חובת חגירה של חגורת בטיחות (תקנה 83ב לתקנות)

1. כללי
תקנה 83ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"83ב. חובת חגירה של חגורת בטיחות (תיקונים: התשנ"ג(5), התשנ"ג(6), התשנ"ד(4), התשנ"ה(5), התשס"א(5), התשס"ד(6), התשס"ה (11), התשס"ו(7))
(א) לא ינהג אדם ולא יסע ברכב מן הסוגים האמורים בתקנה 364א או בכל רכב שבו מותקנות חגורות בטיחות אלא-אם-כן הנוהג והנוסעים בו חגורים בחגורת בטיחות או רתומים במושב בטיחות או במושב מגביה כאמור בתקנה 83א, לפי העניין.
(ב) הוראות תקנת-משנה (א) יחולו על הנוסעים ברכב כמספר החגורות המותקנות בו.
(ג) על-אף האמור בתקנה זו, מונית ואוטובוס שניתן לגביו רישיון סיור כהגדרתו בתקנה 386, שהותקן בהם במקום הנראה לעין הנוסעים, שלט המציין את חובת הנוסעים לחגור חגורת בטיחות, רשאי הנוהג בהם להסיעם גם אם הם אינם חגורים."

סעיף 23 לתוספת השניה שבתקנות התעבורה מגדיר מהן חגורות הבטיחות לגבי כל נוסע ונוסע. על-פי סעיף 23 לתוספת השניה:

חגורת מותניים הינה חגורה החובקת את חלקו הקדמי של אגן הירכיים של החוגר.

חגורה אלכסונית הינה חגורה החובקת באלכסון את חזהו של החוגר מן הירך לכתף שמנגד.

חגורת שלוש נקודות הינה מערכת חגורות המעוגנת בשלוש נקודות עיגון והמהווה שילוב של חגורת מתניים וחגורה אלכסונית.

חגורה נצמדת הינה חגורת מתניים או חגורת שלוש נקודות המצויידת בסליל קפיצי לקליטת רצועת החגורה שאינו מגביל את תנועותיו של החוגר בתנאי נהיגה רגילים.

אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של חגירת חגורת בטיחות שנועדה להבטיח את שלומו של הנהג אם חלילה תתרחש תאונה.

2. אופן השימוש המתחייב מן החוק, בחגירת חגורת בטיחות בכלי רכב
חגורה אלכסונית במושב הנהג ברכב, היא חלק מדרישת החוק.

לעיתים נשאלת השאלה מה הדין כאשר נוסע ברכב העביר את החלק האלכסוני של חגורת הבטיחות מתחת לבית השחי. האם חגירת חגורת בטיחות בדרך זו - מותרת על-פי תקנות התעבורה, או שמא חלה על הנוסע ברכב חובה להעביר את חגורת הבטיחות מעל כתפו, והפרתה הינה עבירה פלילית.

לפרשנות תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה שתי אפשרויות מוצעות.

לפי הפרשנות האחת, יש להבין את החובה המוטלת על הנהג והנוסעים להיות "חגורים", ולפרש אותה בצורה מרחיבה. מאחר ומחוקק-המשנה לא פירט כיצד יש לחגור, אין זה משנה אם החגורה האלכסונית עוברת מעל או מתחת לבית השחי - כל אופן חגירה ממלא את דרישת החוק {להלן תיקרא: "הפרשנות המרחיבה"}.

לפי האפשרות השניה, יש לקרוא את הביטוי בתקנה בנשימה אחת. התקנה דורשת כי הנהג והנוסעים יהיו "חגורים בחגורת בטיחות" ויש לשים-לב, כי לכל חגורה אופן חגירה המותאם לה. על כן, השימוש בחגורת בטיחות צריך להיעשות דווקא בדרך המיועדת לכך.

אם כן, איזו היא חגירה "נכונה" של חגירת בטיחות? נבהיר כי בכל מושבי הרכב - ומושב הנהג בכלל - למעט הנוסע האמצעי במושב האחורי, תהיה מותקנת בין השאר גם חגורה אלכסונית, החובקת את חזה הנוסע מן הירך לכתף שמנגד.

תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה מציינת כי היא עוסקת בחובת החגירה של חגורות בטיחות וכי סוגי הרכבים הרלוונטיים לתחום התייחסותה מצויים בתקנה 364א לתקנות התעבורה {העוסקת בנקודות עיגון וחגורת בטיחות}, אשר מונה את סוגי החגורות שיש להתקין ברכבים ומפנה להגדרות מפורטות של סוגים אלה לסעיף 23(א) שבתוספת השניה לתקנות התעבורה.

מאחר וחגורה אלכסונית מיועדת לפי סעיף 23(א) שבתוספת השניה לתקנות התעבורה לחבוק את חזה הנוסע ולעבור מעל לכתפו - רק אם נחגרה החגורה באופן זה, יהיה הוא "חגור בחגורת בטיחות". כל שימוש אחר בחגורת בטיחות - אין שמו חגירה {להלן תיקרא: "הפרשנות המצמצמת"}.

מבין פירושים אלה, יש לברור את הפירוש הנכון לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. ברירה זו תתבצע, בדומה לפרשנות התכליתית בה רגיל בית-המשפט לנקוט ביישומה של כל הוראה חוקית - בשלושה שלבים {ראה ע"פ 5097/07 מאיר פחימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 2287 (2009)}.

יובהר כי הגישה על פיה הוראות פליליות תתפרשנה תמיד לטובת הנאשם, נדחתה בפסיקה {ראה לעניין זה דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5), 547, 556 (2004); אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית", מחקרי משפט יז 347 (2002)}.

השלב הראשון הוא בחינת המשמעות המילולית של לשון התקנה. מטרתו של השלב הראשון הוא לבדוק האם ניתן לפרש את הוראת החיקוק במספר אופנים סבירים או שניסוחה יכול לשאת רק מובן אפשרי אחד. במידה והמסקנה היא שמילולית, קיימים לתקנה פירושים אפשריים שונים, בשלב השני יש לבחון אלו מהם מגשימים את תכלית חקיקתה. לבסוף, אם ניתן להשיג את מטרת התקנה על-ידי יותר מפירוש לשוני סביר אחד, העניין יוכרע, לפי הפירוש המקל ביותר עם הנאשם {השלב השלישי}.

אשר לפרשנות המילולית {השלב הראשון}. תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה מטילה איסור לנסוע בכלי רכב שבו הותקנו חגורות בטיחות, אלא-אם-כן הנהג והנוסעים בו עושים שימוש בהן. אופן השימוש הנכון בחגורת בטיחות - הוא האופן בו נועדו החגורות לתפקד כמתואר בסעיף 23(א) לתוספת השניה לתקנות התעבורה.

תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה וסעיף 23(א) שבתוספת השניה לתקנות התעבורה אינם מנותקים זה מזה. הקישור ביניהם נוצר באמצעות ההפניה של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה לתקנה 364א לתקנות התעבורה, בה נמנים התנאים לרישומו של רכב במשרד הרישוי.

אין עניינה של ההפניה רישום רכבים, כי אם פירוט חובת ההתקנה של חגורות בטיחות ברכב. כאמור, תקנה 364א(א) לתקנות התעבורה מכילה בתוכה את תוכנו של סעיף 23 לתוספת השניה, לאור ההפניה אליו {ומתוכו}.

איחוד החלקים הרלוונטיים בסעיפים אלה למקשה אחת, מספק את התוכן הבא: לא יירשמו במשרד הרישוי {וכתוצאה מכך גם לא יעלו על הכביש} מכוניות ששנת ייצורן הוא 1988 או אחריה, אלא-אם-כן תותקן בכל מושבי הרכב למעט הנוסע האמצעי, מערכת חגורות בטיחות המעוגנת בשלוש נקודות עיגון והמהווה שילוב של חגורת מותניים - החובקת את חלקו הקדמי של אגן הירכיים של החוגר - ושל חגורה אלכסונית - החובקת באלכסון את חזהו של החוגר מן הירך לכתף שמנגד. במושב האחורי האמצעי תותקן חגורת מותניים.
אם נשלב דברים אלה בגוף תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, נוכל לנסח את האיסור בתקנה זו כך: לא ינהג אדם ברכב אשר מותקנת בו חגורת בטיחות - הכוללת חגורה החובקת באלכסון את חזהו של החוגר מן הירך לכתף שמנגד - אלא-אם-כן הוא חגור בחגורת בטיחות. ניסוח זה לא מותיר ספק, כי אדם יכול להיות חגור בחגורת בטיחות רק אם החגורה האלכסונית עוברת מעל הכתף. כל פירוש מילולי אחר ירוקן מתוכן את התקנה.

