המצאה, הכיצד? (תקנה 476)

תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"476. המצאה כיצד?
המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי העניין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה."
עיקרון יסוד בדיני ההמצאה הינו, כי יש לבצע מסירת כתבי בי-דין, ומסירת כתב תביעה בפרט, בהמצאה לידי הנתבע, באחת מהדרכים הקבועות לעניין זה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בהלכה הפסוקה הוכרו אמנם מספר חריגים לכלל "ההמצאה", ובהם נקבע כי לפעמים, בהתקיים נסיבות מיוחדות, ניתן להעדיף את כלל "הידיעה".[25]

ההקפדה על כלל "ההמצאה" יש בה כדי למלא אחר דרישות התקנות, מחד, ואף כדי למנוע אי-ודאות והתדיינויות מיותרות, מאידך.

ע"א 3135/03[26] נקבע כי:

"על-פי תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, המצאתו של כתב-בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק פסק-הדין, חתומים כדין. תקנה 488, אשר עננינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב. תכליתה של הדרישה לאישור כתוב היא בקביעת נקודת ייחוס ברורה ובלתי-שנויה במחלוקת בדבר מועד ההמצאה. היעדרו של אישור כאמור פותח פתח רחב לאי-ודאות בשאלה מתי בדיוק בוצעה המצאה... ככלל, אי-ודאות כזו אינה רצויה נוכח חשיבותם של מועדים בסדרי הדין השונים. הדברים אמורים במיוחד כאשר יש לקבוע את מועד תחילתה של התקופה לצורך הגשת ערעור. מטבע ברייתה, התרתה של אי-ודאות כזו אף כרוכה לרוב בהתדיינות בלתי-נחוצה. לעניין זה די להפנות לדברי כב' המשנה לנשיא השופט ש' לוין על כך שסטיה מן הכלל הקובע את תחילת מירוץ המועדים עם ההמצאה, עלולה '... כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה.' (רע"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ (להלן: עניין מנורה איזו אהרון (1)), בעמ' 844)."
בש"א 340/89[27] נדונה בקשה למחיקת ערעור וכן בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

נפסק מפי כב' הרשם ש' צור כי:

"אין חולק כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן שלא בנוכחות בא-כוח המבקש. אין גם חולק כי בא-כוח המבקש לא הוזמן לשימוע פסק-הדין ולא ידע על דבר שימועו. רק ביום ו', 3.3.89, הגיע לידי בא-כוח המבקש עותק מפסק-הדין, כפי שעולה ממכתבו לבא-כוח המשיב מאותו יום (נספח ב' לבקשה בתיק בש"א 340/89). ביום א' 5.3.89 הגיש בא-כוח המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין הערעור בתיק העקרי הוגש ביום 18.4.89. על רקע זה טוען בא-כוח המשיבים כי – בהתחשב ביום קבלת פסק-הדין בידי בא-כוח המבקש
(3.3.89) – התאריך האחרון להגשת הערעור חל ביום 17.4.89 וכי הערעור הוגש באיחור של יום ודינו להמחק מן הרישום. לעומתו, טוען בא-כוח המבקש כי יש לראות את תאריך ה- 5.3.89 כתאריך הקובע לצורך מניין הימים להגשת ערעור ולחילופין מבקש הוא להאריך לו את המועד ביום אחד.
ערעור יש להגיש בתוך המועד הקבוע לכך. ערעור המוגש באיחור אין לקבלו לרישום ואם קובל – ניתן להורות על מחיקתו (ב"ש 130/87 שנסי נ' גלעדי, פ"ד מא(4) 707, 711-712 (והאסמכתאות שם).
לצורך בחינת השאלה אם ערעור הוגש במועד יש לבחון ולקבוע מתי מתחיל מניין הימים להגשת הערעור. הכלל הוא שמניין הימים הקבוע הוא מיום מתן החלטה עליה מערערים (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך כלל זה מותנה בכך שבעל הדין הוזמן כדין לשמוע את ההחלטה ואם לא הוזמן כדין – 'יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה' (תקנה 402; ע"א 579/83 זוננשטיין נ' גבסו (לא פורסם)). בנסיבות – כמו כאן – שבעל הדין לא הוזמן לשימוע פסק-הדין, יש לבחון, איפוא – לצורך מניין הימים – מהו התאריך בו הומצא לו עותק מפסק-הדין.
"פסק-דין" הינו "כתב בי-דין" (תקנה 1) ועל המצאתו חלות הוראות פרק לב' לתקנות. לפי סימן ג' לאותו פרק ניתן להמציא כתב בי-דין בדואר עם אישור מסירה (תקנות 495-496). בענייננו הגיע פסק-הדין לידי בא-כוח המבקש במכתב בדואר רשום שנשלח על-ידי בא-כוח המשיבים, אך בלא אישור מסירה (סעיף 32 לתצהיר בתיק בש"א 361/89). שאלה היא מה דינו של כתב בי-דין שנמסר תוך סטיה מהוראות התקנות? הכלל הבסיסי קובע כי, בעניין המצאת מסמכי בי-דין, יש להקפיד על הוראות התקנות כלשונן ואם נפל פגם בהמצאה – אין ההמצאה תקפה, אפילו ידע בעל הדין על תוכנו של פסק-הדין (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' 5) עמ' 209-212; ע"א 244/73 פיורקו נ' פרץ, פ"ד כז(2) 832, 835 וכן ראה המ' 235/77, ע"א 518/77 ורד נ' קנופלר, פ"ד לא(3) 553). אולם הלכה נוקשה זו רוככה במקצת ובית-המשפט מוכן כיום לבחון – על-פי הוכחות ישירות או נסיבתיות – אם כתב בי-דין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות (ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333, 335 ד'-ה'). אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל-נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל-דין כי הכתב התקבל בידו (שם בע"מ 334; ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף, נ' חברת ראובן פליציה בע"מ, פ"ד מב(3) 744, 748). במקרה כזה – אם אין מחלוקת של עובדה לגבי תאריך הקבלה – לא תישמע טענת בעל דין שחל פגם טכני בהמצאת כתב בי-דין לידיו.
