זיכוי בשל היעדר הוכחה לכאורה - "אין להשיב לאשמה"

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"158. זיכוי בשל היעדר הוכחה לכאורה (142)
נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית-המשפט את הנאשם - בין על-פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

המאשימה נושאת בנטל "חובת הראיה". כלומר, עליה להביא ראיות לכאורה להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, וזאת עד תום פרשת התביעה. משמעות הטענה ש"אין להשיב לאשמה" הינה, כי המאשימה לא עמדה בנטל ולא הביאה ראיות לכאורה ולכן יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאשמה.

שאלת המפתח ביישומה של הוראה סעיף 158 לחסד"פ היא בדיבור "לא הוכחה האשמה אף לכאורה" והפרשנות שניתנה לו מציבה רף ראייתי נמוך ביותר שבו על התביעה לעמוד כדי לצלוח את הטענה.

בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה "אין להשיב לאשמה" {הנקראת גם no case} אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום.

ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא, ראיות במידה היוצרת את אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות {להבדיל מנטל השכנוע} מן התביעה לנאשם.

זאת ועוד. אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום.
די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את הראיות הללו {ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי, פ"ד לה(2), 757 (1981); ע"פ 5105/02 עאמר אבו קישק ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 2679 (2002)}.

המשמעות היא כי אין צורך בהיקף ראיות שיש בו בהכרח כדי להביא להרשעת הנאשם בסיום ההליכים. די בקיומן של ראיות שיש בהן כדי להוכיח, אם יינתן להן מלוא המשקל, את היסודות הבסיסיים של העבירה.

לצורך כך בוחן בית-המשפט אך ורק את הראיות המפלילות, תוך בידודן מאחרות, ובלא בחינת שאלות מהימנות, ואין הוא מתחשב בשלב זה בראיות לטובתו של הנאשם, העולות מפרשת התביעה {י' קדמי סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, חלק שני, כרך א') 1448; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון ואח', פ"ד לב(1), 170 (1977); ע"פ 28/49 זרקא נ' מדינת ישראל, פ"ד ד(1), 504 (1950); ת"פ (שלום נצ') 2979-07 מ.י. פרקליטות מחוז הצפון - פלילי נ' גדעון שושני, תק-של 2011(1), 50737, 50741 (2011)}.

אם כן, הוראת סעיף 158 לחסד"פ קובעת כי לאחר סיום פרשת התביעה, יזכה בית-המשפט את הנאשם אם לא הוכחה אשמתו אף לכאורה. כלומר, אם אין די בראיות שהוגשו לבית-המשפט כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי {ראה גם ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3), 596 (1985); ת"פ (שלום פ"ת) 2373-08 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' דוד כהן, תק-של 2011(1), 41380, 41381 (2011)}.
ב- ע"פ (תל-אביב-יפו) 70643/01 {מדינת ישראל נ' אביגדור קהלני, תק-מח 2001(3), 2106 (2001)} קבעה כב' השופטת ש' ברלינר כי "קביעה שעל הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. המבחן הינו האם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד-משמעי, שמצביע על כך 'שאין פה כלום' (כדברי הסניגורים), או שמא כטענת התביעה, "הסיפור" שמספרות הראיות - מחייב לפחות שמיעת גרסתו של המשיב כדי להסיר את העננה".

תוצאתה של קבלת הטענה היא, שהנאשם יזוכה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום כבר בשלב "מקדמי" {לאחר פרשת התביעה} זה של הדיון {ת"פ (מחוזי ב"ש) 8047-09 אשר אלמליח נ' מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי, תק-מח 2010(3), 1628, 1630 (2010)}.

כדי להכריע בטענת "אין להשיב לאשמה", יש לקבוע, תחילה, מהן העובדות שהוכחו לכאורה {ת"פ (שלום עכ') 39808-12-09 מדינת ישראל נ' אחמד אבו ג'ומעה, תק-של 2010(4), 134858, 134859 (2010)}.

במילים אחרות, לצורך הכרעה בטענה, אין בית-המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג את השאלה הבאה: בהנחה שכל החומר שהובא לפני בית-המשפט ולחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין.

רק בנסיבות נדירות, כאשר הראיות שבאו לחובת הנאשם הינן כה בלתי סבירות, ששום בית-משפט סביר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה - יטה בית-המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות {ראה ת"פ (איזורי ת"א) 1017-08 מדינת ישראל - משרד התמ"ת נ' אברהם פרג', תק-עב 2010(3), 10197, 10199 (2010)}.

נדגיש כי המועד להעלאת הטענה בדבר "אין להשיב לאשמה" מקומה לאחר שהתביעה סיימה להביא ראיותיה, קרי, נסתיימה פרשת התביעה והתובע מודיע לבית-המשפט כי פרשת התביעה הסתיימה.

