botox
הספריה המשפטית
עבירות תעבורה הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פסילה וחישוב תקופתה (סעיף 42 לפקודה)

1. כללי
סעיף 42 לפקודת התעבורה קובעת כדלקמן:

"42. פסילה וחישוב תקופתה (תיקונים: התשכ"א(3), התשנ"א)
(א) פסילה שהטיל בית-משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת.
(ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמת ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.
(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין -
(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;
(2) תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור."


2. סעיף 42(א) לפקודה
סעיף 42(א) לפקודת התעבורה קובע כי פסילה שהוטלה על נאשם, תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת {עפ"ת (מחוזי חי') 13475-10-10 אמיל אליאס נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(1), 4350, 4354 (2011)}.

3. סעיף 42(ב) לפקודה
סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה קובע כי מי שנידון לפסילה במשפט הראשון אשר תקופתה טרם הסתיימה, הפסילה השניה שהוטלה בתיק השני, תצטבר לפסילה הראשונה והקודמת ומניינה יחל בתום הפסילה בתיק הראשון.

ובמילים אחרות, סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה קבע עיקרון, לפיו הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת {תת"ע (תעבורה אי') 10525-08 עמי טיבי נ' מ"י שלוחת תביעות אילת-משטרת אילת, תק-של 2011(1), 53379 (2011)}.

ב- רע"פ 8317/10 {מאיר כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 1653 (2011)} נדונה הסוגיה בדבר מניין תקופת הפסילה במקרים בהם מוטלים יותר מעונש פסילה אחד. האם אדם שהפקיד את רשיונו במסגרת הליך משפטי אחד, מחוייב להגיש תצהיר בכל הליך והליך אחר ובו יצהיר על ההפקדה או שמא די בהפקדה הראשונה?

כב' השופט א' רובינשטיין {בדעת מיעוט} קבע כי אם התקופה השניה הוטלה בטרם נסתיימה הראשונה {אשר אופן חישובה הוא המוסדר בסעיף 42(ג)(1) לפקודה}, ייחושבו התקופות במצטבר - ותקופת הפסילה אשר תקפה באותה העת תוארך. כל שעל מזכירות בית-המשפט לעשות במקרים מסוג זה הוא להעביר לרשות הרישוי הוראה בדבר הארכת תקופת הפסילה הראשונה.

יתר-על-כן, כב' השופט א' רובינשטיין אינו יכול לקבל את ההסתמכות על תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה כבסיס לחיוב המבקש להפקיד תצהיר בבית-המשפט בו הושתה עליו תקופת הפסילה המאוחרת, שכן תקנה זו עוסקת בשאלה, כיצד צריך לנהוג נאשם שרשיונו נפסל אשר מסיבות שונות אינו יכול להפקידו במזכירות בית-המשפט כמצוות סעיף 42(ג)(1) לפקודה.

תקנה 557(א) לתקנות התעבורה עוסקת במי שבידו רישיון נהיגה שאינו בר-תוקף באותה השעה - ומלמדת שדינו כדין כל רישיון וקיימת חובה להפקידו. תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה עוסקת במי שרשיונו "אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון" - ומורה כי עליו להפקיד תצהיר חלף הרישיון.

התקנה הנ"ל אינה מתייחסת למי שרשיונו כבר מופקד. תיאורטית, ייתכן שניתן היה לפרש את התקנה: "אבד - לרבות מופקד בבית-משפט".

כב' השופט א' רובינשטיין קבע כי יש לקבל הערעור ולקבוע שתקופת הפסילה השניה תחושב איפוא במקרה דנן במצטבר מתום תקופת הפסילה הראשונה.

כב' השופטת א' חיות {והגם שהינה סבורה כי דין הערעור להידחות} לא הסכימה עם קביעתו כאמור של כב' השופט א' רובינשטיין.

לגישתה, הוראת סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה, המתייחסת למקרים בהם מוטלת על נאשם פסילה טרם סיומה של תקופת פסילה קודמת שהוטלה עליו, לא נועדה אלא להדגיש ולהבהיר כי במקרים אלה לא יחל מניינה של תקופת הפסילה מיום גזר הדין {כאמור בסעיף 42(א) לפקודת התעבורה}, וכי תקופות הפסילה יחולו במצטבר ולא בחופף.

