המצאה למדינה (תקנה 485)

תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"485. המצאה למדינה (תיקונים: התשנ"ה, התשנ"ו)
המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית-המשפט הדן בתובענה; היה בית-המשפט הדן בתובענה בית-המשפט העליון – משרד פרקליטות המדינה."
ב- ע"א 3836/04[133] נדונה השאלה מתי "המצאה" של כתב בי-דין למדינה, תהיה בבחינת המצאה כדין לעניין המועדים הקבועים. האם די "בידיעה" על מתן פסק-דין או צריך שתהיה "המצאה" כדין, כדי שיתחיל מירוץ הזמן להגיש ערעור? נקבע מפי כב' הרשם עודד שחם:

"4 (א) לעניין זה קיימות שתי גישות בסיסיות. גישה אחת מתמקדת בשאלת חוקיותה של ההמצאה שנעשתה. גישה זו אומצה, למשל, על-ידי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, אשר פסק כי '... בהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל ה'ידיעה'. לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה' (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד (2) 840).
ניתן אף להצדיק הלכה זו באינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) ב- ע"א 121/60 שרונה נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187, 2189, בציינו כי 'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז... יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין'.
(ב) כנגד גישה זו, קיימת פסיקה המצדדת בכלל גמיש יותר, אשר מתמקד בידיעתו של בעל דין על ההחלטה שהומצאה. גישה זו מעוגנת בכך שתכלית ההמצאה היא הבאתו של עניין לידיעתו של בעל דין. אם תכלית זו התקיימה, אין מקום, לפי גישה זו, לכך שפגם טכני במהותו בהליך ההמצאה יגרור מסקנה כי ההמצאה היתה כלא היתה. גישה זו נתקבלה בכמה מקרים (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328; רע"א 1113/97 אסמעיל נ' סלימן, תק-על 97(2) 59).
(ג) בפרשה אחרת שנדונה בפניי לאחרונה (בש"א 6171/04 מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2004(3) 405) ציינתי, כי בדרך-כלל ניתן בפסיקה משקל לפגמים בהמצאה כאשר אלה גרמו לאי-ודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין, או למועד האחרון להגשת הליך. לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה (ראו, להבחנה דומה, ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, דינים עליון נט 283).
עוד צויין בפרשת מיכאלי, כי גישה זו תואמת את הוראת תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984, בה נקבע, כי 'אי-קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא-אם-כן הורה כך בית-המשפט'. הוראה זו מחילה על תקנות סדר הדין האזרחי את עיקרון הבטלות היחסית על תקנות סדר הדין האזרחי. היא מסמיכה את בית-המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, את כלל נסיבות העניין, ובהן חומרת הפגם בו מדובר, האם גרם הפגם לתקלה כלשהי, האם גרם לפגיעה כלשהי בציפיות או בזכויות הדיוניות של מי מבעלי הדין, האם יצר הפגם אי-וודאות העלולה להשליך על תקינות ההליך, האם מנע הפגם את מימוש תכליתו של ההליך בו מדובר או פגע פגיעה של ממש בתכלית זו, וכפועל יוצא מכל אלה, האם יש הצדקה למסקנה כי בשל הפגם שנפל, ההליך הנוגע לעניין היה חסר תוקף. צויין, כי הוראה זו מאפשרת, בעיקר באותם מקרים בהם פגם בהמצאה לא הטיל צל על ידיעתו של בעל דין על החלטה ולא עורר אי-ודאות של ממש בדבר המועד להגשת הליך, לקבוע כי חרף הפגם, אין לומר כי לא בוצעה המצאה כדין.
5. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה זה? נראה לי, כי קיימים במקרה זה שלושה מרכיבים בולטים, אשר בהצטברם מונעים קביעה כי נוכח מסירת ההחלטות לידי אורגנים שונים של המדינה נוצרה ידיעה השקולה להמצאה.
6. ראשית, בנסיבות העניין קיים ספק של ממש בדבר המועד האחרון להגשת ההליך. הפער בין המועד לגביו טוענת המשיבה כי גובשה ידיעה לבין המועד בו בוצעה המצאה כדין הינו של ימים. קיימת אי-ודאות בדבר טיב הידיעה של הפרקליטה שטיפלה בעניין במועד הרלוונטי, היא הגב' אנגלרד, עד ליום 8.3.04, בו הומצאה ההחלטה כדין לידי המערער. ספק זה פועל כנגד אימוצו של כלל הידיעה במקרה זה.
7. (א) שנית, אין כל טענה כי בוצעה המצאה כדין לידי המערער לפני יום 8.3.04. אף אין יסוד לקבוע כי בוצעה המצאה כאמור. אינני סבור, כי זהו מקרה מתאים להפעלת הוראת הבטלות היחסית שבתקנה 526 לתקנות סדר הדין.
כפי שעולה מן התצהיר של הגב' אנגלרד, אשר צורף לתגובת המערער, בפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי) עובדים מעל 80 פרקליטים, ובפרקליטות מיסוי וכלכלה 17 פרקליטים. כל אחד ואחד מפרקליטים אלה מייצג, מעצם תפקידו, את המדינה, ובכלל זה, את המערער. עם זאת, ידיעתו של אחד הפרקליטים על החלטה פלונית שהגיעה לידיו שלא בדרך של המצאה פורמלית, בעניין בו אינו מטפל, אינה מלמדת בהכרח על ידיעה של הגורם המטפל הרלוונטי על ההחלטה. במצב זה, אין הצדקה לקבוע כי ידיעתו של פרקליט כלשהו על ההחלטה שקולה להמצאה לידי המערער, שכן אין בידיעה כזו בהכרח כדי להניע את תהליך השקילה וההחלטה לגבי הגשתו של הליך ערעורי, ואין היא יוצרת אצל המערער מודעות, בכוח או בפועל, לכך שמירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי אמנם החל.