כך לדוגמה, כב' השופטת זהבה בוסתן דחתה ב- ת"פ (מחוזי מר') 39939-12-09 {מדינת ישראל נ' אחמד בראנסי, תק-מח 2010(4), 22366, 22368 (2010)} את טענת הסניגור לזכות את מרשו בשל היעדר הוכחה לכאורה לפי סעיף 158 לחסד"פ וזאת לאור העובדה כי הטענה הועלתה בתום הקראת ההחלטה לזכות את הנאשם מחמת אי-התייצבות תובע למשפט ולא בתום פרשת התביעה.

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 34715-08 {מדינת ישראל נ' גד אשואל, תק-של 2010(2), 75254 (2010)} לאחר סיום פרשת התביעה העלה הנאשם טענה כי אין עליו להשיב לאשמה. כב' השופט שלמה איזקסון, קיבל הבקשה וקבע כי והואיל ועל-פי סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה, הלכת בית-המשפט המחוזי שאיננה עומדת כאמור בסתירה לקביעות בית-המשפט העליון, מנחה את בית-המשפט לענייני תעבורה, הוא אינו מחייב את הנאשם להשיב לאשמה והתוצאה היא שהנאשם זכאי.

במקרה דנן, לא היתה מחלוקת כי הממל"ז לא עבר כיול במעבדה מוסמכת, כפי שהדבר מחוייב מכוח החלטת בית-המשפט המחוזי בפרשת עמיקם לוין וכפי שהובאה בהרחבה בחיבור זה.

זאת ועוד. מכשיר אכיפה שיש בו כדי להוליך להרשעה פלילית - אפילו בעבירת תעבורה - חייב להיות מדוייק באמצעות כיול שאם-לא-כן, נשמט היסוד המוסרי לביצוע האכיפה באמצעות מכשיר, שעלול לא לדייק ולהכניס אזרחים תחת כנפיה של הרשעה פלילית הגוררת ענישה ועיצומים אחרים.

ב- תת"ע (תעבורה רמ') 10470-08 {מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ' אריק כהן, תק-של 2009(2), 11135 (2009)} ובתום פרשת התביעה טען הנאשם כי אין להשיב לאשמה. לטענתו, פירוש ראוי של תקנה 23(א) לתקנות התעבורה, אינו כולל סיטואציה בה מבוססת האשמה אך ורק על מקרה בו השוטר דורש מנאשם לעצור בצד בעקבות עבירת תעבורה שביצע, מבלי שמוגש כתב אישום על העבירה המקורית. הנאשם סבור כי אין מדובר במקרה הכלול בתקנה, שכן אין מדובר לטעמו בעניין הנוגע לסדרי התנועה בדרך.

כב' השופט חגי טרסי דחה הטענה וקבע כי מן עדות השוטר והמסמכים שערך {ושהוגשו לבית-המשפט} עולה לכאורה כי לאחר שהנאשם "חתך" את נתיב נסיעתו, דרש ממנו השוטר לעצור בצד תוך שהוא מזדהה בתעודת מינוי. הנאשם סירב לעשות כן, וענה לשוטר "לך תזדיין".

עוד נקבע, כי בשלב זה, אין מקום, לדון במהימנות העדות ודי בכך שקיים בסיס ראייתי בסיסי, ואפילו דל, על-מנת להקים את חובתו של הנאשם לענות לאישום המיוחס לו.

לדעת כב' השופט חגי טרסי דברי השוטר מקימים עבירה על תקנה 23(א) לתקנות התעבורה, על-פי כל פרשנות שתינתן לתקנה זו, ואפילו על-פי הפרשנות המצומצמת אשר ניתנה על-ידי בית-המשפט בפרשת בורנשטיין.

כב' השופט מ' שמגר קבע ב- רע"פ 2166/91 {ריטוב נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 2592 (1991)} כי התביעה חייבת להוכיח מהירות הנהיגה של הנאשם מעל לכל ספק סביר. אם המדידה מתבססת על מדידה במכשיר, על התביעה להוכיח תקינות המכשיר. תקינות המכשיר מוכחת על-ידי עדות של מי שהפעילו או עדות של מי שהכינו להפעלה, ועל כן, נכון וראוי שהמודד יהיה מצוייד בעת מתן עדותו ברישומים בדבר בדיקת המכשיר בתחילת וסיום המשמרת, המתנהלים לפי ההוראות המשטרתיות המתבססות על הנחיות היצרן.

בהסתמך על פרשת ריטוב שלעיל קבעה כב' השופטת רות זוכוביצקי ב- ת"ת (תעבורה יר') 11970/06 {מדינת ישראל נ' בן זאב נחמה, תק-של 2007(3), 13815, 13817 (2007)} כי התביעה הוכיחה, בשלב זה, את תקינות המכשיר - לכאורה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זיכוי בשל היעדר הוכחה לכאורה - "אין להשיב לאשמה"