כב' השופט א' רובינשטיין קבע כי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה, לפי לשונו, אינו מתייחס לתקופת הפסילה השניה אולם כב' השופטת א' חיות סבורה כי פרשנות מצמצמת זו באשר לאמור בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה אינה מתחייבת בהכרח מלשון הסעיף. הסעיף נוקט לשון כללית לעניין חישוב תקופת הפסילה והאמור בו אינו מוגבל לתקופת הפסילה הראשונה.

זאת ועוד. כב' השופטת א' חיות מדגישה כי לעניות דעתה גישתו של כב' השופט א' רובינשטיין מוציאה לחלוטין מכלל תחולת תקנות התעבורה, את המקרים שבהם מוטלת על נאשם תקופת פסילה נוספת בעוד הוא מרצה תקופת פסילה קודמת. לגישתה, זוהי תוצאה מרחיקת לכת.

לגישתה של כב' השופטת א' חיות ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו- 557(א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית-המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרישיון קודם לכן בבית-משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת.

לדבריה, ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרישיון שהפקיד כאמור, עליו לבצע תחליף הפקדה ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך.

כב' השופט ע' פוגלמן שותף לעמדתה של כב' השופטת א' חיות.

4. סעיף 42(ג) לפקודה
תקנה 556 לתקנות התעבורה משלימה את סעיף 42(ג) לפקודה, ומפרטת מהי החובה החלה על נאשם שרשיונו נפסל. התקנה קובעת, כי על נאשם כזה להמציא "את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית-המשפט שהורה על פסילתו מייד לאחר שהודע לו על הפסילה".

יש ליצור הבחנה בין התוקף הנורמטיבי של הפסילה לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד מניינה של הפסילה, כפי שנקצבה על-ידי בית-המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מייד ואילו חישוב תקופת הפסילה מתחיל רק מיום בו הופקד רישיון הנהיגה בתיק בית-המשפט {רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 481 (2000)}.

הרציונאל שביסוד הדברים, טעם רב בצידו, כלומר, אי-יצירת תלות בין איסור הנהיגה מכוח צו הפסילה לבין חישובה. לא מתקבל על הדעת שנאשם שנפסל ייקבע מתי תחל פסילתו, ברצותו יפקיד את הרישיון ורק אז תחל הפסילה, וברצותו יאריך לעצמו את המועד בו מתחילה תקופת פסילתו.

יחד עם זאת, קבע המחוקק שני אירועים אשר בהתקיימם, לא תבוא התקופה בה התקיימו מניין ימי הפסילה. ברשימת סייגים אלה, המנויים בסעיף 42(ג) לפקודת התעבורה, נכללים שני אירועים: האחד, מצב בו טרם נמסר רישיון הנהיגה לרשות הפוסלת. השני, מצב בו הנהג הפסול מרצה ונושא עונש מאסר בפועל.

באשר לסייג הראשון, כל עוד לא מסר הנהג את הרישיון והוא מחזיק בו, קיים חשש שהוא עושה בו שימוש חרף צו הפסילה. לפיכך, הסנקציה הקבועה בחוק היא הותרת מלוא תקופת הפסילה בעינה, חרף חלוף הזמן, ואי-ריצויה, עד אשר הנאשם יפקיד את רשיונו בידי הרשות הפוסלת.

באשר לסייג השני, מקום בו הנאשם מרצה עונש מאסר בפועל, הפסילה אינה באה לכדי ריצוי, שכן הנאשם אסור בבית האסורים, הוא ממילא אינו נוהג, ולכן אין כל אפקטיביות עונשית בפסילה שהושתה עליו, ומכאן מצוותו של המחוקק לפיה תקופת הפסילה לא תימנה בתקופת המאסר.

כמו בכל מהלך פרשני, לשון החוק היא נקודת המוצא. בגדר לשון החוק יינתנו למילותיו של המחוקק, ולשפה שבה בחר להשתמש, רק אותן משמעויות המצויות ב"מתחם האפשרויות הלשוניות", משמע, משמעות שהמילים יכולות "לשאת" מן הבחינה הלשונית פרשנות הנעדרת כל עיגון לשוני אינה יכולה להתקיים, שהרי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" {ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)}.

מבין האפשרויות השונות שבמתחם, על הפרשן לברור את האפשרות המגשימה באופן מיטבי את תכלית החקיקה.

יש לבחון מהי הפרשנות העולה בקנה אחד עם התכלית המונחת בבסיס ההוראות נשוא הפרשנות, דהיינו עם "המטרות, היעדים, האינטרסים, המדיניות והפונקציות" שאותן נועדו להגשים.

בהקשר זה יש לבחון הן את התכלית הסובייקטיבית המשקפת את היעדים אותם ביקש המחוקק להגשים. זו נלמדת, בין היתר, מההיסטוריה החקיקתית של ההוראות ומהשתלבותן בהוראות אחרות הנוגעות לעניין, והן את התכלית האובייקטיבית, המשקפת את הערכים ועקרונות היסוד העומדים בבסיס שיטת המשפט {ראה אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט 133 (תשס"ג)}.

בהתגלע סתירה בין תכליות שונות, על הפרשן לאזן ביניהן תוך הפעלת שיקול-דעת שיפוטי, כשבתום התהליך, תיקבע תכליתו הסופית של דבר החקיקה.

לשון החוק בענייננו, הוראת סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה, פוזיטיבית, וכוללת שתי אפשרות של ניכוי תקופות מפסילה שהטיל בית-המשפט. הלשון ברורה ובהירה ואין היא נושאת על גביה פרשנות של ניכוי תקופות שלא נכללות בה.

אומנם, בנסיבות מסויימות ניתן ללמוד על המעט מן המרובה ולהסיק "על דרך קל וחומר" באופן משתמע, מסיטואציה אחת, לסיטואציה אחרת.

בית-המשפט לא קבע סייג לתחולת הפסילה, ההיפך מכך, בית-המשפט קבע כי ריצוי הפסילה הוא מיידי, היינו, עם הפקדת הרישיון, שבוצעה בו ביום. השימוש בביטוי "ריצוי" על-ידי בית-המשפט משמעותו אחת ויחידה, שאת הפסילה החל הנאשם לרצות החל ממועד מסירת רישיון הנהיגה לבית-המשפט.

באשר לתכלית הסובייקטיבית של הוראת סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר המחוקק ביקש להגשים בעת חקיקתו {בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1), 749 (1993)}.

ניתן ללמוד על כוונת המחוקק מדברי ההסבר להצעת החוק, אלא שההוראה הקבועה בסעיף 42(ג) לפקודה עימנו מאז אימוצה של הפקודה על-ידי המחוקק הישראלי, ולכן אין בפנינו את דברי ההסבר.

יחד עם זאת, אפשר להתחקות אחר כוונתו ואומד-דעתו של המחוקק מלשון הטקסט הסטטורי.

לשון סעיף 42(ג) לפקודה מלמדת כי המחוקק ביקש לקבוע גדרים ברורים לחישובה של הפסילה, על-מנת למנוע מצב בו נהג שנפסל מנהיגה יעתור לניכוי תקופת פסילה שכלל לא ריצה, אם זה בשל כך שהרישיון היה בחזקתו של הנהג חרף הפסילה {כאמור בסעיף 42(ג)(1) לפקודה}, ואם זה בשל כך שממילא לא היה הנהג בר-יכולת לעשות שימוש ברכב, עקב ריצוי עונש מאסר {כאמור בסעיף 42(ג)(2) לפקודה}.

הסייגים הבודדים שמצא המחוקק לכלול בהוראת החוק הם רשימה סגורה.

באשר לתכלית האובייקטיבית של הוראת סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה. כדי לדון בכך יש להבין תחילה את משמעות יישומו של צו פסילה. צו פסילת רישיון נהיגה מגלם איסור שיפוטי בדמות צו האוסר זאת, אם תרצו סוג של צו מניעה.

אלא, שלשם יישום אפקטיבי של צו הפסילה - בשונה מרוב רכיבי הענישה הפליליים - נדרש שיתוף פעולה של ממש מצד הנאשם. ובמה דברים אמורים.

על-אף שבית-המשפט, דן על-פי סדרי הדין והדין הפלילי, רשאי הוא, במרבית עבירות התעבורה לדון נאשם שלא בפניו ומכאן שרשאי הוא להטיל פסילת רישיון נהיגה אף ללא הנאשם. מציאות משפטית זה יצרה מציאות עובדתית לפיה נהגים רבים נוהגים על-אף שנפסלו על-ידי בית-המשפט.

הטענה המועלית דרך-כלל מצד נאשמים היא, כי לא ידעו כלל על הפסילה {ובשים-לב כי המחוקק ביקש להתגבר על תופעה זו על-ידי תיקון החסד"פ והוספת סעיף 239ב הקובע, חזקת מסירת צו הפסילה לידי הנאשם בדומה לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי}.