זאת ועוד, קביעה כי בנסיבות כגון דא קיימת שקילות בין ידיעה של פרקליט פלוני לבין המצאה עלולה ליצור תקלות רבות, מהן חושש המערער, ובצדק. במהלך העניינים הרגיל, ניתנות החלטות רבות על-ידי בתי-המשפט. אין כל דרך מעשית לעקוב אחר הידיעה של כל אחד ואחד מן הפרקליטים בפרקליטות לגבי כל אחת ואחת מהחלטות אלה. יצירה של שקילות בין ידיעה כאמור לבין המצאה תגרום לריבוי התדיינויות. היא אף עלולה לתמרץ תמרונים שונים, אשר מטרתם אינה תמיד להביא עניין פלוני לידיעת הגורם הרלוונטי דווקא.
(ב) במקרה שבפניי, הידיעה של פרקליטה אחת (הגב' בורשטיין) על ההחלטה הרלוונטית לא יצרה אצל המערער מודעות, בכוח או בפועל, לכך שהחל מירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי. המדובר בפרקליטה שאינה מטפלת בעניין הרלוונטי, וידיעתה על ההחלטה נבעה אך מכך שטיפלה במקרה דומה. כבר צויין לעיל, כי קיימת אי-בהירות בדבר טיב הידיעה של באת-כוח המשיב בהליך שבכותרת עד ליום 8.3.04, הוא יום ההמצאה כדין לידי המשיב, ונראה כי ההחלטה עצמה לא הגיעה לידיה עד אותו מועד. במצב זה, אין כל הצדקה עניינית במקרה זה לקבוע, כי חרף העדרה של המצאה כדין, יש לראות את מירוץ המועדים כאילו החל במועד הידיעה של הגב' בורשטיין על ההחלטה (השוו רע"א 5985/03, ע"א 6112/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד נח(1) 394).
באופן דומה, המשלוח באמצעות הפקסימיליה למשרדי המערער ברחובות אף הוא אינו בגדר המצאה כדין, העשויה להחל את מירוץ המועדים. בצדק ציין המערער, כי בתקנה 485 נקבעה דרך ברורה להמצאה לידי המדינה, על-מנת למנוע תקלות וקשיים. יישומה של התקנה פשוט, ויש בה היבט בולט של ביטחון וודאות משפטיים בדבר המועד בו בוצעה המצאה ובו מחל מירוץ המועדים להגשת ערעור. במקרה זה, ההחלטה הומצאה לידי גורם אשר אינו אמון כלל על תהליכי השקילה וההחלטה להגשת הליך ערעורי. במצב זה, לא ניתן לראות בידיעתו של אותו גורם משום תחליף רלוונטי להמצאה, אשר בגינו ניתן להתגבר על הפגם בהמצאה.
8. שלישית, אין במקרה זה כל טענה מעשית לשינוי מצב לרעה של המשיבה על יסוד הנחה כי נוכח הידיעה של גורמים אלה או אחרים אצל המערער או בפרקליטות, חלף המועד להגשת הליך ערעורי לבית-משפט זה. אף מנקודת מבט זו, לא מצאתי כל הצדקה עניינית לקבוע כי מירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי לבית-משפט זה החל בטרם מועד ההמצאה כדין, הוא יום 8.3.04.
9. (א) ודוק. אינני מתעלם מכך, שבהקשר קרוב נקבע כי על מבצע ההמצאה לידי המדינה לא רובץ הנטל לגלות ולדעת למי, במנגנון הממשלתי, עליו להמציא כתב בי-דין (ראו ע"א 1796/90 פירר נ' ההוצאה לאור משרד הביטחון, פ"ד מו(3) 866, שם נקבע הדבר לגבי המצאתו של צו עיקול לידי חשב משרד הביטחון, ולא לידי היחידה הרלוונטית באותו משרד). שיקול זה מבוסס על ההבנה, כי חיוב לאתר את הגורם המסויים יוצר הכבדת יתר, שכן המדובר ב'... משימה קשה של חקירה ודרישה בנבכי המבנה והניהול הפנימיים של המשרד הממשלתי, שאותה יחידה מהווה חלק ממנו' (שם,שם). הדברים מבוססים גם על התובנה, כי מבנהו של משרד ממשלתי הינו, פעמים רבות, מורכב ומסועף.
ברם, דווקא שיקולים אלה מצדיקים, במקרה כגון זה, זהירות רבה בסטיה ממבחן ההמצאה הפורמלי. שיקולים אלה מצדיקים הקפדה יתרה על כך, שההמצאה תהא לידי גורם אחד אצל הרשות, שהוא בעל הסמכות לקבלת כתבי בי-דין, והוא גם האחראי לניתוב כתבי בי-הדין למענם הנכון. משעה שהמצאה כזו נעשתה, האחריות לכך שהניתוב בוצע כהלכה רובצת על הרשות. אך כל עוד לא נעשתה המצאה כדין, יש לראות דווקא בשיקולים האמורים הנוגעים למורכבות המערכת הממשלתית משום נימוקים כבדי משקל שלא לקבוע, כי ידיעתו של פרקליט זה או אחר יוצרת, מניה וביה, מודעות של המדינה להחלטה ולתוכנה, הגוררת עימה את תחילת מירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי.
