תאונת דרכים שתוצאתה נזק לרכב אחר או לרכוש אחר (תקנה 145 לתקנות)

תקנה 145 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כדלקמן:

"145. תאונת דרכים שתוצאתה נזק לרכב אחר או לרכוש אחר (תיקון: התש"ל(3))
(א) נוהג רכב המעורב בתאונה או בפגיעה ברכב אחר, או ברכוש אחר, שאינו רכב, הנמצא על הדרך או סמוך לה, ונגרם נזק לרכב האחר או לרכוש האמור בלבד, ימסור בו-במקום לנוהג הרכב האחר או לבעל הרכוש או לממונה עליו או לשוטר שהזדמן למקום את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה שלו ואת מספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, וכן את מספר תעודת הביטוח ושם החברה המבטחת, ויציג לפי דרישתם את התעודות האמורות ואת רישיון הרכב וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם.
(ב) אם כלי הרכב המעורבים בתאונה או בפגיעה והעומדים במקום אירועה גורמים או עלולים לגרום הפרעה לתנועה, יפנו נוהגיהם את הכביש לתנועה חופשית ומיד לאחר מכן ימלאו אחר האמור בתקנת-משנה (א).
(ג) היה הרכב האחר שניזוק עומד ללא השגחה, או שבעל הרכוש או הממונה עליו לא היה במקום -
(1) ישאיר נוהג הרכב המעורב בתאונה או בפגיעה הודעה בכתב על גבי הרכב שניזוק, במקום בולט לעין, ובמידת האפשר יעשה כן גם לגבי רכוש שניזוק, ובה יפרט את הפרטים הנזכרים בתקנת-משנה (א);
(2) יודיע הנוהג ברכב תוך 24 שעות ממועד קרות התאונה לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה או הפגיעה על אירועה ויפרט שמו ומענו, זולת אם מסר את הפרטים לשוטר שנזדמן במקום ושמו או מספרו של השוטר ידועים לו."

מה דינו של מעורב בתאונה קלה ומסתלק מן המקום ללא מסירת פרטים?

תשובה לכך מצאנו בדבריו של כב' השופט אברהם טננבוים ב- ת"ד 2760/08 {מדינת ישראל – תביעות את"ן י-ם נ' ש' שרון, תק-של 2009(4), 9591 (2009) וכפי שיובאו להלן בהרחבה} לפיהם "אי-אפשר להתייחס אליו בסלחנות ועלינו להוקיע התנהגות זו מכל וכל".

אם כן, מתי צריכים מעורב/ת בתאונת דרכים למסור פרטיהם לצד השני? ונדגיש כי מדברים אנו על מקרים בהם נגרם נזק בלבד שבהם המשטרה לא תתערב אלא תפנה את הצדדים להליך אזרחי.

כל מי שהיה מעורב בתאונת דרכים ו/או נחשד בכזאת, עליו למסור את פרטיו. משיקולי מדיניות יש לפרש דרישה זו בצורה מרחיבה ולא לאפשר לנהגים להתחמק מחובה בסיסית ואנושית זאת.

כל מי שמתלבט אם למסור את פרטיו או לא, התשובה אחת היא. קודם מסור את פרטיך ואחר כך טען את טענותיך.

אין נהג יכול לטעון כי לא נגרם נזק לדעתו ולכן לא ימסור את פרטיו, או לטעון כי קודם ימסור הצד השני את פרטיו ואזי ימסור הוא את פרטיו, או לטעון כי התכוון למסור את פרטיו מאוחר יותר וכן הלאה. מי שלא מוסר את פרטיו עבר על החוק.

הענישה צריכה להיות בהתאם. מן ההכרח שיצא מבית-המשפט מסר ברור, תקיף וצלול וחד-משמעי לכל נהג ונהגת. מי שבוחר לברוח ממקום התאונה לאחר שגרם נזק מבלי למסור ו/או להשאיר פרטי זיהוי ליצירת קשר, יבוא על עונשו.

מדובר בהתנהגות בריונית ועל בית-המשפט להגן על הציבור מפניה. ושוב, למרות שלו היו המעורבים מחליפים פרטים, לא היה כלל כל הליך פלילי, הרי ברגע שמעורב לא מסר את פרטיו, התנהג בצורה עבריינית שתביא עליו את עונשו.

אם כן, נשאלת השאלה מה צריכה להיות מדיניות הענישה כלפי נהג הבוחר לברוח ממקום התאונה ללא השארת ו/או מסירת פרטים מזהים?

בבואנו לשקול את הענישה הראויה, יש ליתן את הדעת לאינטרס הציבורי ולערכים החברתיים שעליהן מנסים בתי-המשפט להגן.

