצ') 1088/01[126] נקבע מפי כב' השופט חיים ארמון:

"1. פסק-דין זה ניתן בעקבות החלטתה של כב' הרשמת איצקוביץ מיום 23.7.02, ולאחר ש(סוף סוף) התברר שאכן בוצעה מסירה אישית כדין לנתבעת מס' 1.
2. על-פי החלטתה של כב' הרשמת איצקוביץ מיום 23.7.02, היה ניתן לתת פסק-דין כנגד נתבעת מס' 2, בשל כך שלא הגישה כתב הגנה למרות שהדרישה לעשות כן הומצאה לה ביום 27.3.02 ובשל כך שלא התייצבה לדיון ביום 8.4.02.
בנוסף, קבעה כב' הרשמת איצקוביץ כי ניתן לתת פסק-דין כנגד נתבעת מס' 1, אשר – אמנם – הגישה כתב הגנה, אך לא התייצבה לדיון ביום 23.7.02. עם זאת, בשל הגשת כתב ההגנה, קבעה כב' הרשמת כי מתן פסק-הדין כנגד נתבעת מס ' 1 – איננו בסמכותה.
משהוחזר התיק אלי, הוריתי לבא-כוח התובעת להגיש תדפיס מאת רשם החברות המתייחס לנתבעת מס' 1, וזאת – כדי לבחון אם אכן המסירה האישית שבוצעה ביום 11.7.02, להזמנת אותה נתבעת לדיון ביום 23.7.02 – היתה המצאה כדין.
אכן, בא-כוח התובעת הגיש תדפיס מאת רשם החברות שממנו עולה שכתובתה הרשומה של נתבעת מס' 1 היא ברח' סוקולוב 78 בהרצליה, כך שבהתאם לתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן לראות במסירה שנעשתה ביום 11.7.02 – כהמצאה כדין של ההזמנה אל נתבעת מס' 1.
3. אשר-על-כן, ניתן בזה פסק-דין על יסוד כתב התביעה המתוקן בלבד, כנגד שתי הנתבעות; כנגד נתבעת מס' 1, בשל אי-התייצבותה לדיון ביום 23.7.02, וכנגד נתבעת מס' 2 בשל אי-הגשת כתב הגנה ואי-התייצבותה לדיון ביום 8.4.02."
ב- ע"ע 135/99[127] נדון ערעור ברשות על החלטת בית-הדין האיזורי בתל-אביב, שעניינה מסירת מסמכים למשיבה, וחיוב המערערת בהוצאות משפט. נפסק מפי כב' השופט י' אליאסוף:

"הליך הערעור
7. בהליך בקשת רשות הערעור שבה ועלתה שאלת הזמנת המשיבה לדיון. בהודעת המערערת מיום 31.3.1999 נמסר כי כתב בית-הדין הודבק במענים הרשומים של שני בעלי המניות של המשיבה (גב' אורית בן-יחזקאל ומר סימונס מרגוליס) וכן הודבק במען הרשום של המשיבה (רח' בן גוריון 10, נס ציונה).
רשות הערעור ניתנה והצדדים הוזמנו לדיון בערעור.
8. בהליך הערעור ביקשה המערערת כדלקמן:
'א. לבטל את ההחלטה בדבר חיוב המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.
ב. 1. לקבוע כי ההמצאה, אשר בוצעה למשיבה ביום 10.9.98, הינה המצאה כדין לפי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, המאמצת את האמור בתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. לחילופין, להורות על תחליף המצאה לבעלי מניות המשיבה לפי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, המאמצת את האמור, בתקנה 498 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולהורות על דחיית מועד הדיון למועד מאוחר ככל אשר ימצא לנכון, על-מנת שהמבקשת תוכל להמציא את כתב התביעה לבעלי מניות המשיבה.'
9. על-פי החלטת רשם בית-הדין הארצי מיום 8.5.2000 הורשתה בא-כוח המערערת 'לבצע מסירה אישית למשיבה על-ידי הדבקת כתב בית-הדין במשרדה הרשום, לפי תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984'.
על-פי הודעת המערערת מיום 21.5.2000, נמסרה ההזמנה לדיון לפנינו ביום 6.6.2000 בהדבקה במשרד הרשום של המשיבה (רח' בן גוריון 10, נס ציונה).
בדיון לפנינו ביום 6.6.2000 לא היתה התייצבות מטעם המשיבה.
10. הטענות העיקריות של בא-כוח המערערת לפנינו הן כי המערערת היא קופת גמל המשמשת נאמן לכספי העובדים. בהליך התביעה בבית-הדין האיזורי הוציאה המערערת סכומים רבים לאיתור מען המשיבה, ולא היה, על-כן, מקום לחייבה בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.