(ב) אשר לטענת המשיבה, כי אין זה סביר כי דבר ההחלטה לא היה ידוע למנהלת המחלקה הרלוונטית בפרקליטות, היא המחלקה הפיסקלית, בעקבות ידיעתה של הגב' בורשטיין על ההחלטה, הרי שאף בכך אין כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי. אין כל אינדיקציה האם ידעה מנהלת המחלקה על ההחלטה, ומתי. אפילו ידעה על עצם מתן ההחלטה, ברי כי בכך אין דרישת הידיעה באה על סיפוקה, שכן לשם כך נדרשת, לכל הפחות, גישה להחלטה גופה, וידיעה של תוכנה. ספק רב אם ניתן לשחזר עניין זה עתה, במידת דיוק המאפשרת לקבוע אם המועד להגשת הליך חלף אם לאו. יש לשוב ולהזכיר, כי במקרה זה המדובר בעניין של ימים אחדים לכאן ולכאן, עובדה המקשה עד מאוד על הקביעה האם חלף המועד כאמור. שיקולים אלה מונעים את החלתו של מבחן הידיעה במקרה זה, ומצדיקים את החלת מבחן ההמצאה.
התוצאה היא, כי אני קובע שהמועד בו החל מירוץ המועדים להגשת הערעור הינו יום 8.3.04. באין מחלוקת כי במצב זה הוגש ההליך במועד, הבקשה למחיקת הליך נדחית בזה, בלא צורך להידרש לבקשת הארכה החלופית מטעם המערער. המשיבה תישא בהוצאות המערער בבקשה זו בסך 3,000 ש"ח. לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל."
ב- רע"א 5985/03[134] טוען מבקר המדינה כי בית-המשפט המחוזי עירב אותו בסכסוך שהוא אינו צד לו, הפך אותו לספק מידע, והטיל עליו חובות מבלי שעמדתו נשמעה. נפסק מפי כב' הרשם ע' שחם:

"מבקר המדינה הינו רשות של המדינה (ראו בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771, 787-788). עם זאת, אין מדובר בזרוע של הרשות המבצעת, כמו משרד השיכון, כי אם ברשות עצמאית ונפרדת, בעלת מעמד חוקתי, אשר תפקידה לבקר את רשויות המדינה האחרות (ראו בג"צ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, דינים עליון סד 389). לעניין זה נקבע בחוק יסוד: מבקר המדינה באופן מפורש כי 'במילוי תפקידיו יהיה מבקר המדינה אחראי בפני הכנסת בלבד ולא יהיה תלוי בממשלה'...
אגב, ברוח זו הוצא מבקר המדינה מתחולתו של חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, שם נקבע כי מבקר המדינה איננו רשות ציבורית לצורך החוק בכל הנוגע לפעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור (ראו גם בדברי ההסבר שבהצ"ח 2630 מיום 25.6.97)."
ב- בש"א (י-ם) 2246/03[135] נדונה ונתקבלה בקשה לביטול פסק-דין. בית-המשפט קבע כי:

"הסוגיות שנדונו במסגרת הבקשה
א. מהו המועד בו מתחיל מניין התקופה להגשת כתב הגנה – יום הגשת התביעה או יום תשלום אגרת בית-המשפט?
ב. האם המצאת כתב תביעה ללא טופס 2 לתוספת הראשונה לתקנות סד"א (הזמנה לדין) מהווה המצאת כתב התביעה כדין?
ג. כלל 'הידיעה' מול כלל 'ההמצאה', מי גובר?
ד. פרשנות התקנות בנושא ההמצאה.
ה. האם נוסח תקנה 2(א) לתקנות האגרות סובל פירושים שונים?
ו. אימתי יבוטל פסק-דין בהעדר הגנה, שיקולי צדק ותום-לב, ושיקול-דעת בית-המשפט...
דיון
האם היתה המצאה כדין? בתאריך 27.4.03 הומצא כתב התביעה למשרד האוצר. יש לבחון את השאלה האם ההמצאה למשרד האוצר עונה על דרישת ההמצאה כדין למבקשת? תקנה 18 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:
'בהגשת כתב תביעה שאינה בסדר דין מקוצר, ימסור התובע עם כתב התביעה מספר הזמנות לדין, כפול ממספר הנתבעים; הזמנה לדין תהא ערוכה לפי טופס 2.'
תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:
'בהזמנה לדין יידרש הנתבע להגיש כתב הגנה תוך שלושים ימים לאחר המצאת ההזמנה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע בית-המשפט או הרשם.'
המבקשת מסכימה כי כתב התביעה אכן הוגש למשרד האוצר, אולם כדבריה, תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:
'המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית-המשפט הדן בתובענה.'
יוצא, איפוא, לטענתה, כי המען במקרה שלפנינו הינו: פרקליטות מחוז ירושלים.
אין מחלוקת שכתב התביעה הגיע לפרקליטות בתאריך 6.5.03, אך לא בדרך ההמצאה המחוייבת על-פי דין, בתקנה 18 הנ"ל.
