botox
הספריה המשפטית
עבירות תעבורה הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

הולכי רגל במעבר חציה (תקנה 67 לתקנות)

תקנה 67 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"67. הולכי רגל במעבר חציה (תיקונים: התשכ"ו(6), התש"ל(3))
(א) נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך.
(ב) מעבר החציה המחולק על-ידי שטח הפרדה, יראו כל חלק ממעבר החציה כמעבר נפרד."

תקנה 67 לתקנות התעבורה מחייבת כל נהג להאט את מהירות נסיעתו לפני מעבר חציה להולכי רגל באופן שיוכל לעצור בכל עת, את יורד הולך הרגל במעבר חציה {תא"מ (שלום ת"א) 40780-08 ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי נ' אברהם ליאור, תק-של 2010(2), 9962 (2010)}.

מלשון התקנה עולה בבירור כי ישנם שני תנאים מיקדמיים מצטברים: האחד, שנוהג הרכב מתקרב למעבר. השני שהולכי הרגל כבר חוצים במעבר. לא רק זאת, אלא אין חובה לעצור, אלא לאפשר החציה בבטחה, ורק אם יש צורך בכך יש לעצור.

גם אם התביעה מוכיחה את שני התנאים המקדמיים, שהנהג התקרב למעבר חציה וכי הולך רגל חצה באותה עת במעבר, עדיין החובה המוטלת על הנהג, היא לאפשר להולך הרגל להשלים את החציה בבטחה ורק אם יש צורך בכך, לעצור את רכבו.

האמור בתקנה 67(א) לתקנות התעבורה בא להוסיף על חובת ההאטה החלה על הנהג בהתקרבו למעבר חציה, מכוח תקנה 52(6) לתקנות התעבורה {דברי כב' השופטת גילת שלו ב- תת"ע (תעבורה אשד') 4814-08 מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' משה היינה, תק-של 2010(3), 3745 (2010)}.

לא בכדי, המחוקק לא קבע חובה מוחלטת לעצור רכב כאשר הולך רגל חוצה במעבר חציה, והחובה קמה רק במקום שבו תיווצר הפרעה או סיכון להולך הרגל.

אומנם פסיקת בית-המשפט העליון קבעה חובת זהירות מורחבת לנהג המתקרב למעבר החציה, תוך הרחבת יסוד הצפיות המוטל על הנהג, כאשר על הנהג מוטלת חובה לצפות גם חציה רשלנית של הולך הרגל, פזיזות מצידו, נטילת סיכון וכיוצא בכך.

ואולם, פסיקה זו לא שינתה את חובותיו של הנהג לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה ועדיין החובה המוטלת על הנהג היא להאט ורק במקרה הצורך - לעצור.

יש לזכור, כי לעיני המחוקק עמדו מטרות שונות בעת חקיקת התקנה, ומעבר להבטחת שלומם של הולכי רגל, עמדה גם המטרה להזרים את התנועה בכביש באופן סדיר, וככל הנראה, מסיבה זו, לא הוטלה חובה על נהג לעצור בכל מקרה בו הוא מגיע למעבר חציה.

נדגיש כי התנהגותו של נהג-נאשם, בהנחה שעבר את מעבר החציה כאשר הולך רגל המשיך בחציה לימינו, אינה התנהגות ראויה, אולם, לא ניתן לומר, כי היא מנוגדת לחוק. בהקשר זה, קבעה כב' השופטת ר' לביא ב- ת"ת (תעבורה אשד') 565/01 {מדינת ישראל נ' ארמן ודים, תק-של 2001(3), 11750, 11752 (2001)} כי למרות שהנימוס והזהירות אולי דורשים עצירת רכב כל אימת שהולך רגל עומד על המדרכה או על מעבר החציה, אולם לשון התקנה לא דורש זאת ומטיל את הדגש על השלמת החציה בבטחה ולא על החובה לעצור.

כב' השופטת ר' לביא מדגישה כי מוכרת לה התופעה שהולכי רגל חסרי סבלנות, יורדים לכביש, למרות התקרבות כלי רכב, כדי לקבוע עובדה ולגרום לנהגי כלי הרכב המתקרבים לעצור ולאפשר להם לעבור. זאת בעיקר במקומות סואנים בהם התנועה רבה ואין רמזורים, אולם בעשותם כן, הם עוברים על חובות הזהירות המוטלות עליהם ואין בעובדה שירדו לכביש ונעמדו, כדי להקים חובה לנהג לעצור, אלא בהתמלא התנאים שבתקנה 67(א) לתקנות התעבורה כאמור.