עוד טענה בא-כוח המערערת כי כתבי בית-הדין הומצאו למשיבה על-פי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, החלות גם בבית-הדין לעבודה.
11. על-פי המידע של רשם החברות מיום 22.10.1997, המען הרשום של המשיבה הוא רח' בן גוריון 10, נס ציונה. בעלי המניות של המשיבה הם מר סימונס מרגוליס (מחזיק ב-2 מניות) וגב' אורית בן-יחזקאל (מחזיקה ב-98 מניות).
כפי שפורט בפסקה 7 לעיל, המענים הרשומים של המשיבה ושל בעלי המניות שלה אינם, מעודכנים, ככל המסתבר.
12. לאור הוראות תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלות גם בבית-הדין לעבודה, ובשים-לב להשתלשלות הדברים כמפורט לעיל, אנו מחליטים לקבל את הערעור, ואנו קובעים כי ההמצאה אשר בוצעה למשיבה ביום 10.9.1998, הינה המצאה כדין.
לפיכך, מוחזר בזאת התיק לבית-הדין האיזורי אשר ידון בתובענה מהשלב שבו היא נמצאת.
13. באשר לפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה, ההלכה היא כי בית-הדין לעבודה רשאי להטיל הוצאות כאמור, 'וזאת כמובן רק בנסיבות הנאותות, ואם התמלאו התנאים לכך' (דב"ע נב/3-4; נב/3-21 ההסתדרות הכללית – הסתדרות הפקידים – גיא זיגמונד ואח', פד"ע כג 526, 529).
אין לבוא בטרוניה כלפי בית-הדין האיזורי על הערותיו בעניין הבקשות השונות מטעם המערערת, מה גם שבבקשה מיום 30.6.1998 נטען, כמפורט בפסקה 4 לעיל, שהצדדים מנהלים משא-ומתן ביניהם (!). ברם, מאחר ומדובר בתביעה של "קופת גמל", המוגשת במסגרת מערכת הביטחון הסוציאלי ולטובת עובדי המשיבה, היה מקום להתחשב במטרת ההליך ובמאמצים שהשקיעה המערערת לאיתור המשיבה ולביצוע המסירות לה.
14. בנסיבות אלה נראה לנו כי היה מקום להתחשבות במאמצי המערערת ולא להטיל עליה הוצאות.
לפיכך, אנו מקבלים את הערעור בכך שאנו מבטלים את ההוצאות לטובת המדינה שהוטלו על המערערת.
סיכום
15. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל כמפורט בפסקאות 12 ו- 14 לעיל.
16. אין צו להוצאות בהליך הערעור."
ב- בר"ע (י-ם) 2244/96[128] נדון ערעור בו טענות הצדדים היו כדלקמן:

בא-כוח המבקש טוענת כי טעה בית-משפט קמא בקובעו כי לא היתה המצאה כדין של כתב התביעה, כיוון שמסמכי בי-דין נמסרו לאחד מעובדי החברה בעת שעסק בפריקת הסחורה. לטענתה, כתב התביעה נמסר כדין, ולפיכך, הבקשה לביטול פסק-הדין נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט. כידוע, בכגון דא על בית-המשפט לבחון מה הם סיכויי ההגנה של המבקש והאם יש בפיו הסבר מניח את הדעת לעובדה שלא הגיש הגנתו במועד. לטענתה, שני תנאים אלו לא התקיימו בעניין דנן והיה צריך למחוק את בקשת הביטול. זאת ועוד: הבקשה הוגשה באיחור, כפי שעולה מאישור המסירה (מש/1) של האזהרה לחייב, לאחר שנפתח תיק הוצל"פ נגד המשיבה ולכן היה על בית-משפט קמא לדחות את הבקשה על-הסף.

לבסוף, מציינת בא-כוח המבקש כי בית-משפט קמא העניק למבקש סעד שכלל לא נתבקש, דהיינו: העברת התובענה מהליך של סדר דין מקוצר להליך רגיל, והדבר חורג מסמכותו.

בא-כוח המשיבה טען כי כתב התביעה לא נמסר כדין, ועל-כן בדין ביטל בית-המשפט קמא את פסק-הדין. הוא מוסיף וטוען שגם אם היתה מסירה כהלכה – בית-המשפט הפעיל את שיקול-דעתו וקבע ששני התנאים הדרושים לביטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד התמלאו, ואין להתערב בהחלטתו.

נפסק מפי כב' השופט ע' קמא כי:

"5. בכל הנוגע להגשת בקשה לביטול פסק-הדין באיחור, אומר בקצרה כי טענה זו לא נשמעה במהלך הדיון בבית-המשפט קמא והועלתה לראשונה בבקשת הרשות הערעור, ולכן איני רואה מקום לדון בה.