המחוקק היה ער לקושי האמור זמן רב טרם יצירת חזקת המסירה. הוראת סעיף 42(ג)(1) לפקודה ביקשה לקבוע הסדר, המעודד למעשה, נהגים להפקיד את רישיון הנהיגה, שכן, ההוראה קובעת שאם נהג שנפסל אינו מפקיד את רשיונו בידי הרשות הפוסלת לא נמנית פסילתו, כדי שהחוטא לא יצא נשכר {ראה גם תקנה 557 לתקנות התעבורה}.

ברמה האובייקטיבית החיצונית יותר, ביקש המחוקק לגרום להפנמת צו הפסילה אצל הנהג הפסול מנהיגה. נהג המוסר את רישיון הנהיגה שלו לרשות הפוסלת, מבין שחירות תנועתו התחבורתית נשללה ממנו, בכך מוטמע איסור הנהיגה השיפוטי.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- רע"פ 9237/99 {רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 481 (2000)} לפיהם "חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה".
הפרשנות האובייקטיבית אומנם יכולה להכיל פרשנות הקובעת כי כל עוד מותרת הנהיגה, גם אם באופן נקודתי וזמני, לא החל ריצויה. על-פי הפן הפסיכולוגי חינוכי העומד ביסוד גישה זו, עליו עמד בית-המשפט בפרשת רונן, ניתן לבסס פרשנות כזאת.

כאמור, תוכנו של סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה ורשימת הסייגים הסגורה שהוא מונה, מלמדים על שני מצבים קיצוניים, שרק בהם לא יובא מהלך הזמן של אותו אירוע במניין תקופת הפסילה. האחד, אירוע הנתון לשליטת הנהג, קרי: מצב בו הנהג לא מפקיד, מרצונו, את רשיונו וגורם בכך כביכול להותרת המצג כלפי כולא עלמא כי הוא מחזיק עדיין ברישיון נהיגה תקף. האירוע השני, אירוע שאינו נתון לשליטת הנהג, בו הוא נתון מאחורי סורג ובריח.

סיכומו של דבר, סעיף 42(ג) לפקודה מונה אילו תקופות לא יבואו במניינה של תקופת הפסילה. רשימת הסייגים הללו היא רשימה סגורה. פרשנות סייגים אלה יש לעשות בצמצום נוכח הוראות חוק היסוד.

ב- פ"ל (תעבורה חי') 335-09-09 {מדינת ישראל נ' עטא ח'ריסאת, תק-של 2010(4), 128361 (2010)} נדונה השאלה האם חל צו הפסילה במועד בו נתפס הנאשם נוהג ואם לאו.

הנאשם מואשם בכך שביום 8.8.07 נהג ברכב פרטי ביציאה ממשרד הרישוי, למרות שביום 8.7.07 נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים בניכוי 2 חודשי פסילה מינהלית.

המאשימה טענה כי תום הפסילה הוא ביום 8.8.07 בחצות. מנגד, הנאשם טען כי הפסילה הסתיימה ביום 6.8.07 או לכל היותר ביום 7.8.07 והגם שלטענתו משרד הרישוי טעה בחישוב מניין הימים.

במקרה דנן, היה על כב' השופט שלמה בנג'ו להכריע בשאלה האם היתר הנהיגה, הקצוב במספר שעות, שנתן בית-המשפט לנאשם במעמד גזר הדין, נכלל במניין הפסילה לצורך חישובה.

אם התשובה לכך בחיוב, כי אז, בהינתן מועד גזר הדין וההפקדה שבוצעה בו ביום, הפסילה לא חלה במועד הנקוב בכתב האישום ואז לא השתכללה עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

אם התשובה לכך בשלילה, אזי הפסילה הייתה בתוקפה במועד הנקוב בכתב האישום ולכן, נוכח הודאת הנאשם בנהיגה באותו מועד, משתכללת עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

כב' השופט שלמה בנג'ו, בזכותו את הנאשם, קבע כי היתר הנהיגה עד חצות לא בא בגדר הסייגים הקבועים בסעיף 42(ג) לפקודת התעבורה ולכן נכלל במסגרת תקופת הפסילה. פועל יוצא מכך הוא שהפסילה נמנית מעת גזר הדין.

מניין ימי הפסילה {30 יום} שעל הנאשם היה לרצות לפי הוראות גזר הדין, מלמדת כי התקופה הסתיימה ביום 7.8.07 בחצות, ומכאן שאינה חלה במועד בו נתפס נוהג.