זאת ועוד. אנו מוצאים תמיכה מסויימת לפרשנות המצמצמת בלשונו של סעיף 23(א) לתוספת השניה בתקנות התעבורה. הגדרת החגורה האלכסונית, מערבת בתוכה גם הוראות שימוש {"חגורה החובקת באלכסון"}. התיאור הטכני מסתמך על אופן השימוש בה ומאותת בכך, כי זהו השימוש שחייבים לעשות בחגורה זו.

מבחן "האדם מן הרחוב" מוביל לתוצאה לפיה, לחגור בחגורת בטיחות משמעו לחגור בה כשהצד האלכסוני שלה עובר מן הירך לכתף שמנגד ולא מתחת לבית שחי. תשובה זו, ישיב גם אדם שלא עיין מימיו בתקנות התעבורה.

על-אף האמור לעיל, בית-המשפט {ב- רע"פ 7446/07 אדיב שעבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 3971 (2009)} נכון היה לקבל בדו"חק את הטענה, כי ניתן לפרש את תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה כך, שלפחות מבחינה מילולית היא תוכל לשאת את הפרשנות המרחיבה. אפשר להתחשב בהקשר זה הן בטיעון, שתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה לא ציינה "ברחל בתך הקטנה", כי הנהג והנוסעים חייבים להיות "חגורים בחגורת בטיחות מן הסוגים האמורים בתקנה 364א".

נימוק דומה כאמור ניתן להעלות בנוגע לניסוחו של סעיף 23 לתוספת השניה, בו אומנם מוזכרת החובה להתקין חגורות בטיחות באופן מסויים, אך לא נאמר בו במפורש, כיצד יש לחגור בחגורה זו בפועל.

כאמור, סברות אלה רחוקות מן המובן הפשוט של הטקסט ואינן מתיישבות בנקל עם לשון התקנה. ואולם, הגם שהפרשנות המרחיבה יוצרת חוסר קוהרנטיות בין הסעיפים, אין היא מעקרת את הכתובים מכל וכל.

לפיכך, אנו בכל זאת יכולים לעבור לשלב הפרשנות הבא {השלב השני} מתוך הנחה שתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה יכולה לשאת מספר פירושים לשוניים {ראה ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70, 74 (1985)}.

אשר לפרשנות תכליתית {סעיף 34כא לחוק העונשין}. שיקול-דעתו של השופט בהכרעה בין שני פירושים מילוליים אפשריים של הוראה עונשית מונחה על-ידי כלל ברירת הדין המצוי בסעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

תחילה, יש לקבוע האם הפירושים המילוליים של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה סבירים לפי תכליתה. באם נמצא, כי קיימים יותר מפירוש לשוני אחד המגשים את תכלית התקנה - דינו של הנאשם יוכרע על-פי הפירוש המקל ביותר {ראה ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481, 500 (1997)}.

על-פי המבחנים המקובלים בפסיקה, תכליתו של דבר חקיקה מורכבת משניים.

האחת, תכלית סובייקטיבית, המשקפת את כוונת יוצר החוק והנלמדת, בין השאר, מן ההיסטוריה החקיקתית של התקנה וכן ממיקומה והשתלבותה בהוראות החקיקתיות האחרות הנוגעות לעניין {ראה בג"צ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2), 147 (1993)}.

השניה, תכלית אובייקטיבית, המשקפת את הערכים ועקרונות היסוד העומדים בבסיס שיטת המשפט מבחינה נורמטיבית {ראה בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2), 309, 329 (1988)}.

ב- רע"פ 7446/07 {אדיב שעבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 3971 (2009)} קבע כב' השופט ס' ג'ובראן כי במקרה דנן, שתי התכליות {סובייקטיבית ואובייקטיבית} עולות בקנה אחד ושוללות לחלוטין את הפרשנות המרחיבה כאמור לעיל שהוצעה על-ידי המבקש. ובמה דברים אמורים.

אשר לתכלית סובייקטיבית - שימוש בטיחותי בחגורת בטיחות. כדי להתחקות אחר כוונת מחוקק-המשנה בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, נחזור ונעיין בתנאים לרישום רכב הקבועים בתקנה 364א לתקנות התעבורה. תנאים אלה, משקפים את סטנדרט הבטיחות שמציב מחוקק-המשנה ליצרני הרכבים באשר לצורת החגורה {חגורות הבטיחות חייבות כמובן לעמוד גם בדרישות תקן, כאמור בסעיף 23(ב) לתוספת השניה שבתקנות התעבורה}.

סטנדרט זה איננו בהכרח הסטנדרט המקסימאלי ובהחלט ייתכן, שבאמצעות התקנת מערכות חגורות משופרות, ניתן להשיג רמת בטיחות גבוהה יותר. יתר-על-כן, כפי שניתן לראות בחלקיה האחרים של הטבלה שבסעיף 364א לתקנות התעבורה, סטנדרט הבטיחות של תקנות התעבורה לא היה זהה תמיד, כי אם הועלה עם השנים. במושבים האחוריים של רכב ששנת ייצורו היא 1985, לא הותקנו חגורות "3 נקודות" נצמדות. ואולם, גם כאשר דרישות הבטיחות הוחמרו לגבי רכבים חדשים, נסיעה במכוניות הישנות לא נאסרה.

הוראות תקנות התעבורה קובעות אם כן, רף בטיחות מנדטורי. רף זה איננו חל על כל המכוניות באופן שווה ואף איננו מבטיח כי מערכת החגורות שהותקנה ברכב, מספקת את ההגנה הטובה ביותר שניתן להשיג באמצעות חגורת בטיחות.

כמו כן, אין להסיק ממנו כי כל חגורת בטיחות המצויה מתחת לרף זה איננה בטיחותית כלל. כל שקבוע ברף זה, הוא הסטנדרט המינימאלי להתקנת חגורות בטיחות בכלי רכב שהתקבל על-דעת מחוקק-המשנה.

ההסדר החקיקתי הקבוע בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה מתבקש ישירות מן החובה להתקין חגורות בטיחות ברכב. התקנת מערכת בטיחות, טובה ככל שתהיה, הינה תנאי הכרחי, אך איננו מספיק, כדי להבטיח את שלום הנוסעים.
מימוש הפוטנציאל מתאפשר אך ורק על-ידי שימוש נכון במערכות אלה. ואכן, המחוקק לא היה מעוניין להותיר את שאלת השימוש בחגורת בטיחות, לשיקול-דעתם של הנהג והנוסעים. בעוד ההוראה בתקנה 364א לתקנות התעבורה מופנית למשרד הרישוי, ליצרני מכוניות ולמשווקים, תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה פונה ל"משתמש" ואוסרת לנהוג או לנסוע ברכב שבו הותקנו חגורות בטיחות, אלא-אם-כן הם מוציאים מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום במערכות ההגנה של הרכב או במילים אחרות, "חגורים בחגורת בטיחות".

כאמור, מטרת ההפניה לתקנה 364א לתקנות התעבורה הינה לחייב את הנוסעים לעשות שימוש בחגורות המותקנות בכלי הרכב, באופן בו הן נועדו לשמשם, כאמור בסעיף 23(א) לתוספת השניה לתקנות התעבורה.