האם העובדה שכתב התביעה הגיע למשרדי הפרקליטות, לעניין הפטור מאגרה, עונה לצורך דרישת ההמצאה? המלומד זוסמן, בספרו (מהדורה שביעית) מציין כי:
'אין ידיעה על תוכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין בדרך אחרת, אין דינה דין המצאה, אפילו הגיעה לידיו ממשרד בית-המשפט, ואפילו ביקש הוא מבית-המשפט וקיבל ממנו את המסמך, אלא שהמסמך לא ניתן בידו לשם המצאה.' (עמ' 230)
ביטול פסק-דין ביטול פסק-הדין מחובת הצדק
המלומד, א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 282, מתייחס לסוגיה בכותבו:
'כאשר פסק-הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום – ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש – יבוטל פסק-הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל-דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק-הדין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק".'
כפי שנאמר ב- ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח(1) 395, המוזכר בספרו של השופט גורן:
'פסק-דין אשר ניתן שלא כהלכה... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק-דין זה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו... שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה.'
ראה לעניין זה גם בג"צ 507/85 תמימי נ' שר הביטחון, פ"ד (2) 516, 519 נקבע:
'... גלום רעיון יסודי של עשיית צדק, והוא, כי תינתן לבעל דין שעת כושר להשמיע דברו, בין אם כבר החמיץ את השעה לעשות כן ובין אם לאו, הניע את בתי-המשפט להשתמש בכוח הביטול גם בעניינים שלא באו לפניו ולפי התקנות דווקא...'
כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדונה במסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים בבוא בית-המשפט לבטל פסק-דין שניתן בהעדר הנתבע מציינת מהם שני אדניה:
'האחד – סיבת אי-התייצבותו של בעל הדין: אם התברר כי לא הומצאה הזמנה כדין לנתבע, כי אז יש לבטל את פסק-הדין בין מתוך "חובת הצדק" ובין מהטעם כי בהעדר הזמנה לא קנה בית-המשפט סמכות אישית לדון בעניינו של הנתבע. אם הומצאה הזמנה כדין, עדיין יכול בעל הדין המבקש ביטול לבוא ולהסביר את מחדלו ועשוי להיות כי הסבר זה יניח את דעת בית-המשפט כי נמצא הצדק לאי-ההופעה חרף הזמנתו כדין של בעל הדין.
השני – סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק-הדין. (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז(4) 133, 139. לכל אחד מן ההיבטים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש לייחס להיבט האחר.' (דברי בית-המשפט שם, עמ' 139)
ההתייחסות להליך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד נעשה על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית-המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית-המשפט להעלות את הגנתו. (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, דינים עליון נח 990).
האמנם סדרי הדין הם מכשלה בדרכו של בעל דין או שמא הם כלי עזר לבירור הוגן של המשפט? התייחסו לכך לפני ראשונים וגדולים. כך למשל מובאים על-ידי כב' השופטת אלישבע ברק דברי השופט Bowen:
'איני מכיר שום טעות או שגיאה שבית-המשפט אינו חייב לתקן, אם אין בפניו עניין של תרמית או כוונה להטעות ובלבד שיש בידו לעשות את הדבר מבלי לגרום אי-צדק לצד שכנגד. בתי-המשפט אינם קיימים כדי להטיל משמעת, אלא כדי להכריע בשאלות שבמחלוקת, ובעיני אינם נחשבים תיקונים כאלה כעניין של חסד.' (פרשת Smith Cropper, 1884, 729T.512, 700D.Ch.)
וכדברי השופט Bramwell:
'תמיד נהגתי להתיר תיקון, אלא אם כן הייתי משוכנע כי המבקש לא התנהג בתום-לב, או כי משגהו גרם לפגיעה ביריבו, אשר עליה לא יפוצה בהוצאות או בדרך אחרת.' (Tidesley V. Harper (1878) 10 Ch. D. 39, 398, L.T.
552; שם ב- ע"ע 1208/01 גליקמן נ' שטינפלד, תק-אר 2002(2) 228).
זכות הגישה לערכאות:
א. זכות הגישה לערכאות הינה אחת מזכויות היסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו למשל – ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח, פ"ד נ(4) 549, 558).
'הזכות לביטול פסק-דין נגזרת מזכות זו, וגם היא בעלת מימד חוקתי, כפי שכותב המלומד ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, 204: יש לזכור כי הזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד – אילו ניתן לבקשת המבקשת – נחשבת כיום כזכות בעלת מימד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לבית-המשפט. מכוח זכות זו, עשוי בית-המשפט לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, בין מנימוקים אובייקטיבים ובין מנימוקים סובייקטיביים, העשויים בראיה כוללת להצדיק את ביטול הפסק.' (שם, 558)
ב. הדברים יפים אף אם היתה רשלנות של הנתבע, כפי שמדגיש כב' השופט ג' בך בפסק-דינו ב- ע"א 32/83, בר"ע 301/81 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431:
'מהי הסיבה, אשר בגללה לא היתה הופעה מצד המבקש? שאלה זו פחות חשובה מהשאלה הראשונה, אך גם היא בעלת משקל. אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית-המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית-המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט. אולם אם מסתבר, כי אי-ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסויימת מצד המבקש או בא -כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית-המשפט נוטה, בדרך-כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן. במקרה כזה יעדיף בית-המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת (ראה: ע"א 717/72, בעמ' 799, וכן: ע"א 84/81, בר"ע 25/81 ... נראה לי, כי במקרה שלפנינו, לאור העקרונות שפורטו לעיל, היה מקום להיעתר לבקשת המערערת ולבטל את פסק-הדין השלישי של בית-משפט השלום, נושא הערעור... ואשר לסיבת אי-ההופעה, לא היה כאן מקרה של זלזול זדוני כלפי בית-המשפט, אם כי ייתכן מאוד שהיתה רשלנות מצד בא-כוח המערערת. אולם, עובדה היא, שההזמנה למשפט לא הגיעה לידיו של עורך-הדין ובוודאי לא לידיעת המערערת. בנסיבות אלה נראית תגובת בתי-המשפט קמא נוקשה מדיי...' (י. ש. הדגשה שלי) (שם, 440).