הפסיקה קבעה כי נהג המתקרב למעבר חציה, צריך ליתן את דעתו אם יש הולך רגל המתכוון לחצות את הכביש {אפילו זה טרם החל בחציה} ובמקרה כזה עליו לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל {ת"ת (תעבורה ת"א) 30731/08 מדינת ישראל, ענף התנועה נ' רז ישי, תק-של 2009(2), 24033 (2009)}.

ב- ע"פ 558/97 {רבקה מלניק נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 291 (1998)} נדונה השאלה מהן הנסיבות להן צריך נהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חציה?

כב' השופט ת' אור קבע במקרה דנן כי עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החציה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חציה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חציה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.

נציין כי החובה לצפות התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל אינה קיימת רק במצב בו עומד הולך הרגל על סף מעבר החציה, אלא גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר חציה מבקש לחצות את הכביש אם לאו.

בהקשר זה, קבע כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"פ 4180/07 {גאוי גאוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 472 (2007)} כי מטבע הדברים בנסיבות של מעבר חציה מתעצם הצורך בזהירות, שהרי בבני אנוש עסקינן - הולכי רגל בכל הגילים ובכל קצבי ההליכה ובכל מצבי הבריאות - שיהיו מהם שיראו במעבר החציה מעין "תעודת ביטוח" לירידה לכביש, ומכאן חובת הזהירות המוגברת על הנהגים בהקשר זה: אין מנוס משינון דבר זה.

בנוסף, נשאלת השאלה מהי המהירות שבה על נהג לנסוע בה בהתקרבו למעבר חציה ומהי כוונת הדברים בסיפא של תקנה בתקנה 67(א) לתקנות התעבורה בה נאמר כי הנהג יעצור את רכבו באם יש צורך בכך?

תשובה לשאלה זו מצאנו בקביעתו של כב' השופט א' א' לוי ב- ע"פ 11786/04 {חוסאם אבו טריף נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3101 (2005)} לפיה כל נהג המתקרב למעבר חציה עליו לנקוט בצעדי זהירות מיוחדים ומוגברים. במידה ונהג הבחין בהולכי רגל, עליו להאט עד כדי יכולת לעצור עצירה מוחלטת, עליו להאט את מהירות נסיעתו עד כדי יכולת לעצור על אתר.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 32156-09 {מדינת ישראל נ' ויאצסל לובומירסקי, תק-של 2010(4), 30114 (2010)} הנאשם הואשם כי בהתקרבו למעבר חציה לא אפשר להולכי רגל לחצות את מעבר החציה בביטחה, עבירה בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה.

כב' השופטת דלית ורד הרשיעה את הנאשם וקבעה כי השוטר ציין כי הוא עמד בתצפית לצורך אכיפה והנאשם מצידו הודה כי לא הבחין בשוטר עד לרגע בו נעצר.

הנאשם נחקר בחקירה נגדית לא קצרה ולא ניתן לסמוך על גרסתו. בתגובתו הראשונית של הנאשם הוא לא הכחיש את העובדות הנטענות בכתב האישום, כך שגרסתו של הנאשם במהלך עדותו הינה בגדר "עדות כבושה". יודגש עוד כי הנאשם לא חלק כי השוטר רשם את תגובתו כהוויתה.

זאת ועוד. הנאשם טען בעדותו כי אמנם הייתה הולכת רגל אך זו עמדה על המדרכה ושוחחה בטלפון נייד. הנאשם טען כי מתוך זהירות הוא עצר לפני מעבר החציה, אך משהבחין כי הולכת הרגל אינה מתכוונת לחצות את מעבר החציה, הוא המשיך בנסיעה.

כב' השופטת דלית ורד לא האמינה כי הנאשם עצר לפני מעבר החציה, ולא האמינה כי השוטר ייחס לנאשם את העבירה שעה שלמעשה הולכת הרגל עמדה על המדרכה. תגובתו של הנאשם במועד האירוע אינה מלמדת כי השוטר העליל עליו דבר שלא היה ולא נברא מתחילתו ועד סופו.

ב- תת"ע (תעבורה אשד') 1913-09 {מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' פאול גלוטסיק, תק-של 2010(3), 19995 (2010)} כב' השופטת גילת שלו זיכתה את הנאשם מחמת הספק.