הווי אומר, בדומה לחובה הבסיסית של התקנת מערכות בטיחות ברכב, קבע מחוקק-המשנה בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה רף בטיחות, גם בנוגע לשימוש בהן. כפי שכבר צויין, סטנדרט התקנת החגורות בסעיף 23(א) לתוספת השניה כורך בתוכו במידה רבה גם את סטנדרט השימוש בהן - חגורות הבטיחות מוגדרות בו גם על-פי דרך השימוש ולא באמצעות פירוט טכני בלבד.
סוג החגורה מכתיב את דרך הפעלתה ועל-כן, תוכנו של רף השימוש, תלוי ברף הבטיחות. על-אף שכאמור, מחוקק-המשנה אינו דורש להתקין בכל כלי הרכב את מערכת חגורות הבטיחות הטובה והמתקדמת ביותר, סטנדרט ההתקנה שכן נקבע בתקנות, מחייב את הנוסע לחגור בדרך המתחייבת ממנו ובדרך זו בלבד.

בדומה לאמור לגבי רף ההתקנה, גם רף השימוש קובע את הסטנדרט המינימאלי לאופן חגירת חגורות הבטיחות. ייתכן לפיכך, כי קיימים מגוון אופנים אחרים בהם ניתן לעשות שימוש בחגורת הבטיחות, אך רף השימוש מחייב לחגור דווקא באופן הקבוע בסעיף 23(א) לתוספת השניה, מאחר ובו נמצאות "הוראות ההפעלה" לחגורות בטיחות, המפרטות מהו השימוש המיועד שלהן.

נוכח זאת, הנחת המחוקק היא, כי אופן השימוש הקבוע בסעיף 23(א) לתוספת השניה הינו הבטוח ביותר.

צורת חגירה אחרת יכולה לספק רמת הגנה מסויימת ולהיות עדיפה למשל על מצב, בו הנוסע איננו חגור כלל. יתר-על-כן, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות, כי ישנן "הוראות הפעלה" בטוחות יותר לחגורות בטיחות ולסתור את ההנחה האמורה.

אפשרות הבחירה בין רמות הבטיחות לא נתונה להחלטתו של הנוסע ברכב ואף אין בידיו כל אפשרות להעריך את מידת ההגנה שמספק אופן חגירה כזה או אחר, לא כל שכן להשוותה לרף השימוש הקבוע בתקנות.

משכך, המדד הבלעדי עליו יכולה להתבסס התנהגותו של הנוסע הוא רף השימוש שנקבע בתקנות התעבורה. לאור הנ"ל, קבע כב' השופט ס' ג'ובראן בפרשת אדיב שעבי שלעיל כי על המבקש היה להסיק בעקבות מחוקק-המשנה, כי לפי החוק הקיים, העברת חגורת הבטיחות האלכסונית מעל הכתף, הינה דרך בטיחותית יותר לחגור בחגורת הבטיחות.

יתירה מזאת, גם אם נכונה הטענה, כי העברת החגורה מתחת לבית השחי בטיחותית גם היא, המבקש חייב היה להניח כי זוהי דרך שימוש בטיחותית פחות מזו הקבועה בתקנות התעבורה וכי היא מצויה מתחת לרף השימוש. בכך שהמבקש לא עמד ברף זה, הופר האיסור הקבוע בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה.

אשר לתכלית סובייקטיבית. אבן בוחן נוספת המחזקת את הגישה, לפיה תכליתה הסובייקטיבית של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה תואמת את הפרשנות המצמצמת, מצויות בניסוחה של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה בגלגולה הקודם.

לאחר התיקון, קובצו סוגי הרכב על סוגי החגורות המותקנים בהם, בטבלה שנוספה לתקנה 364א לתקנות התעבורה. בעקבות זאת, הוחלף הפירוט ברישא תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה בהפניה לתקנה 364א לתקנות התעבורה {תיקון מס' 4}.

מאחר ובנוסח החדש צויין במפורש, כי הנוהג והנוסעים צריכים להיות "חגורים בחגורת בטיחות" - לא חזר מחוקק-המשנה להפנות לאותה תקנה ממש, רק כדי להבהיר כי מדובר באותן חגורות בטיחות, מן הסוג האמור בתקנה 364א לתקנות התעבורה.

פשיטא, שלא היה בכוונת המחוקק לנתק מושגית בתיקון מס' 4, בין "חגורות בטיחות" בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה לתקנה 364א לתקנות התעבורה, המסבירה בפרוטרוט {באמצעות סעיף 23(א) לתוספת השניה} מושג זה בדיוק.
אשר לתכלית אובייקטיבית. גם בחינת התכלית האובייקטיבית של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, חוזרת לסוגיית בטיחות הנוסעים ולשאיפת המחוקק להקטין ככל שניתן את הנזק שעלול להיגרם לנוסע, בכל מקרה של תאונה או פגיעה בכלי הרכב.

שקלול כלל הגורמים והאינטרסים המעורבים בגיבוש סטנדרט בטיחות, הביא לקביעת רף השימוש בתקנות התעבורה. אינטרס ההגנה על שלום הנוסעים, מחייב לקבוע בחוק, לא רק מהן מערכות הבטיחות שיש להתקין בכלי הרכב, כי אם גם כיצד יש להשתמש במערכות אלה. חריגה מהוראות המחוקק, מעמידה את הנוסעים בסיכון ולפיכך חייבת להיות מלווה בסנקציה עונשית.

בפרשת אדיב שעבי קבע כב' השופט ס' ג'ובראן כי תכליותיה של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה {הן הסובייקטיבית והן האובייקטיבית}, חופפות זו לזו. אופני השימוש בחגורות הבטיחות כאמור בסעיף 23(א) לתוספת השניה, קובעים את רף השימוש על-פי דרישת מחוקק-המשנה.

הפירוש הסביר היחיד שמגשים את תכלית הדין בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה הוא זה, המחייב לחגור חגורת בטיחות אלכסונית מעל הכתף. כלומר, על הנהג והנוסעים ברכב חלה חובה לחגור חגורת בטיחות מן הסוגים האמורים בתקנה 364א לתקנות התעבורה, בצורה תקנית כמתואר בסעיף 23(א) לתוספת השניה. בין השאר, החגורה האלכסונית חייבת לחבוק את חזהו של החוגר מן הירך לכתף שמנגד. העובר על הנחיה זו, איננו "חגור בחגורת בטיחות" על-פי תקנות התעבורה - הוא מבצע עבירה פלילית וצפוי לעונש הקבוע בחוק.

בסופו של פסק-הדין כב' השופט ס' ג'בראן פונה למחוקק ומציע כי יש מקום לניסוחן מחדש של תקנות 83ב(א) ו- 364א לתקנות התעבורה. הגם שאין בכך כדי לרוקן מתוכן הוראות אלה, עריכת התקנות מחדש, תפשט במידה ניכרת את קריאתן, תסייע לנהג ולנוסעים ברכב להגשים את ההנחיות של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה ותמנע ניהול הליכים משפטיים נוספים בסוגיה זו בעתיד.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 775-10 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב-באר שבע נ' רפי פרלוק, תק-של 2010(3), 30888 (2010)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה בניגוד לתקנה 83ב(א) בתקנות התעבורה.

במקרה זה, הנאשם טען, באופן עקבי, כי היה חגור בחגורת בטיחות ולצורך כך אך הביא לעדות את חברו אשר שהה עימו ברכב כנוסע במושב הקדמי שלצידו. במהלך עדותו בפני בית-המשפט אישר הנאשם עצמו וגם העד מטעמו כי חגורת הבטיחות אותה סגר הנאשם לפני הנסיעה לא היתה מתוחה לגופו של הנאשם שכן אטב או "קליפס" {כפי שכינה אותו הנאשם} תפס את החגורה כדי לאפשר לה רפיון באיזור בטנו של הנאשם {על-פי דברי הנאשם הוא סובל ממחלת אולקוס. הנאשם לא הביא כל אישור לנהוג בדרך זו מטעם משרד התחבורה או הרישוי}.

כב' השופט אלון אופיר בהרשיעו את הנאשם {למרות שהאמין לעדותו של הנאשם ולעד ההגנה מטעמו} קבע כי החגורה בצד הנהג {ביחס לנאשם} היתה רפויה במתכוון בעזרת אטב או "קליפס" ולכן בהתאם לפסק-הדין בפרשת אדיב שעבי הנאשם היה בלתי-חגור עת ישב בדרך זו ברכב ונהג בו.