הוא הדין בענייננו. פסק-הדין נשלח לבא-כוח המבקש בדואר רשום והגיע לידיו – על-פי הודאתו – ביום 3.3.89. עובדה זו עולה ממכתבו של בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבים מאותו יום בו נאמר 'זה עתה קיבלתי את פסק-הדין שניתן... ' בדברים אלה יש לראות משום הודאת בעל-דין כי פסק-הדין הומצא לו בו ביום, אף אם הגיע לידיו בלא אישור מסירה.
לפי זה הוגש הערעור בתיק העקרי יום אחד לאחר המועד. על רקע זה יש לבחון את בקשת המבקש להאריך לו את המועד בדיעבד. אני סבור כי, בנסיבות העניין, ניתן להענות לבקשה. הטעם הוא שבא-כוח המבקש הסתמך על ההלכה הכללית הגורסת כי יש להקפיד על כללי ההמצאה, על דקדוקם. לפי התצהיר התומך בבקשה – שלא נסתר – 'לא ראה בא-כוח המבקש בקבלת פסק-הדין במשרדו בדואר רשום ללא אישור מסירה ביום 3.3.89 המצאה כדין לצורך תקנה 402...' עם זאת הוא הגיש, ביום 5.3.89, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין וראה בתאריך זה כמועד קובע, כפי שאכן ניתן (דר' י' זוסמן, שם, בעמ' 211 הערה 9; ע"א 580/71 בולדו נ' ג'באלי, פ"ד כו(1) 763, 766(ב'). בא-כוח המבקש אף ציין תאריך זה על גבי הודעת הערעור כתאריך הקובע. בא-כוח המשיבים לא דאג לבצע המצאה לפי הוראות התקנות, כלשונן, לעומתו ניתן לראות את בא-כוח המבקש כמי שפעל בהתאם לכללים. בנסיבות אלה, אם אחר בא-כוח המבקש את המועד בשל כך בלבד שלא פעל לפי גישה מקלה שבפסיקה- אין למנוע ממנו הארכת המועד. זאת ועוד – פעולת בא-כוח המבקש אינה נגועה בהתרשלות או בהשתהות יתירה.
לפיכך אני מחליט לראות את הערעור שהוגש בתיק העקרי כאלו הוגש במועד ודוחה את בקשת המשיבים בתיק בש"א 340/89. אין צו להוצאות."
ב- רע"א 5985/03[28] נדונו שתי בקשות למחיקת ערעורים. נפסק כי:

"בפניי שתי בקשות, האחת למחיקת רע"א 5985/03 והאחרת למחיקת ע"א 6112/03.
נוכח העובדה ששני ההליכים מופנים נגד אותה החלטה של בית-המשפט המחוזי, ניתנת ההחלטה בבקשות בהדבק אחד. אדון תחילה בבקשה למחיקת רע"א 5985/03.
רע"א 5985/03
1. לטענת המשיבים, העותרים למחוק את בקשת הרשות לערער, הוגש ההליך באיחור, ועל-כן דינו להימחק על-הסף. על-פי טענה זו, הומצאה החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא בקשת הרשות לערער לידי המבקשת ביום 29.5.03, ועל-כן המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 29.6.03. בפועל, הוגש ההליך ביום 2.7.03, ומכאן הבקשה למחיקתו, באין אורכה להגשת ההליך.
2. לבקשת המחיקה צורף אישור מסירה, וכן תצהיר של חברת שליחים אשר מצהיר כי פעל מטעם בא-כוח המשיבים, והמציא את כתב בית-הדין לידי בא-כוח המשיב ביום 29.5.03. על גבי אישור המסירה מופיעה חותמת, ועליה כתוב 'משרד המשפטים פרקליטות המדינה', וכן "מחוז תל-אביב (אזרחי)". החותמת מופיעה בשני מקומות על גבי אישור המסירה. במקום השמור לחתימת המקבל מופיעה חתימה בלתי-ברורה, אשר לא ניתן לזהות את בעליה. חותמת דומה, מאותו תאריך, אף מצויה על העתק של העמוד הראשון, והאחרון, של החלטת בית-משפט קמא.
3. לטענת המבקשת, בפרקליטות מחוז תל-אביב לא נמצאה אינדיקציה להמצאת ההחלטה ביום 29.5.03. על-פי טענה זו, החלטת בית-המשפט המחוזי התקבלה בידי באי-כוח של המבקשת בפרקליטות מחוז תל-אביב ביום 3.6.03 בלבד. כך עולה מהעתק של ההחלטה נשוא בקשת הרשות לערער, אשר מצורף לתגובת המבקשת, ועליו חותמת דומה לזו שעל אישור המסירה שמצרפים המשיבים, אך תאריך אחר עליה, והוא זה של יום 3.6.03. המבקשת מודיעה עוד, כי
'מבדיקות חוזרות אשר נעשו בפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי), לא ניתן היה למצוא כל אישור לכך שהחלטת בית-המשפט קמא אמנם הומצאה לפרקליטות קודם למועד האמור (3.6.03) ... בדומה, גם לא ניתן היה לזהות מי עומד מאחורי מה שמתיימר להיות חתימה המופיעה בנספח א' לבקשת הדחיה.'
יצויין, כי לתגובת המבקשת מצורף אישור מסירה של בית-המשפט המחוזי, וממנו עולה כי דבר בית-הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03, כנטען. כן מצורף תדפיס "רשימת אישורי מסירה" של בית-המשפט המחוזי, ממנו עולה כי כתב בית-הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03.
4. השאלה העולה בהליך זה היא מתי הומצא כתב בי-הדין כדין, לראשונה, בידי המבקשת. נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי:
'המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית-המשפט הדן בתובענה; היה בית-המשפט הדן בתובענה בית-המשפט העליון – משרד פרקליטות המדינה.'
