אחריות בעל הרכב (סעיף 27ב לפקודה)

סעיף 27ב לפקודת התעבורה קובעת כדלקמן:

"27ב. אחריות בעל הרכב (תיקונים: התשנ"א, התשנ"ז)
(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על-פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.
(ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף-קטן (א) על המחזיק.
(ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף-קטן (א) על אותו אדם."

סעיף 27ב לפקודה קובע חזקה שבחוק הניתנת לסתירה {בדרך שנקבעה לכך בהוראת הסיפא של הסעיף}, לפיה, רואים את בעל הרכב כמי שנהג ברכב בעת שבוצעה בה עבירת תעבורה {לעניין מקרים בהם הצליח הנאשם לסתור החזקה ראה תת"ע (תעבורה חד') 1665-06-09 מדינת ישראל נ' דודי שגיא, תק-של 2010(2), 108426, 108427 (2010) (כב' השופטת נילי פלד); תת"ע (תעבורה חד') 10142-07 מ.י. תביעות חדרה - משטרת ישראל נ' גיריס סאייג, תק-של 2008(4), 51749, 51750 (2008) (כב' השופטת נילי פלד); ת"ת (תעבורה נת') 4513/06 מדינת ישראל נ' פלג גרשון, תק-של 2007(2), 12483, 12484 (2007) (כב' השופטת רבקה בן יששכר-שורץ)}.

נדגיש כי הנטל הרובץ על הנאשם הינו נטל כבמשפט אזרחי. כלומר, אין מחובתו של הנאשם להוכיח מעבר לכל ספק סביר טענותיו, אלא, די שיטיל ספק בטענת המאשימה כי נהג {ת"ד (תעבורה יר') 2517/07 מדינת ישראל נ' כהן דרור, תק-של 2009(2), 48246, 48247 (2009)}.

כך לדוגמה, ב- ת"ת (תעבורה אשד') 5011/02 {מדינת ישראל נ' דחטר גנדי, תק-של 2004(3), 15177, 15180 (2004)} קבעה כב' השופטת ר' לביא כי בנסיבות המקרה, לא מצאה כי הנאשם עמד בנטל המוטל עליו על-פי מאזן ההסתברויות להוכיח שאחר ספציפי נהג.

הוראת סעיף 27ב לפקודה מחייב בעלים של רכב להוכיח למי מסר את החזקה ברכב, אולם הוראת הסעיף איננה מחייבת להראות כי החזקה נמסרה לאדם אחד בלבד. לא נמצא בהוראת סעיף 27ב לפקודה כל חובה שהיא להראות כי העברת החזקה היתה לאדם בודד ולכן יכול אדם להוכיח כי מסר את החזקה לשני בני אדם יחד שזהותם ידועה וברורה.

במקרה הצורך, יוכל בית-המשפט להכריע, מי מבין שני המחזיקים שקיבלו לידיהם את הרכב היה גם מי שלכאורה ביצע את העבירה המיוחסת לנאשם, בכך שגם נהג ברכב במועד הרלוונטי בו הוא צולם {ת"ת (תעבורה ב"ש) 8344/07 לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' קוגמן עזרא, תק-של 2008(3), 4516, 4517 (2008)}.

כאמור, הנטל להוכיח את זהות הנוהג ברכב או למי נמסר בשעת ביצוע העבירה מוטל על כתפי הבעלים הרשום של הרכב. אי-עמידה בנטל תביא בהכרח להרשעת הבעלים הרשום גם אם ברור לחלוטין כי לא היה זה הוא אשר ביצע את העבירה.

לעניין זהות הנוהג נדגיש כי אין למסור שם סתמי ומבלי שניתן יהיה לפנות לאדם שנקרא בשם זה {ת"ד (תעבורה רמ') 90166/04 מדינת ישראל נ' אלהווארי ווליד, תק-של 2005(1), 19294, 19296 (2005)}.

אף שהמדובר מבחינה משפטית במצב "קשה לעיכול" שכן עלול להיווצר מצב בו מורשע אדם בעבירה אותה ברור שלא ביצע, עדיין קובע החוק כי ללא הוכחת זהות הנוהג או המחזיק ברכב בשעת העבירה, אין מנוס מהרשעת הבעלים.