בקשות לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה מוגשות חדשות לבקרים בכל ערכאות המשפט לדרגותיהם, וההחלטות בסוגיה זו שזורות בפסיקת בתי-המשפט, ורבות הן. בדוננו בסוגיה עלינו לבחון את פרטי התביעה וסכומה, שכן לא הרי תביעה קטנה או תביעה להימנע ממטרד כהרי תביעה המוגשת בבית-משפט מחוזי, שסכומה נאמד במליוני ש"ח (סכום התביעה שעניינו עולה על-סך 10,000,000 ש"ח), שכן בתביעות על סכום נמוך אדם שאינו מתגונן חזקה עליו שהוא משלים עימה או שהוא סבור שאין מקום להשקיע כספים בניהול התביעה.
יש להניח שאדם שקיבל כתב תביעה בסדר גודל של מיליוני שקלים, לא יישאר אדיש (בין אם מדובר באדם או תאגיד, או המדינה כבמקרה שלפנינו).
"חטיפת" פסק-דין, בז'רגון עורכי-הדין, נחשבת 'כמילה גסה'. זהו נושא כאוב המטריד את העוסקים בתחום, במיוחד כשלעורך-הדין עצמו חלק בשיהוי בהגשת ההגנה (שונה המצב לגבי איחור בהגשת ערעור, יהא זה אפילו איחור קצר הנובע מטעות בחישוב הימים או מפאת מחלת עורך-דין. הפסיקה עסקה בהרחבה בנושא וקצרה היריעה מלפרט בנדון).
הדוגמה שהובאה לעיל לעניין ביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה ניתנה לפני מספר שנים, וכיום הנטיה היא לא לאפשר לתובע ליטול פסק-דין בטרם תתברר הסיבה לאי-הגשת כתב הגנה במועד, ובשלב השני, בדיון בבקשה לביטול פסק-הדין, נוטה הפסיקה, ובצדק, לכיוון ביטול פסק-דין שכזה.
הליך משפטי אמור להתנהל באופן הוגן ומאוזן. יש לפרש, או להתייחס לדבר החקיקה באופן שיאפשר לבעל הדין לקבל את יומו בבית-המשפט, בנושא זה במיוחד, שהרי עקרונות יסוד של שיטת המשפט אצלנו, בין היתר, מושתתים על צדק, הגינות ותום-לב (ראה אהרן ברק, שם, 456).
ביטוי לכך נתנה כב' השופטת ד' דורנר ב- רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג (1.10.02) כדלקמן:
'לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, כי בנסיבות העניין שבפניי, שלילת זכותו של המבקש להישמע בבית-משפט ולהשיג על פסק-דינה של הערכאה הראשונה איננה תוצאה מידתית, על-כן היה מקום להיעתר לבקשתו לביטול החלטת בית-המשפט המחוזי למחוק את ערעורו. שכן, על פני הדברים נראה, כי למבקש טענות הראויות להישמע, וזאת אף אם נניח שלא התייצב לדיון בערעורו עקב רשלנות. 'במקרה כזה יעדיף בית-המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת.' (ראו ע"א 32/83, בר"ע 301/81 אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431, 438-439).
אם בהליך ערעור נפסק כך, על אחת כמה וכמה במקרה שטרם נדונה התביעה לגופה והוכרע בה הדין. סגירת שערי בית-המשפט בפני בעל דין בשל שיקולי יעילות (ראה להלן) תביא לפגיעה בערכאות ובמראית פני הצדק, הגוררת עימה פגיעה באמון הציבור בבית-המשפט.
ראה גם ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171:
'נראה לי כי בנסיבות העניין ראוי היה להעדיף את שיקולי עשיית הצדק על פני ההתחשבות בהסדר דיוני, שעצם כריתתו הוכחה בלתי-הולמת את צרכי הבירור, ושהסטיה ממנו אינה עלולה לגרום למשיבים יותר מאי-נוחות דיונית.'
כלל "ההמצאה" אל מול כלל "הידיעה" המבקשת מפנה לפסק-דינו של כב' השופט ש' לוין בעניין בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2) 840:
'צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה "ידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטיה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.' (שם, 845)
על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו שהידיעה אמנם הגיעה לפרקליטות מחוז ירושלים, אך לגורם שונה, דהיינו זה שטיפל בנושא פטור מאגרה. שהרי, כפי שטוענת המבקשת, המדינה נדרשה להגיב על הבקשה לפטור מאגרה ב"כובעה" כבאת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ולא בהיותה הנתבעת בתביעה. על-כן שליחת כתב התביעה למשרדי הפרקליטות, ללא טופס 2, בכובעה הראשון, אינה עונה על דרישת ההמצאה בהיותה נתבעת.
טענת ההשתק: לטענת המשיבה יצרה המבקשת השתק. ניתן אמנם לטעון כי המבקשת הגיבה לבקשה (שהוגשה בתאריך 29.5.03), לאיחוד דיון בבקשות שבכותרת, שאחת מהן היתה בקשה לסעד ביניים בנוגע להליך, ובכך מודה היא בידיעתה על קיום ההליך. אך יש לבחון את תוכן התגובה: בתגובתה טענה הפרקליטות כי אל לו לבית-המשפט להיזקק להליך מכיוון 'שטרם שולמה האגרה/ניתן פטור מאגרה'. מכאן שהמבקשת לא הודתה בקיום ההליך, אלא התנגדה לו. ושוב, תגובת המדינה לעניין איחוד הבקשות היתה ב"כובעה" כאחראית למתן פטור מתשלום אגרות, ולא בכובעה כנתבעת.
דרך תקיפת פסק-הדין: לטענת המשיבה כי עצם העובדה שכב' השופטת בן עמי קבעה קביעה עובדתית בפסק-הדין שהיתה המצאה כדין, תוצאתה היא שיש לערער על פסק-הדין, ולא להגיש בקשה לביטול. מכיוון שלא עמדו בפני השופטת כל הנתונים המצביעים על כך כי לא היתה המצאה כדין (במיוחד לאור העובדה שפסק-הדין ניתן ללא הגנה), לפיכך ניתן להגיש בקשה לביטול פסק-הדין, לאור העקרונות שפורטו לעיל.
פתיחת ההליך – יום הגשת התובענה או יום תשלום האגרה? המבקשת טוענת כי גם אם נניח כי ההמצאה היתה כדין, האגרה שולמה מאוחר יותר, לאחר פתיחת ההליך (יומיים לפני מתן פסק-הדין), ולכן מירוץ הזמן להגשת כתב הגנה, מתחיל עם תשלום האגרה, ולא עם הגשת התובענה. זאת למרות האמור בתקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי: 'תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין זה תפתח במסירת כתב תביעה לבית-המשפט'...
מסקנתנו, איפוא, היא, שלעניין מניין הימים להגשת כתב הגנה, יש לפרש התקנות באופן שהיום הקובע הינו יום תשלום האגרה. במיוחד במקרה שלפנינו, כאשר המבקשת ציפתה להחלטה בעניין הפטור מאגרה שכן בתקנה 2א' לתקנות האגרות בה נאמר "לא יזקק", וכוונת המחוקק ברורה, דהיינו, שאין לקיים הליך של בירור המשפט בטרם שולמה האגרה.
חיזוק לכך אני מוצא בתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בערעור שכנגד הניתן להגישו:
'... תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב...'
עולה מן האמור שכל עוד לא הוסדרו הנושאים של אגרה וערבון אין למערער הזכות להמציא למשיב את כתב הערעור.
שיהוי: לעניין טענת המשיבה כי המבקשת נהגה בשיהוי ובחוסר תום-לב, בכך שלמרות שנדרשה לפני לשלם את חובותיה לקיבוץ, לא עשתה כן, ראו שוב דבריו של בית-המשפט ב- בר"ע 301/81 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431:
'מהי הסיבה, אשר בגללה לא היתה הופעה מצד המבקש? שאלה זו פחות חשובה מהשאלה הראשונה, אך גם היא בעלת משקל. אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית-המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית-המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט. אולם אם מסתבר, כי אי-ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסויימת מצד המבקש או בא -כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית-המשפט נוטה, בדרך-כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן. במקרה כזה יעדיף בית-המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת.'
גם אם ניתן להבחין ברשלנות מסויימת מצד המבקשת, אני סובר שאין בכך שיהוי וחוסר תום-לב, על-כן לאור הקביעה כי מדובר לכל היותר ברשלנות, סבור אני כי יש להעדיף במקרה זה את כללי הצדק.
תום-לב: ייתכן שלמשיבה היתה סיבה טובה להגיש הבקשה לפטור מאגרה או דחיית תשלום האגרה הואיל ולדעתה מגיע לה כסף מהמדינה בגין העסקה שבוצעה עימה, אולם בהתנהלות המשיבה נפלו פגמים.
המשיבה "הגישה" (ובכוונה איני משתמש במילה "המציאה") לפרקליטות את כתב התביעה, יחד עם בקשה או מסמכים נוספים, והציגה למדינה מצג לפיו אין בכך המצאה כדין אלא שלב ראשון שעל התובעת לעבור בטרם המצאה, דהיינו, שלב הפטור מאגרה. משנתקלה המשיבה בקשיים בקבלת פסק-הדין בהעדר הגנה, אצה רצה ושילמה את האגרה. המשיבה לא הביאה בפני כב' הרשמת בן עמי את מלוא העובדות, דהיינו, שההמצאה לא היתה כדין, היינו, שלא צורפה הזמנה לדין כמפורט בתוספת טופס 2, המזמין את הנתבעת להגיש כתב הגנה תוך 30 יום.
יש בהתנהגות זו משום התנהגות שלא בתום-לב, ונדבך נוסף המביאני להפעיל את שיקול-דעתי בבואי להחליט לבטל את פסק-הדין.
'דרישה לקבלת פסק-דין ללא דיון לגופו של עניין היא פגיעה חמורה בנתבע. יש לעשותה בתום-לב... מתן פסק-דין במעמד צד אחד הוא הליך קיצוני הפוגע בהליך השיפוטי. על-כן יש לאזן בין הזלזול של צד בכללי הפרוצדורה, אם היה זלזול כזה, לנזק שייגרם למי שניתן נגדו פסק-דין.' (כב' השופטת אלישבע ברק ב- ע"ע 1208/01, שם, 231).
סוף דבר
לאור האמור, דין הבקשה להתקבל ופסק-הדין שניתן בהעדר כתב הגנה מבוטל.
להחלטה זו הגעתי הן מחובת הצדק, הן בשל העדר המצאה כדין, הן מן הטעם כי בעת מתן פסק-הדין לא חלף המועד להגשת כתב הגנה באשר מירוץ הזמן מתחיל מיום תשלום האגרה, והן לפי שיקול-דעתי ממכלול הנסיבות, כולן יחד וכל אחת לחוד. הנתבעת תגיש כתב הגנה תוך 30 יום.
לא העמקתי בנושא סיכוי המבקשת בתביעה, הן לאור המסקנות אליהן הגעתי והן מהסיבה שגם המשיבה טוענת שלמבקשת אין הגנה לגבי חלק מהתביעה ולא כולה.
אכן בדרך-כלל, חרף שמתקבלת בקשה לביטול פסק-דין בהעדר הגנה, מחייבים את המבקש בהוצאות משפט הואיל וזכותו של המשיב פסק-דין, והמבקש הוא הגורם להוצאות בבירור הבקשה. אולם, לאור התנהגות המשיבה איני מחייב את המבקשת בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.
הערת אגב
משבושש כתב הגנה להגיע לתיק בית-משפט, ובית-המשפט מתבקש ליתן פסק-דין בהעדר הגנה, מוגשת הבקשה בנוסח: 'בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה'. בתיק זה הוגשו מספר בקשות למתן פסק-דין, ורק בבקשה הרביעית הוסף בכתב יד "במעמד צד אחד" משמע שבא-כוח המשיבה היה ער למשמעות הנובעת מכך! יוצא, איפוא, שאנו שבים למשבצת הראשונה, שכן בהתאם לתקנות סד"א יש להמציא כל בקשה למשיב על-מנת שיוכל להגיב תוך 20 יום או תוך מועד קצר יותר שיקבע על-ידי בית-המשפט. האם במקרה שלא נעשה כן, יש מקום לבטל את פסק-הדין ולו מטעם זה? הואיל, והטענה לא נטענה במקרה זה, נשאירה בצריך עיון! "
ב- ע"א 267/86[136] הגישה המדינה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב אשר פסק כי המשיבה אינה חייבת בתשלומי מס ערך מוסף. בעקבות הגשת הערעור החליט כב' נשיא בית-המשפט העליון, כי הדיון בערעור יתקיים על דרך של סיכומי טענות בכתב. סיכומי המערער לפי סעיף 1 לצו וסיכומי המשיבה לפי סעיף 2 לצו הוגשו במועדם, והמחלוקת הנטושה נוגעת לשאלת המועד הקובע להגשת סיכומי התשובה של המערערת לפי סעיף 3 לצו. נפסק מפי כב' הרשם ש' צור כי:

"הנה-כי-כן, מדובר במקרים העוסקים כולם בהמצאת כתבי בי-דין כאשר חובת ההמצאה מוטלת על כתפי בית-המשפט. בענייננו מדובר, כזכור, בחובה להמצאת כתבי בי-דין המוטלת על כתפי אחד הצדדים. אין, איפוא, ללמוד מן הפסיקה שהובאה על קיומה של חובה כוללת להמצאת כתבי בי-דין באמצעות בית-המשפט.
משהגענו לכאן, יש לבחון האם המצאת הסיכומים בכתב כפי שביצע המשיב עונה על דרישת התקנות. אני סבור שהתשובה על כך היא בחיוב. המצאת מסמכים – בין אם החובה לכך מוטלת על בית-המשפט או על בעל דין – נעשות לפי פרק ל"ב לתקנות. תקנה 475 קובעת את דרכי ההמצאה ואחת מהן היא על-ידי עורך-דין או פקידו. לפי תקנה 476 המצאת כתב בי-דין הוא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, חתומים כדין ולפי תקנה 485 המצאת כתב בי-דין ליועץ המשפטי לממשלה יכול שתהא בהנחת הכתב במשרדו. אין ספק שהוראות אלה התקיימו בענייננו. התקיימה גם הוראת תקנת 488 בדבר אישור קבלת הסיכומים שכן אין חולק שחותמת משרד מפרקליטות הוטבעה על מכתב הלואי (נספח ב' לתצהיר). זאת ועוד – מתוכנו של מכתב הלואי עולה, על פניו, שכוונת בא-כוח המשיבה היתה להמציא את המסמכים לבא-כוח המערערת בהתאם לצו כב' הנשיא. בא-כוח המערערת מאשר בתצהירו כי הסיכומים הגיעו לידיו (סעיף 5 שם) ועם קבלת הסיכומים הוא לא מיחה ולא עורר כל טענה לעניין חוקיות המסירה או הצורך בהמצאת המסמכים באמצעות בית-המשפט.
לחלופין מבקש בא-כוח המערערת להאריך לו את המועד להגשת סיכומים בכתב. לטענתו, עצם קיומו של ספק בשאלת חוקיות ההמצאה והמועד הקובע לעניין מניין הימים להגשת הסיכומים מהווה טעם להארכת המועד. יש לדחות טענה זו.
כפי שבואר לעיל, לא היה כל ספק לעניין חוקיות ההמצאה וסברתו של בא-כוח המערערת שהסיכומים יומצאו לו על-ידי בית-המשפט דווקא, נמצאה מוטעית.
זוהי טעות בדין אשר אינה מהווה צידוק להארכת המועד.