5. לכאורה קיימת אי-התאמה בין מקום ההמצאה (תל-אביב) לבין מקום ההתדיינות (בית-המשפט המחוזי בירושלים), וזאת בניגוד לאמור בתקנה 485. עם זאת, נראה כי מתקין התקנות הניח קיומה של זהות בין המחוז בו מתברר ההליך לבין המחוז של פרקליטות המדינה המטפל בהליך, ועל-כן קבע שיש להמציא למשרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית-המשפט הדן בתובענה. במקרה כגון זה שבפניי, שבו נדון ההליך בירושלים אך מטופל על-ידי פרקליטות מחוז תל-אביב, הגיונה של התקנה מאפשר, ואף מצריך, המצאה לפרקליטות המטפלת בעניין, היא פרקליטות מחוז תל-אביב, ולכן לא נפל מבחינה זו פגם בהמצאה.
נראה, כי על רקע זה לא עוררו הצדדים טענה בקשר לכך.
6. שאלה אחרת אשר הצדדים לא עוררו נוגעת לכוחם של המשיבים להמציא למבקשת את החלטת בית-המשפט. על-פי ההגדרות שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטה היא בגדר "כתב בי-דין", אשר צד רשאי להמציא למשנהו. ברוח זו גם צויין בספרות, כי על-מנת להמציא כתב בי-דין לבעל דין אחר, אין בעל דין זקוק ל'רשות או הסמכה מיוחדת על-ידי בית-המשפט' (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 228). עם זאת, בהחלטת בית-משפט קמא צויין באופן מפורש, כי 'המזכירות תשלח העתק החלטה זו לבא-כוח הצדדים'. במצב זה, לא ברור, ואף לא הוסבר, מדוע סברו באי-כוח המשיבים כי גם עליהם להמציא העתק של ההחלטה לידי המבקשת. דומה, כי על רקע הוראה זו המדובר בדרך פעולה אשר יש בה כדי ליצור כפילות מיותרת, ואף כדי לגרום לתקלות, כפי שאף היה במקרה זה.
7. על אישור המסירה מיום 29.5.03 מופיעה חתימה בלתי-מזוהה, לצד חותמת של פרקליטות מחוז תל-אביב. האם יש לראות בהעדר חתימה ניתנת לזיהוי של מקבל הכתב משום פגם בהמצאה? תקנה 490 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי 'שליח בי-דין שהמציא כתב לפי תקנות אלה ירשום על גבי עותק של הכתב או יצרף אליו, סמוך ככל האפשר לאחר ההמצאה, הודעה המציינת את זמן ההמצאה ודרכה'. לעניין דרך ההמצאה נדרש השליח לציין את שמו של מקבל הכתב (שם, בעמוד 237). לכך מתווספת הוראת תקנה 488 לתקנות, הקובעת כי 'מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב.' דומה, כי על-מנת שתהא משמעות מעשית לתקנה זו, נדרש כי ניתן יהיה לזהות, מתוך הכתב, את זהות מאשר הקבלה.
תקנה 485 אינה מחייבת להמציא את כתב בית-הדין לידי בא-כוח המדינה באופן אישי' זוסמן מעיר ביחס לתקנה זו כי 'הכלל המחייב המצאה אישית, ככל האפשר, אינו חל על היועץ המשפטי, אלא הנחה במשרדו דיה (תקנה 485)' (בעמוד 236). אף תקנה 477, המתירה הנחת כתב בי-דין במשרד בא-כוחו של בעל דין, תומכת בפירוש זה, שכן קשה למצוא הצדקה להבחין, לעניין האמור, בין בא-כוח המדינה לבין בא-כוח אחר.
עם זאת, תקנה 490 (ועימה תקנה 488) חלה על כל סוגי ההמצאה, לרבות המצאה לפי תקנה 485 (או 477). מכאן, כי גם בהמצאה לפי תקנות אלה, חייב השליח המוסר את המסמך לתעד את דרך המסירה, ובכלל זה, את זהות מקבלו. הגיונה של הוראה זו ברור מאליו, שכן היא מאפשרת, במקרה הצורך, לקיים בירור של ממש בנוגע לאופן ביצוע ההמצאה, ומונעת אי-בהירויות. העדר צורך בהמצאה אישית לבא-הכוח אינו פוטר מן הצורך להצביע על זהות מקבל המסמך, העובד במשרדו.
אף כי אין מקום להטיל על מוסר המסמך את החובה לקיים בירור ביחס לנהלים הפנימיים של מקבלו בדבר הסמכות לקבלתו, דומה כי לא טמונה הכבדה יתרה על מוסר המסמך בכך שיתעד את זהות מקבלו, ובכך יחסוך קשיים מן הסוג שהתעורר בפועל במקרה שבפניי.
8. שאלה נוספת נוגעת לדרישת התקנות, לפיה על כתב בי-הדין המומצא להיות חתום כדין (תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי). מעיון בחומר שבפניי לא ניתן לקבוע, כי דרישה זו התקיימה. אכן, מן הנספח לתצהיר שהוגש על-ידי המשיבים ביום 23.9.03 אף עולה, כי העותק שהומצא לידי המבקשת ביום 29.5.03 אינו העתק שנתקבל מבית-המשפט, כי אם עותק שהופק מתוך האינטרנט, אשר אינו חתום על-ידי בית-המשפט.
פגם זה אינו יורד בהכרח לשורש ההמצאה. בדין אף קיימת הוראה, המאפשרת בנסיבות מתאימות שלא לפסול הליכים בשל פגמים הכרוכים באי-מילוי הוראות התקנות (ראו תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, קיים אינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) ב- ע"א 121/60 שרונה נ' שיינברג, פ"ד יד(3) 2187, 2189, שם נקבע כי 'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר ב- ע"פ 82/50, יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין'. ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו, כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי-דין, חייב 'לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית-משפט או שליח בי-דין אחר' (בעמוד 228). דברים אלה חלים, מטבע הדברים, גם על מסירה הנעשית בידי בעל דין. בשל כך, איני סבור כי ניתן להקל ראש בפגם מן הסוג שהתעורר במקרה זה.
9. התמונה הכוללת העולה במקרה זה היא כי קיימת ראיה המלמדת על מסירת ההחלטה ביום 29.5.03 במשרדי הפרקליטות. עם זאת, במסירה נפלו פגמים, המקשים לקבוע כי בוצעה מסירה כדין לידי המבקשת, ומה גם שעולה מתגובת המבקשת כי בפועל לא הביאה המסירה את ההחלטה לידיעת באת-כוח המבקשת. אכן, אילו היה מתברר, כי המסירה ביום 29.5.03 הביאה בפועל את ההחלטה לידיעת באת-כוח המבקשת, ניתן היה לייחס לפגמים אלה משקל פחות. ברם, זה איננו המקרה. במצב זה, יש לתת את מלוא המשקל לפגמים הדיוניים שנפלו בהמצאה.