ההיגיון שבבסיס הוראת חוק זו מאפשר אכיפה באמצעות אמצעים אלקטרוניים אשר לא מזהים את הנהג עצמו ותחת זאת מזהים את הרכב. הבעלים הרשום צריך להראות מי עשה שימוש ברכבו שכן המחוקק קובע חובה על בעל רכב לדעת בכל זמן נתון מי עושה שימוש בכלי הרכב שבבעלותו.

הטלת חובת פיקוח וידיעה על הבעלים תצמצם מצבים בהם רכבים יעברו מיד ליד ללא פיקוח מתוך ההיגיון כי רכב הינו חפץ מסוכן המחייב פיקוח והשגחה נאותים {ת"ת (תעבורה ב"ש) 6146/07 לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' אבו סביתאן, תק-של 2008(2), 17915, 17916 (2008)}.

סעיף 1 לפקודה מורה כי בעל הרכב הינו, בין השאר, ה"בעל הרשום ברישיון הרכב". סעיף 1 לפקודה מוסיף ומורה כי עבירת תעבורה היא "עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה".

החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודה נחקקה בשנת 1990 {חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), תשנ"א-1990}. הסעיף המתוקן איחד תחת קורת גג אחת שלוש הוראות שהיו קבועות בסעיפים שונים בפקודה, וביניהם סעיף 69ב לפקודה, שקבע חזקה לפיה אם "נעשתה עבירה ברכב" - בעל הרכב הוא זה שנהג ברכב.

בהתייחסו לביטוי "נעשתה עבירה ברכב", בדיון שנסוב על עבירת תעבורה של אי-מסירת מידע על נוהג ברכב שהיה מעורב בתאונה, קבע כב' השופט מ' שמגר כי "בהיעדר הגדרה מילולית ניתן לנסות וללמוד מן ההקשר כי המחוקק לא ביקש לסייג ולתחום ביטוי זה לסוג מוגבל של עבירות ברכב אלא נתכוון לכל מערכת העבירות לפי הפקודה והתקנות הקשורות בשימוש ברכב או הנובעות ממנו" {ראה ר"ע 2/86 נקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 757 (1986)}.

כאמור, סעיף זה בוטל ובמקומו בא סעיף 27ב לפקודה דהיום. על משמעותו של השינוי ראה דברי כב' השופט זמיר, ב- ע"פ 1160/99 {הכהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 205 (2000)} שעסק בעבירת תעבורה של חניה במקום אסור לפיהם "מדברי ההסבר להצעת החוק ברור כי הכוונה היתה רק לאחד את שלוש ההוראות בסעיף אחד, הוא סעיף 27ב(א), ולא היתה כוונה לצמצם את תחולת החזקה שנקבעה בהוראות אלה, וכתוצאה לצמצם גם את האחריות הפלילית. להיפך. הצעת החוק הוגשה על רקע ריבוי תאונות הדרכים, והיא נועדה, באופן כללי, להחמיר את דיני התעבורה, ולא להקל אותם".

הגיונה של חזקה זו ותכליתה הוסברו בפסיקה. בהתייחסו לחזקה שנקבעה בסעיף 27ב לפקודה בנוסחו הקודם, בהקשר לעבירת תעבורה של אי-ציות לתמרור {חציית קו עצירה שעה שרמזור הראה אור אדום}, נקבע כי לפי הוראה זו "מוטלת אחריות פלילית על הבעלים. ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב" {דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 364 (1991)}.

דברים אלה אומנם נאמרו בהקשר לסעיף 27ב לפקודת התעבורה בנוסח הקודם שלו "אך הדברים חלים, על-פי ההיגיון והתכלית, גם על סעיף 27ב לפקודת התעבורה בנוסח העכשווי שלו" {דברי כב' השופט זמיר בפרשת הכהן שלעיל; ראה גם דברי כב' השופט ד' חשין ב- ע"פ 2218/06 כמאל הייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 706, 712 (2007)}.

אין הנאשם יכול להישמע בטענה כי רישום הרכב על שמו נעשה מטעמים פורמאליים גרידא. מסקנה זו מתחייבת מהגיונה של החזקה. כל מסקנה אחרת תרוקן את החזקה מתוכנה ותסכל את מטרתה.