לגופו של עניין – ספק בעיני אם המצאת כתב התביעה נעשתה כהלכה. אמנם, על-פי תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, המצאת כתב בי-דין שנועד לתאגיד, יכולה להעשות על-ידי הנחתו במשרד או במען הרשום של התאגיד ואם מילא התובע הוראה זו, אין הוא צריך לדאוג ולברר אם המסמכים הגיעו לידי מנהלי החברה (ראה: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית-1995) 256). דא עקא, שבמקרה דנן נמסרו המסמכים לידי עובד שעסק בפריקת סחורה והלה אינו זוכר מה עשה עם המעטפה שהכילה את כתב התביעה המקורי...
לא שוכנעתי וממילא לא הוכח שמקום פריקת הסחורה, ברחבה ליד בית העסק מהווה "משרד" או "מען רשום" ולכן יש ממש בטענה כי צדק בית-המשפט קמא בבטלו את פסק-הדין, מתוך חובת הצדק (זוסמן, בעמ' 737).
6. בית-המשפט קמא לא הסתפק בכך אלא הפעיל את שיקול-דעתו ובחן הן את הסיבה שבגינה לא הגישה המשיבה את הגנתה והן את סיכויי הצלחת ההגנה.
אשר לרכיב הראשון: מסירת כתב התביעה המקורי מוטלת בספק, כאמור בסעיף הקודם לפסק-דין זה וגם מש/1, אף אם היא ראיה מוסדית, אינו שולל את טענת המשיבה כי לא קיבלה כתבי בי-דין שכן לא ברור למי נמסר המסמך ומי חתום עליו.
אשר לרכיב השני: בית-המשפט קמא מצא שלמשיבה יש הגנה לכאורה, לאור העדויות ששמע והתצהירים שהוגשו, ובכך איני מוצא מקום להתערב, ואף קבע כי יש למחוק את הכותרת סדר דין מקוצר, ולהעביר את התביעה לפסים רגילים. בעניין זה רשאי בית-המשפט לעורר את השאלה מיוזמתו (זוסמן, בעמ' 668) ולכן בדין קבע בית-המשפט קמא את שקבע.
לבסוף, לעניין תעודות המשלוח ששימשו בסיס לתביעה – הגם שתעודות אלו הן תעודות של המשיבה, שקיבלה אותן מן המועצה לשיווק פירות וירקות, הרי שאין בהם, כשלעצמם, להוות ראיה בכתב נגד המשיבה. אין מחלוקת על כך שהתעודות נמסרו למבקש כשהן ריקות, על-מנת שימלאן עם משלוח הסחורה אל המשיבה. מכאן, שאין סיבה לתת ערך ראייתי לתעודות אלו המהוות מבחינה מהותית, אם כי לא מבחינה פורמלית, תעודות "של הספק", שהרי הוא שמילא אותן והוא שחתם עליהן.
7. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל."
ב- ע"א 7887/95[129] נקבע מפי כב' הרשמת השופטת א' אפעל-גבאי:

"משרד עורך-דין רפאל דינרי ושות' הוזמן כדין לדיון שנקבע להיום בשאלת ייצוג המשיבה השניה. דיון זה זומן בעקבות סרובו של משרד זה לקבל כתבי בי-דין עבור המשיבה השניה ובקשתה של המערערת לדיון בערעור במעמד צד אחד. עורכת-דין ויויאן קסטלס ממשרד עורך-דין רפאל דינרי ושות' ידעה על הדיון שנקבע, אך משום מה לא טרחה להופיע אליו. תחת זאת, ראתה לנכון לשלוח לבא-כוח המערערת מכתב נוסף בעניין הייצוג. בשוליו נתבקשה הצגתו 'בכל פניה לערכאות בקשר לנ"ל'. עורך-דין קסטלס לא הגיבה במישרין לבית-המשפט על הבקשה לדיון בערעור במעמד צד אחד או על ההזמנה לדיון, וכאמור, לא ראתה גם להופיע לדיון. התנהגות זו ראויה לגינוי, ויש בה משום זלזול בבית-המשפט ובצוויו. כתיבת מכתב לבא-כוח הצד שכנגד אינה פוטרת עורך-דין מן החובה להענות להזמנת בית-המשפט ולהופיע לדיון, או לפחות מן החובה להגיב להזמנה ולטעון כי לא היה מקום לשולחה. מכאן, לגופו של עניין.
במהלך הדיון התברר, כי באי-כוח המערערת אינם טוענים כי המשיבה השניה מיוצגת על-ידי משרד עורכי-הדין רפאל דינרי ושות'. הטענה היא אך, כי משרד זה מהווה את כתובתה הרשומה של המשיבה השניה, ומכאן את הכתובת להמצאת כתבי בי-דין עבורה.