10. התוצאה היא, כי לצורך הקביעה האם הוגש ההליך באיחור, יש להתייחס למועד ההמצאה בידי בית-המשפט המחוזי, הוא יום 3.6.03. בהתחשב במועד זה, הוגשה בקשת הרשות לערער במועד. לפיכך, איני רואה מקום למחיקת בקשת הרשות לערער.
ע"א 6112/03
11. ע"א 6112/03 הוגש על-ידי מבקר המדינה. נשוא הערעור הוא החלטה של בית-המשפט המחוזי, היא גם ההחלטה נשוא רע"א 5985/03, אשר בה החליט בית-המשפט המחוזי להעתר לבקשה של המשיבים בערעור וקבע כי הם רשאים לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה על-מנת לקבל מסמכים שונים, במסגרת של גילוי ועיון במסמכים. מבקר המדינה אינו צד להליך בבית-משפט קמא, ועמדתו (להבדיל מעמדת משרד השיכון והבינוי, שהוא הנתבע בבית-המשפט המחוזי) לא נתבקשה עובר למתן ההחלטה האמורה. אבחן את טענות המשיבים לעניין זה.
12. המשיבים טוענים, כי מבקר המדינה איננו אישיות נפרדת מן המדינה, ועל-כן אין לו זכות עמידה נפרדת לצורך הגשת ערעור ממשרד הבינוי והשיכון, שהוא בעל הדין העיקרי בבית-המשפט המחוזי. לעניין זה מפנים המשיבים לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958, בו נקבע כי 'לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה'.
דין טענה זו להידחות. ראשית, אין ענייננו בפירושו של החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי, כי אם בקביעה האם עומדת למבקר המדינה זכות עמידה נפרדת לצורך הגשת ערעור לבית-משפט זה ביחס להחלטה שניתנה ומטילה עליו חובות שונות כלפי המשיבים. לכן, גם אם החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי חל על מבקר המדינה, אין בכך כדי לקבוע לצורך העניין שבפניי.
שנית, ולגופו של עניין, מבקר המדינה הינו רשות של המדינה (ראו בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771, 787-788). עם זאת, אין מדובר בזרוע של הרשות המבצעת, כמו משרד השיכון, כי אם ברשות עצמאית ונפרדת, בעלת מעמד חוקתי, אשר תפקידה לבקר את רשויות המדינה האחרות (ראו בג"צ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, דינים עליון סד 389). לעניין זה נקבע בחוק יסוד: מבקר המדינה באופן מפורש כי 'במילוי תפקידיו יהיה מבקר המדינה אחראי בפני הכנסת בלבד ולא יהיה תלוי בממשלה' (סעיף 6 לחוק היסוד). באופן משלים לכך, נקבע בסעיף 10 לחוק היסוד כי תקציב המבקר נקבע במישרין על-ידי ועדת הכספים של הכנסת, ולא בדרך הרגילה, שבה מציעה הממשלה את תקציב המדינה. הסדרים אלה שבדין מלמד על עצמאותו של מבקר המדינה מן הרשות המבצעת, ומלמד כי אין מקום לגזור גזירה שווה בין מבקר המדינה לבין משרד הבינוי והשיכון. המדובר בשתי זרועות של המדינה, אשר ממלאות תפקיד שונה במערך החוקתי של המשטר. ממילא, כל אחת מזרועות אלה מייצגת פן אחר של האינטרס הציבורי הכללי, ועל-כן, נקודות המבט שלהן שונות. מכך יוצא, כי ראוי להכיר במעמדו הנפרד של מבקר המדינה לצורך הליכים משפטיים, ואין לומר כי קיימת זהות בינו לבין אורגנים של הרשות המבצעת.
אגב, ברוח זו הוצא מבקר המדינה מתחולתו של חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, שם נקבע כי מבקר המדינה איננו רשות ציבורית לצורך החוק בכל הנוגע לפעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור (ראו גם בדברי ההסבר שבהצ"ח 2630 מיום 25.6.97).
יוער, כי מצב דברים זה אינו משתנה כתוצאה מכך, שמבקר המדינה, כמו גם משרד הבינוי והשיכון, מיוצג בהליך שבפניי בידי פרקליטות המדינה. אכן, בכל הנוגע למבקר המדינה לא נקבע בדין הסדר דומה לזה שנקבע ביחס לכנסת, לגביה נקבע בחקיקה כי יהיה לה יועץ משפטי משלה (סעיף 17 ואילך לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994. ההסדר נקבע בשנת תשס"א). אין בכך כדי לגרוע ממעמדו החוקתי, ומעצמאותו מן הרשות המבצעת.
13. המשיבים טוענים, כי מבקר המדינה אינו בבחינת צד נפגע מהחלטת הערכאה הקודמת. לעניין זה מתמקדים המשיבים בטענה כי לא נפגעה זכות הופלדיאנית של מבקר המדינה עקב החלטת הערכאה הקודמת. בפסיקה נקבע, כי ניתן להכיר בזכותו של מי שאינו בעל דין פורמלי לערער על החלטה שניתנה לגביו, אם נפגעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו דברי כב' השופט ברק ב- בש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 694-695). דרישה זו נתפרשה בצמצום יחסי. כך, בפרשת צירינסקי (בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-המשפט השלום, פ"ד נב(3) 746, 747) דחה בית-המשפט (ברוב דעות) את הטענה כי לעד שנקבעו לגביו קביעות קשות בפסק-דין עומדת זכות לערער על פסק-הדין, על-אף הפגיעה בשמו הטוב. לעניין זה נקבע, כי פגיעה באינטרס גרידא אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון. על רקע עקרונות אלה יש לבחון האם קמה למבקר המדינה זכות ערעור על החלטת הערכאה הקודמת. לשם כך, אפנה להחלטת הערכאה הקודמת ולטענות הערעור של מבקר המדינה.
14. החלטת הערכאה הקודמת קבעה (סעיף 24), כי המשיבים רשאים לפנות ישירות למשרדי מבקר המדינה ולקבל ממנו ישירות את כל המסמכים שפורטו בהחלטה, ומתייחסים לשנים שנקבעו בה. עוד נקבע, כי בכל מקרה גבולי ימסור מבקר המדינה את המסמכים לידי המשיבים.
המבקר תוקף קביעה זו בערעורו. לטענת המבקר, יש פגם בכך שבית-המשפט המחוזי אפשר למשיבים, הם התובעים בבית-משפט קמא, לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה, ולקבל שם את המסמכים המבוקשים על ידם. לטענת המבקר, בכך עירב בית-המשפט המחוזי את מבקר המדינה בסכסוך שהוא אינו צד לו, והפך אותו לספק מידע, והטיל עליו חובות מבלי שעמדתו נשמעה. מבקר המדינה טוען (סעיף 16(ב), סעיפים 21 ואילך) כי החלטת הערכאה הקודמת הפכה אותו למאגר זמין להספקת מידע, בשל כך שהוא בעל מידע על גופים מבוקרים רבים. הוא מביע חשש כי בשל כך, צד אשר יתקשה לקבל מסמכים מבעל דין שהוא גוף מבוקר, עלול לראות במבקר מקור קל לקבלת מידע. לטענת מבקר המדינה, מצב זה אינו מתיישב עם תפקידו ועם מעמדו החוקתי, ועם הסמכויות שהוקנו לו בדין. מבקר המדינה מציין בערעורו, כי מצב זה עומד בניגוד למטרה שלשמה נאסף החומר, ואף עלול להוביל לכך שגופים מבוקרים עלולים לחשוש ממסירת מידע למבקר המדינה למטרת ביקורת.
15. האם תיאור זה מצמיח למבקר זכות ערעור? לצורך זה, אינני נדרש, כמובן, לחוות דעה על טענות מבקר המדינה לגופן. עניין זה נתון להליך הערעורי גופו. כאן המוקד הוא בעצם היריעה הנפרשת במסגרת הודעת הערעור, על רקע החלטת הערכאה הקודמת. מתוך הדברים שהובאו מהודעת הערעור עולה, כי זו אינה מעלה לדיון אינטרס גרידא של מבקר המדינה. עניינו של הערעור בחובה משפטית, אופרטיבית, שהוטלה על מבקר המדינה כלפי התובעים בבית-המשפט המחוזי, הם המשיבים כאן. המדובר בחובה אכיפה לכל דבר ועניין, אשר משקפת "פגיעה" במבקר, על-פי תפיסתו, הן במובן זה שהיא מטילה עליו נטל אשר לטענתו חורג ממסגרת הנטלים אשר ניתן או ראוי להטיל עליו על-פי הדין, והן בכך שהיא פוגעת, לטענת המבקר, ביכולתו למלא את תפקידו באופן יעיל ואפקטיבי. כל אלה מצביעים על פגיעה ממשית, החורגת מגדרו של אינטרס גרידא, ואשר מצדיקה הכרה בזכות ערעור של המבקר במקרה זה.
אכן, מן התיאור דלעיל עולה כי לא מדובר בערעור על פגיעה תיאורטית או אקדמית. אין מדובר גם בערעור כנגד קביעה אגבית בעניינו של מאן דהוא, אשר נעשתה במסגרת הכרעה בסכסוך של אחר. המדובר בחיוב שהוטל במישרין על מבקר המדינה. למבקר המדינה טענות שונות בדבר פגיעה בו, הטמונה בחיוב האמור. לעניין זה, אין כל חשיבות לכך שמבחינת בעלי הדין האחרים המדובר בהחלטה אחרת, אשר מסיימת את התיק: עבור מבקר המדינה המדובר בהחלטה סופית, המטילה עליו חובה, ואשר זכותו לחלוק עליה, בין בדרך של ערעור, ובין בדרך של בקשה לביטול.
16. למעשה, די בכך על-מנת לדחות את בקשת המחיקה. עם זאת, מפרשת חסן עולה עניין נוסף, אשר הטריד אותי. כוונתי לכך, שבעניין חסן, אשר בו הורחבה הזכות לערער גם למי שאינו בעל דין "פורמלי" על-פי כתבי הטענות שהוגשו לערכאה הדיונית, כי אם גם למי שהיה בבחינת "בעל דין בפועל" בערכאה הדיונית. ביסוד הגישה שאומצה בעניין חסן היתה נעוצה התפיסה, שהענקת זכות ערעור אך ורק לבעלי דין פורמליים '... מעוררת קשיים חמורים. היא גורמת עוול לאנשים או גופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה'. על רקע זה אומצה עמדה, לפיה ניתן להגדיר "צד" באופן רחב, תוך התמקדות במבחן פונקציונלי, להבדיל ממבחן פורמלי. על-פי ההגדרה הפונקציונלית שאומצה באותה פרשה, 'צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית' '.
על ההיבט המהותי של הגדרה זו עמדתי לעיל בדיון בשאלה, האם נפגעה זכות של מבקר המדינה. אשר להיבט הדיוני, ציין כב' הנשיא ברק בעניין חסן הנ"ל, כי ההגדרה האמורה:
'... תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו – 'בעל דין בפועל' ... ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר. כך, למשל, כאשר שופט קובע בפסק-דין פלילי כי הנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו, וכי העבירה בוצעה על-ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי. לא קיים סכסוך בינו לבין המדינה. אין הוא יכול לערער על פסק-דינו של השופט ביחס אליו.'