זאת ועוד. סגירה טכנית של החגורה אינה מהווה חגירה על-פי חוק. רק סגירה של החגורה באופן בו החגורה מתוחה וחובקת את החזה ואיזור האגן העליון מהווה חגירה על-פי חוק {והכוונה כמובן למושב בו מתקנת חגורת שלוש נקודות}.

החוק אינו מתיר לאזרח את הזכות לבצע הקלות בדרך חביקת החגורה את גופו משיקולי נוחות או בריאות אלא-אם-כן קיבל היתר כתוב לכך ממשרד הרישוי. על קפיץ החגורה לגרום לחגורה לחבוק את הגוף וכל התערבות חיצונית במנגנון זה מהווה מצב של אי-חגירת חגורה.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 9399-09 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב-באר שבע נ' רותם אהרון, תק-של 2010(2), 122487 (2010)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, לפיה עת נהג ברכב הניח לנוסעת שישבה לצידו לשבת ברכבו כאשר אין היא חגורה בחגורת בטיחות כדין.

במקרה דנן, אישר הנאשם עצמו וכך גם עד הגנה מטעמו כי הנוסעת שישבה לצד הנאשם חגרה חגורה באופן בו החגורה מצוייה מתחת לבית השחי של הנוסעת. לדברי הנוסעת ברכב, הפריעה לה החגורה עת היתה על כתפה והיא העבירה אותה מתחת לבית השחי.

מאחר ואין מחלוקת עובדתית בתיק זה, קבע כב' השופט אלון אופיר כי מאחר והמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה, הוכיחה המדינה את היסוד העובדתי שבעבירה מעבר לכל ספק סביר ובהתאם להחלטת בית-המשפט בפרשת אדיב שעבי עליו לקבוע כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ב- ת"ת (תעבורה יר') 6410/09 {מדינת ישראל נ' קאופמן ענת, תק-של 2009(2), 21692 (2009)} הסירה הנאשמת את החגורה במהלך עצירה ברמזור אדום על-מנת להרים בקבוק. במקרה זה, נשאלה השאלה, האם מותר להתיר את חגורת הבטיחות לזמן קצר {מספר רגעים} במצב של עצירה ברמזור אדום?

התביעה ניסתה לטעון כי אכן אסור לעשות זאת, וביקשה להקיש משאלת הדיבור בטלפון נייד. לטענתה, כשם שבטלפון נייד אסור לשוחח באור אדום, כך אסור לפתוח את החגורה ואפילו לרגע אחד. כב' השופט אברהם טננבוים בחן שאלה זו וקבע כי ישנו הבדל בניסוח הוראת החוק. לגבי חגורה נאמר "לא ינהג" ולגבי טלפון נייד נאמר כי "הרכב בתנועה".

גישת הפסיקה בנוגע לשימוש בטלפון הנייד שלא באמצעות הדיבורית, בעת עצירה ברמזור אדום, אינה חד-משמעית. יחד עם זאת, ישנן יותר דיעות הנוטות כי יש להרשיע בגין שימוש בטלפון הנייד שלא באמצעות דיבורית גם בעצירה ברמזור אדום או בפקק.

לדעת כב' השופט אברהם טננבוים לא ניתן להקיש מטלפון נייד לחגירת החגורה. יש הבדל בין שימוש בטלפון נייד בעת עצירה ברמזור אדום, לבין הסרת החגורה כדי לבצע פעולה מהירה באותה עת ממש. אין שני המקרים שווים ואפילו אלה הסוברים כי אסורה שיחה בטלפון נייד, יסברו כי הסרת החגורה לתקופת זמן ארעית מותרת.

אין לנוהג כל שליטה על שיחת טלפון ועל הזמן שתארך. כאשר נוהג ברכב מקיים שיחת טלפון ברמזור אדום, הוא איננו יכול לדעת כמה זמן תימשך, אפילו ירצה להפסיקה. ממילא יכול להיווצר מצב בו הנוהג עשוי להמשיך לדבר לאחר התחלת הנסיעה ובכך לסכן את חייו ואת חיי אחרים.

לעומת זאת, במקרה של הרמת חפץ, או הורדת חפץ, הנוהג יודע מראש את זמן הפעולה, מרים את החפץ, וחוגר את החגורה חזרה באופן מיידי. מדובר בפעולה הנמשכת שניות אחדות, ואמורה להסתיים עוד טרם התחלפות הרמזור לירוק.

לעיתים קיים הכרח להרים חפץ חיוני להמשך הנהיגה, בלעדיו עשויה להיות מועמדת בסכנה בטיחותו של נהג הרכב. כך, למשל, כאשר נופלים משקפי ראיה של נהג הרכב.

מעבר לכל אלו, קביעה כי נהג איננו זכאי לשחרר את החגורה לפרק זמן רגעי בזמן עצירה, היא גזירה שלא תמיד הציבור יכול לעמוד בה. בניגוד למענה לפלאפון, לעיתים נופל חפץ ברכב שמי מהנוסעים עשוי להיזקק לו; לעיתים מעוניין הנהג להתיר לרגע את החגורה מפאת לחצה; לעיתים יש צורך להושיט יד להזיז מראה וכיוצא בזה. במיוחד בולט הדבר בנסיעות ארוכות.

נבהיר כי אכן, יש חשש מהתרה כזו שכן ייתכן ונהגים רבים יטענו כי התירו את החגורה בזמן עצירה ממש, אולם במקרה שכזה נטל הראיה יהיה עליהם.

במקרה הנדון, קבע כב' השופט אברהם טננבוים, בזכותו את הנאשמת, כי הנאשמת דבקה בגרסתה כי כל האירוע היה בזמן עצירה. היא הסירה את חגורת הבטיחות על-מנת להרים את הבקבוק ומייד חגרה חזרה. גרסה זו נתמכה על-ידי הנוסעת שהייתה ברכבה, שלה ולנאשמת אין היכרות אישית. עדות זאת עומדת מול עדותה היחידה של השוטרת שלא זכרה את האירוע מעבר למה שרשמה. לפיכך נקבע כי הנאשמת עמדה בנטל הראיה.

3. נסיעה ללא חגורת בטיחות לזמן קצר
ב- ת"ת (תעבורה יר') 14457/05 {מדינת ישראל נ' יונגר אבישי, תק-של 2005(4), 11480 (2005)} הנאשם נתפס כשהוא נוהג ברכבו הפרטי כשהוא לא חגור בחגורת בטיחות כנדרש בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. הנאשם ביקש כי כתב האישום ימחק בטענה שהמעשה הוא בגדר זוטי דברים.

לטענת הנאשם, החל בנסיעתו זמן קצר קודם לתפיסתו, בטרם עלה בידו להספיק לחגור את חגורת הבטיחות. על כן, יש לראות בכך עניין פעוט ערך מבחינת טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאתו והאינטרס הציבורי. לדבריו, יש להבחין בין מי שנוסע במשך כל נסיעתו ללא חגורת בטיחות לבין מי שנוסע כך זמן קצר בלבד.

עוד טוען הנאשם כי המשטרה שינתה את מדיניותה באשר לאכיפת עבירות תעבורה קלות. לחיזוק טענתו, צירף הנאשם את פסק-דינו של כב' השופט הדר ב- ת' 4602/00 {מדינת ישראל נ' אלמגור דפנה, טרם פורסם (25.6.00)}, שם במקרה דומה קבע כב' השופט הדר כי מדובר בזוטי דברים. עוד מציין הנאשם, כי לחובתו 3 עבירות מהירות בלבד במשך 14 שנות נהיגה.

מנגד, המאשימה טענה כי תגובתו הספונטנית של הנאשם שנרשמה בכתב ידו היתה כי הוא מודה שנסע "פחות מחצי דקה" ללא חגורת בטיחות. לדעת המאשימה פירוש הדבר שהנאשם נסע מרחק של כ- 400 מ'. לגירסתה, אפילו נסיעה למרחק קצר ללא חגורה מסוכן.

עוד טוענת המאשימה, כי יש לציית להוראות התקנה כלשונה. מדובר בציווי של המחוקק ולא בהמלצה בלבד.