על-פי תדפיס פרטי החברה המעודכנים, כפי שהם מופיעים אצל רשם החברות, כתובתה של החברה היא: 'תל-אביב, שדרות רוטשילד 66, עורך-דין רפאל דינרי, מיקוד 65785'. תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי 'המצאת כתבי בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד...' (ראה ע"א 77/85 אסקר בע"מ נ' כסאות ישראל בע"מ, פ"ד ל(1) 77, 82). בענייננו אין חולק, כי סיכומי המערערת נמסרו והתקבלו במשרד עורך-דין דינרי ושות'. עורכת-דין קסטלס אישרה זאת במכתב מיום 96, בו הסכימה גם כי משרדה הוא הכתובת הרשומה של החברה.
לפיכך, אני קובעת כי סיכומי המערערת נמסרו כדין למשיבה השניה. אני מאפשרת למשיבה זו להגיש את תשובתה, על-פי צו כב' הנשיא בדבר סיכומים בכתב מיום 96 עד ליום 97."
ב- תב"ע (ת"א) נב/536-3[130] הנתבעת חוייבה להציג מסמכים המאשרים את הטענה בדבר תאונת הדרכים. נקבע כי:

"4. לנתבעת נשלחה הזמנה להוכחות לפי הכתובת "הרצל 91 ראשון לציון". ההזמנה נחתמה על-ידי מר צפריר גרוס.
5. ביום הדיון לא התייצב איש מטעם הנתבעת וניתן פסק-דין בשתי התביעות בהעדר הנתבעת.
6. ביום 2.3.92 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד וטענה כי ההזמנה ליום 4.2.92 לא הגיעה לידיה כלל.
לטענת מר מילמן, מנהל הנתבעת, לא נשלחה ההזמנה לכתובתה הרשומה של הנתבעת והאיש שחתם על פסק-הדין אינו קשור לנתבעת.
7. הנתבעת אף הגישה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ובה הוחלט כי הליכי הוצאה לפועל יעוכבו במידה והנתבעת תפקיד סכום בקופת בית-הדין.
8. ביום 7.4.92 הגישה התובעת בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט ובה ביקשה לאכוף את הנתבעים, במאסר או בקנס, למלא אחר פסק-הדין מיום 4.2.92.
הוחלט כי הדיון בבקשה זו יתקיים, במידת הצורך, לאחר הדיון בבקשה לביטול פסק-הדין.
9. ביום 20.6.92 התקיים בפנינו דיון בבקשה לביטול פסק-הדין. מר ראובן מלמן נחקר על תצהירו והצהיר כי רכבו ניזוק בתאונה ונגרר ממקום התאונה. כן העיד מר מילמן כי הוא מכיר את האיש שחתם על אישור המסירה לנתבעת, אך ההזמנה לדין לא נמסרה לו על ידיו.
מר מילמן טען כי ההזמנה לא נשלחה לכתובת הרשומה של הנתבעת, כי מר גרוס צפריר לא היה עובד הנתבעת וכי ההזמנה לא הגיעה לידיו.
10. הצדדים ויתרו על סיכומים בכתב וביקשו שבית-הדין יחליט על סמך החומר שלפניו.
11. לאחר שסקרנו ועיינו בכל החומר שבפנינו אנו קובעים כי יש לבטל את פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד כנגד הנתבעת וזאת מכיוון שלא בוצעה לנתבעת מסירה כדין.
אמנם אין אנו משוכנעים כי מר מילמן לא ידע על מועד הדיון אך אין אנו יכולים לקבוע בפסקנות כי הדבר הודע לו.
דרך ההמצאה שנעשתה בתיק אף אינה עונה על דרישות תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי וזאת מאחר וההמצאה לא נעשתה במען הרשום של הנתבעת.
משקבענו כי ההזמנה לא נשלחה למען הרשום של הנתבעת, ואין וודאות כי נמסרה לידי מנהל הנתבעת – הרי שלא היתה המצאה כדין וחובת הצדק מחייבת לבטל את פסק-הדין.
12. לפיכך אנו קובעים כי פסק-הדין מיום 4.2.92 מבוטל.
הנתבעת תגיש כתב הגנה בשני התיקים בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו עם העתק ישירות לצד שכנגד.
13. לאור התוצאה אליה הגענו – נמחקות הבקשות לבזיון בית-הדין ולעיכוב הליכים.
14. אין צו להוצאות."