כב' השופט שלמה בנג'ו הדגיש כי אין בין האירועים המנויים בסעיף 42(ג) לפקודה, לבין היתר נהיגה קצוב למספר שעות דבר וחצי דבר. מעשה שביום-יום, שבית-המשפט פוסל נהג מנהיגה, ועם זאת, בשל הנסיבות הקונקרטיות לאותו נאשם, מתיר לו {אם בא בנהיגה} לשוב לביתו בנהיגה. היתר זה קצוב למספר שעות, ותכליתו היא, מחד, לא להעמיד את הנאשם בפני מכשול, ואם הגיע לבית-המשפט עם רכב, יוכל לשוב ישירות למחוז חפצו בנהיגה כחוק, ומאידך, להבטיח כי מי שנפסל מנהיגה ייתפס רישיונו על אתר, ובכך תוגשם הסנקציה הנורמטיבית שבגזר הדין והנהג יועמד על שלילת חירות תנועתו התחבורתית.

ב- ת"פ (מחוזי מר') 1471-09-08 {מוחמד חדר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(4), 22919 (2010)] קבע כב' השופט זכריה כספי כי על-פי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה, בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין, התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה, דהיינו עד הפקדת הרישיון. זו הוראת החוק ובית-המשפט אינו מוסמך לחרוג ממנה.

ב- תת"ע (תעבורה אי') 2380-09 {מ.י. שלוחת תביעות אילת-משטרת אילת נ' חסן פריגאת, תק-של 2010(3), 76787 (2010)} קבע כב' השופט אלון רום כי סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה קבע עיקרון לפיו התקופה שחלפה מיום גזר הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסמכת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של עיקרון זה, נקבע ההסדר שבתקנה 557 לתקנות התעבורה, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו {התצהיר} ברורות, ואינן מצריכות פרשנות {ראה גם רע"פ 4446/04 ניסים ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 44 (2005); עפ"ת (מחוזי חי') 39910-12-09 סוקולנקו אנטולי נ' מדינת ישראל - לשכת תביעות חיפה-משטרת ישראל, תק-מח 2010(2), 16502 (2010)}.

ב- ת"פ (שלום די') 1387-03 {ארמון בסט נ' מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע, תק-של 2011(4), 15975 (2011)} קבע כב' השופט אבישי זבולון כי למקרא סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה עולה כי ככל שלא הפקיד המבקש את רישיונו כנדרש, הרי שטרם הוחל במניין תקופת פסילת הרישיון בהתאם לגזר הדין בעניינו.

לאור האמור, היה על המבקש להפקיד את רישיונו בהתאם להוראות הדין ומשלא צויין אחרת בבקשה, קרי, משלא עשה כן, אין מנוס אלא להורות על דחיית הבקשה.

במספר מקרים בית-המשפט קבע כי לאור נוסח החוק, הרי שאין לחשב פסילה בדיעבד, אלא מיום בו הופקד רישיון הנהיגה או התצהיר בבית-המשפט. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- רע"פ 4446/04 {ניסים ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 44 (2005)} לפיהם "סעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות, וממילא אין צורך להידרש לו לא במסגרת גזר-הדין ולא בבקשות נוספות מן הסוג שהוגשו לערכאות קמא ("בקשה לחישוב תקופת הפסילה")".

בפרשת ביטון שלעיל הודגשה המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה לצורך הפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה, ולאחרונה, ובהתאם לאותה גישה, הבהיר בית-המשפט העליון כי חובת ההפקדה חלה בכל תיק בנפרד, ואינה מתבטלת בשל העובדה שרישיונו של הנאשם הופקד קודם לכן בתיק אחר {ראה לעניין זה (ראו לעניין זה רע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 1653 (2011); תקנה 557(ה) לתקנות התעבורה}, וגם אם מאז הפקדתו בתיק האחר פקע תוקף הרישיון והוא לא חודש {ראה לעניין זה רע"פ 2990/11 דוד אמר נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 649 (2011)}.

ב- תת"ע (תעבורה אשד') 8122-05 {ליאור אקסנפלד נ' מדינת ישראל - תעבורה לכיש, תק-של 2011(3), 58623 (2011)} קבעה כב' השופטת נגה שמואלי-מאייר כי גם על המבקש הייתה מוטלת חובת הפקדת רישיון הנהיגה או תצהיר לצורך חישוב הפסילה, ואין נפקות להפקדת הרישיון בתיק אחר או לפקיעת תוקף הרישיון, ועל כן אין להיעתר לבקשה לחישוב הפסילה מיום הפקדת רישיון הנהיגה בבית-משפט לתעבורה ברמלה.