בריחה של נהג ממקום התאונה מבלי להשאיר פרטים מזהים הינה התנהגות שעלינו להוקיע מהחברה. מדובר בהתנהגות המלמדת על בריונות לשמה ואשר אינה עולה בקנה אחד עם המוסר. עלינו לגנותה ולסלוד ממנה בכל מחיר.

על כל מי שהתבקש למסור את פרטיו, חייב למסור את פרטיו אם רוצה ואם לאו. החובה הזו איננה מותנית בדבר. החובה צריכה להיות ברורה לכל נהג ונהגת המעורבים בתאונת דרכים אפילו הקלה ביותר, ואפילו סבור הוא כי לא נגרם נזק.

לא ייתכן, כי נהג יגרום נזק לרכב אחר וימלט מהמקום מבלי להשאיר פרטים מזהים אודותיו. כל הקלה בעניין זה תגרום לכך שנהגים הפוגעים ברכב אחר ימשיכו להימלט מהמקום כשהם משאירים מאחוריהם רכב עם נזקים כספיים ואל לנו להקל בעניין זה כלל ועיקר.

זאת ועוד. ישנה נטיה אנושית טבעית לברוח בעת צרה. כלומר, מעיזים אפילו לומר כי האינסטינקט הטבעי הוא להרים רגליים ולברוח מהמקום, תוך תקווה שבריחה מהבעיה תפתור את הבעיה לבורח.

דווקא בשל מגמה זו, צריכה התגובה להיות קשה. קרי, מן הראוי הוא ששום נהג לא יהרהר אפילו על אפשרות זו של בריחה. יש הכרח ליצור אווירה שבה יהיה ברור לכל נהג/ת כי הדבר חמור ביותר מבחינת החוק והציבור הוא להימלט מהמקום או אפילו לנסות להימלט.

מן האמור עולה מסקנה ברורה לפיה הענישה כלפי נהגים שאינם משאירים פרטים ובורחים צריכה להיות נוקשה. פעמים רבות הנהגים פוגעים ובורחים הם האנשים היחידים שהיו במקום האירוע. לא תמיד נוכחים עדים שיוכלו לשפוך אור על אופן התרחשות התאונה. מי שבורח מבלי להשאיר פרטים מתנהג בצורה מכוערת ומרגיזה.

לצערנו אנו עדים למקרים לא מעטים בהם רכב פוגע ברכב חונה ומחליט לברוח מהמקום ללא השארת פרטים ליצירת קשר, או אפילו מקרים בהם נוכח הנהג הנפגע אך הפוגע מסתלק מהמקום.

לפיכך, אין ספק, כי על בתי-המשפט לעשות כל שניתן לביעור ולמיגור תופעה מעין זו וזאת באמצעות הטלת עונש מרתיע. העונש צריך להיות כזה שיוביל למסקנה כי הימלטות ממקום התאונה אינה משתלמת.

כאמור, תקנה 145 לתקנות התעבורה, מחייבת את הנוהג ברכב המעורב בתאונה למסור בו-במקום פרטים לנוהג הרכב האחר. מכאן עולה החובה כי למסור פרטים חלה גם במקרה בו הנהג אינו סבור כי הוא אחראי לתאונה וכי עליו למסור את פרטיו אף אם לא נתבקש למסרם {ת"ד (תעבורה ת"א) 12153/07 מדינת ישראל - ענף התנועה נ' רחמני מנחם, תק-של 2008(3), 359, 360 (2008)}.

לא אחת הגנתו של נאשם מתבססת על הטענה כי עסקינן בתאונה בה נגרם נזק כספי מזערי {מאות שקלים}. אנו סבורים כי טענת הגנה זו איננה נכונה ומן הראוי להימנע מלהעלותה שכן עוצמת הפגיעה ושיעור הנזק אינם מעלים או מורידים כאשר עסקינן בחובה שקבע המחוקק למסור פרטים בעקבות אירוע תאונתי שבו התרחשה פגיעה ונגרם נזק.

תקנה 145(א) לתקנות התעבורה מורה בבירור לנוהג רכב המעורב בתאונה או בפגיעה ברכב אחר ונגרם נזק לרכב האחר, למסור בו-במקום לנוהג הרכב האחר את כל הפרטים המנויים בתקנה {ראה גם ת"ד (תעבורה ת"א) 12932/07 מדינת ישראל נ' ליפקיס לירון, תק-של 2009(2), 10773 (2009)}.