ב- תב"ע (י-ם) שן/293-12[131] נדונה בקשה לביטול פסק-דין. נקבע מפי כב' הרשמת רונית רוזנפלד:

"1. עניינה של החלטה זו בקשה לביטול פסק-דין בתיק מס' שן/1-270 שניתן בהעדר הגנה מטעמה של המבקשת שהיא הנתבעת באותו תיק. המבקשת מפרטת טעמי הבקשה בתצהירה. לטענתה היא לא קיבלה לידיה את כתב התביעה אלא לאחר מתן פסק-הדין. כמו-כן לגופה של התביעה טוענת המבקשת כי לא נתקימו יחסי עובד מעביד בינה לבין המשיב וכי אם מגיעים למשיב תשלומים כלשהם כשכר עבודה או תשלום אחר, הרי שהם מגיעים לו מאת הנתבעים 1, 3 ו- 4 באותה התביעה ולא ממנה.
יצויין כי בשלב הסיכומים טען המשיב כי אל לו לבית-הדין להיזקק לבקשה מאחר שהוגשה באיחור של שלושה ימים. פסק-הדין הובא לידיעת בא-כוחה של המבקשת ביום 20.3.90 והבקשה הוגשה אך ב-2.4.90 (מידע זה בדבר המועד שבו הגיע פסק-הדין לידי עורך-דין חייט, בא-כוח המבקשת, נתברר במהלך הדיון).
יצויין כי כל שנתברר במהלך הדיון היה המועד שבו הגיע פסק-הדין לידיו של עורך-דין חייט. לא נתברר כלל מתי הובא פסק-הדין לידיעתה של המבקשת עצמה, וממתי נתמנה עורך-דין חייט לשמש בא-כוחה של המבקשת בתיק הבקשה. לאור אלו, ולאור העובדה שדובר אך "באיחור" (שכלל אין זה ברור כי הוא אמנם איחור) של שלושה ימים, לא יעתר בית-הדין לבקשת המשיב, לדחות את הבקשה מן הטעם שלא הוגשה במועד.
2. בית-הדין קיים דיון בבקשה ובו נחקרה המצהירה על התצהיר שהגישה.
משנטענה הטענה כי כתבי בי-דין לא הומצאו לידיה של המבקשת ידון בית-הדין קודם לכל בטענה זו, שכן, אם ישוכנע כי אמנם לא היתה המצאה כדין של כתבי בי-דין לידי המבקשת, כי אז יבוטל פסק-הדין מטעמי הצדק, ולא יהיה לו לבית-הדין כל צורך לדון בסיכויי ההגנה בתיק.
3. לנושא ההמצאה מפנה בית-הדין אל אישור המסירה המצוי בתיק בית-הדין. על גבי השובר שבתיק בית-הדין (הוא השובר המצורף כרגיל אל עותק כתבי בית-דין) נרשם כי הוא מיועד אל: חג'ג רינה גב' ויואן + יצחק אליהו בית המאפה אורנים. במקום המיועד לחתימת המבקש מצויה אך חתימה אחת. מן הצרוף: חג'ג רינה גב' ויואן לא ברור כלל אם הכוונה לאישיות אחת או שמא שתיים. בפסק-הדין מתייחס בית-הדין אל המבקשת כנתבעת נפרדת, ואולם השם המצויין בפסק-הדין הוא שמה הפרטי של המבקשת בלבד.
לכל אלו מצטרף האמור בתצהירה של המבקשת והדברים שהושמעו במהלך הדיון בבקשה אליהם תבוא התייחסות בהמשך.
בא-כוח המשיבה לא האריך בחקירתו את התובעת בשאלת המצאתו של כתב התביעה לידיה. לשאלתו את המבקשת: ממתי את ידעת שהוגשה תביעה נגד?" השיבה המבקשת "היום". המבקשת אף הבהירה כי הבוקר הסביר לה בא-כוחה מה כתוב בו. בית-הדין התרשם מן הדיון והתרשמות זו יש לה בסיס גם ברישומים בפרוטוקול כי המשיבה אינה דוברת היטב את השפה עברית וקרוב לודאי ששאלתו של בא-כוח המשיב לא היתה מובנת לה. בכך בעצם התמצתה החקירה לעניין המצאתו של כתב התביעה.
4. לשאלות בית-הדין בתום חקירתה הנגדית של המבקשת השיבה המבקשת כי עזבה את בית המאפה (הוא המקום שאליו הומצא כתב התביעה והוא גם מקום העבודה הנטען) במהלך חודש ינואר. לטענתה כשהתובע עזב (על-פי כתב התביעה בסוף חודש ינואר), היא כבר לא היתה במקום. יצויין כי התובע עצמו, בעדותו בפני בית-הדין בתביעה שהגיש העיד כי: 'במקום לפתוח ב-15.12 פתחו ב-7.1.90 שבוע אחרי הפתיחה היו מריבות בין השותפים. הודיעה לי ויויאן שהיא פוטרה. השותפים שנותרו אמרו לי להמשיך לעבוד עד סוף החודש...' (ראה בשורות 10-14 לעדותו של התובע).
אין אם כך מחלוקת כי במהלך חודש ינואר עזבה המבקשת את בית המאפה ארנים המקום שאליו הומצאו כתבי בי-דין. משנשאלה המבקשת על-ידי בית-הדין אם לאחר עזיבתה את בית המאפה נהגה לקבל דברי דואר שהגיעו עבורה לשם, השיבה – 'לא קיבלתי כל דואר בבית המאפה', וכי לא קיבלה הזמנה לדיון וכתב תביעה בשעתו. כתב התביעה הומצא למקום ביום 14.2.90.
5. מן התרשומות שבתיק, עולה, כי פסק-הדין שניתן גם הוא הומצא בדרך לא דרך לידיה של המבקשת. מתברר כי התובע עצמו העביר את פסק-הדין לאחד "עורך-דין דניאל", והוא העביר את פסק-הדין לידיו של עורך-דין חייט (הוא בא-כוחה של המבקשת בבקשה זו) ובדרך זו הובא פסק-הדין לידיעתה של המבקשת.
בית-הדין לכן קובע כי במועד שבו הומצא כתב התביעה לכתובת בית המאפה אורנים לא היתה המבקשת במקום. בית-הדין נותן אמון בגרסת המבקשת כי היא לא קיבלה לידיה את כתב התביעה בשעתו.
6. השאלה שנותרה לבירור הינה האם בכל זאת היתה מסירה כדין וזאת בהתחשב בעובדה שהמבקשת היתה שותפה עם שני הנתבעים האחרים ושהשותפות ביניהם פורקה ביום 6.2.90. לטענת בא-כוח המשיב, המצאה לשותפות היתה בזמן שהמבקשת היתה חברה בה והיה לה מעמד בשותפות, ומאחר שההמצאה היתה לאותו גוף משפטי, הרי שהיא מחייבת אותה (ראה עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7-17). ואכן על-פי תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המצאה לשותפות יכולה שתהא במסירה לאחד השותפים. לעניין זה מפנה בית-הדין אל אישור המסירה המצוי בתיק בית-הדין.
על-פי אישור זה הומצא כתב התביעה לבית המאפה אורנים ביום 14.2.90 הוא מועד שבו השותפות כבר לא היתה קיימת ועל-כן אין די במסירה לאחד השותפים באותו מועד, כדי להוות המצאה כדין למבקשת.
ועל-כן, לאחר ששוכנעתי כי לא היתה מצאה כדין של כתב התביעה למבקשת אין כל צורך בבירור סיכויי הגנה בתיק ופסק-הדין יבוטל מטעמי הצדק. הבקשה מתקבלת. המשיב ישלם הוצאות הבקשה בסך 200 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק."
ב- ע"א 23/83[132] נקבע לעניין המצאת כתבי בית-הדין מפי כב' השופטת ש' נתניהו כי:

"החברה, כפי שציינה הנשיאה המלומדת של בית-המשפט קמא, "נעלמה ואיננה". בכתובת משרדה הרשום לא נמצא איש, ומנהליה, כאמור, אינם יושבים בארץ. לפיכך נענתה הנשיאה הנכבדה לבקשת בא-כוח המשיבים והורתה על תחליף מסירה של המרצת הפתיחה בדרך פרסום בעיתון, וכך הוזמנה החברה, אך לא התייצבה.
המערערים והחברה לא הגישו תצהיר תשובה להמרצת הפתיחה. הנשיאה המלומדת דחתה את בקשתו של עורך-דין דה-שליט, בא-כוח המערערים בערעור זה, לדחות את הדיון למועד אחר, נתנה פסק-דין נגד שני המערערים ונגד החברה בהתאם למבוקש והטילה את הוצאות הבקשה, כולל הוצאות פרסום ההזמנה לחברה, על שני המערערים ועל החברה הדדית...
ב. מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 439 מתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, שהיתה אז בתוקף (ראה כיום תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)...
נראה, כי עורך-הדין דה-שליט עצמו התקשה לשמור כאן על קו הפרדה בין פעולתו בנושא ההסכמים בשם שני המערערים לבין צימצום סמכותו לייצג בבית-המשפט את המערער בלבד. כשהוא אומר "יפוי-הכוח שנתנו" ברור שהמלה "מרשי", הקודמת למילים אלה, נאמרה בלשון רבים. מצד אחר, ההסכמה, שעורך-דין לי יפעל על-פי ייפוי-הכוח (שבעצם אינו דרוש כלל), ניתנת רק בשם המערער. הודעתו, שיברר אם יוכל לתת הסכמה גם בשם המערערת, איננה עומדת בסתירה לכך, שהוא מוסמך ופועל בנושא גם בשמה, אך ביחסים שבינו לבינה כמרשה אינו רשאי לתת הסכמה בלי לקבל ממנה הוראות.