כב' השופטת רות זוכוביצקי דחתה הבקשה וקבעה כי פרשנות סעיף 34יז לחוק העונשין {סייג זוטי דברים} היא ש"מדובר ב'תנאים' מצטברים, כאשר האחרון שבהם - 'האינטרס הציבורי' הוא המכריע".

המחוקק ציווה על כל נוהג ברכב פרטי לחגור חגורת בטיחות עם תחילת הנסיעה. במקרה הנדון ועל-פי טענת המאשימה עולה, לכאורה, שהמדובר במרחק לא קצר ועל-כן יש להבחין את המקרה הנדון למקרה הנדון בפסק-דינו של כב' השופט הדר. פסק-הדין של כב' השופט הדר ניתן לפני חמש שנים, הוא איננו מחייב למרות שככל הנראה לא הוגש ערעור בגינו. על כל פנים, לכאורה, מדובר בנסיעה למרחקים שונים.

הוראות התקנה נועדו להגן על הציבור שכן הסתבר כי תוצאותיהן של תאונות דרכים בהן נהגים ונוסעים לא היו חגורים חמורות יותר.

בפקודת התעבורה ובתקנותיה ישנם סעיפים רבים שניתן לראות בהם עניינים פעוטי ערך כל עוד אינם גורמים לתאונות. לפיכך, על-פי אותו היגיון, אותו מבקש הנאשם שבית המשפט יאמץ, יש להתייחס לתקנות רבות כגון: חניות, שימוש בטלפון נייד, אי-החזקת הגה בשתי ידיים, פגמים קלים ברכב שנאסרו וכיוצא בזה כמעשים פעוטי ערך.

לגישת כב' השופטת רות זוכוביצקי, אין לקבל גישה זו שתוצאותיה יהיו אי-קיום הוראות החוק. האינטרס הציבורי בקיום הוראות פקודת ותקנות התעבורה חשוב. ההפרה איננה קלת ערך כלל וכלל. ההוראות נועדו לביטחון הציבור.

לבסוף נקבע כי כאשר מבחין שוטר בנהג הנוסע ללא חגורת בטיחות, אין עליו לחקור ולדרוש באיזה מרחק מדובר מאז תחילת הנסיעה ולהבחין בין נסיעה קצרה או ארוכה. דבר זה אינו תואם את התקנה, נותן לשוטר קריטריון המנוגד לתקנות ואף אינו פרקטי.

4. פטור מחגירת חגורת בטיחות – תקנות 83ב(ג) ו- 83ג לתקנות התעבורה
תקנה 83ג לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"83ג. פטור מחגורת בטיחות {תיקונים: התשנ"ג(5), התשנ"ג(6), התשנ"ד, התשנ"ט(2), התש"ס(3), התשס"א(5), התשס"ו(7), התשס"ז(7), התשס"ט)
הוראות תקנה 83ב לא יחולו על –
(1) עובד בשירות הביטחון הכללי שיש לו אישור בכתב מאת ראש שירות הביטחון הכללי מאבטח שיש לו אישור בכתב מאת קצין מוסמך או שוטר הנוהג ברכב של משטרת ישראל ואשר המפקח הכללי של המשטרה אישר, בכתב, כי הוא רכב מבצעי, ועל כל נוסע בו; בפסקה זו, "מאבטח", "קצין מוסמך" - כהגדרתם בחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998.
(1א) חייל הנוהג ברכב צבאי בנסיעה לצורך ביצוע משימה מבצעית וכל נוסע ברכב זה; בפסקה זו –
"נסיעה מבצעית" - נסיעה לצורך ביצוע משימה שאושרה בכתב בידי קצין מוסמך כמשימה מבצעית;
"קצין מוסמך" - קצין שהוסמך בפקודות הצבא כהגדרתן בסעיף 1 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, לאשר משימה מבצעית.
(2) הנוהג והנוסע ברכב שרשות הרישוי פטרה מהחובה להתקין בו חגורות בטיחות מסיבות טכניות המונעות התקנתן או השימוש בהן והפטור נרשם ברישיון הרכב;
(3) אדם שרשות הרישוי פטרה אותו, בכתב, מן החובה לחגור חגורת בטיחות על סמך אישור אחד מאלה:
(א) מהרופא המוסמך כהגדרתו בתקנה 193(ב), כי אינו מסוגל מטעמים רפואיים לחגור חגורת בטיחות;
(ב) מרופאו, כי הוא פגוע בגפיו העליונות והמלצת הרופא היא לפטור אותו מלחגור חגורת בטיחות;
(ג) כי מלאו לו ארבע-עשרה שנים ומשקל גופו אינו עולה על 35 ק"ג וגובהו אינו עולה על 150 ס"מ.
(4) בוטל.
(5) הנוהג במונית בדרך עירונית כשיש בה נוסעים וכן הנוסעים במונית בדרך עירונית במושב האחורי;
(6) הנוהג ברכב בשעת נסיעה לאחור;
(7) מורה מוסמך כהגדרתו בתקנה 170, בזמן נהיגה בדרך, בידי אדם הלומד נהיגה, באוטובוס או ברכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 3,500 ק"ג, ובוחן נהיגה בעת שהוא עורך את הבחינה המעשית ברכב כאמור."

תקנה 83ב(ג) לתקנות התעבורה קובעת חריג כללי לחובת חגירת חגורת בטיחות {הקבועה בתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה} ביחס למונית ואוטובוס כאשר באלה מותקנים במקום הנראה לעין הנוסעים, שלט המציין את חובתם לחגור חגורת בטיחות, או אז רשאי הנהג להסיע את הנוסעים גם אם אינם חגורים. מכאן אנו למדים כי תקנה 83 ב(ג) לתקנות התעבורה הינה למעשה סעיף פטור כללי מחגירת חגורת בטיחות.

לעומת זאת, תקנה 83ג לתקנות התעבורה, מונה מספר מקרים בהם יינתן פטור מחגירת חגורת בטיחות וביניהם, לדוגמה, הפטור הקבוע בתקנת-משנה (5), מתייחסת לנוהג במונית בדרך עירונית שיש בה נוסעים, כאשר במקרה זה יינתן פטור מחגירת חגורת בטיחות בכל מקרה וללא כל קשר לשאלה האם ברכב מותקן שלט במקום הנראה לעין הנוסעים, המציין את חובת הנוסעים לחגור חגורת בטיחות.

כלומר, על-פי תקנת-משנה (5) כאמור, בנהיגת מונית בדרך עירונית לא נדרש הנהג להתקין שלט המציין את חובת הנוסעים לחגור חגורת בטיחות על מנת שנוסעי המונית יהיו פטורים מחגירת חגורת בטיחות.

במילים אחרות, מקריאת תקנה 83ב(ג) ותקנה 83ג(5) לתקנות התעבורה במשולב, עולה כי נהג מונית ונוסעי המונית בדרך עירונית פטורים מחגירת חגורת בטיחות, ואילו כאשר מדובר בנסיעה שלא בדרך עירונית יחול הפטור על נוסעי המונית רק במקרה בו מותקן במונית במקום הנראה לעין הנוסעים שלט המציין את חובת הנוסעים לחגור חגורת בטיחות.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 8825-08 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב-באר שבע נ' מרדכי איבגי, תק-של 2010(3), 65920 (2010)} הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו נהיגה בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה.

במענה לכתב האישום כפר הנאשם בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום והוסיף כי במהלך הנסיעה הנוסעת אכן הורידה את חגורת הבטיחות, על-מנת להניק את תינוקה, ואולם ברכבו מותקנות מדבקות המחייבות את הנוסעים לחגור חגורה, ועל-כן טען כי הוא פטור מביצוע העבירה וזאת לפי תקנה 83ב(ג) לתקנות התעבורה.

לטענת המאשימה בסיכומיה, חוקי התעבורה חלים על מונית כפי שהם חלים על רכב פרטי ועל-כן חלה חובה על הנאשם לדאוג לכך כי הנוסעים במושב האחורי יהיו חגורים בחגורת בטיחות בהתאם.

כב' השופטת איילת גרבי {בזכותה את הנאשם} דחתה טענה זו וקבעה כי פרשנות הוראות התקנות 83ב ו- 83ג לתקנות התעבורה, מביאה למסקנה משפטית אחרת מזו שטענה לה המאשימה.

עוד נקבע כי משטען הנאשם הן בעת ההקראה והן במהלך עדותו ומשאישר זאת עת/1, כי במוניתו ישנן מדבקות המציינות את חובת הנוסעים לחגור חגורת בטיחות, הרי שהנאשם עמד בנטל המוטל עליו כאמור בתקנה 83ב(ג) לתקנות התעבורה להוכיח כי אכן במכוניתו קיים השלט האמור בצורת מדבקות.

בנסיבות אלה, משלא נסתרה טענת הנאשם כי ברכבו הודבקו מדבקות המציינות את חובת הנוסעים לחגור חגורת בטיחות, הרי שלנוכח תקנה 83ב(ג) לתקנות התעבורה רשאי היה הנאשם להסיע את הנוסעים גם אם אינם חגורים.

ב- ת"ת (תעבורה חי') 7799/05 {מדינת ישראל נ' ריאן חוסיין, תק-של 2006(1), 5256 (2006)} קבע כב' השופט א' סלאמה כי "בעת שנסע הנאשם ברח' יד לבנים ופנה ימינה לרח' אני מאמין, נסעה עמו נוסעת ולכן היה פטור מלחגור חגורת בטיחות".

5. אימתי יבוטל כתב האישום
ב- ת"ת (תעבורה חי') 4940/06 {מדינת ישראל נ' אסולין דוד, תק-של 2006(4), 23605 (2006)} קבע כב' השופט א' סלאמה כי מעיון ברישיון הרכב מגלה שהמדובר ברכב מסוג "משא רגיל תא נהג כפול" שנת יצור 1987 {תאריך רישום 4.8.87} שמשקלו הכולל הוא 4,600 ק"ג.

עוד נקבע כי ביום 7.12.03 פורסם תיקון לתקנות התעבורה, בו הוספה תקנה 14א לתקנות התעבורה, אשר החילה את כל החובות או האיסורים החלים לגבי רכבים מסחריים גם על רכבי משא, לפי העניין. רכבו של הנאשם כזכור, הינו רכב משא רגיל תא נהג כפול והאיזכור היחיד בתקנה 364א לתקנות התעבורה לרכב מסחרי בעל תא נהג כפול, מתייחס אך ורק לרכבים משנת יצור 1995 ואחריה, ככאלה שלא ירשמו אלא-אם-כן מותקנות בהן נקודות עיגון וחגורות בטיחות כמצויין בתקנה.

יודגש, כי אותה תקנה אינה מדברת על חידוש רישיונו של רכב כאמור, בשונה מתקנות אחרות באותו פרק. רכבו של הנאשם הוא משנת יצור 1987, וגם על-פי תקנה 364א ביחד עם תקנה 14א לתקנות התעבורה, אינו מחוייב בחגורת בטיחות.

לא מיותר לציין, כי רכבו של הנאשם גם לא נכלל בהגדרה הנוספת שבתקנה 83ב לתקנות התעבורה המדברת על "כל רכב שבו מותקנות חגורות בטיחות", גם אם הוא לא מוזכר בתקנה 364א לתקנות התעבורה.

העולה מכל הנ"ל ובהיעדר חגורות ברכב הנאשם, כאשר הרכב הנ"ל לא היה מחוייב בעת רישומו בנקודות עיגון וחגורות, לא ניתן לדרוש מהנאשם לחגור חגורת בטיחות ולא ניתן להעמידו לדין על נהיגה ללא חגורת בטיחות, כל עוד לא יהיה שינוי מפורש של החקיקה.

בהיעדר אמרה מפורשת של דבר חקיקה וכאשר רכבו של הנאשם עובר מבחן שנתי כל שנה, וכשמלכתחילה לא הותקנו ברכב הנ"ל חגורות בטיחות, קבע בית-המשפט כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, ועל-כן הורה בית-המשפט על ביטול כתב האישום.

6. הרשעה על סמך עדותו היחידה של השוטר
לא פעם נפסק כי בעבירות התעבורה מסוג העבירה של אי-חגירת חגורת בטיחות, ניתן להרשיע הנאשם על סמך עדותו היחידה של השוטר, שהבחין בביצוע העבירה, אולם זאת בתנאי שאין סתירות בה ואין תמיהות {ראה תת"ע (תעבורה רמ') 574-05-09 מדינת ישראל נ' פיינשטין תמיר, תק-של 2010(2), 68291 (2010)}.

כאשר עסקינן בעד תביעה יחיד, בבואו של בית-המשפט להכריע הדין על-פי עדות יחידה שומא עליו לשקול עדות זו ב"שבע עיניים" הרבה מעבר לזהירות הרגילה לה נדרש בית-המשפט בדרך-כלל.

שופט הינו "בשר ודם" ואינו "בוחן כליות ולב" ואין לו אלא את שרואות עיניו ושומעות אוזניו. לו במשפט אזרחי עסקינן כי אז נקבעת התוצאה על-פי מאזן ההסתברויות, אך משפט פלילי לפנינו {ענייני תעבורה} לכל דבר ועניין ועל התביעה להרים את נטל הראיה המוטל עליה מעבר לכל ספק סביר.

ב- תת"ע (תעבורה רמ') 3407-08 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' ליאור לזר, תק-של 2009(2), 31302 (2009)} קבעה כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי כי הרשעת הנאשם במקרה דנן נובעת מעדותו היחידה של עד התביעה, אולם עדות זו מסתייעת הן בתגובתו הספונטנית של הנאשם בעת רישום הדו"ח והן בעדותו בבית-המשפט שתמכה בעדות השוטר בפרטים מהותיים וכן בעובדה שהנוסע שלטענת הנאשם היה ברכב, לא העיד ותמך בגרסת הנאשם, דבר המדבר לחובתו של הנאשם. לפיכך, ניתן להרשיע הנאשם על סמך עדות השוטר בלבד.

7. רף הענישה בעבירה לפי תקנה 83ב לתקנות
ב- תת"ע (תעבורה מר') 221-07-09 {מדינת ישראל נ' אריק ברמי, תק-של 2010(3), 69281 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה {שימוש במכשיר טלפון נייד שלא באמצעות דיבורית} ובעבירה לפי תקנה 83ב לתקנות התעבורה {חובת חגירה של חגורת בטיחות}. הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות. הנאשם נהג ותיק אך עברו התעבורתי מכביד. כב' השופטת רות רז גזרה על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1,800 ₪ ופסילה על-תנאי של חודשיים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 23868-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' יניב דיין, תק-של 2010(4), 70792 (2010)} הורשע הנאשם, בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. בעברו התעבורתי של הנאשם 4 הרשעות קודמות כאשר חלקן בעלות אופי בטיחותי. כב' השופט עופר נהרי זקף לזכותו של הנאשם את ותק הנהיגה שלו וגזר עליו קנס כספי בסך 500 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה יר') 2961-04-10 {מדינת ישראל נ' דלאל לאפי, תק-של 2011(1), 4331 (2011)} הורשע הנאשם בעבירה של נוסע שאינו חגור בחגורת בטיחות. כב' השופט אברהם טננבוים קבע כי לאור הסדר הטיעון, הנאשם ישלם קנס כספי בסך 250 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה רמ') 574-05-09 {מדינת ישראל נ' פיינשטין תמיר, תק-של 2010(2), 68291 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לחובת הנאשם הנוהג משנת 1978 - 26 הרשעות קודמות {מהן מהירות מופרזת, אי-ציות לב-37, שימוש בטלפון נייד, אי-ציות לתמרור ב-6 ו- ב-2 ו- 6 הרשעות קודמות של נהיגה ללא חגורת בטיחות}. כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי גזרה על על הנאשם קנס כספי בסך 400 ₪; פסילה על-תנאי של 7 ימים למשך שנה.