נציין כי בתאונת נזק בלבד ללא נפגעים בגוף, זימונו של שוטר או אי-זימונו של שוטר למקום, איננו מהווה כלל תנאי או צידוק להפרת חובת מסירת הפרטים. כך גם רמת הנימוסים של נהג מעורב בעקבות תאונת דרכים איננה תנאי למסירת פרטים {ת"ד (תעבורה ת"א) 11201/08 מדינת ישראל נ' מור דלילה, תק-של 2009(4), 7273 (2009)}.

כאשר שני כלי רכב {או יותר} התנגשו ונגרמו נזקי פח כלשהם, חייבים המעורבים למסור את פרטיהם המלאים – מייד לנהג האחר המעורב בתאונה ולעניין זה אין כל משמעות לשאלה מי אשם בתאונה {ת"ד (תעבורה ת"א) 10259/09 מדינת ישראל נ' טל אלעזר, תק-של 2009(3), 20778 (2009)}.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10724-09 {מדינת ישראל נ' מיכל יעקבי, תק-של 2010(4), 96097 (2010)} כב' השופט שלמה איזקסון זיכה את הנאשמת מביצוע עבירה לפי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה בקובעו כי אין למעורב תמונה או הערכה של הנזק שנגרם לרכב והגם שהאמין לנאשמת כי לא פגעה ברכב של המתלונן ואילו היתה פוגעת - לא היתה לה בעיה למסור את פרטיה, שהרי רכבה היה מבוטח.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13128-08 {מ.י. ענף תנועה ת"א נ' מאיר אוחיון, תק-של 2010(3), 83847 (2010)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי במקרה דנן הנאשם הודה בפה מלא, כי הוא עזב את המקום, מבלי למסור את פרטיו לנהג המעורב ובהתנהגותו זו נכשל בביצוע העבירה של אי-מסירת פרטים. לא נמצא כל צידוק להתנהגותו והגם שמאוחר יותר הוא פנה לתחנת המשטרה כדי לדווח על התאונה, אלא שעובדה זו כשלעצמה, אינה משחררת מהחובה למסור את הפרטים המלאים לנהג המעורב - על אתר, כמתחייב מתקנה 145(א) לתקנות התעבורה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10682/08 {מדינת ישראל נ' דור שולי, תק-של 2009(4), 7076 (2009)} הנאשמת מודה כי לא מסרה את פרטיה, אך לטענתה היא נבהלה מצעקותיו של הנהג המעורב. לדבריה, היא אמרה לנהג המעורב לרשום את מספר הרכב, נכנסה לרכבה ולא יצאה ממנו עד שהנהג המעורב עזב את המקום.

עוד טענה הנאשמת כי מאוחר יותר באותו יום, בעצת בא-כוחה, פנתה היא למשטרה והודיעה על תאונת דרכים.

כב' השופטת דלית ורד זיכתה את הנאשמת מחמת הספק וזאת לנוכח טיעונה של הנאשמת בדבר החשש שהתעורר בה ולנוכח העובדה שהנאשמת פנתה מיוזמתה בו-ביום למשטרה והודיעה על התאונה אגב מסירת פרטיה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12123-09 {מדינת ישראל נ' פבל וולברג, תק-של 2010(3), 63581, 63582 (2010)} טענה המאשימה כי די בכך כי נהג הרכב המעורב ירשום את מספר הרישוי של הרכב הפוגע בעת קרות התאונה. מנגד, לטענת ההגנה, על המאשימה להוכיח את הנזק שנגרם לרכב המעורב וכן שהנזק נגרם על-ידי רכב הנאשם.

כב' השופט מאיר דרורי לא שוכנע מעבר לספק סביר כי רכב הנאשם הוא הרכב שפגע ברכב המעורב וזאת מן הנימוקים הבאים:

האחד, לאירוע אין עדים נוספים מלבד הנאשם ונהג הרכב המעורב. נהג הרכב המעורב מוסר שתי גרסאות שונות על אופן התרחשות התאונה, כאשר דיווח על התאונה בפעם הראשונה ציין שמדובר באופנוע וכי נהג האופנוע פגע עם הכידון מספר פעמים. בגרסתו השניה כאשר מסר עדות במשטרה ציין כי האופנוע עמד מימין רכבו ולפתע סטה שמאלה ופגע ברכבו. אין כל תיאור כי נהג האופנוע פגע עם הכידון מספר פעמים בדלת הרכב.

השני, אין כל עדות אובייקטיבית כי לרכב המעורב נגרם נזק. כב' השופט מאיר דרורי העיר לא אחת למאשימה ודרש ממנה כי שוטר המקבל תלונה על פגיעה ברכב יצא מן המשרד החוצה, יבדוק את הרכב ויציין את המיקום המדוייק של הנזקים ויחווה את דעתו האם יש הסתברות שהנזק נגרם כתוצאה ממגע בין אופנוע לרכב.