17. מנקודת מבט צרה, ניתן לגרוס כי מבקר המדינה לא היה בעל דין בפועל בבית-משפט קמא, שכן לא זומן לדיון ועמדתו לא נשמעה. מבחינה זו, אף שהתנהל הליך בבית-המשפט המחוזי, קשה לומר כי מבקר המדינה נטל בו חלק והיה בבחינת "בעל דין בפועל". עם זאת, הדגש בעניין חסן הוא על כך, שהתקיים בעניינו של "בעל הדין בפועל" הליך אשר הכריע בשאלה הנוגעת לזכותו. אני סבור, כי אף שעמדת מבקר המדינה לא נתבקשה, מאפיינים אלה התקיימו בהליך בבית-משפט קמא. בית-המשפט קיים הליך, בו הכריע בבקשה של המשיבים לחייב את מבקר המדינה להעמיד לרשותם מסמכים שונים, לאחר ששמע טענות בעניין. ההליך התקיים בעניינו של מבקר המדינה. בהחלטת הערכאה הקודמת הוטל על מבקר המדינה חיוב ישיר, המופנה כלפיו. אין המקרה דומה למקרה שבו נקבע, אגב אורחא, בפסק-דין דבר מה שלילי לגבי מאן דהוא, בלא שפסק-הדין יוכל להוות בסיס לפעולה אופרטיבית כנגד אותו אדם. אוסיף, כי מבקר המדינה סבור, כי בחיוב האמור אף טמונה פגיעה בו. במצב זה, ההכרה בזכות הערעור של מבקר המדינה נופלת במישרין לגדרי הרציונל של הלכת חסן.
לצורך השוואה, מעמדו של מי שהוטלה עליו חובה כאמור במקרה כגון זה שבפניי, אינו שונה מהותית ממצבו של בעל דין אשר ניתנה נגדו החלטה במעמד צד אחד. במקרה כזה, נתונה לבעל הדין הבחירה האם להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר, או בקשה לביטול לערכאה הדיונית (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד 744; לעניין אפשרות אחרונה זו ראו גם בש"א (י-ם) 3171/00 גהל נ' קופת חולים כללית, תק-מח 2001(1) 12051). נראה לי, כי כך גם במקרה שבפניי.
אכן, בכך שמבקר המדינה לא זומן לדיון אין כדי להשמיט את זכותו להשיג על החלטת הערכאה הקודמת. ההצדקה להכרה בזכות הערעור, על-פי הלכת חסן, אינה טמונה במידה בה ניתנה למאן דהוא הזכות לטעון בעניינו, כי אם בפגיעה באותו צד, הנובעת מקיומו של הליך בעניינו. הצדקה זו מתקיימת במלואה, כמוסבר לעיל, במקרה זה. בשל כך, איני סבור כי יש עילה כלשהי למחיקת הערעור שהגיש מבקר המדינה.
18. אציין, כי ברוח זו התפרשה הלכת חסן בהחלטה אחרת שניתנה לא מכבר. ב- רע"א 2298/99 מחקשווילי ואח' נ' בכר, תק-על 99(2) 752 עלתה השאלה האם קיימת זכות ערעור על החלטה של בית-המשפט המחוזי להעניק שכר למנהל עזבון, כאשר האחרון לא היה צד להתדיינות. התשובה שניתנה היתה חיובית. כב' השופט טירקל הסביר, כי 'ההגיון והסימטריה המשפטית מחייבים שגם ערעורו של בעל דין – שמלכתחילה היה בעל דין במסגרת הפורמלית של הדיון אלא שנוצרה יריבות בינו לבין 'הזר' בסכסוך נספח למחלוקת הפורמלית – יהיה זכאי לערער על אותה החלטה בדרך של ערעור עצמאי'. גם כאן, המוקד אינו בשאלה האם פלוני נטל חלק בהתדיינות, אלא בשאלה האם התקיים הליך בעניינו של אותו פלוני, שהסתיים בהכרעה שיפוטית. דומה, כי מטעמים דומים של סימטריה, ניתן להחיל היגיון דומה במקרה שבפניי.
התוצאה היא, כי אין עילה למחיקת הערעור שבכותרת.
תוצאה הבקשות למחיקת ההליכים שבכותרת נמחקות. ההליכים יימשכו כסידרם. המשיבים ישאו בהוצאות המבקשת ב- רע"א 5985/03 והמערער ב- ע"א 6112/03 בסך של 2,000 ש"ח לכל אחד מן ההליכים."
ב- ע"א 6092/03[29] נדונה בקשה למחיקת ערעור על-הסף בשל איחור בהגשתו. לטענת המשיבה המציא שליח מטעמה את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי למערערת עוד ביום 1.5.03, ואת המועד להגשת הערעור יש למנות החל מאותו יום. לבקשה צורף תצהירו של השליח, המעיד כי מסר את פסק-הדין בצירוף מכתב לוואי במשרד בא-כוח המערערת.[30]

ב- ת"א (ת"א) 1997/89[31] נדונו שתי בקשות אשר עניינן למעשה אחד: הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין. לפיכך ידון בית-המשפט בשתי הבקשות במאוחד. נפסק מפי כב' השופטת ו' אלשיך כי:

"6. המצאת כתבי בי-דין נעשית במסירתם או בהושטתם, ככל שאפשר מבחינה מעשית, לנמען גופו או למורשהו (תקנות 476-477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בהליך שנמסר בו מען להמצאת כתבי בי-דין יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי, ואף די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחת הנמען הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו 18 שנים, כשאין אפשרות למצוא את הנמען גופו (תקנות 480-481).
כאשר נמסרת ההזמנה לאדם אשר בביתו מתגורר הנתבע אך אדם זה אינו מבני משפחתו של הנתבע, או כאשר נמסרת ההזמנה לבן משפחתו של הנתבע אך זה לא מתגורר עמו, או אפילו התגורר עמו אך מבלי ששליח בי-דין השתדל לבצע מסירה אישית, אין ההמצאה עומדת בדרישות התקנות. (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (1990) 697).
קל וחומר הוא כאשר בוצעה ההמצאה לגרושתו של הנתבע אשר איננה מבני משפחתו, ואשר ספק אם ניתן לומר כי היא מתגוררת עמו, או להיפך.
7. ב- ע"א (ת"א) 904/90, 905 קליין נ' בנק הפועלים (לא פורסם) היו נסיבות דומות, כבמקרה דנן, ואותה השתלשלות אירועים של הגשת תביעה בסדר דין מקוצר מצד הבנק כלפי המבקש, המצאת כתבי בי-דין לכתובתה של גרושת המבקש, אי-התגוננות מצד המבקש, מתן פסק-דין נגדו, ורק אז פניה לביטול פסק-הדין משקיבל המבקש התראה מההוצאה לפועל. למעשה דובר שם בשני פסקי-דין (בשתי תובענות נפרדות), שניתנו כנגד המבקש ושאת שניהם ביקש הוא לבטל. בעלי הדין שם היו אותם בעלי הדין דכאן.