בישיבה השניה מבקש עורך-דין דה-שליט דחיה. את הצורך בה הוא מנמק בכך, ששותפו יצא לארצות-הברית וייפגש שם עם שני המערערים במגמה לסיים את התיק ולהעביר את הדירה למשיבים.
העובדה, שלא הוגש לבית-המשפט ייפוי-כוח מאת המערערת וככל הנראה לא היה אז בידי עורכי-הדין הנ"ל, אינה גורעת מסמכותם. סמכות, הניתנת לעורך-דין, יוצרת שליחות, שחוק השליחות, התשכ"ה-1965, חל עליה, והיא איננה חייבת להיעשות בכתב (סעיף 3(א)). גם הוראות חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, הדנות בשליחות הספציפית ביחסי עורך-דין ולקוח, אינן מחייבות הרשאה בכתב. תקנה 433 מתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, שהיתה בתוקף באותה עת (כיום תקנה 472 מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), היא הדורשת הגשת ייפוי-כוח לבית-המשפט. אך הוראה דיונית זו, שיכולה לשמש מניעה לפעולת עורך-דין בבית-משפט ללא ייפוי-כוח בכתב, אינה יכולה לפגוע ביחסי שולח ושלוח, אם כאלה נוצרו בדרך אחרת.
מכל מקום, די בכל האמור כדי להצביע על כך, שעורכי-הדין דה-שליט וננטל פעלו בנושא ההסכמים כעורכי-הדין של המערערת, גם אם לא הוסמכו לייצג אותה במשפט. פעולתו של עורך-דין אינה מתמצה בייצוג לקוחו בבית-משפט. היא משתרעת גם על פעולות בעלות אופי משפטי אחר (ראה סעיף 20 של חוק לשכת עורכי-הדין). כפי שכבר צויין, די לצורך תקנה 439, שמקבל ההמצאה יהיה עורך-הדין של הנמען, ואין התקנה דורשת, שיהא מוסמך לייצג את מרשו בבית-המשפט דווקא. אין כל טענה, ובוודאי לא ראיה, שהמרשה, המערערת, שללה מעורכי-הדין דה-שליט וננטל את הסמכות, שחזקה עליהם שקיימת להם כעורכי-דינה, לקבל בשמה כתבי-בי-דין. כל שנאמר במכתב הנ"ל של עורך-דין דה-שליט הוא, שקיבל מן המערער הרשאה לקבל כתבי-בי-דין בשמו בלבד.
ד. כל תכליתה של הזמנה היא להביא לידיעת הצד את קיומה. אין תכליתה, שהכתב עצמו דווקא יימסר לידי הנמען (ע"א 362/66 הופמן נ' Fordhan Fuel Oil Co. Inc., פ"ד כ(4) 222, בעמ' 224). אין טענה מפי המערערת, כי עורכי-הדין דה-שליט וננטל לא הודיעו לה על ההזמנה, שהיתה מונחת במשרדם קרוב ל-20 יום (כעולה מתאריכי המכתבים המצורפים לתגובת בא-כוח המשיבים ב- ב"ש 89/83). כל מה שנאמר בתצהירה (באותה ב"ש 89/83 לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן בהיעדרה) הוא, כי מעולם לא קיבלה הזמנה. יתרה מזאת, אין כל טענה מפיה, כי עורכי-הדין דה-שליט וננטל לא פעלו כעורכי-הדין שלה או כי לא היו מוסמכים לקבל המצאה בשמה או לבקש דחיית המשפט בשמה ולהצהיר את שהצהירו בישיבות בית-המשפט קמא.
ה. לא זו בלבד שההמצאה בוצעה, איפוא, כדין לפי הוראות תקנה 439, אלא שבהתחשב בכך, שבכתובת הנתונה בהסכם לא ניתן היה למצוא את המערערת, שעזבה את הארץ בלי להשאיר כתובת, ההמצאה לעורכי-הדין של המערערת, שטיפלו בשמה באותו נושא, היתה הדרך היחידה היעילה להביא את דבר ההזמנה לידיעתה.
ו. בסיכומיו הכתובים מעלה בא-כוח המערערת לראשונה את הטענה, כי בהיות מרשתו מתגוררת בחו"ל חובה היתה לבצע את מסירת ההזמנה רק לאחר נטילת רשות מבית-המשפט על-פי תקנה 467 מתקנות התשכ"ג (כיום תקנה 500 מתקנות התשמ"ד). משהדבר לא נעשה, כך הטענה, נטול היה בית-המשפט קמא סמכות לדון בתביעה.