השלישי, הנאשם טען כי לא היה מעורב בכל תאונה עם אופנועו, לטענתו יש לו ביטוח ואין לו שום סיבה לברוח במידה והיה מעורב בתאונה. אין בעובדה כי הנאשם נוסע לפעמים ברחוב נשוא כתב האישום כדי לקבוע כי רכבו פגע ברכב המעורב. יתירה מזאת, גם את האופנוע לא בדק הבוחן המשטרתי על מנת לבדוק אם אכן היה מעורב בתאונה כלשהיא.

בנסיבות אלה נקבע כי בהחלט ייתכן כי נהג הרכב המעורב טעה ברישום אחת הספרות של מספר הרישוי. לנוכח העובדה כי לא הוכח כי נגרם לרכב המעורב נזק כב' השופט מאיר דרורי זיכה את הנאשם מחמת הספק.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10573/07 {מדינת ישראל נ' גרינברג גלעד, תק-של 2009(3), 22470 (2009)} כב' השופט מאיר דרורי זיכה את הנאשם מביצוע עבירה על הוראת תקנה 145(א) לתקנות התעבורה והרשיעו בעבירה על הוראת תקנה 45(1) לתקנות התעבורה {נסיעה אחורנית}.

כב' השופט מאיר דרורי לא מצא לנכון להעדיף את גרסת עדי התביעה על פני גרסת עדי ההגנה שכן הוא האמין לנאשם ולחברתו כי אכן המתינו במקום מספר דקות והגם שאין סתירה מהותית בכך שהנאשם אמר כי המתינו 5 דקות ואילו חברתו אמרה כי המתינו 15 דקות שכן גרסת שניהם זהה בעניין שהמתינו מספר דקות ומשראו שלא ניגש אליהם נהג הרכב המעורב המשיכו בנסיעה ונכנסו לחנות בחניון לונדון מינסטור. לו היה רוצים לברוח מהמקום לא היו נעצרים בכניסה לחניון אלא נוסעים במהירות ובורחים מהמקום.

לפיכך, עובדה זו מחזקת את גרסתם שלא ברחו מהמקום וכי לא מסרו את פרטיהם לנהג הרכב המעורב כי הלה לא דרש מהם ולא ניגש אליהם. לפיכך, כב' השופט מאיר דרורי קבע כי לא שוכנע מעבר לספק סביר כי הנאשם ברח מהמקום ולא מסר פרטיו לנהג הרכב המעורב. הנאשם למעשה נהג בהתאם להוראות תקנה 145(ב) לתקנות התעבורה ומשלא הגיע נהג הרכב המעורב עזב את המקום.

ב- ת"ד (תעבורה יר') 3040/06 {מדינת ישראל אגף תנועה את"ן י-ם נ' רבאייעה באסם, תק-של 2008(1), 20718 (2008)} קבע כב' השופט י' ריבלין כי תקנה 145 לתקנות התעבורה, מחייבת מסירת פרטים "בו-במקום" לנהג הרכב האחר המעורב בתאונה. הנאשם לא עמד בנטל הרובץ עליו שכן, נהג סביר בנסיבות שהיו משלא הגיע אליו המתלונן, היה צריך לרדת מרכבו ולגשת לזירת התאונה כדי להחליף פרטים.

משלא עשה כן הנאשם, ובחר להמשיך בנסיעה, עבר עבירה של אי-מסירת פרטים בניגוד לתקנה 145 לתקנות התעבורה. עוד נקבע כי בנסיבות להן טוען הנאשם משמע, שהמתין למתלונן והמתלונן לא הגיע, חייב היה הנאשם להתייצב במשטרה תוך 24 שעות כאמור בתקנה 145(ג)(2) לתקנות התעבורה וגם בחובה זו לא עמד הנאשם.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 12635/06 {מדינת ישראל נ' בדאייב סטניסלב, תק-של 2007(3), 4757 (2007)} הנאשם הואשם כי היה מעורב בתאונת דרכים וגרם נזק לרכוש, אך לא השאיר את פרטיו לבעל הרכוש שניזוק. לנאשם יוחסה ביצוע עבירה לפי תקנה 145(ג)(1) לתקנות התעבורה.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי הנאשם לא השאיר הודעה על גבי הרכוש שניזוק ואף לא דיווח למשטרה על האירוע תוך 24 שעות ממועד התאונה, כנדרש בתקנה 145(א)(2) לתקנות התעבורה.