לאור כל זאת אני מחליט לדחות את הבקשה להארכת המועד. תיק הערעור יועבר עתה להרכב של בית-המשפט לצורך מתן פסק-דין על יסוד הודעת הערעור וסיכומי המערערת והמשיבה המצויים בתיק ובלא תשובת המערערת. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסכום של 500 ש"ח, נושא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל."
ב- ע"א 288/85[137] נדונה בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים. נפסק מפי כב' הרשם ש' צור:

"בתיק זה נקבע כי טיעוני הצדדים יעשו על דרך של סיכומים בכתב לפי תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי. בהחלטה על הסיכומים בכתב נקבע, בין היתר, כי בעלי הדין ימציאו שלושה עותקים מסיכומיהם לבית-המשפט והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. עוד נקבע בצו כי על המשיב להגיש סיכומים מטעמו תוך 30 ימים מהיום בו הומצאו לו טענות המערער. המערערים הגישו סיכומיהם לבית-המשפט בתוך המועד שנקבע ושלחו העתק מהם למשיב (מנהל מס שבח מקרקעין) על-פי כתובת משרדו בנתניה כמופיע בהודעת הערעור. פקיד המשיב קבל את הסיכומים ביום 15.9.86 וסבר שההעתק מיועד לידיעתו בלבד. לפיכך שלח את הסיכומים לתיוק. רק לאחר שחלף המועד להגשת הסיכומים נודע בפרקליטות המדינה כי הסיכומים נשלחו למשרד המשיב ולפיכך פנו בבקשה להארכת המועד להגשת הסיכומים מטעמם.
טענתו המרכזית של בא-כוח המערערים היא שלפי הצו בדבר הסיכומים בכתב היה עליו לשלוח את הסיכומים לצד שכנגד והוא מנהל מס שבח. לטענתו לא ידוע לו על כל נוהג שיש להעביר את כתבי הטענות לפרקליטות, מה עוד שבמשרדי המשיב יש יועצים משפטיים. לדבריו מנהל מס שבח הוא אישיות משפטית נפרדת, אין הוא המדינה והוא יכול לייצג את עצמו. כן טוען בא-כוח המערערים שבקשת המשיב להארכת המועד אינה נתמכת בתצהיר גם אם הוגש תצהיר לאחר הגשת הבקשה.
לטענות אלה אין כל שחר. המשיב הוא רשות מרשויות המדינה וסעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958 קובע:
'בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו.'
ותקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:
'המצאת כתב בי-דין ליועץ המשפטי לממשלה יכול שתהא בהנחת הכתב במשרדו.'
חזקה על בא-כוח המערערים שהוראות אלה נהירות לו, אך הוא בחר – מטעמים השמורים עימו – לשלוח את הסיכומים דווקא למשרדו של המשיב. אכן, תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבעל דין להמציא כתבי בי-דין לנמען גופו ואין הן מטילות חובה להמציאם לעורך-דינו דווקא (תקנה 477) אך התעלמות מעובדת קיומו של עורך-דין המייצג את הצד שכנגד הינה בניגוד לכללי האתיקה של עורכי-הדין (סעיף 33 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית) התשכ"ו-1966). טוענת נציגת הפרקליטות כי במקרה שהמדינה היא בעל דין היועץ המשפטי לממשלה הופך – הוא עצמו – לבעל דין ולכן המצאה למשרד המשיב אינה המצאה. מבלי להכריע בשאלה זו אני סבור שהמצאה של סיכומים בכתב למשרד המשיב (ולא ליועץ המשפטי לממשלה או לפרקליטות המדינה), אשר גרמה לאיחור בהגשת הסיכומים, הינה סיבה טובה להארכת המועד. על כך ניתן להוסיף שבקשת המשיב להארכת המועד הוגשה מייד לכשנודע לפרקליטה שהסיכומים בכתב נמסרו למשרד המשיב, ובכך היא פעלה בזריזות ראויה. הבקשה גם נתמכה בתצהיר, גם אם זה הוגש לאחר הגשת הבקשה. מכל מקום, לא היו חילוקי דעות לגבי האמור בתצהיר שכן המצהיר היה נוכח בדיון ובא-כוח המערערים לא ביקש לחקור אותו על תצהירו.
אני נעתר, איפוא, לבקשה ומאריך את המועד להגשת סיכומים בכתב מטעם המשיב ב-7 ימים מיום המצאת החלטה זו. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בהליך זה בסכום של 500 ש"ח כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל."[138]

[133] ע"א 3836/04 מנהל מס שבח מקרקעין, אזור רחובות נ' גבעת הכרך בע"מ, תק-על 2004(3) 1931.
[134] רע"א 5985/03 מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד נח(1) 394 (לפירוט נוסף ראה פסק-הדין בשער ב', בפרק ב', בה"ש 4 לעיל).
[135] בש"א (י-ם) 2246/03 מדינת ישראל נ' קיבוץ שריד, תק-מח 2003(3) 3115.
[136] ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף נ' חברת ראובן פליצה בע"מ, פ"ד מב(3) 744.
[137] ע"א 288/85 צבי רוזנברג ו- 5 אח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תק-על 86(4) 126.
[138] לעניין זה ראה גם המ' (נצ') 829/98 מנהל מס שבח מקרקעין נ' הייב מוחמד, תק-מח 98(2) 663 (לפירוט פסק-הדין ראה בשער ב', בפרק ג', ה"ש 21 לעיל).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאה למדינה (תקנה 485)