כב' השופט מצא קבע, כי בצדק דחה רשם בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ישעיה) את בקשת הביטול לגבי אחד משני פסקי-הדין מן הטעם שבקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר מבלי שנתבקשה הארכת מועד להגשתה. ברם, באשר לפסק-הדין השני, לגביו לא היה מחדל דומה כבראשון, קבע כב' השופט מצא כי היה מקום להעתר לבקשה ולבטל את פסק-הדין.
לגבי נסיבות המצאת כתבי בי-דין, אשר כאמור זהות לאלה שבמקרה הנוכחי, קבע בית-המשפט כי:
'ההזמנה לדין – כמו אזהרת ההוצל"פ – שוגרה למערער לפי מען מגוריה של גרושתו. בחקירתו על תצהירו הודה אמנם המערער, כי ביקר ולן בדירה זו כפעמיים בשבוע, אך עמד על טענתו שההזמנה לדין, להבדיל מן האזהרה, לא הגיעה לרשותו. חוששני, שבהעדר ראיה ישירה, שההזמנה נמסרה למערער עצמו, לא התירו הנסיבות קביעה עובדתית שהיא הומצאה לו.'
אמת כי מתמיה צירוף המקרים שבשלושה מקרים נפרדים קיבל המשיב את מכתבי האזהרה שנשלחו לו, אך לא קיבל את כתבי בי-הדין שהומצאו לו לאותה הכתובת. אלא שבכך לא אוכל לראות יותר מאשר ראיה נסיבתית להבדיל מראיה ישירה, שההזמנה נמסרה למערער עצמו.
8. בהמשך פסק-הדין, משהגיע בית-המשפט למסקנה כי לא התקיימה המצאה כדין, עובר כב' השופט לבחון את סיכויי הגנתו של המבקש מפני התובענה באשר לטענה כי חתימתו זוייפה. בשאלה זו קבע בית-המשפט כי יש להכריע על-פי העקרונות המקובלים בעת דיון בבקשה למתן רשות להתגונן ולפיכך –
'לא היה די בהתרשמות שלילית מגרסת המערער, במסגרת חקירה על התצהיר, ומהשוואת חתימות שערך כב' הרשם עצמו, כדי להוביל למסקנה, שטענת ההגנה של המערער אינה ראויה להישמע.'
מסקנתו של כב' השופט היתה כי דין הערעור להתקבל, ודין פסק-הדין שניתן כנגד המבקש בסדר דין מקוצר להתבטל.
9. במקרה דנן קיימת אף חוות-דעת הגרפולוג, הקובעת כי לא ניתן לאמת, אך גם לא לסתור, את טענת המבקש כי חתימתו זויפה. בכך מתקיימת ראיה לכאורה, כי הגנתו של המבקש אינה "הגנת בדים" וכי יש לו סיכויי הצלחה. לפיכך מתחזקת בעיני המסקנה אליה הגיע כב' השופט מצא ב- ע"א 904/90 הנ"ל כי יש להעתר לבקשות.
10. עולה מן המקובץ כי דין הבקשות להתקבל ודין פסק-הדין שניתן כנגד המבקש בסדר דין מקוצר להתבטל. ניתנת למבקש אורכה בת 10 יום מהיום להגשתה של בקשה לרשות להתגונן מפני התובענה ב- ת"א 1997/89. בנסיבות העניין אין צו להוצאות."
ב- ע"א 267/86[32] נפסק מפי כב' הרשם ש' צור כי:

"הנה כי-כן, מדובר במקרים העוסקים כולם בהמצאת כתבי בי-דין כאשר חובת ההמצאה מוטלת על כתפי בית-המשפט. בענייננו מדובר, כזכור, בחובה להמצאת כתבי בי-דין המוטלת על כתפי אחד הצדדים. אין, איפוא, ללמוד מן הפסיקה שהובאה על קיומה של חובה כוללת להמצאת כתבי בי-דין באמצעות בית-המשפט.
משהגענו לכאן, יש לבחון האם המצאת הסיכומים בכתב כפי שביצע המשיב עונה על דרישת התקנות. אני סבור שהתשובה על כך היא בחיוב. המצאת מסמכים – בין אם החובה לכך מוטלת על בית-המשפט או על בעל דין – נעשות לפי פרק ל"ב לתקנות. תקנה 475 קובעת את דרכי ההמצאה ואחת מהן היא על-ידי עורך-דין או פקידו. לפי תקנה 476 המצאת כתב בי-דין הוא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, חתומים כדין ולפי תקנה 485 המצאת כתב בי-דין ליועץ המשפטי לממשלה יכול שתהא בהנחת הכתב במשרדו. אין ספק שהוראות אלה התקיימו בענייננו. התקיימה גם הוראת תקנת 488 בדבר אישור קבלת הסיכומים שכן אין חולק שחותמת משרד מפרקליטות הוטבעה על מכתב הלואי (נספח ב' לתצהיר). זאת ועוד – מתוכנו של מכתב הלואי עולה, על פניו, שכוונת בא-כוח המשיבה היתה להמציא את המסמכים לבא-כוח המערערת בהתאם לצו כב' הנשיא. בא-כוח המערערת מאשר בתצהירו כי הסיכומים הגיעו לידיו (סעיף 5 שם) ועם קבלת הסיכומים הוא לא מיחה ולא עורר כל טענה לעניין חוקיות המסירה או הצורך בהמצאת המסמכים באמצעות בית-המשפט.
לחלופין מבקש בא-כוח המערערת להאריך לו את המועד להגשת סיכומים בכתב. לטענתו, עצם קיומו של ספק בשאלת חוקיות ההמצאה והמועד הקובע לעניין מניין הימים להגשת הסיכומים מהווה טעם להארכת המועד. יש לדחות טענה זו.
כפי שבואר לעיל, לא היה כל ספק לעניין חוקיות ההמצאה וסברתו של בא-כוח המערערת שהסיכומים יומצאו לו על-ידי בית-המשפט דווקא, נמצאה מוטעית.