הגם שרשיונות הרכב אבדו לנאשם, הוא לא חזר למקום האירוע על-מנת לחפש מסמכים אלה.

עד לשעות הערב ביום 3.4.06, היינו ביום שלאחר האירוע התאונה, לא עשה הנאשם דבר. או אז חש הנאשם בכאבים בצווארו ובגב, ופנה לחדר מיון. גליון חדר המיון הוגש וסומן ת/3, ובו נאמר כי "בן 21, בריא בד"כ. אתמול בבוקר נפגע בת.ד. כנהג, היה חגור. רכבו נכנס בבניין חזיתית" תעודה רפואית נוספת הוצאה ביום 4.4.06 (ת/4) ובה נאמר כי הנאשם מתלונן על כאבים בצוואר וכאבי ראש וסחרחורת בעקבות תאונת דרכים, וכי הופנה לאורטופד ונוירולוג.
רק ביום 7.4.06 מצא הנאשם לנכון לדווח למשטרת לוד על האירוע, כאשר הדיווח אינו על נזק לרכוש אלא על נפגעים, והוא עצמו מצויין כמי שנפגע בתאונה. יצויין כי הנאשם הודה באותה הודעה כי התנגש בעץ ולאחר מכן בקיר. כב' השופטת דלית ורד קיבלה את טענת התובעת לפיה דיווח זה נועד למטרותיו של הנאשם עצמו ולאחר שהוברר לו כי נגרם לו נזק גוף בתאונה.

כב' השופטת דלית ורד הרשיעה את הנאשם וקבעה כי על-פי התרשמותה הנאשם בחר להרחיק את עצמו מהאירוע, מתוך תקווה שהאירוע "יעבור בשקט" וזהותו לא תיחשף והעניין יישכח.

התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע, מהווה גם היא ראיה נסיבתית להוכחת אשמתו והגם שהיה צורך בגרירת הרכב {דבר המלמד על פגיעה קשה ברכב} הרחיק הנאשם את הרכב ממקום האירוע אל תוך רחוב תישרי, שהינו רחוב צדדי. הנאשם לא חזר למקום האירוע הגם שאיבד שם את רשיונות הרכב, ולמשטרת לוד דיווח על היפגעותו בתאונה רק ביום 7.4.06 וזאת לאחר שהוברר כי נגרם לו נזק גוף בתאונה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 10394/05 {מדינת ישראל נ' קריביצקי ארקדי, תק-של 2006(1), 15917 (2006)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון, בהרשיעו את הנאשם, כי ההסבר, אותו הציג הנאשם בבית-המשפט, כי בשל הויכוח על המקום שבו ייעצרו להחליף פרטים, אין בו כדי לשחרר את הנאשם מאחריות אף בעבירה של אי-מסירת פרטים.

אין חולק, במקרה דנן, כי הנאשם לא מסר פרטיו לנהג הניזוק ומכאן שלא ציית להוראת תקנה 145 לתקנות התעבורה. לא זאת אף זאת, כב' השופט ישראל ויטלסון דחה את דרך פעולתו של הנאשם, והסבריו שכן, תמיד היה רשאי הנאשם לפנות לתחנת המשטרה הקרובה, ולדווח על אירוע התאונה, בה הוא היה מעורב. אילו היה עושה כן, כי אז לא היה ניתן לטעון כלפיו כי ביקש להימלט מהמקום, כפי שאכן עשה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13086/04 {מדינת ישראל נ' פנצר מילר מריון, תק-של 2005(4), 20250 (2005)} קבע כב' השופט יצחק גרטי כי אין מחלוקת בין הצדדים כי היה אימפקט בין כלי הרכב וכי חובת הנאשמת היתה להציע פרטיה לעדת תביעה מיוזמתה היא.

הסברה כי לא התאפשר לה לעשות כך, לא במקום האימפקט ולא במפגש האקראי בשוק הכרמל, אינו מקובל שכן, תקנה 145 לתקנות התעבורה קובעת חיוב אישי על נהג מעורב למסור פרטיו הרלוונטיים, ללא כל תנאי ולכן אי-הצגת פרטיה לעדת התביעה אפילו האחרונה התנהגה באופן חריג - אינה זוכה לצידוק כלשהי ויש להרשיעה בעבירה זו.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13109/04 {מדינת ישראל נ' נפרסטק נוף עקיבא, תק-של 2005(4), 13829 (2005)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי במקרה דנן כל הפעולות המתחייבות מהוראת תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, לא קויימו ולא בוצעו.