ב- תת"ע (שלום ק"ג) 41834-09 {מדינת ישראל נ' שמעון דהן, תק-של 2010(2), 68181 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לנאשם ותק משנת 1982 ולחובתו 8 הרשעות קודמות כאשר האחרונה היא משנת 1999. רוב הרשעותיו של הנאשם מסוג עבירות קנס למעט אחת, שהינה עבירה חמורה במיוחד, אך נעברה לפני למעלה מ- 20 שנה. בהתחשב בוותק, עבר, פרק הזמן שחלף מהמועד שנועד לתשלום הקנס המקורי ועד ליום גזר הדין גזרה כב' השופטת רבקה בן יששכר על הנאשם קנס כספי בסך 600 ₪.
ב- תת"ע (תעבורה חי') 762-12-09 {מדינת ישראל נ' יניב שלום, תק-של 2010(2), 139459 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לנוכח מהות העבירה, עברו התעבורתי של הנאשם והעובדה שקיימת עבירה דומה בעברו גזר כב' השופט גיל קרזבום על הנאשם קנס כספי בסך 400 ₪ ופסילה על-תנאי של חודש אחד למשך שנה אחת.

ב- תת"ע (תעבורה רמ') 4244-08 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' עמאד ערפאת, תק-של 2010(2), 150770 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לחובתו של הנאשם הנוהג משנת 1977, 69 הרשעות קודמות שזהו עבר מכביד למדי. יחד עם זאת, יצויין כי משנת 2005 נרשמה לחובתו הרשעה קודמת אחת בשנת 2008 בגין השלכת חפץ מתוך רכב בתנועה. כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 600 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של חודש למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה רמ') 2004-08 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' שלומי ברוך, תק-של 2010(3), 29186 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. הנאשם נוהג משנת 2005 ולחובתו 4 עבירות כולם מסוג ב.מ. בשנת 2007 לנאשם עבירה זהה. כב' השופטת מגי כהן גזרה על הנאשם קנס כספים בסך 400 ₪ ופסילה על-תנאי של חודש למשך שנה.

ב- תת"ע (תעבורה חד') 5551-08 {מ.י. תביעות חדרה-משטרת ישראל נ' יניב מחפרי, תק-של 2010(3), 27894 (2010)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. כב' השופט משה גינות גזר על הנאשם קנס כספי בסך 250 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה רמ') 3407-08 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' ליאור לזר, תק-של 2009(2), 31302 (2009)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לחובת הנאשם הנוהג משנת 1992, 30 הרשעות קודמות לרבות הרשעות קודמות רבות בעבירה דומה, מהירות מופרזת, אי-ציות לב-37. יחד עם זאת, מאחר ועבירה אחרונה הינה משנת 2006 כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי לא מיצתה עם הנאשם את הדין וגזרה עליו קנס כספי בסך 500 ₪ ופסילה על-תנאי של חודשיים למשך שנתיים.

ב- ת"ת (תעבורה רמ') 7555/08 {לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' שרף אילן, תק-של 2008(4), 20359 (2008)} הורשע הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לחובת הנאשם הנוהג משנת 1975, 38 הרשעות קודמות. בין הרשעותיו האחרונות שתי הרשעות של נהיגה ברמזור אדום ומהירות מופרזת. כב' השופטת לאה שלזינגר-שמאי גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 360 ₪ ופסילה על-תנאי לחודש ימים למשך שנתיים.

ב- ת"ת (תעבורה חי') 6047/06 {מדינת ישראל נ' חרמאן נאיף, תק-של 2007(2), 6985 (2007)} הנאשם הורשע בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. לחובת הנאשם הרשעות לא מעטות לרבות הרשעה בנהיגה ללא חגורת בטיחות בעברו. בית-המשפט סבר, במקרה זה, כי ניהול הראיות, היה בחלקו הארי ניהול סרק והדבר אמור לקבל ביטוי בעונש. כב' השופט א' סלאמה גזר על הנאשם קנס כספי בסך 750 ₪.

8. יחסי שוטר-נהג – עשה ואל תעשה
בתת-פרק זה נביא מספר כללים, שלעניות דעתינו, יש לזכור במפגש שוטר-נהג ועל פיהם נוכל ללמוד כיצד לנהוג במפגש שכזה - בעתיד.

8.1 שוטרים
רשום את פרטי האירוע במדוייק והסתכל תמיד על העומד מולך. ב- תת"ע (תעבורה רמ') 3327-09 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' עלא אלדי אבלסי, תק-של 2010(4), 88970 (2010)} כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום (דו"ח) המייחס לו עבירה של נהיגה ברכב שהיו מותקנות בו חגורות בטיחות מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה.

כב' השופטת מגי כהן זיכתה את הנאשם מחמת הספק מן הנימוקים הבאים: המקרה הנדון אינו זכור לשוטר; צבע הרכב לא תואם למציאות; השוטר רשם צבע רכב לבן על-אף שהעתיק לטענתו מרישיון הרכב ואולם מעיון ברישיון הרכב אשר נושא תאריך סמוך למועד ביצוע העבירה מצויין צבע רכב צהוב; השוטר לא בדק שברכב היו נוסעים אם כי לטענתו כאשר הוא אוכף עבירת חגורה בנהגי מוניות בודק אם יש נוסעים; במקום האירוע תדירות גבוהה של נהגי מוניות; מעדותו של השוטר עולה כי כאשר עצר את הנאשם הוא היה חגור; על-אף שהשוטר ציין כי שמר על קשר עין, הוא לא ציין מרחק בין מקום עמידתו למקום ביצוע העבירה המיוחסת; לא ניתן לשלול שברכב היו נוסעים אחרים; מדברי הנהג כפי שרשם השוטר לא ניתן להסיק ולו ראשית הודאה של הנאשם בביצוע העבירה.

ב- ת"ת (תעבורה נת') 2739/08 {לשכת תביעות שרון - תעבורה נ' פילוס ניסים, תק-של 2008(3), 7473 (2008)} זוכה הנאשם מעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. כב' השופטת רז רות קבעה כי על-פי תרשומתו של עד התביעה בת/1 הוא הבחין בכך שאבזם החגורה תפוס בדופן שמאל של הרכב.

עוד נקבע כי בבדיקת הרכב ניתן היה להיווכח כי קיים קושי להבחין בחגורת הבטיחות או באבזם כאשר החגורה תלויה לצד דופן הרכב ומוסתרת על-ידי דופן הרכב. רק כאשר חולפים על פני הרכב ובמבט לאחור ולתוך רכבו של הנאשם ניתן היה לראות כי החגורה תלויה לצד דופן הרכב.

נוכח דברים אלה נוצר ספק האם במצב בו נמצאים שני כלי הרכב בנסיעה במקביל זה לזה ניתן היה להבחין בבירור בכך שהאבזם תפוס לצד הדופן וכי הנאשם אינו חגור ובשים-לב כי על מנת להבחין בכך היה על עד התביעה להסב את מבטו לאחור לעבר הרכב תוך כדי נסיעה ובשים-לב כי על-פי גרסת הנאשם היה חלון רכבו סגור כך שהדבר מקשה להבחין בכך שהיה חגור.

זאת ועוד. תפס חגורת הבטיחות מתחיל סמוך לכתף הנהג ועל-כן נוצר קושי להבחין האם נהג הרכב חגור ובנסיבות כגון אלה ייתכן ונפלה טעות ברישום הדו"ח.

היו מרוכזים בביצוע המשימה, הימנעו משיחת חולין בעת עצירת נהג ורישמו במדוייק את הימצאותם במקום האירוע. ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 38722-09 {מדינת ישראל נ' רפאל דיין, תק-של 2010(4), 108132 (2010)} כלפי הנאשם הוגש כתב אישום ובו נטען כי נהג במכונית מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות וזאת בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה.

כב' השופט עופר נהרי זיכה את הנאשם מן הנימוקים הבאים: מעדותה של השוטרת עולה כי אין היא שוללת את גירסת הנאשם על כי ייתכן שבעת האכיפה ניהלה היא שיחה עם שוטרים נוספים שהיו עמה במקום; באירוע זה אין לקבוע לפיכך ברמה מספקת ובאופן נטול ספקות כי השוטרת היתה מרוכזת ריכוז מלא בביצוע מלאכת האכיפה; בתרשים אשר בחרה השוטרת לשרטט רק באולם בית-המשפט {ולא על אתר מיד בסמוך לאירוע} טעתה השוטרת תחילה בהצגת מיקומה בצומת.