גם בטענה זו אין כל ממש. אכן, הזמנתו של נתבע היושב מחוץ לסמכות בתי-המשפט הישראליים היא המקנה את סמכות השיפוט לבית-המשפט לדון בתביעה (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי – פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 25-30, 181-182). גם כשמדובר בנתבע היושב בתחום הסמכות דרושה המצאה כדי להקנות לבית-המשפט את הכוח לדון בתביעה (שם, בעמ' 173-174). אך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להקנות את הסמכות לדון אותו. כך כאשר הוא מזדמן לישראל וניתן להזמין אותו באופן אישי, וכך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בכל דרך אחרת שהתקנות מתירות, כגון מסירה למורשה או לעורך-דין. ראה זוסמן, שם, בעמ' 25-26, 28-29. אומר המחבר, בעמ' 29:
'... מסירת ההזמנה לנתבע, בהתאם לסדרי הדין הנוהגים בארץ, משמשת לא רק אמצעי להודיע לנתבע שנפתחו הליכים משפטיים, אלא היא גם מקנה לבית-המשפט המוציא את ההזמנה את כוח השיפוט לגבי אותו נתבע, ומטילה עליו בדרך זו את המרות של השיפוט הישראלי. ניתן לומר, כי כוח השיפוט של בית-המשפט, כפי שנקבע בחוק, נשאר רדום, עד אשר קם בעניין פלוני עם מסירת ההזמנה לדין.'
ראה גם ע"א 403/64 ש' לוינסון ואח' נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1) 108.
רק אם לא ניתן לבצע את המסירה בארץ באחת הדרכים המותרות על-פי התקנות, נזקק התובע לרשות בית-המשפט להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל. רשות זו תוכל להינתן במקרים המפורטים בתקנה 467 מתקנות התשכ"ג (תקנה 500 מתקנות התשמ"ד), ואין כל ספק, שהתביעה בהמרצת הפתיחה הנדונה כלולה לפחות באחד מאותם המקרים. ללא רשות כזו אין תובע רשאי לבצע המצאה מחוץ לסמכות. אם לא הומצאה הזמנה או הומצאה ללא נטילת רשות, לא קנה בית-המשפט סמכות לדון בתביעה. אך על חוסר הסמכות הבינלאומית, להבדיל מחוסר סמכות עניינית, יכול הנתבע לוותר אף בשתיקה, ולעניין זה דומה הדבר לחוסר סמכות מקומית (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 29 הערת שוליים 80 ובעמ' 183; ע"א 483/65, בעמ' 220).
ויתור זה בשתיקה ניתן להסיק ממה שנאמר וממה שלא נאמר על-ידי עורך-דין דה-שליט בפרוטוקול בית-המשפט ומהעובדה, שאף בהודעת הערעור, שהוגשה אף היא על-ידי עורכי-הדין דה-שליט וננטל, לא הועלתה כל טענה בדבר חוסר סמכות. הטענה היתה רק זו, שלמערערת לא נמסרה הזמנה.

[120] ר"ע 526/83 יוסף פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט, פ"ד לז(4) 485.
[121] ע"א (חי') 205/04 חורי חנא נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(4) 2562.
[122] בש"א (אשד') 1186/04 פטר את בניו בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ סניף גור, תק-של 2004(4) 984.
[123] ת"א (י-ם) 2287/00 סופי צ'סר ואח' נ' הארגון לשחרור פלסטין (נתבע 2) ואח', תק-מח 2004(1) 5281.
[124] בש"א (י-ם) 580/03 דלא אל ברקא רנט נ' מר יוסף כבאבו, תק-מח 2003(2) 131.
[125] ד"מ (נצ') 1196/02 נדיה גולביונב נ' אר.די.אף. ריהוט מודרני בע"מ, תק-עב 2003(1) 825.
[126] ע"ב (נצ') 1088/01 מיכל יגורוב נ' אלוש אורטופדיה בע"מ ואח', תק-עב 2002(3) 1338.
[127] ע"ע 135/99 אליהו חברה לביטוח נ' א.ח.ב. שירותי ניהול, תק-אר 2000(2) 367.
[128] בר"ע (י-ם) 2244/96 מאג'יד חדאיד נ' פאר לי שיווק, תק-מח 97(1) 2244.
[129] ע"א 7887/95 Valentino Globe B.V bpxe nph fcus , תק-על 96(4) 88.
[130] תב"ע (ת"א) נב/536-3 יעקובי אופירה נ' מימד שרותי, תק-עב 92(2) 355.
[131] תב"ע (י-ם) שן/293-12 ויויאן סנטס נ' פיקארד ברנרד, תק-עב 90(3) 179.
[132] ע"א 23/83 סוזן ריטה יוחימק ואח' נ' תרז קדם ו-2 אח', פ"ד לח(4) 309.