אין חולק כי הנאשם לא מסר את הפרטים המצויינים בתקנה 145(א) לתקנות התעבורה למתלוננת בכל שלב. אין חולק כי גם כאשר פנתה אליו האחרונה בטלפון לביתו, לאחר ימים מספר, לבקש את פרטיו, הוא סירב לעשות כן, ואף הביע את עמדתו הנחרצת כלפיה כי היא "סחטנית".

יש לדחות טענת ההגנה של הנאשם לפיה "כאילו" עצר בצד הדרך מאוחר יותר, רק כדי לחזור לזירת אירוע התאונה להחליף פרטים עם הנהגת המעורבת, ולאחר שאמר לה כי יעמדו בצד כדי לא להפריע לתנועה. לא זאת היתה עדותו בת/1, בעת שמסר את עדותו במשטרה שם. בעדותו במשטרה בת/1, הוא העיד כי האווירה במקום היתה קשה, אשר-על-כן כדי לא להפריע לזרימת התנועה הוא פנה שמאלה, והוא החנה את רכבו ברחוב טרומפלדור. הוא לא ציין שם אפילו לא ברמז, כי הוא הציע למתלוננת כי הם יעמדו בצד הדרך, כדי להחליף פרטים בניחותא. נהפוך הוא, הן בעדותו במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט, הוא העיד כי בעת שעזב את המקום שמע את המתלוננת צועקת לעברו כי "הוא בורח מהמקום". אם כך היה, הכיצד אמר לה כי יעמדו בצד להחליף פרטים.

לא זאת אף זאת, הנהגת המעורבת לא הייתה צריכה לנחש כי הנאשם, ייסוב על עקבותיו, לאחר שחנה את רכבו ברחוב טרומפלדור, כעדותו בת/1, ויחזור לזירת האירוע כדי להחליף עימה פרטים. מכאן מסקנתה של המתלוננת כי הנאשם לא מתכוון כלל ועיקר למסור את פרטיו, היתה הגיונית, ועמדה במבחן הזמן. הראיה שאף מאוחר יותר, ובעת ששוחחה עימו בטלפון עלב בה ולא מסר פרטיו.

כב' השופט ישראל ויטלסון לא מסכים לטענה כי לא הוכח כל נזק רכושי, ורק משום שלא הוגשה כל חוות-דעת של שמאי על הנזקים. השאלה העיקרית אשר בית-המשפט נדרש אליה היא גרסתו של מי אמינה בעיניו. במהימנות עדים עסקינן {לעניין לשאלת הנזק להוכחת עבירה לפי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה ראה גם ע"פ (מחוזי-ת"א) 71532/03 גיא רונן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)}.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13062/02 {מדינת ישראל נ' דנאי אורי, תק-של 2004(1), 16719 (2004)} קבע כב' השופט יצחק גרטי כי אין מחלוקת כי במועד האירוע ועצירת הרכבים במקום, הנאשם ידע היטב חובתו למסור הפרטים לידי המעורב, על-פי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה. הנאשם הודה בכך בעדותו ולמטרה זו הצדדים קבעו מפגש בתחנת הדלק. המפגש לא יצא לפועל.

עצם ההכרה בחובה למסור פרטים למעורב, חייבה את הנאשם לעשות הכל למסירת פרטיו ואם המפגש כשל, היה זה מחובתו לפנות מייד למשטרה ולמסור פרטי האירוע לרבות הפרטים לפי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, אפילו אינו יודע פרטי המעורב.

הדבר דומה לריב הפורץ בין שני הנהגים, באותן נסיבות, אשר לדעת הפוגע שולל ממנו אפשרות מסירת פרטיו לנהג המעורב עקב תוקפנות המעורב. האם גם בנסיבות אלה הנהג הפוגע פטור מלהופיע במשטרה ולהודיע על מקרה התאונה, תוך מסירת מלוא פרטיו על-פי דין? התשובה הינה שלילית.

אם נמנע מנהג פוגע לפגוש בנהג הנפגע מכל סיבה שהיא, כדי למסור פרטים, עליו לעשות כך בדיווח למשטרה.

הנאשם במקרה זה לא נהג כך, אלא הסיק כי אי-הופעת המעורב בתחנה לפי גרסתו, מביעה חוסר רצונו לקבל הפרטים. לא היתה כל הצדקה להסקת מסקנה זו ועצם הסקתה מנוגדת לחוק.

מכאן, עובדת אי-מסירת הפרטים במקום האירוע או בכל מקום חליפי אחר, הוכחה בהודאת הנאשם עצמו. אפילו אם נקבל את גרסת הנאשם בדבר התנהגות המעורב, אשר לא התייצב בתחנת הדלק, אין בכך כדי לזכות הנאשם מעבירה על תקנה 145(א) לתקנות התעבורה.