דאג לרשום הדו"ח בכתב-יד ברור וקריא תוך פירוט מצב התנועה במקום לרבות פירוט המרחק בין השוטר לנהג בעת ביצוע העבירה. ב- תת"ע (תעבורה אש') 2680-09 {מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' אלכסנדר רוזנסקי, תק-של 2010(2), 17860 (2010)} כנגד הנאשם הוגש דו"ח כי נהג ללא חגורה בניגוד לתקנה 83(ב) לתקנות התעבורה. כב' השופטת דליה קליימן זיכתה את הנאשם מחמת הנימוקים הבאים: עד התביעה {שוטר} אשר ערך את הדו"ח לא פירט את הנסיבות דיין, קרי, לא ברור מה היה מצב התנועה במקום, מה היה המרחק בין הנהג לבין השוטר עת הבחין בעבירה והיכן בדיוק נעצר; מהעתק הדו"ח שנמסר לנאשם לא ניתן להבין מהן נסיבות הדו"ח שכן מדובר בהעתק לא קריא.

ב- ת"ת (תעבורה ת"א) 27833/08 {מדינת ישראל נ' קהלני איתן, תק-של 2010(1), 32292 (2010)} זיכתה כב' השופטת דלית ורד את הנאשם מביצוע עבירה של אי-חגורת בטיחות וזאת בשל העובדה כי הדו"ח אינו מפורט דיו: אין בדו"ח פירוט היכן נסעה הניידת ביחס לרכבו של הנאשם ומהו המרחק שבו הבחין השוטר בביצוע העבירה. בנסיבות אלה נקבע כי לא ניתן לקבל תמונה מלאה ביחס לנסיבות ביצוע העבירה, ומן הדין כי החסר שבדו"ח יפעל לטובתו של הנאשם.

ב- ת"ת (תעבורה נת') 2710/08 {לשכת תביעות שרון - תעבורה נ' קאסם מוחמד, תק-של 2008(3), 103 (2008)} זוכה הנאשם מעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. בהכרעת הדין, ציינה כב' השופטת רז רות כי כתב-ידו של עד התביעה בת/1 אינו ברור, קשה לקרוא אותו ולהבינו ועל-כן היא מקבלת את גרסת הנאשם כי ביקש מהעד לקרוא בפניו את תוכן הדו"ח אך נתקל בסירוב.

על התביעה להביא את כל עדיה לעדות בפני בית-המשפט ולהקפיד כי השוטר ימלא את הדו"ח במלואו. ב- ת"ת (תעבורה עכ') 10380/05 {מדינת ישראל נ' אבו ניל עלי אסעד, תק-של 2007(3), 13596 (2007)} זיכה כב' השופט יעקב בכר את הנאשם מאחר ועדות השוטר איננה מפורטת דיה ואינה עומדת בקריטריונים הנדרשים לשם הרשעה; יחד עם עד התביעה, היה שוטר נוסף, אשר היה נוכח בעת העבירה אשר שמו מופיע בפרטי העדים והנ"ל לא ערך מזכר ולא הובא לעדות מטעם המאשימה; הדו"ח לוקה בחסר, מאחר ועד התביעה לא ציין בנסיבות המקרה האם כאשר ניגש לרכבו של הנאשם, האם הנאשם היה חגור או לא וזאת לאור תגובתו של הנאשם.

על השוטר להיות החלטי בתשובותיו. ב- ת"ת (תעבורה חי') 4658/05 {מדינת ישראל נ' סבן דורין, תק-של 2005(2), 21961 (2005)} קבע כב' השופט א' סלאמה כי החליט לזכות את הנאשמת וזאת מחמת הספק מחמת העובדה כי כשנאמר לשוטר על-ידי הנאשמת, כי גם היא וגם ביתה שנסעה עמה הורידו את החגורות לאחר שהרכב נעצר, ענה הנ"ל "אולי". אם כך, לשוטר לא ברור בכלל האם בעת שהרכב היה בתנועה, הנוסעת לא הייתה חגורה ומשלא נשללה טענה זו יש מקום לזיכוי הנאשמת.

8.2 נהגים
שקול לעיתים הצעת שוטר להמיר דו"ח באזהרה. הצעה זו אינה איום. ב- תת"ע (שלום ק"ג) 41834-09 מדינת ישראל נ' שמעון דהן, תק-של 2010(2), 68181 (2010)} קבעה כב' השופטת רבקה בן יששכר כי היא מאמינה לנאשם, כי נמסר לו על-ידי עדת התביעה, טרם רישום הדו"ח, שהוא זכאי להמרת הדו"ח באזהרה, אם ייקח אחריות לביצוע עבירה, אך אין בכך פסול. המדובר בנוהל עבודה הקיים במשטרת ישראל ומצופה משוטר לעדכן אזרח על זכותו להמרת דו"ח באזהרה, אם מודה בעבירה ועונה לקריטריונים נוספים, שנקבעו על-פי מדיניות רשות האכיפה. אין לראות בעצם האמירה ו/או הדיווח על האפשרות להמיר דו"ח באזהרה, כהתניה או איום, כפי שהתרשם הנאשם, במקרה דנן, בטעות.

לא להטעות או לשקר לשוטר. ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 23868-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' יניב דיין, תק-של 2010(4), 73089 (2010)} כלפי הנאשם הוגש כתב אישום ובו נטען כי כאשר נהג במכונית שהיו מותקנות בה חגורות בטיחות, הניח הנאשם לנוסעת לשבת במושב הקדמי של המכונית מבלי שנוסעת זו היתה חגורה בחגורת בטיחות וזאת בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה.

כב' השופט עופר נהרי קבע כי מעדותה של השוטרת עולה כי על-אף שראתה שהנוסעת לצידו של הנאשם {עד הגנה} איננה חגורה בחגורת בטיחות ולכן עצרה את הרכב, שמעה השוטרת מפיה של הנוסעת כי היא "בדיוק יורדת מהרכב", ולכן ויתרה תחילה השוטרת לנאשם לפנים משורת הדין, ולאחר בדיקת רשיונות, התירה לנאשם לנסוע מהמקום מבלי לרשום לו דו"ח.

ואולם מששיחררה השוטרת את הנאשם לדרכו, נכנסה הנוסעת {עד הנגנה} חזרה לרכב ואז שוב פתחו השניים בנסיעה ואז שוב נעצרו מיד בסמוך על-ידי השוטרת ואז נרשם הדו"ח בקשר לאירוע הנסיעה ללא חגורה מלכתחילה ובשים לב, כי מעדותם של עדי ההגנה עצמם עולה תמונה המאשרת את גירסת השוטרת בעניין זה.

על הנהג לפרט היטב את טענותיו כבר בעת מתן הדו"ח שכן זוהי ההזדמנות הראשונה שיש לנהג לטעון טענותיו. לאחר מכן ייתכן ו"שיפור" הגרסה יעמוד לנהג לרועץ. ב- ת"ת (תעבורה ת"א) 30070/08 {מדינת ישראל, ענף התנועה נ' חסן עבדאל-חליל, תק-של 2009(2), 24501 (2009)} כב' השופטת דלית ורד הרשיעה את הנאשם בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. בין יתר הנימוקים להרשעת הנאשם ניתן למצוא את הנימוקים הבאים: בעדותו הוסיף הנאשם עוד ועוד סיבות מדוע לא יכול היה עד התביעה {שוטר} להבחין בו בשעת הנהיגה. לדברים אלה אין זכר בתגובתו הראשונית של הנאשם או בתגובתו במועד הקראת כתב האישום, והינם בגדר "עדות כבושה"; בתחילה טען הנאשם כי הראות בשעות הלילה בכביש אינה טובה, לאחר מכן הוסיף הנאשם כי החלון ברכבו כוסה בוילון, ואז הוסיף וטען כי ברכבו מותקנים חלונות כהים. בית-המשפט לא האמין לטענותיו אלה של הנאשם, אשר לא הוכחו בדרך כלשהי, בעוד שניתן היה להוכיחם ללא קושי רב על-ידי הצגת רישיון הרכב וצילום הרכב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת חגירה של חגורת בטיחות (תקנה 83ב לתקנות)