כאמור, החזקה שבחוק הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודה חלה אך לגבי עבירות הקבועות בפקודת התעבורה. יחד עם זאת, כדברי כב' השופט א' ברק בפרשת מודיעים, חזקה זו יסודה ב"הנחה עובדתית חזקה" המבוססת על ניסיון החיים, ולפיה הבעלים של הרכב הוא אשר נוהג בו, ואם אינו נוהג, הוא יודע מי נוהג בו.

הנחה עובדתית זו, מקום שלא הופרכה, יכולה גם היא להוות ראיית חיזוק, וזאת אף ביחס לעבירות לפי חוק העונשין. כך לדוגמה, משנמצא כי הנאשם הוא בעליו של הרכב, והנאשם נמנע מלמסור גרסה באשר לזהות הנוהג ברכב בעת האירוע, ניתן לראות בכך ראיית חיזוק נסיבתית לזיהוי הפוזיטיבי של הנאשם על-ידי שוטר לדוגמה.

אם כן, הנטל להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב מוטל על שכמו של בעל הרכב, ועל-פי לשון סעיף 27ב לפקודה, אין די בכך שהבעלים יוכיח כי לא הוא נהג ברכב אלא עליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב {ת"ד (תעבורה ת"א) 11962-06 מדינת ישראל נ' איגור גיינץ, תק-של 2011(1), 22699 (2011)}.

ונדגיש כי חזקת הבעלות באה לעולם במטרה שלא להשאיר שטח הפקר בצילם יוכלו לחסות בעל הרכב או מי שנהג בו. לפיכך, מקום בו בוצעה עבירה תעבורה מוטל על בעל הרכב להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב {דברי כב' השופט אמנון כהן ב- עפ"ת (מחוזי יר') 34663-09-10 מאיר צמח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(4), 12851 (2010)}.

לעיתים תכופות נדרש בית-המשפט לענייני תעבורה לעסוק בתיקים רבים שנרשמו מכוח סעיף 27ב לפקודה על שם חברת השכרה. כאשר חברת ההשכרה פנתה למשטרה מבעוד מועד להסבת הדו"חות, נתקלה היא בסירוב, אף שבדיעבד התברר כי המסמכים שהיו בחזקת חברת ההשכרה, הספיקו לצורך ביצוע ההסבה.

התוצאה מ"מחדל" זה היא כי חברות השכרה נאלצו להגיש בקשות להישפט לבית-המשפט לענייני תעבורה ובית-המשפט הוצף שלא לצורך בתיקים שברירת המחדל שלהם היא תשלום קנס {דברי כב' השופטת רבקה בן יששכר-שורץ ב- תת"ע (שלום ק"ג) 3330-09-10 מדינת ישראל נ' אלדן תחבורה בע"מ, תק-של 2010(4), 84259 (2010) כפי שיובאו להלן בהרחבה}.

כאשר מוגשת פניית אזרח או פניה של נציג חברת השכרה להסבת דו"חות, נכון הוא לבחון לגופו של עניין, לגופם של מסמכים, את שאלת ההסבה ואין להתעלם מן המסמכים ואין להחזירם לשולח, אך בשל כך שהטיפול בתוך המשטרה הועבר לגורם אחר או שהגורם המטפל עבר כתובת.

במקרה שכזה, ראוי כי המסמכים יועברו לגורם המטפל בתוך המשטרה, תוך משלוח הודעה קצרה לאזרח, על הכתובת הנכונה לקבל מענה סופי בהתייחס לפנייתו.

אם הפניה להסבה כוללת מסמכים המתאימים להסבה, ראוי לבצע את ההסבה עוד לפני שייווצר הצורך לפנות לבית-המשפט לענייני תעבורה בבקשה להישפט. אם חסר מסמך או פרט כלשהו הנדרש לצורך הסבה ראוי כי המשטרה תשלח תשובה מפורטת בעניין זה, תשמור בתיקה העתק המסמכים שקיבלה, על מנת שהללו יהיו בפני התובע, בבואו העת, לצורך הצגה בבית-המשפט, אם יידרש לכך.

אם האזרח הגיש בקשה להישפט לצורך הסבה מחשש שמא יחמיץ המועד טרם הטיפול בפנייתו להסבת הדו"ח יושלם, כי אז אם השלים מסמכיו טרם קיבל הזמנה לדיון בבית-המשפט ו/או טרם הגיע מועד הדיון בבית-המשפט - ראוי ונכון כי המשטרה תתייחס לגופו של עניין על מנת שיהיה בידה הספק לפנות למחזיק ו/או הנהג שאחראי לביצוע העבירה, בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות.

היה והמשטרה מספיקה לבצע הסבה כאמור טרם הדיון שנקבע בבית-המשפט, אין כל מניעה לבקש מחיקת התיק כנגד הבעלים או המחזיק המקורי שהיה רשום על גבי כתב האישום טרם ההסבה.

כב' השופטת רבקה בן יששכר-שורץ בפרשת אלדן שלעיל, הביעה תמיהה כיצד משטרת ישראל אינה נערכת לפניות נהגים להסבה, שהועברו אליה טרם מועד הדיון שנקבע בבית-המשפט על-פי בקשה, כאשר מסמכים אלה הינם מסמכים מהותיים ויכולים לשמש ראיה ו/או הסבר ענייני, ומדוע משטרת ישראל נמנעה מהסבת דו"ח מבעוד מועד {ראה גם תת"ע (שלום ק"ג) 3338-09-10 מדינת ישראל נ' אלדן תחבורה בע"מ, תק-של 2010(4), 66461 (2010)}.

ב- מ"ת (תעבורה ת"א) 5194-09-10 {מדינת ישראל נ' שאדי גאבר, תק-של 2010(4), 23476, 23477 (2010)} קבעה כב' השופטת דלית ורד כי במקרה דנן קיימת עדות של שני עדי ראיה אשר לכאורה אין להם אינטרס בשאלת זהותו של מי שנהג ברכב בשעת התאונה. עדים אלה שבו וטענו כי הבחור הרזה, היינו המשיב, היה זה שנהג ברכב בעת אירוע התאונה.

הודעותיהם בצירוף לחזקת הבעלות, אשר מהווה כשלעצמה ראיית חיזוק, יש כדי לשמש תשתית ראייתית סבירה להרשעתו של המשיב בגרימת התאונה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10106-09 {מדינת שיראל נ' דב שקולניק, תק-של 2010(4), 10376, 10378 (2010)} קבע כב' השופט מאיר דרורי כי יש לפרש את סעיף 27ב לפקודה באופן אחד לגבי עבירות שנעברו ברכב עצמו, ובאופן אחר לגבי עבירות שנעברו באופן פרסונאלי על-ידי הנהג.

לגבי עבירות שנעברו על-ידי הרכב, בעל הרכב אחראי באופן מוחלט לכל העבירות זולת אם הוכיח מי נהג ברכב. לגבי עבירות פרסונאליות כגון תקנה 144(א) לתקנות התעבורה יש להבחין בין שני מקרים: במקרה בו ברור לבית-משפט כי בעל הרכב מחפה על הנהג בפועל, או שאין הוא מקבל את גרסתו כי לא נהג, אזי יש להרשיעו גם בעבירות אלה; במקרה בו בית-משפט משוכנע כי בעל הרכב לא נהג ברכב ועשה את כל המאמצים לאתר את הנהג בפועל ולא הצליח בכך מסיבות אובייקטיביות, אין להרשיעו בעבירות מסוג זה.

תת"ע (תעבורה נת') 1953-09 {מ.י. לשכת תביעות שרון-תעבורה נ' גאדה ואכד, תק-של 2010(3), 79238, 79239 (2010) כב' השופטת רות רז, זיכתה את הנאשמת מחמת הספק וזאת לאור העובדה כי הנאשמת עמדה בנטל המוטל עליה על-פי סעיף 27ב(ב) לפקודה והוכיחה כי מסרה את החזקה ברכב, וברכב נהג אדם אחר.

ב- ת"ת (תעבורה רמ') 2507/08 {מדינת ישראל נ' אלקרעאן סאגר, תק-של 2009(1), 35524, 35526 (2009)} קבעה כב' השופטת רחל טאובר כי לאחר שבחנה את עדותו של העד אלנבארי ביל היא איננה "יכולה לקבוע כי הנאשם עשה את המוטל עליו לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, שכן הנאשם מסר פרטים של אדם שאולי החזיק ברכב אי-פעם, אולם בהחלט לא בטוח כי החזיק ברכב ביום העבירה, שכן בשעת העבירה 1.50 ובמקום ביצוע העבירה ראשון לציון הוא בטוח שלא היה. כמו כן אינני יכולה לקבל תצהיר של אדם שאיננו ידוע לקרוא עברית, שגם מכחיש וגם מאשר במקצת את האמור בו, במיוחד כשתצהיר ניתן שנתיים וחצי לאחר ביצוע העבירה, וסביר להניח שהעד לא זוכר מה עשה ואם נהג ביום 3.9.05 בשעה 1.50 ברכב שאינו שלו. קשה לקבל תצהיר של אדם שרצה לקנות את הרכב, לא קנה אותו בסיכומו של דבר ומאשר כי רק לקח אותו לבדיקה, כך שהרכב לא היה בחזקתו תקופה ארוכה אולי יום או יומיים בו ערך את הבדיקה. אם ביום העבירה היה נחתם אישור על כך שהעד לקח את הרכב ניתן היה לשקול טענת הנאשם, אולם לאחר שמיעת הראיות אינני יכולה לקבוע כי העבירה בוצעה על-ידי מר אלנבארי ביל היינו העד שהביא הנאשם והחלטתי להרשיע הנאשם מכוח הבעלות על הרכב".

ב- תת"ע (תעבורה עכ') 13022-07 {מ.י. לשכת התביעות - תחנת משטרת עכו נ' טטיאנה סמסונוב, תק-של 2008(4), 48244 (2008)} קבע כב' השופט יעקב בכר, בהרשיעו את הנאשמת, כי הנאשמת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-פי סעיף 27ב לפקודה. העובדה כי הנאשמת לא פנתה מייד עם קבלת הדו"ח למשטרה ובנה לא לקח על עצמו את האחריות לביצוע העבירה מייד, יש בה כדי לפגוע באמינות גירסתה.

ב- ת"ת (תעבורה ב"ש) 6146/07 {לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' אבו סביתאן, תק-של 2008(2), 17915, 17916 (2008)} קבע כב' השופט אופיר אלון כי במקרה דנן, הצליח הנאשם להוכיח כי אין לו כל רישיון נהיגה לנהיגת משאית ואף העד מטעמו העיד כי הנאשם מעולם לא נהג במשאית שמספרה מופיע בכתב האישום. עוד נקבע כי הנאשם עמד בנטל המוטל עליו מכוח סעיף 27ב לפקודה באופן בו הוכיח את זהות הנוהג ברכבו.

ב- ע"פ (מחוזי יר') 40590/07 {"מנורה חברה לביטוח בע"מ" נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4), 4022, 4024 (2007)} קבע כב' השופט עזרא קמא כי היה על "מנורה" לדאוג לרישום העברת הבעלות מבעוד מועד, כמצוות הדין, שמחייב מוכר של רכב לדאוג לשינוי הרישום של הבעלות ברכב.

משלא דאגה לכך, בעיתו, הרי שהיה עליה לצפות מצב שבו האופנוע, אחר שיקומו על-ידי "גבע", יימכר לאחר או לאחרים, והיא לא תדע לאילו ידיים ובעלים "יתגלגל" ולאן יגיע. במצב זה יישאר הבעלים הרשום ברישיון הרכב אחראי על ביצוע עבירת תעבורה, כפי שנקבע בחזקה שבסעיף 27ב לפקודה.

כדי להינצל מכך על מוכר הרכב לדאוג לרישום השינוי בבעלות הרכב.

במצב שנוצר, שבו חברת ביטוח, כמבטחת של הרכב שניזוק או יצא מכלל שימוש, אינה דואגת לרישומו של מי שמכרה לו את הרכב לשיקום ולמכירה, או מכרה אותו כמשוקם במישרין לאחר, מסתכנת בהבאה לדין בשל ביצוע עבירות בידי מי שקיבל לחזקתו את הרכב, מבלי שתירשם בעלותו ברישיון הרכב.

ככל ששרשרת החזקות ארוכה יותר, כך יקשה על הבעל הרשום ברישיון הרכב להתחקות אחר מי שהחזיק ברכב בעת ביצוע עבירת התעבורה.

אמת הדבר, שמנורה, לא היתה רשומה כבעלים ברישיון הרכב. אולם, היא וכל מבטחת שמקבלת לידיה רכב או שרידי רכב, שמתקנת ומשקמת אותו, אחר תשלום פיצוי לבעליו, הופכת לבעליו, ובדרך זו היא מבקשת להשיב לעצמה מקצת מן הפיצויים ששילמו למבוטח.

עליה, איפוא, לפעול כדי שהרישום במרשם הבעלות של רשות הרישוי ישקף נכונה את המציאות. כלומר, לרשום על שמה את הרכב, ואם העבירתו, כמו בענייננו, ל"גבע" לצורך שיקום ומכירה - לדאוג לרישומו על שם "גבע". בדרך זו, היתה נמנעת האפשרות להעמידה לדין, כמי שקיבלה לידיה את האופנוע והעבירתו לגבע וזו, כנראה, העבירה אותו לאחר. מכאן ואילך, לא ידענו בידי מי היה האופנוע בעת ביצוע עבירת התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 2536/05 {מדינת ישראל נ' נאסר מוחמד, תק-של 2007(2), 26808 (2007)} כב' השופטת רות זוכוביצקי דחתה טענת הנאשם לפיה העובדה שהתביעה לא הביאה את "ההוכחה הטובה ביותר", כהגדרתו, ולא הציגה בפני בית-המשפט רישיון רכב תקף על-שם הנאשם, מלמדת כי אין הוא הבעלים.

כב' השופטת רות זוכוביצקי קבעה כי רישום רכב הינו בעל אופי דקלרטיבי ולא קונסטוטיבי ויפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ת"א (שלום ת"א) 53094/05 {קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הרוש נתן, תק-של 2006(4), 26936 (2006)} לפיהם "ההלכה הפסוקה קבעה כי רישום רכב במשרד הרישוי אינו אקט קונסטיטוטיבי ואינו נדרש לצורך העברת בעלות במישור הקנייני {ראה לעניין זה: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נא(4), 464 (1967)}. עם זאת, הרישום במשרד הרישוי היא ראיה בעלת חשיבות, שאין להתעלם ממנה, שהרי מדובר במאגר מידע המצוי בידי רשות. יש לבחון הראיה יחד עם ראיות נוספות וללמוד אם בנסיבות העניין תואם הרישום את הזכות המהותית אם לאו."

העובדה שלא בוצעה במשרד הרישוי העברת בעלות ברכב, איננה מאיינת את זכות הבעלות של הנעבר או של הקונה. כלומר, הרישום אינו מלמד על הבעלות בפועל ויש לבחון את הזכות, דה-פקטו, כל מקרה ונסיבותיו הוא.

זאת ועוד. טענת בא-כוח הנאשם, כי על-פי רישומי משרד הרישוי הנאשם אינו הבעלים של הרכב, אינה יכולה לעמוד לטובת הנאשם, כאשר מנגד עומדת לנאשם זכות מהותית ברכב. כאמור, הנאשם העיד כי קנה את הרכב מבנו וכי הרכב שייך לו, ודי בכך כדי להסיק כי הינו בעליו.

חזקת הבעלות או החזקה אותה קיבל הנאשם מידי בעל הרכב מקימה אחריות למחזיק ברכב, גם אם ידוע לבית-המשפט באופן פוזיטיבי כי לא הנאשם הוא שנהג ברכב {ת"ד (תעבורה יר') 2007-09 מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' מאיר צמח, תק-של 2010(2), 119722 (2010); עפ"ת (מחוזי יר') 34663-09-10 מאיר צמח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(4), 12851 (2010)}.

בשל החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה ניתן להרשיע לא רק בעבירות תעבורה של רשלנות או אחריות מוחלטת אלא אף בעבירות תעבורה חמורות שנדרש לגביהן יסוד נפשי של מודעות כגון הפקרה לאחר פגיעה שהעונש בגינה הוא 7 שנות מאסר.

הנימוק להחלת עבירות חמורות על נאשם הגם שידוע כי לא הוא שנהג ברכב הוסברה היטב ב- ת"ד (תעבורה יר') 2007-09 {מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' מאיר צמח, תק-של 2010(2), 119722 (2010)}, שם נקבע כי "חזקת הבעלות באה לעולם במטרה שלא להניח לשטחי הפקר בצילם יוכלו לחסות בעל הרכב או הנוהג בו. אכן, חזקה זו יוצאת דופן היא אך יש היגיון רב בצידה."

יחד-עם-זאת, אין הדעת נותנת כי כל עבירות התעבורה ייוחסו לנאשם, הגם שאין למעשה מחלוקת כי לא הוא אשר נהג ברכב. אין להרחיק לכת ולהרשיע ביודעין נאשם שלא נהג בנהיגה ללא רשיון נהיגה או שנהג תחת השפעת משקאות משכרים {דברי בית-המשפט ב- ת"ד (תעבורה יר') 2392-09 מדינת ישראל נ' לואאי אבו זייאד, תק-של 2011(3), 61797, 61799 (2011)}.

ב- תת"ע (תעבורה אשד') 3151-03-10 {מדינת ישראל נ' מיכאל הון, תק-של 2011(3), 24648, 24649 (2011)} זוכה הנאשם מחמת העובדה כי המאשימה לא הוכיחה מי היה בעל הרכב או המחזיק בו בעת ביצוע העבירה, לצורך הוכחת חזקת הבעלים מכוח סעיף 27ב לפקודת התעבורה.

נדגיש כי בית-המשפט המחוזי, זיכה נאשמים במקרים דומים, בשל אי-הוכחת הבעלות ברכב {ראה למשל עפ"ת (מחוזי ב"ש) 40693-08-10 מדינת ישראל נ' ציון לוי, תק-מח 2011(1), 13470 (2011); עפ"ת (מחוזי ב"ש) 40605-08-10 מדינת ישראל נ' מיכה גבאי, תק-מח 2011(1), 13790 (2011)}.

אנו סבורים כי בכל תיק המבוסס על צילום במצלמה אוטומטית או בכל מקרה אחר בו הדו"ח מבוסס על חזקת הבעלים, על המאשימה להצטייד בתעודת עובד ציבור או לכל הפחות ברשומה מוסדית המעידה על הבעלות ברכב, וזאת כבר מישיבת ההקראה וללא קשר לתוכן תשובת הנאשם לאישום, ועל אחת כמה וכמה כאשר הנאשם כופר כפירה כללית בעובדות כתב האישום.

בהקשר האחרון נציין, כי מאחר ומדובר ברכיב מהותי מרכיבי העבירה, אשר הוכחתו מוטלת על המאשימה, הרי שהנאשם אינו חייב לפרט מיוזמתו את כפירתו ברכיב זה.

ב- תת"ע (תעבורה יר') 9426-02-11 {יפתח סיטון נ' מדינת ישראל, תק-של 2011(3), 953 (2011)} קבע בית-המשפט כי משלא הצליח המבקש להוכיח מי נהג ברכב ביום ובשעה הנקובים בכתב האישום, הרי הוא מוחזק על-פי חוק כמי שעבר את העבירה, ואם מסר הרכב לחברה, מבלי שדאג לכך שזו תתחייב לנהל רישום מסודר של הנהגים ברכב זה ו/או שתהא אחראית לתוצאות הנלוות לשימוש ברכב - אין לו להלין אלא על עצמו.

ב- עפ"ת (מחוזי יר') 38511-04-11 {רביחה בטש נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(2), 29103, 29105 (2011)} קבע בית-המשפט כי לשונו של סעיף 27ב לפקודת התעבורה ברורה וחד-משמעית ואין זה מספיק שהנאשם יוכיח שלא הוא נהג ברכב, אלא עליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב ולמי מסר את החזקה ברכב, או להוכיח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות בעל הרכב (סעיף 27ב לפקודה)