החייב במסירת פרטים כאמור היה הנאשם, אשר מחובתו לעשות הכל למסירת פרטיו ובהיעדר אפשרות פיזית לעשות זאת לידי המעורב - למסור הפרטים סמוך לאחר האירוע, למשטרה בהתאמה.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 14862/00 {מדינת ישראל נ' חדד אילן, תק-של 2002(3), 8866 (2002)} כב' השופט אלי ספיר זיכה את הנאשם, בין היתר, מחמת העובדה כי התביעה לא הציגה כל ראיה קבילה לגבי נזק שאירע לרכבו של וינטרוב. לא ברור מדוע התביעה מגישה כתב אישום, המייחס עבירה של אי-מסירת פרטים בלא שיש לה הוכחה על נזק. הרי הנזק הינו, מהותי להוכחת סעיף אישום זה. אין מחלוקת, שהצעת מחיר אינה יכולה לשמש תחליף לראיה קבילה על נזק.

זאת ועוד. בתיק זה, לא נערך דו"ח בוחן ולא נעשה תרשים. ייתכן ובוחן משטרתי היה שופך אור לגבי המקרה. הנאשם טען, כי עמד בצמוד למדרכה וכי היה הרכב האחרון בכביש. התביעה טענה, כי הנאשם עמד באמצע הכביש כאשר רכבו של וינטרוב מאחוריו. תרשים המקום היה נותן תשובה, מהי הגרסה הנכונה. די אם בוחן היה יוצא ועושה תרשים של המקום הרלוונטי, דהיינו, רח' יהושוע מס' 13, בבני ברק בפתח ביתו של קרליץ. באם אכן מדובר בעיקול באותו מקום אזי, תומך הדבר בגרסת הנאשם אם הכביש ישר, תומך הדבר בגרסת התביעה. המשטרה לא חקרה נקודה זו.

ב- ת"ד (תעבורה רמ') 60823/01 {מדינת ישראל נ' זמל אורי, תק-של 2002(2), 13400 (2002)} לא ברור לכב' השופטת טאובר רחל מדוע לאחר התאונה לא יצא הנאשם מרכבו ולא מסר לנהג המעורב את פרטיו. פעולה זו {ללא ויכוחים} לא אמורה לקחת זמן של דקות ממושכות אלא שניות. זוהי החובה המוטלת על נהג המעורב בתאונה.

אם הנאשם לא הבין את הסימנים שעשה לו הנהג המעורב מדוע לא יצא מרכבו כדי לברר מה רוצה הנהג המעורב והיכן יימסרו הפרטים. לא רק שהנאשם לא מסר את פרטיו, אלא שגם לא הודיע לתחנת המשטרה על התאונה כפי שדורשת תקנה 145(ג)(2) לתקנות התעבורה.

הנהג המעורב פנה ימינה כי סבר שסיכם עם הנאשם שבצד ימין לאחר הפניה ימינה יחליפו פרטים. הנאשם טען כי יכול היה לפנות רק שמאלה, הכביש עמוס הוא נוהג ברכב כבד ואין לו אפשרות לפנות ימינה. כך שהנהגים לא מצאו איש את רעהו.

בעוד שהנהג המעורב קיים את האמור בתקנה 145(ג)(1) לתקנות התעבורה ונסע מייד לתחנת המשטרה להודיע על פרטיו הרי שהנאשם אשר פנה שמאלה ולא מצא את הנהג המעורב, לא מצא לנכון לפנות לתחנת המשטרה ולהודיע על פרטיו ועל כך שהיה מעורב בתאונה. הרי הנהג המעורב שהוא בעל הרכוש או המעורב בתאונה לא היה במקום, אם כך מדוע לא פעל כאמור בתקנה 145(ג) לתקנות התעבורה? מדוע לא הודיע תוך 24 שעות לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על הפגיעה ועל האירוע?

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13408/01 {ענף תנועה ת"א נ' מלכא מישל, תק-של 2002(1), 13795 (2002)} קבעה כב' השופטת רות כצמן כי הנאשם לא יכול לדרוש מהנהג האחר כי יסע אחריו עד אשר ימצא מקום מתאים בו יוכל להחנות את רכבו ולבצע החלפת פרטים.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 14700/00 {מדינת ישראל נ' יפת ירון, תק-של 2001(4), 8380 (2001)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי הקבוע בתקנה 145(ג) לתקנות התעבורה, אינה תלויה בתחושתו הסובייקטיבית של הנהג הפוגע והגם שבמקרה דנן כב' השופט ישראל ויטלסון האמין לנאשם, כי הוא לא הבחין כשפגע ברכב האחר.

כפי שבעל הרכב הנפגע חש מייד כי רכבו נפגע, כך היה אף הנאשם, אשר הסיע את רכבו לאחור, חייב לחוש כי הוא מכופף פח - לרכב אחר המצוי אחריו.

זאת ועוד. השימוש בתקנה 145(ג) לתקנות התעבורה, שעשתה התביעה, בכתב האישום, מדבר על מצב מסויים, שבו רכב עומד ללא השגחה או שבעל הרכב הנפגע לא נמצא במקום. מאחר והרכב הנפגע היה בחניה ובעמידה ולא במצב נסיעה, ומאחר והנאשם כלל לא עצר לבדוק באם בעל הרכב הנפגע נמצא שם אם לאו, הרי שסעיף זה היה - לקולא מבחינת חומרת מעשיו של הנאשם.

מאחר ואין חולק כי בעל הרכב הנפגע אכן היה במקום, כי אז התקנה הנכונה במקרה דנן היא תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, המדברת על אי-מסירת פרטים במקום לנהג הרכב האחר, ובעבירה זו, נכשל הנאשם.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 14358/00 {ענף תנועה ת"א נ' טחלוב אלברט, תק-של 2001(2), 9972 (2001)} קבע כב' השופט ישראל ויטלסון כי אין חולק כי נגרם נזק ברכוש לרכבה של הנהגת.

במצב שכזה, ולפי הוראות תקנה 145(א) לתקנות התעבורה מחוייב הנהג הפוגע למסור את פרטיו המלאים לנהג המעורב, ובין השאר את כתובתו המדוייקת, מספר תעודת הזהות, מספר רישיון הרכב, מספר פוליסת הביטוח ואף להציג את המסמכים שמהם ניתן להעתיק את הפרטים.

דבר מכל אלה לא נעשה. מסירת פיסת נייר ובו שם של חברה אלמונית וטלפון, אין בו כדי לענות על דרישת תקנה 145(א) לתקנות התעבורה ופותחת פתח להתחמקויות וקושי באיתור מי שפגע.

ב- ת"ד (תעבורה ת"א) 13319/00 {מדינת ישראל נ' רוט יוסף, תק-של 2001(2), 9960 (2001)} כב' השופט מאיר דרורי זיכה את הנאשם, בין היתר, משלא הוכח כי נגרם נזק לכלי הרכב המעורבים וכן כי נפגעו נוסעי הרכב הראשון עקב הפגיעה הראשונה של רכב הנאשם ברכב הראשון, לא הוכח כי נגרמה תאונת דרכים, הואיל ולפי תקנות 144 ו- 145 לתקנות התעבורה תאונת דרכים שמחייבת מסירת פרטים היא תאונה בה נפגע אדם או נגרם נזק לרכוש.

משלא נפגע אדם ולא נגרם נזק לרכוש, לא ניתן להגדיר אירוע זה כתאונת דרכים.

ב- ת"ת (עכו) 5776/02 {מדינת ישראל נ' דרינקר אולג, תק-של 2005(1), 35606 (2005)} קבע כב' השופט יעקב בכר כי במקרה דנן התעורר בליבו ספק, אם הנאשם היה מודע לעובדה כי רכבו היה מעורב בתאונת דרכים וכתוצאה מהתאונה נגרם נזק. לפיכך, בהיעדר מודעות, לא קמה חובת דיווח.

ב- ת"ד (ת"א) 12155/01 {מדינת ישראל נ' שלמור אירינה, תק-של 2004(3), 11494 (2004)} בא-כוח הנאשמת הדגיש את העובדה כי בשום שלב לא הובאה ראיה לפיה עדת התביעה הודיעה לנאשמת כי גרמה במעשיה נזק לרכבה.

כב' השופט יצחק גרטי קבע כי לא מצא בהודעה מטעמה של עדת התביעה או בעדותה ובעדות בעלה, כי הסבו תשומת-לב הנאשמת לנזק שנגרם לפרטית במועד הדו-שיח ביניהן, ואם כך הדבר ולא היתה כל מודעות סובייקטיבית או אובייקטיבית לנאשם, כי היה מפגש בין כלי הרכב אשר גרם נזק לפרטית, ברור כי לא התקיימו יסודות העבירה על תקנה 145(א) לתקנות התעבורה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תאונת דרכים שתוצאתה נזק לרכב אחר או לרכוש אחר (תקנה 145 לתקנות)