זוהי טעות בדין אשר אינה מהווה צידוק להארכת המועד.
לאור כל זאת אני מחליט לדחות את הבקשה להארכת המועד. תיק הערעור יועבר עתה להרכב של בית-המשפט לצורך מתן פסק-דין על יסוד הודעת הערעור וסיכומי המערערת והמשיבה המצויים בתיק ובלא תשובת המערערת. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסכום של 500 ש"ח, נושא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל."
ב- ב"ש 274/86[33] נדונה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. נפסק מפי כב' הרשם ש' צור:

"למעשה הצדדים אינם חלוקים ביניהם באשר לעובדות: בא-כוח המשיבה התבקש על-ידי המתמחה של כב' השופטת בן-עתו לתאם עם בא-כוח המבקש מועד לשמוע פסק-דין. בתיאום בין הצדדים נקבע המועד ליום 10.2.86 שעה 9:00, ונמסרה על כך הודעה לבית-המשפט. בשעה היעודה, או בסמוך לה, הופיע בא-כוח המשיבה בבית-המשפט והוזמן ללשכת השופטת לשמיעת פסק-הדין. הוא נשאל אם עורך-דין סלפוי (בא-כוח המבקש) נמצא בחוץ והשיב בשלילה. פסק-הדין ניתן, איפוא, במעמדו של בא-כוח המשיבה בלבד. מסתבר שבה בשעה שבא-כוח המשיבה שהה בלשכת השופטת לשמיעת פסק-הדין המתינה בחוץ עורכת-דין שלזינגר, שנשלחה מטעם עורך-דין סלפוי לשמיעת פסק-הדין אלא שבא-כוח המשיבה לא הכירה. בצאת בא-כוח המשיבה מלשכת השופטת הציגה עצמה עורך-דין שלזינגר בפניו, קיבלה לידיה את תיק בית-המשפט ובו פסק-הדין ופנתה וצילמה אותו. גב' שלזינגר אינה מתכחשת לעובדות אלה. טענתה היחידה, כאמור, היא שפסק-הדין לא הומצא לה כדין. לפי הטענה פסק-הדין ניתן לפני השעה 9:00, כלומר – שלא בהתאם למועד המוסכם בין הצדדים. בנסיבות אלה, כך הטענה, אין לומר שהיתה הזמנה כדין לשעת שמיעת פסק-הדין ומכאן שלא היתה גם המצאה כדין של פסק-הדין ולא החל מירוץ הזמן להגשת בקשת רשות ערעור עליו...
באת-כוח המבקש אינה חולקת על חוקיות ההזמנה הטלפונית אלא טוענת שנפל פגם בכך שפסק-הדין הוקרא שלא בשעה שנקבעה לכך. מבחינה עובדתית אין לטענה זו כל חשיבות שכן באת-כוח המבקש מודה שבשעת ההקראה היא היתה בבית-המשפט והמתינה מחוץ ללשכת השופטת, ומה לי אם היה הדבר דקות ספורות לפני או אחרי השעה 9:00. אך לא זה העיקר: אין חולק על כך שפסק-הדין ניתן שלא בפני המבקש – בין אם הוזמן כדין ובין אם לא הוזמן כלל – ומכאן כך שחלה הוראת הסיפא לתקנה 402 לפיה יום מתן ההחלטה הוא היום שבו הומצא למבקש העתק ממנה (השווה דר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' 4, 405). הואיל ואין חולק על כך שבאת-כוח המבקש קיבלה לידיה צילום של פסק-הדין דקות ספורות לאחר שהוקרא, יש לראות בכך המצאה של פסק-הדין לעניין תקנה 402 (ראה תקנות 476, 477). אם סברה באת-כוח המבקש שנפל פגם או נגרם עיוות דין כתוצאה מהקראת פסק-הדין שלא בפניה, יכולה היתה יחד עם בא-כוח המשיבה, לסור ללשכת השופטת ולשמוע את פסק-הדין במו אזניה או לטעון כל טענה בעניין זה. תחת זאת נפנתה לצלם את פסק-הדין, וקיבלה אותו לידיה בלא למחות או לטעון כלפיו. גם כיום לא הועלתה כל טענה שזכויות המבקש קופחו או שנגרם לו עיוות דין. טענת המבקש היא טכנית גרידא ובית-המשפט נוטה שלא להזקק לטענות שכאלה (השווה בג"צ 527/74 חלף נ' הוועדה המחוזית, פ"ד כט(2) 319, 322ו' ו- בג"צ 529/80 גרצברג נ' הוועדה המקומית, פ"ד לה(2) 491, 497ג).

[25] ת"א (רח') 3656/03 בנק הפועלים בע"מ סניף ק. בן גוריון (539) נ' דורון דן, תק-של 2004(4) 1497. ראה למשל ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333-334. רע"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840, 844; ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ נ' יהודית שפוך ואח', תק-על 89(4) 84. וכן דיוננו לעיל לעניין הידיעה פרק ב
[26] ע"א 3135/03 אוביקטיבי מחקרים עולמים לישראל בע"מ נ' קליניקה אריאל בע"מ, פ"ד מח (2) 197, 201.
[27] בש"א 340/89 בנק עצמאות למשכנתאות נ' יהודית שפוך ואח', תק-על 89(4) 84.
[28] רע"א 5985/03 מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד נח(1) 394.
[29] ע"א 6092/03 בזק בינלאומי בע"מ נ' א.י.ק.ס תקשורת בע"מ, פ"ד נח(1) 673 (לפירוט פסק-דין ראה בשער א', בפרק ג', ה"ש 10 לעיל).
[30] ראה גם בש"ם 5417/01 שרגא ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תק-על 2002(1) 881. ודיוננו לעיל בשער א' פרק ב' לעניין הידיעה או המצאה מה גובר.
[31] ת"א (ת"א) 1997/89 חנן קליין נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 92(1) 998.
[32] ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף נ' חברת ראובן פליצה בע"מ, פ"ד מב(3) 744.
[33] ב"ש 274/86 יוסף יום-טוב גליק נ' בלומה גליק, תק-על 86(2) 335.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאה, הכיצד? (תקנה 476)