במקרה דנן, עד התביעה {שערך את הדו"ח} לא זכר פרטים מהותיים אותם לא רשם בדו"ח. כך לא זכר העד באיזה מעבר חציה חצתה הולכת הרגל, האם מימינו או משמאלו של העד, לא זכר באיזה נתיב מנתיבי הנסיעה בכביש הייתה הולכת הרגל בעת שהנאשם נסע, ולא זכר לומר, מה הייתה השפעת נסיעתו של הנאשם על הולכת הרגל, גם כאשר נשאל שאלה מפורשת על-ידי בית-המשפט, האם הולכת הרגל נאלצה לעצור את הליכתה במעבר החציה. לפיכך, התביעה לא הוכיחה פרט מהותי מתוך יסודות ביצוע העבירה ולא הוכיחה שנגרמה סכנה או אפילו הפרעה להולכת הרגל.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 35625-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' חיים פקיזיגי, תק-של 2010(2), 141228 (2010)} כב' השופט ישראל ויטלסון זיכה את הנאשם מחמת הספק וזאת לאחר שנותר אצלו הספק באשר לרגע בו פתח הולך הרגל בחציה, ביחס למיקום רכב הנאשם מהמעבר. גם מיקום השוטרת בעת האירוע עשרות מטרים ממקום האירוע מעלה חשש של טעות.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 22647-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' עודד גלנץ, תק-של 2010(2), 84744 (2010)} כב' השופטת דלית ורד זיכתה את הנאשם מחמת הספק וזאת לאור העובדה כי לא יכלה לשלול את גרסתו של הנאשם וכי בדו"ח לא צויין במדוייק היכן עמדה השוטרת ומה המרחק בין מיקום עמידתה לבין מעבר החציה.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 10905-09 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' יהודה אוחנה, תק-של 2011(1), 697 (2011)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה. לנאשם רישיון 11 שנים ועברו התעבורתי אינו מכביד כלל. במהלך 7 שנים האחרונות, לא ביצע הנאשם כל עבירת תנועה. כב' השופט אלון אופיר גזר על הנאשם קנס כספי בסך 400 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה נצ') 4199-08-09 {מדינת ישראל נ' דוד שטינברג, תק-של 2010(4), 43997 (2010)} הנאשם הורשע באי-מתן זכות קדימה להולכי רגל שחצו במעבר חציה תוך קרבה מסוכנת של הרכב להולכי הרגל בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה. לנאשם עבר תעבורתי לא מכביד. הרשעתו האחרונה של הנאשם היא מלפני 6 שנים והוא נוהג משנת 1964. כב' השופטת אילונה אריאלי גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪; פסילה בפועל לתקופה של 30 ימים {בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית} ופסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה אשד') 4814-08 {מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' משה היינה, תק-של 2010(3), 3745 (2010)} הנאשם הורשע בעבירה של אי-מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית מעבר חציה בבטחה. הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות תוך שהוא נמנע מלהתייצב לשימוע הכרעת הדין. המדובר בנאשם שוותק נהיגתו משנת 1987 ולחובתו 24 הרשעות קודמות, כולן בעבירות מסוג ברירת משפט. הרשעתו האחרונה משנת 2008. כב' השופטת גילת שלו גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 800 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ב"ש) 7470-08 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' ערן חורי, תק-של 2010(2), 131821 (2010)} הנאשם הורשע בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה. הנאשם סטודנט אשר עובד בעבודות מזדמנות, איננו נשוי. לנאשם רישיון נהיגה משנת 2001 ולחובתו נצברו עד כה 4 עבירות קודמות. מעיון בגיליון ההרשעות עולה כי מדובר בעבירות שהן מסוג ברירת משפט ובאופן כללי לנוכח ותק נהיגתו של הנאשם לא ניתן לומר כי מדובר בעבר תעבורתי מכביד במיוחד. כב' השופטת איילת גרבי גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 1,000 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של 30 יום למשך שנתיים.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 20091-09 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' מתתיהו הרן, תק-של 2010(2), 86542 (2010)} הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. הנאשם נוהג משנת 1961 ובעברו 12 הרשעות קודמות מכל הסוגים. כב' השופטת נועה פראג לבוא גזרה על הנאשם קנס כספי בסך 600 ₪.

ב- תת"ע (תעבורה אי') 2487-09 {מ.י. שלוחת תביעות אילת-משטרת אילת נ' אמין שיבלי, תק-של 2010(2), 94974 (2010)} הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. עברו של הנאשם מקל. כב' השופט יואל עדן גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,500 ₪ ופסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים.